זה סקסי לאכול Cat Fish / מחזירי המנות

by

1.

אחת המנות המפורסמות ביותר במסעדת "הבראסרי" בתל אביב היא מנה עיקרית שנקראת "פילה Cat Fish מטוגן, ברוטב טרטר". מנת ה-Cat Fish הפכה כבר מזמן למין מיתוס תל אביבי. כולם אוכלים Cat Fish; זה סקסי לאכול Cat Fish. ה-Cat Fish הוא מאבני היסוד של אורח החיים התל אביבי. אבל למה ה-Cat Fish הוא המנה היחידה בבראסרי ששמה מופיע באנגלית, גם בתפריט העברי? האמת שהתשובה פשוטה: Cat Fish זה שפמנון. זה הדג הזה, עם השפם הגס והעיניים הבולטות, שמשתכשך בסרבול במים הרדודים והחומים של שמורת החולה. אבל מעצבי התפריט של הבראסרי לא רצו לחשוב על שמורת החולה. הלקוחות של  הבראסרי לא רוצים לחשוב על הגשר עם המעקה שהם היו הולכים בו בטיולים השנתיים. שפמנון? אל תדברו איתם על שפמנון. הם לא רוצים לשמוע על שפמנון. הם לא יודעים מה זה שפמנון. הם רוצים Cat Fish. הם רוצים סוהו. השפמנון המסכן שנידוג במה שנשאר מאגם החולה (כי בכנרת כבר אין דגים), עבר מיתוג מחדש, ועכשיו הוא Cat  Fish.
במידה מסוימת, ה-Cat Fish הוא אנחנו.

2.

היה לי פעם חבר שנהג להחזיר מנות למטבח בבתי קפה ובמסעדות. זה היה קורה כמעט בכל פעם שנפגשנו. הוא היה מזמין איזה סנדוויץ או מרק, ואז אחרי נגיסה אחת הוא היה מעווה את הפרצוף, מסמן למלצרית ואומר לה: "משהו בסנדוויץ' הזה לא בסדר".
אחר כך גיליתי שזה הרגל מקובל למדי בתל אביב בעשור האחרון. יש אנשים שחוויית האכילה בחוץ לא שלמה בשבילם אם הם לא החזירו איזו מנה בלי לשלם עליה. אודה ואתוודה שבעיניי זה די מגעיל. אולי זה קשור לשורשיי בשומר הצעיר, אבל בחיים שלי לא החזרתי מנה. יותר מכך: אני משתדל בדרך כלל לגמור מהצלחת.
מנהג החזרת המנות צומח מתוך המנטליות העכשווית של "איכות השירות". "אני משלם הרבה כסף, אז מגיע לי הטוב ביותר", אומר מחזיר המנות. הבעיה היא שתמיד מישהו משלם את המחיר, ובמקרים רבים זה לא יהיה הבעלים של המסעדה. לא צריך רגישות חברתית של פרידריך אנגלס כדי לנחש שבהרבה מסעדות המלצרים הם אלה שמשלמים על המנה המוחזרת (טוקבק מספר 1). אבל זאת לא הבעיה היחידה.
באופן בסיסי, מחזיר המנות פועל בתוך פנטזיה תל אביבית של "חיים בסטנדרט גבוה". מבחינה מסוימת, הוא ממלא תפקיד בהצגה שהמסעדה עצמה היא חלק ממנה. כי הפונקציה של מוסד "מסעדת השף" בתל אביב היא לא קולינרית, אלא הסברתית; הוא נועד להראות לאיזה אחר בלתי מוגדר ש"יש כאן חיים נורמליים" ו"אנחנו כמו במערב". מבחינה זו, הרגע שבו מבקר הניו יורק טיימס שיבח את הקלמארי ב"טוטו" (זה היה בעידן הנהנתנות של אולמרט המאוחר; היום זה לא היה קורה) היה רגע השיא של הגסטרונומיה המקומית. יכול להיות שזה ההישג ההסברתי הכי גדול של ישראל מאז אקסודוס; אחרי זה כבר אפשר לסגור את הבסטה.

אכילה במסעדה בישראל נועדה להגביר את החוסן הלאומי ולשפר את מעמדה הבינלאומי של המדינה, לכן ההנאה האמיתית לא באמת חשובה כאן. אני לא כותב את זה מתוך סגפנות שמאלנית, אלא בדיוק להיפך; אם נוטשים לרגע את הלך הרוח הלוקאל פטריוטי (שטבוע דווקא בתל אביבים יותר מכל אוכלוסיה אחרת בישראל), מבחינים בסוד הגלוי: חוץ מפריטים בסיסיים ביותר, כמו חומוס (אפילו לא סלט), המסעדות כאן לא רוצות או לא יודעות להכין אוכל. אמנם לא אכלתי במסעדת יוקרה כבר שנתיים, מאז שהוזמנתי לארוחת חינם ב"רפאל" עם ראש מכון אדם מיצקביץ' הפולני, אבל אני קובע את זה בוודאות די גדולה לפי היקש פשוט: אם באף בית קפה כאן לא יודעים להכין חביתה, אין סיבה שיידעו להכין מח טלה במרווה. אני מרשה לעצמי להעריך שאם הייתי מתחיל להחזיר מנות, הייתי שולח למטבח 85% מהמנות שמוגשות בעיר הזאת. על מי אתם עובדים? מי בכלל מצפה מיהודים לדעת להכין אוכל? ומי חשבתם שהכין את ההמבורגר שלכם, סטפאן פרואה-דה-ווה? או אולי דווקא אריתראי על סף גירוש שמקבל 12 שקל לשעה? על כל חשבון של מסעדה בתל אביב הרי כתוב בדיו בלתי נראית: תגיד תודה לצה"ל על זה שאתה חי, או בנוסח אחר: תגיד תודה שאתה לא באושוויץ.
עם זאת, זה עדיין לא מה שהופך את מנהג החזרת המנות לבזוי במיוחד. הבעיה האמיתית עם מחזירי המנות היא שעם כל הוולגאריות של המנות בתל אביב, הם תמיד יתלוננו בדיוק על המנות המועטות שדווקא עשויות כמו שצריך, ושהוכנו במינימום של טעם טוב. במקרים אחרים, הם ימצאו תמיד את הסיבה הכי לא נכונה להחזיר את המנה.
לא הפתיע אותי לקרוא שבתל אביב מחזירים מנות הרבה יותר מאשר בניו יורק. המחווה  הקוסמופוליטית של התל אביבי נובעת פשוט מהעובדה שהוא לא יודע איך צריך להיראות אוכל. ולא שיש לי בעיה עם זה שבנאדם יגלה התנגדות לדיקטטורה הגלובלית של הטעם המעודן. מה שדוחה, ואפילו ממש מפלצתי, הוא שהמחזירים אף  פעם לא  יגידו: "אני מצטער, אבל זה לא כל כך טעים לי ואני לא יודע מה לעשות". הם יגידו: "לא הכנתם את זה טוב", או אפילו "לא ככה מכינים את זה!". יש כאן איזה יחס מעוות ואופייני מאוד בין הפרובינציאלי והגלובאלי, ובין הסוביקטיווי לאובייקטיווי: הסטייה הפרטית ביותר (החסכים הקולינריים שאמא שלך הביאה מאיזה קיבוץ מתפורר או מעברה) נכפית על הגלובלי (האופן שבו יש להכין סטייק).

זה לא פשע להיות פרובינציאלי. אבל יש משהו מגוחך, ומאוד ציוני, בלהיות פרובינציאלי ולהאשים את כל העולם שהוא פרובינציאלי ואתה צודק. בעצם, ככה ישראל מתייחסת לחוק הבינלאומי, ולמוסר בכלל. הישראלים רוצים גם להיות פיראטים, וגם להטיף לעולם שאנחנו המצאנו את תורת היחסות ואת הנביא ישעיהו. כך שאם יש התנגשות, סימן שהכללים לא בסדר, וצריך לשנות אותם מיד. כי הרי לימור לבנת כבר אמרה שהמוסר האוניוורסלי הוא המצאה יהודית.

תגים: , , , , , , ,

65 תגובות to “זה סקסי לאכול Cat Fish / מחזירי המנות”

  1. סמילי Says:

    ההפרדה בין שם האוכל לשם החיה אותה אוכלים היא דבר די נפוץ (תרנגולת – עוף, פרה – בקר… או באנגלית, pork – pig) ולא מאפיין את הצמד שפמנון – קטפיש.

  2. עפרה Says:

    במסעדה חביבה בפולין, שהתפריט שלה מתורגם לאנגלית, מופיע Hen soup

  3. עבי Says:

    למעט יוצאי דופן מאד נדירים, זה לחלוטין לא מקובל להוריד מנות מוחזרות משכר המלצרים או משכרו של מישהו, ולכן מה שכתבת לא נכון.
    יש יותר ממידת מה של דמגוגיות באמירתך כי "לא צריך רגישות חברתית של פרידריך אנגלס כדי לנחש שבהרבה מסעדות המלצרים הם אלה שמשלמים על המנה המוחזרת", אשר בשל ההיתלות ברגישות חברתית כביכול, פוטרת אותך מהצורך לנמק.
    כאמור – זה לא נכון, זה מאד לא מקובל, ולראיה הסימוכין היחידים שאתה מביא הם טוקבק בעכבר העיר.

    הקישור של החזרת מנות לפרובינציאליות ולמיליטריזם הוא קלוש במקרה הטוב, והולם עבודת סמינר משתדלת יותר מדי של תלמיד מדעי החברה בשנה ב'.
    אני לא איש העולם הגדול ואין לי טעם משובח, ואני דווקא כן חושב שבתחום ההמבורגרים, למשל, יש מקומות רבים שיש להם מה להציע. עם זאת, אם מנה מגיעה לא טעימה או לא עשויה כפי שצריך, רצוי וכדאי להחזירה למטבח. על פי רוב נשלם עליה בין כה יותר מפי שלוש מעלות החומרים והעבודה, ולכן לגיטימי לצפות למוצר באיכות טובה.

    הרעיון שרק בגלל שאנו חיים בישראל הרחוקה משאון המערב המתהולל, שומה עלינו להצטנף בקרן זווית ואסור לנו לבקש שירות טוב, אוכל טוב, מוסיקה טובה וכו', הוא הוא תמצית הפרובינציאליות.

    • רתם Says:

      לעבי
      לעניין מה שאתה כותב, ציטוט : "הקישור של החזרת מנות לפרובינציאליות ולמיליטריזם הוא קלוש במקרה הטוב, והולם עבודת סמינר משתדלת יותר מדי …" אני לא מוצאת שהוא קלוש. השליטה בעם עבדים גורם להרבה מדי ישראלים לחזור שוב ושוב על התנהגויות מאד אדנותיות. התנהגויות שיש מי שרואה אותן מהצד והן דוחות.
      לא במקרה ישראלית שטיילה בהודו סיפרה ברדיו לפני כמה שנים ששמעה ישראלים יושבים באיזה צ/אי שופ ומהגגים את המשפט הבא : " חבל שהפלסטינים לא יכולים להיות נחמדים כמו ההודים…"
      ולא במקרה (בשנים שישראלים נהרו לנופש זול בסיני) שמעתי מפי העומדים בתור במסוף הגבול טאבה, חיילים משוחררים שלפני חודש עדיין קבעו גורלות של בני אדם אחרים, פלסטינים, במחסומים תלונות. על הצורך להמתין בתור. הם לא ממתינים הם רק מעכבים בני אדם אחרים. אם לא שמת לב, מה שצמח פה בכמה עשורים זה עם אדונים.

  4. אמיתי ס Says:

    נו, כרגיל אתה מגזים, וההתנשאות הפלצנית שלך על הישראלים עומדת ביחס ישר לפרובינציאליות שלהם.

    כל ההתגוללות המגוחכת שלך על איכות הקולינריה המקומית בחלק הראשון קצת מטביעה את ההשוואה שדווקא אהבתי בין החזרת המנות לבין תחושת העולם כולו נגדנו.

    • ofrilany Says:

      מה אני אגיד לך אמיתי – אולי אני מגזימן. הואשמתי כבר בדברים חמורים מזה. אם נראה לך שהאינטרס שלי הוא פלצני אז לא ממש הבנת. אבל בוא נתקדם הלאה.
      נדמה לי שבקומיקס שלך או בקריקטורות שלך אתה לא מקפיד שכל תו בפנים של הדמויות ייראה בדיוק כמו במציאות.

      • עבי Says:

        קומיקס וקריקטורות הם הגזמה מכוונת, אתה לא כתבת טור סאטירי ולא כתבת בסרקאזם, אז להתחבא מאחורי טענה כזו בשלב זה סתם נראה כמו נסיון לסגת בכבוד מדברים מתלהמים ולחלוטין בלתי מנומקים שכתבת.

      • ofrilany Says:

        אה.

      • אמיתי ס Says:

        שמע, אם כתבת בסרקאזם, אז אני מודה, זה עבר לי מעל הראש. לי נשמעת רציני להחריד.

        וההשוואה לקומיקס נגועה בכל כך הרבה בורות שאני כל כך מאוכזב, אני אפילו לא אטרח לנסות להשכיל אותך. תמשיך להתפלש בבורותך ולרדת על הפרובינציאלים, מה אני אגיד לך.

        אני כן אכלתי במסעדות יוקרה בשנתיים האחרונות.

        ייתכן שאתה צודק והאכילו אותי חרא ואני קראתי לזה אוכל טעים. ייתכן גם שאתה טועה.

      • ofrilany Says:

        תשמע בנאדם, אתה תוקפני להחריד.
        כמעט כל תגובה שלך כאן מפגינה אגרסיוויות וגסות די קיצונית, למעשה יותר מרוב המגיבים הימניים חוץ מהכהניסטיים ביותר, ותמיד אתה מאשים אותי בתוקפנות. זאת אף על פי שתמיד אני מנסה לכבד אותך ולענות בנימוס.
        זה לא כל כך נעים.
        ואם לא קלטת סרקאזם בפוסט הזה, אז או שאתה לא יודע מה זה סרקאזם או שאתה פשוט לא יודע לקרוא.

      • ofrilany Says:

        באמת, מה אני בסך הכול עושה? כותב כל מיני דברים כדי לעורר מחשבה ואולי לשעשע. אם אתה נהנה לקרוא את הבלוג אני שמח, ואם אתה לא נהנה גם אין לי בעיה. אבל משום מה אתה מוצא לנכון לתקוף אותי כל פעם באופן אישי, להגיד לי שאני פאשיסט, פלצן וכל מיני דברים כאלה. אני מודה שזה די מעליב, כי אני לא מנסה לפגוע באף אחד בבלוג הזה, חוץ מאנשים מאוד חזקים.
        מה זה נותן לך להתנפל עליי ולקלל אותי? כמו שכבר כתבתי, אני כלום. לצורך העניין, אני בסך הכול טקסט.
        ולגבי זה שאכלת במסעדות יוקרה: מה אתה בדיוק רוצה שאני אגיד לך? בתאבון. תזכור לעשות גרעפס.

      • ofrilany Says:

        ודבר אחרון: אתה באמת יכול להאשים אותי בכל דבר, מנאציזם ועד זואופיליה, אבל לגבי בורות – נדמה לי שזאת באמת לא התכונה הבולטת שלי. לכל הפחות, הייתי אומר שחובת ההוכחה עליך.
        אבל אולי אתה צודק ואני טועה.

      • עבי Says:

        רציתי לומר שאם גם אני חטאתי באגרסיביות יתר, אז התנצלותי נתונה בזאת.
        אני לא רואה את הסרקאזם בטור, אני חושב שאני לא לבד, ולכן הביקורת היתה עניינית (לטור לא סרקאסטי) ונתפסה כאלימה ולגמרי לא לעניין (אם הטור הוא סרקאסטי).
        במילים אחרות – אתה יכול להבין גם את התגובות שלנו כביקורת על היכולת שלך לכתוב סרקאזם… 🙂

      • יוסף Says:

        זואופיל זה בן של זואולוג?

      • ofrilany Says:

        עלית עליי.

      • יוסף Says:

        אני ראשון!!!!

  5. גל כץ Says:

    בהקשר זה כדאי להזכיר את הטור הדוחה של אורן פרנק (דוחה יותר מכל שאר הטורים הדוחים שלו) מספטמבר האחרון (לצערי לא הצלחתי למצוא אותו ברשת), ובו הוא מספר כיצד הוא הגיע עם אביב גפן לאחת המסעדות הנחשבות בניו יורק. אחרי שמנעו את כניסתם מפני שאביב היה בגופייה וכפכפים או משהו כזה, אז הם חזרו בלבוש מכובד יותר וטענו שאביב הוא מבקר האוכל של טיימאאוט לונדון. כמובן ששני החתרנים כביכול עלצו על הנקמה המתוקה ועל הכרכור של המלצרים והטבחים סביבם.
    נראה לי שהסיפור הזה מגלם את כל הגועל, היומרנות והפרובינציאליות של מעמד הפרסום-הייטק-תקשורת (או ההון-שלטון-ביטחון) שהתגבש בתל אביב בעשור האחרון. זה מזכיר לי שבאחד הימים האחרונים ראיתי שאיזו חברת פייסבוק שלי, שריד לימיי בחיל המודיעין, ערכה לילד הפעוט שלה יומולדת במנטה ריי. נזכרתי שהיא עובדת עכשיו במוסד (ב"פרויקט מרתק שבגללו שווה לעזוב משכורת מפוצצת" וכו'), והתחשק לי להקיא.

  6. יוסי Says:

    ברוך הבא למשפחת הבני ציפר ורועי ארד.

    הגישה היא כזו: אני יודע הכי טוב, כי אצלי אין צביעות ונסיון להיות מי שאני לא. אני לא מתאמץ כל הזמן להיות מיוחד וצודק ואופנתי ונכון. אני פשוט באופן טבעי מיוחד צודק, אופנתי ונכון. לכן, בי אין צביעות, בי אין חרדות, רגשי נחיתות וסתם טמטום שגורמים לי להתנהג בצורה כל כך לא-אותנטית, צבועה, מצטדקת, עיוורת לחולשותיי אך מוצאות חולשות בכל מעשי הזולת.
    אני אוהב אדם של ממש, ולא כמו האנשים האלו שמנסים להיות אוהבי אדם אך הם בעצם אנוכיים שהולכים שבי אחרי האופנה. לכן אני מצליח לחשוף את זעירותם, טיפשותם וכלומיותם של כל הישראלים השבעים, הימניים, השמאלניים, הביטחוניסטים, השלום-חברים, או בקיצור, כל אותם אנשים שלא זכו להיות אני (חוץ ממתי מעט, שכולם שונאים ולא מבינים את ערכם, ואני כמובן מבין את ערכם ואוהב אותם ומעריך אותם כמו שאתם אף פעם לא תצליחו).

    במילים אחרות, אתה חבר במועדון ה- "You are all phonies". מועדון מבדח ולא מזיק, בסך-הכל.

    • ofrilany Says:

      כן, תיארתי לעצמי שתגיד את זה. אבל החלטתי לקחת את הסיכון

    • גל כץ Says:

      אגב, במקרה אני קורא בימים אלה את "הזיות של מטייל בודד", אז אני יכול להגיד שגם ז'אן ז'אק רוסו – שהגיע לפאריס מפרובינציית ז'נווה הקלוויניסטית (שזה כמעט כמו קיבוץ גן שמואל) – השתייך למועדון "המבדח ולא מזיק, בסך הכל" הזה. משום מה אנחנו ממשיכים לקרוא את הטקסטים שלו, ודווקא לא את הספרות הבינונית שכתבה באותה תקופה הבוהמה הפריזאית. ולא שאני משווה בין ציפר או צ'יקי או עפרי (טוב, עפרי אולי כן…) לבין רוסו, אבל אני מקווה שהמסר ברור.

      • יוסי Says:

        העובדה שציפר, צ'יקי ועפרי מתבטאים בצורה שמכניסה אותם למועדון You are all phonies לא אומרת שהם טועים. אני מסכים עם עודד נעמן בנוגע לזה.

        אין לי עמדה מוצקה בנוגע למחזירי מנות. אני עוד בשלב של מבוכה מהפעולה הזו כי היא מייצרת קונפליקט. מצד שני, גם לא שמתי לב שזו תופעה. כל החברים שלי (ואני) חדלי אישים שיאכלו מנה שרופה לחלוטין או מדממת לחלוטין ויגידו למלצרית שהכל מצוין כשהיא תישאל. לכן, באמת שאין לי מושג אם יש צדק בפוסט או אין.

        דיברתי רק הקלות שבה עפרי מוצא בפעולות שכאלו ביטוי למיני סוגים שונים של phony-יות. אני חושב שזה פגם אישיותי בולט, והוא כה משמח אותי, עד שלא התאפקתי מלהצביע עליו בכל פעם שרועי ארד ביצע אותו בבלוג שלו (הוא פגם נהדר כי הוא אירוני להפליא). לאחרונה הפסקתי כי רועי נעלב מתגובה שלי, והרגשתי אשמה על שפגעתי בו. גם כאן לא אחזור להטריד.

        אסיים רק בביקורת בונה: עלי מהר הצליח לכתוב טקסטים שמבקרים את ההוויה התל-אביבית, השטחית והשמאלנית (וכמובן גם את הימין והשמרנות באופן כללי) מבלי לגרום לי לחוש שהוא מתנשא, כמעט אף-פעם. אני לא בטוח איך הוא עשה את זה. נדמה לי ששני מרכיבים חשובים היו ענווה ואורך רוח.

    • עבי Says:

      אולי הכותב חושב שזו התנשאות על התנשאות, התפלצנות על פלצנים, שהיא בעצם להתנהג בפוציות אליטיסטית כלפי האליטות של הפוצים.

      אבל זו עדיין התנשאות, עדיין התפלצנות ועדיין פוציות אליטיסטית.

      (במקרה הזה הגונב מגנב לא פטור, הוא סתם פלצן)

      • ofrilany Says:

        טוב. אני רואה שממש נעלבת, אבל אני מניח שזה בגלל שהחזרת מנה לאחרונה, ולכן אני לא רואה סיבה להתנצל.

      • עבי Says:

        אין צורך בהתנצלות, בוודאי שלא בפני.
        חטאיך היחידים (בפוסט זה) הם חוסר יושר אינטלקטואלי ונפיחות.

  7. עודד נעמן Says:

    טוב, אני חייב להתערב במתקפת הצנועים על הנפוחים.
    נניח שגם ציפר, גם צ'יקי וגם עופרי חושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם מה טוב ונכון.
    האם מכאן נובע שהם כולם לוקים באותו תסביך או באותו הכשל?
    לא – יכול להיות שאחד או שניים מהם לא רק חושבים שהם יודעים טוב יותר אלא גם באמת יודעים טוב יותר.
    איך נדע?
    נתייחס לטענות שלהם באופן ענייני.
    גם אני וגם ברוך מרזל טוענים טענות מוסריות בלהט – האם אנחנו "אותו הדבר"? במידה שקריאה לטיהור אתני שונה מקריאה לשיוויון זכויות התשובה היא "לא!".
    פסיכולוגיזציה בגרוש של הכותבת היא כלי נשק של מבקרים נלוזים (או במילים אחרות – טוקבקיסטים).

    • תום קליין Says:

      טענות? אילו טענות? הפוסט הזה מבחינתי הוא לא יותר מקריקטורה עצמית של הכותב.
      הרשה לי להציע שהאנלוגיה שבה בחרת כדי לבסס את טענתך ( — שלא זו בלבד שישנן -כביכול – "טענות" כלשהן בפוסט, אליהן ניתן להתייחס באופן ענייני, אלא שייתכן [סביר?] שהן נכונות) היא עצמה זולה ומגוחכת, ויש בכך אפילו מידת מה של אירוניה ("מוסרניות בגרוש?"). כלום ניתן בכלל להשוות בין מאבק ערכי בשאלת חיי-אדם לבין השתלחות נפוחה עד כדי בחילה בישראלים, ועיסוק חולני באיזו אידאה פנטסטית של איכות-חיים?

      ואגב, המצאת מילים על-הדרך ("פסיכולוגיזציה") היא כלי הנשק של אלו שאינם בטוחים דיו ביכולתה של השפה הסטנדרטית לתמוך ברעיונותיהם המופרכים.

      • גל כץ Says:

        תום, אני חייב לציין שהתגובות שלך משתפרות על ציר הזמן. המשפט האחרון הוא כמעט ויטגנשטייני, אם כי בפרשנות וולגרית במיוחד (אני יודע שאני שוב מתפלצן וממציא מלים חדשות, אבל ניחא).

      • עודד נעמן Says:

        כמה יושר אינטלקטואלי מקרין מי שמכניס עצמו לזירה שהוא עצמו טוען שאינה ראויה לו.

      • ל' Says:

        פסיכולוגיזציה זו מילה מאד נפוצה.

      • נועם א"ס Says:

        לתום –
        זה פחות קשור למידת הנימוחות של ה-Bratwurst, ויותר לענייני אסלאם, פונדמנטליזם, דוסים וכן הלאה מפוסטים קודמים, אבל אם בא לך, אולי תנסה את זה –

        http://acheret.co.il/?cmd=articles.163&act=read&id=812

        – בבחינת דלתות לעולמות חדשים שעשויים להיות בעלי עניין.

  8. אהד Says:

    משהוא מעניין בקשר לשמות של בע"ח.
    היתה לי חברה רוסיה שהראתי לה כתם מופשט בציור שציירה ואמרתי שזה מזכיר לי כלב ים. היא אמרה שהיא לא יודעת מה זה כלב ים אבל היא חושבת שהכתם די מזכיר חתול ים. בירור קצר איתה באשר לכוונותיה הבהיר לי שברוסית "כלב ים" הוא "חתול ים". לדבריה זה מאד ברור כי הרי החיה הזו "seal" דומה לחתול.
    לדבריה מה שאנו קוראים לו חתול ים ( מין ממשפחת הבטאים) איננו דומה בכלל לחתול, ו"seal" איננו דומה בכלל לכלב.
    bנזכרתי בזה כשחשבתי על הדמיון בין שפמנון לחתול. האם בשפם יש רמז אוניברסלי לחתוליות? זה קשור אולי לחתול המחופש להיטלר מיו טיוב?
    ומה באשר לאופן בו אנו מבנים את המציאות בקוראנו לחיות בשמות.
    לא רק מעבר לדיון המוסרי של לאכול בשר שאינו נושא שם של חיה שהוא או לקרוא לספינה של פעילים חברתיים טרוריסטים מחד או פעילי שלום מאידך) יש פה אמירה על איך אנו חווים את העולם.

    • איתי Says:

      נראה לי ששמו של כלב הים ב-seehund הגרמני.

    • האמורי Says:

      באמת כלב ים יותר דומה לחתול. אף פעם לא חשבתי על זה!

      • יובל א Says:

        לא משכנע. יש הרבה זנים של כלבים שיותר דומים לחתול, והעובדה שכלב-ים הוא אחד מהם לא אומרת שהוא לא כלב.

      • אהד Says:

        למה

      • אהד Says:

        לא יודע למה יצא לי למה. התכוונתי להגיד שלפי מה שאני יודע אין שום קשר בין כלב או חתול לכלב ים. בטח שמבחינה ביולוגית. אלא אם כן היו אבות זאבים או תנים לכלב הים שבחרו לשחות לים. מה שאומר שהמושגים כלב או חתול ים הם רק בעיני הצופה. הוא לא כלב ולא חתול הוא פשוט מה שהוא. ואם אתחיל לפרט (יונק ימי וכו') הרי שאחטא בחטא השפה ואמצא עצמי מדמיין כלבים מעופפים או חתולים תת מימיים.

      • יובל א Says:

        זאבי-מים. דה!

    • eyal Says:

      אהד – יש בעברית קצת בלאגן עם השמות של החבר'ה האלה, בכל אופן המשפחה היא Dasyatidae, בטאים זו על סדרה במחלקת דגי הסחוס.

  9. גולם Says:

    כמי שלא נוהג להחזיר מנות, אני יכול לציין שמנסיוני הסיבה היא חינוך (אמא שלי לא התלוננה, אז גם אני לא) בעיקר. מבחינה דמוגרפית, מחזירי המנות הם מתוך התבוננות לדעתי אוכלוסיה של מטפסי-מעמד ומתעשרים חדשים שנהנים להתעמר במעמד שממנו זה עתה באו. אל תיעלבו, אבל בדרך-כלל מדובר בחוסר-סיפוק קוסמי שמתבטא בהחזרת מנות כפייתית.

    העניין הוא שלדעתי ההרגל שלי (לא להחזיר) מיטיב עם הצרכן: אם אני לא אתלונן, אשלם את החשבון כמו ילד טוב ואלך הביתה, אני אזכור שהמסעדה היתה גרועה ולא אזמין שם יותר מקפה, אם בכלל, בעתיד. לעומת זאת, אם אתלונן ואחזיר, אמשיך במערכת היחסים הבעייתית עם המסעדה שתימתח עכשיו הרבה יותר. אני ארגיש חייב, אתלבט אם להחזיר גם את המנה הבאה, אוכל סרטים לגבי הטיפ וכן הלאה. לכן אני פשוט מעדיף לאזור את השברים ולהמשיך. יש עדיין כמה מסעדות, רובן ככולן מסעדות פועלים, שמגישות אוכל טוב.

    למי שחושב שהחזרת המנות 'מחנכת' את צוות המסעדה, שיחשוב שוב. זה רק גורם לאנטגוניזם ויוצר בלאגן נוסף במטבח.

    ועליי להוסיף עוד מילה לגבי החזרת מנות: ההרגל של להחזיר הכל, כולל הכל, וכל הזמן, הוא מחלה ממארת בארצנו. לדוגמה, אני לקוח של מעצב גרפי, שילמתי כסף, ואני אחזיר עבודה למעצב כי הבת שלי שלומדת עיצוב במכללת תלתן לא התחברה לצבעוניות, או גרוע מזה, כי נראה לי שהוא לא הזיע על זה מספיק. למי שמתרעם עכשיו אני אגיד שכאדם שעבד בשביל לקוחות גדולים באירופה – אם הם לא מרוצים הם אומרים תודה, משלמים, וממשיכים הלאה. צלצול טלפון לא תשמע מהם יותר.

    • א.ב. Says:

      וכל מי שעובד בתחום העיצוב אדריכלות וכדומה מכיר את זה:
      אתה לא יכול למכור את זה (מה שתכננת/ עיצבת במיוחד עבורו) למישהו אחר?

  10. גולה פוליטי Says:

    מניסיון Bratwurst מהדוכן ברחוב זה יותר טוב מפלאפל, אפשר לאכול רק עם יד אחת, אבל זה עשוי מבקר נמוך חברים, מ Schwein . מה שהגישו לכם זה ממש לא "בראטוורסט" כי עגל זה לדברים אחרים ולפני הטורקים, ממציאי הנקניקיות לא ידעו מה זה טלה ואם אפשר להכין מזה אוכל.

    • גולה פוליטי Says:

      יצאתי שפק
      מברור עם מוממחה וורסטלים, עגלים אכן עשויים להשתתף בתהליך היצור של הברטוורסט ולעיתים מעיי כבשים משמשים לארוז את כל העניין אבל עדיין להגנתי כל מי ששפת אימו גרמנית לא מצפה לשום דבר אחר חוץ מחזיר כשהוא מזמין בראטוורסט.
      לפחות קיבלתי רעיון לפוסט.

  11. איריס Says:

    לאחרונה שמתי לב שהמונח "מחזיר מנות במסעדות" משמש לתייג אדם במהירות לצורך השיחה, בדרך כלל באופן שלילי ודי מדוייק (ובצורה ארוכה יותר "תיזהרי ממנה, היא גם נודניקית, וגם מסוכנת" וכולי).
    לפני כמה שבועות שוחחתי עם מכרה בטלפון וכאשר ניסינו להסכים על מישהי ומה מפריע בה, סוכם שהיא "ממחזירי המנות האובססיוויים". כך יצא שמדובר בתופעה ואני מסכימה פה עם הכותב לעיל שזה מאפיין SOCIAL CLIMBERS, ומתעשרים חדשים. אגב, אותה אשה שעליה דיברנו, נקלעה לסכסוך עם קבלן שבנה את הוילה שלה (חמשה מיליון ש"ח חוף הכרמל), וכאשר שאלתי אותה מה היא רוצה (משפטית), היא סיננה "אני רוצה צדק, אה בעצם…צדק ונקמה", זה הטיפוס. צדק ונקמה…

    מסכימה עוד עם כותב הפוסט שהמזון המוגש בישראל מתחת לכל ביקורת, ויקר עם שמות מפוצצים. עם זאת, איכות הבשר בישראל עלתה מאד בעשורים שבהם אני חיה. אפשר היום לקבל בשר באיכות טובה, אם לא מקלקלים אותו וזה גם משהו.

    אוכל סופג מאד את הרוחניות הפנימית הנסתרת של בעלי המסעדה והטבח וכל שרשרת המזון וההכנה. קשה לפיכך למצוא מזון שהוכן באהבה ובכבוד עניו למוצר.

  12. ofrilany Says:

    לכל הזועמים, המוחים והנימוחים, אענה במרוכז.
    קודם כל, החזרת מנות זה בכלל לא קשור לשמאל או ימין במובן המקובל. אם כבר זה קשור לימניות ברמה מאוד רוחנית, אולי אפילו קרמטית. יש לי חברים שמחזירים מנות, וכל הפוסט הזה דווקא לא נכתב מתוך ניכור להוויה שאני מתאר. אם הייתי כל כך מנוכר בכלל לא הייתי כותב על התפריט של הבראסרי ועל תל אביב. מה אתה רוצה, שאני אצחק על מנהגים של תושבי עיירות פיתוח או חרדים? זה היה עושה את הביקורת יותר לגיטימית? נראה לי שההזדעקות שלך רק מוכיחה שעליתי על משהו, מה שדווקא לא היה בטוח בהתחלה.
    לגבי הטענה שאין לי הוכחות לכך שמחייבים מלצרים על מנות מוחזרות – איזה הוכחות אתה בדיוק רוצה שאני אביא? אני אומר לך שאנשים שעבדו במסעדות סיפרו לי על זה. מה בדיוק יהווה מבחינתך הוכחה, שתהיה על זה כתבה בעיתון? אם כן, זה רק מוכיח כמה את לא מבין כלום בעיתונות. תופעה כזאת היא בדיוק מהדברים שבחיים לא יכתבו עליהם בעיתון בישראל, מכמה סיבות:

    1. השלכות של החזרת מנות לא נחשב לנושא מספיק גורלי. זה לא מתאים לעמודי החדשות, וגם לא לעמודי האוכל.
    2. לעיתונים אין שום סיבה להסתבך עם בעלי המסעדות בשביל נושא כזה ולאבד מפרסמים.
    3. רק אם איזשהו ארגון יחליט לנהל על זה קמפיין אולי איזו עיתונאית רווחה עם מצפון תעשה על זה אייטם. אבל למה בעצם שיעשו על זה קמפיין? באמת יש אינספור עוולות חמורות באותה מידה או הרבה יותר כמעט בכל מקום עבודה.

    מבחינה זו, זה שיש על זה טוקבק, כלומר שהתופעה הזאת בכלל השאירה איזשהו חותם כתוב בהוויה, זה לא מובן מאליו.
    ולבסוף, תום. תום, תום, תום. למה שלא תצטרף לארגון "לדעת" מייסודה של Israel Medi Watch על תקן "מבקר ארץ האמורי?". באמת, אתה משקיע בזה כל כך הרבה זמן ומאמץ, שממש כואב לי שלא יוצא לך מזה קצת כסף. אני בטוח שיימצא איזה אוונגליסט אמריקאי שיסכים לממן לך מלגה, ועכשיו תקבל גם רוח גבית מגדעון סער. אם לא זה, אתה יכול לפחות להעלות את הנושא בוועדת החינוך של הכנסת. זבולון אורלב ממש ישמח.

    • עבי Says:

      די והותר מחברי וידידי עבדו במלצרות, ולא שמעתי על תופעה שמורידים מחירי מנות מוחזרות ממשכורותיהם. על אחת כמה וכמה, לו דבר כזה היה קורה, היו חבריי מקבלים בומבה של עילה לתביעה עם סיום עבודתם, וגם סופרים כמה גרושים על חשבונם של המעסיקים בתעשיית המזון (שהם אכן נבלים במקרים רבים).
      מה שמפריע לי בפוסט הוא זעקת האנטי-פרובינציאליות, שהיא מעשה כל כך פרובינציאלי כשלעצמו, שזה פשוט מגוחך. אין לך שום יכולת לקבל או להבין מישהו שרוצה לחיות כאן כי סבבה לו כאן, ולא מתוך כמיהה לאמריקה או אירופה או סעודיה, סתם כי טוב לו פה. והוא רוצה כאן (ודווקא כאן) לקבל שירות טוב ואוכל טוב. וכשהוא לא מקבל אותו, הוא יחזיר את המנה כדי לתת למסעדה הזדמנות לשפר את דרכיה, אם גם זה לא יעזור – הוא פשוט לא ישוב לאותה מסעדה.
      כל כך קשה לך להאמין שמישהו יושב כאן בבית קפה מבלי לפזול לניו-יורק ולהצטער שהוא לא בברלין ולהתנצל שהוא מפציץ את עזה, שאתה חייב להלביש אג'נדה מגוחכת אנטי-מיליטריסטית בצורה הכי לא קשורה שאפשר רק כדי להסדיר את הדיסוננס הקוגניטיבי שזה יוצר אצלך.
      רחמיי.

  13. הנפלד Says:

    עבדתי עכשיו חודשיים במסעדה. מאז הרבה יותר קל לי להחזיר מנות. כי גם טבחים הם בני אדם, הם גם טועים- ואם מקום העבודה מתייחס אליהם יפה, גם יהיה חשוב להם שהלקוחות יהיו מרוצים. פרשנית קח את זה לאן שאתה רוצה.

  14. אליק Says:

    "תגיד תודה לצה"ל על זה שאתה חי" או "תגיד תודה שאתה לא באושוויץ" כמשפט בסוף החשבון במסעדות, הוא רעיון גאוני. כל השאר, כרגיל, תרגיל בהיסק מופרך לרוחק.

  15. אתון עיוורת Says:

    מצוין. פשוט מצוין. אבל אתה יודע, בכל זאת הכללות זאת בעייה. אנחנו למשל לא תמיד מחזירים מנות, אלא כשבאמת מגיע למנה שיחזירו אותה ואני חייבת להתוודות, שאנחנו עושים את זה בכל מקום שבו דורכת כף רגלינו היהודית. השיא היה במסעדה הזו
    Still Life

    שבה החזרנו שלוש פעמים את אותה המנה. פעם אחת הגישו לנו סלמון לא אפוי (וצר לי אבל אני אלופה בבישולי דגים, אז לא תופס כאן – הלא מכירה, אכלה נקניקיה של זוגלובק וכו'), אחר כך הגישו לנו סלמון מעושן בתחפושת של אפוי ואחר כך הגישו לנו דג שיבוט מעושן בתחפושת של אפוי. בקיצור, יש למסעדות בתל-אביב לאן להתדרדר.

    • ofrilany Says:

      בפינלנד זה מותר. האוכל שם הוא להערכתי הכי גרוע בעולם. זה בעצם לא אוכל. הם אוכלים רק זפת, סוכריות בטעם זפת, ומדי פעם קצת עוגיות אורז.

      • אתון עיוורת Says:

        :))))) צודק אדוני ומצטרף בזה לאמירה של ז'אק שיראק על האוכל הפיני, כשהוא ירד על האנגלים:

        "We can't trust people who have such bad food. The food in that country (Britain) is the worst there is after Finland".
        (הפינים אגב, לא פריירים, הם טענו שז'אק שיראק נדפק לו המוח מהפייס ליפט שהוא עשה).

        רק טועה בקטנה. הפינים אוכלים דבר אחד – תפוחי אדמה. תפוחי אדמה מאודים זאת מנה עיקרית מאוד מקובלת בחתונות הפיניות.
        עד היום שורת המחץ שלנו קשורה לאיזה מסע הזוי למקום הזוי שנקרא "כּוּס-תביא" בפינלנד, עת מצאנו עצמנו במסעדה שריח האלכוהול בה היה כזה שסכנת נפשות היה להדליק גפרור ואז כששאלנו את המלצר המתנדנד מה יש בתפריט הוא ענה לנו: אי רקומנד דה מש-פוטטוס. חקקנו את הביטוי על לוח ליבנו ואנו עושים בו שימוש בכל פעם שנגמרות לנו האפשרויות לבחור מתוכן.

        ובמחשבה שנייה – אולי בגלל זה אני אוהבת לנוסע לפילנד, כשאני חוזרת משם, האוכל שמגישים לי בלופטהנזה – מרגיש התפשטות הגשמיות.

      • ofrilany Says:

        מה שהציל אותי בפינלנד זה שמצאתי באיזה קניון (!) בהלסינקי דוכן עם השם המדהים I LOVE FOOD. כשאני חושב על זה עכשיו, השם הזה הוא בעצם ממש התרסה מול שנאת המזון של הפינים. הבעלים היה כנראה מרוקאי, והיה שם אוכל פשוט מעולה בלי הגבלה. וזה לא שאני נורא סנטימנטלי כלפי האוכל הים/מזרח תיכוני. נהניתי למשל מהאוכל האוקראיני, והצלחתי לשרוד אפילו בארמניה. אבל בפינלנד פשוט אי אפשר לאכול. חופשה שם זה כמו מדיטציית הרעבה.

      • אתון עיוורת Says:

        אולי אתה זוכר איזה קניון? ככה במקרה 🙄 איפה הוא ממוקם? אתה עשוי להציל מיסורים בהינף מקלדת שתי נשמות. בכלמקרה אני אשאל את המקומיים.
        אנחנו שנים שם ובכל פעם שנדמה לנו שמצאנו מקום לאכול, אנחנו מבינים שרק נדמה לנו.

      • ofrilany Says:

        בקניון של התחנה המרכזית לאוטובוסים, Kamppi. תיכנסו קצת פנימה, ואל תתפתו לדוכן של האוכל הסיני. אני מקווה שהמקום לא נסגר – אני מתאר לעצמי שהקונספקט של אוכל טעים מעורר הרבה עוינות בקרב המקומיים.

  16. אתון עיוורת Says:

    תודה רבה 🙂 אנחנו בהחלט נבדוק את זה ❗

  17. הופ Says:

    אתה כותב נהדר.

  18. נהנתן וגרגרן Says:

    גם רגשי-נחיתות לא מבוססים זה סוג של פרובנציונאליות. רק שתדע שבאופן כללי – גם ביחס למסעדות יוקרה בעולם (לונדון, ניו-יורק, פריז, יפן) – האוכל העילי בתל-אביב דווקא מצויין.

    גם אני לא מחזיר מנות, גם כשהן גרועות, ומרגיש לא נעים כמישהי עושה זאת בחברתי. אבל אין מאחורי זה אידיאולוגיה. אני לוקח בחשבון שאכילה במסעדה זה הימור. ואם ארצה לדעת בדיוק מה אקבל, אלך לאכול אצל אמא, או בבופה (כמעט כתבתי "אכין לבד", אבל דווקא אז אי אפשר לדעת מה ייצא).

  19. נהנתן וגרגרן Says:

    אה. שמתי לב שכתבתי יפן, ולא טוקיו, למרות ששאר הרשימה מורכבת מערים. קדימה, תן איזה קריאה חתרנית. אני סקרן לראות מה יצא.

  20. דובה זדובה Says:

    קאט פיש, או לא cat fish זה הכל עניין של מיתוג. כשהייתי קטן ואבי עבד באוניברסיטה, הופיעו מודעות כי ביום הסטודנט יופיעדייויד ברוזה. אבי שלא נולד באץ הקודש, שאל את אחד הסטודנטים, מדוע דיוויד ולא דוד, הרי הבחור ישראלי כל דבר. התשובה לא איחרה לבוא – את דוד אף אחד לא יבוא לראות ודיוויד שובר קופות, ניחוח של חו"ל. כך גם הקאט פיש שאת שמו אני כותב בעברית בכוונה. ומי שלא יודע, שפמנון הוא הדג שניזון מרקב ושאריות בקרקעית גוף המים ולכן מצויד בזוג מחושים בשל העכירות. כמו כל דבר בחיים, זה עניין של מיתוג

  21. קובי Says:

    אני תמיד מחזיר מנות, עניין עקרוני של חינוך לאוכל איכותי.
    אני במיוחד אוהב להחזיר כדורי פלאפל ששכבו בתחתית סיר הטיגון.

  22. כדרלעומר Says:

    המפגש האחרון שלי עם קט-פיש היה במערה מטורפת בפיליפינים, שם הם שחו להם בשמחה בנהר תת קרקעי, וחששתי מאוד שלמרות שהם היו בערך בגודל של האגרוף שלי, ברגע שהפנס של המדריך יוסט לכיוון אחר, אופיע אני בתפריט שלהם.

    יצא לי להחזיר מנות לא טובות, אבל רק כשאני יכול להסביר מה הבעיה. לרוב זה קורה במקומות שבהם אני אוכל תדיר, והמנה שמוגשת לי חורגת מהרמה הרגילה שלה. מאידך גיסא, אני גם נוהג להחמיא כשיוצא טעים במיוחד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: