שימורים

by

 אורטל בן דיין

סיפור

"בחורות מתות שמישהו יפתח אותן, אבל אף גבר לא רוצה לפתוח בחורה" אמר אלכס, "זה עושה הרבה צרות, וגם, זאת עבודה  קשה."

הבטתי בו  וניסיתי להבין אם הוא יהיה מוכן לפתוח אותי. לא הבנתי מה גורם לבנים לפתוח בנות אם זאת כזאת עבודה קשה. אבל אלכס הסביר לי שאם בנות רוצות לקשור אליהן בנים בשרשראות ברזל הן צריכות לגרום לגבר לפתוח אותן. אלכס שלף סיגריה ונשף הצידה כדי לסלק את הפוני הארוך שהציק לו בעיניים. הוא עשה את זה לעיתים קרובות, ובעיניי זה היה הדבר הכי יפה בעולם, על אף שהתפאורה שלו הייתה הביובים הקודרים והמכוערים בשכונת הטרומים.

אלכס היה הילד הכי יפה שראיתי. הוא הגיע אלינו לשכונה לפני שנה בערך, קצת אחרי שעליתי לכיתה ח'. לאלכס היה שיער שחור מבריק ועיניים ירוקות מלוכסנות, הוא תמיד לבש מעיל עור שחור עם הרבה רוכסנים שהיה גדול עליו בכמה מידות. הייתי טיפה יותר גבוהה ממנו למרות שהיה מבוגר ממני בשנה. אלכס לא דמה לרוסים שהראו אז בטלוויזיה, גם הנערים האחרים שהגיעו לשכונה לא דמו להם, לא היה להם שיער בלונדיני וההורים שלהם לא היו מהנדסים.

אלכס כל הזמן רצה לנשק אותי והתחמקתי ממנו בכל מיני תירוצים. מאוד התביישתי שהוא יגלה שאין לי ניסיון עם בנים. שנאתי את המבוכה שלי. פעם, בזמן שכל החבר'ה התרברבו בנשיקות שלהם, אמרתי בהפגנתיות, מול כולם, שעדיין לא התנשקתי עם אף אחד. תמיד היה לי יותר אומץ מול כולם מאשר אחד על אחד, ובגלל זה נתנו לי כבוד. אלכס לקח אותי מיד הצידה והתנצל שלחץ עלי להתנשק איתו. "הייתי בטוח שהתנשקת כבר," אמר לי, "את מתנהגת כמו בת 20."

פתאום אלכס לא היה נראה כל כך קשוח וכשהוא חייך העיניים שלו התלכסנו יותר ממה שכבר היו. היתה לי צמרמורת בכל הגוף ואז נישקתי אותו. רעדתי מהתרגשות, וכשעצרנו לקחת קצת אויר, העברתי יד על קווצת הפוני שלו, שאלתי את עצמי תוך כדי האם עכשיו הוא יהיה מוכן לפתוח אותי. פחדתי שבסוף הוא לא ירצה ואז אני אתקע עם הדבר הזה לכל החיים. וגם, שאולי מישהי תבוא לפני ותקשור אותו אליה בשרשראות ברזל.

"למה שגבר ירצה להיקשר לאותה בחורה לכל החיים?" שאלתי את אלכס.

"גברים מפחדים להתחייב לתמיד" ענה לי, "אבל אם הם אוהבים באמת, הם מתים מפחד שזה יגמר, אז הם מוכנים לעשות הכל כדי לשמור על הבחורה שלהם"

"למה להם להסתבך? שאלתי, שישכבו רק עם בחורות שמישהו כבר פתח אותן וזהו."

אלכס אמר, "תחשבי שאף אחד לא ירצה לעשות את זה וכולם ילכו רק עם הפתוחות, בסוף יהיה מצב שכל הבחורות הפנויות יהיו סגורות והגברים לא באמת יתאהבו."

עברו כמה ימים מאז השיחה שלנו, הרגשתי שיש יותר מידי דברים שאני לא יודעת, אז החלטתי להעלות שוב את הנושא.

"אני מקווה שאתה לא עובד עלי," אמרתי לו, "הבנים מהכיתה שלי אמרו שזה בדיוק ההיפך ממה שאמרת."

"מה ההיפך?" שאל, "על מה את מדברת?"

"הם אמרו שבחורה הופכת להיות שפוטה של הגבר שפתח אותה, שבחורה בחיים לא שוכחת את הראשון שלה, וזה ההיפך ממה שאמרת."

"איזה שטויות של הישראלים," צחק בזלזול, "זה למה הגברים בורחים לכם עם נשים רוסיות, נשים רוסיות יודעות איך להחזיק את הגבר."

קיוויתי שאלכס צודק, כי אצלנו היו אומרים דברים ממש גסים על בנות, למשל שבחורה היא כמו קופסת שימורים: ברגע שאחד פותח, כולם טועמים. אני לא אהיה קופסת שימורים, את זה ידעתי על בטוח.

"אז סיפרת לי הכל, נכון?" שאלתי.

אלכס חשב רגע ואמר: "יש עוד משהו, אבל תבטיחי לא לשאול אחר כך עוד מיליון שאלות." הבטחתי. "אני מכיר מישהי שפתחו אותה ואחרי כמה ימים היא שוב נסגרה, צריך לדעת לעשות את זה, לא כל אחד יודע. זה לא צחוק, זאת עבודה קשה."

שאלתי את עצמי מה יקרה אם אלכס יסכים לפתוח אותי ובסוף גם אני אסגר? חשבתי שאולי בחורה נסגרת כשהגבר לא באמת רצה אותה עמוק בפנים, ושאולי זאת הדרך של הטבע להגן על הבנים כשהם לא בטוחים אם זאת אהבת אמת. אולי, כשבחורה נסגרת זה הסימן שהטבע נותן להם. תהיתי אם אלכס יודע את כל זה ועדיין מסתיר משהו. זה לא הסתדר לי, מי תרצה להיפתח ולהיסגר כל הזמן?

באותה תקופה אבא שלי עזב את הבית ואמא שלי אמרה שזה בגלל הזונה שלו. תהיתי  אם אמא מספרת לי את כל האמת או שבעצם הכל קשור לזה שאבא לא פתח אותה ובגלל זה הוא לא היה קשור אליה בשרשראות ברזל. "גברים נשארים רק כשהם ראשונים" נזכרתי במה שאלכס אמר, ונכנסתי ללחץ.

למחרת תפסתי אומץ ושאלתי את אמא אם זה נכון שגבר נקשר רק לבחורה שהוא הראשון שלה, "מה קורה לילדה הזאת?" אמא דיברה לעצמה כאילו אני לא שם, "שאלוהים יעזור לי, מי מכניס לה שטויות כאלה לראש? בטח שמעת את זה אצל אבא שלך, את הפה המלוכלך שלך הבאת ממנו, זה לא מאצלנו, עוד פעם אחת ואת עוברת לגור איתו, נראה איך הזונה שלו תתמודד איתך". הבנתי שהיא לא רוצה לספר לי כלום ומנסה להפיל את הכל על אבא שלי. אז החלטתי לא לשאול אותה יותר, ממילא אבא שלי עזב אותה בסוף, אז מה היא כבר יכלה ללמד אותי על גברים.

אני ואלכס חיכינו הרבה זמן לאפשרות שיהיה לנו בית לבד. כשאמא שלו נסעה לבקר את הדודים שלה בנתניה, קפצנו על ההזדמנות. סיפרתי לאמא שלי שאני הולכת לישון אצל חברה כדי להתכונן למבחן בתושב"ע ושההורים שלה יקפיצו אותנו בבוקר לבית ספר. אלכס חיכה לי בבית. כשנכנסתי שמעתי את השיר "לתת" של בועז שרעבי. זה השיר שהוא הכי אהב מאז שעלה לארץ. אלכס הכין מראש את הקסטה על הנקודה שבה מתחיל השיר, הבנתי שהוא לחץ על "play" בדיוק כששמע אותי בדלת. התרגשתי, כי אני הקלטתי לו את הקסטה הזאת. התחלנו להתנשק על הספה בסלון והוא הכניס לי ידיים מתחת לחולצה, התגלגלתי מצחוק כי זה היה מדגדג. ואז פתאום הוא קם, הוריד חולצה ולרגע ממש נבהלתי, עד שהבנתי שהוא רק מחליף אותה, לאחרת, נקיה, אז נרגעתי. אלכס כל הזמן החליף בגדים כי מאוד היה חשוב לו להיראות יפה, זה משהו שמאוד שאהבתי בו. אהבתי גם שהוא תמיד ידע מתי אני עצובה ועשה הכל כדי להצחיק אותי. באותו ערב קסום, הוא חיקה את הבעות הפנים שאמא שלו תעשה כשהיא תגלה שישנתי בבית שלהם בלי רשות. כשהפסקנו לצחוק, אמרתי לו שאני בטוחה שהיא לא תעשה לו כלום, אבל אם אמא שלי תגלה, היא תשלח אותי על טיל לאבא שלי, "אז תבואי לגור פה איתנו" הוא הציע בלי לחשוב פעמיים, אהבתי את הרעיון, כי אהבתי להגיע לבית שלהם, אמא של אלכס קיבלה אותי יפה ותמיד היתה שמחה שאני באה, התרוצצתי לה שעות בין הרגליים וזה בכלל לא הפריע לה.

למחרת התגנבתי בזהירות החוצה. פחדתי שאמא שלי תתפוס אותי יוצאת מהבלוק שלו אז הצצתי מהכניסה לבניין, ובדקתי כמה פעמים שאף אחד לא רואה אותי. עשיתי את  כל העיקוף דרך החצרות של שיכוני הטלוויזיה, כדי להגיע לתחנת האוטובוס ממנה אני נוסעת לבית ספר, כשאני לא מבריזה. כל היום בבית ספר חשבתי על אלכס. הייתי עצובה כי הוא לא פתח אותי, אפילו לא קרוב. פחדתי שהוא לא באמת אוהב אותי והוא מאלה שמספרים לבחורות הכל רק כדי שיהיו איתן. באותו  היום בבית ספר, מישהו  מהכיתה צעק לי בחצר, מול כולם, "זונה של רוסים מסריחים", וכולם צחקו. התעצבנתי מאוד אבל הייתי עסוקה מידי בכמות האהבה של אלכס ובכמה זמן עוד נשאר לנו להיות ביחד אם לא אצליח לגרום לו לפתוח אותי.

כל יום זה היה מישהו אחר שצעק לי "זונה של רוסים" ואף אחד לא העניש את הילדים שצעקו לי את זה. יום אחד, בהפסקה השניה, צחי קילל את אלינור בגלל שהיא לא רצתה להיות חברה שלו, וקרא לה "יא' פתוחה" מול כולם. הוא לא שם לב ששוש גולדשטיין, המורה הכי קשוחה בבית ספר, היא התורנית בהפסקה, מה שאומר שהוא אכל אותה ובגדול. היא זימנה אותו מיד לחדר המנהלת. אלינור בכתה וכל הבנות ניחמו אותה ואמרו לה שצחי מטומטם. שוש הזמינה את ההורים של צחי והשעו אותו לשלושה ימים. זה היה מוזר, את צחי הענישו בגלל שקרא לאלינור פתוחה, שבכלל לא הבנתי למה זאת קללה, ואת אלו שקראו לי זונה של רוסים לא הענישו.

התרגלתי שקוראים לי ככה בבית ספר, אבל כבר לא היה ממש איכפת לי, אחרי החרם שעשו עלי בכיתה ו' ואף אחד לא דיבר איתי שלושה חודשים, ממש לא החזקתי מהם חכמים. כשהיו אומרים לי שאני מסתובבת עם רוסים מסריחים, הייתי עונה שהרוסים הם כמו כולם ושזה טיפשי להכליל. בכל מקרה כמעט שהפסקתי ללכת לבית ספר והייתי מבלה את רוב היום עם אלכס והחבר'ה בשכונה. הם אפילו נתנו לי שם חיבה, כמו שהיה לכולם: 'צ'ורנאיה', וכשרצו לעצבן- 'מארוקאנסקאיה'. הם קלטו אותי אליהם ושם היה לי מעמד. הייתי הבחורה של אלכס והם היו החבורה שלי.

אמא שלי ביקשה שאפסיק להיפגש עם אלכס, "מה את רוצה ממנו?" שאלתי אותה, "הוא באמת מיוחד ומתייחס אלי בכבוד."

"כל הגברים אותו דבר, כשתגדלי תביני, תראי שכולם אותו דבר."

"מה אותו דבר בהם?" שאלתי,

"הם כולם רוצים משהו וכשאת נותנת להם אותו הם עוברים הלאה, נשים צריכות לשמור על  עצמן."

"מה זה המשהו הזה שהם רוצים, אמא? למה את מתכוונת?"

"קצת סבלנות," אמרה לי, "את לא צריכה לדעת הכל עכשיו, יש לך עוד זמן לדברים האלה."

חשבתי על דרכים לתחמן את אמא שלי כדי שתגלה לי מה זה הדבר הזה שהיא נתנה לאבא ובגללו הוא הלך. חשבתי לעצמי שאם אני אגיד משהו טוב על החברה של אבא אז אני אוציא אותה מהכלים, ואז אפשר יהיה לסחוט ממנה הכל, כי אז היא לא שולטת בעצמה. כשחזרתי מבית ספר אמרתי לה, שאני לא רוצה לאכול ארוחת צהריים כי חברה של אבא הכינה אוכל טעים ואני רוצה לשמור לו מקום. בדיוק כמו שתכננתי היא השתוללה והתחילה לצעוק:

"אז לכי תגורי עם אבא שלך, שהזונה שלו תגדל אותך, יצאת כמוהו, לא מעריכה כלום, מה  לא נתתי לו? את החיים שלי נתתי לו. מאפס בניתי אותו. מאפס."

כשהיא הפסיקה לצעוק היא התחילה לבכות והרגשתי רע שפגעתי בה, הלכתי אליה ואמרתי לה שברור שהאוכל שלה הרבה יותר טעים ורק רציתי לעצבן אותה כדי שתגלה לי מה היא נתנה לאבא שגרם לו ללכת. "למה את צריכה לדעת את הדברים האלה?" אמרה, "הוא הלך וזהו. ברוך שפטרנו."

"אמא, מה אבא לקח ממך ועבר הלאה?" התעקשתי.

"מה זה משנה עכשיו?" שאלה אמא, "אלכס ביקש ממך משהו?"

"לא, מה פתאום, הוא לא ביקש כלום."

אמא שתקה לרגע ואז אמרה: "מה שגברים מבטיחים לך את יכולה לרשום על הקרח. תשמרי על עצמך. זה הכי חשוב."

שעות גלגלתי את כל השיחה הזאת בראש ואז פתאום נפל לי האסימון, הבנתי שיש משהו שאם אני אתן אותו לאלכס אז הוא יעבור לבחורה הבאה. אבל אם אני אצליח לגרום לו לפתוח אותי לפני שאני נותנת לו, אז הוא יהיה קשור אלי לתמיד, הוא לא ירצה אף אחת אחרת. הבעיה היא  שלא ידעתי מה זה הדבר הזה שאסור לי לתת.

כמה ימים אחר כך הלכנו למגרש בשכונת הטרומים, ידעתי שמשהו הולך לקרות, ממש הרגשתי את זה מתקרב. שכבנו על הדשא והתחלנו להתנשק ולגעת, פתאום אלכס אמר לי, "אני מוכן לעשות את זה, אני אוהב אותך." "באמת?", שאלתי בהתרגשות, "אתה בטוח?", "מאה אחוז בטוח", ענה לי. הצלחתי, חשבתי לעצמי. עכשיו אלכס יהיה שלי, לתמיד, כמו שרציתי. עוד לא נתתי לו את הדבר ההוא והנה הוא מוכן לפתוח אותי, כנראה שהוא באמת אוהב אותי. כבר לא היה לי חשוב לגלות מה זה הדבר הזה. הבטתי אל תוך העיניים היפות שלו ואמרתי טוב.

 דימויים: טרייסי אמין.

47 תגובות to “שימורים”

  1. ארך אפיים Says:

    נהדר.

  2. גור Says:

    אורטל ואלכס לנשיאות + סגנות!

  3. Eyal Says:

    נהדר.

    בהזדמנות זאת אני ממליץ על הסרט: ילדים וgk הסרט "חבצלות מים", אבל רק כי זה הזכיר טיפה סצינות משניהם.

  4. דרול Says:

    זוכה פרס שרת החינוך לבנאליות , או פרס ההסתדרות הציונות לשיעמום.

    חן חן על ששיתפת בנטייתך לקליטת עליה …. לילה טוב.

    • Assaf Says:

      ועל תגובות כמו אלה נאמר הפתגם:

      הפוסל במומו פוסל.

    • Doron Shamia Says:

      מישהו הכריח אותך לקרוא? לך קרא איזה ספר קודש במקום.

    • איתי_85 Says:

      שמוק.

    • arik Says:

      דרור,אתה כזה גזען עלוב.רק רציתי להגיד לך את זה.

    • איתמר Says:

      תגיד אתה עושה עוד משהו בחיים חוץ מלהתגונן נואשות מפני כל מי שמצליח לגעת באנושיות באמצעות הדבר החמקמק הזה שנקרא מילים? נכנסתי לבלוג שלך כדי לראות, וחוץ מזה שאתה מלא מעצמך כמו קרפיון ממולא, עילג, נרקיסיסט וזקוק דחוף למישהו שיעזור לך עם העניין הזה של אוננות שש פעמים ביום, לא ראיתי שם הרבה.

      • דרול Says:

        ההתפרתות הנלעגת שלך תפסה אותי במצב רוח זחוח מהרגיל וכן בעיתוי מצויין, שכן מחר אני ממריא לאוקראינה, לאומן עיר קודשינו.
        הלכך, במידה ותמסור לי את שמה של אמך, אני אזכיר את שמך אצל הציון והקדוש, ואם לא, אז אני אזכיר את איתמר בן שרה בתוך שאר חולי ישראל.

  5. עומר Says:

    יפה מאוד.

  6. טל Says:

    שאת לא עסוקה בלתעב את האשכנזי-את כותבת די טוב . הסיפור שלך היה מרתק אולי יום אחד תגעי לרמה של דורית ראבניאן הגדולה

    • גליה Says:

      לגמרי מסכימה עם טל…. תתרכזי בליצור במקום בלשנוא ותגיעי רחוק

    • איתמר Says:

      בעיקר אל תקשיבי למה שאומרים לך. ספרות זה לא מרציפן ואין לה רצפטים. יש בה טינה ושנאה בדיוק כפי שיש בחיים

  7. Assaf Says:

    יפהפה.

  8. חן Says:

    דרול, להיפך. העלייה קלטה אותה. היא מצטיירת כנערה בודדה ודחויה.

  9. אהד Says:

    טקסט מרגש ונאיבי בארץ האמורי? יש תקווה לכולם 🙂

  10. איתן Says:

    בראבו, לרגע חשבתי שאת קול דומה ליוצרת 'מלאך אצל שולחני' אבל עמדתי על טעותי, את ישירה ממנה ולא מדברת רק אל תוך תוכך, את נהדרת, כנ'ל לגבי הדימויים של טריסי אמין

  11. רתם Says:

    בברית המועצות כמו בברית המועצות הכל היה עבודה קשה. אהבתי את הסיפור שמצליח להפוך את המר של ההתבגרות למתוק

  12. anatlevin12 Says:

    סיפור חד וחזק.

  13. Ora Gavriely Says:

    איזה יופי!

  14. חן משגב Says:

    יופי של טקסט, מעניין וכתוב היטב. מציף יפה סוגיות והתלבטויות של מיניות ומוצא אתני. כל הכבוד אורטל!

  15. תהל Says:

    מצוינת!

  16. תוהה Says:

    יפיפה , הקסם של הנאיביות אף פעם לא פג,תמשיכי לכתוב

  17. יסמין Says:

    תודה. סחה על האומץ להיחשף ככה (אפילו אם לא הכל אמיתי).

  18. chicky00 Says:

    מעריץ

  19. lorenmilk Says:

    סיפור מקסים שעושה חרקירי בלב.

  20. גרוגרת Says:

    מדויק ואמיץ (כמו אורטל, תכלס) ומאיר את החוויה (המפוקפקת) של לפתח ניצני מיניות ראשונים בפריפריה. מניסיון

    • ארך אפיים Says:

      ואני דווקא חשבתי שזה תחום אחד שבו אין הבדל כל כך גדול בין המרכז לפריפריה. אבל מה אני יודע.

      • חן Says:

        אני חושבת שזה קשור לעולם המושגים. לא נראה לי שבכל מקום קראו פתוחה למי שאיננה בתולה, ולביתוק הבתולין לפתוח. נראה לי שזו שפה של פריפריה, אבל אולי לא..

      • ארך אפיים Says:

        נראה לי שזה יותר עניין של תקופה. זה סלנג מוקדם שהיה רווח בשנות החמישים-שישים-שבעים ואולי גם קודם. אני זוכר שירים מהצופים שהמלה הופיעה בהם. יש למישהו עותק של בן-יהודה/בן-אמוץ? אני משוכנע שהערך נמצא שם. וסליחה על הסטיה מהנושא.

    • רתם Says:

      לפתוח זה מה שעושים בתרבות ערבית (מסורתית) בליל הכלולות. לא צריך את בן אמוץ

  21. Yossi Almagor Says:

    שאפו

  22. ימימה Says:

    סיפור נהדר!

  23. anonymous moose Says:

    נהדר, תודה!

  24. s.david Says:

    מרגש ומותח גם יחד

  25. בת חכמה Says:

    וזו שאינה יודעת לשאול?

  26. אורן.י.ש. Says:

    הייתי שם,מהצד השני
    מקסים
    רוצה עוד
    מהכל

  27. תמר Says:

    מעולה! אני מקווה שיש לך עוד סיפורים כאלה ואחרים. רוצה לקרוא עוד!

  28. Alona Shvarthzburd Says:

    סיפור נהדר, נהנתי מנקודת המבט של הנערה הצעירה על מערכת היחסים בין גבר לאשה וההתמודדות עם שאלות שבדיעבד אנו ממשיכים להתמודד איתן גם כשמתבגרים רק בשפה אחרת.
    אני מעריצה את הנערה על כך שלא נסחפה אחר הרוב ונשארה בחבורת הרוסים..
    גרמת לי גם קצת להתאהב באלכס 🙂

  29. אורטל בן דיין Says:

    תודה לכל המגיבים והמפרגנים. זה מרענן שלא זורקים עלי חצץ. רגשתם אותי.

  30. adistav Says:

    איזה יופי…

  31. Irad Ben Isaak Says:

    כל כך יפה ומרגש, טהור ושלם. אני מאוהב.

  32. אלכס אויסטרך Says:

    כול הכבוד אורטל !כול הזמן הייא בך קסם ישי !!!!!!!!!!

  33. אלכס אויסטרך Says:

    מרגש ב טירוף !!אין עלייך !אמיץ,חזק,מירגש

  34. Dan Tadmor Says:

    מרשים ומרגש במה שנראה לי כאותנטיות וישירות – אבל אני עם
    זאת תוהה כמה בורים הייתם/ן בגיל שהוא בכל-זאת מעל 12-13. לא חשבתי שבארצנו זה אפשרי כלל… אם זה נכון אז זה לא רק מפתיע אותי אלא גם מעציב מאד. אז אולי – בכל זאת – יש מצב שקצת הגזמת לצורך הסיפור?…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: