אז איפה אתם יא הומואים?

חגי אלעד

קחו למשל את האייטם עמוס ההומואים מתוך "לילה כלכלי" בערוץ 10 לפני כמה ימים, בו שרון גל ונדב בורנשטיין "חושפים את האמת מי עומד מאחורי המחאה החברתית". בקיץ שעבר גל ניסה לעשות לדפני ליף רצח אופי, אבל היא, באחד הרגעים ההם של ראשית המחאה, נפנפה אותו. השנה, ביחד עם בורנשטיין, הם ניסו לעשות את זה לאלון-לי גרין.

היה לא מחרמן בעליל, אבל הנה השאלה: מתי בפעם האחרונה ראיתם בטלוויזיה הומו אחד (נדב בורנשטיין) אומר על הומו אחר (אלון-לי גרין) שהוא "איש עם עמדות קיצוניות", וכל האייטם מתמשך מבלי שאף אחד מתייחס לא רק להדרת הסטרייטים במהלך שידור הכתבה, אלא גם לעוד כמה היבטים ראויים למבט.

בורנשטיין (למשל) הוא הומו מחוץ לארון, ואם עמדתו העיתונאית, אחרי ה"תחקיר" המטופש ביוטיוב, היא  גרסת עורך התרבות (!) של חדשות 10 לקפיטליזם "קיצוני", אז זו כמובן אופציה, אפילו שהוא הומו. ובכל מקרה, גם גרין וגם בורנשטיין לא נמצאים שם כהומואים: הם שם האחד כ"עיתונאי" והאחר כ"איש עם עמדות קיצוניות", כלומר כפעיל פוליטי שה"עיתונאי" החליט לכסח. ובכל זאת שניהם הומואים; ואפילו שהם לא שם בתור הומואים, הם שם גם בתור הומואים (כמו שמילק אמר: העניין העיקרי אינו שאני הומו, העניין הוא שיש הומו שעושה את העבודה. אבל אפילו בגרסה של מילק – העניין הוא שיש הומו). ובכך – הם שם לא רק בתור שני הומואים אלא ככאלו בעמדות כוח (שונות), עם עמדות שונות.

למופע הזה, של הומואים שהדבר הראשון שמזדקר מהפוליטיקה שלהם הוא האופן בו הם חלק מאג'נדות כלל-ציבוריות שונות בתכלית (ובכלל לא רואים איך הם חלק מאותה אג'נדה הומואית) – למופע הזה יש הקיץ עוד ביטויים.

למשל הרגע שבו הגיעה להפגנה החברתית בהבימה במוצ"ש ההפגנה נגד הומופוביה (זו שנערכה בתגובה לסבב השטויות האחרון של כמה ח"כים). כל מי שהיה שם יודע שהרגע שבו ההפגנה החברתית התחילה להתרומם היה הרגע בו ההפגנה של ההומואים הצטרפה.

זה רגע גדול לפוליטיקה ההומואית כאן, כשיש לה גם אג'נדות שאינן עסוקות בתחת של עצמנו – ולא שהתחת שלנו לא חשוב. התחת שלנו חשוב מאוד, אלא שסביבו מענטזים עוד עניינים חשובים שכדאי לתת עליהם את הדעת. ואני לא מתכוון למופעים קודמים של הרגע הגדול הזה, כמו כביסה שחורה למשל. זה דבר אחד להביא עניין כמו המאבק בכיבוש לתוך אירוע של הקהילה (הדוגמא הממוחזרת לכך היא מצעד הגאווה) – וזה דבר אחר לחלוטין לקחת הפגנה שלמה של הקהילה ולהביא אותה לתוך אירוע עם אג'נדה ציבורית כללית, כמו במוצ"ש.

יש גם דוגמאות אחרות, מחרמנות הרבה פחות, לפוליטיקה הומואית שמתייחסת למציאות שסביבה. למשל המכתב הבכייני לראש הממשלה ששלחו "חברי החוג הגאה של העבודה, הליכוד ומרצ", בו כתבו ש"הממשלה בראשותך נעזרת באישים מהקהילה הגאה למטרות הסברה בחו"ל להצגת הפן היפה והנאור של ישראל בעולם. אנו, שמדינתנו חשובה לנו, עושים זאת ברצון ובגאווה ועד כה לא דרשנו דבר בתמורה".

המשך המכתב הוא (כמובן) רשימת דרישות – בתמורה עבור שירותי ה"הסברה בחו"ל": העיקר לא לצאת פראיירים. באמת מצער, שלא הקפידו לסגור מראש את פרטי העיסקה – מה יתנו, מה יקבלו. אבל בכל אופן, יש כאן אולי התחלה של רצון לדון מחדש בעיסקה. זה דבר טוב: אולי זה גם יוביל למחשבה מחדש על עוד כמה עניינים נוספים. מילא שהיא מסריחה אידאולוגית, העיסקה. זה היה ברור תמיד. אבל אפילו אם הבועה תתפוצץ סתם כי הממשלה לא מספקת את הסחורה – גם טוב.

בינתיים, אי אפשר שלא להתרשם עד כמה ליברמן הצליח עם אסטרטגיית האזרחות/נאמנות שלו. ההומואים שכתבו לנתניהו הפנימו לחלוטין את ליברמן: תובעים שוויון בתמורה לנאמנות ותרומה למדינה. כלומר, מי שלא מועיל ונאמן – לו לא מגיע שוויון. ישראל ביתנו דורשת מהערבים שקודם יוכיחו נאמנות. ההומואים מהמכתב לביבי רצים קדימה ומתבכיינים: אנחנו לא ערבים, הם אומרים. אנחנו הומואים! הוכחנו נאמנות, אבל מה עם השוויון שלנו?

זו דוגמא לפוליטיקה הומואית שמשתלבת מצוין בגועל נפש הלאומי הכללי, אבל לא מספקת את הסחורה. אלא שלמרות שהפעם ברמה הלאומית זה דווקא לא עבד יופי, חלפו כאן כמה שנים בהן נראה היה שאין שום סיבה שזה לא יעבוד במוניציפלי. בתל-אביב ההומואים מצליחים לקבל את מה שחלקם רוצים: המרכז הגאה, מצעד הגאווה ועוד עניינים שעולים המון ושלא היה איך לממש בכזה היקף בלי כסף ממסדי. זו מערכת יחסים ששכרה בצידה – אבל גם תלות; יש לה חלופה: בירושלים, אחרי שנות מאבק משפטי, הבית הפתוח מקבל סוף סוף כסף מהעירייה. אלא שבירושלים זה נעשה על אפה ועל חמתה של העירייה, כך שלמרות התיקצוב (בהיקף קטן בהרבה מבת"א) הקהילה שומרת על עצמאותה. בתל-אביב היו פחות מאבקים, ויש (הרבה) יותר תיקצוב, תלות ושליטה עירונית. מה אתם מעדיפים? כך או כך, מוניציפלית בת"א, בהקשרים מסוימים, זה עבד – ההומואים מספקים את הסחורה, העירייה את התמורה. אדיר שטיינר, מי שהוביל בשנות ה-90 את אחד המאבקים האמיצים כאן למען זכויות הקהילה (מאבק נגד משרד הבטחון, וכל זה שנים לפני שגאוני ההסברה של משרד החוץ היו מתכבסים בו) ומי שהוא כיום (בין היתר) "מתאם אירועי הגאווה בעירייה", גאה באסטרטגיה שהוא בחר בה: "לפעול מתוך המערכת ולגרום לה להשתנות".

אלא שגם מוניציפלית, שם היה נראה לתקופה שזה עובד יופי, דברים משתנים. אולי זה ההומואים, ואולי זה חולדאי ששיסה את פקחיו כדי שדפני ליף לא תקים שוב אוהלים ברוטשילד. במועצת העירייה חולדאי זקוק לסיעות נוספות על מנת להרכיב קואליציה, וכך קרה שיניב ויצמן, חבר המועצה מטעם "רוב העיר" ו"יועץ ראש העיר לענייני קהילת הלהט"ב", ספג לפני כמה ימים, בהפגנה בישיבת המועצה, חלק מהביקורת – ולאו דווקא ביקורת בענייני הומואים.

העניין הוא שלכולם בעירייה, גם להומואים, יש אחריות על מה שקורה בעיר – על כל מה שקורה בעיר, לכל אורך השנה: לא רק מה שקורה במרכז הגאה ולא רק ביום מצעד הגאווה. כל עוד הפוליטיקה ההומואית עסוקה בעצמה, אז חולדאי יכול להיות טוב להומואים ורע לאוהלים, והעסק ממשיך לעבוד כולל הסחורה שההומואים מספקים כמו יחצ"ון פניה "הנאורות" של המדינה, הפנים שעכשיו כוללות בנאורותן לא רק רימוני גז על מפגינים פלסטינים אלא גם מכות לדפני ליף.

אבל אם להומואים יש פוליטיקה כללית ולא רק קהילתית, העסק מסתבך לטובה. כי אולי בעצם, למרות התמורה מהעירייה, אנחנו עם האוהלים? בשביל מי שמפגין, זו הבחירה על מה לצאת לרחוב. בשביל ההומואים בעירייה, זו השאלה המתחדדת: מה, בעצם, אתם מייצגים?

אלא שזו בראש ובראשונה שאלה עבורנו. מה הפוליטיקה שלנו, מה היא דורשת, מי אנחנו רוצים שייצג אותה? אולי אנחנו, כהומואים, דווקא רוצים פוליטיקה שדורשת גם אוהלים, גם הומואים וגם עוד כמה דברים? לפוליטיקה כזו, לדרישות כאלו, יהיה ביטוי בת"א – העיר שבה כבר יש לנו כוח פוליטי. אלא שכדי שהתוצרים שלו יזוזו מהמקום ההומו-אקסקלוסיבי יהיה צריך לארגן אותו אחרת.

 

וברמה הלאומית, זה ידרוש יותר – לחשוב איך דורשים ומה זה אומר. מה זה אומר שהומואים דורשים זכויות על בסיס "תרומתם למדינה"? זכויות צריך לדרוש כי אנחנו בני אדם. ולחשוב על הדרישות משר החינוך הנחמד להומואים, גדעון סער: מוצדק לדרוש שיתנו לחוש"ן להרצות בתיכונים; אבל באותו הזמן מדובר באותו שר חינוך שמפרק את החינוך לאזרחות. מה דעתנו על זה? אני מניח שהתשובה הייתה מוצגת באופן דומה לזו המוצעת מול הפינק וושינג: "פעילות החינוך הגאה תורמת לא רק לחברי הקהילה אלא לקידום הסובלנות בכלל ולהשגת שוויון זכויות כולל ואמיתי בישראל" (הציטוט הוא מתוך המאמר של אדיר שטיינר, בהחלפת המילה "שיווק" ב"חינוך"; ואני חייב להבהיר – אני מרפרר לשטיינר לא כי הוא מוקד העניין, אלא כי הוא היחיד, למיטב ידיעתי, שטרח ונימק בכתב את האסטרטגיה הזו).

עם התיאוריה הזו – שדרך קידום זכויות הומואים מקדמים שוויון לכולם – צריך להתווכח. על פניו, זה לא מופרך. אלא שבמציאות הישראלית זה לוקח אותנו לכיוון אחר: לחינוך שמלמד את כולם שהומואים זה היוצא מהכלל המוגן, שהרי הם נחמדים ונאמנים למדינה. להבדיל, מי שלא נחמד יקבל מכות מהמשטרה, ומי שלא נאמן יעוף מהמדינה. ההומואים יוצאים בסוף חמודים ומבויתים, כאלו שלְמשטר שבאמת צריך כביסה ורודה נחמד להצטלם איתם. זה מה שאנחנו רוצים?

אבל בכל מקרה, כאמור, העיסקה מתפרקת. מתפרקת כי מלכתחילה היא הייתה בעייתית. מתפרקת גם פרגמטית, כי היא כבר השיגה לא מעט למרות הבעיות – ואולי אין עוד הרבה שהיא יכולה להשיג, בוודאי במתכונתה הנוכחית. מתפרקת כי כדי לקדם אותה ברמה הלאומית צריך להחליט אם אנחנו עם ליברמן או לא. מתפרקת כי המוניציפלי התל-אביבי זורם ללאומי, ולהיות חברים של חולדאי לא מסתדר עם האוהלים, וצריך להחליט איפה אנחנו. וגם – מתפרקת כי השימוש בבועה לא מוגבל למרכז ת"א וכי מה שנחגג בחו"ל זה בעיקר מה שקורה בת"א, אז איך שלא נסובב את זה המשת"פיות הבעייתית עם חולדאי לא מסתיימת בכך, אלא הופכת לחלק מה-hasbara הישראלית, וצריך להחליט אם זה מתאים לנו להיות למדינה, בגרסתה הנוכחית, קרם פנים.

מה שמביא אותי לבסוף לניו-יורק. כלומר, מה שלא מביא אותי לשם. כי העיסוק בפינק וושינג כאילו הפך לשאלה הפוליטית הכי חשובה להומואים בשמאל, ובמיוחד אם אפשר לעסוק בשאלה הנורא חשובה הזאת בחו"ל. כידוע, מה שמחזיק את הכיבוש זה הפינק וושינג ואין כרגע שאלות פוליטיות חשובות אחרות, במיוחד לא להומואים. בעצם העניין הזה – הכי בחזית, הכי התנגדות, כאילו – הפך לרגרסיבי, כזה שאמנם מתעסק בפוליטיקה לא-הומואית (הכיבוש!!), אבל עושה את זה כמו מחאה של כביסה שחורה במצעד הגאווה ולא עושה את זה כמו הומואים ברוטשילד.

לא די כבר? לא חייבים להיות רק שם, במצעד שלנו. אבל חייבים להיות כאן:  פחות התמסרות למבט חיצוני, יותר פוליטיקה של כאן. אנחנו לא באירופה, אנחנו כאן. הרי גם עניין הפינק וושינג יוכרע בסופו של דבר כאן. אז מה עם קצת צעקות בעירייה ודחיפות ברוטשילד? יותר קרוב, יותר מכריע, וגם – מה לעשות: יותר מיוזע.

היה סיבוב ארוך. כמו בהפגנה הגדולה האחרונה, זו שעל הדרך לא רק עקפו בה את "די לכיבוש" עם "דמוקרטיה לכולם מהירדן ועד הים", אלא גם עשו בה סיבוב ארוך מרוטשילד דרך הקריה, ידיעות אחרונות, הרכבת, ארלוזרוב, אבן גבירול, העירייה, מרמורק וחזרה לרוטשילד. ארוך ומיוזע, ובסוף, בינתיים, חזרה לרוטשילד. אז איפה אתם יא הומואים? איפה אתם עומדים, ולאן בא לכם ללכת ועבור מה, ובעיקר: עם מי אתם רוצים לעשות את זה.

תצלומים: זולטן קלוגר