הגלגול

by

הוא פילוסוף די מוכר, אינטלקטואל ומתרגם מלטינית, מבכירי המומחים לאידיאליזם האיטלקי באגן המזרחי של הים התיכון. מדי פעם, גם אם לא בכל פעם, הוא היה חותם על עצומות נגד פעולות הממשלה, ופעם אחת, כשיצא ספרו המרכזי, אפילו כינה את ישראל בריאיון עיתונאי "מדינה מושחתת באופן עמוק". בקיצור, איש לא הטיל ספק בשייכותו למה שכונה על ידי שר הביטחון "השמאל העמוק"; הוא היה שמאלני לגמרי, שמאלני לכל דבר ועניין, שמאלני מבטן ומלידה.
השבוע פגשתי אותו בסיטואציה חברתית כלשהי. ידעתי כמובן על המפנה. הוא הרי התראיין על המפנה בכל כלי תקשורת שגילה עניין כלשהו בעמדותיו – מ"מקור ראשון" ועד "תזה". ניגשתי אליו ושאלתי איזו שאלה סתמית. כצפוי, תוך שני משפטים כבר ניתן היה לזהות את דמותו החדשה של האיש. במלים נמלצות, הוא הזהיר מפני ה"ערבו-פאשיזם" (שהוא לטענתו "מונח מדויק יותר מאיסלאמו-פאשיזם"), ואשר צריך לטענתו להדאיג "דווקא אנשים כמוך". הוא המליץ לי לקרוא בדחיפות את ספרה האחרון של בת יאור, והזכיר את "פיגועי ההשמדה" (שהם לטענתו "מונח מדויק יותר מפיגועי התאבדות").
לא נעים להגיד, אבל הרושם העיקרי הוא שהאיש נעשה די מטומטם. זה היה ממש עצוב לראות. המפנה הריאקציוני שעבר הזכיר לי באופן כלשהו את האירוע המוחי שעבר בן משפחה קרוב שלי. אוצר המלים שלו הצטמצם פלאות; הקול, שהיה עמוק ואירוני, הפך לצפצוף צרחני. בכל פעם שהזכרתי משהו מחייו כשמאלני, הוא גלגל לאחור את עיניו ונאטם. כי התפנית הימנית היא קונוורסיו, לידה מחדש, טרנספורמציה טוטאלית; כאילו נכנס שד לתוך גופו של האיש.
כששאלתי אותו מה הוא קורא עכשיו, כבר ידעתי לאיזו תשובה לצפות. "אתה תופתע לשמוע", הוא אמר, "אבל אני קורא את אמנת החמאס. זה טקסט חשוב ביותר. אני חושב שזאת קריאת חובה לכל אדם בעולם המערבי".
מה שמביך הוא, שכבר בריאיון העיתונאי הראשון מלפני שנה וחצי הוא סיפר שהוא קורא את אמנת החמאס. האיש הזה, שרק לא מזמן גמע את כתביו של ג'מבטיסטה ויקו כאילו היו מיץ ענבים של "פז", תקוע כבר יותר משנה על טקסט לא ארוך במיוחד. אחר כך, כששוחחתי על כך עם חבר, הוא אמר לי דבר נכון: הוא כבר יקרא את אמנת החמאס עד סוף החיים. הוא לא צריך משהו אחר.

זה קורה מדי פעם לאנשים מסוימים בעולם הספרות והאקדמיה. לרוב אין סימנים מוקדמים, וכמעט אי אפשר לחזות את מי זה יתקוף, ומי ימשיך לעצומה או ההפגנה הבאה. למעשה, אם יש אינדיקציה כלשהי שאמורה לעורר דאגה הרי זו דבקות יתר וזעם שמאלי משיחי. על כל פנים, בנקודה מסוימת הם "נושרים", והופכים לאדם חדש. כשלעצמה, היכולת להשתנות היא כמובן מבורכת, ואולי אפילו הופכת אותנו לבני אדם. אבל המעבר לימין, כמו שהוא קורה בשנים האחרונות לאינטלקטואלים רבים כל כך, הוא לא בדיוק שינוי דעה במובן המוכר. כי האדם החדש שנולד מהמפנה הריאקציוני הוא תמיד אישיות הרבה פחות מורכבת; כמו חוזר בתשובה טרחן, הוא קורס לעמדה אוטיסטית, חוזר פעם אחר פעם על אותן מנטרות. שהרי, מרגע שנדחקת לעמדה הפרנואידית-ימנית, כל אירוע וכל טיעון כבר מחזק אותך בעמדתך.
באופן עקרוני, ברור שקריסה אינטלקטואלית כזו יכולה לקרות גם לאנשי ימין שעוברים פתאום לשמאל. מן הסתם, בשנות ה-30 או ה-50 קרה לא פעם שליברלים התחילו בן לילה לשגע את סביבתם ולנאום בשבחו של עולם המחר הסובייטי ושל שמש העמים. אבל בפועל, מצב כזה הוא כמעט לא רלוונטי בתקופתנו. לזרועותיה המחבקות של הריאקציה מובילות כיום אלף דרכים, ואילו אל ממלכת התכליות של השמאל מובילה אולי דרך עקלקלה אחת.
למעשה, השמאלנים-לשעבר הם אנשים שהתייאשו, ולא מסוגלים לעמוד יותר בסבל שיוצרים הפרדוקסים הקשים באמת של עמדה שמאלית בתקופתנו. הם לא מסוגלים לעמוד גם בחוסר האונים ובתחושת החידלון. הימנים החדשים יתארו תמיד איזה אירוע מזעזע (כמו הלינץ' ברמאללה או ניצחון החמאס) בתור מה שגרם לשינוי; אבל למעשה, מה שמוליד אותם הם אירועים מסוג אחר – למשל מערכות בחירות שבהן נוחל השמאל מפלה, או חוקים גזעניים שעוברים בכנסת. אירועים כאלה גורמים ייאוש למי שמחזיק בעמדה שמאלית; אבל יש כאלה שמתייאשים עד כדי כך, שהם קורסים בבת אחת לעמדה ימנית.
ואז, ברגע הזה, הם מאושרים. המומר לא מיואש יותר, להיפך, הוא במצב של הייפר: הבולשוויקים ואיסלאמו-פאשיסטים הרי בכל מקום, ויש איזה עונג בלחשוף אותם שוב ושוב. שלא לדבר על כך שעכשיו, הוא יוזמן לאינספור פאנלים עם בן-דרור ימיני ואפי איתם, ייצא לסיבובי הרצאות ביחידות צה"ל, ובאופק מחכה כבר המשרה החלקית במכון שלם.

מדעני האקלים העוסקים במודלים ממוחשבים מתארים את תקופות הקרח כמצב שבו מערכת האקלים רבת תנודות ותהפוכות קורסת לנקודה כלשהי, שממנה היא כבר אינה יכולה לצאת. הקריסה אל הימין היא תקופת קרח כזאת: כשנגיע לשם, לא נוכל להיחלץ.

תגים: , , , , , , ,

34 תגובות to “הגלגול”

  1. Ron Says:

    הי. זהו פוסט צמרת! כל הכבוד על האבחון המדויק. נראה לי שלהט היתר הוא אכן סימן מוקדם לקונברסיה אפשרית, בייחוד כשהקשר בינו לבין הפרעת אישיות נרקסיסטית בולט לעין.

  2. יעקב בן-שמש Says:

    טקסט יפה ומשעשע. וגם נכון. אבל כמובן גם חלקי. מעניינת הנקודה שבה אנחנו מתפתים לרדוקציה של השינוי האידיאולוגי לגורמים פסיכולוגיים וחומריים. ההסבר כאן על החיבוק של המיינסטרים וההזמנות לפנאלים ומשרה במכון שלם מזכיר את אלה המסבירים את עמדותיו של גדעון לוי בכך שהוא יכול לפרסם בגארדיאן וכל עוכרי ישראל מזמינים אותו להרצאות בחו"ל. או את פסק הדין של בית המשפט שהרשיע את ואנונו במסירת סודות הגרעין, שמחפש (ומוצא!!) את ההסבר לפעולותיו בבדידותו של האיש, התסכולים שחווה בעבודה, והחסכים הפסיכולוגיים מהם הוא סובל. הכל, בשביל להסביר שאין פה באמת איזו אידאולוגיה שצריך להתמודד עמה. סתם הפרעת נפש. וכל זה כמובן מניח שעמדה פוליטית מסוימת (ימין, שמאל, לא חשוב) היא נתון שלא צריך הסבר במונחים פסיכולוגיים, אבל השינוי דווקא כן. וזה כבר מזכיר לי את אלה שמחפשים את הסיבות להומוסקסואליות. כי להיות סטרייט לא דורש שום הסבר. אבל הומו? בטח יש כאן איזו אמא דומיננטית בסביבה.

    • האמורי Says:

      תודה, אבל אין כאן שום הסבר פסיכולוגי (תתעלם רגע מעניין המשרה במרכז שלם, זה לא העיקר). להיפך – כתבתי שזה יכול לקרות לכל אחד. אם כבר זה הסבר פסיכו-סוציולוגי – כלומר הייאוש שנמצאת בו קבוצה מסוימת. בכל מקרה זה לא קשור לרקע הפסיכולוגי או האישיותי של הבנאדם

      • יעקב בן שמש Says:

        אוקי, אז "מעניינת הנקודה שבה אנחנו מתפתים לרדוקציה של השינוי האידיאולוגי לגורמים פסיכו-סוציולוגיים וגו'"

        הנקודה היא כללית-כל עמדה (ושינוי עמדה) אפשר להסביר בהסברים "פנימיים" (מה שזה לא יהיה שמשכנע אדם משיקולים מהותיים לאמץ עמדה מסוימת) ו"חיצוניים" (המאפיינים הפסיכולוגיים שלו, המצב החברתי של הקבוצה שמחזיקה בעמדה הזאת, וכמה כסף יצא לו מזה). המינונים בין שני סוגי ההסברים משתנים, ויחסי הגומלין ביניהם מורכבים. ובאמת מעניינת השאלה מתי אנחנו בוחרים הסבר חד-צדדי ולמה.

  3. אלי Says:

    הגדרת את תחושותי בדיוק במפגשים מהסוג הזה.
    דרך אגב, מה זה האיור?

  4. אלי Says:

    שחלה?

  5. mitlamed Says:

    הקישור לסיפור של קפקא רומז שאנשי שמאל ההופכים לאנשי ימין, עוברים למעשה מטאמורפוזה מן האנושי אל החייתי?

  6. שי Says:

    הפוסט מעניין וכמובן שאותו אדם בהחלט לא לבד. חזיתי כבר בקריסת מערכת תפיסות פוליטיות אצל מספר א\נשים בעבר וזה לרוב דומה. בעיקר עניין ההתכחשות (שלעתים מנומקת…) למקום הפוליטי שהם שהו בו עד לא מזמן.

    אני חייב לומר שלא הבנתי בכלל את המשפט האחרון: "מדעני האקלים העוסקים במודלים ממוחשבים מתארים את תקופות הקרח כמצב שבו מערכת האקלים רבת תנודות ותהפוכות קורסת לנקודה כלשהי, שממנה היא כבר אינה יכולה לצאת. הקריסה אל הימין היא תקופת קרח כזאת: כשנגיע לשם, לא נוכל להיחלץ."

    תקופת קרח זהו מצב אליו וממנו כדור הארץ ומערכת האקלים נכנסה ויצאה פעמים רבות במהלך ההסטוריה הגאולוגית של קיומה. אולי יש בציון העובדה הזו גם משהו טיפה אופטימי, וגם הכרה באנושיות ובחיוב שבהעלאת ספקות בתפיסת העולם שלנו.
    לצערנו כרגע זה בהחלט נראה שהמשיכה החזקה היא ימינה, אבל גם זה עשוי להשתנות. השאלה העיקרית בעיניי היא כמה לא דוגמטים ושטחיים א\נשים יכולים להיות סביב העמדות אותן הם מחזיקים.

    • האמורי Says:

      תודה על ההערה. יצאה פעמים רבות, אבל זה לקח לה בערך עשרת אלפים שנה כל פעם.
      לא נראה לי שיש לנו את הפריווילגיה הזאת 🙂

      • שי Says:

        אבל זה בדיוק העניין- גם להכנס לתקופת קרח לקח למערכת עשרות אלפי שנים (ואף יותר). אני נאחז פה במשהו שכביכול לא באמת רלוונטי, אבל לעניות דעתי מאוד רלוונטי-
        התנודות הללו הן לשני הכיוונים (ולשני הכיוונים הזמן הוא ארוך). א\נשים הם פשוט יצור לא רציונלי ולא יציב במיוחד. הדבר הכי יציב בנו הוא גלי הספקות שמערערים את תפיסת עולמנו לעתים די תכופות. אנחנו, וההורים שלנו, והדורות הבאים- כולנו על גל של ספקות. הם היו ככה, ואנחנו ככה ואח"כ יהיו ככה וכו'. לשמחתנו ולצערנו שום דבר לא סטטי. אפשר להעביר קו דרך ההסטוריה האנושית ולראות שלרוב המצב די לא נעים. קבוצות תמיד היו ב"תחרות" זו עם זו ולא ממש בסולידריות בין-אנושית. אבל, ברמת האינדיבידואל יש ספקות ויש מעבר בין תפיסת עולם אחת לשניה, וזה אולי החריץ האופטימי.

  7. א.ב. Says:

    אחלה מאמר.
    (כמו תמיד כאן)

    אני חושב שלהיות ימני זה לא בעיה. היצר הבסיסי של האדם זה להיות ימני, ולא צריך להתאמץ במיוחד לאמץ אידאולוגיה ימנית. להיות שמאלני, לעומת זאת, זה קשה ומאתגר, ודורש מאמץ. תמידי.
    אשרי שזכיתי לזה.

  8. יובל הלפרין Says:

    יפה, תודה.
    לדעתי אחת הסיבות ל"גלגולים" כגון אלה היא שהשמאל באוניברסיטאות בעשורים האחרונים נטש את המרכסיזם, את התפיסה המעמדית, את הסוציאליזם הקלסי, את האידיאולוגיה, לטובת "הלך רוח ביקורתי" שמסתפק ב"חקר תרבויות" וב"השוואה בין נרטיבים". כשהחייל הפוליטי הופך לאינטלקטואל המביט במציאות מבחוץ, הוא בעצם מוותר על כל אלטרנטיבה מעשית לעולם שבו הוא חי: העולם הקפיטליסטי-ליברלי, או "מערבי" כפי שהוא מכונה,
    וכשלפתע מתעוררת סכנה כלשהי ליציבותו של עולם זה, אותה סכנה הופכת לאויב היחיד ששווה להילחם בו. במקרה שלנו הסכנה הזו היא הפונדמנטליזם האסלאמי.

    • גל כץ Says:

      טוב שקארל מרקס לא היה "חייל פוליטי" אלא (גם) אינטלקטואל שמביט על העולם מבחוץ. אני מבין שאתה חושב שאחרי מרקס ראינו את האור, ולכן אין צורך להביט על העולם מהבחוץ אלא רק להיות "חיילים".

      נדמה לי שהרבה מהאנשים שאתה עושה קריקטורה שלהם — אלה ש"חוקרים תרבויות" — מושפעים עמוקות ממרקס. אבל הם גם מבינים שלהיות מרקסיסט כיום (אחרי כל מה שקרה, ולנוכח מה שקורה היום) זו עמדה מורכבת ורבת סתירות, בדיוק מהסוג שמחבר המאמר מתאר כ"עמדה שמאלית". לצייר את העמדה הזו כברורה ופשוטה — לעומת "חקר תרבויות ו"השוואה בין נראטיבים" — משמעה פנאטיות. ואין הבדל גדול בין הפנאטיות של אותו אידיאליסט איטלקי לבין פנאטיות שמאלית. אם כבר, נדמה לי שמחבר המאמר רומז שהדרך בין שתי העמדות קצרה למדי.

  9. אבי Says:

    פוסט מעולה
    אבל אני לא כל כך בטוח לגבי החששות שלך. כמה כבר אינטלקטואלים שמאלניים אתה מכיר שעבר צד? אם אנשים כמו שלמה זנד, עדי אופיר, אילן פפה (אפילו עמוס עוז) ואחרים היו הופכים לימנים הייתי אומר שיש לנו בעיה, אבל המצב הוא לא כזה. היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה בני מוריס שהפך לימני ואולי גם אסא כשר אם אתה ממש רוצה להרחיב את ההגדרה של השמאל.

  10. איריס חפץ Says:

    מעניין. תודה…
    אני חושבת שבהחלט מדובר בתופעה חובקת עולם מערבי לפחות. יוסי דהאן כתב על זה פעם ב"העוקץ" ואני מכירה את זה גם מגרמניה (הנריק ברודר, הנס-מגנוס אנצנסברגר, למי שמכיר…).
    בדרך כלל מדובר בגברים בסביבות גיל שישים שהיו שמאל ונהיו ימין. מה שאני תוהה לגביו הוא המינוח "גלגול" שמרמז אכן למטאמורפוזה. הבעיה היא שבחיים לא רואים כמעט תהליך, אלא איש שמאל "מתפכח" שלא עבר תהליך נראה לעין לפחות וזה מה שמדאיג ונראה לי שבגלל זה הוא נדמה לנו כבלתי אמין.
    כשאנשים משנים את תפיסת עולמם וערכיהם בין ליל זה באמת תמוה.
    אני מבינה את החשש לעשות פסיכולוגיזציה של אנשים ולקחת מהם בכך את המניעים האחרים שלהם, אבל אין לי שום הסבר סוציאלי לתופעה של גברים מזדקנים (והאיור הוא בהחלט במקום מהרבה בחינות) שמגלים את "האיסלמו-פאשיזם" ויוצאים להילחם בו במסגרת מסעי הצלב.
    ההסבר שקל יותר להיות ימין, או שמייאש להיות שמאל היה אמור גם לעבוד על גברים כאלו בגיל 35 או 40, לא? או על נשים (המעט שיש באקדמיה לפחות…).

  11. יריב מוהר Says:

    אגב,
    ארצה להמר פה, ואולי להכליל, שמרבית אלו העוברים מקצה לקצה הם מטאפיזיקאים באוריינטציה שלהם (דהיינו, ראציונליסטים, אנשי הצד היותר רך של מדעי הרוח). ואילו אמפיריציסטים או בעלי נטייה יותר מדעית, בהכללה, יעברו שינויי פיין-טיונינג, עדינים, לפי מימצאים חדשים ופרשנויות חדשות המסבירות את המימצאים הללו בצורה סבירה.

    אז אולי המועדים לגלגול הם בעיקר מהסוגה של "פילוסוף די מוכר, אינטלקטואל ומתרגם מלטינית, מבכירי המומחים לאידיאליזם האיטלקי באגן המזרחי של הים התיכון"

  12. ל' Says:

    אבל האם אי אפשר להיות שמאלני-של-סיסמאות, מתנגד לשם ההתנגדות, שמשיב באותם מטבעות שחוקים של דיכוי על כל סוגיה? והאם אי אפשר לקרוס לפשטנות שכזו מתוך ראיית עולם ימנית של מורכבות חברתית, שוני תרבותי מהותי, וזיקה דתית אל האדמה?

    אני מנסה לדמיין את תמונת המראה של הרשומה (המצויינת), ולא ממש מצליח; רק לתהייה הראשונה לעיל אני מסוגל להשיב "אפשר".

  13. אדם א Says:

    אם לנסות איכשהו לגשר על הפער בין ההסבר הפסיכו-סוציאלי להסבר שקשור בשכנוע אידאולוגי, אז אפשר להצביע על כך שבאוניברסיטה, באופן כללי, יש הגמוניה שמאלית. לא בטוח שזה אפילו הרוב, אבל בשיחה פומבית זוהי הנטייה השלטת (טוב, יכול להיות שאני מדבר רק על מדעי הרוח…). אקדמאים בישראל נמצאים בעמדה מוזרה בה ההגמוניה במקום העבודה שלהם כמעט הפוכה מן ההגמוניה בחברה שבה הם חיים. על כל פנים, לאקדמיה לעתים מגיעים אנשים שאינם רואים עצמם מזוהים ממש עם הימין או השמאל, ובאוניברסיטה הם מתחילים להרגיש איזה לחץ חברתי סמוי להביע עמדות מסוימות. כתוצאה מכך יכולות להתרחש אפשרויות רבות. יכול להיות שהם יאמצו איזו גרסת שמאל-טוק וככה יעבירו את חייהם בנעימים עם תרגומים מלטינית. אפשרות נוספת היא שהדיסוננס בין שתי ההגמוניות המקבילות יעיק עליהם עד כדי כך שהם יתחילו לאמץ את אחת משתי העמדות בקיצוניות משיחית. מה שברור הוא, שאנשים שמטולטלים כך על ידי הגמוניות מלכתחילה לא באמת מעוניינים בפוליטיקה, כלומר כמודעות חברתית ופרקטיקה עכשווית. הם נאלצים לבחור עמדה בפומבי מתוקף תפקידם (שכולל דרישה חברתית לעמדה אידאולוגית ברורה), אבל זה תמיד נשאר ברמה של קבוצה של דעות שאתה מזיז מצד לצד מטעמי נוחות. במובן זה אני לא בטוח שאותו אדם באמת עבר המרה כל כך גדולה. כמו שכתבת, הוא בסך הכל הצהיר כמה הצהרות לפני כן. פשוט עכשיו הוא מצא מקום אחר להתמקם בו. זה גם יכול להסביר את הקריאה המתמשכת והלא קיימת במצע של החמאס.

  14. פלצה ני Says:

    שאני אבין, מי שעובר לימין הוא אוטומטית גולם שמאבד על הילה אינטלקטואלית? נו, באמת. טיעונים שטוחים כמו אלה שהוצגו בפוסט הזה, כבר הרבה זמן לא קראתי. ואולי מגיע איש שמאל אמיתי, מאלה שערכי אנוש וזכויות אדם הם נר לרגליו, ומבחין כי העולם הערבי הוא עולם גזען, חשוך, פשיסט, אלים. אולי הסביבה השתנתה, לא האדם? אולי כדי להיות אוהב אדם אמיתי, צריך לשנוא את האסלאם?
    אתם יודעים מה, עיזבו אותי. קיראו את מאמריו של יוסי גורביץ בזכות האסלאמופוביה, ותבינו מי הימני האמיתי.

  15. תומר Says:

    ובכל זאת, לא הופכים סתם לעוד רד-נק ימני חמום מוח. משחקי השפה ("ערבו-פאשיזם") והדקדוקים הקונספטואלים עוברים איתך לצד השני. במילים אחרות, פלצן נשאר פלצן.

  16. אמיתי ס Says:

    איך כתבת את כל זה בלי להזכיר את דוד מרחב? http://davidmerhav.wordpress.com/

  17. י.ד. Says:

    לאיריס
    נראה לי שזה עניין של הורשה. אדם מגיע לגיל מסוים שבו הוא רוצה להוריש הון (במקרה הזה הון תרבותי) והוא רוצה להבטיח שההון שהוא צבר יעבור ליורשים בלי פגיעה חיצונית. הפונדמנטליזם האיסלאמי מבחינתו מאיים על הורשת ההון ולכן הוא מגיב בחריפות שכזו.

    מה שצריך לענות לו שגם תחת שלטון הברברים (קרי הפונדמנטליטים המוסלמים) ממשיך ההון התרבותי להישמר במנזרים ולהיחקר על ידי נזירים חרוצים של הכנסיה.

    הערה:
    ברבריות כמובן כעניין סוציולוגי. כלומר חברה פרמיטיבית המתקיימת ליד חברה מפותחת ולא מצליחה לאמץ את המוסדות הבסיסיים של החברה המפותחת.

  18. אבי Says:

    אל חשש, הימנים-החדשים הם עדיין שמאלנים ובולשביקים (מאמינים בדיכוי הפרט לטובת המדינה).
    הליכוד היום הוא המשך של אחדות העבודה, לא של חירות. בהינתן מצב עניינים מתאים, הוא ישמח להתאחד עם העבודה (אם לא עשה זאת כבר בשנתיים האחרונות 🙂

  19. י.ד. Says:

    כנראה שהחלטת לא לאשר.

    חבל, דווקא הייתה שם נקודה לומר על הקשר שבין ברבריות ליצירתיות אצל ניטשה, והחשיבות של ברבריות כתנאי ליצירתיות.

  20. לא אמורי כי אם Says:

    הכותב מתנשא באופן כל כך קיצוני עד כדי שיש תחושה שאין הוא מסוגל להתמודד כלל עם עובדות

    דמוניזציה או דגרגציה של מי שמעז לחשוב שונה בהחלט מקרינים חושך על הפנים המכוערות המצטיירות כאן של השמאל הפאשיסטי קיצוני

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: