באחד הפרקים של הסדרה True Blood, מוזמן הערפד ביל קומפטון לדבר בפני חוג של קשישים דרומיים חובבי מורשת קרב מהעיירה בון טמפס בלואיזיאנה. כמו רוב הערפדים, קומפטון נראה צעיר לגילו: הוא בערך בן 170. הוא נולד ב-1835, ולחם במלחמת האזרחים בצבא הקונפדרציה. מול הקהל החשדני, הוא מספר על חוויותיו כקצין צעיר בגדוד ה-28, שהשתתף בקרב ויקסבורג המפורסם, ועל והרגשות הדתיים והפטריוטיות שלו ושל חבריו הלוחמים. זה היה כמה שנים לפני שהפך לערפד, שלא בטובתו.
המאזינים מתרככים בהדרגה, בעיקר אחרי שאחת מחברות החוג הוותיקות מכריזה בהתרגשות שקומפטון הוא "ג'נטלמן מושלם". בזאת, מגיע להשלמתו מהלך היציאה מארון המתים של הערפד הדרומי. מיצור אפל ומעורר בעתה הוא הפך לאזרח מהוגן, אהוד על הבריות.
האם גם החברה הישראלית הייתה בשלה לקבל ערפדים? התלבטתי זמן מה בשאלה הזאת, ובסופו של דבר הגעתי לתשובה די חד משמעית: כן, אם הם יהודים ואם הם שירתו בצבא. רציתי לכתוב על זה פוסט, אבל לפני שהספקתי הגיע לידיי "שמור עליי", הסרט הקצר הזה (חלק 1, חלק 2) שנוצר לאחרונה על ידי מיש. למי שעדיין לא ראה, אני די ממליץ לצפות, אם כי אני לא נושא באחריות לתוצאות.
באופן אישי, די שנאתי ערפדים עד לאחרונה. אולי זה בגלל שבדירה הראשונה ששכרתי בתל אביב היתה לי שותפה קצת מעיקה שהציגה את עצמה כערפדית, אם כי אני לא יודע כמה זה היה אמין. בסופו של דבר, אני מחשיב את עצמי לאדם שמרן, או לכל הפחות Liberal Hawk, והיה לי קצת קשה לקבל את העניין הזה. אבל בחודשים האחרונים שיניתי את דעתי, מכמה סיבות.
קודם כל, אי אפשר להתעלם יותר מהערפדים. הם בכל מקום. לא מזמן קראתי כתבה ב-Foreign Policy (!) [ותודה לעידן] על הזומבים כבעיה ביחסים הבינלאומיים. הכותב הוא פרופסור ליחב"ל בשם דניאל דרזנר. הוא מציין שההתעניינות ביצורים אל-מתים היא התופעה המרכזית בתרבות הגלובלית העכשווית, ואובססיית הזומבים חורג ממדינות המערב גם לברזיל, הודו ומעצמות עולות אחרות. "ההתפרצות הזומבית ראויה להתייחסות רצינית", הוא כותב, וקושר אותה למושג ה-unknown unknowns של דונלד רמספלד. כמקובל בתחזיות גלובליות, המסקנה הסופית היא שאזורים שונים בעולם אמנם יושפעו יותר מאחרים מפלישת המתים החיים, אבל באופן כללי "עם תכנון זהיר וגישה עקיבה, האיום הזומבי הוא ניתן לניהול".
דרזנר אמנם מתייחס לזומבים ולא לערפדים – הבדל של חיים ומוות, אם אפשר לומר ככה בהקשר הנוכחי. אבל המסקנות שלו חלות לדעתי על אל-מתים באופן כללי. נראה לי שלהתעלם היום מהערפדים זה כמעט כמו להגיד שמזרחים, או לחילופין הומואים ולסביות, הם עניין שולי שלא ראוי לתשומת לב.
כאדם שגדל קרוב יותר לים סוף מאשר לים הבלטי, האסתטיקה הגותית היתה תמיד די זרה לי, ונראתה לי קצת מאולצת במקום שבו אנו חיים. אבל כמו שכתבתי פעם, אחד הדברים היפים שקרו לסדרות הערפדים בשנים האחרונות הוא שהן נעשו פחות אימתניות ויותר סוציולוגיות. השאלה הנשאלת היא איזה סיכוי יש לאיש זאב להתקבל לקולג', ואיך הערפד ישרוד את הארוחה המשפחתית – ולא רק את מי הוא יהרוג. ועם זאת, סוד הקסם של הסדרות האלה הוא שגם השאלה השנייה אף פעם לא יורדת לגמרי מסדר היום. כי מה שנפלא בערפדים, ושבא לידי ביטוי בסרט של מיש, הוא שבשונה מיניב ויצמן, דווקא כשהם משרתים בצה"ל ומקימים משפחה, הם נעשים למעשה יותר מסוכנים לחברה.
זאת בעצם הנקודה הפרובוקטיווית במיתוס החדש של "היציאה מארון המתים" או "The Great Revelation". הרגע שבו הערפדים יבואו ויגידו: אנחנו קיימים, אנחנו כאן, ועכשיו תפסיקו לשקשק ובמקום זה תנו לנו זכויות. ב-True Blood, זה קורה בעקבות המצאת הדם המלאכותי, שמאפשר לערפדים להתקיים בלי לרצוח. הם מקימים מפלגה ומתחילים להיאבק על הזכויות שלהם נגד המטיפים האוונגליסטים שאומרים שאלוהים שונא Fangs.
היצירה שבגללה התחלתי לכבד ערפדים היא דווקא הסדרה הבריטית Being Human (שנקראה בעברית "כמעט אנושיים"). אני מאוד ממליץ על הסדרה הזאת, שכמעט מצליחה להיות דרמה בריטית אפרורית על איש זאב יהודי וערפד מנומס ששוכרים דירה בעיר, ועל יחסיהם עם רוח הרפאים האובססיווית שגרה איתם בבית. אפשר לראות את העונה הראשונה כאן בוואלה, ולמי שאין כוח, כדאי לפחות לראות את הפתיח של הפרק הראשון.
שני הגיבורים, מיטשל וג'ורג', מחליטים להפסיק לרצוח ו"להיות אנושיים", כלומר לעבוד בעבודה רגילה (מעין שירות לאומי בבית חולים) ולהתנהג באופן נורמטיווי. גם ביל קומפטון מ-True Blood מחליט להיות "מיינסטרימי" ולחיות בשלום עם בני התמותה (אני מניח שהוא מצביע לרפובליקנים). היחס של הערפד המרוסן, שעובד ביום וישן בלילה, לבני דמותו האפלים בנוי על היחס של גייז – "הומואים חדשים" מחוץ לארון – ל"הומואים הישנים" המפוחדים/מפחידים שעושים סקס בגנים ציבוריים (ואף מלה על גל אוחובסקי).
ג'ורג' האיש זאב חי בחרדה עמוקה מהלילה האחד בחודש שבו הוא הופך לזאב. הוא מחשיב את הטרנספורמציה הזאת למשהו רע, מקולל, ולא מרשה לעצמו ליהנות ממנה. אבל מה בעצם רע בלהפוך מדי פעם לזאב? הרי לכל אורך הסדרה אנחנו רואים שאנשי זאב יכולים להיות סתם בחורים רגילים, אפילו די משעממים. נדמה לי שהתשובה היא שלהיות ערפד או איש זאב זה מדבק. כלומר: ערפדים מתחילים להיות מסוכנים כשהם מנסים להפוך אנשים אחרים לערפדים. וזו הרי החרדה הסטרייטית הנפוצה מפני ההומו שישחית את הנוער, מהיכולת המסתורית של ההומו להפיץ את הנטייה שלו. במלים אחרות, זהו הפחד מיכולת השכפול העל טבעית של מה שלא יכול לשכפל את עצמו באופן טבעי.
ב-Being Human, השאלה הזאת נדונה בפרק (בפסקה הנוכחית יבוא ספוילר) שבו מיטשל בטוח שהשכנים חשפו את הזהות הערפדית שלו, אבל מגלה שהם פשוט חושבים שהוא פדופיל. בהמשך הפרק, הילד של השכנה נפגע בתאונה ומיטשל נדרש להחליט אם לתת לו למות, או למצוץ את דמו כך שהוא יהפוך לאל-מת כמוהו. זה עיסוק אמיץ למדי בפחד של החברה מקרבת יתר בין הומואים לילדים.
בסופו של דבר, יש סיכוי שהערפדים יצילו את ההומואים. כי פרויקט השחרור ההומואי נקלע לסטגנציה ונעשה די משעמם כשהוא מצטמצם, כמקובל היום, לשיח הזכויות. כלומר: השאלה היחידה הלגיטימית היא האם לאנשים ש"עושים משהו אחר בחדר המיטות" יש זכות לחיות. הרגע המשמעותי היחיד הוא הרגע של היציאה מהארון. לעומת זאת, אסור בעצם להגיד שום דבר אחר על הומואים ולסביות (וגם טרנסים, בי, קוויר, אינטרסקס וקוויר?). זוהי הסכמה לא כתובה של שני הצדדים: ההומואים לא רוצים "שידברו בהכללות", והסטרייטים לא רוצים לשמוע Too Much Information. מרגע שנתנו לכם זכויות, לא רוצים לשמוע עליכם כלום, אולי חוץ מפעם אחת בשנה.
אבל יש המון שאלות אחרות, שהופכות את החיים ההומואים למשהו ששווה לחיות אותו. כמו שאומרת אני: בשביל הערפד, המוות הוא רק התחלת הסיפור.
תגים: Being Human, gay vampires, The Great Revelation, True Blood, אנשי זאב, ביל קומפטון, הומואים, זומבים, יניב ויצמן, יציאה מהארון, כמעט אנושיים, סרטי ערפדים, ערפדים, ערפדים בצה"ל, ערפדים הומואים, שמור עליי
ארץ האמורי 
4 ביולי 2010 ב- 21:47 |
משל מבריק. …ואני לא מעיז לחשוב על הנמשל…..
5 ביולי 2010 ב- 00:28 |
בונא, בעקבות המלצתך ניסיתי לראות את כמעט אנושיים שוב. יש בזה אותה כמות קיטש כמו בסוקי וקוקי (טרו בלאד), אם לא יותר. הנה ז'אנר אחד שבו הבריטים לא הצליחו ללמד את האמריקאים מאיפה משתינה הטלוויזיה האיכותית.
אבל זה גילטי פלז'ר, אני אתן לך את זה. שרדתי עונה שלמה של סוקי וקוקי, יש סיכוי שאשרוד עונה של זה לפני שאתחיל לזרוק דברים על המסך.
5 ביולי 2010 ב- 00:39 |
העיקר שתהנה. ואל תשכח לקחת בגדים להחלפה כשאתה הופך לאיש זאב
5 ביולי 2010 ב- 09:12 |
עפרי, לא הבנתי את הסיפור עם הזומביס. האם מדובר במטאפורה? למה מתכוון הפרופ' הנכבד שהעיסוק בזה הוא "איום הניתן לניהול" איזה איום?
מעניין יהיה להשוות בין תופעת ה"חזרה בתשובה" ל"יציאה מהארון", לראות את התגובות של החברה לשתי התופעות.
חוצמזה, אי אפשר שלא להזכר ביצירת המופת של רומן פלונסקי: "סלח לי אתה נושך את צווארי" המספר, בין היתר, על ערפד יהודי שנרתע רק מסמל המגן דוד. דוגמא זו אולי קצת עושה חסד עם המשוואה שלך על רדיפה מינית (לא שאני מצדיק את פולנסקי או את ההתנהגות המינית שלו, בכל זאת יש הבדל בין קיום כל סוג של יחסים בהסכמה, לבין קיום יחסים עם קטינה שאינה ברת זכות החלטה חוקית) לבין "ערפדיות".
5 ביולי 2010 ב- 09:44 |
אני חושב שהמאמר עלל הזומבים הוא סוג של שעשוע אינטלקטואלי. הוא מנסה לראות איך האידיאולוגיות השולטות עכשיו ביחסים הבינלאומיים – ליברליזם, נאו-שמרנות וכו' – מתמודדות בערך עם אותם כלים עם כל סוג של איום. יש בזה משהו יפה, כי אני חושב שאחד המאפיינים של השנים האחרונות הוא שקורים בעולם דברים שלא ייאמנו, אבל תוך כמה חודשים המערכת יודעת לנרמל אותם ופתאום הם נראים טבעיים לגמרי. ז'יז'ק כתב על זה משהו. בכל מקרה הרעיון הוא שאם פתאום תתגלה מתקפה של מתים חיים, בהתחלה התקשורת תידהם מזה ויהיה קצת בלגאן אבל תוך כמה זמן יתחילו להיות ציניים לגבי זה, אנשים ישאלו איך אפשר לעושת מזה כסף, איך זה משפיע על מחירי הנדל"ן וכו'.
לגבי פולנסקי – לא ראיתי את הסרט, תודה שהזכרת אותו אולי אני אחפש אותו בקרוב.
5 ביולי 2010 ב- 23:36
לי נראה שמשפט המפתח במאמר של דרזנר הוא זה:
If it is true that "popular culture makes world politics what it currently is," as a recent article in Politics argued, then the international relations community needs to think about armies of the undead in a more urgent manner.
ואנשים שבקיאים ממני בנבכי השיח היחב"לי בוודאי יוכלו לפענח כנגד מי מכוונת העקיצה הפנימית.
לגבי המאמר שלך, אם הבנתי נכון את הנקודה אתה מתלונן שנמאס לך לשתות דם מלאכותי, ודורש להוסיף למגילת זכויות ההומואים את הזכות לפתות סטרייטים. האמנם כך?
תראה מה קראתי היום אצל ז'יז'ק:
According to Freud, the melancholic is not aware of what he has lost in the lost object – one has to introduce here the Lacanian distinction between the objet a as the cause of desire and the object of desire: while the object of desire is simply the desired object, the cause of desire is the feature on account of which we desire the desired object (some detail, tic, which we are usually unaware of and sometimes even misperceive it as the obstacle, as that in spite of which we desire the object). This gap between object and cause also explains the popularity of The Brief Encounter, the classic British melodrama about an illicit affair from 1945, in the gay community: the reason is not simply that the furtive encounters of the two lovers in the dark passages and platforms of the railway station resembles the way gays were compelled to meet back in the 1940s, since they were not yet allowed to flirt openly. Far from being an obstacle to the fulfillment of the gay desire, these features effectively functioned as its cause: deprived of these undercover conditions, the gay relationship loses a good part of its transgressive beguilement. What we get in The Brief Encounter is not the object of the gay desire (the couple is straight), but its cause. No wonder, then, that gays often express their opposition to the liberal policy of fully legalizing gay couples: what sustains their opposition is not the (justified) awareness of the falsity of this liberal policy, but the fear that, being deprived of its obstacle/cause, the gay desire itself will wane.
6 ביולי 2010 ב- 00:51
תודה עומר. אתה די מדייק. וכן, ז'יז'ק נוגע בנקודה, אם כי בהיותו סטרייט הוא יותר מבקר את זה מאשר מזדהה עם זה. ולמעשה זה מה שעושה את ההבדל.
לגבי דרזנר – נראה לי שהמשפט הזה הוא משפט מרכזי, אבל לא משפט המפתח – הוא יותר ההנחה למהלך שבא אחר כך.
5 ביולי 2010 ב- 18:59 |
הערפד הכי לוהט בסביבה כבר היה כאן
http://itamarzo71.wordpress.com/2010/06/30/%d7%94%d7%92%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a1%d7%a7%d7%a1%d7%99-%d7%91%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%94/
6 ביולי 2010 ב- 09:37 |
אם בזומביס ובמיניות והפחד מהשתלטות קולות על השיח המרכזי עסקינן, אין דוגמא טובה יותר מהסרט "night of the living dead" שעוסק בהשתלטות זומבים על עיירה כמטאפורה להשתלטות הקומוניסטים על החברה האמריקאית.
אבל, עפרי, לא הייתי ממהר להתעלם מהיחס של החברה הישראלית לתהליכי ההתחרדות (שוב ביטוי טעון כשלעצמו) כסוג של חרדופוביה. שים לב למה שקורה בשכונת רמת אביב עם החברה מחב"ד וכל הסיפור עם עמנואל וכו'…
אולי נציע לחרדים להצטרף ל"מצעד הגאווה" וליצור קואליציה של חרדים הומואים וערבים אתיופים וספרדים שיקראו לקבלתם בחברה ללא דעות קדומות וכו'…
ו
6 ביולי 2010 ב- 09:54 |
אני מציע כבר ברגע זה. אבל אני מניח שזה לא תמיד הולך, במיוחד לא בישראל. כי "קבלה בחברה ללא דעות קדומות" זה בעצם פלורליזם וזכויות אדם ואזרח – אידיאולוגיה שדי זרה לקבוצות נרחבות בחברה הישראלית, ואני לא מדבר רק על החרדים אלא גם במידה רבה על רבים מההומואים. זה איכשהו הולך רק כשכל קבוצה דורשת את הזכויות של עצמה.
ודרך אגב – החרדי הוא זומבי גם מבחינה אחרת, כי הוא רוח הרפאים של היהודי הגלותי שנשמד בשואה.
6 ביולי 2010 ב- 12:15 |
כמו שהערבי הוא רוח הרפאים של המזרחי שנמחק בתקומה.
6 ביולי 2010 ב- 14:17 |
לא להיפך?
7 ביולי 2010 ב- 22:45
שמע, זה עניין של סמנטיקה. אני חושב שהערבי נשאר כ"אחר" נוכח, בעוד שהמזרחי נספג בתרבות ההגמונית. כמובן שאפשר גם להגיד הפוך- שהערבי נמחק והמזרחי הוא ייצוג רדוף שלו. דן בראון כותב על הנושא בספר- מעבר ממונוליטיות לרב שיח (נדמה לי שזה השם) שם הוא מציג את הצבר או הישראלי כזהות שנוצרת מהיפוך ה"אחר" כשהרע המוחלט הוא הגרמני והערבי ואחריהם היהודי אירופאי הגלותי והמזרחי שהם דרגות נמוכות יותר של "אחרות" שכנגדן נוצרה הזהות הישראלית המונוליטית.
6 ביולי 2010 ב- 16:52 |
רציתי להגיד שמטיף דתי כמו זה שבקישור המצורף, מוציא ממני כל כך הרבה רוע ואלימות שאני הופך להיות פונדמנטליסט חסר סבלנות בדיוק כמותו רק מהצד השני…פחד.
10 ביולי 2010 ב- 11:45 |
זה מתחבר לרשימה קצרה שכתבתי על מדוע אין סרטי אימה בישראל… http://bit.ly/cXTv8m
10 ביולי 2010 ב- 12:24 |
תודה. זה מעניין
נראה לי שבאופן כללי ערפדים ואימה שואבים את האסתטיקה שלהם מארצות צפוניות. באמת מעניין לחשוב על סרטי אימה במרחב המזרח תיכוני או האסייתי. לגבי האסייתי אני בטוח שיש כאלה, אם כי לא ראיתי.
מה שמוזר הוא שמשום מה זה לא נראה מפחיד. לא יודע למה, ואולי זה לא נכון לגבי אחרים, אבל מתים גרמנים נראים לי הרבה יותר מפחידים ומערערים. ככל שמתקרבים לים התיכון זה נעשה פחות מפחיד