פרויקט האופוזיציה: הקדמה

by

מושג האופוזיציה, כך מסופר במילונים, מקורו במאה ה-14, וכמו מושג ה"מהפכה" מגיע גם הוא מהקשר בין-כוכבי. באסטרולוגיה של ימי הביניים המאוחרים, המושג מסמן את נוכחותם של שני גופים שמימיים, זה מול זה. מקור המילה הלטינית מגיע מ-opponere, היינו "להציב מול" (מכאן מגיע באנגלית של ימינו ה-opponent). בסוף המאה ה-16 המושג הואנש כיחס של עוינות או התנגדות ובתחילת המאה ה-18, המאה של הנאורות, הוא קיבל משמעות פוליטית מובחנת של "מפלגה המתנגדת לשלטון".

כדאי, כבר כאן, לאבחן ולומר: המושג הקוסמי עבר פוליטיזציה, אבל לא איבד מובן אחד חשוב, חשוב מאוד לפרויקט שלנו, והוא היחס של ה"עמידה-מול". יחס זה של שני גופים שנמשכים ונרתעים זה מזה בו-זמנית הוא מה שמעניק לשני הגופים את יכולת התקיימותם. בלי האחד, גם לא ייתקיים השני. יותר מזה, היחס הזה מחייב שמירה על איזון בין כוח המשיכה לעוצמת הדחייה. אם אחד מהם יגדל יותר מדי, או יימשך חזק מדי, הוא יבלע את האחר ויתרסק יחד איתו. שני הגופים האלה תלויים ביחס המאזן ביניהם כדי להתקיים באופן עצמאי, אבל תמיד מתוך המבט אל האחר. כך תלוי השלטון הדמוקרטי בביקורת הציבורית, שאמורה למנוע ממנו לצמוח יתר על המידה ולשעבד את המערכת כולה לאינטרסים כוחניים צרים; כך אמורה הביקורת הציבורית לשמור על אוטונומיה אל מול השלטון ולא להימשך אליו יותר מדי.

במקום הקצר שיש לי כאן, אני אנסה לומר משהו כללי יותר על העניין שבמושג האופוזיציה לחשיבה הביקורתית בהווה, ולעבור בזריזות למימד המקומי. אסיים בכמה מילות הסבר על מטרות הפרויקט שיעלה כאן בשבועות הקרובים והבית הוירטואלי שזכה לו.

1.

הפוליטיזציה של ה"אופוזיציה" בתקופת הנאורות דחקה והבליעה את יחס ההשתקפות בין האחד והיפוכו, בלי לבטלו. הפרדה רטורית של האופוזיציה הפכה להנחת יסוד של הדמוקרטיה הליברלית החילונית, תוך הסתרתו של ה"מפריד", או מי שמעניק להפרדה את תוקפה. ה"מתנגדים" השתכנעו ביכולתם להיפרד מהשלטון, אבל הניחו לכוח להגדיר אותם ולהעניק להם תוקף. לכאורה. כפי שהראה לאחרונה דיוויד בל (Bell), ההיסטוריון של "המלחמה הטוטאלית הראשונה", לאחר התרחבות והשחתה של חצר המלוכה, החל "המעמד השלישי" להגדיר את עצמו לא רק אל-מול האריסטוקרטיה, אלא גם במנותק ממנה ומהמבנה הפוליטי שהיא יצרה (האב עמנואל סיאס כותב כי "לא מספיק להראות שבעלי הפריבילגיה לא תורמים לחברה, מחלישים אותה ופוצעים אותה, אנחנו חייבים להראות שהם לא שייכים אליה כלל").

"סוף האריסטוקרטיה הוא גם סוף עידן המלחמה האריסטוקרטית והתחלת הגלובליזציה", כותב בל. המהפכנים הצרפתיים ראו עצמם ב-1789 כמי שמתחילים ספירה חדשה, שנת אפס, אבל זיהו אותה עם התחלת מימוש "הכוח הנכון" או הזיהוי של רובספייר בין אישרור הכוח ו"המעלה הטובה". אמנם, המהפכה – שהפכה למפלגת שלטון – העלתה דווקא דיקטטור צבאי, אבל האשליה לפיה אופוזיציה היא "גוף" עצמאי גם כשהוא שולט, או כשהשליט מעניק לו את זכות הדיבור, נמשכה עד לאחרונה. במקום הפרדה ברורה בין הכוח (השלטוני) והביקורת ההכרחית עליו, האופוזיציה החלה לתפוס את עצמה כמתחרה לגיטימית על השלטון, היינו, על הכוח. בהתאם, תומכי נפוליאון יכלו לזהות את עצמם הן עם הכוח והן עם ההתנגדות הרומנטית אליו. אפשר לראות בבירור את הסתירה הפנימית הזו מופיעה למשל בספרות הפוסט-מהפכנית של סטנדל. דמותו של ז'וליאן (גיבור Le Rouge et Le Noir) מייצגת את הסתירה הפנימית שיצר מצב זה, כמו ה-ennui (השעמום) הא-פוליטי שהוא הוליד.

הדמוקרטיה המודרנית הליברלית, בניגוד ל"טרור" המהפכני, הכריזה כי חופש הביטוי, הביקורת הציבורית, והזכות להפגין ולשבות, הם ערכים מרכזיים בעבורה. אבל גם היא ניסתה להכיל את האופוזיציה ביחס ההכרחי לכוח, כלומר כחלק ממנו ומה שמוגדר על ידו, במקום כהתנגדות אליו, כמי שמאזנת אותו מבחוץ. במילים אחרות, הביקורת הותרה (ואז זכתה למעמד "עצמאי") רק כל עוד היא הצליחה להוכיח את הקשר שלה לכוח, את יכולת היישום והמימוש שלה ביחס ל"נורמה" ולקונצנזוס.

תופעה זו יצרה פרדוקסים משונים. את הביקורת הקשה ביותר על השלטון, היום, אפשר לא פעם לשמוע דווקא מתוך החוגים ה"קואליציוניים" (תנועת "מסיבת התה" בארה"ב, למשל), או משוליים רדיקליים של תנועות מחאה (תנועת המחאה בישראל, ה"אינדיגנאדוס" בספרד, "סיריזה" ביוון, "קנאק אטאק" ו"אוטונומה" בברלין וכו'). בניגוד לכך, ברוב מדינות המערב, האופוזיציה חייבת להוכיח קודם את נאמנותה לקונצנזוס, ורק אחרי זה להעז ולבקר. ה"אופוזיציה" מקבלת תוקף "אוטונומי" רק לאחר שהיא הבהירה את נאמנותה למרכז. במקרים מסוימים, כמו בישראל של העשור האחרון, כל יומרה ביקורתית נזנחה לטובת המרכוז, הכוח, והשלטון. האופוזיציה איבדה את זכות קיומה ונעלמה. בהתאם, נעלמה יכולת ההפרדה בין הרשויות והידלדלה החשיבה הביקורתית. השלטון החל מגדיר לא רק את הכוח אלא גם את גבולות הביקורת עליו.

במקביל, בשנים האחרונות אנחנו עדים להתרחבות גדולה של הפערים החברתיים והכלכליים (ראו ספרו האחרון של טוני ג'אדט, Ill Fares the Land, שסיכם את הנושא בצורה מבריקה וכואבת זמן קצר לפני מותו), התעקשות על צמיחה גם במחיר של הרס הסביבה וחורבן פוליטי וחברתי וערעור עקבי של גבולות הביקורת ה"לגיטימית". במלים אחרות, הדמוקרטיה הקפיטליסטית הבהירה שהיא מוכנה לספוג ביקורת, כל עוד זו לא באמת מסכנת את ה"צמיחה" או את הזיהוי האתני-לאומי שמאחוריה. אפילו אשליית הביקורת הלגיטימית נזנחה. מעיקרון הפרדת הרשויות נותר רק צל חיוור.

מכיוון שה"צמיחה" וה"דמוגרפיה" כבשו חלקות בכל תחומי החיים, בכל רחבי הבית – מהחינוך לערכים יהודיים לגיל הרך ועד לקיצוץ הקצבאות לקשישים – כמעט כל ביקורת מתפרשת כסכנה ממשית על השלטון. מכאן, בדמוקרטיה הניאו-ליברלית, המפוחדת-תמיד (כווולם מפחדים), כל ביקורת היא בעיה. כשמחברים לניאו-ליברליזם את המאבק האתני והאיום הבטחוני, כל ביקורת הופכת לאיום ממשי על עצם הקיום. מכאן, מנקודת המבט של האופוזיציה, בהווה שבו אנו חווים, השאלה היא כבר לא איזו אופוזיציה נוצרת, אלא האם קיימת אופוזיציה או אפשרות לכזו? ובמידה והתשובה על השאלה היא חיובית, האם היא קיימת מחוץ למה שהשלטון משרטט ומגדיר עבורה? אופוזיציה אמיתית חייבת לצאת מהבית, הן המילולי והן המטאפורי.

במדעי המדינה מקובל לראות באופוזיציה וביעילותה הפוליטית כלי יעיל לבדיקת מידת הדמוקרטיות של השלטון. במדינה שאינה מוכנה לקבל אי-הסכמות לא תיתכן אופוזיציה יעילה ולכן גם לא דמוקרטיה, כי אם דמוקרטיה למראית עין (התיאוריה הפוליטית של השנים האחרונות מצביעה על "הדמוקרטיה המתגוננת", מושג ששרון ונתניהו הרבו לצטט, כמושג שמאפיין את מראית העין הזו). בתחילת שנות ה-60 פרסם רוברט דהל (Dahl) ספר שהפך לקלאסיקה בתחום, על "האופוזיציה הפוליטית בדמוקרטיות המערביות". דהל פיתח חמישה מודלים אפשריים של אופוזיציה פוליטית דמוקרטית על בסיס היחס למרכז הפוליטי, כוח ההשפעה על האג'נדה שלו, היכולת לתת ביטוי למפלגות מיעוט, עקרון הפרדת הרשויות, היחס לייצוג הישיר של האוכלוסייה והנחת חילופי שלטון קבועים.

במדינת ישראל של ההווה לא מתקיים אף אחד מן התנאים הללו. בין הליכוד, קדימה, העבודה וכל מפלגת שלטון אחרת, אין אי-הסכמות משמעותיות, אלא – במקרה הטוב – ויכוח על הדרך אל המטרות המשותפות: כלכלת השוק והשתלטות דמוגרפית. אפילו חילופי שלטון, במצב כזה, לא משנים את הקו השולט. במצב כזה צריך לשאול על ההשלכות של אופוזיציה משותקת, חסרת יכולת וחסרת תשוקה אידאולוגית. דהל מראה כי מערכת פוליטית שמתנהלת על בסיס הגמוניה ושיקולים ציניים שמטתרם הסופית הוא הכוח לבדו, נאמנה לטובתה שלה ולא לטובת האזרח שהיא אמורה לשרת. במדינת ישראל של ההווה לא לגיטימי לשאול על מידת הנאמנות של השלטון לאזרח, היות ושיח הנאמנות מניח אך ורק את שאלת הנאמנות של האזרח לשלטון.

האופוזיציה היא, לכן, מראה טובה למצב הדמוקרטי: אם האופוזיציה היא הגוף שמשקף את מידת המעורבות והאכפתיות של המערכת הפוליטית, אזי מדינת ישראל של ההווה היא מדינה נטולת רצון פוליטי וללא חזון חברתי כלכלי. במובן מסוים, הדרישה של מפגיני המחאה החברתית לבית צריכה להיות מובנת כאן גם באופן מטאפורי, ולא רק ליטראלי. תומכי החשיבה הביקורתית והדמוקרטית, מן המתונים שבהם ועד הרדיקליים ביותר, הושלכו מן הבית. בספר שיצא השנה ("ערי מרידה") כותב דיווייד הארווי כי "לתבוע את הזכות על העיר, הוא במידה רבה לתבוע זכות על משהו שלא קיים יותר." לכן, הוא כותב, "המשימה הפוליטית של ההווה היא לדמיין ולהציב מודל חדש לגמרי של הווייה עירונית, נפרדת ומנוגדת לאמוק של הקפיטל האורבני, הגלובלי, מעלה העשן."

2.

במדינת ישראל של 2012 אין אופוזיציה. מה שנקרא כך הוא אופוזיציה למראית עין, כפי שהדמוקרטיה היא למראית עין, "וילה בג'ונגל" שלא מעיזה לפתוח חלון פן ייתעופף לו פנימה איזה פרי בשל. כאשר מצמצמים את המבט הגלובלי לישראל עולה שאלה נוספת, היסטורית: לאור האיסורים שהוחלו על מפלגות ערביות מאז קום המדינה (ראה, למשל, פרשת אל-ארד מ-1960 או הרג 13 מפגינים ערבים באוקטובר 2003) ולאור הדחיקה של ביקורת חברתית ותרבותית לשוליים, לא פעם באמצעים אלימים (פרשת ואדי סאליב ב-1959 או השתקת פרשות החטיפה וה"אימוץ" למיניהן) האם אופוזיציה אמיתית אי פעם התקיימה כאן? האם המאבק בין קואליציה ואופוזיציה לאורך שנות המדינה חשף או הסתיר את גבולות השיח הפוליטי? האם לשכבות שלא הגיעו מן האליטה השלטת ניתן שוויון-הזדמנויות אמיתי מבחינה פוליטית? במונחים קונקרטיים יותר: האם ייתכן שהאופוזיציה של מנחם בגין, למשל, הסתכמה בנסיון להשתלט על השלטון אבל בלי להציב אלטרנטיבה ממשית למדיניות היישוב וההעדפה היהודית-אשכנזית של בן גוריון? האם ייתכן שהאופוזיציה של שלי יחימוביץ', ציפי ליבני, או שאול מופז מחשבת מלכתחילה את סיכוייה בקרב מצביעי הליכוד? האם האופוזיציה של מרצ הבינה את בעיותיהם של המגזרים שלא יוצגו ברשימה השמית של מועמדיה? האם ייתכן שהליך דמוקרטי מוסדר הוא בלתי אפשרי בישראל של "מצב החירום התמידי"? ואם כן, האם ייתכן שמדינת ישראל של העבר וההווה היא דמוקרטיה למראית עין? ואם כך, את מי זה משרת ולמען אילו מטרות?

3.

מטרת הפרויקט שייעלה כאן בשבועות הקרובים היא לבדוק את גבולות האופוזיציה הלגיטימית אל מול ההתנגדות הלא-לגיטימית, זו ששלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשיפוטית – מסמנות כ"סכנה". במילים אחרות, מושג האופוזיציה מאפשר למבקר/ת לבדוק את גבולות השיח הפוליטי. הכותבים והכותבות בפרויקט באים מן התפר שבין התיאוריה הפוליטית והאקטיביזם הפוליטי, מן התפר שבין המחשבה הפוליטית והמחשבה החברתית, ומן התפר שבין הדיון הגלובלי והדיון המקומי. הניסיון כאן, מבחינתי, הוא לספק בסיס אפשרי לדיון רציני של פעילי מחאה לא רק בהווה של ההתנגדות אלא גם בעתיד שלה ובכוח המושגי שלה. בלי זה, המחאה שחווינו בשנה האחרונה לא תצליח לייצר מסר שיחרוג מגבולות השיח השלטוני ויציב מולו סימן שאלה אמיתי. עבור סימן שאלה כזה, צריך לאתגר את גבולות השיח ה"לגיטימי" בעבר, בהווה ורצוי-בעתיד.

הכניסה של רבים מפעילי המחאה למפלגות מרכז עשויה אמנם להכניס את נושאי המחאה לפוליטיקה המפלגתית ולשפר תנאים של נושאים מסוימים, אבל לחוזה עם השלטון יש מחיר. הארווי כותב בספרו על צמיחת דור של בליונרים בחלק גדול מהמדינות המתפתחות, בעשור האחרון. ישראל נמצאת ביניהן. הקיטוב הגובר והפער הגדל בין עשירים-ביותר ועניים-מאוד חודר לכל פינה של חיינו, הוא כותב, "ומחלחל למרחב העירוני, שהופך למרחב פרגמנטרי ומבוצר של קהילות מתוחמות (Gated communities) ומרחב ציבורי מופרט, תחת מעקב מתמיד. ההגנה שהניאו-ליברליזם מספק ל'זכות לרכוש הפרטי' הפכה לצורה ההגמונית של הפוליטיקה של ההווה, גם עבור המעמדות הנמוכים."

הכניסה של פעילי המחאה לפוליטיקה המפלגתית במקום ההתעקשות על הקמת מערכת פוליטית אלטרנטיבית וביקורתית, שתבקר אותה מבחוץ, משמעה קבלה של העיקרון השלטוני הזה. ההתערות במערכת שלטונית שנעה בין ימין רדיקלי למרכז ליברלי-לאומי, משמעה ויתור על הקריאה של כמה מכותבי המאמרים בפרויקט שלנו להתעקש על פוליטיקה-מלמטה, תוך בנייה הדרגתית של ארגון-גג לכל ארגוני ופעולות המחאה. המודל של "סיריזה" ביוון, וההצלחה שלה לגרוף כמעט שליש מהקולות בבחירות האחרונות, צריך לשמש כאן כמודל פעולה רלוונטי.

שלא במקרה, הפרויקט הזה מנוסח מנקודת מבט של סימן השאלה הביקורתי. אין כאן הנחות מוצא לגבי אמת קיימת ויש הימנעות מכוונת מכל סימן של משיחיות פוליטית, חילונית, תיאולוגית-פוליטית, דתית או ביטחונית. במקום להניח מטרה פוזיטיבית, הפרויקט הזה הוא ניסיון לייצר שיתוף על בסיס מה שז'אק ראנסייר, ההוגה הפוליטי הגדול, קרא לו "אי-הסכמה". "אי-הסכמה" הוא כותב ב-une mésentente (הספר תורגם לאנגלית כ- Dis-agreement ועדיין ממתין לתרגום עברי) הוא הבסיס של החברה הדמוקרטית השוויונית מאז הפוליס היוונית. בלי אי-הסכמה לא ייתכן דיון ב"שוויון" החברתי. בלי אי-הסכמה ממשית, אין דמוקרטיה.

ביהדות ישנה מסורת ארוכה לא פחות של אי-הסכמות: בשיאן, הוגים ביקורתיים במסורת החוכמה מבטאים אי-הסכמה עם בורא העולם בכבודו ובעצמו. בנקודות מסוימות של זמן, שאותן מעודדים אותנו ללמוד במסגרת החינוך לערכים יהודיים, דווקא הווכחנים נהיו למודל לצדיקות, מאברהם ועד ישעיהו ליבוביץ'. בנקודות שבהן אי-ההסכמה לא זכתה לקשב חתמו הנביאים את המסר בהוראה ללמוד: ללמוד את הדרכים לכשלון וחתימתם בתעודה, מן ההווה ולמען העתיד: "צור תעודה, חתום תורה בלמודי" (ישע' ח, 16). גם העבר והעתיד הם שני כוכבים, שקיומם תלוי זה בזה. ההווה הוא החלון לשניהם. הגיע הזמן שנפתח אותו ונתמודד עם מה שיחדור פנימה.

תגים: ,

38 תגובות to “פרויקט האופוזיציה: הקדמה”

  1. יואב Says:

    אם אני מבין נכון מהיעדר הקריאה לשלוח טקסטים, הרי שמדובר בפרוייקט "סגור". הטקסטים נבחרו בקפידה, בלי קול קורא. חבר הביא חבר שהמליץ על טקסט של חבר, כאלה שבאים מ"התפר".

    ואם כך הדבר, אפשר לדבר על גבולות השיח בהם מדברים על האופוזיציה. למשל, כאשר רוצים לדבר על פוליטיקה מלמטה, אך השיח (הפוליטי) עצמו מוכתב מלמעלה, ולקוראים ניתן להגיב רק בטוקבקים.

    ובטוקבקים, אתם יודעים, ישנם הטרולים.

    אם יורשה לי, זה מאוד אופייני לאתר לא אופוזציוני כמו העוקץ. קצת פחות לארץ האמורי.

  2. Nitzan Says:

    הבהרה: יואב, מדובר ב"פרוייקט" שפנה לשורה של אנשים (תוך נסיון מודע להתרחק מחברים) על בסיס הקשר שלהם לנושא הדיון. מכיוון שבמקרה הזה אני מתפקד כעורך חיצוני, הייתי חייב להגביל את הפרוייקט (גם כך הוא עלה לי בכמה חודשים של עבודה מתישה). עם זאת, אני חושב שהרעיון של עפרי וגל היה להמשיך את הדיון ואת קבלת המאמרים בלי קשר לפרוייקט אבל עם קשר הדוק לנושא. אני משוכנע שאתה ואחרים מוזמנים להמשיך ולכתוב בין המאמרים ואחריהם.

    • יואב Says:

      ניצן,

      כל שאמרתי זה שהפרוייקט הזה אולי ידבר על אופוזיציה אך הוא אינו ממש אופוזיציוני. ולכן, גם מבלי שקראתי את שאר הטקסטים, אני יכול לנחש שהוא מוגבל מראש, כמו האופוזיציה של שלי יחימוביץ' לנתניהו.

      ברור שחייבים להגביל את הפרוייקט, אך האנשים שפנית אליהם "על סמך הקשר שלהם לדיון" אלו אנשים שאתה מכיר, ממעגלים כאלה ואחרים. האם אין אנשים נוספים שיתכן שיש להם קשר לדיון, המאוד רחב הזה? האם _אתה_ מאפשר בכלל אופוזיציה?

      עורך שמלקט כותבים על סמך היכרות מוקדמת זו לא ממש הפוליטיקה "מלמטה" שאתה מדבר עליה. נגד הסמכות הזו יצאה המחאה, בספרד, בארה"ב וגם בישראל. אם אתה לא שם לב, אתה זה שמנסה לסמן כאן את הגבולות.

      הדרך היא המסר. אם אתה רוצה להציג אופוזיציה, אנא נהג כאופוזיציונר. חלף זאת, בא איש האקדמיה לבלוג ומלקט אנשי אקדמיה. החובבנים יכולים לפנות לעפרי ולגל. תודה על ההזמנה להגיב בתגובות ולכתוב בלי קשר לפרוייקט, אני מאוד מעריך זאת.

      ככה זה באינטרנט, הטוקבקיסטים הם האופוזיציה (למשל, האם על כך יכתבו בפרוייקט?), ואנחנו רוצים גם כוח לעצמנו.

      • Assaf Says:

        Yoav,I agree with you in principle.

        It is a sad tradition to begin a call for grassroots democracy when the call itself is encased in the academic Ivory Tower. As an academic myself, I recognize the limitations and have never claimed to fully understand or speak for the spirit of the Occupy movement or its diluted Israeli version.

        However, contrary to what you say, the online talkback-ists perform two roles in today's narrative:

        Sometimes they are the opposition.

        But just as often – and I think in Israel most of the time –
        They are actually the "down and dirty" enforcers for the Establishment power structure.

        The talkbackists are 21st Century analogue to the 1920's and 1930's street militia in Europe, a tradition that is still practiced in Lebanon.

        Most Israeli talkbacks are about denigrating, ostracizing and even physically threatening voices they deem as illegitimate or phony.

        Or maybe you and I have been visiting different online universes?

      • יואב Says:

        הטוקבק הופך כל טקסט "מלמעלה" לטקסט "מלמטה", באופן כמעט מילולי. כמה פעמים שמעת, גם בהקשר של בלוג זה, שהטוקבקים יותר מעניינים מהטקסט עצמו? הטקסט הופך רק להצעת הגשה.

        נכון שיש טוקבקים יותר שמרנים מאחרים, אך בעקרון פעולת התגובה היא פעולה אופוזיציונית לטקסט, שהוא כמעט תמיד באתרים המרכזיים במנעד הגמוני כלשהו. פעמים רבות, לצד תגובות שמרניות, ניתן למצוא במאמר בטמקא גם תגובות מקצוות "קיצוניים" או "הזויים" שלא היו מקבלות פתחון פה במסגרת כתבה באתר עצמו.

        אולי מבחינה סטטיסטית רוב השיח בתגובות הוא עדיין במרכז, אך מה שמאפשר את עצם _קיומה_ של האופוזיציה לטקסט (ועל כך מדברת ההקדמה) הוא מנגנון הטוקבקים.

  3. Nitzan Says:

    יואב, אתה צודק שמעצם ההגדרה של "פרוייקט" מושגי כזה הוא מוגבל. שוב, אני אשמח מאוד אם האמורי (במקרה הנ"ל) יחליטו לפתוח את המושג לדיון רחב יותר ולשלב מאמרים נוספים. אני עצמי מוגבל בזמן, ורועי רוזן שעיצב את הפרוייקט מוגבל לא פחות ממני. שנינו עבדנו כאן בהתנדבות על נושא שנראה לנו חשוב ושהבנו כקריאה לדיון, לא יותר מזה. לעצם העניין, חצי עד שני שליש מהכותבים הם לא אקדמאים ורובם הומלצו על ידי העורכים/פעילים/הוגים. הקפדתי שגם השליש-חצי שהוא כן אקדמי יגיע מפרספקטיבה של אקטיביזם, בהווה או בעבר של הכותב. ולבסוף, חיפשתי באמת כותב שינתח באופן ביקורתי את המדיה בישראל והכניעה שלה לקלישאות של יחסי קואליציה-אופוזיציה, אבל אני לא בטוח שאני מסכים איתך שטוקבקים הם בהכרח "אופוזיציה" או אפילו משקפים "ביקורת", גם כשהטון שלהם חריף או אלים. בכל מקרה, אם תקרא את ההקדמה בעיון תראה שאין כאן שום סימון של גבולות, אלא להיפך- נסיון לפתוח כל דיון ביקורתי במושג האופוזיציה. לא הטלתי על הכותבים שום מגבלה משום סוג שהוא. להיפך, בכל מקום שיכולתי, עודדתי אותם לחשוב את הביקורת עד הקצה האפשרי.

    • יואב Says:

      ניצן,

      אתה חוזר על עניין ההתנדבות כאילו למישהו כאן משלמים בכסף. גם התגובה הזו בהתנדבות. אבל זה חלק מהשאיפה לכוח שאתה מדבר עליה. אתה עבדת בהתנדבות כי רצית להוציא את הפרוייקט הזה לפועל. אף אחד לא ביקש זאת ממך.

      קראתי את ההקדמה. היא כתובה נורא יפה. אתה כנראה לא קראת את הביקורת שלי בעיון. אבל היי, זה טוקבק!

  4. צבי Says:

    גילוי נאות, אני אחד המשתתפים במקבץ המאמרים.
    גילוי נאות, למרות שבשלש-עשרה השנים האחרונות התראינו חמש או שש פעמים קצרות, ניצן לייבוביץ' הוא חבר שלי.
    גילוי נאות, אני נוהג לכתוב פעם או פעמיים בשנה בהעוקץ (שגם הוא במוכפשים כאן).
    גילוי נאות, אני אקדמאי.

    אחרי שהצבנו את כל הללו במקומם הראוי. ארשה לעצמי לומר דבר או שניים הדיון המוזר שמתחולל כאן. ניצן אינו זקוק להגנתי אבל אני לא יכול שלא להביע תמיהה רבתי על התגובה הטרחנית משהו, והצייקנית בוודאי, והמתנשאת עד קצה האטמוספירה של יואב. תמיהה כיוון שלא ברור איך הוא יכול לקבוע קביעות שחלקן הופרך מיידית (כמו למשל נושא הרכב הכותבים), קביעות שניתנות להפרכה (כמו למשל שהעוקץ אינו אתר אופוזיוני. האמת היא שחלק ממה שנכתב שם הוא אופוזיציוני וחלק לא, וההחלטה מה שייך למה צריכה לבוא אחרי שיקול דעת מדוד ולא כלאחר יד כמו שעושה יואב כאן).

    זה באשר לחלק הגלוי הניתן להפרכה. מה שיותר מפריע הן הקביעות המוזרות בעליל, כמו למשל כל הדיבור לכאורה מתוחכם על המוגבלות של מאמרים בגלל שהם נכתבים "מלמעלה" ושה"התגובה היא בעקרון פעולה אופוזיציונית לטקסט" (והרשו לי להעיר "בלה בלה בלה"). נועצתי במספר אנשים שכתבו גם ספרים וגם מאמרים לפני המצאת האינטרנט, לפני היות הטוקבקים, והם נשבעו לי שהם היו אופוזיוניים לעילא לזמנם גם אם כתבו על פי הזמנה וגם לא הגיבו להם בזמן אמת (רשימה חלקית, קרל מרקס, ו. א. לנין, מאו, כולם אגב, בעלי השכלה אקדמית כזאת או אחרת). תגובה איננה יכולה להיות "בעקרון" אופוזיציונית לטקסט ויעיד על כך כל מי שכתב דברים בגנות החנופה, מן הסתם סוג התגובה הנפוץ ביותר לכל טקסט באשר הוא, בתרבות הקלאסית, היהודית, והאסלאמית. טוקבקיסט חכם כיואב ודאי ידע להגן על קביעותיו המוזרות שאני מצטט (ובטח גם לטעון שאיני מבין אותו), אבל מה שהוא לא יכול להגן עליו הוא הקביעה, המתבססת על ההנחות הרעועות לעיל ש"הפרוייקט הזה […] מוגבל מראש, כמו האופוזיציה של שלי יחימוביץ' לנתניהו." כך בפשטות, יחימוביץ' ונתניהו. וכל זה "מבלי שקראתי את שאר הטקסטים". המשפט הזה לבדו מבהיר היטב למה בעברית קיימת המילה "חוצפה" בלי שיהיו לה מקבילות של ממש בשפות רבות אחרות.

    ואחרי כל זה באות ההעלבה "אתה עבדת בהתנדבות כי רצית להוציא את הפרוייקט הזה לפועל. אף אחד לא ביקש זאת ממך", וההתנשאות "קראתי את ההקדמה. היא כתובה נורא יפה. אתה כנראה לא קראת את הביקורת שלי בעיון. אבל היי, זה טוקבק!"

    והתלונה המשועשעת לכאורה ומתנשאת בעליל על כך שניצן לא קרא את הביקורת של יואב בעיון באה ממישהו שמעיד על עצמו בלי בושה שהוא יכול לגזור גזירה על כל הפרויקט עוד לפני שקרא אותו בכלל.

    המשפט הזה לבדו מבהיר היטב למה בעברית קיימת המילה "חוצפה" בלי שיהיו לה מקבילות של ממש אפילו בשפות *שמיות* אחרות.

    לצורך הענין, גם אסופות מאמרים שחבר כותביהם מוגבל ומתוחם מראש (מה שאיננו ברור כלל במקרה של הפרויקט הזה) הן לגיטימיות כל עוד אפשר להתדיין עליהן בחופשיות.

    נגיד שיואב כועס מאוד שלא הזמינו גם אותו לכתוב. נגיד, הבה נהיה נדיבים, שהוא מצר באמת ובתמים על הנקודה העקרונית שפרויקט שמספר כותביו הוגבל מראש (אמנם תוך כדי התגבשות אבל עדיין מוגש לקורא כמוצר מוגמר). נגיד, הבה נכביר הנדיבות, שהוא באמת ובתמים חושב שכל פרויקט אקדמי הוא מעיקרא פסול, קונפורמיסטי ולא אופוזיוני. כלום לא יכל להצניע את המחשבות הללו, שהן בעליל לא דבר מוסכם על כל אחד ואחד, להמתין רגע, ואז להגיב עקרונית לכל מאמר ומאמר שיופיע שם? שהרי כבא נאמר שרק טיפש מגיב על חצי עבודה שראה (שזוהי המשמעות המעשית של המימרא "לטיפש מראים חצי חצי עבודה"). כנראה שלא יכול היה. הוא הרי יכול היה להקפיד על כל מילה ומימרא במאמר שכתב ניצן (כל שאמר הוא "כתוב נורא יפה"–והרשו לי להעיר, *נורא*=עברית של קניונים, *כתוב יפה*=אני לא רוצה לדבר על הרעיונות שהמובעים במאמר ולהודות אולי שיש בהם איזה טעם תוחלת אז אעיר הערה אסטטית). במקום זה הוא בחר להציק לפורמט כפי שהוא *מנחש* אותו ולהתנשא מעל עורכיו בצדקנות של מי שבא "מלטה".

    גם גרילה, מ"למטה", עשויה להתדרדר, להתרוקן מכל תוכן, ולהיהפך לסתם רומנטיקה.

    • יואב Says:

      צבי,

      הקביעה שהעוקץ הינו אתר אופוזיציוני היא סובייקטיבית שלי. אז את ה"ניתן להפרכה" בהקשר זה, אם תורשה לי עברית של קניונים, אפשר לדחוף למי שטיעונים מסוג זה מרשימים אותו. אין מדד מוסכם למהו "אתר אופוזיציוני", כך שלא ניתן "להפריך" זאת כפי שאתה עושה כלאחר יד (ואתה הרי איש אקדמיה, נקשיב לך!). נו, כנראה שלהיות מהאקדמיה בניו יורק זו לא ערובה לאינטלגנציה גדולה.

      אגב עברית, אני רוצה לשאול אותך למה התכוונת במשפט הבא:
      "נועצתי במספר אנשים שכתבו גם ספרים וגם מאמרים לפני המצאת האינטרנט, לפני היות הטוקבקים, והם נשבעו לי שהם היו אופוזיוניים לעילא לזמנם גם אם כתבו על פי הזמנה וגם לא הגיבו להם בזמן אמת (רשימה חלקית, קרל מרקס, ו. א. לנין, מאו, כולם אגב, בעלי השכלה אקדמית כזאת או אחרת)."
      האם הכוונה היא שנועצת בלנין ומרקס? אתה לא צבי, אתה שמעון פרס!

      עוד אגב, אני לא "מנחש" מהו הפורמט. ואפילו כתבתי "אם אני מבין נכון" ו"אם כך הדבר" בתחילת דבריי. נקטתי במשנה זהירות. אבל כנראה שיותר חשוב היה לך להוציא תגובה עוקצנית, העוקצנית, המתנשאת, ומנסה להעליב (אגב, מה מעליב ב""אתה עבדת בהתנדבות כי רצית להוציא את הפרוייקט הזה לפועל. אף אחד לא ביקש זאת ממך"? זו ציון עובדה פשוטה, למי שטרח לנפנף בפנינו שהוא עבד בהתנדבות); אבל יצאה תגובה שמוכיחה, כאמור לעיל, שגם אם אתה דר' בניו יורק אתה לא ממש מצטיין בקריאה של כל מימרא ומימרא או בלוגיקה.

      בכל מקרה, לעניין. אני עומד מאחורי הקביעה שהפרוייקט מוגבל מראש. כשמשחקים בשיטה מסויימת, גבולות האפשר הם מוגבלים. מדוע? אני חושב שאסף הבין את זה לא רע.

      • יואב Says:

        אני באמת מקווה שכך אתה לא מלמד את הסטודנטים שלך, שניתן "להפריך" אמירות סובייקטיביות, או לנצל לרעה את הז'רגון המדעי ואת הדוקטורט כדי לעשות bullying אקדמי לאנשים, גם כשאין למילה "להפריך" שום קשר לנדון.

      • צבי Says:

        יואב כפרה עליך, גם אם תגיד מאה פעם "דוקטור מניו יורק" לא תצא יותר חכם או פחות פופוליסט נודניק ממה שאתה עכשיו.

      • סמולן Says:

        למה תמיד יש את ההכללות הגורפות האלו, דווקא כשבאים לטעון שהצד השני לא מספיק זהיר ?

        http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%AA%D7%90_%D7%93%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%90

        http://iw.howtosay.org/iw_ar/%D7%97%D7%95%D7%A6%D7%A4%D7%94

        ובמיוחד בשבילך:
        http://en.chutzpahmagazine.com.cn
        (כלומר, אולי פעם לא היתה מקבילה לחוצפה בסינית, אבל עושה רושם שיש כמה סינים שעובדים על פיתוח מקבילה כזו)

      • דרול Says:

        יואב,
        עשית כאן עבודת אופוזיציה יפהפיה.

        אני חושב שחוקרים פוליטיים אמיתיים, יוכלו לקחת את הקטעים שכתבת פה למופת.

        עם כל זה, אני אציע לך בהכנעה, לשקול את האפשרות של פרישה בשיא. לדעתי היא רק תחזק את האפקט.

      • סמולן Says:

        יואב

        תרשה לי לייעץ לך. צבי הוא אחלה. כלומר, כיף להתווכח איתו. אממה, הוא מעגל פינות כל הזמן, וגם רגיש לזה מאד (כי הוא אחלה, אמרתי). מכל מקום, נראה לי שזה המקום לציין בצניעות הראויה ש"חוצפה" אמנם נחשבת בניו יורק כיידיש, אבל מקורותיה ב"חוצפא" הארמית-שמית, ושקצת לפני הגאולה אמורה להיות התפרצות של חוצפה (משנה, סוטה, בסוף, בארמית). עכשיו, אם נחבר את המשנה הזו לפיסת הכסת"ח בסוף הפוסט של ליבוביץ, יש כבר משהו שמתחיל להראות כמו דיון על גבולות האופוזיציה. אצל צבי יש איזשהו סדר היררכי שאתה אמור להכנע לו – לא להיות חצוף. אצלך ואני מנחש שגם אצל ניצן, סדר היררכי הוא סיבה מצוינת להתחצף, וכל הפוסט עוסק בקינה על חוסר של חוצפה.

        למה כתבתי ? כי נדמה לי שמה שאתה כתבת לניצן היה, בערך, שיש משהו סותר, מתנגש, קונפליקטואלי, בין המגמה הכללית של הפוסט ובין כמה בחירות שבוצעו במהלך הפרויקט הזה, עד כמה שאפשר להקיש אותן מתוך פוסט שמהווה הקדמה אליו, כלומר משהו שבאמת אמורים להקיש מתוכו על הפרויקט כולו. נדמה לי אגב שניצן ענה לך לא רע – במגבלות מה שהוא יכול לעשות, זו ההתחצפות האופוזיציונית שהולכת לעלות על הבמה הזו. הוא לא חושב שהוא הולך להביא משיח בסדרת הפוסטים שהוא ערך.

        אני איתך למרות זאת, כי הטענה שההבדל בין ניצן ובין שלי יחימוביץ הוא לא עקרוני נראית לי נכונה דווקא מתוך ההסכמה עם מה שניצן כתב בתשובות האלו. תמיד אפשר להגדיר אופוזיציה כמה שמסכים עם הקואליציה על משהו, לפחות על אופן התמודדות מסוים, ולכן תמיד אפשר לעשות את הקונץ הזה, סוג של מפתל קונוונציונליסטי (נדמה לי שככה תרגמו פעם את פופר בעניין דומה), ולשלול את האופוזיציוניות של האופוזיציה. כל אופוזיציה. כל מה שמודגם פה הוא שלניצן ולכותבים אין את האילוצים והבחירות של יחימוביץ. אם זה כל ההבדל, אין סיבה להתנשא עליה בטענת "לא אופוזיציה אמיתית". צריך לעבוד קצת יותר.

        חוץ מזה,צבי, גיליתי שיש מגזין אמנות סיני שקורא לעצמו "חוצפה!". יכול להיות שמדובר בתופעה מתפשטת.

  5. צבי Says:

    ועוד מילה על "בריונות". נראה לי מוזר שאתה מילל עכשיו על bullying כלשונך אחרי גסות הרוח שהפגנת כאן. לא בריונות היתה בדברי חביבי. כל מה שעשיתי היה להשיב לאויל כאיוולתו. הרי כבר הוכח כאן שאתה לא יודע דבר וחצי דבר על המשתתפים בפרויקט ("אקדמאים") ובכל זאת משתלח בהם בגסות. הנה גם עלי אתה לא יודע דבר וחצי דבר מלבד מה שהעדתי על עצמי בגילוי נאות וכבר משיא לי עצות מה לכתוב ואיך ללמד סטודנטים. ניצן הרי השיב לך בנימוס מופלג פעמיים ושלוש עד שהטחת בו "אף אחד לא ביקש זאת ממך" הרי ברור שעורכי האתר ביקשו ממנו, או לכל פחות הביעו ענין ביוזמה שלו ועודדו אותה. זהו הבסיס לקביעה שלי שאתה מטיח עלבונות. הנה לך בריונות. ישב בנאדם והשקיע זמן מחשבה ומרץ ואתה מזלזל, כשמשיבים לך בנימוס, אתה מפרש את זה כחולשה ומתנהג כבריון, כשמשיבים לך כגמולך אתה "מחטיף" כפל כפליים ("פרס") ואגב כך מיילל על בריונות. למה ביריונות, כי תואר הדוקטור של מי שהשיב לך הוא מעיקרא בסיס לבריונות ואתה, נטול תואר שכמוך, מסתמא הקורבן. לפחות תעמוד מאחורי הדברים שלך. חצוף.

    • יואב Says:

      אני לא הטחתי בו שאף אחד לא ביקש זאת ממנו. אני ציינתי זאת לאחר שהוא התגונן בפני הביקורת בכך שהכל בהתנדבות. זה הוא ביקש לכתוב, כמו שאחרים מבקשים. אין בכך שום דבר יוצא דופן ולא מגיעות הנחות והקלות בגלל זה, כפי שניצן ביקש.

      אני חושב שהדיון ביני לבין ניצן היה הוגן. אתה זה שחשת צורך להתפרץ ולנפנף בעניין האקדמי, אז ניסיתי להוריד אותך לקרקע. לא הצליח. מעניין שעד עכשיו המגיבים לביקורת בצורה אטומה הם אכן אקדמאים.

      • נטליה Says:

        יואב, מהצד זה נראה קטנוני לעילא.

      • יואב Says:

        קטנוניות היא שם המשחק בארץ האמורי. לאנשי אקדמיה יש אגו רגיז. אמרתי שהעוקץ אינו אופוזיציוני לדעתי? צבי טוען שזו הכפשה. הבעתי ביקורת על ניצן ואמרתי לו שהעובדה שעשה את הפרוייקט ב"התנדבות" אינה מחסנת אותו מפני הביקורת? הטחת הכפשות.

  6. איתמר Says:

    ניסיון לשנות רגע את הכיוון של השיחה הזו, אחרי כל הדיסקליימרים. ניצן, יכול להיות שבאופן שבו ניסחת את הדברים חשפת את עצמך לביקורת מהסוג של יואב? אתה מדבר נגד ההתלכדות של האופוזיציה עם השלטון, אבל האם אין לקיומה של אופוזיציה תנאי הכרחי נוסף – קיומו של שלטון? כדי שהכוכבים יעמדו זה מול זה, כמו שאתה מבקש, דרושות אמנם עמדות מנוגדות, אך נדמה לי שגם דרוש מרחב משותף שבעצם מהותו כרוך במעשה אלים. אם לקחת את האנלוגיה של יואב כפשוטה, במקרה הזה העריכה שלך היא המעשה האלים, ויואב מבקש ממך לבטל את האלימות או אולי להודות בכך. מובן מאליו שאם היה קול קורא וכו' כפי שהוא מבקש עדיין היתה אותה "אלימות" בעצם בחירת הטקסטים או בדבר כזה או אחר שעוד לא שמנו עליו את האצבע… השאלה היא, אם אפשר לוותר לגמרי על אלימות כזו. האם אז בכלל אפשרית אופוזיציה, או שאולי אז נצטרך לדבר על משהו, אולי על מלחמה, או אולי על אוטופיה אנרכיסטית, אבל המושג של האופוזיציה ממילא לא יהיה רלוונטי? לא במקרה הויכוחים שדברת עליהם לקראת הסוף הם בתוך היהדות. אולי הבעיה היא שפשוט אין כזו תיאולוגיה מאחדת שבה יכולות להווצר מחלוקות.

  7. Nitzan Says:

    איתמר, זו שאלה מעניינת, בעיני, אבל רק חצי. 🙂 בכל הגבלה של דיון ישנה אלימות מסויימת. זו הנחה שנראית לי מובנת מאליה. אי אפשר לנהל דיון ענייני בלי מישהו (או משהו, אם זו פרוצדורה), שיגדיר את גבולותיו. זה נכון בשיח האקדמי ,כמו שזה נכון בשיח האקטיביסטי, או בשיח התיאולוגי לסוגיו. השאלה מבחינתי היא קצת שונה: לא אם יש גבולות לדיון (האוטופיה הטוקבקיסטית נראית לי כאן תלושה כמו כל אוטופיה) אלא מה הם ועד כמה הם ביקורתיים. בכל הרצינות, הרי אין כאן שום יומרה להכריע עבור האקטיביסטים על גבולות הדיון שלהם ,אלא רק להציע כמה כיווני מחשבה שחושפים את הנחות המוצא של השיח. זה, בעיני, התפקיד של השיח האינטלקטואלי: לסייע לאלה שבאמת משנים את המציאות, למצוא את הפתחים הנכונים שיאפשרו את השינוי. אני לא מחפש תאולוגיה מאחדת, אלא קריאה מפוכחת (וצנועה, אם יורשה לי) של המציאות. כרגע, למרבה הצער, אני לא מוצא הרבה ממנה. לגבי האפשרות לייצר מרחב נטול מחלוקות, אם הוא קיים, הוא קיים בתחום לא-פוליטי ובוודאי בתחום שאין לו דבר עם יחסי קואליציה-אופוזיציה, או יחסי סמכות וביקורת. ולבסוף, אם יורשה לי, מבנה המאמר שלי נועד לשקף את מבנה הפרוייקט, שיפורסם כאן. המאמר של שאול מגיד, על הנחיצות של הקנאי היהודי, אמור לסכם את הפרוייקט- 14 מאמרים מכאן. מבחינתי ולהבנתי אין כאן closure אלא ניסוח "מקומי" של עיקרון אי-ההסכמה.

  8. דרול Says:

    ישעיהו ליבוביץ' הוא מודל לפסיכוזה ולא לצדיקות.
    עוד הערה לגבי וכחנות ביהדות, בפרשת שמות אלוהים מצווה על משה רבינו ללכת אל פרעה ולדרוש ממנו שישחרר את בני ישראל.
    משה רבינו עונה לו בשורה של התחמקויות ותירוצים.
    לפי המדרש אומר אז אלוהים את המשפט המונומנטלי "חבל על דאבדין ואינן נשכחין." כשהוא מתכוון לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב, שעשו מה שאמרו להם.

    חוץ מזה,
    מאמר יפה מאוד.

    אהבתי.

  9. יונית Says:

    המממ, אני לא יודעת מי זה הכותב, אבל בתור מישהי שקוראת את הבלוג הזה בערך מהפוסט הראשון, זה בעיקר עושה רושם קצת מוזר.. סוג של דיאסאוריינטציה. כל מה שאני רואה זה משהו אחר לגמרי, כאילו שבאתי לשיעור באוניברסיטה ופתאום אומרים לי שהמרצה לספרות יצא לחופשה ובמקום זה יהיה לנו שיעור רפואה, או להיפך… אז אני מבינה שפשוט ארץ האמורי יצאה לחופשה.

  10. יואב Says:

    משהו על חוסר היכולת של עולם האקדמיה ההיררכי להוות אופוזיציה, על ההבדל שבין תיאוריה למעשה וכיצד ה"פרוצדורה" קובעת את גבולות הדיון או מערערת על עצם קיומו ניתן ללמוד מהנסיונות להקים מאהל בשטח תל אביב. לא רק שהדיקאן, שהוא פרופסור, שולח בריונים בשכר לפנות את האוהלים, הסגל הבכיר כגוף, גם אם רבים מחבריו תומכים במהלך, לא הביע תמיכתו במהלך זה, וחבריו כמובן שלא היו שם לעצור זאת בגופם. מדובר על היכולת להשמיע ביטוי בשטח פוליטי הקמפוס, יכולת שהולכת ומצטמצמת, לשטחים מוגדרים בשעות מוגדות במקרה הטוב, או נסיונות להדירו משטח הקמפוס בכלל. הדיקאן הנוכחי, למשל, ביקש להוריד תערוכה המתארת את העינויים של הפאלון גונג (האין לכך גם ערך אקדמי?), ובית המשפט הוא זה שמנע זאת ממנו.

  11. נטליה Says:

    ראוי לציין בהקשר זה את ריבוא האוהלים המאכלסים בימים טרופים אלו את שטח האוניברסיטה. המדשאה המרכזית נושאת כמות אוהלים וביתנים שלא מביישים את הפארק שמול רכבת סבידור-מרכז. סטודנטים גודשים את האוהלים ומקבלים תיקים חינם! אופוזיציה או לא?

  12. Nitzan Says:

    יואב, אתה מניח זהות בין הממסד האקדמי ואקדמאים. אני חושב שאתה תופתע מאוד לשמוע כמה וויכוחים ובעיות יש בתוך המסגרת הזו, ובעיקר בין האקדמאים שפועלים בתוכה והמסגרת האונ'. אמנם אין מה לבכות על גורלם המר של האקדמאים אבל מתהווה היום תנועה של מרד באדמיניסטרציה האוניברסיטאית ההיררכית, שלפי מחקרים עכשווים כבשה תחומים רחבים באונ' (לפי סקר אחד, האדמינס' באונ' האמריקאיות עלתה מ-200 אלף עובדים בשנות השישים, ללמעלה מ-800 אלף, היום. אם בשנות השישים היחס בין אדמיניסטרציה ומורים היה שליש-שני שליש, היום הוא התהפך- על כל פרופסור יש בין 1.5 ל-2 אנשי אדמיניסטרציה, שברובם המכריע מרוויחים יותר ממשכורת ממוצעת של פרופ') והפכה את האונ' לעניין כלכלי גרידא. בקיצור, אני לא הייתי מסכם את העניין במסקנה אנטי-אינטלקטואלית גורפת, כפי שעולה מהדברים שלך. האונ' בכ"ז הוכיחו, כפי שנטליה מראה כאן, שהן מייצרות ותומכות בתנועות מחאה ואקטיביזם למיניהן, לפחות עד שהאדמיניסטרציה מתערבת בעניין ומחסלת אותו.

    • יואב Says:

      אני לא מניח זהות כזאת. איך הסקת זאת מדבריי?

      ציינתי שני דברים: ראש הממסד הוא אקדמאי.
      האקדמאים עצמם, במיוחד הסגל הבכיר, לא באו להגן על זכות הסטודנטים למחות.

      מתי האוניברסיטאות בארץ יצרו ותמכו בתנועות מחאה? כנראה שפספסתי את זה. הנה, יש לאנשי האקדמיה לתמוך בקול ברור במחאה, והם מפספסים אותה.

      המסקנה שלי היא גם לא אנטי-אינטלקטואלית, אלא אני מדגיש – האקדמיה מגבילה את השיח האופוזיציוני. הן ברמת השיח עצמו, והן ברמה הפרוצדורלית, השלובות זו בזו.

    • יואב Says:

      אגב, אם מתחבאת בדבריי טענה כלשהי בעניין אנטי-אינטלקטואליות הרי שהיא הפוכה מזו שהבנת משום מה. אם כבר, אז האקדמיה, בדרכה המסויימת, היא אנטי-אינטלקטואלית.

    • נטליה Says:

      למניעת אי הבנות – התכוונתי לאוהלים של חברות מסחריות למיניהן.

  13. צבי Says:

    אני רק רוצה להביע צער קל על כך שיואב כנראה הצליח לגרור דיון מענין וחשוב למחוזות שוליים שאינם בדיוק רלוונטיים לנושא שלפנינו. הוא גם לא יודע הרבה על איך מתנהלת האקדמיה בימינו (כפי שהעירו כאן אחדים). בהנתן שרק ביממה האחרונה הוקמה מגה מפלגה לכאורה בגלל הצורך ב״משילות״ (שם קוד לחיסול כל אופוזיציה לממשלה) זה חבל. עוד דבר, רק עכשיו קראתי את דבריו של אותו אוכל נבלות וירטואלי (אין ביטוי אחר לתאר את התופעה הזו) המכנה עצמו ״סמולן״ שמסביר ליואב מי אני ומה אני (״צבי הוא אחלה…״). כל זה בלי שהוא מכיר אותי בכלל. איך לתאר את ההרגשה? ככה בודאי מרגיש אדם שקם בבוקר ומגלה שחצ׳קון שהיה לו על התחת איזה שבועיים כתב עליו ביוגראפיה ועכשיו בדיוק מתראיין עליה אצל אברי גלעד.

    • יואב Says:

      צבי, אנא החכם את עיננו, כיצד "מתנהלת האקדמיה בימינו" ומדוע זה מנע מאנשי הסגל (באופן כללי, למעט חריגים) לעמוד לצד הסטודנט? מדוע נאלם קולם כאשר הסטודנט שהקים אוהל קיבל מכתב איום שבו נאמר כי אם ימשיך בפעולותיו יועלה לועדת משמעת ויתכן שיופסקו לימודיו? מדוע ראשי פקולטות וחוגים לא נעמדים לצידו כשמאיימים לשבור לו את האוהל?

      לי זה נראה שוב נסיון לנצל את "מעמדך" כאחד שלכאורה יודע על מנת להקטין את דברי האופוזיציה.

  14. אבי Says:

    רעיון מענין, הדרישה הטהרנית לאחדות של צורה ותוכן. אם להסיק מכאן הלאה, הרי שיש למנות שורה של נושאים שהאקדמיה המנותקת והמתנשאת צריכה להימנע מלדון בהם מחשש לצביעות. למעשה,כמעט כל תופעה היסטורית, פוליטית , או חברתית שאפשר להעלות על הדעת מתנגשת בדרישה לעקביות ברמת המעשה. כותבים כמו הארדט ונגרי, למשל, שחוקרים תנועות ומהפכות חברתיות עכשוויות נדונים לבוז, כיוון שהם מאיישים משרות בתוך מגדל השן ומקודמים בהתאם לשיטות הממסדיות הדכאניות.
    ואולי לא הבנתי נכון. אולי הטענה היא כלפי האקדמיה רק כשהיא מנסה לחלחל אל מחוץ לממסד ו"לפלוש" למקומות שמבטאים טוב יותר ממנה את חופש הידע. לפלטפורמות החופשיות ומשוללות הגבולות האלה, חודרת האקדמיה, כשהיא משחיתה אותם בכליה הישנים, של סינון, הירארכיה ועריכה. זהו טיעון מעניין יותר, אבל עדיין מתמיהה, בהתחשב בעובדה שמה שהוצהר כאן, אם הבנתי נכון, לא רימז על נסיון להשתלטות וביטול של הפלטפורמה הקיימת, אלא על רצון לנהל דיון מסוג מסוים במסגרתה. איך אמרה נטליה? "חופשה." מעניינת, על רקע זה, הנטייה האינסטינקטיבית לתקוף את האקדמיה כ"מגדל שן" גם כשהיא מנסה לנהל דיון מחוץ לכיתות הלימוד, הפרסומים האקדמיים והכנסים האקדמיים.
    אפשר היה לקבל את החשדנות, הבוז המתנשא והביטול החפוז בשוויון נפש אילמלא היו ההשלכות שלו בבחינת "לשפוך את התינוק עם המים." הטענות בעד דמוקרטיה ישירה, שוויון ומעבר חופשי של מידע הן מרשימות ביותר, אבל כשהמשמעות היחידה שהן מציעות מתאפשרת רק בכפוף להרס מוחלט של הקיים קשה להתייחס אליהן ברצינות.

  15. אבי Says:

    ועוד נקודה מתבקשת: כמה בעייתי ושגוי הניסיון להציג את ה"אקדמיה" כגוף אחיד, שחלקיו האדמיניסטרטיביים והבירוקרטיים מתפקדים בו כמקשה אחת עם החלקים האקדמיים שלו, שגם הם מורכבים מפרופסורים וחוקרים החושבים ומתנהלים באיזו דינמיקה מופלאה של "group think". ההכללה נשמעת מרשימה ומרדנית כל כך, אבל בפועל, כשהמאבק על חופש אקדמי בישראל הפך בשנה האחרונה למאבק של "להיות או לחדול" נראה שגם היא קורסת תחת משקלה.

  16. צבי Says:

    יואב,
    הנה שוב, ה״מעמד״ שלי. מדוע אינך מתייחס למה שאני אומר ונדרש ושוב ומעמד שאתה מיחס לי.

    כבר ניסו להסביר לך כאן שכוחם של אנשי האקדמיה בתוך האוניברסיטאות הולך ויורד. בישראל מדובר בהשתלטות של הממשלה והמנהלה ובארצות הברית מדובר בהשתלטות של המנהלה. אלו שני המקומות שאותם אני מכיר היטב. ולכן עליהם אדבר. מדובר בפערים רציניים מאוד בכוחם של המורים לקבוע את עתידים של המוסדות. מוסד הקביעות, שגם ככה היה בעייתי ובמשך נוצל בידי האקדמאים עצמם כדי לדכא האקדמאים צעירים (זה לא שייך לכאן ממש אבל חייבים להזכיר את התנהגות הנלוזה הזו) הולך ונעלם למעשה. כוח ההוראה הוא היום בין 60% ל80% פרולטריון אקדמי חסר בטחון תעסוקתי שלא מתוגמל באופן מתאים או מניח את הדעת. בתוך כל זה משקלם ומעמדם של אנשי מדעי הרוח צונח באופן הכי דרמטי. איפה שאני עובד מתנהל על הנושא מאבק מתמיד בין קבוצה של כמה מאות פרופסורים למנהלה.
    ואתה יכול לקרוא עוד בכל מיני מקורות גלויים אם תרצה. הנושא נמצא כל הזמן בכותרות. אני יכול כמובן לספר לך ארוכות על הניסיון הארוך שלי עם ועדות משמעת, אבל נראה מדבריך שאתה סבור באמת ובתמים שאתה הוא האדם היחיד עלי אדמות שסבל מתגרת ידם של אנשי הרשות באוניברסיטה אז לא אקלקל לך.
    מכל מקום, המשמעות היא שמי שהחליט על חיסול המאבק בתל אביב היה ככל הנראה איש מנהלה. אם היו למהלך מתנגדים, הם באו מקרב הפרופסורים. זה כמובן לא אומר שאין אנשים חארות בקרב האקדמאים, אבל זה כן אומר שאתה לא יכול לגזור גזירה על כולם כפי שעשית. אתה לא יודע מה הרקע שלי, למשל, או מה עשיתי בחיי או עמדתי בנושא האוהל בתל אביב אבל זה לא מפריע לך לחטוף את כל הדיון לשם. חוט של חוסר הגינות וחוסר יושרה משוך מעל כל הדברים שלך מאז שהגבת כאן לראשונה. ואגב, כאשר כתבתי ״גילוי נאות אני אקדמאי״ זה לא היה בשביל לתפוס עליך תחת אלא מעשה של הגינות כיוון שאתה תקפת את הפרויקט כאקדמי ולכן מי שמשיב לך, אם הוא אדם הגון, צריך להודיע על כל נגיעה שיש לו לכל קבוצה שאתה תוקף. (אני מקווה שאתה מבין למה אדם כותב ״גילוי נאות״ לפני דברים שהוא אומר). זה מה שעשיתי. אתה כנראה לא מסוגל להבין את זה ורואה באזכור הזה זה מעשה של ״בריונות״ וגררת את זה לכל מיני עניינים של היררכיה ואלימות בתוך הקמפוסים כאילו האנשים שכתבו לפרויקט אחראים לה. (כתבת שהיית צריך ״להוריד אותי לקרקע״ וזה כלכך הצחיק אותי שחזרה לי הברונכיט). אבל מכל מקום זה לא הוגן ולא הגון. כי יש אפשרות שהאקדמאים שנגדם אתה ״מתמודד בגבורה״ כאן לא קשורים לכל מה שקורה בתל אביב ואף מתנגדים לו. וממילא הנושא לא קשור לנושא שלפנינו. אם הוא כן קשור, זוהי חובתך להצביע על קשר זה. אבל אתה לא עושה זה ונתלה רק במשלח ידם, המשוער, של כמה של מן המשתתפים בפרויקט. אתה לא יודע, ואין לך לאפשרות לדעת, מה אני חושב ומה אני עושה בשאלות הללו אבל אין לך בעיה להניח הנחותו לגזור גזירות. עכשיו כל ארץ האמורי צריך להדרש לאוהל בתל אביב כי אתה החלטת שכך יהיה. ואחרי כל זה אחרים הם הבריונים, לא אתה. נראה לי די מדהים. אופן ההתנהלות הזה. שלא לדבר על הפוזה כאילו אתה הוא שעוסק בspeaking truth to power בשעה שכל הזירה הזו, ארץ האמורי, היא בעצם פורום פתוח לא כוחני, לא קשור לכוח, וביקורתי למדיי (כך אני מתרשם במשך השנים שאני עוקב אחר מה שקורה כאן, אני לא כתבתי כאן לפני הדיון הזה אף פעם למעט תגובה אחת אקראית לפניי יותר משנה).

    שוב, עדיין לא ברור איך כל זה קשור לכאן. אם החלטת שאין לאקדמאים באשר הם כל זכות -כך עולה מדבריך–להשתתף בשיח ההתנגדות לכוח במאה הנוכחית, אנא כתוב מאמר והסבר לנו למה.
    עד עתה, וחזור למה שאמרתי לך בראשונה, לא הבעת ביקורת עניינית כלפי מה שנכתב במסגרת אפילו פעם אחת ובינתיים נראה שאתה מכתיב את הציר עליו נסב חלק מן הדיון. אז מי כאן הביריון?

    • יואב Says:

      צבי, הדיון הוא לא "שלך" ואני לא "חטפתי" אותו. כתבתי את דעתי. אתה הצטרפת אליו בשמחה, ולא נכפה עליך להשתתף. האם לשיטתך לא הייתי אמור כלל להגיב? כנראה שלא כל עוד לא הוכחתי לצבי, שומר הסף של הפרוייקט האקדמי, מהו הקשר לטקסט שנכתב. אני מוצא קשר הדוק בין התגובה להקדמה לפרוייקט, ואני לא אבאר לך אותו או "אצביע" לך עליו מעבר למה שכבר נכתב. אם אתה לא מוצא אותו, לא נורא.

      לעניין – לא כתבתי שלאקדמאים אין זכות (אתה יכול להפנות אותי למקום שבו זה נאמר? עד עתה מקבל הרושם שאתה כנראה לא ממש יודע לקרוא טקסטים). כתבתי רק שהשיח האקדמי בנושא האופוזיציה מראש מוגבל.

      עם כל הכבוד למאבקים הפנימיים בתוך האוניברסיטה – מוסד הקביעות בעינו עומד. מדוע מרצים בעלי קביעות לא התייצבו להגן על חופש הביטוי הפוליטי בקמפוס של אותו סטודנט? זאת ועוד, הדיקאן שהחליט על כך אולי יושב על תקן מנהלן, אך הוא גם, וקודם כל, איש אקדמיה.

  17. angryarabjew Says:

    כנראה שבאמת חבל לבזבז זמן בדיאלוג איתך. הדיון הוא לא כשם הוא לא שלך. בינתיים אתה הוא זה שמתעקש להדרש לעינינים שאינם קשורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: