מטבעות העתיד, או: איך להיפטר מהבנקים בלי לשרוף אותם

אסף בהט

דרך נהדרת להבנת העולם היא הבנת האופן בו כסף עובד, ודרך מצוינת לשינוי העולם היא שינוי האופן בו עובד כסף. לפוסט הזה שני חלקים – הראשון ינסה להסביר איך נוצר ועובד כסף של מדינה ואיך מספר עקרונות טכניים, מדהימים בפשטותם ומפלצתיים בהשפעתם, מעצבים את החברה והסביבה בה אנו חיים. החלק השני יציע פתרון שמתאפשר לראשונה בזכות מהפכת הרשת – הקמת קהילת ברטר גלובלית שתאמץ מטבע חדש שחף מהעיוותים המבניים הללו ובאמצעותו תתנהל כלכלה מקבילה.

זה לא פתרון של חברת מופת אוטופית, הוא פחות רדיקלי מרעיונות כמו ביטול הכסף, מעבר לכלכלת מתנות, כלכלה מבוססת משאבים של תנועת צייטגייסט ואחרים, אבל הוא יכול להיות הגשר לשם. כוחו טמון בהיתכנותו – אפשר להתחיל ליישם אותו מחר – בלי לשרוף בנקים, בלי להפיל ממשלות ובעיקר, בלי לחכות לקריסה שאת מה שיבוא במקומה קשה לצפות. למעשה, במידה מסויימת, הפתרון הזה כבר יצא לדרך.

אבל לפני שמתקנים חייבים להבין מה מקולקל. שמעו סיפור על נפח שהפך לאלכימאי. במאה ה-16 חרשי הזהב שיצקו מטילים למטבעות, והיו עד אז רק נפחים בכירים, הפכו לבחירה המועדפת על סוחרים ואצילים כמקום בטוח לאחסון הזהב שלהם. זה היה פתרון טכני לתופעה גוברת והולכת של מקרי שוד. מי שהפקיד זהב קיבל קבלה איתה היה יכול לדרוש אותו בחזרה בבוא הזמן. במהרה גילו הסוחרים שבמקום להוציא ולהכניס את הזהב מהמחסן קל יותר לסחור בקבלות עצמן. כך נולדו שטרות הכסף – אבל גם זה היה לא יותר מפתרון טכני. אלא שאז מצא עצמו אדון חרש יושב על הר של זהב ומשתעמם. הלקוחות כבר בקושי מגיעים להגיד שלום, שכחו מהזהב ומשחקים בניירות. יום אחד הכה בו הרעיון שיהפוך לימים לסטייה שאנחנו מכירים כיום בשם בנק – למה שלא אדפיס לי עוד כמה קבלות ואצא לקניות? הרי לא סביר שכולם יבואו לדרוש את הזהב שלהם בבת אחת.

החרש ההוא, שמצא את אבן החכמים ולמד בן לילה לייצר זהב, הסתכן בתלייה. האם יש דרך לתאר את מה שעשה מלבד הונאה? למזלו, הוא הפך לעשיר מספיק כדי לקבוע את החוקים במקום לעבור עליהם. וכך, המצאת כסף יש מאין, לא רק שאינה עבירה על החוק בימינו, אלא שאף נתפרה לה תיאוריה, נכתבו לה נוסחאות, והיא אחת מאבני היסוד של הכלכלה שלנו – קוראים לה בנקאות ברזרבה חלקית. מי שעוד לא הבין שהכלכלה כפי שאנחנו מכירים אותה היא תיאוריה פוליטית שמשרתת מיעוט קטנטן ולא מדע של נוסחאות, ירים בבקשה את עיניו מספרי הלימוד ויסתכל סביב.

הפסקאות הבאות לא יהיו פשוטות, לא מבחינה טכנית ואולי גם לא מבחינה נפשית. במידה רבה, אנחנו לא מבינים כסף כמו שדג לא מבין מים. הצורה בה הכסף נוצר היא כל כך מופרכת, שהמח האנושי שלמד לכבד ולהכיר בחשיבות הבלתי מעורערת שלו, פשוט מתקשה להכיל אותה.

כסף מתחיל את דרכו בבית הדפוס או במחשב של בנק מרכזי, במקרה שלנו בבנק ישראל. הוא נוצר, יש מאין, בהוראת הנגיד ומופקד בבנקים המסחריים. התהליך המדויק מורכב מעט יותר, אבל בסופו מופקד כסף חדש, שנוצר באמצעות להטוט בירוקרטי, בחשבון של בנק מסחרי. גם לבנקים המסחריים שמורה זכות מיוחדת להמציא כסף, 90 אחוז מהכסף במחזור נוצר ע"י בנקים פרטיים. איך זה קורה? עפ"י חוק, חייב הבנק לשמור רזרבה חלקית של כעשרה אחוזים ואת השאר הוא רשאי להלוות. כיוון שהכסף אותו מלווה הבנק מופקד אף הוא בבנק מסחרי שנדרש בתורו להחזיק רק עשרה אחוזים ואת השאר להלוות הלאה – בפועל, לאחר סדרת הלוואות והפקדות, מכפילה עצמה כמות הכסף פי עשרה.

כך זה עובד: בנק ישראל מדפיס 100 שקלים ומפקיד אותם בבנק הפועלים. בנק הפועלים מלווה 90 שקל ליוסי ושומר בקופה רזרבה של 10 שקלים עפ"י חוק. יוסי מפקיד את 90 השקל שלו בבנק לאומי שבתורו שומר 9 ומלווה 81 שקל לחיים שמפקיד אותם בבנק דיסקונט שמלווה 72.9 לדני שמפקיד את הכסף… וחוזר חלילה. בסוף התהליך 100 השקלים שהמציא בנק ישראל הופכים ל-1000 שקלים שהמציאו והלוו הבנקים המסחריים ללקוחותיהם. כל מה שצריכים בנקים לעשות כדי להלוות כסף שאין להם זה לשנות מספרים במחשבים שלהם.

האם זה כסף אמיתי? תשאלו את יוסי וחיים – לא רק שהוא אמיתי, אין כסף אחר – כך בדיוק נוצר כסף. עוד לפני הון-שלטון, לפני ריכוזיות – ישנה אליטה כלכלית עולמית שמחזיקה במונופול לייצור הכסף וגביית הריבית עליו. הכסף שאנחנו מכירים כאילו הולווה לאנושות ע"י ישות חוצנית, שדורשת ריבית רק על עצם הזכות להשתמש בו.

אלף השקלים שנוצרו יש מאין, נולדו כולם מהלוואות – בנק הפועלים חייב למדינה 100, דני חייב לבנק הפועלים 90, חיים חייב ללאומי 81 וכן הלאה, וחוב, כידוע, נושא ריבית. כל שקל וכל דולר שקיימים בעולם הם חוב נושא ריבית, כך בדיוק הם באים לעולם. אם ישולמו כל החובות – לא יהיה שקל אחד במערכת. כמובן שזה לא ממש יכול לקרות – אם יוסי ידרוש את הכסף שלו מבנק לאומי כדי לשלם את חובו לבנק הפועלים, ואליו יצטרפו שאר לקוחות הבנק שרוצים להחזיר את הלוואותיהם, הם יגלו שהכסף לא באמת שם – הרי רק עשרה אחוזים ממנו באמת קיימים. כשזה קורה, הבנק פושט את הרגל (ואז, כידוע, המדינה מחלצת אותו).

אז יש לנו כלכלה של 1000 שקלים שכל שקל בה הוא חוב נושא ריבית. מאיפה אמור להגיע הכסף לתשלום הריבית? ובכן, רק מיצירת כסף חדש, שגם הוא בתורו יישא ריבית.

וכאן חייבים להתעמק רגע במושג המתמטי הצטברות מעריכית. הסרטון הזה ממחיש אותו מצויין, והוא חלק מהקורס בהתרסקות של כריס מרטנסון שתורגם יפה לעברית ומאוד מומלץ וחשוב לצפייה. הצטברות מעריכית מיוצגת ע"י גרפים שמתחילים נמוך ובנקודה מסויימת טסים למעלה. אוכלוסיית העולם, למשל, מתנהגת בדיוק כך – למיליארד הראשון הגיעה האנושות, אחרי עשרות אלפי שנים, רק לפני מאתיים שנה. למילארד השני הגענו 127 שנה אח"כ. בין המילארד השישי לשביעי, אליו הגענו לפני שנה, עברו פחות מ-12 שנה. כמו אוכלוסיית העולם, גם כמות הכסף מצטברת בצורה מעריכית. כיוון שכל הכסף נושא ריבית, וזו ריבית דריבית (מצטברת)– כזו שמחושבת לא רק על הקרן אלא גם על הריבית שהצטברה בתקופה הקודמת – כמות הכסף חייבת להצטבר בצורה מעריכית כדי שיהיה ניתן לשלם את הריבית.

ועכשיו נקודה חשובה – אם לא מוסיפים מספיק כסף חדש, לא ניתן להחזיר את "ההלוואות" והכלכלה קורסת בפעולת שרשרת. אם מוסיפים כסף חדש נוצרת אינפלציה, עליית מחירים. איך יוצאים מהמלכוד? הדבר היחיד שיכול למנוע את שתי האפשרויות גם יחד היא מילת הקסם "צמיחה" שנמדדת בעליית התמ"ג – סך כל הסחורות והשירותים בכלכלה.

בואו נדמיין כלכלה שכל מה שיש בה הן שתי עגבניות ושני שקלים, כך שכל עגבניה עולה שקל. כיוון שיש ריבית על שני השקלים, נהיה חייבים להוסיף כסף חדש כדי לשלם אותה. בואו נאמר שהוספנו שקל והגענו לשלושה שקלים. אם במהלך השנה צמח השדה וגדלו בו שלוש עגבניות – נשאר מחיר העגבניות שקל אחד – שלוש עגבניות, שלושה שקלים, הכל בסדר. אם לא היתה צמיחה של עגבניה נוספת, היתה נוצרת אינפלציה – שתי עגבניות, שלושה שקלים, המחיר עלה לשקל וחצי.

כלומר, כל עוד הצמיחה מדביקה את קצב גדילת כמות הכסף, אין אינפלציה. כיוון שראינו שהכסף חייב לגדול בצורה מעריכית, נשאר רק לבדוק האם גם התמ"ג יכול לגדול בהתאם. האם בעולם סופי, עם משאבים סופיים, תיתכן צמיחה אין סופית, כזו שגדלה בצורה מעריכית?

לא במקרה הצמיחה היא נר לרגלי הכלכלנים גם כשמחירה כבד מנשוא, וגם כשכל קשר בינה לבין איכות החיים ניתק ואיננו. צמיחה הולכת וגוברת היא הדרך היחידה להימנע מקריסה עקב אי יכולת להחזיר הלוואות או, מצד שני, עקב היפר אינפלציה. זו לא מדיניות שגויה, זה פשוט טבעה של המערכת, טבעו של הכסף.

מעבר לעובדה שצמיחה מעריכית אינה אפשרית, ההכרחיות שלה מחייבת מיצוי כל פעילות כלכלית שבנמצא, גם כזו שהנזק בה ברור. יותר עגבניות זה נחמד, אבל מלחמות, אסונות אקולוגיים, הפיכת דברים שניתנו בחינם לשירותים שמחייבים תשלום, יצירת תודעת מחסור ותרבות צריכה – כל אלה מעודדים צמיחה. אם כל אזרח היה מקבל שטח לבנות עליו את ביתו, היתה הצמיחה נפגעת והכלכלה קורסת. כשאיכות המים בברז שלכם מחייבת קניית מים מינרלים – הצמיחה עולה. כשאתם חוסכים כסף במקום לבזבז – הצמיחה נפגעת. כשאתם נשארים בבית לטפל בילדים במקום לשלוח אותם לגן בתשלום – הצמיחה נפגעת.

הצמיחה גם אינה משקללת התדלדלות משאבי טבע ונזקים סביבתיים. בעוד ששאיבת נפט מתורגמת לעלייה בתמ"ג, העובדה שכמות הנפט סופית ומתדלדלת אינה משוקללת. מה דינו של עסק שמתעלם לחלוטין מחומרי הגלם במלאי? גם נזקים סביבתיים שבמקרים רבים נלווים לפעילות הכלכלית, לא רק שאינם משוקללים במדד הצמיחה, אלא אף תורמים לה – מפעל מזהם שגורם לתחלואה שמחייבת טיפולים בריאותיים יקרים, תורם לצמיחה יותר ממפעל שאינו מזהם.

היא גם עיוורת לפערים. הצמיחה בכלכלה בה מספר אנשים מעבירים ביניהם את מרבית הכסף בזמן שהשאר רעבים ללחם תהיה זהה לחלוטין לצמיחה בכלכלה בה הפערים קטנים יותר – כל עוד סך כל הפעילות בשתיהן זהה. נשמע מוכר?

אז למה אנחנו משתתפים במשחק הזה? כי אנחנו תאבי בצע? כי לא אכפת לנו מהסביבה? ובכן, לא בדיוק. המערכת מתוכננת ליצור מחסור בכסף. כשאנחנו לווים כסף מהבנק, הבנק מייצר אותו ע"י כתיבת מספר בספר החשבונות שלו וכאמור, כך נוצר כל הכסף. מה שהבנק לא מייצר, זה את הכסף שדרוש לתשלום הריבית על ההלוואה. כך קורה שתמיד יש יותר חוב מאשר כסף.

הדבר הבא שאנחנו נאלצים לעשות, הוא לרוץ ולחפש את הכסף שחסר לנו לתשלום הריבית. אבל אם אנחנו משיגים אותו, למישהו אחר הוא בהכרח יחסר. זה משחק כיסאות מוזיקלים שתמיד יהיו בו מפסידים ולכן תמיד יהיה מי שנואש מספיק כדי לעשות כל דבר שנחוץ כדי להשיגו, בין אם זה פושע נואש או תאגיד ענק. מי שלא מצליח לגייס את הריבית ייאבד את הנכסים ששיעבד לבנק ויפסיד במשחק. כיוון שבהגדרה אין מספיק כסף לתשלום הריבית של כולם, הבנקים רק צריכים לחכות ולראות מי יעלה בגורל. כשיורדים לשורש העניין הזה מתגלה אמת מחרידה – העוני והתופעות הנלוות לו, לא רק שאינו תופעת לוואי של הכלכלה, הוא הבסיס שלה. בכלכלה כמו שאנחנו מכירים אותה אין אפילו אפשרות תיאורטית של שגשוג כי המחסור מובנה במנגנון ייצור הכסף והריבית.

זה מרוץ עכברים מהונדס, שמישהו חייב להפסיד בו – לא בגלל שחסרים משאבים או שחסרה עבודה שצריכה להעשות ואנשים שישמחו לעשותה, אלא פשוט כי המערכת בנויה כך שלא יהיה מספיק כסף בשביל לשלם עליה. כדי להימנע מקריסה, מדפיסים ומנפחים כסף חדש שמוזרק למערכת מלמעלה, אבל גם הוא, כמו שראינו, לא מעלים את החוב, רק מגדיל אותו.

יש עוד המון מה להגיד על כל זה, אבל הפוסט הזה מתיימר להציע גם פתרון. הנקודה שחשוב היה לי להעביר היא שכסף כפי שנולדנו להכירו, מכיל את זרעי האסון והאפלייה מעצם טבעו. ואגב, זו אינה ביקורת על קפיטליזם ולמרות שאיני קפיטליסט, הייתי חותם ללא היסוס על אלטרנטיבה קפיטליסטית אמיתית במקום ההונאה שתוארה כאן. השורה התחתונה היא שכסף הוא חוב שיש מי שיכול להמציא אותו ולגבות עליו ריבית מכל המשתתפים במשחק. כמות הכסף חייבת לגדול בצורה מעריכית כדי לשלם את הריבית ולכן מחייבת צמיחה מעריכית. האנושות, במקום שתרכז את משאביה ותשתף פעולה בהתמודדות עם אתגרים עצומים שנובעים מגדילת האוכלוסייה ודילול המשאבים, שבויה במירוץ אחר מדד הצמיחה המעוות ובתחרות להשגת משאב וירטואלי שתוכנן כך שיחסר תמיד.

כשאנחנו מבינים שהבעיה טמונה בטבעו של הכסף, אנחנו גם מבינים שכל פתרון שפועל בתוך המערכת לא יכול להיות פתרון אמיתי. חרם צרכני? מאבק על תקציבים? מלחמה בריכוזיות? מהפכה במיסוי? כל פתרון שמתעסק בחלוקה וניהול של הכסף הישן במקום בהחלפתו – נידון לכשלון.

ובמה יהיה שונה הכסף החדש? איך נוכל לתכנן אותו כך שלא ייפול לאותם הבורות? האמת שפשוט צריך להניח לו. את המערכת הקיימת תיכננו בקפידה ותיכננו היטב. היא עושה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות – מעבירה הרבה מאוד כח למעט מאוד אנשים. הכסף החדש צריך שיהיו לו מאפיינים רבים של זה הישן – קל להעברה, קשה לזיוף, ניתן לחלוקה, וכו', אבל חייב להיות שונה מהותית בדבר אחד – אסור שיהיה מי שיכול ליצור אותו בצורה שרירותית ולגבות עליו ריבית.

אם היה לנו כסף כזה היינו יכולים לבנות קהילה גלובלית שהמסחר בין חבריה מתנהל מחוץ למערכת הקיימת – כלכלה מקבילה. חברי הקהילה, איפה שניתן, משלמים וגובים כסף באמצעות המטבע החדש. הקהילה משתמשת במטבע כרגיל אבל הוא חוזר למקומו הטבעי ככלי טכני שמאפשר מסחר ע"י ייצוג ערך. חברי הקהילה לא נהנים רק משליחות אידאולוגית, הם גם משגשגים כלכלית. הם לא נושאים במס הריבית והאינפלציה, הם לא משלמים עמלות לבנקים ולחברות האשראי ולא מממנים את שוק ההון.

כל פעולה שמתבצעת בתוך הקהילה היא פעולה שלא התבצעה במסגרת הכלכלה הישנה, כך שככל שגדלה הקהילה, מתכווצת הכלכלה הישנה ואיתה האלמנטים המזיקים שבה. מנגנון ההרס העצמי שמובנה בכלכלה הישנה יזרז את המעבר, סימנים כאלה אנחנו רואים כבר היום והם ילכו ויתרבו. כשתגיע הקריסה הסופית שלה, כבר תהיה לנו אלטרנטיבה מוכנה שתקלוט בשמחה את פליטיה.

נסיונות כאלה הם לא דבר חדש. אלפי קהילות בעולם ניסו וממשיכות לנסות מודלים של כלכלה אלטרנטיבית ולמרבה הצער, ברבים מהמקרים הן נכשלות ובוודאי שאינן מאיימות לנגוס נתח משמעותי מהפעילות הכלכלית. הקהילות הללו נבנות באוריינטציה מקומית גם מטעמים אידאולוגים כמו השארת הכסף בקהילה וצמצום נזקים סביבתיים, וגם מסיבות טכניות – בעיקר הצורך בהיכרות אישית על מנת להבטיח את כיבוד ההתחייבויות. רוב הניתוחים מצביעים על גודלן הקטן של הכלכלות הללו כנקודת התורפה שלהן. כדי שמטבע יצליח חייב להיות אמון בכח הקניה שלו. קהילה קטנה לא תמיד יכולה לענות על הדרישה הזו.

שחקנית החיזוק שמשנה את יחסי הכוחות היא רשת האינטרנט. ראו מה היא עשתה לעולם התוכן והמידע. הפוסט הזה יפורסם ללא תשלום למוציא לאור, הוא יוכל להיקרא בחינם בכל מקום שיש בו מחשב ואינטרנט. האם תיתכן התפתחות דומה בכלכלה? כסף הוא לא משאב, הוא מידע. בתחומים רבים כבר הוכיחה הרשת את יכולתה לנהל מידע בצורה יעילה וחופשית. היא משנה את העולם כי היא מאפשרת לנו להתחבר. שליטה מחייבת הפרדה – הפרד ומשול, הפחד ומשול. אין דוגמא קיצונית יותר להפרדה מהתחרות הלא הוגנת שכופה עלינו הכלכלה המודרנית ואין היום דרך טובה יותר להתחבר ולהזיז הרים מאשר באמצעות הרשת. מטבעות העתיד יאפשרו תשלום באותה קלות ועם אותו החופש של ציוץ בטוויטר.

האם זה מדע בדיוני? הכירו את ביטקוין (bitcoin) – אחד הנסיונות המהפכנים והמרתקים ביותר ליצירת מטבע חדש. ביטקוין הוא מטבע דיגיטלי פתוח ומבוזר. דיגיטלי – כי הוא מנוהל ע"י מחשבים ונסחר על גבי הרשת, פתוח – כי קוד המקור פתוח והכל מתנהל בשקיפות מלאה, ומבוזר – כיוון שאין בו מרכז אחד ואין לו בעל בית. החידוש של ביטקוין טמון בביזור ומשם זורחת ההבטחה. לביטקוין אין בנק, הוא עובר מקונה למוכר בלי מתווכים באמצעות הטכנולוגיה בעלת השם העברי החמוד עמית לעמית (P2P), המוכרת לנו מעולם שיתוף הקבצים. ביטקוינים נוצרים בתהליך שנקרא כרייה (mining) בו מתקיימת מעין הגרלה בין מחשבים שמקצים כח חישוב לרשת. כמות המטבעות לעולם לא תעלה על 21 מיליון, זאת לא בעיה טכנית, כי כל ביטקוין אפשר לחלק למאה מיליון חלקים, אבל האספקה המוגבלת הופכת אותו למטבע שלא יסבול מאינפלציה.

כשאני צריך להסביר ביטקוין בשתי מילים אני קורא לו המזומן של הרשת. כמו מזומן, אפשר להחזיק אותו בעצמנו, לשלם איתו ללא מתווכים וללא עמלות, ואם רוצים באנונימיות. כמזומן של הרשת הוא כמובן נהנה גם מיתרונות העולם הדיגיטלי – הוא מתעד באופן פתוח ובטוח את כל היסטוריית ההעברות, הוא  קל להעברה, לא תופס הרבה מקום, ניתן לחלק אותו לחלקים זעירים, אפשר לגבות אותו, להצפין אותו, לשלוח מעבר לים וכו'. אבל לפני הכל, הוא מטבע שלא נוצר מהלוואה נושאת ריבית ואין מי שיכול להמציא עוד ממנו או לשנות את החוקים על פיהם הוא מתנהל.

 נכון להיום, תמורת ביטקוין אחד תקבלו חמישה דולרים, מה שאומר שכלכלת הביטקוין כולה שווה כארבעים ומשהו מיליון דולר. אבל המספר כבר היה גבוה יותר וגם נמוך בהרבה. איפה תקבלו? באחד מעשרות אתרי ההחלפה והמסחר בהם נקבע שערו עפ"י ביקוש והיצע. בגדול בניהם, Mt.Gox, שפועל מטוקיו, מתנהל מסחר בנפח של כעשרים מיליון דולר בחודש. ויש אפילו חלפן ישראלי.

אבל ביטקוין לא נמדד רק בשערו מול מטבעות אחרים. מאות, אולי אלפי עסקים כבר מוכרים מוצרים ומספקים שירותים תמורת ביטקוין. הם נהנים מיתרונות כמו עמלות זניחות, ביטחון מלא בכיבוד עסקאות, אפשרות לשמירת פרטיות שלהם ושל לקוחותיהם, יכולת לקבל תשלומים זעירים (micro payments) ועוד. הם מתרבים במהירות מסחררת ויוצרים כלכלת ביטקוין עצמאית. מי שמרויח בביטקוין ומשלם רק בביטקוין לא צריך להיות מוטרד משערו מול הדולר. הדרך לשם עוד ארוכה, אבל היא הולכת להיות מהנה. עוד על ביטקוין אני כותב פה, אתם מוזמנים.

מבחינה אידאולוגית ביטקוין מתאים לגישה הליברטנית שדוגלת בחופש מוחלט לפרטים תוך מיזעור כוחם של מבני שליטה כמו המדינה. זו אידיאולגיה מבלבלת למי שהתרגל לחשוב במונחים של שמאל וימין, כי היא משלבת גישה של שמאל אנרכיסטי עם אולטרה קפיטליזם. הנחת היסוד של הביטקוין לא רק מתנגדת לסמכות מרכזית בכלכלה, אלא גם לתלות בין הפרטים בה. פריצת הדרך של ביטקוין היא האפשרות להעביר כסף ללא ניהול מרכזי מצד אחד ובלי צורך באמון בין הפרטים מצד שני. זו תפיסה שמעוררת ביקורת מצד מי שמקווים שחברה עתידית תתנהל דווקא מתוך שיתוף ותלות בקהילה.

גישה אחרת ומבטיחה לא פחות שמה במרכזה דווקא את את האמון בין המשתתפים. זוהי רשת חברתית של קרדיט בה כל פרט נותן (ומקבל) הרשאה להלוואה מוגבלת לחברים עליהם הוא סומך. הרשת מאפשרת מסחר בין פרטים שאינם מחוברים ישירות ע"י מציאת מסלול שמחבר אותם וכך יוצרת מערכת קיזוזים גלובלית שמבטלת את הצורך והשליטה של גוף מרכזי בכסף.

אלה הן רק שתי דוגמאות. עשרות פרוייקטים דומים מבשילים בימים אלו ונותנים תקווה לשינוי אמיתי באחד התחומים החשובים ביותר לעתיד האנושות והסביבה. אי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו.

עוד על הביטקוין (ולא רק) בבלוג של אסף בהט, תקוות גדולות. 

דימויים, מלמעלה למטה: דיויד המונס (Bliz-aard Ball Sale, 1983), שלושה פסלים של רותם זוטא (2011), ושתי פרספקטיבות על האצבע המשולשת של מאוריציו קטלאן (2010, לנוכח הבורסה של מילנו).