בזכות השיכחה

בשבוע שעבר נפטר בירושלים יהודה אלקנה, פילוסוף של המדע ואחד האינטלקטואלים המקוריים שפעלו באקדמיה הישראלית בדורות האחרונים. אנו מביאים את מאמרו "בזכות השיכחה" שפורסם ב-1988.

יהודה אלקנה

כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים.

לא היה, ואין שום תהליך היסטורי הכרחי שחייב להביא לרצח עם בידי עם אחר. במשך עשרות שנים אחרי עלותי ארצה (עליתי עם קום המדינה), לא נתתי את דעתי במודע לשאלה אם יש לשואה מסר חינוכי פוליטי סדור. כנראה בניתי את עתידי ולא עסקתי בהכללה תיאורטית על השימוש בעבר. לא שהדחקתי או שסירבתי לדבר על מה שעבר עלי. לא פעם דיברתי עם ארבעת ילדי על העבר, ועל מסקנותי האישיות ממנו. שיתפתי אותם ברגשותי ובהרהורי – אבל עשיתי זאת רק במישור האישי. רתיעתי מלעקוב אחר משפט אייכמן, התנגדותי החזקה למשפט דמיאניוק וסירובי להתלוות אל ילדי לביקורים ב"יד ושם", נרשמו אצלי כנטייה פרטית, אולי אידיוסינקרטית במקצת. היום נראים לי הדברים אחרת.

בשבועות האחרונים בשיחות עם חברי, אני מרגיש יתרון מוזר על ילידי הארץ שלא עברו את השואה. כל אימת שמדווחים על "חריג", הם מסרבים בתחילה להאמין ורק אחרי שהמציאות טופחת על פניהם הם נכנעים לעובדות; רבים מאבדים כל קנה מידה ומוכנים להאמין ש"כולם כך" או ש"צה"ל כזה", ויש שלבם מלא שנאה הן לעושי מעשים אלה והן לערבים שמביאים אותנו לכך.

חרדה קיומית

רבים חושבים שרוב העם אכול שנאה תהומית לערבים, ומאידך בטוחים שאמנם יש שנאה תהומית מצד הערבים אלינו. לי כל זה אינו קורה. ראשית, אין אירוע "חריג" שלא ראיתי במו עיני; אין זו אמירה סתמית: הייתי עד ראייה למקרה אחר מקרה; ראיתי דחפור קובר אנשים חיים, ראיתי קבוצת אנשים משתוללת עוקרת מכשירי הנשמה מפי זקנים בבתי חולים, ראיתי חיילים באובדן עשתונות שוברים ידיים לאוכלוסייה אזרחית, לרבות ילדים. לדידי אין חדש. עם זאת, איני מכליל, איני חושב שהכל שונאים אותנו, איני חושב שכל עם ישראל שונא ערבים, ואף איני שונא את מבצעי ה"חריגים" – מה שכמובן אינו אומר שאני מוחל על מעשים אלה, או שאיני מצפה שיטפלו בהם בכל חומרת הדין.

לעומת זאת, אני תוהה על שורשי הדברים. הרי אינני משתייך לאלה המאמינים שמחצית העם הזה הם חיות ברוטליות. ודאי איני משתייך לאלה הרואים באובדן עשתונות ובברוטליות תופעה עדתית. אין קשר בעיני בין התנהגות חסרת שליטה לבין קיצוניות אידיאולוגית. ומאידך, פאנאטיות אידיאולוגית מאפיינת יותר את היהדות שבאה מרוסיה, פולין וגרמניה מאשר את היהדות שמקורה בארצות אפריקה או אסיה.

יש כאלה הסוברים שהלחץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי יצר דור שרובו הגדול מתוסכל ואינו רואה עתיד לעצמו במובן האישי-הקיומי הפשוט – הסיכוי לרכוש לימודים ומקצוע, האפשרות להתפרנס בכבוד ולהשיג דיור נאות ותנאי חיים סבירים. קשה לאמוד את נכונותה של סברה זו ובעיקר את גודל שכבת האוכלוסייה שעליה חל כביכול תסכול מעין זה. ידוע היטב שתסכול אישי מסוגל להביא לכל התנהגות חריגה.

בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר. מאושוויץ יצאו, בניסוח סמלי, שני עמים: מיעוט הטוען "זה לעולם לא יקרה עוד", ורוב מבוהל וחרד הטוען "זה לעולם לא יקרה לנועוד".

סכנה לדמוקרטיה

מובן מאליו שאם אלה שני הלקחים האפשריים היחידים, הייתי שותף כל חיי לתפיסה הראשונה ובתפיסה השנייה ראיתי אסון. אבל דברי מכוונים כאן לא לתמיכה באחת משתי תפיסות אלה, אלא לטענה נורמטיווית, שכל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים.

ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי. על האידיאולוגים של משטרים פאשיסטיים הבינו זאת היטב. אין זה מקרה שעיקר המחקר על גרמניה הנאצית עוסק בנושא המיתוסים הפוליטיים של הרייך השלישי. הישענות על לקחי העבר לצורך בניית העתיד, שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי, הם כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים.

ג`פרסון, מאבות מייסדיה של האומה האמריקאית, כתב מפורשות באחד ממכתביו הפוליטיים, שדמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד; טיפוח ה"זכור" והתמכרות לעבר חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה.

להערכתי, בלא החדרת השואה כה עמוק לתודעה הלאומית, גם הקונפליקט בין יהודים ופלשתינאים לא היה מביא כה רבים למעשים "חריגים", וייתכן אף שהתהליך המדיני לא נתקע מבוי סתום.

קריאה לשנאה

איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.

ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו.

*

הדברים שנכתבו הם חריפים ושלא כדרכי, כתובים בשחור-לבן. אין זה מקרה או מצב רוח חולף. לא מצאתי דרך טובה יותר להצביע על חומרת המצב. למעשה, ידוע לי היטב שאין אומה שוכחת, או צריכה לשכוח לחלוטין את עברה על כל פרקיו. וכמובן, יש מיתוסים אחרים החיוניים לבניית עתידנו, כמו מיתוס ההצטיינות או מיתוס היצירתיות, ובוודאי שאין כוונתי שיפסיקו ללמד את דברי ימי העם. ניסיתי להילחם בהמשך קביעת השואה כציר מרכזי בהווייתנו הלאומית.

פורסם ב"הארץ", 2.3.88. פורסם גם בהעוקץ, הביאו לאינטרנט: יוסי לוס ויוסי דהאן.

תוגתו של השמאלן: פוסט חגיגי למוצאי יום העצמאות

רוב החברים שלי אינם חוגגים את יום העצמאות. כמה מהם מרססים סיסמאות להזכרת הנכבה ואחרים מסתפקים בהצטנפות בפינה צדדית, ממתינים שיעבור זעם בימות הבידור והקלישאות המיליטריסטיות. גם אני מצטנף בפינה צדדית, אבל מתקשה להיפטר – לא רוצה להיפטר – מהאמביוולנטיות שלי ביחס ליום הזה.

לפני כמה ימים עשיתי ניסוי. אמרתי לאפרת, חברה שלי, שאני שמח ביום העצמאות. כשהתבקשתי להסביר עניתי, ספק בצחוק ספק ברצינות: “כי יש לנו מדינה". למי בדיוק התכוונתי ב"לנו"? מה זו ה"מדינה" הזו? אני לא בטוח. אני בטוח לא שמח במיוחד על המדינה הזאת. אבל הרגשתי שאני חוזר על תשובה שגם אמא שלי היתה עונה, וגם אבא שלה.

אולי הייתי צריך לענות לאפרת בשאלה: “למה זה לא מוזר לך שאני שמח בפסח?”. אני תמיד מתרגש קצת כשמגיעים למשפט בהגדה "אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". לא מפני שאני חושב שזה נכון, ולבטח לא מפני שאני סבור שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. המשפט הזה נוסך בי חמימות נעימה, חצי מטומטמת, זו הטמונה בתחושה שכולם חוזרים על אותה מנטרה, והם חוזרים עליה כבר אלפי שנים (וזה לא כפוף לשאלה אם הם באמת חוזרים עליה אלפי שנים או שגם זה מיתוס). אולי אני נהנה מהעובדה שאני עדיין יכול לחוש את הפראנויות המוכרות – המוגזמות לרוב אך הלא–בלתי–מוצדקות – של העם שלי.

אבל ביום העצמאות אני מתרגש יותר מאשר בפסח – כנראה מפני שהמנטרות של יום העצמאות משוקעות הרבה יותר בצורת החיים שלי מאשר ההגדה של פסח. מבין המנטרות של פסח אני מכיר ממילא רק את אלה המופיעות לפני ה"שולחן ערוך", כלומר לפני האוכל. עם יום העצמאות ויום הזיכרון יש לי יחסים יותר אינטימיים.

זו אינטימיות המאופיינת בניכור אבל בה בעת ברצון עז להשתייך. במידה רבה, יום העצמאות הוא בשבילי יום אבל. אני לא מתאבל על הקמת מדינת ישראל ואפילו לא על הנכבה. אני מתאבל על אובדן התחושה העוטפת של השייכות, או יותר נכון – על העובדה שמבחינות מסוימות אני עדיין מרגיש שייך, אבל מתקשה לתת לשייכות הזו מקום בחיים שלי, ולגשר בינה לבין העמדות הפוליטיות שלי.

לאחרונה אני מבין שאני ציוני – לא במובן אידיאולוגי כלשהו (לפחות לא כזה שאני מצליח לנסח כיום), אלא בדיוק במובן שהיה – ועדיין יש בחוגים יהודיים מסוימים – לפרקסיס של היות–יהודי. אני ציוני לא ברעיון אלא מבחינה מעשית, ביומיום שלי, במיתוסים ובשירים שהוטמעו בי בבית ספר, בשפת אמי העברית שהיא כולה ציונית, במצוות עשה ואל–תעשה שעדיין חקוקות בגופי, גם לאחר שרחוק התרחקתי. אני ציוני באל כורחי, עד כדי כך שהפסקתי לנסות ולהכחיש זאת. אני לא יודע מה בדיוק התוכן של האידיאה הזו, כמו שיהודים רבים לא טורחים לעסוק בתוכן המופשט של האידיאה "יהדות". היהדות מתגלית בפרקסיס היהודי, וכך גם הציונות שלי. עם זאת, כמו שהפרקסיס היהודי המודרני מסובך עד העצם עם המסורת, בשאלה מה לעשות ועל מה לוותר, כך גם אני ביחס למסורת הציונית שלי. מי שרוצה יכול לקרוא לזה "ישראליות", אבל אם ישראליות היא יותר מאזרחות פורמאלית, יותר מסדרה (הולכת ומתכרסמת) של זכויות אזרח – אם יש לה יסוד תרבותי והיסטורי – אז היא בעצם ציונות. ישראלי–יהודי הוא לרוב ציוני בזהותו.

ההתרגשות המסוימת בפסח אינה מתיישבת – ולא חייבת להתיישב – עם הביקורת הרציונאלית, האוניברסאלית, שיכולה להיות לי על המשפט "שפוך חמתך על הגויים", או על דעות קדומות אנטי הומאניסטיות באופן כללי (הגם שיש דברים שיותר מעניין לבקר אותם). כך גם הציונות של הגוף, המסורת, הפרקסיס והזהות, אינה מתיישבת עם התנגדותי לגילום הנוכחי (וזה 62 שנה) של הציונות, הוא מדינת החד–לאום שלנו, האתנוצנטרית והפסאודו–דמוקרטית.

יש מקומות וקבוצות אצלם אין מתח, או לפחות לא מתח בלתי–פתיר, בין זהות פרטיקולארית לעמדות אוניברסאליות. לפני ארבע שנים, כאשר צה”ל תקף בלבנון, ביליתי קיץ יפה בעיר בזנסון שבמזרח צרפת, על מורדות הרי היורה. התיידדתי עם בחור בשם סטפאן, טרוצקיסט (ואנטי ציוני) מושבע, שהיה בה בעת פטריוט צרפתי ואוהד נלהב של נבחרת צרפת בכדורגל. הצירוף היה אפשרי מפני שהזהות הצרפתית היא כבר אוניברסאלית, או ליתר דיוק – גירסה מרכזית של הזהות הצרפתית היא אוניברסאלית. השיחות עם סטפאן בצרפתית רצוצה (הוא עבד במרכז השפות שבו למדתי והקפיד לא לדבר איתנו אנגלית) גרמו לי לחשוב על עצמי. התחלתי לבחון את האופן בו השינוי בדעותיי בשנים האחרונות והמחויבות לעמדות מוסריות אוניברסאליות הכריחו אותי להתנכר לזהות הפרטיקולארית שלי.

ואכן, זה מסביר את הקושי של רבים מבני דורי (והדורות הקודמים) “לחצות את הגדר" אל האנטי–ציונות. אחרי הכל, שם, בצד השני, הם (אנחנו) נאלצים להתנכר למיתוס הילדות שלהם בשם עמדה אמורפית ו"רזה" מאוד, המצטמצמת להתנגדות מוסרית (ולעתים מוסרנית) לקיים, לא ברור בשם איזה קיום אפשרי. בצד השני יש אולי עקרונות ראויים אבל אין אלטרנטיבה זהותית ותרבותית מוצקה. לרוב זה מרגיש כמו גלות פנימית.

בעוד שאני מסוייג מהפתרון האנטי–ציוני למתח הבלתי–פתיר בין זהות ציונית לעמדות אוניברסאליות, זה המוותר על הזהות בשם העקרונות, אני מתנגד נחרצות לפתרון השני. בשבוע שעבר הזדמן לידיי מאמרו של ההיסטוריון בועז נוימן “מדוע שבתי אל הציונות?”, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "ארץ אחרת". המאמר נגע בי בנימתו האישית ובדגש הביוגרפי, למרות שאני בטוח שהפאזה הלא ציונית של נוימן היתה פחות פשטנית מאיך שהוא מתאר אותה במאמר.

נוימן, בטח כבר ניחשתם, ויתר על העמדות האוניברסאליות בשם הזהות. בצעירותו הוא הלך לקרבי והיה למפקד טנק, היות ש"כמעט כולם שאפו להגיע לקרבי" בתיכון שלו בצפון תל אביב ובשבט הצופים. לאחר הצבא, "כמו כולם" בגילמן, הוא התוודע להגותו של מרקס והגיע למסקנה ש"כל דבר שמריח ציונות הוא מוקצה מחמת מיאוס".

אלא שבשלב כלשהו, בקריאה בכתביהם של בן גוריון, א"ד גורדון ורחל ינאית, גילה נוימן שהטקסטים אינם עומדים במבחן עמדתו הביקורתית. את האהבה של החלוצים לארץ ואת דימויים העצמי לא ניתן לנתח במושגים של אוריינטליזם, קולוניאליזם ופרוטו–פאשיזם. הציונות, לדעתו, היתה מהפכה אקזיסטנציאלית. בעקבות זאת, נוימן חזר מבחינה רעיונית ונפשית אל כור מחצבתו – “המשפחה, החברים, הקיבוץ, העברית, הנופים המוכרים והחום". כך הוא מסיים: “אני מוכן לדון על הכל. דבר אחד אינו נתון לדיון – עצם קיומי, קיום משפחתי וקיום עמי בארצי ובמולדתי… אם יגררו אותי שכניי לוויכוח הזה, ראוי שיידעו שבסופו של יום, כדברי אלבר קאמי, בין הצדק ובין אמא שלי אני בוחר להגן על אמא שלי".

קאמי. מתנחל מאלג'יריה

אולי. גם אני מן הסתם אבחר באמא שלי, אם זה יהיה או הצדק או אמא שלי. הבעיה היא שנוימן לא הוכיח שאכן מדובר בברירות מוציאות, למשל שהאיום הוא ממש על אמא שלו ולא על דעות מסוימות של אמא שלו, מה גם שעכשיו לא "סופו של יום", אלא סתם עוד יום של חול ואולי עוד אפשר לשנות ולהשתנות. לאור זאת, נראה שהאימרה הזו של קאמי משמשת בידי נוימן כלי לדה פוליטיזציה מוחלטת של הזהות, לנטרול המתח המפרה בינה לבין העמדות האוניברסאליות (או הצדק). הקיבוץ הוא אותו קיבוץ, החום הוא אותו החום, הים הוא אותו ים. אפשר להתחרדן בנחת, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ, באור התכלת העזה.

בניגוד לנוימן, אני מעדיף לחשוב שיש ערך במתח השורר בין תחושת השייכות – הזהות שלי – לבין הראוי והצודק. זה מתח שהניסיון ליישב אותו מעורר למחשבה ופעולה פוליטית, גם אם הסיכויים לכך נראים בדרך כלל קלושים. לכן אפשר לקרוא את הפוסט הזה כהשלמה האישית שלי לפוסט הקודם, על השמאל הדו לאומי. מבחינתי, האוטופיה הדו–לאומית היא האתר לחשוב את המתח בין הציונות לצדק האוניברסאלי, היא זו שמגלמת את התקווה להתרתו.

עם זאת, בניגוד לפאתוס הפוליטי של הפוסט הקודם, הפעם אני מעדיף לסיים בטון מינורי יותר. כי לפעמים אני חושב שהגעגועים לשייכות הם לא הרבה יותר מנוסטלגיה ריקה (הקשורה מן הסתם לעובדה שבקרוב אסע לחו”ל לכמה שנים). אם זה אכן המצב, אין טעם לדוש בה יותר מדי. מנוסטלגיה אפשר (ועדיף) להיגמל. ובכל זאת, הצטנפתי היום בפינתי בניסיון לדלות – מתוך ים האלימות ואמרות השפר של שמעון פרס – מקום של שייכות.