מהחמלה אל האקשן: שלושה טקסטים של אקטיביסטיות

by

לאחרונה נתקלתי בכמה טקסטים שעוררו בי מחשבות מסוימות, ורציתי להביא אותם כאן. שלושתם נכתבו על ידי אקטיביסטיות ישראליות מנוסות ומשופשפות, אבל הם עוסקים פחות במציאות (כלומר במה שקורה בשטחים הכבושים או בישראל הכובשת), ויותר בעמדה כלפי המציאות, בעמדת המוצא של ההתנגדות.

היססתי קצת אם להיכנס לעניין הזה, בין השאר מתוך תחושה שאני לא מוסמך להביע דעה בעניין, כיוון שאינני אקטיביסטית, ולכאורה אקטיביזם וביקורת עצמית של אקטיביזם הוא עניין שצריך להשאיר לאקטיביסטיות לדבר עליו. חשבתי לפיכך לכתוב משהו על מקסימיליאן רובספייר, משהו שלא קשור לאקטיביזם. אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר את רובספייר להזדמנות אחרת, וכן לכתוב על הטקסטים האלה, או ליתר דיוק להביא חלקים מהם. קודם כל, בתקווה שעוד כמה אנשים ייחשפו אליהם ואולי יקראו אותם במלואם. ובנוסף, מכיוון שהטקסטים עצמם עוסקים במידה מסוימת בשאלה הזאת, של קדושת הפוזיציה האקטיביסטית.

שניים מהטקסטים נוגעים בנושאים שעלו כאן לא פעם, ובאופן כזה או אחר נמצאים שוב על סדר היום בתקופה האחרונה, כמו מצבו של השמאל בעידן העמותות הממומנות. מדובר בעיקר על "נסיעה", מאת תומר גרדי, שהתפרסם בגיליון האחרון של "מעין". זהו יומן הנסיעה של גרדי, פעיל בעמותת זוכרות ועורך כתב העת "סדק", שנסע לכנס בגרמניה בנושא "תפקידן של הכנסיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני". חלק גדול מהטקסט הוא הנאום של גרדי בפני באי הכנס – אנשי כנסייה פרוטסטנטים שתורמים לעמותה. גרדי פתח את נאומו במשפט: "כשמוזמן אקטיביסט ישראלי, שמטרתו היא שינויה של החברה שבה הוא חי, לדבר מול קהל אירופי, עליו לשאול את עצמו: למה?". מכאן הוא ממשיך הלאה ולקראת הסוף תוהה אם מערך היחסים בין הקרנות האירופיות העשירות לעמותות נגד הכיבוש אינו משמר את מערך היחסים הקולוניאלי. גרדי שואל "האם בכלל אפשרי עבורנו, זוכרות, לעבוד לקראת דה-קולוניזציה של פלסטין, כאשר אנו מסתמכים על, ועובדים בתוך מערך, בתוך מבנה כלכלי, שעודנו קולוניאלי?". ובסוף הוא מגיע לסוגיה הזאת, שאצטט בהרחבה –

פעמים רבות מגיעים לזוכרות נציגים של קרנות אירופיות ומבקשים שנספר להם על עבודתנו. כמעט כל אלה המבקרים אצלנו מראים התלהבות. אומרים לנו, אתם כמעט כמונו, הנוצרים! גם אתם עוסקים בכפרה, בתיקון עוול, בבקשת מחילה וכולי וכולי. אלא שלכל אותם עניינים אין עמי דבר וחצי דבר. אני אינני נוצרי. אני איני מחפש לכפר על שום עוון. אני איני מחפש מחילה. זהו שיח נוצרי, מסגרת מחשבה תיאולוגית נוצרית, שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי. ולא זו בלבד: הוא אינו רלוונטי עבור שאר בערך חמשת מיליון היהודים החיים בגבולותיה של מדינת ישראל דהיום. הוא אינו רלוונטי עבור הרוב המכריע של הפלסטינים… אותו שיח, לא רק שאין הוא מתאים כדי לתאר את עבודתנו כפי שאנו מבינים אותה, הוא אף זר, איננו מתאים, לבני האדם הלכודים במאבק ארוך השנים בין ציונים לפלסטינים, על פיסת האדמה ההיא. 
השיח הזה, הנוצרי, אינו מוגבל לניסיונות לתאר אותנו ואת עולמנו. הוא נכנס אל עבודתנו. אל עולמנו. דרך השיח. דרך הכסף. המבט. טיעון שמוביל אותי למחשבה הבאה, מחשבה, שאני עצמי חושב אותה לפרקים פרנואידית, אלא שעדיין לגיטימי להביעה בתוך המסגרת הנוכחית. האם ייתכן שיש כאן מין סוג של מיסיון? האם יתכן שאני פועל בעולם, משתדל לפעול את פעולתי הפוליטית, בעוד ששיח נוצרי חודר לתוכי, והופך אותי למין סוכן יהודי של אתוס נוצרי, שער של הנצרות אל "ארץ הקודש"? אני אומר את המלים ונבוך. אני נשמע לעצמי כמו רדוף בקולנוע סוג ד'. אלא שאחד הדלקים הממשיכים להבעיר את אותה דאגה הוא, שבכל תקופת עבודתי בזוכרות, מעולם לא הבנתי את הצלחתה הגדולה של זוכרות ושל עבודתה בקרב נוצרים, בין אם אנשים פרטיים, בין אם קרנות. שאלתי, חזור ושאול, ותשובה לא קיבלתי.

את הפסקאות האלה קראתי די בהשתאות, וגם הפצתי בין כמה חברים. לדעתי, מתועד כאן רגע של הכרה, בכך שהמשחק שאנחנו משחקים בו הוא אולי משחק אחר ממה שאנחנו חושבים. סוג של היחלצות מבהילה מהפרספקטיבה הצברית שנוחה לנו, והתוודעות לעובדה שאולי אפילו היחס שלנו כלפי המציאות כאן הוא לא בדיוק "שלנו", אלא מגיע ממקום אחר. שהסיפור שלנו הוא הסיפור שהנוצרים מספרים עלינו, ובעצם שאנחנו בעצם פרוטסטנטים. מכאן נובע גם הקושי שלי עם התייחסותו של הכותב לרעיון המחילה ולתיאולוגיה שמאחוריו, "שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי". השיח הנוצרי לא רלוונטי? נדמה לי, שאיננו חיים בממלכת האינקה לפני הגעת הספרדים. מזה זמן מה, הנצרות היא בכל מקום מסביבנו. לא רק שכל היבט והיבט בקיום המודרני שלנו הוא נוצרי, אפילו האהבה שלנו היא נוצרית. נולדנו פרוטסטנטים כי העולם שלנו הוא פרוטסטנטי, כי העולם שלנו נולד פרוטסטנטי, ובאופן כלשהו אנחנו חיים על הבמה של העולם הזה, אולי בניגוד לרצוננו. שהרי הנצרות נולדה כאן, ובעצם היתה כאן מאז ומתמיד.

קתה קולביץ, אשה עם תינוק מת, 1903

שאלת המחילה, הכפרה והחמלה מובילה אותי לטקסט השני, "החייל הזה הוא אני" של איה קניוק באתר המעולה ויוצא הדופן "מחסנמילים – דוחות מהגדה המערבית" שהיא מפעילה יחד עם תמי גולשמיד כבר כשש שנים. הטקסט מספר את סיפורו של פ', בחור פלסטיני צעיר ממחנה הפליטים קלנדיה, שהופלל על ידי השב"כ בהאשמה מופרכת של ניסיון לפוצץ את מחסום קלנדיה ונכלא למשך שלוש שנים בכלא דמון. קניוק מתארת שיחה עם פ' שהתרחשה לא מזמן אחרי הפגנה במחסום קלנדיה, שבה "חיילים יורים וילדים ונערים מהמחנה זורקים אבנים". בין הילדים היו גם אחיו הקטנים של פ', ילדים קטנים ממש, ואחרי שהחיילים ירו ופגעו בגבו של אדם כלשהו שיצא מביתו, התקשרה הכותבת לפ' כדי שייקח אותם משם. הוא הגיע, ואז כולם התרחקו וישבו על חומה לצד הדרך לדבר.

וקודם דיברתי אני. על החיילים האלה. על העדריות הזו שלהם. ללכת ולעשות כל מה שאומרים להם ולהסתוכך תחת המילים הגדולות והריקות של "הגנה" ו"הקרבה" ו"צריך", כשכל מה שמניע אותם זה תאוות הביחד הנחשב, ולירות ברובה לא חשוב על מי, וכי זה מה שמקוּבל ומתגמל חברתית, ולא שום דבר אחר. […]

ואז אחרי זמן שדיברתי ללא הרף, שתקנו. ובזמן ששתקנו הוא שלח את אחד הילדים לקנות לנו שתייה, ופלאפל. ואז הוא אמר לי

איה, רק שתדעי שהחיילים הישראלים האלה שאת כל כך משמיצה, הם אני
החייל הזה הוא גם אני. והרמתי את פני בפליאה
כשאני זרקתי אבנים על חיילים, לא הייתי ככה? עדרי, ושש לקרב, לא חשוב עבור מה הוא? תאב אקשן, וכי זה היה נחשב, והנורמה, ומה שכולם עשו? […]

אבל פ', החריתי ואמרתי, אולי המוטיבציה להיות חייל בשרות המדינה דומה בכל המשטרים, וזה לא בגלל שהמשטר הוא כזה ולא אחר שהצעיר נמשך לקרב, והיה נמשך לכל קרב באשר הוא, גם קרב המייצג אידאולוגיה פחות פסולה. אבל כשאתם זרקתם אבנים זה לא אותו הדבר. זה לא צבא. זו התנגדות ספונטנית למי ששמים מגף בתוך החיים שלך. לא

ופ' אמר לי, איה אני לא בטוח שאת צודקת. אני חשבתי על זה הרבה בבית הסוהר גם. וככה אני אומר לך. וזה לא קל לי להגיד לך, אבל אני אומר את זה מהלב. האם באמת לא הייתי הולך לזרוק אבנים אם היינו פחות צודקים והם פחות פושעים? לא בטוח.. לא יודע… זה טיפש וזה טיפש. זה קטן וזה קטן. זה אותו הדבר. זה דומה. מהצד של הבנאדם, מהצד של הבנאדם הקטן, לא של המדינה, זה אותו הדבר. זה דומה. מאוד דומה […]

ואז הוא הצטחק ואמר לי, שמת לב איך את מכילה אותי, איך אותי את מבינה ומצדיקה. ואותם, את החיילים של ישראל, את לא מבינה. למה אותי כן, לא משנה מה, ואותם לא
אז זה כמו שאת נוקטת צד, רק הפוך. כי את אומרת כל פלסטיני צודק וכל ישראלי אשם. זה גם גזענות קצת, לא

בנוסף לכל מיני דברים אחרים, הטקסט הזה נוגע לדעתי בשאלת הגבריות. ניכר, שהאקטיביסטית מגלה כאן משהו מביך, ואולי טראגי. היא מגלה שבעוד היא משקיעה מאמצים עצומים להתנגד למושגים כמו "הקרבה" ו"הגנה" שמשמשים את החיילים הישראלים, ולהצדיק ולהכיל מושגים כמו "התנגדות" שמשמשים את זורקי האבנים הפלסטינים, מה שמתרחש לפניה הוא בסוף בעיקר משחק של גברים. אקשן. גברים צעירים משני הצדדים שבמידה רבה משקפים אחד את השני. גברים שמוּנעים על ידי נורמות דומות של גבריות, שלא ממש רוצים לחיות בשלום אלא ששים לקרב "לא חשוב עבור מה". ואולי גם לא כל כך מעוניינים בחמלת האמהות, או בחמלתן של נשות "מחסום ווטש", שלא לדבר על חמלת התורמים הפרוטסטנטים מגרמניה.

קתה קולוויץ, אם וחייל

ומכאן לטקסט השלישי, שבתחילת הספר החדש "קוראת בתמרים" – סיפורי מסה של רלה מזלי, פעילה פמיניסטית ומייסדת "פרופיל חדש". מזלי מתארת כאן שיחה שהיא מנהלת עם עצמה בנושא חיי האקטיביזם, והמחיר שהיא משלמת או לא משלמת עליהם –

אני דווקא רואה כל-כך ברור בהתנהגות שלה את הרווחים, את טובות ההנאה. אני רואה, למשל, התמכרות לריגוש הזה שעובר בגוף מול עניין של חיים ומוות וסבל קשה. לגל החושני שמשתלח, עז, מתפשט בה. לא תמיד, אבל לפעמים הוא שם, מובהק. החיים-מוות-סבל שמסעירים אותה הם לא שלה, גם אם – בתור שותפה חלקית לנסיבות שגרמו להם – היא יוצקת אותם לתוך מצוקה וייאוש משלה. הם לא שלה ובכל זאת אני מזהה אצלה את האורגזמה – של הזעם, הזוועה, צו הפעולה הדחופה. אני מבחינה בהתגבהות עמוד השדרה, בהתרחבות הסרעפת, בקצב הלב המוגבר, בחיות הגוף שלה כשהוא נוקט עמדה ומעשה נוכח חבטה אכזרית במשטח ממשות, מרגישה ברור את האדרנלין שמזרים הניסיון שלה לשלול חוסר-אונים. החבטה, האכזריות, מתבצעות בגוף אחר, לא שלה, גם אם היא גופה עדה להן. אבל נהיר לי השיא הגופני-רגשי שגלום בעיסוק שלה – מחויבת, איכפתית – בסיכון של אחד. במיוחד כשזה עיסוק שגם בו יש סיכון מסוים. קצת.
[…]
אני גם מבינה מקרוב עד כמה זה משכר לראות, קרועת עיניים, נטועת רגליים, אמת, למרות הפחד. לפצוע בה את עור הידיים – לבד, כי רוב מי שבסביבה שלה מקפידים לא לראות ולא לגעת. זה שיכרון כואב, לפעמים מאוד. מה שגלוי לרגליה-עיניה-ידיה ממשי ואיום. אבל "כואב" הוא, בין היתר גם תחושה של ייחוד. היא ניזונה מהכיף לכופף פחד, להעיז לחשוב-לראות, לפעמים להרהיב לדבר, נגד מה שמדברים-חושבים מסביב. היא מנסה אבל לא מצליחה לנער מעצמה את כל זה.
אני אבהיר: אני ממש לא מתכוונת לרווחים המוחשיים. נגיד, לבמות הציבוריות ולקהל בישראל והרבה פעמים בחו"ל (כולל כרטיסי טיסה והוצאות לינה) שמקצים כבוד וקשה לעבודה שלה ולה. אני לא מתכוונת להערכה שהיא מקבלת (לפעמים) מכל מיני אנשים שכן רואים וחושבים כמוה. גם לא למעמד שהיא (לפעמים) מצליחה לבסס בין אנשים כאלה. או, נגיד, לנתונים או לניסיון שהיא אוספת בתהליך העבודה, שאחר כך מתורגמים, לפעמים, למחקרים ופרסומים מקצועיים וקריירה. סוג של. נוסף לזה, אני לא מתכוונת לעובדה הבסיסית, הפשוטה, שחלק מהמזמן או בחלק מהמקרים מדובר במשכורת מעבודת קודש. נכון, די צנועה, ונכון, אולי אחרי ולפני שנים ארוכות של עבודה בלי שום שכר, בהתנדבות, פשוט כי צריך, כי אי-אפשר לא, כי איך אפשר להתעלם.
לא לרווחים האלה אני מתכוונת. את אלה קל לזהות וקל יחסית לשלוט בהם, למתן אותם, למרות שגם להם אפשר להתמכר. אבל גם אם הם לא היו, גם אם שום דבר מזה לא היה, עדיין הייתי רואה – מבעד לרצינות שלה, מבעד לנימת האבל הדי דומיננטית – את הטריפ, את הקיק: עוצמה, סיכון, זוועה, זעזוע, צדק, נמוג לתוך ריגוש נמוג לתוך תשוקה. לעוד.

ושוב, יש המון מה להגיד. אבל בעיקר, קורה כאן דבר די מרגש. בטקסט הקודם של איה קניוק, "האקשן" הופיע כריגוש של גברים שבו האקטיביסטית מתנגשת, שאליו היא מתוודעת בבלבול. לעומת זאת, כאן אצל מזלי "האקשן" והאדרנלין מתוארים כקיק, כטריפ, כמה שמפעיל את פעילת העמותה השמאלנית. אורגזמה, שיכרון כואב, תחושה של עוצמה מול הזוועה – כל אלה מנוכסים על ידי האקטיביסטית מתוך העולם האלים והאכזרי שבו היא פועלת והופכים להיות חלק ממנה. לא בדיוק הדימוי הסטריאוטיפי של "השמאלני יפה הנפש" הממלמל "הכיבוש משחית".

מתבקש לומר משהו על ניטשה, על אמירת הן לחיים. אבל אם נחזור לשאלותיו של גרדי – אולי הטריפ הזה, ההתמכרות לאקשן, היא דרכו של השמאלן להתמרד נגד החמלה הפרוטסטנטית שמנסה למשוך בחוטים של תיאטרון הבובות שבו הוא משחק. כך הוא נאחז בעולם שבתוכו הוא פועל, בפיסת הארץ הזאת, ומשתחרר מהסיפור הנוצרי של הושטת הלחי השנייה.

(ואולי ישו בעצמו בסך הכול חיפש אקשן. כשחושבים על זה, זה נשמע די סביר. בעיקר אם לוקחים בחשבון מי זה אבא שלו, האל האב הקנאי של היהודים).

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

29 תגובות to “מהחמלה אל האקשן: שלושה טקסטים של אקטיביסטיות”

  1. תהל Says:

    עפרי אני קוראת משהו אחר בטקסטים האלה ושמחה מאוד שהבאת אותם. אני קוראת קודם כל את הקולניאליזם המשותף (הנוצרי? האמריקאי?) במזרח התיכון ואת ההפרד ומשול שהוא מייצר בינינו לפלשתינאים. אנחנו, הישראלים, מתחזקים את ההפרדה מתוך אשליה שהדבר לטובתנו. מזמן אני חושבת שאנחנו צריכים להתפכח ולעמוד יחד נגד הקולוניאליזם הזה – נגד מה שהוא מביא איתו כמו הקפיטליזם ושנאת האשה. והנה יש כאם פתאום קישור נפלא למה שאני חשה בעצמותיי לגבי השמאלניות כפי שנראתה עד לקיץ של הצדק החברתי; שמאלניות שהדירה עצמה מעצמה והתכחשה לגוף הסובל של עצמה ולעוול שנעשה גם לה ולחיבור המתחייב בין עוול לעוול. הטקסט האחרון אומר את הדברים מפורשות ואני חושבת ששני הטקסטים שקודמים לו פשוט רומזים על זה. הנה הקטע המכריע מבחינתי: "החיים-מוות-סבל שמסעירים אותה הם לא שלה, גם אם – בתור שותפה חלקית לנסיבות שגרמו להם – היא יוצקת אותם לתוך מצוקה וייאוש משלה. הם לא שלה ובכל זאת אני מזהה אצלה את האורגזמה". וזהו לב העניין – הם לא שלה. פ' אומר בעצם לאיה, דברי איתי על מה שלך. תומר אומר לנוצרים, מה שלכם כאן? השמאל הישראלי, שהתעקש להיות שמאל מדיני, ניצב לדעתי היום סוף סוף מול השברים של ההחלטה הקדומה, הלא מודעת, להכחיש את שאלת המה שלי. ולא המה שלי בתחומי הכפרה ותחושות האשמה אלא מה שלי בתחומי הזעם והתביעה. שיש דברים שמתחוללים וקשורים בגוף שלי (השמאלני) שנעשים לי ואבוי גם אני בעמדת מי שעושים לו ולא רק בעמדה הצופה ממרחק בטוח (אף כי מעורב) בדרמת החיים-מוות של האחר

  2. יונתן Says:

    אני מתקשה להאמין לאיה קניוק. לא נראה לי שהמלים שהיא מייחסת לפלסטיני הצעיר (לפי האתר שלה הוא דיבר גם על דרזדן והוורמאכט) יצאו באמת מהפה שלו. יותר נראה שהם יצאו מהראש שלה

    • ofrilany Says:

      אני דווקא מאמין.

    • קייטל Says:

      הערה לא רק מטומטמת אלא גזענית באופן יוצא דופן. למה שפלסטינים לא יתעניינו בוורמאכט ובדרזדן? ועוד פלסטינים מראמאללה.
      מציע לך להסתכל פעם על התור במחסום קלנדיה, פעם אחרונה שעמדתי שם ניצבה מאחורי סטודנטית שקראה אדוארד סעיד, לפני מישהו שעיין בבני מוריס ובאחורי התור שני היפסטרים שהתווכחו על ג'ודית באטלר. נשבע שזה לא "מהראש שלי"

      • יונתן Says:

        לא אמרתי שהפלסטינים לא יודעים לקרוא. אבל הסיפור של איה קניוק (הוא מופיע אצלה באתר בקטגוריה "סיפורים") נראה לי יותר יצירה ספרותית מאשר תיעוד של שיחה אמיתית, כמו הסרט פורד טרנזיט של האני אבו אסעד.

        אבל זה לא כל כך חשוב. מה שיותר חשוב הוא השאלה: האם באמת צריך להתייחס אל החיילים כאל בני אדם? התשובה שלי: כן, בלי לוותר יחד עם זה על מאבק בהם.

        ואחד הדברים שצריך לעשות כדי לדבר עם החיילים, או עם האוכלוסיה היהודית-ישראלית בכלל, הוא לענות על השאלות הקשות שלהם. למשל: איזה פתרון פוליטי אתם מציעים? אם מדינה אחת, מי יהיה אזרח בה? כל הפלסטינים, כולל הפליטים? כל היהודים הישראלים? חלק מהם? שאלה קשה, אבל צריך להודות שהיא קיימת. אי אפשר לתבוע את שינוי המצב הקיים בלי להציע אלטרנטיבה ברורה.

        זאת אמנם לא השאלה המרכזית בפוסט הזה, אתם רשאים להתעלם ממנה לעת עתה. אבל בסופו של דבר תהיו חייבים להתמודד איתה.

  3. סמוראי Says:

    Holding forth this sword
    I cut vacuity in twain;
    In the midst of the great fire,
    a stream of refreshing breeze!

    Shiaku Nyûdo

  4. ידיד Says:

    שלושה קטעים חשובים מאוד – תודה

    שאלה אחת – למה דווקא פרוטסטנטיות ולא קתוליות? עד כמה שאני מכיר דווקא הקתוליות היא זו שמציעה אפשרות למחילה על החטאים והפרוטסטנטיות דווקא טוענת שהכול נגזר מראש

    ושוב – תודה על פרסום הקטעים

    ידיד

  5. רחל Says:

    "נוצרית", "יהודית"? אתה מתכוון למשהו שעובר בדי אן איי? או אולי זה סיכום של כל הספרות הרבנית (או "הנוצרית") על מרחביה הגיאוגרפיים וההיסטוריים ושל כל היצירות הספרותיות והאמנותיות של יהודים (או "נוצרים") בכל הזמנים? הקיטלוג האוטומאטי הזה לקטגוריות טהרניות מופרך לגמרי. הוא לא היה נכון אף פעם, למעט לצרכים פולמיים, מה שמודגם יפה גם בציטוט מהדברים של גרדי.

  6. רחל Says:

    ועוד משהו לגבי "נוצרים" ו"שיח נוצרי". אולי כדאי לצאת קצת מגרמניה או מהולנד ולתפוס מטוס לארה"ב. יש שם כמה מיליונים של נוצרים אדוקים עם השפעה פוליטית לא קטנה שאינם נמנים בין תומכי זוכרות. השיח שלהם אינו "נוצרי"?

    • ofrilany Says:

      אבל זאת בדיוק הנקודה.
      אני לא כל כך אוהב לחזור על דברים שכתבתי בפוסטים קודמים, בעיקר לא כאלה שנכתבו ממש לאחרונה ויש אליהם הפניה מהפוסט. אחרת יגידו שאני ממש ממש טרחן

  7. רחל Says:

    מבחר ציטוטים ממה שכתבת למעלה: 'שהסיפור שלנו הוא הסיפור שהנוצרים מספרים עלינו, ובעצם שאנחנו בעצם פרוטסטנטים', 'השיח הנוצרי לא רלוונטי?', 'שכל היבט והיבט בקיום המודרני שלנו הוא נוצרי, אפילו האהבה שלנו היא נוצרית. נולדנו פרוטסטנטים כי העולם שלנו הוא פרוטסטנטי, כי העולם שלנו נולד פרוטסטנטי'… , הכל כמובן ללא מרכאות. משל יש דבר כזה 'פרוטסטנטי' שברגע שהוא עולה על השפתיים ברור לכולם מה משמעותו. כנ"ל לגבי 'נוצרי'. אני מניחה שיש לך גם הגדרה מדוייקת לגבי 'יהודי' (כמובן, יהודי שנאלץ רחמנא ליצלן לחיות בעולם פרוטסטנטי). סטריאוטיפים מותרים כנראה כשעוסקים בקטגוריות דתיות ותיאולוגיות.

    • ofrilany Says:

      רחל, אני לא לגמרי בטוח שאני מבין למה את מתכוונת. אבל בכל מקרה נראה לי בלתי נמנע להשתמש בקטגוריות שמייצגות משהו. גם "ציונות" היא דבר מורכב שיש בו הרבה זרמים, ובכל זאת זה נראה לי חסר טעם או בלתי אפשרי לא להתייחס ל"ציונות" או "אנטי-ציונות" כשכותבים על דברים שקורים כאן. כך גם לגבי לאומיות או ציונות. ולגבי נצרות – אם מחפשים את מהות הנצרות, אפשר למשל לחזור להגדרה של דמות די מוסמכת, פאולוס –
      הנה היהודים מבקשים אותות והיוונים מחפשים חכמה, 23 אבל אנחנו מכריזים משיח צלוב, אבן נגף ליהודים וסכלות בעיני היוונים. 24
      "אנחנו מכריזים: משיח צלוב" – זאת בעיני מהות הנצרות, יחד עם עוד כמה דברים שאומר פאולוס, למשל זה –
      אַל תִּהְיוּ חַיָּבִים דָּבָר לְאִישׁ מִלְּבַד אַהֲבַת הַזּוּלַת, כִּי הָאוֹהֵב אֶת הַזּוּלַת קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. 9 הֵן הַמִּצְווֹת "לֹא תִנְאַף", "לֹא תִרְצַח", "לֹא תִגְנֹב", "לֹא תַחְמֹד", וְכָל מִצְוָה אַחֶרֶת, כְּלוּלוֹת בַּמַּאֲמָר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." 10 הָאַהֲבָה אֵינָהּ גּוֹרֶמֶת רָעָה לַזּוּלַת, לָכֵן הָאַהֲבָה הִיא קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָהּ.

  8. רחל Says:

    אמרי מעתה: הציונות עפ"י הרצל, הציונות עפ"י ז'בוטינסקי, הציונות עפ"י זאב אלקין וכו'. הדבר נכון שבעתיים לגבי דתות שנוסדו לפני מאות ואלפי שנים: הנצרות עפ"י פאולוס, הנצרות עפ"י אבות הכנסיה, הנצרות עפ"י לותר או פורמשטכר וכו'. השיח של 'מהות (wesen) הנצרות' נעשה פופולארי במאה ה-19, בעיקר בגרמניה, ויהודים הגיבו בספרות משלהם על 'מהות היהדות', איש איש ומהותו, איש איש ופסוקיו. אמרי לי מהי יהדותך ואמצא עבורך את הפסוקים, המשניות והטקסטים הרבניים המתאימים. כנ"ל לגבי הנצרות. הפרשנות קובעת אפילו את מהותו של הגרעין הדתי המרכזי (אמונות? מצוות?), ושערי הפרשנות לא ננעלו. לא רק הטקסטים קובעים את המהות אלא , ובעיקר, עולמו של הפרשן העושה בהם שימוש. ההנחה כאילו מהותה של דת כלשהי היא חבילה ארוזה היטב המתגלגלת מדור לדור ושממנה ניתן לשלוף פסוק מחץ מתאים היא פיקציה המשרתת את מטרותיהם של הרואים את עצמם כשומרי החומות.

    • האמורי Says:

      כן אני מכיר די טוב את הרנאק וליאו בק. אבל כאן זה לא כתב עת מדעי, זה בלוג בלתי אחראי. מהותנות זה לא הדבר שהכי מפחיד אותנו. בבחינת: "אל המהותנות הישרנו מבט והיא השפילה את עיניה".

    • סמולן Says:

      כלומר, גרדי הוא מהותן דוגמטי, ואילו תומכיו הכנסייתיים הם מהותנים ביקורתיים, שמשתאים אל מול העדות לכך שאין הבדל בין היהודים והנוצרים ? שוב פעם הגרמנים יותר טובים מאיתנו ? בעסה.

      המוזר הוא שכל הקטעים שהובאו מתארים בדיוק את אותה חוויה, ושהיא שונה בתכלית ממה שמתואר גם אצל גרדי וגם אצל קניוק בקשר לאחר שלהם. כלומר, גרדי וקניוק רק מדווחים על שיחה מוזרה שהיתה להם, וממנה עולה שבעלי הברית או בני החסות הגויים שלהם, חושבים עליהם – הסוכנים בעורף הציוניזם – משהו שנראה קצת כמו ימין ישראלי. כלומר, נדמה לי שלא מדובר במופעים נדירים יותר או פחות של ביקורת עצמית, אלא בהעצמה של תחושת הניכור הכללית של השמאל. מעתה הוא לא מנוכר רק לחברה הישראלית, אלא גם למשלחים והמממנים בגרמניה, לבני החסות בשטחים, ואפילו לפיזיות, לאינטואיציות ולאקטיביזם שלו-עצמו. גר בארץ נוכריה ?

  9. רני Says:

    אף לא אחד שאל באיזו שפה דברו הלורנסית
    הוינגיניטית של הערבים והניטיב שהיא
    מאלפת אותו לחשוב נכון. הנכון שלה של
    המשיחה הלבנה, נצרות אמרתם? הנה היא
    היהודיה, פאולוס לערבים, אמנם הנימולים
    גם הם. האם הם דברו עברית? ערבית? ייתכן
    שגרמנית?
    את עמירה הס השליכו מעזה. אין שם יותר
    מדריכים לבנים לאדם הלא לבן. אנא בבקשה
    צאו להם החוצה מהורידים. זה בעצם מה
    שששת אומר לרובינזונה כרוזה.
    באשר לזוכרות? הם יורשים מוצלחים של
    שנוררים יהודיים מדורי דורות אותו כישרון אותן
    דרכים להוציא כסף מהטפשים. וכבר לאור
    חשף את הסוד
    בהארץ.

  10. תומר Says:

    אלו טקסטים טובים וגם ההתפכחות הזאת משמחת והזיהוי של התיאולוגיה שמפעילה. האקטיביזם ויתר על שכנוע ושינוי השיח הישראלי, את זה אפשר לעשות מבפנים ולא רק בקלנדיה ובברלין. יש בזה אולי פחות הייפ וסיכון וחמלה ו"רווח אישי" אבל זה אולי יותר אפקטיבי, והאמת גם יכול להיות כיף. ראינו בקיץ.
    ואפשר גם לשלוף מטאפורה פשטנית, אפרופו הפולמוס של נשים-הומאים: בין הומאים לסרייטיות יש לעיתים שנאה עזה אבל יכולה להתפתח גם אהבה גדולה. היעדר הפוטנציאל המיני מביא לפי זה – או לשנאה תהומית כשיש תחרות על אהבת הגברים הסטרייטים או לאהבה. בין הישראלים לפלסטינאים, בגלל הבנייה כבדה, אין פוטנציאל מיני, ונוצרה שנאה איומה. אבל לחלופין יכולה גם להתפתח אהבה אפלטונית גדולה, אם לא תהיה תחרות על אהבת הגברים הסטרייטים – ארה"ב ואירופה. אבל אז אולי יש סכנה שהאהבה האפלטונית תהפוך לפיזית, וזה מפחיד את המעורבים כולם, שיצטרכו להמיר את מגדרם

  11. ב.ל Says:

    מבלי קשר לאי אלו דיונים שעלו בעבר בנוגע לטענות לעיל לגבי תפקידנו בעולם נוצרי, מבחינה אסתטית, כמו שנהוג לומר באמורי, זה טקסט יפה במיוחד. אני אפילו לא בטוח לגמרי למה. אולי מפני שהוא מרשה לעצמו להתרגש ושזה מרגיש כנה.

    • ofrilany Says:

      נו, אף פעם אל תיקח אישית דיונים על תיאולוגיה. בעצם אולי כן. אני לא ממש בטוח.
      אגב, כשאני מסתכל על הפוסט – על הפתיחה שלו, המבנה הרופף משהו וכו' – הוא באמת כתוב קצת אחרת מהרגיל אצלי, יותר בשפה "בלוגית" ויומיומית. אבל זה כי בדרך כלל אני מנסה לכתוב את הפוסטים כמשהו יותר סגור ורהוט, מעין מאמר

  12. Eyal Says:

    אני חושב שהטקסט הזה, או הטקסטים האלו, הוא/הם מעין התחלה של משהו לא גמור. כי המודעות העצמית שמכירה, במעין הבנה תיאולוגית, שיש משהו גדול ממני, צריכה להבין שזה לא רק קולוניאליזם, נצרות, קפיטליזם, "אנחנו והם" ודרייב/טריפ שאתה רק חלק מהם. זה גם הבנה של הקונטסט הבלתי-נמנע שממנו נדרשת/מתבצעת הפעולה הפוליטית, כלומר הזמן, המקום וההקשר החברתי.

    אם הפוליטיקה היא גבולות האפשרי, הרי שהפעולה הפוליטית לעולם מלאה פשרות ושיתופי פעולה מוזרים. אתה מבין את התפקיד הבלתי אפשרי שאתה משחק ככל שאתה פוקח את העיניים ומסתכל סביב, בארץ ובעולם. אם זה ליברלים לזכויות אדם שמפגינים עם קומוניסטים, או תרומות מאינסוף נוצרים-דתיים שמחפשים לשקף ב"ישראל" מה שבא להם (בימין ובשמאל), או פלסטינים שחלקם פעילים בתנועות אלימות שרוצות שליטה, או חרדים, או גופים כלכליים, או יהודים מהעולם שמתחזקים דרך השמאל את הקונסטרוקט של מה שהם היו רוצים לחשוב ש"ישראל" היא. זה הכול שותפויות אינטרסים מפרספקטיבות שונות. הניסיונות של הצדדים השונים "לקדש" סט חוקים כזה או אחר (כמו המדינה, החוק הבינ"ל, זכויות האדם, האקדמיה/המדע, הדת, או תורות אנרכיסטיות) היא אימוץ של מסגרת חוקים אלטרנטיבית, ולכן יש לה אספקט דתי. בכולן "צדק" ו"אמת" משקפים פרספקטיבה חברתית-פוליטית-היסטורית של המתבונן, שעליו משליכים את ה"אלוהים" (יהיה זה מרקס, האו"ם, הכלכלה, המדינה וכו').

    זה לא מפתיע שאנשים מגיעים אל הפעולה הפוליטית ממקומות שונים, עם אמונות שונות, ומתוך חוויות ותפיסות מציאות אחרות. גם כשלכאורה הם פועלים למען אותו ה"צדק", או פלסטין, או ישראל, או זכויות אדם, וכו'. לפעמים זה מדהים לשמוע מה אומר לך פעיל סולידריות על למה הוא מגיע להשתתף בהגנה על חקלאים מותקפים, ולחשוב כמה שהוא שונה ממך, וכמה דבריו מזכירים אקטיביזם "פרו-ישראלי". מספיק להביט מהצד על הקהל המריע בהרצאות של אילן פפה בכול פעם שהוא זורק מילים כמו "המגף הציוני", ולהרהר אם הוא שונה בהרבה ממכנסים של "הסברה", או של ציונים אחרים בחו"ל. מעטים מהיושבים שם ישלפו פרספקטיבה פוסטקולוניאלית מורכבת, או ידעו מה חווית כישראלי או כפלסטיני, או מכירים עקרונות שהם חושבים שמוסכמים על רבים לגבי צדק (האנרכיסטי, או ההומניסטי, או החילוני, או הליברלי, או כל דבר אחר שאתה חושב שאתה שייך אליו). עם זאת, כמובן שאם לא תשתתף בכנסים, או בעמותות, או בהפגנות ענק, או בראיונות בתקשורת, או במשחקי גיוס הכספים – אתה מוותר על הסיכוי להשפיע. מצד אחד זה להשתתף במשחק שכלליו כופים עליך הפסד, ומצד שני אתה במשחק גם אם אתה (חושב שאתה) לא משתתף. אפילו ה"חילוניות" (ואפשר להוסיף אחרי המושג הזה סימן שאלה ענק) – ובעיקר ההתנשאות הכרוכה בה, היא חלק מהקונטקסט החברתי וההיסטורי של המודרנה, שהיא מערבית ונוצרית בעיקרה. גם הטקסט שכתבת. גם הסיבות אליו. גם התגובה שלי. גם המנגנונים הטכניים שמאפשרים את זה, ואיך שהם נבנו, והמחשבה מאחוריהם. גם השפה.

    יש מי שמבקרים את המתנחלים והניאו-ציונים על שיתוף הפעולה עם אחרוני המשיחיסטים הנוצרים, הפשיסטים והגזענים הלאומנים הלבנים, אבל הם לא באמת שונים מכל יתר הפעילים, במרכז, בשמאל ובמקומות אחרים. הם אמנם מקדמים ערכים אחרים, לא של שוויון, אבל שיתוף הפעולה המפוקפק עם בעלי עניין שאין לך ולהם דבר וחצי דבר, כלל לא ייחודי להם. זה טבעם של שיתופי הפעולה והפשרות שאתה נכפה לעשות בפוליטיקה, ובחיים בכלל. וככל שאתה יותר פועל, אתה גם יותר פוליטיקאי, ויש לך לוביסטים ובאיזשהו שלב גם מממנים שאתה לא שלם איתם. אפילו פושעים מסוגים שונים. זה כמו פרק של "The Wire" שבו לכולם יש סיפור, אף אחד לא "רעים" או "טובים", ובכל זאת, כולם מתכתבים כל הזמן עם הטוב והרע, שאיכשהו הם בכל זאת קצת ידועים. כך או כך, המשחק החברתי שונה בתכלית ממסגרות השיח שאנחנו חושבים שמסבירות את מעשינו.

    ההבחנה היחידה שהייתי מחליף בטקסט הזה, היא ההנחה הבסיסית שלו בין אקטיביסט ולא אקטיביסט, פוליטי ולא-פוליטי. זה במיוחד נכון כשאתה מתאר שחלק נדלקים מהפעולה עצמה, או מהחוויה של להיות שם, ב"שטח". ובאמת יש אימוץ של היררכיה מיליטריסטית באקטיביזם השמאלי (שאתה שותף לה בהתנצלות הפותחת) לפי מתי הצטרפת ומה הניסיון שלך בהפגנות, כמו אחרון החיילים שמודד פז"מ, קרביות וותק. מי שחוטף כדורי גומי וגז, הוא יותר אקטיביסט ממי שמדבר או כותב או חוקר או חדש בעסק. (אולי בצדק). אלא שגם אם אתה חושב שאתה לא אקטיביסט, שאתה רק אדם פרטי שעושה לביתו, אתה עדיין עושה פשרות פוליטיות כאלו כל יום ובכל פעולה. המציאות היא פוליטית, ולכן הפוליטיקה נכפית עלינו כל הזמן. גם אם אתה עובד ומשלם מיסים, או לא, אם יש לך מחשב, אם אתה באקדמיה, אם אתה משתמש בכסף, ואפילו ההחלטות שאתה עושה במערכות היחסים עם חברים, שכנים, עמיתים ובעיקר בני זוג ומשפחה. אם הסכמת או סירבת או התעלמת כשמישהו ביקש ממך משהו – הכול בחירות שכרוכות בפשרות, וכולן, אם נרצה או לא, נובעות מהקשר, ונושאות משמעות פוליטית-חברתית-היסטורית. "לא בחרתי לבוא לעולם" וגם לא בחרתי לפעול בו. המקום, הזמן והחברה שאליהם נולדנו, ושבהם אנחנו נמצאים עתה, ושלעולם נהיה בהם – יש להם הנחות יסוד חברתיות ואונתולוגיות של מגע עם המציאות, ופשרות כדי להשפיע עליה. פאק, אפילו ההכרה הזאת בהקשר נטועה בהקשר.

    לכן, מה שמעניין לדעתי בטקסטים האלו – זה יותר ההכחשה שקדמה להם (ובמקרה של הראשון הסירוב הנמשך להכיר בצורך לשאת ולתת, להתפשר ולשתף פעולה), מאשר ההארה עצמה.

  13. א.ב. Says:

    טקסט יפה וחשוב לדעתי.
    אני חושב שאתה נוגע בנקודה מאוד עמוקה בתפיסה ההומניסטית.

    השאלה איך היה ערפת מתנהג אם היה נולד יהודי, או האם ברק כפלסטיני היה מצטרף לארגון טרור, או האם בלוגר זה או אחר, שמאלני, אם היה נולד בהתנחלות כבדה, מה אז היה אומר וכו' נמצאת במרכז המהות של ההומניזם. כי כהומניסט זה ברור לגמרי איך להתנהג הן כפלסטיני והן כישראלי, הן בזמן שלום והן תחת קרב.
    מה שמגדיר את ההומניסט זה לא המיקום שלו בזירה הפוליטית, או שיוכו המפלגתי אלא האמונה שלו בערכים מסוימים והליכה עקבית לפיהם.
    למשל, אם לא מוסרי (ואכן כך) לגרש את הפלסטינים מהמקום שבו נולדו, כך גם לא מוסרי לגרש מתנחלים ממקום הולדתם. וכו'…

  14. פרח תרבותי Says:

    מרתק ומרחיב את הדעת. תודה.

  15. אהד Says:

    חזק ואמץ, לתחושתי: כתיבתך מעיזה (גם)
    לחפור במקומות לא מעובדים ויוצאים משם לפעמים אבני חן.

  16. נטע Says:

    כותרת מדויקת יותר לדעתי יכולה היתה להיות "בין החמלה לבין האקשן", זאת משום שאף אחת משלוש הכותבות לא הפנתה עורף לחמלה בעודה מעזה לחשוף את האקשן שלה. וגם אתה לא (~"החלטתי לכתוב מתוך תקווה שעוד אנשים יקראו את הטקסטים האלה"). תודה לאל שלא נשארנו רק עם האקשן בלי החמלה. וגם תודה לך על כל המתנות שאתה נותן לקהילת הקוראים של הבלוג.
    (התגובה הזו היא על טהרת החמלה כי זו תגובה ראשונה שלי כאן. אם ירצה השם עוד אחשוף קצת יותר בעתיד את האקשן שלי).

  17. דרול Says:

    משתחרר מהחמלה ומתמכר לאדרנלין.
    גם זה יעבור.

  18. יונתן Says:

    אני לא מבין מה לא בסדר בחמלה. מה "נוצרי" בזה. אם קלקלנו, צריך לתקן, לא? זה נראה לי חלק בסיסי בהתנהגות של כל בן אנוש. נקודת המוצא שלי אינה נוצרית, לפחות במובן הזה, שלדעתי האדם במהותו טוב ולא רע, והחיים במהותם טובים. אני לא מתנצל על עצם קיומי, אני לא מרגיש שאני חוטא מעצם היותי בשר ודם. אני כן רוצה לחיות ולתת לחיות, ואני חושב שכל אחד יכול לעשות טעויות, גם גדולות, ולכן יש מקום לקחת אחריות ולהודות בעוול שנעשה, במידת האפשר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: