אדמה חרוכה, או: האסטרטגיה של הימין

by

1.

אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני ושמעון "פצצות לאפרטהייד" פרס מזדעזעים מאותו הדבר, זה אומר דרשני. מכתב הרבנים הוא אכן מצער, אבל צריך לשאול מי יותר גזעני: האם חמישים רבנים שאסרו להשכיר דירות, או שמא מדינת ישראל, שבה לא הוקם אף יישוב ערבי מאז היווסדה (לעומת 700 יישובים חדשים ליהודים); שבה הערבים הם 20% מהאזרחים (וזה חוץ ממיליוני נתינים חסרי זכויות), אך אוחזים רק ב-3.5% מהקרעות; ושבה האוכלוסייה הערבית גדלה פי שישה מאז 1948, אך הקרקע שברשותה קטנה במחצית? וזה עוד מבלי לדבר על הנכבה, שהיתה, אפעס, סוג של תרגיל רחב היקף באיסור השכרת דירות לערבים.

נראה שהם מתקשים למצוא דירה. ולא בגלל הרבנים

התשובה המתבקשת היא שגם המדינה גזענית וגם הרבנים גזענים. אבל אם נזכור שרבים מהרבנים מקבלים משכורת מהמדינה, אז התמקדות בהם מעידה (במקרה הטוב) על ניתוח פוליטי שטחי, או (במקרה הרע) על התחמקות שיטתית משאלות נוקבות.

לכעוס על הרבנים זה כמו להתעצבן על הפקיד בבנק בגלל הכסף ששרי אריסון גונבת מאיתנו. זה באמת מעצבן, אבל הם פשוט ממלאים את תפקידם – עוד אחת מהזרועות באמצעותן מדינת ישראל עושה את העבודה המלוכלכת שלה, בדומה לקרן הקיימת או לסוכנות היהודית. ככה אפשר להעמיד פנים שמדובר בדמוקרטיה ליברלית, למרות שמיליוני דונם שייכים בלעדית ל"עם היהודי" (דרך הקרן הקיימת), ולמרות שדלתות הארץ פתוחות ליהודים עשירים מאמריקה בזמן שבחירי ליבן של אזרחיות פלסטיניות אינם זכאים לאזרחות, ופליטים אפריקאים ניצודים ברחובות תל אביב.

גם לממסד האורתודוקסי יש תפקידים חשובים בתמנון הציוני – למשל, מניעת הרעה החולה של "נישואי תערובת" ושמירה על טוהר המחנה היהודי. עם זאת, לא כדאי להתבלבל: הכלב מכשכש בזנב ולא ההיפך. ראש הנחש אינו בהיכל שלמה – מטה הרבנות הראשית – אלא לא הרחק משם, ברחוב בלפור, ולא משנה אם ראש הממשלה הוא אהוד ברק, בנימין נתניהו, או יאיר לפיד.

2.

האמת שאני לא כותב את הפוסט הזה בגלל מכתב הרבנים, אלא בגלל הטקסט המדהים שהתפרסם בסוף השבוע באחד מעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת (אליו הגעתי דרך מדרון חלקלק). הראל חצרוני, פעיל מרכזי "לחילוץ בנות יהודיות מכפרים ערביים" מספר שהצעירים הישמעאלים נעזרים ב"נשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזייה ותשוקה מחומרים שונים כגון ריאות של ארנבת וכיוצא באלה, הנטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה". או אז, בהתאם למקובל בסיפורי עם שכאלה, "הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו" (שימו לב, לא לבחורים בכלל, ואפילו לא לבחורים ערבים בפרט, אלא לבחור המסוים שהגיש לה אותו. אני מניח שאחיו הגדול, או הקטן, או אולי בנו של השולטאן, יכולים לגנוב את השיקוי ולשבש סדרי עולם!).

יש רגע שבו הזעזוע מתחלף בפליאה – וזה בדיוק מה שקרה לי כשבהיתי בטקסט הזה, קורא אותו כמה פעמים. חשבתי לעצמי: הרי זה נשמע כמו ריב בין שני שבטי צוענים בימי הביניים, לא משהו שהייתי מלשין עליו לאו"ם או לבידיאס.


מאוחר יותר, בישיבת מערכת של ארץ האמורי, עלתה האפשרות שזו בדיוק האסטרטגיה של הימין! אולי יגיע רגע, הציע עפרי, שבו ישראל תיתפש כדתית ואטאוויסטית כל כך עד שלא יהיה הבדל גדול בינה לבין סומליה או סודאן או חוף השנהב? או אז לעולם פשוט כבר לא יהיה אכפת מאיתנו, בדיוק כמו שלא אכפת לו – או לפחות הרבה פחות אכפת לו – מהמתרחש בסומליה. ובזאת נפתרה הבעיה. הימין הקיצוני יוכל להתמסר לעיסוק החביב עליו: מלחמות שבטיות עם השבט השכן, מה גם שבשלב זה הוא כבר יצליח להיפטר משאריות האליטה הפלסטינית.

למה בעצם לעולם כל כך אכפת מאיתנו (נכון לעכשיו)? אמנם מתים פה אנשים לעתים קרובות, ופעם גורשו פה מאות אלפי אנשים, אבל בן דרור ימיני צודק (חלקית): זה קורה גם במקומות אחרים. הסיבה שאכפת מאיתנו היא, בפשטות, שישראל נתפשת כ"מערב", ומה שמותר לממשלת סודאן אסור למדינה שנתפשת (בטעות) כדמוקרטיה ליברלית מערבית.

נתחיל בזה שהמדינה הזו הוקמה כ”מדינה יהודית”, ואילו היהודי במסורת של הנאורות רחוק מלהיות מאפיין אתני או דתי בלבד; היהודי (בשביל היגל, מרקס, סארטר או לוינס) הוא שאלה פוליטית כללית, כמעט עיקרון מטאפיזי, “האחר" באשר הוא. השואה רק ביצרה את המעמד הזה, והקמת המדינה – כתוצאה של החלטת או"ם – נתפשה כתיקון מוסרי אוניברסאלי. מעבר לכך, האליטה הפוליטית, הכלכלית והאינטלקטואלית בישראל במשך כל שנות קיומה ראתה (ורואה) עצמה כחלק מ"המערב", הן כשהיא היתה ברובה סוציאליסטית והן כשהיא הפכה ליברלית.

כאשר אזרחי ה"עולם" – כלומר אירופה וצפון אמריקה – מביטים לכאן, הם לא רואים את הראל חצרוני או את הרב שמואל אליהו אלא את בני דמותם – אותו צבע, אותו עולם מושגים, אותה שפה פוליטית. לפיכך, ההתנהלות הפושעת של ישראל נתפשת כבגידה בייעוד האוניברסאלי שלה – שמכוחו היא הוקמה – וכסתירה פנימית באתוס של האליטה השלטת. זו סיבת העומק לקמפיין החרם הבינלאומי, כמו גם ללחץ (החלש מדי) של ממשלות המערב.


אם הניתוח הזה נכון, אז אפשר לגזור ממנו מסקנה מעניינת: היות שהאסטרטגיה של השמאל הישראלי נשענת במידה רבה – אם לא במידה מוחלטת – על זה שלעולם אכפת מאיתנו, אז מוטב לא לקחת את הזעזוע מהראל חצרוני או ממכתב הרבנים רחוק מדי. מה שכדאי להראות לעולם זה בדיוק את הצביעות של האליטה הליברלית בישראל, הסתירה בין היומרות המערביות שלה לבין מעשיה בשטח: בין תל אביב, אחת "הערים המגניבות בעולם”, לבין מה שקורה חצי שעה נסיעה משם, בין האנגלית המצוחצחת של נתניהו לערבית העילגת של חיילי המחסומים, בין אהוד ברק שכביכול "ויתר על הכל" בקמפ דיוויד לאהוד ברק אלוף הבנייה בהתנחלויות, בין ההתיפייפות של אהרן ברק לשיתוף הפעולה של בג"צ עם הכיבוש. אפשר לדבר כמובן גם על מכתב הרבנים, אבל מה שחשוב זה להצביע על הסתירה בין הזעזוע של נשיא המדינה לבין העובדה שהרבה מהרבנים הללו הם, כמוהו, עובדי מדינה.

אחרת, אם השיח של השמאל יסתכם בזעזוע מהראל חצרוני, העולם אולי יתרחק מישראל אבל בשלב מסוים פשוט יניח לה לבדה. הדיווח על הזוועות יסתכם באייטמים קצרים באתר הביביסי ובדיווחים עתיים למוסדות האו"ם בז'נווה, ממש כמו היינו מלחמת האזרחים התורנית באפריקה.

בשלב זה רבבות הפליטים הליברלים מישראל יהגרו ללונדון ולניו יורק ויתקבלו שם כגיבורים של מלחמה אבודה, כמי שכשלו בהבאת אור הציביליזציה למזרח. אני מדמיין את אבירמה גולן ויוסי שריד מהגגים להנאתם בניו יורק ריוויו, ואת יוסי גורביץ' ונעמה כרמי נקלטים בהצלחה בהאפינגטון פוסט. כמה בתי קפה תל אביביים יוכלו לעבור בשלמותם לפינת רחוב בברוקלין או באיסט וילג'. וכמובן – תמיד תהיה לנו ברלין. לשם יהגרו (וכבר מהגרים) החתרנים האמיתיים, אנשי הפלג האנטי ציוני של התנועה הציונית.


אם יש דרך להימנע מכך (ואני בספק אם יש), היא תחייב את האליטה הליברלית בישראל לקבל אחריות על הבלגאן שהיא עשתה. יש לאלץ אותה לנצל את המשאבים הכלכליים והסימבוליים הגדולים שצברה לא כדי להתבסס מחדש בניו יורק אלא כדי לשנות מן היסוד את המצב בין הים לנהר. לכן הביקורת האימננטית שאני מציע – כלומר ביקורת שמצביעה על הסתירות הפנימיות בתוך האתוס הציוניליברלי – היא חשובה לא רק בשיח של השמאל הישראלי עם העולם, אלא גם בתוך ישראל (ואף בתוך השמאל). הלחץ מהעולם יעזור רק במידה מוגבלת כל עוד האליטה הישראלית תחווה אותו כלא יותר משיגיון של הגויים, כלומר כל עוד היא לא תקשור אותו למעשים ולמחדלים שלה עצמה ותעשה חשבון נפש.

עם זאת, אולי כדאי להשתהות מעט עם האסטרטגיה הזו. אני מודה שלא אצטער על הגירתם של כמה ציוניםליברלים מגעילים במיוחד, למשל נשיא המדינה, שר הביטחון ואולי גם ראש הממשלה (למרות שאני מחבב אותו קצת יותר מאשר את השניים הראשונים).

3.

הערה קצרה לסיום, אפרופו אסטרטגיה. בין שלל ההצעות המועילות בעקבות השריפה בכרמל, נרשמה בסוף השבוע גם זו של אריה איסר, "פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון".

איסר מציע לקוראי הארץ "להיפרד מהיערות", כלומר להפסיק לקוות לשיקום היער בעקבות השריפה הגדולה. למה? בידי "אלה שממשיכים באיומיהם למחוק את ישראל מהמפה מצויה כמות ענקית של פצצות זרחן ופגזים מכל הסוגים", כמו גם "תצלומי לווין, שעל פיהם אפשר לקבוע את סוג היערות וצפיפותם". לכן "שחזור הנוף", מסכם איסר, “הוא שחזור המטרות של אויבינו".

הרשו לי להציע עוד כמה רעיונות ברוח דומה: למה לא להרוס כמה מגדלים בתל אביב, ואולי אף את הקריה? זה לבטח יצמצם את בנק המטרות של "אויבינו". למעשה, אם נמשיך את קו המחשבה הזה, אפשר פשוט לנקוט במדיניות של "אדמה חרוכה" עוד לפני שהתחילה המלחמה, וכך למנוע את פריצתה! ישראל תיחרש לאורך ולרוחב ותיהפך למדבר או להר טרשים קירח, או בקיצור – “תימחק מהמפה” בדיוק כפי שאויבינו רוצים, ובכך תישמט מהם באיבחה אחת המוטיבציה למחוק אותה. גאוני.

האם זה יהיה ניצחונה הסופי של הציונות, או שמא תבוסתה? לא ברור. מצד אחד, לאויבינו כבר לא יהיו מטרות לפצצות הזרחן שלהם ואילו ישראל תשתלב במרחב הגיאוגרפי; מצד שני, יער האורנים של הקרן הקיימת, שלא נדבר על המגדלים בתל אביב, הם הסימן המתריס לכך שאנחנו כאן.

ואולי איסר עלה על הלוגיקה המוזרה של המצב הישראלי: הניצחון המוחלט של הציונות יהיה תבוסתה, ותבוסתה – ניצחונה. ייתכן שזו הסיבה בגללה אנחנו מתעקשים להישאר באמצע.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

43 תגובות to “אדמה חרוכה, או: האסטרטגיה של הימין”

  1. חגי Says:

    מאוד אהבתי את הפוסט. פנינה להב כתבה פעם בהקשר של חוק שיווי זכויות האישה (משנת 1951) בדיוק את אותו הדבר. חברי הכנסת החילוניים נהנו מאוד לטעון שבגלל הדתיים דיני האישות נשארים בחסות הרבנות בלבד, אבל אם בוחנים את הרטוריקה של חברי הכנסת החילוניים (ושל בן גוריון) מגיעים למסקנה שהיה להם מאוד נוח עם המצב שנוצר. ככה, הם גם יכולים להמשיך להחזיק בחוקים שמפלים נשים, וגם לא לפגוע בדימוי שלהם כאנשים מתקדמים, מערביים וליבראליים.

    אבל המיומנות הזאת, של להציג בשפה יפה עמדה שתוצאתה שוביניסטית, גזענית או כל עמדה אנטי-ליבראלית אחרת, היא מיומנות די בסיסית בשיח הליבראלי, ולא מאפיינת רק את ישראל. נדמה לי שזה בעצם הכלי המרכזי של השיח הליבראלי – ליצור שפה חדשה שתשמר את יחסי הכוחות הקיימים (או לגלגל אותם מזירה אחת של הכפפה לזירה אחרת). נגיד הטיעון הנפלא הזה של ה"שוק החופשי" וה"יד הנעלמה" עושים בדיוק את אותו הדבר בין עשירים ועניים. למעשה, אפילו החוקה האמריקאית בנויה על פי המודל הזה. כמו שכמה וכמה מכותבי החוקה אמרו במפורש, מטרת החוקה היא להגן על המיעוט (העשיר) מהרוב (העני). ובכל זאת, באותה הנשימה, הם אוהבים להציג את החוקה כמסמך ליבראלי, עיוור למעמד סוציו-אקונומי.

    ברוחו של מרקס, אנחנו לא צריכים להשתחרר מהסתירות שבליברליזם, אנחנו צריכים להשתחרר מהליברליזם עצמו.

    • גל כץ Says:

      דברים כדורבנות. אם כי אני לא בטוח שיש לנו תחליף מוצלח מספיק. אולי חייבים להסתפק בהטרדה מתמדת של השיח הליברלי, ביקורת אובססיבית. זו הדרך היחידה לשנות דברים — שלא נדבר על לחיות ולנשום — כאשר השיח הליברלי מטיל עלינו את הכבלים הבלתי נראים שלו. מצד שני, אפשר לומר שהביקורת הזו היא חלק מההיגיון הליברלי — הוא מאפשר אותה — ואם זה המצב, אם הרדיקאליות אכן אפשרית בתוכו, אז ייתכן שהמסקנה הסופית לגבי הליברליזם עשויה להיות חיובית (לפחות בעולם בלתי מושלם כמו שלנו).

    • עומר Says:

      חגי, נדמה לי שאתה מתכוון לציטוט של מדיסון מהפדרליסט, שעוסק בחשש שלו מרוב כופה. נכון שהוא עצמו חשש מחלוקה מעמדית, אבל השיטה שסייע לבנות אמורה להגביל את הרוב בצעדים שהוא יכול לנקוט כנגד מיעוט (או, למצער, להכריח את הרוב לחשוב על ההחלטות שלו, ולא להחליט מתוך זעם מיידי). נדמה לי שזה אחד הדברים שהכי חסרים בדמוקרטיה הישראלית, אז לא ברור לי למה דוקא זו הסיבה שבחרת להתגולל על החוקה האמריקאית…

      אגב, בהתחשב בזה שהליברליזם הביא לנו את ביטול העבדות, שוויון לנשים, שחורים ויהודים (או לפחות התקדמות ניכרת מאד בנושאים אלה), אז אם מטרת הליברליות היתה "שפה חדשה שתשמר את יחסי הכוחות הקיימים" היא נכשלה כשלון חרוץ – אף יחס כוח לא נשמר כשהיה…

      • גל כץ Says:

        "יחסי הכוח הקיימים", כלומר יחסי הכוח המשרתים את הבורגנות והשוק החופשי. זה נכון שכאשר הליברליזם אך נולד, יחסי הכוח הללו עדיין לא היו בנמצא – היה צריך לשחרר את הנשים, ההומואים והשחורים כדי להוליד אותם. ולכן הליברליזם היה במשך כמה מאות מנוע מהפכני. אבל השחרור של כל הנ"ל הוא מוגבל – כפי שהשחרור של בני אדם בכלל הוא מוגבל – בתנאי הליברליזם, ויתרה מכך, הליברליזם גם המציא שיטות חדשות של דיכוי. לכן מוטב לנסות ללכת הלאה. בכל מקרה, כאשר מדובר על שפה חדשה שתשמר את יחסי הכוח הקיימים, נראה לי שהכוונה ליחסי הכוח הקיימים כיום, ולא למה שהיה בתקופתו של ג'ון סטיוארט מיל (שהוא אדם ראוי להערצה, בתקופתו ובהקשרו התרבותי. אבל אם היה חי כיום, ייתכן שהייתי מתגולל עליו בארץ האמורי).

      • עומר Says:

        לפחות לי, לא היה ברור שלכך מתכוון חגי – דומני, שהוא התכוון שהליברליזם היה, כשנוצר, "שפה חדשה" (היום הוא כבר לא חדש…). מכל מקום, אני צריך לתקן פליטת מקלדת – הליברליזם אמנם הוביל לביטול העבדות, אבל זה היה בשילוב עם תפיסות שהיום היו נקראות פונדמטליסטיות (פרוטסטנטיות נוטה לאוונגליזם).

  2. יוסף Says:

    מבריק, אבל מניח את המבוקש. ראיית היהודי כ"אחר" לא החלה עם הנאורות. היטיב לנסח זאת מדרש רבה על פרשת "לך לך" שדן בשאלה מדוע נקרא אברהם "אברהם העברי". לשיטת רוב התנאים, מפני שבא מעבר הנהר ודובר עברית. לדעת רבי נחמיה, הרי זה משום שהוא מצאצאי עבר. אך לפי רבי יהודה, שימו לב – מפני ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד".
    נניח לשאלת הביצה והתרנגולת האם העברי בחר להיות אחר או נבחר, ובידי מי, אך ה"מתי" התחיל הרבה לפני ספירת הנוצרים (אם כי המדרש הספציפי נדרש סמוך לתחילתה). וה"אחרות" עולה מכל טקסט עברי, קדום ככל שיהיה.
    צר לי לאכזב בעוד אספקט:
    מי שעוקב אחרי דיווחי העיתונות הזרה על הנעשה בארץ ישראל (השלמה, לענייננו) לא יכול שלא להבחין בשימוש הרווח – בידיעות חדשותיות! – בביטויים כגון the holy land או tierra santa. הן אם מדובר בארוע בבית לחם, או בשריפה בכרמל. והסיבה ברורה: המקומות הללו, הארץ הזו, הם נוף ילדותו של כל מי שראה בילדותו עץ חג מולד.
    ולכן, אין מצב ש"לעולם" – לעולם הרלבנטי – אי פעם "לא יהיה אכפת מאיתנו". תפקיד היהודים וארץ הקודש בהצגה הזאת, בליהוקים שונים, עם הפקות גרנדיוזיות או צנועות, בבמות מתחלפות או קבועות ובתפאורות משתנות, עם איפור "ציוני" או בלעדיו, הוא קלסיקה שאף אחד לא יוותר עליה בקרוב. ומכאן שאנחנו מאוד רחוקים מהמערכה האחרונה. בעצם אפילו מההפסקה.

    • גל כץ Says:

      שלום יוסף, וטוב לראות אותך שוב במעוננו הצנוע. נדמה לי שלא ביקרת מאז הגיחה שלי להודו.
      אני מסכים לגבי הנקודה הראשונה – הייחודיות היהודית ניכרת כבר במקורות היהודיים, ולבטח אצל הנוצרים. דיברתי על המסורת של הנאורות כנתיב דרכו עבר הדימוי התרבותי הזה– ועבר עיבוד — אל העולם המודרני, שבו לכאורה היהודי היה אמור לאבד את ההילה שלו. מה שכידוע לא קרה.
      אם כי אני די נוטה שלא להסכים איתך לגבי הנקודה השנייה — הארץ היתה טרה סנטה גם כשהיא היתה פינה אחת מיני רבות של האימפריה העותמאנית. אני לא חושב שאפשר להעמיד את המרכזיות הפוליטית של ישראל, בימינו אלה, על קדושתה הדתית של הארץ.

    • יוסף Says:

      מה, חזרת?
      טוב. לגבי הנקודה הראשונה, מעבדת האלכימייה של הנאורות לא הצליחה למרות הכול לעכל או לאכל עוד כמה וכמה דברים (אם כי כמה כן), אז הפליאה אינה במקומה. מי כמוך יודע.
      ובעניין השני – את מסעי הצלב אתה בוודאי זוכר. אולי אינך מודע למה שכונה אז ומכונה עד היום במחקר "משטר הקפיטולציות" באימפריה העות'מאנית, שהוא המשך היסטורי, פוליטי וכלכלי ישיר של המסעות הנ"ל. ממש לא נכון לזלזל בזיקה הנוצרית לארץ הקודש ולו בדקה אחת מתחילת מניינם.

      • גל כץ Says:

        שמעו של משטר הקפיטולציות הגיע לאוזניי, והאמת שלדעתי זה מודל שמעניין להבין לפיו את תופעת הדרכונים האירופיים. אבל זה רק בהערת אגב.

        לדעתי עברו כמה מאות שנים בין מסעי הצלב לשיא משטר הקפיטולציות. אם כי אפשר לטעון שבמאות האלה המערב הנוצרי היה די חלש לעומת האימפריה העותמאנית (ואותו הדבר אפשר לומר על המאות שעברו בין נפילת האימפריה הרומית למסעי הצלב). אם כן, אני מניח שתרצה לטעון שכל עוד המערב הנוצרי חזק מספיק, הוא יבחש בענייניה של ארץ ישראל, ולא משנה אם יש שם יהודים או אין, או מאיזה סוג בדיוק. ייתכן שאתה צודק, אבל נראה לי שיש חשיבות לסוג הבחישה ועוצמתה. ימים יגידו.

      • יוסף Says:

        נחיה ונראה. בינתיים נסתפק באוונגליסטים שנוטעים חורשות קק"ל על חורבות אלעראקיב, ואידך זיל גמור.
        שמעתי על עניין הדרכונים האירופאיים (כמה מחברי אשכנזים), ואכן, אם כי בהיפוך, אפשר לקשר בינה לבין המשטר הנ"ל. עם זאת קח בחשבון שכל עניין הדרכונים רלבנטי רק לפלח מסוים באוכלוסיה, שנוכחותו בפורום מכובד זה, יש לשער, גבוהה יחסית, אבל עדיין, רבאכ.

      • גל כץ Says:

        אל דאגה, לא שכחתי שאתה ס"ט (או לפחות מעדות האורפלים, הג'רמוקלים, החלבים או השיראזים. אני לא יודע באיזה חלק של נחלאות אתה גר).

      • אלי Says:

        אפרופו התעניינות בינלאומית

      • יוסף Says:

        גל אתה מה זה לא מעודכן. נכון שגרתי off רחוב הגידם בירושלים, עכשיו זה 0ff אותו דבר – טרומפלדור – אבל בתל אביב. סיק טרנזיט.
        ואם בדיוק עסקינן, כמקובל מעבר לנהר, אז מצד אמי אני זכאי לדרכון פולני שאיני רוצה, ומצד אבי לדרכון אפגני שלא רוצה אותי. לפחות כך טען באוזני הנספח הרלבנטי שלהם בלונדון. מה שמן הסתם הציל אותי מאינסוף טרטורים בשדות תעופה.

      • גל כץ Says:

        אכן, לא מעודכן. יש דברים שאני מעדיף לא לדעת.

        יוסף, שאתה תעזוב את ירושלים? זה סוג של משבר. ואני אומר את זה בתור מישהו שרואה את ירושלים כבסיס שלו בארץ הקודש. מה גם שזה בעייתי לבלוג – המגיב הירושלמי היחיד שנותר הוא אלי א. ואם יש אחרים – שיופיעו עכשיו.

      • עומר Says:

        אני מבין שאני נותרתי בגדר חיפאי?

      • גל כץ Says:

        אוי סליחה. שכחתי. טוב, נו. התכוונתי מגיבים חילונים מירושלים. כמוכם יש מספיק 🙂 (למרות שיוסף כנראה ימחה על כך שכיניתי אותו חילוני, אז שוב סליחה).

        זה נשמע כאילו אני מכיר את כל המגיבים בארץ האמורי. אני מכיר רק את מיעוטם. ואני בטוח שיש עוד ירושלמים רבים. אז אני לוקח בחזרה את ההערה הקודמת. סליחה פעם אחרונה.

      • יוסף Says:

        שיט, אני לא אומר שזה קל, ובוודאי שלא ביוזמתי, אבל נראה לי שלקחתי את המעבר – הזמני, אני מקווה – קל יותר מאי אלו אנשים. אולי כאלו שקראו יותר מדי את נרי ליבנה?

  3. יובל Says:

    ההבחנה הזו, בה ישראל זוכה למעמד אחר מאשר סומליה בין היתר כי היא מציגה את עצמה אחרת וחושבת על עצמה אחרת, היא באמת חשובה. אני רוצה להוסיף לה עוד הבחנה בין שני סוגי המדינות הללו: הרלבנטיות של החרם ושל הלחץ הבינלאומי. אני חושב שדי ברור שאין המון טעם בהטלת חרם אקדמי על רצועת עזה – כדי שדבר כזה יהיה אפקטיבי צריך שמראש תהיה שם אקדמיה שתושפע מהחרם. באותה מידה אין טעם בניסיון להטיל סנקציות על תעשיית ההיי-טק של חוף השנהב, וגם בקשות ממוזיקאים שימנעו מלהופיע בצפון קוריאה יהיו מוזרות.

  4. י.ד. Says:

    אני רק הערה
    לא בטוח שליהודים יש יותר שטח. כלומר אם ננקה את השטחים שצה"ל שולט בהם באופן ישיר(40-60% משטחי המדינה), ואת השטחים המוגדרים חקלאיים יסתבר שהאוכלוסיה העירונית היהודית, שהיא בכל זאת 79% מאוכלוסיית מדינת ישראל, יושבת על כמות שטח דומה.
    אני לא אומר שלא צריך לקיים דיון על היחס של מדינת ישראל לאוכולוסיה הערבית (ועל היחס הנגדי של האוכלוסיה הערבית למדינת ישראל) אבל נראה לי שכדאי לשים לב שיש הטעיה בניסוח שנתת.

    לחגי
    משום מה נראה מהמשבר האחרון שהשוק החופשי קידם את העניים (סין, ברזיל הודו ואחרים) ופגע בעשירים (אירופה ארה"ב). אז אתה בטוח שהתיאוריה עובדת?

    • יובל Says:

      י.ד. – אני לא חושב שכשמדברים על "ליהודים יש יותר שטח" מתכוונים לכך שכל יהודי אוחז ביותר שטח מאשר כל ערבי (לי, לדוגמה, אין דירה. ליהודי מצרפת יכולות להיות שתיים.) הרוב הגדול מאוד-מאוד של אדמות בארץ (כ-90%) נשלט על ידי המדינה – בין אם באמצעות מנהל מקרקעי ישראל, קק"ל או רשות הפיתוח. השאלה היא כיצד המנהל *מקצה* את הקרקע למטרות ציבוריות של אזרחים ערבים ויהודים. כאשר מפקיעים קרקעות בגליל לטובת "ייהוד הגליל" (כרמיאל הוקמה כך) אני חושב שדי ברור מהם השיקולים המנחים כאן. באופן דומה, תכניות מתאר מקצות למועצות עם רוב יהודי קרקע רבה יותר מאשר למועצות עם רוב ערבי, גם כאשר המועצה הערבית גדולה יותר.
      וזה, כמובן, עוד לפני שדיברנו על מה שמתרחש מעבר לקו הירוק. שם בכלל ישובים יהודים מוקמים כך שימנעו פיתוח עירוני סביר מערים ערביות, גם אם יש בערים הערביות פי 30 יותר אוכלוסיה מאשר בישובים הקהילתיים המסוגרים של היהודים.
      אז השאלה של האם סך כל המטר הרבוע בדירות בערים יהודיות לעומת סך כל המטר הרבוע בדירות בערים ערביות יותר גדול מאשר החלק היחסי באוכלוסיה היא פשוט שאלה לא רלבנטית. לא כל שכן כשאתה אפילו לא מספק נתונים לגבי זה אלא סתם אומר "לא בטוח". וואללה.

      ולגבי ההערה על הכלכלה – גם כאן אני חושב שאתה חוטא בחטא ההכללה. יש אנשים בארה"ב ובאירופה שדווקא מסתדרים יפה מאוד גם בימי המשבר, ויש כאלו בסין ובהודו שמסתבר שהבום הכלכלי פסח עליהם, ואפילו כאלו שדווקא בגללו איבדו את אדמתם והדרדרו לעוני.

    • גל כץ Says:

      זה לא ניסוח שלי אלא של אורן יפתחאל. אתה מוזמן לעיין בסקירה הארוכה אליה קישרתי שמכילה את כל הפרטים. היא אמנם נכתבה ב-2001, אבל לצערי לא היו שינויים משמעותיים מאז. אם כבר, רפורמת הקרקעות של ביבי רק תחמיר את המצב.

  5. רתם Says:

    גל שלום ותודה על פוסט מעניין
    אני רק איזוטריה להפעם:
    1. בפעם האחרונה שישמעלי השקה אותי בשיקוי ופיתה אותי, הוא אמר שזה תה עם קינמון, עכשיו מתברר שהיה בזה ריאות פסמונים. להבא אשים לב טוב טוב לשיקוי, ואשתה רק בכוס שקופה, כפי שנהוג במזרח, מחשש לשיקויים.
    2. המקום שהכי יפחית סכנת טילים על ישראל, לשיטת איסר, הוא דימונה. איך שכחת?

    • האמורי Says:

      תודה! ובאשר לישמעאלי – אני מקווה שהישמעאלי שפיתה אותך היה אכן הישמעאלי שהיה אמור לפתות אותך ולא מי שגנב ממנו את השיקוי. אני תוהה מה קורה, למשל, אם הישמעאלי שמגיש את השיקוי לבחורה בזמן שהיא עוצמת את עיניה נעלם, ובמקומו – כאשר היא פוקחת את עיניה – מופיע ישמעאלי אחר. במי מהישמעאלים היא תתאהב? להראל חצרוני או לאחים גרים פתרונים.

      • יוסף Says:

        החצרוני הזה קשור איכשהו למכונה פרופסור אמיר חצרוני ממה שמכונה המרכז האוניברסיטאי אריאל|? שכותב בוויינט קטעים מעל טוקבקים? כי אם כן לא הייתי קונה ממנו נוזל לניקוי שמשות, קל וחומר שיקוי משומש.
        מצד שני, אם הוא ישמעאלי…

  6. יוסי גורביץ Says:

    קצת חצוף, לא? כלומר, אתה כותב את זה מניו יורק ואני כותב מכאן. בית זכוכית, אבנים, וכל זה.

    • גל כץ Says:

      רגע, ייתכן שעכשיו שנות השבעים ורבין ראש ממשלה ואף אחד לא סיפר לי על זה? אתה מוזמן לכנות אותי "נמושה" אם תרצה.

      הלימודים שלי בניו יורק אינם מעידים על כוונה לעזוב את הארץ, אליה אני קשור בעבותות. אבל ייתכן בהחלט שאשנה את דעתי. אני לא מתכוון לשתף פעולה עם השיח המאצ'ו-שוביניסטי הזה (הגם שהוכחת, בתגובה הקודמת שלך בארץ האמורי, שזה סוג האנטי-שיחה החביב עליך). האמת שלאור התנאים המתגבשים מול עינינו, אני בהחלט אבין (ומבין) אנשים שבוחרים לעזוב את הארץ. הבעיה שלי היא עם צדקנות ומחסור בביקורת ובהומור עצמיים.

      בכל מקרה – לא התכוונתי ליוסי גורביץ' הקונקרטי שיצטרף להאפיגנטון פוסט, אלא ליוסי גורביץ' כמטאפורה. אתה יכול לקחת את זה כמחמאה. אין הרבה אנשים שיש על שמם מטאפורה.

  7. נועם א"ס Says:

    היי
    אני חולק על ההנחה הבסיסית שטוענת כי הכלב (המדינה הציונית-ליברלית) מקשקש בזנב (הדת השבטית-גזענית), ולא להפך. כלומר – זה קצת יותר מורכב ובחשבון סופי לגמרי, בהחלט יתברר כי הזנב קשקש בכלב, כאשר ייווצר המצב הסופי של מדינה יהודית – יוק (בצורת מדינה דו לאומית, נאמר. נדמה לי שזאת הנחת היסוד של בלוג האמורי), ואילו דת יהודית – יש ויש. (ואילו המצב ההפוך – מדינת הלכה, נאמר, ייתן גם הוא תוצאה כמעט זהה: מדינה ליברלית-יהודית – יוק, דת יהודית – יש ויש).
    כך תתחוור תחבולה יהודית טיפוסית של ההיסטוריה: אל מול האיום הגואה של המודרניות והנאורות, הציונות ומדינת הלאום "היהודית-דמוקרטית" (חילונית ליברלית), לחלוטין בבלי דעת, מתגלות כלא יותר מאשר כלי בידי האינטרס הנצחי של שרידת הדת היהודית על ידי שימור של "זהות" יהודית בתנאי התחלנות בעזרת הגדרה קולקטיבית חלופית – וזמנית! – טריטוריאלית. כל מה שצריך זה להזכיר את מגמת ההתבוללות הברורה ביהדות ארה"ב החילונית/רפורמית על מנת להדגים כיצד במקרה של ישראל, הזנב בהחלט מקשקש בכלב ולא להפך, למרות חלוקת הכוח הנוכחית (עדיפות ברורה לפרדיגמה החילונית-ליברלית).

    באופן זה, גם הקריאה של המדינה היהודית-"מערבית" לפי האובייקט היהודי כ"האחר" של הנאורות, אינה מדויקת: מבחינת אנשים כמו הגל ומרכס (בא לי עם כ'), חייבים להניח כי אלו היו נוהים אחר "מערביותה" של מדינת היהודים המודרנית כאמצעי אפקטיבי לביטול והעלמת "האחר" היהודי הדתי, בבחינת מכשול מזיק לסדר עולמי אוניברסלי אנטי-בדלני (אנטישמיות, מישהו?). זהו גם המקור לעניין במערב בשימור ישראל הליברלית, ולו למראית עין (גם מראית העין בלבד מספיקה למטרת ביטול "האחר" היהודי הדתי – הקורבן הפלסטיני של התהליך נמצא במקום לא במיוחד גבוה בסדרי העדיפויות). חייבים גם לציין, כמובן, את האחיזה הגיאו-פוליטית של הפרדיגמה הליברלית-קפיטליסטית בנקודה אסטרטגית במזה"ת – עניין מעשי ו"ארצי" הקשור באופן עקיף בלבד (אבל מהותי!) לנושא המרכזי של הפוסט. אפשר לשאול את חירט ווילדרס.

    כך או כך, שיקויי הכשפים של הישמעאלים הם בהחלט עיקר השאלה היהודית-לאומית בארץ ישראל – כי שיקויי הכשפים הזה אינו אחר מעצם הליברליזם, החילוניות והמודרניות.

    • גל כץ Says:

      תודה נועם. אתחיל בנקודה השנייה שלך – איתה אני בהחלט מסכים. הנקודה שלי בפוסט היתה שהיהודי הוא חשוב. זה לא משנה, לצורך הטיעון, אם הוא חשוב כ-אחר, או אם כדרך להיפטר מה-אחר על ידי הקמת מדינה יהודית ליברלית (שכן אז ההצלחה של היהודי להפוך ל"אחד האדם" היא ההוכחה שכולם, אבל כולם, יכולים להפוך לאחד האדם. הוא נותר יחיד ומיוחד).

      אני מסוקרן גם לגבי התזה על תחבולותיה של הדת היהודית. אכן, קל לנו הרבה יותר מדי לייחס סובייקטיביות לאידיאולוגיות מודרניות (הציונות) מאשר לדתות עתיקות (היהדות), למרות שאם נחשוב על זה, לא בטוח שיש בסיס אונתולוגי להעדפה הזו.

      • נועם א"ס Says:

        קודם כל תודה על זה: "ההצלחה של היהודי להפוך ל"אחד האדם" היא ההוכחה שכולם, אבל כולם, יכולים להפוך לאחד האדם. הוא נותר יחיד ומיוחד" – ניסוח משובח של הטאוטולוגיות המופלאה של היהדות.

        לגבי תחבולותיה של הדת היהודית – יידרשו פחות או יותר כל רזרבות הזיכרון על השרתים של וורדפרס בשביל לתת תיאור וניתוח ממצים של העניין הזה. בעיקר-עיקרי הדברים, היהדות, כלומר הדת היהודית, לפחות מרגע חורבן בית שני – אבל באופנים מהותיים למן תחילתה המיתולוגית (אברהם בארם) – מציגה מהלך עקבי המכוון לאינטרס אחד ויחיד: לשרוד – עד בוא המשיח.
        כל גילוי לאורך ההיסטוריה, כל עוד הוא מיוחס למשהו הכולל בתוכו שימוש בשם העצם/תואר "יהודי", מלכתחילה משחק בתוך השדה של *הדת* – באופן ישיר (פסק הלכה נגד השכרת בתים לערבים) או עקיף (לאומיות "יהודית-חילונית") – בלי אפשרות לצאת משם אלא דרך וויתור על המושג "יהודי" עצמו, ועל הפנייה ל"יהודים". (וזו כבר התבוללות, "גרמנים בני דת משה" וכו' – אותו הדבר המאיים על אינטרס העל של הישרדות היהדות עד בוא המשיח וכו').

      • יוסף Says:

        אני ממש לא בטוח שצריכה להיות למישהו מאיתנו בעיה עם הד-נ-א ההישרדותי שאכן קיים ביהדות. בעיני הוא דווקא מעורר התפעלות. אחד המופעים שלו, אגב, הוא חמקמקות המושג. הרי אין זו רק דת, או רק אתנוס, או רק לאום. זה לפעמים גם וגם וגם, ולפעמים או או, בהתאם לנסיבות, הן הקבוצתיות והן האישיות. מזכיר במובן מסוים את הת'קיה השיעית (ובעקבותיה, למשל, הדרוזית).
        כפי שנועם כותב, לשרוד – עד בוא המשיח. הנה עוד תחבולה. אבל מה רע? גם אני בעד משיח שתמיד יבוא. בלשון עתיד.
        מצד שני, לא כל דבר שאיזה יהודי עושה, גם אם הוא במגרש המשחקים של ה"יהדות" (כולל מדי אחת הקבוצות בליגה, נניח חליפה רבנית וזקן, בהכרח טוב ליהודים במובן ההישרדותי הפשוט או במובן כלשהו.

      • נועם א"ס Says:

        חו"ח בעיה – ההפך הגמור!
        אני אגיד משהו מסוכן: "הישרדות עד למשיח", לא רק שאינה "בעיה" אלא שזוהי *האמת* המטפיזית האולטימטיבית. זה עוד רובד (או רובד-העומק) של ה-אחר היהודי והאופן שבו הוא נתפס "בחוץ".
        וחליפה וזקן – לא מהותי לעניין ההישרדותי הפשוט , אולם בהחלט נובע מתוך אותה מערכת שיקולים (כאוטית) כוללת שבבסיסה גורם השרידות. כלומר עובד לפי העניין ההישרדותי המורכב… (עד שישתנה בהתאם להשתנות תנאים סביבתיים כאלה או אחרים).

      • יוסף Says:

        כוונתי היתה שלא כל מי שלובש תחפושת "יהודית" בכל רגע נתון מייצג את היהדות באותו רגע, ולו משום שאין ולא יכול להיות לה יצוג אחד. ולא אכנס כאן ל"שבעים פנים לתורה" ולניסוחים רדיקליים הרבה יותר. בסך הכול הוואריאציה הישראלית על הנושא היא אשכרה קומיק-רליף.
        דווקא בנושא הגרדרובה נדמה לי שעלינו על משהו. דווקא באספקט ההישרדותי. עקרון ההכבדה? (handicap) מישהו?

      • נועם א"ס Says:

        הוואריאציה הישראלית על הנושא היא אשכרה קומיק-רליף – מסכים, והסיבה המהותית לזה טמונה ב-"ישראלית" (כלומר ב"יהדות" ככוח פוליטי קונטינגנטי, בצורה המנוגדת, עקרונית, ליסוד ה-"הישרדות עד למשיח" [שום דבר קונטינגנטי לא ישרוד עד אז וכו']).

      • יוסף Says:

        לא, זאת אחרית הימים של הנצרות. לגבי זו היהודית לא חסרים מקורות.

      • נועם א"ס Says:

        כן ולא.
        נתון לדיון, בהסתמך על המקורות
        ("המשיח שיבוא")

    • עדו Says:

      כישכש בכלב ולא 'קישקש'

  8. נמושה גאה Says:

    פוסט משובח, גל. ואת זה אני אומרת בתור נפולת של נמושה אחת מאירופה, עוד כשהייתי סקפטית אגב. ואני ממש גאה בזה ומודיעה ליוסי גורביץ ולכל אלו שעוד עם רבין בשנות השבעים: לפחות לגבי, רבין צדק. אני נמושה ואני ממש רועדת מהרעיון שהילדים שלי יתחנכו ע"י אנשים כמו פרופ' איסר וחרדה לכך שהם יגדלו עם ליברלים כמו יוסי גורביץ. אני פוחדת מהצבא הישראלי, משקשקת ממשלת ישראל ורועדות לי הביצים כשאני חושבת על שמעון פרס ודימונה שלו.
    האמת:
    לא נראה לי שמי שמפחד מהם סובל מלקוי בבוחן המציאות שלו. הם הוכיחו בעבר שהם מספקים סיבות לפחד הרבה יותר מכל רב ומוציא פסק הלכה.

  9. יאיר poes Says:

    אתמול, בשעה שקדחתי עם חום גבוה, חיברתי בראשי פוסט על מגמות אובדניות בציונות שהתכתב עם השורה האחרונה שלך. זה היה קריאה פוסט-ית ב"הוא הלך בשדות" של משה שמיר. התעוררתי מזיע ומסך המחשב היה ריק.

    • גל כץ Says:

      אתה עדיין מוזמן לחבר את הפוסט, אפילו כפוסט אורח בארץ האמורי.

      • יאיר poes Says:

        תודה על ההזמנה. אני אנסה לשנס מותניי. אני לא מבין איך יש לכם זמן לייצר פוסטים כל כך טובים מדי שבוע ועוד לעשות משהו אחר חוץ מזה?

  10. יזמים בשוק הכלכלי של המין | העוקץ Says:

    […] 3. אלא שלאור כל מה שכתבתי למעלה, המאבק אינו צריך להתרכז במרכזים לאמנות הפיתוי למיניהם. המרכזים הדוחים האלו הם המוגלה שנגלה על העור, אחרי שהמחלה התפשטה בכל הגוף. המוגלה אכן מזעזע, אך להזדעזע ממנו ולהעלים עין מן המחלה דומה לזעזוע ממכתב הרבנות תוך התעלמות מן הגזענות שהציבור הרחב…. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: