פשיטא: לקראת דו לאומיות עם ארץ האמורי וארץ יושביה

by

אודי אלוני

הייתי רוצה להתייחס לקשר האתי שנבנה בין הבי.די.אס. והדו לאומיות מחד, ובין המתנחלים והדו לאומיות מאידך, בשני מאמרים מעוררי עניין של גל כץ ועפרי אילני שהתפרסמו כאן לאחרונה.

בתור אדם היוצר בתוך ומתוך השיח התיאולוגי-פוליטי זה שנים רבות, אני מעוניין לסמן מניסיוני מספר סכנות האורבות בהתמסרות לשיח כזה – שיח הנע בחופשיות בין הסימבולי, הדמיוני והממשי, וזאת מבלי תמיד לזכור ולסמן מתי אנו באזורי חפיפה ומתי אנו יוצאים משערו של האחד ונכנסים בפתחו של האחר. אני מעוניין לדעת מה מאפשר לעפרי מארץ האמורי את החופש התיאולוגי, עד שמבלי משים הוא עוקר תנועת התנגדות עממית פלסטינית ממקומה (הלא היא הבי.די.אס — קריאת ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית לחרם ולסנקציות תרבותיות, אקדמיות וכלכליות נגד חברות ומוסדות ישראלים), וממקמה מחדש במערב ככנסייה נוצרית ליברלית. אני גם רוצה להבין את הסנטימנט של גל וחלק מחבריו בארץ יושביה, לטהר את המתנחל מאשמתו ומפשעיו. במונחים תיאולוגיים, הייתי שואל מה מניע את שניהם לקבל עליהם את האמונה הדו לאומית, בלי לקבל עליהם את עול המצוות הארציות המגשימות אמונה זו. אי אפשר שלא להיזכר בתפילה השבתאית הידועה "ברוך מתיר איסורים", כדי להבין שייתכן שחלקנו חושבים, שמתוך שהגענו להכרה הדו לאומית אנו נמצאים כבר בזמן משיחי. אולם המשיח לא כאן והגלות ארוכה והשכינה רחוקה. לכן הבי.די.אס. בעיניי היא המצווה הבאה לשמור על קשר הכרחי בין האמונה המיסטית בהתגלות לבין הפעולה של המצוות היומיומיות, וזאת כדי למנוע התרחקות מטאפיזית לעולמות עליונים תוך כדי הזנחה והעלמה של המחויבות לארצי.

ברור מאליו שמאמרו של גל כץ, כמו כל ניסיון לחשוב את הדו לאומית באופן חיובי, ממלא אותי שמחה, כי גם אני מרגיש שייך למסורת ארוכת ימים זו, המנסה לשמר להמשיך ולחדש חידושים בשפה הדו לאומית. לפעמים אפשר לחשוב שאנו כמו חיים בתיבת נוח (תיבה במובן של משפט בשפה) המשמרת את שפת הדו לאומיות עד יעבור המבול, או אז נוכל לרדת זוגות זוגות של חכמות וחכמים ולמלא את כל הארץ בהוד השפה החדשהישנה שלנו. בינתיים נמשיך ליצור את השפה בתיבה או ב"ארץ האמורי" או ב"ארץ יושביה" או בתאטרון החופש של ג'נין, ואין פעולה חשובה מזאת. אולם בכניסה לפרד"ס הדו לאומיות, אל לנו לטעות כבן זומא שנשאר בחוץ, כי לא ידע להבדיל בין מים למים. החשיבות בהבדלה בין מים עליונים למים תחתונים היא ההבנה של הפיצול בסובייקט. היחס בין התאוריה לפעולה אינו יחס אפלטוני לאידאה, או יחס קרטזיאני לדואליות. כי הרי המים הם אותם מים, אבל אלו עליונים ואלו תחתונים.

לדעתי, "המניפסט המשיחי למען דו לאומיות", שפורסם לפני שנים בספרי "גלגול מחילות”, מכיל באופן עמוק את הסנטימנט של "ארץ יושביה”, והיה יכול להיות המניפסט הפואטי שלה – גם בניסיון להזמין את המתנחל לדיון, גם בסנטימנט הדתי שמנסה לפרק את ההגמוניה של השפה החילונית, וגם באמונה שהציונות יכולה לחזור לרגע היוולדה ולהתחבר לכוחות האמנציפטוריים שלה תוך השתחררות מהכוחות הקולוניאליסטיים והאורינטליסטיים שבה. אולם במקביל לפרסום המניפסט, היה לי חשוב לזהות את הסכנה הטמונה בכניסה לפרד”ס התאולוגיפוליטי, ותמיד זכרתי את האזהרה המדרשית שיש להבדיל בין מים למים בכניסה לפרדס. כי בעולמות עליונים, כשם שיש אלמנט מפעיל יש גם אלמנט מדחיק ומטשטש. ולכן חשוב מאד לזכור שבכניסה לפרד"ס השפה הדו לאומית, הסוד אינו מדרגה עליונה יותר מהפשט, אלא הם כרוכים ותלויים זה בזה ואין האחד יכול להתקיים ללא השני.

איתי טיראן על הכריכה של "מה רוצה יהודי?", ספרו החדש של אודי אלוני

למה הדבר דומה? רבים מאתנו עדיין זוכרים איך בצעירותנו עמדנו ברחובות, מעטים מול רבים וצעקנו: "שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין”. והנה לאחר שהוכינו ובוזינו והוצאנו אל מחוץ למחנה, היום בכל פינה מהימין ועד השמאל עומדים משתינים בקיר ומדברים על שתי מדינות לשני עמים. חלקנו צוהלים על ניצחוננו האידאולוגי, כאילו היינו אומרים: "הרי אמרנו לכם את זה מאז ומתמיד, וידענו את אשר אמרנו". אך מרוב הערכה עצמית לקסנדרה שבנו, לא שמנו לב שחטפו לנו את הסיסמה וכעת היא "שתי מדינות לשני עמים לעתיד לבוא”, וכך הפכה לשם הקוד למדינת האפרטהייד. הווה אומר: "אנו נעלה כמה שיותר יהודים לארץ ונמנע מכמה שיותר פלסטינים לבוא לחיות בה, ולאלו שכבר חיים בה, נגנוב את אדמתם וננשל כפריים ממקור פרנסתם. את הכול נצדיק כמובן בחזון שלעתיד לבוא, חזון בו יום אחד הפלסטיני יזכה גם הוא לאיזו 'שיבה עתידית'". כך החלום שלנו לצדק הפך לסיסמת האפרטהייד והמאבק שלנו לשוויון הפך להצדקת הדיכוי חסר הגבולות.

לכן אנו צריכים להישמר מכל משמר שלא יעשו מחטף גם לחזון הדו לאומי, כי אם לא נשמור עליו מכל משמר על ידי קיום מצוות של צדק לכל, החזון ייעלם בים הסיסמאות הנבובות המשמרות את ההווה הדכאני. לכן, כדי שנוכל לחשוב דו לאומיות, אנו מחויבים קודם ולפני הכול להיאבק למען הלאומיות הפלסטינית המרוסקת. כי הסיבה המוסרית לדו לאומיות אינה חוסר היכולת להפריד 300 אלף מתנחלים מאדמה לא להם על ידי פינוי, אלא בראש וראשונה החובה לתקן את השבר והריסוק של החברה הפלסטינית, כי לאף אחד אין זכות לשמר את הנתק והשבר שבין הפלסטינים ובין עצמם. או אז, כשנעמוד כשווים ונביט זה לזה בגובה העיניים, אפשר יהיה להתחיל את הפרויקט המופלא של המעבר מאחרות לאחרעות. לכן, כמו רב בישיבה שלפעמים צריך לדפוק על השולחן ולצעוק פשיטא כדי לעצור את הפלפול האין סופי, כך גם אנו צריכים לפעמים לחזור לפשטות של הצדק הארצי, וכמו אותו רב, אנו יודעים שללא הפלפול המקדים לא היינו מגיעים להארה שבפשטות.

 לכן המעשה של ארץ יושביה הוא מעשה חשוב ממדרגה ראשונה והטקסט עצמו קרוב מאוד למדויק, אבל במקביל נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, מתחיל להיווצר סביבו טקסט בעייתי ומעקר משמעות, בעיקר בשני מישורים.

חזרות ל"מחכים לגודו" (תאטרון החופש של ג'נין), ראמאללה

המישור האחד המעניק רהביליטציה למתנחלים. לא יכול להיות שהפנטזיה לחבר מתנחלים לתהליך הצדק והשלום תשכיח מאתנו שאלו אנשים בוגרים שצריכים לקחת אחריות על הפשע שהם שותפים לו. נכון שבכל כתיבתי הפוליטית, תמיד תקפתי את מקור הכוח של הכיבוש, כלומר הליברליות החילונית שיצרה את הגולם מתנחל הקם על יוצרו ומשרתו בו בזמן. נכון שהמתנחל פעל, מבחינת התל אביבי החילוני, כאובייקט פנטזי המגשים את תשוקותיו האסורות של הליברל, ונכון גם שברגע שהליברל איבד שליטה עליו ונבהל ממנו, זה הרגע בו הוא הפך להיות בבואתו האמיתית והמפחידה של יוצרו, היהודי הישראלי החילוני. אבל עם הזמן, או לפתע פתאום, המתנחל הפך מאובייקט פנטזי לסובייקט גשמי: הוא הפך לאב ולאם ולצרכן תרבות. למרות שמבחינתנו הוא היה אובייקט פנטזי, הרי מבחינתו הוא סובייקט בעל אחריות מוסרית, בדיוק כמונו, ולא אובייקט של התשוקה האסורה שלנו. לכן צריכים לחול עליו כללי הסובייקט, כבן אנוש הנושא באחריות מעשיו.

הרי אנחנו עמדנו מול כל התנחלות, מהראשונה שבהן, ואמרנו להם ולהן, אתם פורעי חוק. יום אחד החוק הבינלאומי יתבע אתכם על פשעיכם, אז אל תגידו לא ידענו. הרי לנו אין הזכות למחול למתנחל ואף לא לעצמנו. לנו יש רק הזכות לבקש מחילה. רק לפלסטיני שחייו הפכו גהינום בגלל המתנחל מעופרה, אריאל ומזרח ירושלים יש זכות למחול. לפיכך, השלב הראשון בקבלת המתנחל לקהילה כסובייקט שווה זכויות – ולא כפנטזיה – כרוך במילוי חובתו לקבל אחריות על מעשיו. עליו להישפט ללא מחילה, כדי להתכונן לקבלת מחילה שאולי תבוא. אי אפשר לטהר, כאשר השרץ עדיין בידו והחטא ממשיך להתרחש בהווה מתמשך. נראה לי, וייתכן שאני טועה, שגל וחבריו ממשיכים להשתמש במתנחל כאובייקט הפנטזיה שלהם ולא כסובייקט אחראי. אם לפנים המתנחל היה, בשביל החילוני הציוני, הכובש האידיאליסט והאנס הפראי, הרי עכשיו הוא הפך להיות מהות הדו לאומיות, ולא כך היא. הדו לאומיות מתחילה קודם כל בהעברת הכוח לפלסטיניות המרוסקת ולא באיחוי פנימי ביהדות האדנותית. לפיכך, מבחינת הקהילה היהודית היא אמורה להתחיל בקבלת אחריות, בשותפות במאבק הפלסטיני ובבקשת מחילה.

(כהערת אגב, אפשר להתייחס למאמרה של אריאלה אזולאי על הסליחה, שגם הוא פורסם לאחרונה בארץ האמוריואני מסכים לרוח דבריה, אם כי בזמנו העדפתי את המילה מחילות ולא סליחה, גם בגלל הריבוי וגם בגלל הכפילות שהיא מכילה, כלומר ההבנה שזו פעולה החוזרת על עצמה, והתובנה הטראגית שהסליחה בלתי אפשרית אלא אם היא מגיעה מהמחילות התת קרקעיות של מעמקי הטראומה הלאומית והאישית. כלומר, מדובר בבקשה שלא מאפשרת סליחה עצמית, בניגוד לרוב מה שהאמנות הישראלית הליברלית מייצרת).

חזרות ל"מחכים לגודו", אוניברסיטת קולומביה

המישור השני הבעייתי בעיניי הוא השחרור שיכול להיווצר בשיח הדו לאומי – השחרור מהאחריות למאבק ומחובת הסולידריות. לפעמים נדמה שאנו קהילת מאמינים שהתחילה להתנהג כאילו אנו השליחים המוארים, ולכן מותר לנו להתנהג כסובייקט שאמור לדעת. עוד לא הספקנו לחוות את הפלסטיני הלוקח לעצמו את הכוח להיות המוביל של שחרורו העצמי מעול הכיבוש והדיכוי האין סופי, וכבר אנו מוארים וכבר אנו בעידן האוניברסלי וכבר מותר לנו להגיד לו שאנו יודעים יותר טוב. ביקשנו סליחה והופ יצאנו לדרך.

ובכן, הבי.די.אס הוא הכל חוץ מכנסייה מערבית ליברלית. הבי.די.אס היא הקריאה של העם הפלסטיני. הקריאה אותנטית, כי היא באה מתוך המאבק. היא אותנטית כי היא נולדה מתוך החברה האזרחית ומתוך דמוקרטיה ישירה, ולא מתוך הרשות המנהלת. היא אותנטית כי היא אחת הסנוניות שסימנו את בוא האביב הערבי. אז עכשיו השמאל הישראלי מעוניין להיות גם רדיקלי וגם חביב העם שיצא לרחובות בקריאה לצדק חברתי. אין אני מזלזל כלל ועיקר בקריאה שיצאה מתל אביב, אך מכאן ועד מה שעפרי רומז ומשתיק כסוד שאסור לדבר בו, שמתל אביב תבוא הבשורה לעולם, הדרך רחוקה.

בזמנו בחרתי בשיח מניפסטי משיחי, כי במקום שבו אין אמונה צריך לעורר את המתים. אך בזמן שקהילת המאמינים שומעת פעמי משיח, זה הרגע להתחייב לקונקרטי ולא לחפש שפה מופשטת ומטאפורית – שפה שיכולה לעודד השתחררות מהמחויבות הבסיסית לתמוך בקריאה האותנטית של הנכבש. הכיבוש הוא חוויה קונקרטית יומיומית למיליוני אנשים, לא רק מילה בשיח הישראלי. לא ייתכן שמפני שהרגשנו לרגע בבית בין האוהלים, נוותר על המחויבות לאלו שאף פעם לא חוו בית מהו. לא ייתכן שבשביל הפנטזיה שלנו על "יפושכונת התקווה אותו המאבק", נשלול מיפו את האפשרות של "יפוג'נין אותו המאבק". אסור לנו שהפנטזיה המעמדית הדו לאומית, תהפוך באופן דיאלקטי לכלי מפצל ודכאני. פשוט צריך להבין שבעוד המאבק השני מכיל את הראשון, הראשון אינו מכיל את השני.

 הבי.די.אס הוא הקריאה של חסר הריבונות להכרה, לשותפות ולפתח להידברות. היום המילה הראשונה בלקסיקון הדו לאומי צריכה להיות "בי.די.אס.". היא לא המילה החשובה ביותר, אך היא התיבה הפותחת. ולכן ההיענות לקריאה הזאת, היא המצווה הראשונה של היהודי הדו לאומי. היכולת לוותר על היותך מוביל המהפכה. היכולת להיות קשוב לקריאה של הנכבש, היכולת לא רק לבקש סליחה אלא גם לזחול במחילות של הלוחמים לחופש. בזמנו כאשר הלוחמים היו מזויינים בנשק, לא היינו יכולים להיענות לקריאה גם אם הייתה באה. אך כעת כאשר הקריאה למאבק ויתרה על הנשק והתחמשה בבי.די.אס., אי אפשר לפרשה אלא כקריאה לשותפות, לצדק ולשוויון. לפיכך, עלינו לכבדה, לא כהיעתרות לגחמות של כנסייה ליברלית מערבית, אלא כהיענות של אחים ואחיות יהודיות לקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית.

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

46 תגובות to “פשיטא: לקראת דו לאומיות עם ארץ האמורי וארץ יושביה”

  1. יסמין Says:

    ואו. תודה על הקונקרטיות.
    אני לא מבינה כלום בתיאולוגיה ולפי דעתי אני אפילו לא יודעת מה זה. אבל היום הייתי בג'יוס, בתוך נוף חלומי של מטעים פוריים: גויאבות נפלאות, הדרים (קלמנטינות קטנטנות מתפוצצות מטעם), שסק, אבוקדו ושזיפים, וכרמי זיתים שנראים פסטורליים כל כך. גם הילדים קיפצו בטרקטור המקרטע והיו מאושרים, אבל הנה האמר אחד כבר דלק בעקבותינו, לנסות לאסור על החיבור הדו-לאומי הקטן והשולי הזה, כמעט מתוך אינסטינקט. וההתנחלות הבאה כבר בפתח: בעל האדמות הללו סיפר שאתמול כבר באו להניח צינור, יש החלטת ממשלה. ממילא כבר לא נותנים כמעט לאף אחד לעבור ולעבד את כל השפע הזה, ועתה מה יהיה על הבארות שמהן אפשר לגדל בגדה המערבית אפילו אבוקדו?
    והאם הדיירים העתידיים של ההתנחלות הזאת, או אפילו תושבי צור יגאל המשקיפה מגודרת על כל היופי הזה, הם הפרטנרים שלנו, אם בכל זאת נעז, כמו הפלסטינים, להיאחז במולדתנו ולנסות לבנות בה עתיד ראוי?

  2. velvetmink Says:

    יאללה מכות.
    אני קרוב יותר לעמדתו של אלוני מבחינת המתנחלים. הדיאלוג חשוב, אבל ברור שיהיה קל יותר – ונדמה לי שגם צודק יותר – לתקן את עוולות ההתנחלויות מאשר את הנכבה. והמניפסטו של ארץ יושביה רומז שאף אחד אבל אף אחד לא יזוז מהבית שלו. גם לא במאחזים?
    אבל מעניין שאלוני אומר שלוש מאות אלף מתנחלים, ולא חצי מיליון, שזה המספר הנכון – אם כוללים את מזרח ירושלים, ולמה שלא נכלול. זאת אומרת גם הוא נדמה לי מכיר במגבלות השיח על "פשע" וחוק בינ"ל וכו וכו'.
    בשאלת הבדס, ועם כל הכבוד, התרשמותי שמרכז הכובד של התנועה בפזורה הפלסטינית ולא בפלסטין, ובפרט בפזורה במערב, עם מעורבות חזקה מאד של לא-פלסטינים. מעבר לשאלת המטפורה הכנסייתית, אני חושב שאנחנו צריכים להיות מסוגלים לדבר בכנות ולא לעשות אידאליזציה ולדבר בשם "העם".

  3. ד.ר Says:

    מעניינת מאוד השפה בה בוחר הכותב להשתמש: הדו-לאומיות היא "שפה", היא "סוד", הכניסה אליה משולה ל"פרד"ס" וכדומה. הכל אפוף בסתרים, בשפה חידתית ואזוטרית. אם היתה תיאולוגיה, הרי שהיתה הרמנויטיקה טקסטואלית גבוהה. הדבר מעלה שאלות לגבי היתכנות של פרויקט דו-לאומי דמוקרטי (המלה "דמוקרטיה" מופיעה בטקסט רק פעם אחת, ביחס ל"חברה האזרחית" הפלסטינית העומדת בניגוד ל"רשות המנהלת", ולא בכדי, מאחר וה"רשות המנהלת" הפלסטינית מסרבת לעמוד לבחירות הנקובות בחוקה מזה קרוב לשנתיים). אני הייתי עונה מראש לעניין זה, ואומר שרעיון הדו-לאומיות מיסודו איננו נהנה מקונקרטיות יותר מאשר קווי הלאומים הפיקטיבים ששורטטו בהסכם סייקס-פיקו, מתכנית אוגנדה או מכל חזון קולוניאלי, פוסט- או אלטר-קולוניאלי אחר. וכמובן שגם החרם העולמי על ישראל, המעוברת יפה יפה לאותיות שפת הקודש למרות שכל כולו שפה, אידיאולוגיה וחומר אנושי אנגלו-אמריקאי (בד"ס, אולי על משקל בס"ד, אפרופו תיאולוגיה ומשיחיות) אינו דמוקרטי יותר מאשר תכניות קולוניאליות אלה; הוא מנותק, ואף עוין בעליל, לרעיונות של אזרחות, של שוויון, של צדק לוקאלי בניגוד לצדק האוטופי, המדומיין של הניטרלים הכרונים מכת זכויות האדם.

  4. ת Says:

    למרות שאני מבינה (אבל לא לגמרי משוכנעת) מהטיעון הפרגמטי למעבר בין פתרון של שתי מדינות לזה של מדינה אחת, (בגלל חוסר היתכנות של ההפרדה בשטח קטן), עדיין הוא מריח לי קצת כמו: "אוי יו יו אי, כולם חושבים עכשיו כמונו, איך נהיה עוד טהורים וזכים יותר מכל המחנה? אה, נאמץ פתרון חדש וקונטרבסלי!". למה לא לנסות להגשים את פתרון שתי המדינות עכשיו כשיש לו סופסוף לגטימציה, בשני העמים? וגם, פתרון המדינה האחת, לי באופן אישי, מתקשה לספק מימד מדומיין, משיחי, נכסף, עמוק ובעל משמעות. להפוך את ישראל ליותר צודקת, חיה בשלום עם שכנותיה – זה כן, זה מלהיב, לפרק את ישראל ולהקים מדינה אחרת, דו לאומית? זה מפחיד ובטח לא אוטופי. מה כן אוטופי? למשל ישראל, שלצד פלסטין, ומצרים החדשה, וסוריה החדשה, ולבנון, וירדן היא מרחב של מדינות שמקיים שיתוף פעולה, שגבולותיו אינם מוגדרים, אלא מאפשרים נדידה, שהכנסת האורחים זה המוטו שלו, ואוהל זה הסמל שלו, עולם חדש נפלא שהוא גם אלטרנטיבה למערב הקפיטליסטי הליברלי. זה מחייך אותי, מדינה דו לאומית לא. וזה לא טיעון מנומק, כמובן, אלא ניסיון לקרוא את המיית הלב, שממנה בוודאי שניתן להמציא טיעונים ראציונלים – אבל למה? דיון תיאולוגי מזמין ציור של המשיח, והוא עניין של המיות לב. וגם ראיתי היום חמור מתהלך חופשי בתל אביב. בחיי

    • רוזנברג Says:

      אני מבקש על הטענה שיש לפתרון שתי המדינות לגיטימציה בשני העמים. אני סבור שההפך הוא הנכון – כמעט לאף צעד ממשי שיכול לקדם או לממש פתרון כזה אין לגיטימציה, בפרט אצל הישראלים. אין לבלבל את ההסכמה ל"שתי מדינות" עם הסכמה לשתי מדינות.

      • ת Says:

        בקשר להסכמה לפתרון שתי המדינות, לא טענתי טענה תיאורית אלא התייחסתי לטענה של אלוני, שכתב בפוסט "למה הדבר דומה? רבים מאתנו עדיין זוכרים איך בצעירותנו עמדנו ברחובות, מעטים מול רבים וצעקנו: "שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין”. והנה לאחר שהוכינו ובוזינו והוצאנו אל מחוץ למחנה, היום בכל פינה מהימין ועד השמאל עומדים משתינים בקיר ומדברים על שתי מדינות לשני עמים. ". אם כולם מדברים על פתרון שתי המדינות, וגם אם בתור כסות לשלטון אפרטהייד, לא שווה לחשוף את הכסות הזאת? לא שווה להשתמש בשבריר התודעה החדשה הזאת כדי לדבר וכדי ליצור פתרון אמיתי המתבסס עליה? לא שווה לשחק בדימיון הפוליטי עם התפיסה הזאת שהפכה לקונסנזוס? לא שווה לבדוק מה הפוטנציאל שלה ליצירת מציאות אחרת? למה ברגע שדעת הקהל הכירה בכך, צריך מיד לקפוץ לפתרון מדומיין אחר שירחיק עוד הפעם 40 שנה בין האופק המדומיין הישראלי לבין פתרון הסכסוך?

      • ת Says:

        לא כתבתי טענה תיאורית עצמאית, אלא התייחסתי לטענה של אלוני בפוסט: "למה הדבר דומה? רבים מאתנו עדיין זוכרים איך בצעירותנו עמדנו ברחובות, מעטים מול רבים וצעקנו: "שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין”. והנה לאחר שהוכינו ובוזינו והוצאנו אל מחוץ למחנה, היום בכל פינה מהימין ועד השמאל עומדים משתינים בקיר ומדברים על שתי מדינות לשני עמים". למה לא להשתמש בשבריר התודעה החדש הזה כדי לקדם פתרון מעשי? אם שבריר התודעה הזו הוא כסות לשלטון אפרטהייד, לא שווה לחשוף את הכסות הזאת ולהשתמש בשינוי התודעתי כדי לדמיין הווה אחר? למה לא לא להשתמש בקונסנזוס החדש הזה כדי להביא שינוי בעולם? למה שסופסוף דעת הקהל משתנה, צריך לקפוץ לפתרון מדומיין חדש, שיקח עוד 40 שנה עד שיתפשט, וירחיק אותנו עוד ארבעים שנה משינוי של ממש?

      • רוזנברג Says:

        כי לא מדובר בשבריר תודעה אלא באליבי. וכי המדינה הפלסטינית היא כמו המשיח – לעולם תקום. ובכך יצאנו ידי חובה.
        אלא"כ האיום במדינה אחת יפחיד אותם מספיק, כמובן (אם כבר מדברים על להביא שינוי בעולם)

  5. יוסי Says:

    מעניינת הטענה שיש להתייחס אל המתנחל כסובייקט ולא כאובייקט. זאת משום שביקורת רווחת על השמאל הקיצוני היא שהשמאל רואה בפלשתינים אובייקטים ולא סובייקטים שראוי שיקחו אחריות על אי-אלו מעשים בלתי-מוסריים שעשו פה ושם.
    מעניין גם כי אחד האתגרים של השמאל זו הטענה שהשמאל מבין בקלות לליבם של הפלשתינים ומצדיק או כמעט מצדיק את האלימות והגזענות הפלשתינית, אך לא מוצא בעיה לפעול בצורה תוקפנית וחסרת אמפתיה כלפי המתנחלים. השמאל, יש המקשים, אינו מוכן לסלוח, לגלות אמפתיה, לנסות לפייס או לפחות להבין את הציבור הימני שחרדות וטראומות הביאו אותם לגזענות ואלימות משלהם.

  6. תוהה Says:

    עטוף בהמון תיאולוגיות ורמזים אבל אם נרד לקרקע עדיין יש פה סוג אחר של פטרנליזם/קולוניאליזם של אנחנו יודעים מה אתם רוצים ומה טוב לכם ואפילו אנחנו יודעים ממה במעשינו נפגעתם. יוהרה לשמה. כמו כל חברה אני מניח שגם הפלשתינאים אינם מקשה אחת ויש לי הרושם שכמו רבים וטובים אנו חוטאים להקשיב לאלו שמחזקים את עמדותינו ומחשבותינו. דעתי היא שאנו צריכים להתחזק ולהשתפר בתפישתנו את עצמנו בטוב וברע לנו ומתוך זה להפגש עם שכנינו ולהתמודד עם תפישתם את עצמם ואת יחסם לסביבה. אבותי היו ״אהל דימי״(בני חסות)של האסלם ושליטיו במשך דורות ורוב הערבים בין אם הם מוסלמים או לא יסכימו לחזור למצב הנ״ל וגם אצלנו יש כאלה(עטרה ליושנה), צר לי אבל אינני מוכן לחזור לשם וכן אני נשאר חשדן באשר לכוונותים העתידיות של שכניי לגבי וכן לגבי האופי האמיתי של תפישת הדמוקרטיה שלהם.

  7. חיים רחמני Says:

    החלף "דו-לאומיות" ב"א-לאומיות" והנה המאמר מיותר.

  8. עזרא Says:

    כמה הערות:

    * להגיד ש"הבי.די.אס הוא הכל חוץ מכנסייה מערבית ליברלית". זה לא מדויק. הוא מאוד כנסייתי, ולא במקרה חברים בו הרבה דתיים-נוצרים. זוהי מעין קריאת-ישועה של כל מי שנואש מכול דרך אחרת להפסיק את הכיבוש, ואשר מצפה לגאולה מבחוץ. יש בו אלמנטים דתיים ברורים מאוד, והוא גם מאוד מתנשא ("זוהי הדרך היחידה, וכל מי שמתנגד לנו טועה/חוטא").

    * גם הטענה שה"בי.די.אס היא הקריאה של העם הפלסטיני" היא רק חצי אמת, כי יש הרבה קריאות בעם הפלסטיני, כולל כאלו שקוראות למדינה אחת, וכאלו שקוראות להעיף מפה את הציונים. זוהי אחת הקריאות הנשמעות בעם הפלסטיני, זה כן. קצת פת"חניקית אפילו, שהם מיעוט. בנוסף לכך, גם בארץ יושביה חברים גם פלסטינים בולטים, שרק חלקם נחשפו ציבורית. והם לא פחות פלסטינים מאלו שאתה משתמש בהם כדי לחזק את הפעולה הפוליטית או הפתרון הפוליטי המועדפים עליך.

    * זה במיוחד נכון אם שואלים גם פלסטינים שהם תושבי/אזרחי-ישראל, שעבורם פתרונות הפרדה הם אפילו איום.

    * במקום להניח שהתשובה לכיבוש/סכסוך היא "אצלנו" היהודים (כפי שאתה מנסה להימנע, ובצדק), או "אצלם" הפלסטינים (כפי שאתה דווקא כן עושה), ראוי ש"אנחנו" נכיר במקומנו, ולא נתכחש לו, או ננסה להיעשות פלסטינים יותר מהפלסטינים. בלי לדבר בשמם, לדבר פשוט בשמנו, מתוך כבוד לחוויותיהם, והבנה שגם אם נרצה מאוד, עדיין נישאר כובשים. דווקא מתוך הכרה בכך שאתה לא פלסטיני, עלה הרעיון של ארץ יושביה, וביקש לחשוב לרגע מהן הדרישות שלנו במרחב. בתור כובשים, שהם כבר גם ילידים, בת"א ובמעלה אדומים גם יחד. האם אנחנו יכולים לחשוב על זכויות סבירות, צודקות, שמאפשרות קיום שווה לכולם, מתוך המקום שלנו, בלי להתכחש לקולוניאליזם של 67' או 48', או 2011.

    * שים לב שלא רק "ארץ יושביה" עושה "רהביליטציה למתנחלים" אלא גם אתה. אתה מניח שהמתנחלים שבתוך הקו הירוק הם אוטומטית כבר מיושבים, ויש להם זכויות ילידיות. אתה כנראה צודק, אך מתעלם מזכויות ילידיות של יהודים שנולדו מעבר לקו הירוק. "ארץ יושביה" לפחות לא עיוורת לכך.

    * אני חושב שכמו רוב הציבור, אתה טועה לגבי המושג "מתנחלים". כוונתך היא כנראה לחרד"לים הכהניסטים לסוגיהם שבאמת הובילו את גוש אמונים ומובילים את מועצת יש"ע עד היום. האמת היא שרוב מי שמתגוררים מעבר לקו הירוק הם דווקא לא אנשים דתיים/משיחיים/"קיצוניים", אלא אנשים "רגילים", חלק אומרים שהם אפילו שייכים בעיקר לפריפריה החברתית הישראלית. רבים מהם עשו את המעבר לגבעה הצרפתית או לשכונת גילה בכלל בלי לדעת שזה חלק מהשטחים. מי שאחראי למעשה הזה הוא ההנהגה (החילונית-אשכנזית) ותומכיה, לא פחות ממי שבסופו של יום עברו לגור שם.

    * אם לקבל את טענתך שהמתנחל מיישם מדיניות של חילונים (לא חילונית, בסדר) – אז על אחת כמה וכמה צריך לשאול: למה הם פטורים מלשלם את מחיר הפיוס, ורק הוא זה שצריך לשאת בנטל? עליך לשאול את עצמך: האם מדיניות ההפרדה היא לא גזענית, הן כלפי הערבים, והן כלפי קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית? האם אין כאן מאבק על משאבים בתוך החברה היהודית? ומדוע ישלמו התושבים במעלה-אדומים או בירושלים את מחיר הכיבוש, ולא (גם) התלאביבים, הקיסרייתים, ההרצליינים והרמת-שרונים?

    * ולסיום, הערה טכנית: לכתוב שיש רק "300 אלף מתנחלים" פירושו שאתה מקבל שכול השטחים שסופחו לירושלים אינם חלק מהגדה המערבית, כי כיום חיים בהם כבר בין 300-400 אלף מתיישבים יהודים נוספים.

    • velvetmink Says:

      בעוד אני מסכים עם רוב הדברים, בכל זאת, יש הגיון לדרוש מחיר כבד יותר מהמתנחלים. יש הגיון בתפיסת ה"התיישנות", ואין דין קרקע שנגזלה לפני 60 שנה כדין קרקע שנגזלת בימים אלה, ושנית אין דין מי שחי במערכת אפרטהייד לכל דבר ועניין (שתי מערכות חוקים שונות באותו תא שטח) לבין מי שחי שטחי 48 שם מדובר לפחות עקרונית במרחב חוקי אחד, ויש מקום לתבוע אחריות ממי שעושה בחירה להתיישב מעבר לקו הירוק, בלי דמוניזציה ועם הבנה לנסיבות וכולי. ונדמה לי שארץ יושביה נותנת חסינות מקפת לכל מי שהתיישב בשטחים. אני לא חושב שזו נקודת פתיחה טובה.

    • רוזנברג Says:

      גם אנ מתקשה מאד לקבל את הטענה הגורפת בזכות השארת כל ההתנחלויות. הכשרת כל מעשה גזל וגניבה אינה הוגנת ואינה במקומה.
      נראה לי די ברור שהמאבק על מדינה אחת אינו צריך להתחייב לפינוי ההתנחלויות, אולם מכאן ועד הכרה בכל מכל כל?

  9. א.ב. Says:

    המאמר מצוין אבל מציג במדויק את כשל השמאל בישראל.

    בעניין המתנחלים:
    אפשר להתייחס בשני מישורים. המישור הפרקטי והמישור התאורטי.
    במישור הפרקטי- זה לא מוביל לכיוון אליו השמאל רוצה להגיע, כאשר מאשימים מתנחלים במשהו, גם חוקית וגם מוסרית. אני לא חושב שרבים באנושות היו מסכימים שיגדירו אותם פושעים בגלל המקום שבו בחרו לגור.
    כאילו, מה השמאל מצפה, שפתאום הימין המתנחל יקבל הארה ויגיד: וואללה השמאל צודק, אנחנו פושעים?
    הרי ברור שבדיוק ההפך ייקרה והם יתכנסו בעצמם, ויתקיפו כל מי שנגדם, כפי שראינו בשבועות האחרונים. ואפשר להאשים אותם בזה?
    כך שלטובת מטרות השמאל אסור לנו להאשים את המתנחלים אלא להפך, לנסות להבין, ולתקשר.

    המישור התאורטי מעט יותר מורכב, אבל לא פחות חד משמעי.
    דבר ראשון לפי החוק הבין לאומי (עד כמה שאני מבין אותו) המתיישב בשטח כבוש אינו פושע! זה פשע ליישב, אבל לא להתיישב. כלומר הפושע בסיטואציה היא הממשלה הציונית ולא המתנחלים.
    לפי הרעיונות התאורטיים של השמאל, בני אדם הם אינדיבדואלים שונים זה מזה, וכול אחד הוא עולם עצמאי ושלם. לא יעלה על הדעת לקבוע הכללה שמרכזת אינדיווידואלים תחת מערך מוסרי, כמו: המתנחלים- פושעים.
    יש מתנחלים פושעים בדיוק כפי שיש כאלו שאינם. לא חשוב מה אמות המידה שלפיהם שופטים, אבל המשפט צריך לעשות לכול אחד בנפרד. אין אפשרות מוסרית להכליל! זה אחד הבסיסים הכי שורשיים של השמאל, שחבל שנופלים בו רבים.

    השמאל דרך אגב הוא גם נגד לאומיות (בבסיס הגדרתו…) זה לכן מגוחך להלחם בעד לאומיות פלסטינית…

    גם הניסיון לשים את 67 כקו גבול בין הטובים לרעים לא עומד במבחן המציאות. חלק מהפשעים שהציונים ביצעו לפני 67 עולה בהרבה בחומרתו על חלק מההתיישבות בגדה.

    בקיצור, הבעיה של השמאל היא לא הימין אלא השמאל עצמו…

  10. פרידמנית Says:

    מאין לקוחות האמירות שבתנועת החרם חברים הרבה נוצרים מאמינים? על מה זה בדיוק מבוסס?
    התנועה הזו היא קריאה פלסטינית: ארגונים אזרחיים רבים של החברה הפלסטינית קוראים לחרם. עיקר הפעילות שלה מגיעה מתוך פלסטין ומהגולה הפלסטינית בארה"ב ולונדון (ישראל הגדירה אפילו בעצמה את המרכזים האלו. בארה"ב זה סן פרנסיסקו, למשל: לא מקום מאוד נוצרי…).
    הפעילות לחרם מתוך ישראל היא קטנה מאוד וגם אם תפסיק לגמרי, אין לה משמעות. הרכבת הזו כבר יצאה לדרך מזמן…
    עוד לא ראיתי אף הוכחה לאף אחת מהטענות הללו (כולל על אנטישמיות של התנועה הזו או פילושמיות שלה): למישהו יש משהו כזה באמתחתו?

    • ofrilany Says:

      אם החרם הוא עניין של החברה הפלסטינית, למה זה בעצם כל כך משנה מה יהודים חושבים על זה? או בניסוח אחר: למה בכל זאת כל הזמן יהודים מתווכחים על זה עם יהודים אחרים? אני אישית עד לאחרונה נקטתי בגישה שאני מעדיף פשוט לא להביע עמדה על החרם, כי אני יודע שהחרם הוא נגדי – אני לא הסובייקט שלו אלא האובייקט שלו, או שנגדו הוא מופעל. אין שום דרך לברוח מזה, וכל ההתחמקויות הן פאתטיות. כתבתי בכל זאת הערה בעניין בפוסט על חינוכו של המין האנושי, והנה המון יהודים משיבים לי, כולם מאוד אקטיוויים בתנועת החרם.
      אני חושב שיש בעמדה שלכם מידה של התממות. גם תנועת החרם היא ישות בעולם, וגם עליה מותר לדבר, לשאול מה המניעים שלה ומה הבעיות שלה.

      • ofrilany Says:

        אגב, הנה כמה דוגמאות לספרים מהתקופה האחרונה שעוסקים ב-BDS – מלבד הספר החדש של עומאר ברגותי, איכשהו כל הספרים שאני מוצא על הנושא נכתבו על ידי יהודים טובים, עד כדי כך שזה נראה לעתים כמו ויכוח בבית הכנסת. הנה כמה דוגמאות, לפני שהזכרנו את אילן פפה ונעמי קליין

        The second Palestinian Intifada: civil resistance
        By Julie M. Norman 2010

        An Israeli in Palestine:
        resisting dispossession, redeeming Israel
        Jeff Halper 2008

        Understanding the Palestinian-Israeli conflict:
        a primer
        Phyllis Bennis 2007

        What Does a Jew Want?: On Binationalism and Other Specters
        By Udi Aloni, Slavoj Žižek, Alain Badiou, Judith Butler 2011

        Canada and Israel: Building Apartheid
        Yves Engler – 2010

        אגב, יש לזה גם סיבה – רק באמריקה רק ליהודים מותר להגיד בגלוי שישראל היא נאצית. אבל זה לא הופך את זה לפחות בית כנסת / כנסייה

      • ofrilany Says:

        אה שכחתי –
        Witness in Palestine:
        A Jewish American Woman in the Occupied Territories
        Anna Baltzer

        בקיצור – "טמפל" חדש של יהודים אמריקאים שמחפשים עוגן לזהות היהודית שלהם, אחרי שהסבתא מתה והם שכחו את כל המתכונים ללטקעס.

      • פרידמנית Says:

        עפרי,
        אף אחד לא אמר שאסור לדבר על זה. אני לא מבינה מאיפה הגיעה האמירה הזו.
        אני גם לא ראיתי שיש יהודי בארה"ב שאמר שישראל נאצית: אשמח לקבל ציטוט. אני דווקא מכירה את האמירה של יהודי מישראל, ישעיהו ליבוביץ ז"ל, שאמר שישראל היא יודונאצית ושהלאומנות היהודית היא כמו נאציונל סוציאליזם.
        לקשור את הענין הזה לחרם הוא בזוי: שמעתי את אילן פפה והוא מדבר על זה שהוא בן לגרמני-יהודי שברח מברלין עם עליית הנאצים. מעולם לא שמעתי שנעמי קליין או אודי אלוני אמרו דבר כזה.
        אני חוזרת על השאלה שלי: מאיפה לקוחה האמירה למעלה (לא שלך) שבתנועת הבידיאס פעילים נוצרים? אתה הבאת דוגמאות לספרים של יהודים.
        אתה בהחלט האובייקט של החרם והחרם לא אמור למצוא חן בעיניך. העובדה שאנחנו כיהודים ישראלים מנהלים על זה דיון, נובעת בדיוק מהיבה הזו. ומכיוון שהמטרה של החרם הוא לגרום לחזק להיחלש, כי אנחנו הצד הכובש ואין לנו מוטיבציה להפסיק עם הכיבוש, הרי שמאוד חשוב שיהודים בישראל יתעצבנו מזה. בזאת הושגה המטרה הראשונית של החרם. זה כמו בדרום אפריקה: גם שם קראו דרום אפריקאים "בויקטו מי", חלקם לבנים. האם היתה כנסיה כזו? למה להביא בכלל כנסיה לפה, כשמדובר בישראל? מה כל כך מיוחד בישראל, שצריך לברוח לדיונים תיאולוגיים.
        זה בסך הכל לא כל כך מסובך: יש התנהגויות שבכל חברה בריאה תהיה עליהן סנקציה. ערכים אוניברסליים כמו הטאבו על רצח שישראל עוברת.
        מכיוון שהיא חברה במועדון הלקוחות של ארה"ב לא קורה לה כלום, ולכן נדרשת התארגנות של החלש נגד זה כדי לגרום לסנקציות ממקור אחר. אתה חי בישראל? משלם בה מיסים? תורם אם תרצה או לא לכיבוש? אז למה שלא תשלם מחיר? מה כל כך מיוחד בך או בי, שאנחנו חייבים לשמוע איזו להקה בקונצרט רוק בזמן שהפלסטינים לא יכולים לנשום?

      • ofrilany Says:

        העניין של ישראל נאצית, או דומה לנאצים זה סתם לשם קיצור, אבל זה לא עד כדי כך שערורייתי, האמת. לגבי ציטוטים – למשל נורמן פינקלשטיין וכו' וכו', שלא לדבר על הוויכוח הנפוץ אם התאריך העכשווי בישראל הוא יולי 32 או בפברואר 36. למעשה אני מוקף בכל כך הרבה שיח כזה שהוא נראה לי טריוויאלי לחלוטין.
        בעניין הפעילים הנוצרים – אני לא מספיק מתמצא. אני טענתי שהבידיאס הוא נצרות, במובן של צורה של יהדות שפונה נגד היהודים כעם (פאולוס וכו').
        אבל בעניין של להיות האובייקט של החרם: סבבה, אבל אם ככה מבחינה פסיכולוגית, ואם רוצים לתת לזה דין וחשבון רציני, אני פשוט לא מבין איך אפשר להיות במצב בר קיימא שבו אתה כל הזמן רוצה להעניש את עצמך. זה אומר שבעצם כל הנאה שיש לך היא אסורה, כל הנאה היא סוג של כישלון של החרם. אני לא ממש יודע לחיות בצורה הזאת, ומניסיון חיי, התרשמתי במשך הזמן שהרבה אנשים שמשחקים אותה כאילו שהם מענישים את עצמם לא באמת מענישים את עצמם, אלא מנסים בעיקר להעניש אנשים אחרים. זה כמו התרגיל שדה גול עשה במלחמת העולם השנייה: צרפת היתה למעשה מדינה בצד של המפסידים (כלומר של הנאצים) אבל הוא מהר מהר עבר לצד של המנצחים ושיחק אותה כאילו שהוא שיחרר את פאריס.
        לגבי השאלה מה כל כך מיוחד בישראל – הסברתי את זה די בהרחבה בפוסט על חינוכו של המין האנושי. אני חושב שלטוב ולרע, זה קצת חסר טעם להתחמק מהייחוד של ישראל. זה התסריט שבו אנחנו חיים. זה כמו להשתתף בהצגה כלשהי, או במשחק כדורגל, ולא להבין למה האנשים סביבך לא שותים קפה או מתקלחים. אבל מי שרוצה לחיות בלי להתייחס לסיפור של עם ישראל מוזמן.

      • פרידמנית Says:

        עפרי,
        אתה מנסה להמעיט בחומרה של מה שעשית ולעשות פה טריוויאליזציה: להגיד שישראל היא נאצית זה חמור מאוד. עכשיו, לא רק שלא הוכחת כלום ממה שטענת קודם, אתה גם מוסיף את פינקלשטיין לסיפור. הוא מעולם לא טען שישראל נאצית. מאיפה הבאת את זה? יותר מזה, ראול הילברג, ההיסטוריון הכי חשוב של השואה (וגם יהודי), אומר שהוא מדען טוב ומברך על הספר שלו.
        אולי אתה מוקף באיזה שיח כזה, אין לי מושג. אבל מה שאתה עושה פה, הוא דיבור עם עצמך. כל זה קורה בבלוג, שאמור להיות דיבור עם הקהל, שלא מצוי בשיח שאתה מוקף בו (ואם אתה מוקף בשיח כזה, בלי שום מראה מקום, זה קצת מוזר שאתה מנסה לכתוב טקסטים לרוב לינקים או עם מראי מקום ופה נכשל לפתע פתאום ולא נותן על זה דין וחשבון, אלא עוד מוסיף חטא על פשע).
        החרם לא מיועד לתושבי ישראל: אי אפשר לחיות בישראל ולהחרים את עצמך. מקסימום אתה יכול להחרים מוצרים מהשטחים וגם זה מאוד מוגבל. אתה יכול אבל לגלות סולידריות עם הפלסטינים שקוראים לחרם, כמו שאני יכולה לגלות אותה או לגלות סולידריות עם מאבק של הומואים, למרות שאני הטרו בכל תא של גופי (בינתיים…).
        יש הרבה דרכים להעניש את עצמך: יש הבוחרים בחרם, יש כאלו שמפרסמים דברים בבלוגים. בשתי הדרכים הללו יש מוטיב של תגמול (אני משפיע, אני יוצא לעולם עם דעותי ועצמאי בחשיבתי וכולי) ומוטיב של הענשה עצמית. בענין הזה אתה לא בדיוק שונה מפעילים פוליטיים אחרים. המוטיב העיקרי לזה הוא סבל: כולנו בוסלים במידה זו או אחרת מתחושת יאוש וחוסר פרספקטיבה עתידית וכל אחד מוצא את פתרונותיו, וזה בסדר לכתוב בלוג או לתמוך בחרם. אבל לא לגיטימי להוציא לשטון רע…

      • ofrilany Says:

        טוב, כנראה שאני המצאתי לראשונה את ההשוואה בין הציונות העכשווית לנאציזם. אם ככה אני בנאדם ממש מקורי. אבל איכשהו לא נראה לי שאני מדבר עם עצמי. ובכל זאת יש בגוגל 134,000 תוצאות של תיבת החיפוש "Nazi Israel".
        לגבי הטענה השנייה, לי נראה שלפרסם דברים בבלוגים זה לא להעניש את עצמך – למעשה די להיפך. לא ככה לפחות אני רואה את זה, ולטעון שזה ככה נראה לי כמו להיתמם ולהפוך את עצמי לקדוש.
        אני מגלה סולידריות עם פלסטינים שקוראים לחרם, אבל אין לי יותר מדי סולידריות עם יהודים אמריקאים עשירים שקוראים לחרם. זה נראה לי עניין של משאבים כלכליים – אני למשל עשוי להיות די תלוי במערכת האקדמית הבינלאומית ובאפשרות לעשות דוקטורט או פוסט-דוקטורט בחו"ל. אני די בעד החרם האקדמי, בכנות, ועם זאת כשאני מגיש אפליקציה לאוניברסיטה בחו"ל הייתי רוצה שיקבלו אותי. מצד שני בכפוף להיגיון של החרם אני לא רואה סיבה שיקבלו אותי. אני לא מנסה לייפות את זה – זה המצב מבחינתי.

      • ofrilany Says:

        אגב מאוד בולט שכל שיח הבי-די-אס, כולל השם שלו, הוא באנגלית, וגם כשהתומכים הנלהבים מפגינים בישראל הם צועקים Boycott! Boycott!
        אני לא מבין מאיפה הזעם הקדוש. לא אמרתי דברים כל כך קיצוניים, ואני לא שולל את הקריאה לבי-די-אס או מזלזל בה. היא נראית לי טראגית אבל גם פרדוקסלית, בערך כמו אותם אינטלקטואלים יהודים במאה ה-19 מנארודנאיה ווליה שהלכו לכפרים ברוסיה כדי לעשות אגיטציה מהפכנית ואחרי מעט מאוד זמן הכפריים בעטו אותם וקראו להם ז'ידים.

      • ת Says:

        זה מעניין. כי חרם היה הפרקטיקה כמעט היחידה שעמדה בפני הקהילה היהודית כדי להעניש את חבריה, בהיעדר מונפול על האלימות בהיות הקהילה נבדלת מהממסד בגולה. היום דוברים מרכזיים של החרם הם היהודים. וגם בתוך ישראל, החקיקה האחרונה נגד ארגוני השמאל, היא ביטוי של אותה פרקטיקה. ובלי קשר, ואולי עם, זו פרקטיקה יעילה נגד תאגידים שאמת המידה לקבלת החלטות שלהם בינארית רווח/הפסד, אבל פרקטיקה הרבה יותר בעייתית נגד בני אדם, שבהיותם יצורים מורכבים גם לא ניתן לדעת מה תוצאות החרם יהיו וגם בהיותם בני אדם דיאלוג איתם עשוי להיות הרבה יותר מלהיב, מעניין ונושא פירות מהחרמתם

      • ד.ר Says:

        עניין הישראל=נאציזם (שים לב לקשר השוויון הדו-צדדי, זה הולך טוב עם כל מיני רפורטז'ות על זה שבן גוריון לא הציל מספיק יהודים) נובע, לעניות דעתי, מהחיבה של אנשים מסוימים באינטיליגנציה הציבורית לסימטריה אירונית מהסוג הוולגרי ביותר ביותר. זה בערך כמו גלן בק שאומר ש-USA=USSR, אותו shock value ילדותי.

      • פרידמנית Says:

        עפרי,ֿ
        אתה כנראה באמת מיתמם. עדיין אין שום הוכחה למה שאמרת ואני מפסיקה פה, לפני שתמשיך לטפול את ההאשמה הזו על אנשים אחרים.
        אחר כך כשתשאל למה נשים לא מגיבות פה, תבדוק את השרשור הזה שוב.
        אני לא משוכנעת שלו היה לך פה דיון עם גבר אקדמאי מהמילייה שלך, היית מתנהג ככה. אם כבר עשית גוגל על החיפוש הזה, מה לגבי קישורים שביקשתי? ואם אין: למה שלא תתנצל במקום להתעקש?
        באופן הזה אתה עושה אותי לרודפת שלך, וזה לא מתאים לי להיות מלוהקת לתפקיד.
        אז הנה מה שיוצא מפעולת החרם:
        אתה תקוע בתוך דילמה, אלא שהכתובת שלך היא הלא נכונה. וזה מה שחשוב פה: להעביר את הסבל מהפלסטינים אל היהודים בישראל. וזה שכמה יהודים צדיקים בעולם מצטרפים לזה, זה מצוין. בשבילי זה גם ענין של זהות, כיוון שיש לי דמויות יהודיות חיוביות להזדהות איתן ולא רק את אייב פוקסמן.
        כאילו שאם היהודים הללו יפסיקו את תמיכתם בחרם (בויקוט, בטח באנגלית, על שמו של האדם שטבע את המונח כמובן. זה השם שלו…. ומכיוון שרוב הפעילות של התנועה נעשה ע"י פלסטינים בגולה, בודאי שזה באנגלית. רק לביבי מותר?)
        חבל, אבל אלה החיים. כמו שכתבת: אתה באמת תקוע עם תמיכה בחרם האקדמי מצד אחד ואיום מהצד השני שתנועת החרם תגדל ולא תקבל את המלגה. ויש לך סיבה טובה לחשוש. אפילו בגרמניה בוטלה הגעה לכנס של אקדמאי ממכללת אריאל נדמה לי, כך שלא לעולם חוסן…נו, אי אפשר הכל בחיים.
        אגב, גם בהודו נהיה קשה יותר מבחינת חרם אקדמי
        http://www.incacbi.in/
        כנראה עוד מדינה נוצרית שמצטרפת לקמפיין החרם. האם גם לשם הגיע ידם הארוכה של יהודים אמריקאים עשירים? ואם כן: של מי הרעיון האנטישמי הזה?

      • ofrilany Says:

        ברור, אלה החיים ואין לי טענות. לגבי ההערה שלך בסוף – את יכולה ללעוג לי ולאחל לי עוני, אפילו רעב, אבל אני מצהיר בלי להסתיר ממה אני מתפרנס, וכותב בשמי. זאת המציאות, אין לי מה להסתיר כי אין לי במה להתבייש. לא עשיתי שום פשע מלבד העובדה שנולדתי בישראל. אם לא רוצים להזמין אותי לחו"ל – סבבה. כבר כתבתי שאני ממילא נשאר כאן.
        אשרי הצדיקים.

      • עומר Says:

        עפרי – אני מאוד אוהב את השיח שאתה מקדם כאן, של לקיחת אחריות על מקומך הבעייתי במערכת בלי ליפול למלכודות של צדקנות.

        יש לי מחשבה: יכול להיות שהנבואה שלך לגבי תל אביב כמקום שממנו תבוא הגאולה, באיזשהו מקום כבר התגשמה. אתה טענת שרפובליקת האוהלים שלנו לא עניינה אף אחד בעולם, ואני חושב שזה לא נכון. נדמה שלי שההתעלמות המוזרה של תנועת הOccupy (בימיה הראשונים. אולי זה השתנה מאז?) מהמחאה הישראלית כמקור השראה שלה לא נבעה מחוסר עניין במה שהוא ישראלי ולא קשור לכיבוש, אלא להיפך: מבוכה מול מקור השראה שהוא פעולה פוליטית ישראלית עממית ששואבת את כוחה דווקא מהפניית הגב לכיבוש.

        הסיסמה של המוחים בוול סטריל – "אנחנו ה-99%" – היא שקרית לחלוטין בפרספקטיבה גלובלית: הפרופיל הממוצע של המוחים שם הוא בהחלט באחוזון העליון של ההכנסה, יחסית לעולם. ממקום כזה, הם צריכים די הרבה חוצפה כדי לצאת ולמחות על אי-צדק כלכלי. זה כמו, זה כמו, נגיד שהישראלים היו קמים פתאום ויוצאים להפגנות ודורשים צדק חברתי כאילו שהם לא שותפים לכיבוש שמתרחש בחצר האחורית שלהם….

        אני מנסה להעלות את הספקולציה ש-OWS לא היתה מתאפשרת בלי רוטשילד קודם. שדווקא מתוך הפניית הגב לרוח הבי-די-אסית של עול המצוות שמקומנו הפריבילגיוני מטיל עלינו וכו', דווקא מתוך ההתרכזות במה שמשעבד אותנו (גם אם במובנים מסוימים אנחנו ממלאים את תפקיד "הרעים") יכולה לצמוח תנועה עולמית חדשה ואפקטיבית.

      • ofrilany Says:

        תודה עומר. אני חותם על כל מלה. גם אם אי אפשר להוכיח ש-OWS נבעה באופן סיבתי ממחאת רוטשילד, אני חושב שיש דמיון והקבלה בתנאי האפשרות וברוח.

    • יוסף נ Says:

      בי די אס שלום רב, ניסיתי באמת להצטרף לשורותיכם אבל בשביל שאוכל להצטרף לשורותיכם ראיתי שאני חייב לפתח שנאה, כלומר לשנוא את ההווה שלי ואת היישות הישראלית שבה אני נעזר בירוקרטית בשביל לנשום, לשנוא את העובדה שלא בחרתי להיוולד כאן, לשנוא את הגורל שלי, לעזוב את העבודה הלא נגמרת בשביל שהיה לי זמן לשנוא.

      נראה לי שלשנוא זה עניין של פריווילגיה של אנשים שיש להם הרבה כסף והווה אלטרנטיבי, שאר העניים חייבים להיות אופטימיים. זהו הציווי הקיומי שלנו\שלהם.

      אני מקווה שאוכל להיוולד עשיר בגלגול הבא על מנת שאוכל להצטרף אליכם.

      אנא, התפללו בשבילי.

    • גלעד Says:

      רק לגבי מעורבות של כנסיות בבד"ס: הכנסיה האנגליקנית והכנסיה הפרסביטירית תומכות בקמפיין, וכבר יצא לי להתקל בכמרים קתולים (פלסטינים) שנשאו דברים באירועי בד"ס. הדמות הבולטת ביותר בהקשר הזה היא של (הבישוף האנגליקני) דזדמונד טוטו החליט שזה יהיה התחביב שלו לעת גמלאות.

      ואני מסכים עם רוב ההערות של עזרא לעיל.

      כל הקמפיין הזה של בד"ס הוא מחטף של הפוליטיקה הפלסטינית בזירה הבינלאומית על-ידי קומץ של פעילים שהדבר החיובי היחיד שיש לי להגיד עליהם זה שהאנגלית שלהם טובה.

      הסיבה שבד"ס זוכה לתהודה כלשהי נעוצה בדעיכה בפעילות של מפלגות השמאל הפלסטיניות — שהחברים שלהן עברו לעבודה בעמותות במימון אירופי, ובנוסף לזה לייאוש כללי מעצם זה שהכיבוש נמשך כבר 2 דורות. אבל ייאוש הוא לא מתכון לפעולה, ואני מקווה שהקיץ האחרון יגרום לכולם לחשוב על כל זה מחדש.

  11. אודי Says:

    פשיטא ממש
    קודם כול המספר 500000 לא שלושמאות אלף אני חלש במספרים:) ועד שנגמור את הדיון זה יהיה600,000 זו אחת הסיבות שחייבים לדעתי בי די אס. כי הגירוש האתני מתרחש בהוה מתמשך, זה שההווה מתמשך לא קיים בעברית זה עוזר לנו לראות כול רגע נתון כאילו העוול הוא בעבר, ואנחנו ישר מבקשים סליחה, סולחים לעצמנו ועוברים לפשע הבא. אם יש כנסיה זו הציונות: כובשת כפרוטסטנטים וסולחת לעצמה כקתולים . הבמקביל אי אפשר להפוך רק את האשכנזי לסובייקט נושא אחריות, ולהוריד בכך אחריות מהקהילה היהודית-הישראלית שחייה מהירדן לים כקהילה אחת ריבונית, עם חופש הגירה למרחב לכול מי שטוען שהוא יהודי ומוכן לעזור להוריד את אחוז הערביות במרחב ולהפוך חלק מהיהודי הישראלי. בתוך אותו מרחב מחייה שבא אנו חיים כאומה אחת או כמו שמנהיגי המאבק ומנהיגי המדינה אומרים: דתיים וחילונים ימנים ושמאלנים אשכנזים ומזרחים מתקיימת האומה הפלסטינית כמפוצלת ומרוסקת בכוח חוקי האפרטהייד של הקהילה היהודית- הישראלית. קהילה מופרדת לחלוטין בתוך עצמה ללא יכולת להתקיים אפילו כסובייקט מפוצל. לכן חובתינו הוא לעמוד לצד הקהילה המרוסקת. לא לדבר בשמה אלא להלחם לצידה. הטענה של הבי די אס היא: שהריבונות היהודית-ישראלית היא האחראית,לא הפרטים שבה ובטח לא העם היהודי. לכן הניסיון שלכם להפקיע את הבי, די, אס מהקריאה הפלסטינית הכללית היא שערוריתית. ושערוריתי הניסיון של עופרי לתאר את היהודי שבתוך התנועה כיהודי הפועל נגד העם היהודי. ברור שבגלל שאתה לא יכול להחרים את עצמך, הפעולה חייבת לבוא מבחוץ אבל הקריאה באה מבפנים. העיניין הוא שאתם פשוט לא מוכנים לשלם את מחיר הכיבוש אלא רק לדבר עליו. אין בזה שום אקט משיחי זו הדרך של המאבק הלא אלים של החלש מאז דרום אפריקה דרך סיזר שאבס ועוד רבים וטובים. הקהילה האזרחית הבין לאומית מנסה לעשות תיקון למדיניות הממשלות
    שלהם המחרימות את עזה אבל מספקות נשק וכסף אין סופי לכיבוש ולהאפרטהייד
    עופרי עכשיו ממש פשיטא בלי מרכאות:
    עופרי כתבתי את המאמר בעיקר כדי להתריע שלא נמלא את התפקיד הקלאסי של האינטלקטואל הישראלי, נוסח עוז ובולי כלומר להיות זה שכאילו תומך במאבק לצדק, אך משמר את העוולה על ידי הפשטה של הקונקרטי וסיבוך של המובן מאליו.
    מי שחושב שהבי די אס הוא לא הכלי הנכון למאבק נגד העוול, טענתו יכולה להיות מקובלת עלי, אבל להכפיש את התנועה כתנועה יהודית הפועלת נגד העם היהודי זה ממש שערוריה. למען האמת עופרי זה טיעון כמעט אנטישמי:). הקהילה היהודית האמריקנית המסויימת הזאת שנענתה לקריאה הפלסטינית, ממשיכה את אותה מסורת שבגללה יהודים אמריקנים נסעו להלחם באפרטהייד בדרום בשנות השישים. המושג המרכזי היא לקיחת אחריות וסולידריותיתכן שהניתוח שלך נכון בחלקו אך הוא שולי למוטיבציה שלהם. כעת שהאפרטהייד לא נעשה בשם האדם הלבן הדרומי, אלא בשם היהודי אמריקני הממן את פשעי הכיבוש ומפעיל חרם על הפלסטינים בתמיכה של 95 אחוז מהקונגרס והסנאט. מחויבותה של החברה האזרחית שבשמה מתבצע העוול לפעול נגד העוול. היהודי האמריקני שהצטרף למאבק למען צדק לפלסטין מרגיש שאם הוא לא יפעל למניעת העוול שנעשה ממש בשמו, הוא יהיה שותף אליו, לכן מדובר על לקיחת אחריות. היהודי שנענה לקריאה הפלסטינית של הבי די אס הוא ההפך משינאה עצמית. הוא הגשמה עצמית. חלקם עושים את זה כבני אדם אוניברסלים למען צדק אוניברסלי וממש לא מעניין אותם "הקשקוש הפרטיקולרי”. ואלו שכן מתחברים ליהודיות שבהן עושים את זה מתוך הבנה שאהבת פלסטין ואהבת ישראל אחת היא. והפרטיקולרי והאוניברסלי מתקיימים כסובייקט מפוצל.
    נ.ב.
    ממש לא מקובל איך חלק מהכותבים מנסים להפקיע את הקריאה מהפלסטינים ולהעביר את זה ליהודים אשכנזים או אמריקנים כדי לא לקחת אחריות, הסגנון החדש שלומד מהר את שפת ה"פוליטקל קורקט" הוא להצמיד דעה צודקת ליהודי הלבן בעל הזכויות, וככה להפטר מהטיעון עצמו, ולא לקחת אחריות על כלום, אבל העובדה שאני זכר אשכנזי הנענה לקריאה הפלסטינית לא יכולה לשנות את העובדה ששמונים אירגונים פלסטינים המייצגים את רוב החברה הפלסטינית קוראים לבי די אס ולדעתי אין אירגון פלסטיני אחד המתנגד לו. אז אם אתה יכול לא לאכול קוטג' למען צדק חברתי לא ייקרא שום אסון אם לא תשמע את אלביס קוסטלו למען צדק בכלל. הבי די אס הוא פתיחה לדיאלוג הוא לא סגירתו

    • פרידמנית Says:

      בראבו, אודי
      רק דבר אחד ואני כותבת את זה כמזרחית עכשיו:
      את הפלסטיני זה לא אמור לעניין, אבל אותך לדעתי כן – כמזרחית, אין לי אפשרויות להגר מישראל בכזו קלות (שזה הפתרון שאתה מציע, אם אני מבינה נכון, אבל זה לא בדיוק ברור ממה שכתבת). אין לנו שום דרכון פולני במשפחה, או הונגרי ומצב ההשכלה שלנו הוא גם לא כזה, שאנחנו יכולים לעשות דוקטורט באמריקה כמו גל לדוגמא.
      זו צריכה לדעתי להיות סיבה לכך שמזרחים יצטרפו עוד יותר לחרם, כי באמת אין להם ארץ אחרת, אבל לא עושה רושם שזה יקרה. לא לכל אחד יש רזרבות לצאת למאבק כזה ולכן אני גם נשארת אנונימית פה. בסרט של קואליצית הנשים לשלום, שקורא לחרם למרות חוק החרם, רואים כמובן גם את אורלי נוי, אקטיביסטית מזרחית שמזדהה בשמה ואומרת שתמשיך להחרים מוצרים מהשטחים. הלוואי עלינו עוד הרבה כמו אורלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

    • ofrilany Says:

      אנטישמי? שיהיה. אגב, גם לא דיברתי על שנאה עצמית, כמו שגם פאולוס לא שנא את עצמו. זאת גם לא בדיוק הכפשה – יהודים שפועלים נגד העם היהודי (והם לא צריכים בשביל זה לפעול נגד יהודים כפרטים) זאת תופעה אימננטית להיסטוריה היהודית, שאני בטח לא נגדה.

      • אורח Says:

        מוזר בעיניי שאודי אלוני מגנה את עפרי על כך שהניתוח שלו "משמר את העוולה על ידי הפשטה של הקונקרטי וסיבוך של המובן מאליו" – האם בעיני אלוני הטקסט שלו שפתח את הדיון הוא "פשוט" ו"מובן מאליו" ואינו מסבך שום דבר בכלל בכלל?
        כאן, כמו גם במקומות אחרים (והייתי אפילו מעז להעריך שמדובר בעניין עקבי אצלו), אלוני חושב שהוא מדבר מפיה של האמת לאמיתה. ולא מדובר כאן במופע של אסרטיביות שמטרתה "לשכנע" אלא בתוצאה האותנטית של מסע רוחני שבמהלכו נגלו אליו מחדש, או בפעם הראשונה, "היפה", "הנכון", "הפשוט", וישויות מפוארות נוספות, והתלכדו לכדי "המובן מאליו". אלא ש"המובן מאליו" של אלוני אינו "מובן מאליו" במובן המובן מאליו של הביטוי, אלא הוא אקסקלוסיבי וכרוכה בו כאמור הארה שבפני עצמה אינה מובנת מאליה כלל. במילים אחרות אלוני אומר כן לחפירה ולא לסיבוך – האמת עמוקה מאוד ופשוטה עוד יותר. אבל כל זה כבר ידוע לאלוני שמדבר ביודעין בדתית. גם בפיו של עפרי שגורה שפה מעין זו, בנושא ה-BDS כמו גם בעניינים אחרים. אלא שאצל אלוני לא רק ששפתו דתית אלא שהוא עצמו, כך זה נראה, הפך דתי (או סתם "אחד שיודע" את מה שעדיין לא כולם יודעים אבל שהיו צריכים לדעת ושעוד ידעו כי ממילא הם יודעים, אם הם רק היו יודעים).
        אינני יודע אם תנועת ה-BDS היא כנסיה, בית כנסת, מסגד או משהו אחר לגמרי, אבל ככל שאודי אלוני הוא אחד מדובריה הנאמנים והמוסמכים, נדמה לי שמותר לקבוע שיש לה אלוהים. אלוהים פוסט-ציוני ואולי גם פוסט-יהודי אבל עדיין אלוהים, אלוהי ישראל – ישראל הישנה-חדשה, המקורית, הפשוטה והאמיתית: ישראל/פלסטין (או בקיצור – פלסטין).

  12. ארך אפיים Says:

    אז אומר אודי אלוני שהמתנחלים שלא באו מגוש אמונים אינם בבחינת תינוקות שנשבו, מכיוון שהוא ושכמותו קיימו בהם הוכח תוכיח מן ההתחלה. זאת טענה גדולת אגו וקצרת חוש מציאות. אפשר להניח שרובם המכריע של תושבי גילה ומעלה אדומים (וגם חלק ממודיעין – מי בכלל יודע איפה עובר שם הקו הירוק) לא שמעו את הטוענים לאי חוקיות, וגם לגבי אלה שכן, לא היתה להם שום סיבה לקחת את השוליים התמהוניים ברצינות כששקלו אם לעבור לשיכון מסובסד חמש דקות מכפר סבא. במידה מסוימת זה נכון אפילו היום – ההתיחסות למשיח הקרוי החוק הבינלאומי כאילו הוא כבר הגיע היא באמת נגועה בדתיות. כולי תקווה שהעובר הנכה והמעוות של משפט העמים יגדל יום אחד למערכת משפטית מתפקדת, עם גישה אוניברסאלית וערכאות ערעור ואמון ציבורי, ויש מקום לאופטימיות זהירה, אבל במצב הענינים הנוכחי, לנפנף בסעיף 49 מול המתנחלים (או לנפנף בסעיף 3 מול מפגעי ההתאבדות מחמאס וגם מפת"ח) זה אבסורד.

  13. Udi Says:

    לא האשמתי את עופרי בהפשטה הזהרתי אותו ואותי שסוג השיח המופשט חייב להיות מלווה במילוי מצוות עשה לכן אני מנסה לקדם את המשולש תיאוריה אמנות פעולה
    וגם אני ממש לא מציע להגר אני אוהב את הדו לאומית אהבת אמת עם כול הקשיים שלפעמים אוהב דחוי בעל אמונה חווה

  14. אודי Says:

    עופרי הדבר החשוב הוא לא אם זה בסדר או לא בסדר להיות פאולוס יהודי כנגד העם היהודי הרי גם השיח על פאלוס עצמו הוא לא מונוליטי. הפרשנויות שונות ומשונות בין דניאל בויארין טאובס אגמבן ובאדיו . השאלה היא במבנה המטפורי של הטיעונים שלך המסיתים לדעתי את הוויכוח ממקומו. לדעתי השאלה הנשאלת למה אתם מעדיפים להבקיע את השיח פלסטיני מעצמו ולהפכו ליודוצנטרי, או מערבי במקום להבין שהפלסטינים הצליחו הפעם לייצר שיח שהוא גם פרטיקולרי כלומר נובע מעצמו וגם אוניברסלי כלומר מדבר אל כולנו כמו שפרידמנית ציינה. לא יכול להיות שכאשר סוף סוף יש מאבק שמצליח לפרוט על נימי הצדק האוניברסלי אתה מסמן אותו כמטרה. אני רואה את זה יותר כקריאה פלסטינית והענות לקריאה של אומות עולם יחד כמובן עם היהודי שעומד בקטגטריה קצת שונה מאומות עולם במקרא הנוכחי. הדוגמאות שאתה מביא מייצרות לדעתי שיח מוטעה ומסמנות את המקום מימנו אתה בא. אני חושב שפרדמנית ענתה על רוב הטענות שלך אבל אני רוצה להתעקב על "העם היהודי" ויחסו עם הסביבה. עצם זה שאתה משתמש בגזרה שווה בין היהודים ברוסיה שבאו לעזור לאיכרים אנטישמים ונבגדו. לבין יהודים ישראלים שבאים לעזור לאיכרים פלסטינים. מראה שאתה עדיין תופס את הישראלי הריבון על הצבא החזק שלו כיהודי הגלותי הנרדף רודף הצדק האוניברסלי. ובכך גם אתה משווה בין האיכר פלסטיני נגזל למוז'יק.
    העם אליו אנו מתייחסים הוא העם היהודי ישראלי המנהל קשר בעייתי עם קהילות יהודיות שונות, לפעמים זה מרגיש שהיחס בין התל אביבי החילוני למתנחל דומה ליחס של יהדות אמריקה לישראל. ויש עוד קשר ממש בעייתי עם קהילות נוצריות פרו ציוניות אנטישמיות. מבחינת המוטיבציה: את הצהרת טורונטו כנגד המיתוג מחדש של ישראל בעזרת "הנאורות התלאביבית", אני פתחתי שאני פועל מאהבת תל אביב, ולא משינאתה. וגם השיח של ג'ודית באטלר לדעתי עם היהודי הוא שיח אהבה. אני חושב גם שהבחירה במילה בוי קוט היא ניסיון להמנע מהמילה חרם, כי לבוי קוט יש קונוטציות של סולידריות עם החלש ולחרם יש קונוטציות תנכיות כבדות משקל שאינן משקפות כול כך את המוטיבציות שלנו. בקשר ללימודים שלך בחול כול השיח של בי דיאס מבהיר במדוייק שאין היחיד מוחרם אלא רק המוסודות. בקשר לפרידמנית, אני חושב שנושא מעמדה של המיזרחית בתוך המצב המוכב הזה צריך להיות מאותגר מחדש כקבוצה ששייכת ומנוכרת בו זמנית על ידי הקהילה השולטת ולכן הן מעמד לכשעצמו ששונה מהערבי הפלסטיני ומהיהודי האשכנזי. וזה נושא שיש לדבר בו.
    לסיכום נראה מכתיבתך שאתה במקום שהראש רוצה לומר בי די אס והלב מסרב . ובעיניי זה המצב הטבעי שבו כולנו עומדים גם אתה וגם אני. וגם אחרי שמקבלים את ההכרעה האתית הפיצול לא משתנה בהרבה.

    • ofrilany Says:

      אודי, קודם כל למען ההבהרה – אני בטח לא חד משמעי לגבי עניין הבידיאס. למעשה אני בדרך כלל שמח ואפילו שמח מאוד כשאני שומע על עוד חברה או מוסד שמחרים את ישראל. אני גם מכיר באפקטיוויות של הכלי הזה – אבל בעצם זה לא משנה, גם אם הוא לא אפקטיווי זה לא אומר שהוא לא ראוי.
      חשוב לי להזכיר את הקונטקסט שבו נכנסנו לדיון הזה, לפחות מהצד שלי: פוסט שכותרתו "חינוכו של המין האנושי" ועוסק בתפקיד המדומיין או הממשי של היהודים בהיסטוריה העולמית. אני מזכיר לך גם במה עוסק החלק הראשון של הפוסט ההוא – בציונות ככנסייה עולמית שמאגדת כוחות אפלים מאוד בעולם. יש בבלוג הזה פוסטים שונים שמנסים להאיר את המציאות מצדדים שונים, וכל אחד מהם משמיט מטבע הדברים מורכבויות שונות. בפוסט המדובר, ניסיתי להצביע על העובדה שכאשר אנחנו מדברים על המצב של ישראל כיום במושגים שמוכרים ממקומות אחרים בעולם (עוד סוג של קולוניאליזם וכו'), אי אפשר להתעלם מאותו מימד שכיניתי "תיאולוגי", כלומר הסיפור על תפקידו של עם ישראל בהיסטוריה. כיוון שזה כאמור המקצוע שלי, ובזה אני מתעסק עכשיו, אני מאוד בתוך זה. אני מתעקש על העמדה שגם את התנועה האנטי-ציונית הגלובלית אי אפשר לתאר בלי ההקשר הזה. אני חושב שאם מתעלמים מזה, אנשים בישראל פשוט לא יאמינו לך, וכיוון שאני ישראלי אני מעדיף, כמו בדרך כלל בבלוג, להתמודד עם הדברים שמשתדלים לא לדבר עליהם, ולהראות שלפעמים כששמים אותם על השולחן אפשר גם להתמודד איתם. במובן זה, אני חושב בכנות שהרעיון של "ציון השמימית" ושל הסתדרות אנטי-ציונית עולמית הוא בכלל לא רעיון רע – אולי אכתוב ספציפית על הנושא הזה בקרוב. עד לפני כמה חודשים ממש דגלתי ברעיון הזה, אבל אני מודה שלאחרונה אני קצת פחות נלהב ממנו, בעיקר כי אני מרגיש לאחרונה יותר מקומי, יותר כבול לגורלו של המקום הפיסי הזה, ופחות בסירה אחת עם אותה כנסייה עולמית (ושוב, אני מתאר את הכנסייה הזאת בחיוב אז אני מקווה שלא תזדעזע).
      בלי קשר ישיר על זה, אני חושב כבר כמה שנים שעל אף התלהבותי המסוימת מרעיון החרם, תהיה צביעות מסוימת מבחינתי אם כעמדה פוליטית אביע תמיכה בחרם, ובד בבד אחיה כשחלק גדול מקיומי תלוי במובן מסוים בחוסר הצלחתו של החרם. בעיניי זאת צביעות. מי שיכול לחיות ככה, אשריו, אבל אני מרגיש שלא.
      לא אכנס כאן לוויכוח מחודש עם הטענות שנכתבו על ידי פרידמנית, אני מעדיף כרגע להניח לזה. עם זאת, הערה אחת לגבי הטענה שאני צריך להפנות את התסכול שלי על המצב לממשלה שלי ולא לחרם. אז אני חושב שהטיעון הזה הוא לא תמיד נכון. אתן לך דוגמא רק כאנלוגיה: נאמר שבדרזדן היה איזה גרמני שלא כל כך אהב את הנאצים. יום אחד עבר מפציץ בריטי מעל דרזדן, הפציץ את השכונה והרג את כל משפחתו. ובכן, ברור שהאחריות העליונה על הסיטואציה הזאת היא על המשטר הנאצי. ועם זאת, מבחינתו של אותו גרמני, אי אפשר לדעתי להסיר לגמרי את האחריות גם מהטייס הבריטי או ממפקדיו.

  15. רוזנברג Says:

    אני חושב שבכל פעם ומדברים על הבי.די.אס בעד או נגד, אנטישמי סתם או אוטואנטישמי או מה שלא יהיה. צריך להזכיר במפורש דבר אחד: הבי.די.אס גג מאיים על המלגה. הוא לא אלים.
    וכאשר ישראלים נקראים לתמוך גם בבי.די.אס – בחרם עצמי – ואין לי עמדה חד-משמעית כאן, אזי הם נקראים להושיט יד לאבק לא-אלים בכיבוש. כלומר – זו אפשרות ליצור אלטרנטיבה משותפת למאבק האלים, ולא רק אלטרנטיבה ברמה האישית ללא לעשות כלום או לפעול רק במסגרת הקולקטיב הישראלי.
    זהו. עכשיו אפשר להגיד מה שרוצים.

  16. אודי Says:

    עופרי אני מודע לקונטקסט ובגלל זה אמרתי שאני שמח לפעול בארץ האמורי ובארץ יושביה. ולכן בדיון הזה אני פועל בקונטקסט שאתה סימנת את גבולותיו:) לכן גם אמרתי שההזהרה שלי מופנת אליך ואלי באותה מידה. בספר שלי אני מעמיד את שיילוק כסובייקט מפוצל וכגיבור האנטי פאוליני שלי. גיבור שלא מנסה להתחזות לאוניברסלי ועדיין פועל בתוך החוק האוניברסלי בו זמנית. כלומר חיפשתי את היהודי הקונקרטי בתוך השיח האוניברסלי, היהודי שנתפס בעיני כמו המוסלמי האירופאי של היום או הפלסטיני תחת הגמוניה יהודית. אבל כשאני רואה את עומר משבח את האוהלים ואת חזונך המשיחי, וחושב שהפניית גב לבי די אס זה הניצחון של רוטישלד, והרצון שלו לחוות את תל אביב כמפעילה ומקדימה לוולס סטריט, ולא את כיכר תחריר יוון ספרד טוניסיה ועוד, זה מראה את הסכנה בחשיבה שלנו כמרכזיים, ולא כחלק מתנועה,או במקרה הפלסטיני כמצטרפים לתנועה, ברוטישלד לא הפננו גב לבי די אס, ברוטשילד הפננו גב לפלסטיני לכשעצמו, השתקת הקול הפלסטיני במאבק לצדק חברתי היה הגיוני לתנועת המרכז אבל למה רבים מאיתנו שיתפו אם זה פעולה זה נמלא מימני. וכך הפכנו להיות השיכפול של הסוציליזם הלאומי היהודי. הקמת קיבוצים על אדמות שדודות. כאשר תפקיד הקיבוץ גמר את מיקומו כאידאה רוחנית המצדיקה גאולת הארץ מהערבי ליהודי , פירקנו את הקיבוץ, חילקנו את אדמתו הדודה בין יהודים, העברנו את התפקיד לתנועה אידאליסטית אחרת, ההתנחלויות, וכאשר היא פושטת תרגל, אני מפחד שנעביר את התפקיד למעמד הבינוני הלוחמני, ילדינו היפים והצודקים. לכן הדבר היחיד שיכול להציל את האוהלים מלהיות שיכפול של ההגמוניה היהודית הישראלית השודדת את כול מה שהוא פלסטיני, היא משהו כמו "בי די אס " או כול מצוות עשה אחרת שנקבל עלינו, כנגד הלאומיות ההגמונית היהודית מהירדן ועד הים. זה הדבר הבעייתי שקרה שם וזה ניתן לתיקון, אםקראת את הטקסט שלי המצורף כלינק, על המניפסט המשיחי, אתה רואה שציפיתי לתנועה שתצמח מתוך תל אביב, דווקא מתוך "האובייקט קטן א" שמייצר תחושת ריק הולכת וגדלה, ריק שמייצר אפשרות להתפרצות של אמונה, ויחד עם זה אני טוען שהכתיבה המשיחית היתה נכונה לפני שיש תחושת משיחיות ככתיבה מעוררת מתים .אך כשתחושת משיחיות מציפה את הקהילה צריך להזהר בה, כדי לא לחטוא ביוהרה. ובעיקר כדי לא לרמוס את מי שלא שייך לקהילה. יחד עם זה בוול סטריט לא מוכנים להוציא מן הכלל אף גוף, כמו שאנחנו השתקנו את הפלסטיני. ובכול זאת גם שם אנו נאבקים שהדמוקרטים או גוף מרכזי אחר לא ישתלט על השיח.
    מול המשל הלא מדוייק של דרזדן אני יכול להביא את המשל של "לבד בברלין" ועל הורים שאיבדו את בנם והבינו מי הוא רוצח בנם האמיתי. ובכול זאת גם על המשל הזה הייתי מוותר והייתי חוזר ואומר שעד שהפלסטיני לא ירגיש בבית בארצו אני מסרב להרגיש ביתיות בארצי, כי משום מה זו אותה הארץ. או כמו שכתב דרוויש "החסרנו הווה" כלומר לפלסטיני החי ביננו ומסביבנו אין זמן הווה

    • עומר Says:

      לגבי חלקי בעניין אני רוצה להעיר: ברור שאנחנו רק הצטרפנו לתנועה עולמית חיה ובועטת וצוברת מומנטום. אבל נדמה לי שההתפשטות של התנועה מהפריפריה אל לב האימפריה לא היתה אפשרית בלעדינו, מהסיבות שציינתי.

  17. אודי Says:

    ואני מסכים עם רוזנברג:)

  18. אליה Says:

    אני המתנחל, אותו מתנחל, הסובייקט בעיני עצמו והאובייקט בשרות מדינת הכיבוש מחד ואובייקט מושא השנאה (המוצדק) של שכני הפלסטיני והרחוק ממני, השמאלני יושב הארץ התחומה בקוה הירוק כהה. אני נולדתי כאן, לא שאלו אותי לרצוני בעניין זה. כאן גם נולד ילדי (אותו לא שאלתי בעניין זה), גדל באותה החצר בה אני גדלתי. נולדתי לתוך מציאות נתונה, היא שילדה אותי ולא אני אותה. הבקשה, שאקבל את עול פשעיה של ההוויה (וההוויה תמיד פושעת), אכה על חטא ואתחרט על קיומי ואשיבו אחור, מחטיאה את העובדה שאנו, כבני אדם, איננו 'סובייקט החירות' בעל הבחירה ואפשרות הכינון – אנו בנים של הכרעות, תוצרים של סיפורים ותקוות, הרכבות מסיטואציות והיסטוריות. המתבקש, איננו לשים עצמנו כאדונים על הסיטואציה, אותו היבריס (ציוני) של חטא ה'אני אמלוך', אלא לקבל את עולה של ההוויה ככזו, ככזו הנושאת בחובה אותי (את תודעתי, חיי, תקוותי וחלומותיי), ואת החורים השחורים והמועקות שהיא מטילה על כתפי. במילים אחרות, את העובדה כי נולדתי ב/לתוך עוול, ובשפתו של משורר תהילים 'הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אימי' – האשמה כאן איננה מטאפיסית, אלא קונקרטית, אני כובש, קיומי כובש ומערער על האחר. אני אומר קיומי, כי ביתי, מקום הורתי ולידתי, איננו חיצוני לי, אלא מוטמע בתוכי ואני בתוכו – אנו מסורגים ופתוכים זה בזה. לוותר על העוול משמע לוותר על קיומי. [אציין בצד זאת, שאינני מבדיל את ישיבתי בהרי יהודה מישיבתו של אלוני במישור החוף התל אביבי – שנינו מקיימים את אותו העוול, אך בעוד היושב במישור יכול לסמא את עיניו בעניין זה, אני מנוע מכך].
    לקבל את עולה של המציאות משמע לקבל אותה, לקבל את קיומי שלי ולקבל את ניגזרותיו ומתוך כך לפעול, לנסות לתקן את העוול שבחיי לא על ידי התעלמות מחיים אלו עצמם [עוול נוסף]. הדרישה ממני לפנות את מקומי איננה מקובלת בעיני לא מתוך איזו אידיאולוגיה קדושה, אלא מתוך מומנט אקזיסטנציאלי – אינני יכול לכך, לא אמסור עצמי למיתה.
    גם זאת, ההבנה שביסוד הדברים כאן, מוצאת את שכני, שמעבר לגדרות ביתי, כנולד לתוך, כיציר ולא כיוצר, מכאן אני מקבל את עובדת שנאתו, את עובדת יכולתו לרוצחי נפש בשנתי או בטיילי בשדות, כפי שכבר קרה וכפי שייקרה, בשם שנאה המעבירה על הדעת, אני מקבל עובדה זו כעול שעליו להתמודד עימו ולא כזה שיש לו בחירה לגביו. הוא נולד לתוך שנאת הכובש, הגאה שאינו שת ליבו למרמס רגליו, כמו גם לשנאה וזלזול רב דורות ליהדות כבת חסות נילעגת. אולם, אני גם מבקש ממנו את מה שאני מבקש מעצמי; כפי שהוא, שכני, חלק מהווייתי ואינני מבקש לרודפו מכאן, הוא חלק מהעול שהמציאות מטילה על כתפי, כך גם שיקבל את עול נוכחותי בחייו, אין לו ברירה אחרת.
    אעיר, כי לא ניתן להתעלם מן העובדה האחת הנכונה בחרם אותו יוזם אלוני – הוא כלפי כלל היושבים בציון, כי הכיבוש איננו תוצר לוואי של ישיבתם כאן [כפי הקו המדומיין של 67] אלא פועל יוצא ישיר מאותה לטישת עיניים של חזון המדינה היהודית לפני למעלה ממאה שנים בקונגרס הציוני הראשון – ואף לא אחד נקי מאותה התארעות היסטורית – כולנו, בהקשר הזה, יושבים בארץ אוכלת יושביה.
    האם אלוני יוכל להיפתח לנרטיב אותו אני מספר? או שמא האוזן קרויה לשמוע רק סיפור אחד. ושלא יענה שאת הנרטיב שלי מספרת כבר המדינה – זאתי איננה שתה ליבה לסיפורי, לחיי, להווייתי – היא משתמשת בי בכדי לממש את הפנטאזיות הלקאנייניות המודחקות שלה. ברגם שאלו יעבור, אני איתם, וההתנתקות תוכיח.

  19. י.א Says:

    איליה: אתה כן יכול. צריך רק להבין ולרצות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: