פשיטא: לקראת דו לאומיות עם ארץ האמורי וארץ יושביה

אודי אלוני

הייתי רוצה להתייחס לקשר האתי שנבנה בין הבי.די.אס. והדו לאומיות מחד, ובין המתנחלים והדו לאומיות מאידך, בשני מאמרים מעוררי עניין של גל כץ ועפרי אילני שהתפרסמו כאן לאחרונה.

בתור אדם היוצר בתוך ומתוך השיח התיאולוגי-פוליטי זה שנים רבות, אני מעוניין לסמן מניסיוני מספר סכנות האורבות בהתמסרות לשיח כזה – שיח הנע בחופשיות בין הסימבולי, הדמיוני והממשי, וזאת מבלי תמיד לזכור ולסמן מתי אנו באזורי חפיפה ומתי אנו יוצאים משערו של האחד ונכנסים בפתחו של האחר. אני מעוניין לדעת מה מאפשר לעפרי מארץ האמורי את החופש התיאולוגי, עד שמבלי משים הוא עוקר תנועת התנגדות עממית פלסטינית ממקומה (הלא היא הבי.די.אס — קריאת ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית לחרם ולסנקציות תרבותיות, אקדמיות וכלכליות נגד חברות ומוסדות ישראלים), וממקמה מחדש במערב ככנסייה נוצרית ליברלית. אני גם רוצה להבין את הסנטימנט של גל וחלק מחבריו בארץ יושביה, לטהר את המתנחל מאשמתו ומפשעיו. במונחים תיאולוגיים, הייתי שואל מה מניע את שניהם לקבל עליהם את האמונה הדו לאומית, בלי לקבל עליהם את עול המצוות הארציות המגשימות אמונה זו. אי אפשר שלא להיזכר בתפילה השבתאית הידועה "ברוך מתיר איסורים", כדי להבין שייתכן שחלקנו חושבים, שמתוך שהגענו להכרה הדו לאומית אנו נמצאים כבר בזמן משיחי. אולם המשיח לא כאן והגלות ארוכה והשכינה רחוקה. לכן הבי.די.אס. בעיניי היא המצווה הבאה לשמור על קשר הכרחי בין האמונה המיסטית בהתגלות לבין הפעולה של המצוות היומיומיות, וזאת כדי למנוע התרחקות מטאפיזית לעולמות עליונים תוך כדי הזנחה והעלמה של המחויבות לארצי.

ברור מאליו שמאמרו של גל כץ, כמו כל ניסיון לחשוב את הדו לאומית באופן חיובי, ממלא אותי שמחה, כי גם אני מרגיש שייך למסורת ארוכת ימים זו, המנסה לשמר להמשיך ולחדש חידושים בשפה הדו לאומית. לפעמים אפשר לחשוב שאנו כמו חיים בתיבת נוח (תיבה במובן של משפט בשפה) המשמרת את שפת הדו לאומיות עד יעבור המבול, או אז נוכל לרדת זוגות זוגות של חכמות וחכמים ולמלא את כל הארץ בהוד השפה החדשה–ישנה שלנו. בינתיים נמשיך ליצור את השפה בתיבה או ב"ארץ האמורי" או ב"ארץ יושביה" או בתאטרון החופש של ג'נין, ואין פעולה חשובה מזאת. אולם בכניסה לפרד"ס הדו לאומיות, אל לנו לטעות כבן זומא שנשאר בחוץ, כי לא ידע להבדיל בין מים למים. החשיבות בהבדלה בין מים עליונים למים תחתונים היא ההבנה של הפיצול בסובייקט. היחס בין התאוריה לפעולה אינו יחס אפלטוני לאידאה, או יחס קרטזיאני לדואליות. כי הרי המים הם אותם מים, אבל אלו עליונים ואלו תחתונים.

לדעתי, "המניפסט המשיחי למען דו לאומיות", שפורסם לפני שנים בספרי "גלגול מחילות”, מכיל באופן עמוק את הסנטימנט של "ארץ יושביה”, והיה יכול להיות המניפסט הפואטי שלה – גם בניסיון להזמין את המתנחל לדיון, גם בסנטימנט הדתי שמנסה לפרק את ההגמוניה של השפה החילונית, וגם באמונה שהציונות יכולה לחזור לרגע היוולדה ולהתחבר לכוחות האמנציפטוריים שלה תוך השתחררות מהכוחות הקולוניאליסטיים והאורינטליסטיים שבה. אולם במקביל לפרסום המניפסט, היה לי חשוב לזהות את הסכנה הטמונה בכניסה לפרד”ס התאולוגי–פוליטי, ותמיד זכרתי את האזהרה המדרשית שיש להבדיל בין מים למים בכניסה לפרדס. כי בעולמות עליונים, כשם שיש אלמנט מפעיל יש גם אלמנט מדחיק ומטשטש. ולכן חשוב מאד לזכור שבכניסה לפרד"ס השפה הדו לאומית, הסוד אינו מדרגה עליונה יותר מהפשט, אלא הם כרוכים ותלויים זה בזה ואין האחד יכול להתקיים ללא השני.

איתי טיראן על הכריכה של "מה רוצה יהודי?", ספרו החדש של אודי אלוני

למה הדבר דומה? רבים מאתנו עדיין זוכרים איך בצעירותנו עמדנו ברחובות, מעטים מול רבים וצעקנו: "שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין”. והנה לאחר שהוכינו ובוזינו והוצאנו אל מחוץ למחנה, היום בכל פינה מהימין ועד השמאל עומדים משתינים בקיר ומדברים על שתי מדינות לשני עמים. חלקנו צוהלים על ניצחוננו האידאולוגי, כאילו היינו אומרים: "הרי אמרנו לכם את זה מאז ומתמיד, וידענו את אשר אמרנו". אך מרוב הערכה עצמית לקסנדרה שבנו, לא שמנו לב שחטפו לנו את הסיסמה וכעת היא "שתי מדינות לשני עמים לעתיד לבוא”, וכך הפכה לשם הקוד למדינת האפרטהייד. הווה אומר: "אנו נעלה כמה שיותר יהודים לארץ ונמנע מכמה שיותר פלסטינים לבוא לחיות בה, ולאלו שכבר חיים בה, נגנוב את אדמתם וננשל כפריים ממקור פרנסתם. את הכול נצדיק כמובן בחזון שלעתיד לבוא, חזון בו יום אחד הפלסטיני יזכה גם הוא לאיזו 'שיבה עתידית'". כך החלום שלנו לצדק הפך לסיסמת האפרטהייד והמאבק שלנו לשוויון הפך להצדקת הדיכוי חסר הגבולות.

לכן אנו צריכים להישמר מכל משמר שלא יעשו מחטף גם לחזון הדו לאומי, כי אם לא נשמור עליו מכל משמר על ידי קיום מצוות של צדק לכל, החזון ייעלם בים הסיסמאות הנבובות המשמרות את ההווה הדכאני. לכן, כדי שנוכל לחשוב דו לאומיות, אנו מחויבים קודם ולפני הכול להיאבק למען הלאומיות הפלסטינית המרוסקת. כי הסיבה המוסרית לדו לאומיות אינה חוסר היכולת להפריד 300 אלף מתנחלים מאדמה לא להם על ידי פינוי, אלא בראש וראשונה החובה לתקן את השבר והריסוק של החברה הפלסטינית, כי לאף אחד אין זכות לשמר את הנתק והשבר שבין הפלסטינים ובין עצמם. או אז, כשנעמוד כשווים ונביט זה לזה בגובה העיניים, אפשר יהיה להתחיל את הפרויקט המופלא של המעבר מאחרות לאח–רעות. לכן, כמו רב בישיבה שלפעמים צריך לדפוק על השולחן ולצעוק פשיטא כדי לעצור את הפלפול האין סופי, כך גם אנו צריכים לפעמים לחזור לפשטות של הצדק הארצי, וכמו אותו רב, אנו יודעים שללא הפלפול המקדים לא היינו מגיעים להארה שבפשטות.

 לכן המעשה של ארץ יושביה הוא מעשה חשוב ממדרגה ראשונה והטקסט עצמו קרוב מאוד למדויק, אבל במקביל נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, מתחיל להיווצר סביבו טקסט בעייתי ומעקר משמעות, בעיקר בשני מישורים.

חזרות ל"מחכים לגודו" (תאטרון החופש של ג'נין), ראמאללה

המישור האחד – המעניק רהביליטציה למתנחלים. לא יכול להיות שהפנטזיה לחבר מתנחלים לתהליך הצדק והשלום תשכיח מאתנו שאלו אנשים בוגרים שצריכים לקחת אחריות על הפשע שהם שותפים לו. נכון שבכל כתיבתי הפוליטית, תמיד תקפתי את מקור הכוח של הכיבוש, כלומר הליברליות החילונית שיצרה את הגולם – מתנחל הקם על יוצרו ומשרתו בו בזמן. נכון שהמתנחל פעל, מבחינת התל אביבי החילוני, כאובייקט פנטזי המגשים את תשוקותיו האסורות של הליברל, ונכון גם שברגע שהליברל איבד שליטה עליו ונבהל ממנו, זה הרגע בו הוא הפך להיות בבואתו האמיתית והמפחידה של יוצרו, היהודי הישראלי החילוני. אבל עם הזמן, או לפתע פתאום, המתנחל הפך מאובייקט פנטזי לסובייקט גשמי: הוא הפך לאב ולאם ולצרכן תרבות. למרות שמבחינתנו הוא היה אובייקט פנטזי, הרי מבחינתו הוא סובייקט בעל אחריות מוסרית, בדיוק כמונו, ולא אובייקט של התשוקה האסורה שלנו. לכן צריכים לחול עליו כללי הסובייקט, כבן אנוש הנושא באחריות מעשיו.

הרי אנחנו עמדנו מול כל התנחלות, מהראשונה שבהן, ואמרנו להם ולהן, אתם פורעי חוק. יום אחד החוק הבינלאומי יתבע אתכם על פשעיכם, אז אל תגידו לא ידענו. הרי לנו אין הזכות למחול למתנחל ואף לא לעצמנו. לנו יש רק הזכות לבקש מחילה. רק לפלסטיני שחייו הפכו גהינום בגלל המתנחל מעופרה, אריאל ומזרח ירושלים יש זכות למחול. לפיכך, השלב הראשון בקבלת המתנחל לקהילה כסובייקט שווה זכויות – ולא כפנטזיה – כרוך במילוי חובתו לקבל אחריות על מעשיו. עליו להישפט ללא מחילה, כדי להתכונן לקבלת מחילה שאולי תבוא. אי אפשר לטהר, כאשר השרץ עדיין בידו והחטא ממשיך להתרחש בהווה מתמשך. נראה לי, וייתכן שאני טועה, שגל וחבריו ממשיכים להשתמש במתנחל כאובייקט הפנטזיה שלהם ולא כסובייקט אחראי. אם לפנים המתנחל היה, בשביל החילוני הציוני, הכובש האידיאליסט והאנס הפראי, הרי עכשיו הוא הפך להיות מהות הדו לאומיות, ולא כך היא. הדו לאומיות מתחילה קודם כל בהעברת הכוח לפלסטיניות המרוסקת ולא באיחוי פנימי ביהדות האדנותית. לפיכך, מבחינת הקהילה היהודית היא אמורה להתחיל בקבלת אחריות, בשותפות במאבק הפלסטיני ובבקשת מחילה.

(כהערת אגב, אפשר להתייחס למאמרה של אריאלה אזולאי על הסליחה, שגם הוא פורסם לאחרונה בארץ האמורי. ואני מסכים לרוח דבריה, אם כי בזמנו העדפתי את המילה מחילות ולא סליחה, גם בגלל הריבוי וגם בגלל הכפילות שהיא מכילה, כלומר ההבנה שזו פעולה החוזרת על עצמה, והתובנה הטראגית שהסליחה בלתי אפשרית אלא אם היא מגיעה מהמחילות התת קרקעיות של מעמקי הטראומה הלאומית והאישית. כלומר, מדובר בבקשה שלא מאפשרת סליחה עצמית, בניגוד לרוב מה שהאמנות הישראלית הליברלית מייצרת).

חזרות ל"מחכים לגודו", אוניברסיטת קולומביה

המישור השני הבעייתי בעיניי הוא השחרור שיכול להיווצר בשיח הדו לאומי – השחרור מהאחריות למאבק ומחובת הסולידריות. לפעמים נדמה שאנו קהילת מאמינים שהתחילה להתנהג כאילו אנו השליחים המוארים, ולכן מותר לנו להתנהג כסובייקט שאמור לדעת. עוד לא הספקנו לחוות את הפלסטיני הלוקח לעצמו את הכוח להיות המוביל של שחרורו העצמי מעול הכיבוש והדיכוי האין סופי, וכבר אנו מוארים וכבר אנו בעידן האוניברסלי וכבר מותר לנו להגיד לו שאנו יודעים יותר טוב. ביקשנו סליחה והופ יצאנו לדרך.

ובכן, הבי.די.אס הוא הכל חוץ מכנסייה מערבית ליברלית. הבי.די.אס היא הקריאה של העם הפלסטיני. הקריאה אותנטית, כי היא באה מתוך המאבק. היא אותנטית כי היא נולדה מתוך החברה האזרחית ומתוך דמוקרטיה ישירה, ולא מתוך הרשות המנהלת. היא אותנטית כי היא אחת הסנוניות שסימנו את בוא האביב הערבי. אז עכשיו השמאל הישראלי מעוניין להיות גם רדיקלי וגם חביב העם שיצא לרחובות בקריאה לצדק חברתי. אין אני מזלזל כלל ועיקר בקריאה שיצאה מתל אביב, אך מכאן ועד מה שעפרי רומז ומשתיק כסוד שאסור לדבר בו, שמתל אביב תבוא הבשורה לעולם, הדרך רחוקה.

בזמנו בחרתי בשיח מניפסטי משיחי, כי במקום שבו אין אמונה צריך לעורר את המתים. אך בזמן שקהילת המאמינים שומעת פעמי משיח, זה הרגע להתחייב לקונקרטי ולא לחפש שפה מופשטת ומטאפורית – שפה שיכולה לעודד השתחררות מהמחויבות הבסיסית לתמוך בקריאה האותנטית של הנכבש. הכיבוש הוא חוויה קונקרטית יומיומית למיליוני אנשים, לא רק מילה בשיח הישראלי. לא ייתכן שמפני שהרגשנו לרגע בבית בין האוהלים, נוותר על המחויבות לאלו שאף פעם לא חוו בית מהו. לא ייתכן שבשביל הפנטזיה שלנו על "יפו–שכונת התקווה – אותו המאבק", נשלול מיפו את האפשרות של "יפו–ג'נין – אותו המאבק". אסור לנו שהפנטזיה המעמדית הדו לאומית, תהפוך באופן דיאלקטי לכלי מפצל ודכאני. פשוט צריך להבין שבעוד המאבק השני מכיל את הראשון, הראשון אינו מכיל את השני.

 הבי.די.אס הוא הקריאה של חסר הריבונות להכרה, לשותפות ולפתח להידברות. היום המילה הראשונה בלקסיקון הדו לאומי צריכה להיות "בי.די.אס.". היא לא המילה החשובה ביותר, אך היא התיבה הפותחת. ולכן ההיענות לקריאה הזאת, היא המצווה הראשונה של היהודי הדו לאומי. היכולת לוותר על היותך מוביל המהפכה. היכולת להיות קשוב לקריאה של הנכבש, היכולת לא רק לבקש סליחה אלא גם לזחול במחילות של הלוחמים לחופש. בזמנו כאשר הלוחמים היו מזויינים בנשק, לא היינו יכולים להיענות לקריאה גם אם הייתה באה. אך כעת כאשר הקריאה למאבק ויתרה על הנשק והתחמשה בבי.די.אס., אי אפשר לפרשה אלא כקריאה לשותפות, לצדק ולשוויון. לפיכך, עלינו לכבדה, לא כהיעתרות לגחמות של כנסייה ליברלית מערבית, אלא כהיענות של אחים ואחיות יהודיות לקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית.

תגים: אודי אלוני, אריאלה אזולאי, ארץ האמורי, ארץ יושביה, בד"ס, גל כץ, דו לאומיות, החרם על ישראל, התנועה השבתאית, מדינה דו לאומית, מחילות, עפרי אילני, פרד"ס, תאולוגיה פוליטית