תוגתו של השמאלן: פוסט חגיגי למוצאי יום העצמאות

by

רוב החברים שלי אינם חוגגים את יום העצמאות. כמה מהם מרססים סיסמאות להזכרת הנכבה ואחרים מסתפקים בהצטנפות בפינה צדדית, ממתינים שיעבור זעם בימות הבידור והקלישאות המיליטריסטיות. גם אני מצטנף בפינה צדדית, אבל מתקשה להיפטר – לא רוצה להיפטר – מהאמביוולנטיות שלי ביחס ליום הזה.

לפני כמה ימים עשיתי ניסוי. אמרתי לאפרת, חברה שלי, שאני שמח ביום העצמאות. כשהתבקשתי להסביר עניתי, ספק בצחוק ספק ברצינות: “כי יש לנו מדינה". למי בדיוק התכוונתי ב"לנו"? מה זו ה"מדינה" הזו? אני לא בטוח. אני בטוח לא שמח במיוחד על המדינה הזאת. אבל הרגשתי שאני חוזר על תשובה שגם אמא שלי היתה עונה, וגם אבא שלה.

אולי הייתי צריך לענות לאפרת בשאלה: “למה זה לא מוזר לך שאני שמח בפסח?”. אני תמיד מתרגש קצת כשמגיעים למשפט בהגדה "אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". לא מפני שאני חושב שזה נכון, ולבטח לא מפני שאני סבור שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. המשפט הזה נוסך בי חמימות נעימה, חצי מטומטמת, זו הטמונה בתחושה שכולם חוזרים על אותה מנטרה, והם חוזרים עליה כבר אלפי שנים (וזה לא כפוף לשאלה אם הם באמת חוזרים עליה אלפי שנים או שגם זה מיתוס). אולי אני נהנה מהעובדה שאני עדיין יכול לחוש את הפראנויות המוכרות – המוגזמות לרוב אך הלאבלתימוצדקות – של העם שלי.


אבל ביום העצמאות אני מתרגש יותר מאשר בפסח – כנראה מפני שהמנטרות של יום העצמאות משוקעות הרבה יותר בצורת החיים שלי מאשר ההגדה של פסח. מבין המנטרות של פסח אני מכיר ממילא רק את אלה המופיעות לפני ה"שולחן ערוך", כלומר לפני האוכל. עם יום העצמאות ויום הזיכרון יש לי יחסים יותר אינטימיים.

זו אינטימיות המאופיינת בניכור אבל בה בעת ברצון עז להשתייך. במידה רבה, יום העצמאות הוא בשבילי יום אבל. אני לא מתאבל על הקמת מדינת ישראל ואפילו לא על הנכבה. אני מתאבל על אובדן התחושה העוטפת של השייכות, או יותר נכון – על העובדה שמבחינות מסוימות אני עדיין מרגיש שייך, אבל מתקשה לתת לשייכות הזו מקום בחיים שלי, ולגשר בינה לבין העמדות הפוליטיות שלי.

לאחרונה אני מבין שאני ציוני – לא במובן אידיאולוגי כלשהו (לפחות לא כזה שאני מצליח לנסח כיום), אלא בדיוק במובן שהיה – ועדיין יש בחוגים יהודיים מסוימים – לפרקסיס של היותיהודי. אני ציוני לא ברעיון אלא מבחינה מעשית, ביומיום שלי, במיתוסים ובשירים שהוטמעו בי בבית ספר, בשפת אמי העברית שהיא כולה ציונית, במצוות עשה ואלתעשה שעדיין חקוקות בגופי, גם לאחר שרחוק התרחקתי. אני ציוני באל כורחי, עד כדי כך שהפסקתי לנסות ולהכחיש זאת. אני לא יודע מה בדיוק התוכן של האידיאה הזו, כמו שיהודים רבים לא טורחים לעסוק בתוכן המופשט של האידיאה "יהדות". היהדות מתגלית בפרקסיס היהודי, וכך גם הציונות שליעם זאת, כמו שהפרקסיס היהודי המודרני מסובך עד העצם עם המסורת, בשאלה מה לעשות ועל מה לוותר, כך גם אני ביחס למסורת הציונית שלי. מי שרוצה יכול לקרוא לזה "ישראליות", אבל אם ישראליות היא יותר מאזרחות פורמאלית, יותר מסדרה (הולכת ומתכרסמת) של זכויות אזרח – אם יש לה יסוד תרבותי והיסטורי – אז היא בעצם ציונות. ישראלייהודי הוא לרוב ציוני בזהותו.

ההתרגשות המסוימת בפסח אינה מתיישבת – ולא חייבת להתיישב – עם הביקורת הרציונאלית, האוניברסאלית, שיכולה להיות לי על המשפט "שפוך חמתך על הגויים", או על דעות קדומות אנטי הומאניסטיות באופן כללי (הגם שיש דברים שיותר מעניין לבקר אותם). כך גם הציונות של הגוף, המסורת, הפרקסיס והזהות, אינה מתיישבת עם התנגדותי לגילום הנוכחי (וזה 62 שנה) של הציונות, הוא מדינת החדלאום שלנו, האתנוצנטרית והפסאודודמוקרטית.

יש מקומות וקבוצות אצלם אין מתח, או לפחות לא מתח בלתיפתיר, בין זהות פרטיקולארית לעמדות אוניברסאליות. לפני ארבע שנים, כאשר צה”ל תקף בלבנון, ביליתי קיץ יפה בעיר בזנסון שבמזרח צרפת, על מורדות הרי היורה. התיידדתי עם בחור בשם סטפאן, טרוצקיסט (ואנטי ציוני) מושבע, שהיה בה בעת פטריוט צרפתי ואוהד נלהב של נבחרת צרפת בכדורגל. הצירוף היה אפשרי מפני שהזהות הצרפתית היא כבר אוניברסאלית, או ליתר דיוק – גירסה מרכזית של הזהות הצרפתית היא אוניברסאלית. השיחות עם סטפאן בצרפתית רצוצה (הוא עבד במרכז השפות שבו למדתי והקפיד לא לדבר איתנו אנגלית) גרמו לי לחשוב על עצמי. התחלתי לבחון את האופן בו השינוי בדעותיי בשנים האחרונות והמחויבות לעמדות מוסריות אוניברסאליות הכריחו אותי להתנכר לזהות הפרטיקולארית שלי.

ואכן, זה מסביר את הקושי של רבים מבני דורי (והדורות הקודמים) “לחצות את הגדר" אל האנטיציונות. אחרי הכל, שם, בצד השני, הם (אנחנו) נאלצים להתנכר למיתוס הילדות שלהם בשם עמדה אמורפית ו"רזה" מאוד, המצטמצמת להתנגדות מוסרית (ולעתים מוסרנית) לקיים, לא ברור בשם איזה קיום אפשרי. בצד השני יש אולי עקרונות ראויים אבל אין אלטרנטיבה זהותית ותרבותית מוצקה. לרוב זה מרגיש כמו גלות פנימית.

בעוד שאני מסוייג מהפתרון האנטיציוני למתח הבלתיפתיר בין זהות ציונית לעמדות אוניברסאליות, זה המוותר על הזהות בשם העקרונות, אני מתנגד נחרצות לפתרון השני. בשבוע שעבר הזדמן לידיי מאמרו של ההיסטוריון בועז נוימן “מדוע שבתי אל הציונות?”, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "ארץ אחרת". המאמר נגע בי בנימתו האישית ובדגש הביוגרפי, למרות שאני בטוח שהפאזה הלא ציונית של נוימן היתה פחות פשטנית מאיך שהוא מתאר אותה במאמר.

נוימן, בטח כבר ניחשתם, ויתר על העמדות האוניברסאליות בשם הזהות. בצעירותו הוא הלך לקרבי והיה למפקד טנק, היות ש"כמעט כולם שאפו להגיע לקרבי" בתיכון שלו בצפון תל אביב ובשבט הצופים. לאחר הצבא, "כמו כולם" בגילמן, הוא התוודע להגותו של מרקס והגיע למסקנה ש"כל דבר שמריח ציונות הוא מוקצה מחמת מיאוס".

אלא שבשלב כלשהו, בקריאה בכתביהם של בן גוריון, א"ד גורדון ורחל ינאית, גילה נוימן שהטקסטים אינם עומדים במבחן עמדתו הביקורתית. את האהבה של החלוצים לארץ ואת דימויים העצמי לא ניתן לנתח במושגים של אוריינטליזם, קולוניאליזם ופרוטופאשיזם. הציונות, לדעתו, היתה מהפכה אקזיסטנציאלית. בעקבות זאת, נוימן חזר מבחינה רעיונית ונפשית אל כור מחצבתו – “המשפחה, החברים, הקיבוץ, העברית, הנופים המוכרים והחום". כך הוא מסיים: “אני מוכן לדון על הכל. דבר אחד אינו נתון לדיון – עצם קיומי, קיום משפחתי וקיום עמי בארצי ובמולדתיאם יגררו אותי שכניי לוויכוח הזה, ראוי שיידעו שבסופו של יום, כדברי אלבר קאמי, בין הצדק ובין אמא שלי אני בוחר להגן על אמא שלי".

קאמי. מתנחל מאלג'יריה

אולי. גם אני מן הסתם אבחר באמא שלי, אם זה יהיה או הצדק או אמא שלי. הבעיה היא שנוימן לא הוכיח שאכן מדובר בברירות מוציאות, למשל שהאיום הוא ממש על אמא שלו ולא על דעות מסוימות של אמא שלו, מה גם שעכשיו לא "סופו של יום", אלא סתם עוד יום של חול ואולי עוד אפשר לשנות ולהשתנות. לאור זאת, נראה שהאימרה הזו של קאמי משמשת בידי נוימן כלי לדה פוליטיזציה מוחלטת של הזהות, לנטרול המתח המפרה בינה לבין העמדות האוניברסאליות (או הצדק). הקיבוץ הוא אותו קיבוץ, החום הוא אותו החום, הים הוא אותו ים. אפשר להתחרדן בנחת, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ, באור התכלת העזה.

בניגוד לנוימן, אני מעדיף לחשוב שיש ערך במתח השורר בין תחושת השייכות – הזהות שלי – לבין הראוי והצודק. זה מתח שהניסיון ליישב אותו מעורר למחשבה ופעולה פוליטית, גם אם הסיכויים לכך נראים בדרך כלל קלושים. לכן אפשר לקרוא את הפוסט הזה כהשלמה האישית שלי לפוסט הקודם, על השמאל הדו לאומי. מבחינתי, האוטופיה הדולאומית היא האתר לחשוב את המתח בין הציונות לצדק האוניברסאלי, היא זו שמגלמת את התקווה להתרתו.

עם זאת, בניגוד לפאתוס הפוליטי של הפוסט הקודם, הפעם אני מעדיף לסיים בטון מינורי יותר. כי לפעמים אני חושב שהגעגועים לשייכות הם לא הרבה יותר מנוסטלגיה ריקה (הקשורה מן הסתם לעובדה שבקרוב אסע לחו”ל לכמה שנים). אם זה אכן המצב, אין טעם לדוש בה יותר מדי. מנוסטלגיה אפשר (ועדיף) להיגמל. ובכל זאת, הצטנפתי היום בפינתי בניסיון לדלות – מתוך ים האלימות ואמרות השפר של שמעון פרס – מקום של שייכות.

תגים: , , , , , , , , , , ,

35 תגובות to “תוגתו של השמאלן: פוסט חגיגי למוצאי יום העצמאות”

  1. ל' Says:

    תודה לך.

  2. Assaf Says:

    גל,

    תודה על פוסט יפהפה ומדויק. גם אני ציוני במובן אותו הסברת. ואני חושב שהמתח הזה כבר לא ייפתר בדורנו, דור המדבר של ההתפכחות לגבי מהותה של המדינה והכיוון אותו היא מתווה לעצמה. הלוואי שאתבדה.

  3. איתמר Says:

    הי גל,
    בתנועה הקיבוצית ובתנועות הבוגרים הכחולות למיניהן מדברים על ה"יהדות כתרבות". מן נסיון להניח את שאלת האמונה בצד ולמצוא או להמציא חיבור למקורות היהודיים ללא פרקסיס דתי ( אבל עם נסיון לייצר מנהגים מתאימים חלופיים ).
    אפשר אם כן להתייחס למה שאתה מתאר כאל "ציונות כתרבות".

    עלה והגשם !

    • גל כץ Says:

      תודה איתמר (ולמגיבים שמעליך). אני חושב שאני לא מסכים עם ההשוואה ל"יהדות כתרבות" של התנועה הקיבוצית, או יותר נכון — מסכים חלקית. אני מסכים במובן זה שהתנועה הקיבוצית אכן שאלה פרקטיקות שונות מהפרקסיס היהודי, גם כאשר לא היה לזה רציונאל ברור. אני לא מסכים דווקא כי לרוב היה לשאילה הזו רציונאל. כלומר הבחירה של פרקטיקות היתה מתווכת בהפיכה הפרקסיס היהודי לסדרה של רעיונות. או אז נלקחו רק פרקטיקות שענו על רעיונות שהיו מקובלים על התנועה (הלאום היהודי, שוויון, חירות וכו'). 
      למה אני לא מסכים עם ההשוואה מבחינה זו? כי אני מתקשה לאתר במסגרת הציונות רעיונות שאני יכול להגיד שמקובלים עליי. אפילו אם נלך לבובר למשל, אז ככל שאני מחבב אותו, אני עדיין מתקשה לקבל – מתכתחילה ולא בדיעבד – טענות כמו זה שצריך להיות יישוב יהודי בארץ (כלומר גם יישוב מוגבל מבחינת היקפו). גם במקרה כזה מדובר בתוקפנות כלפי יושביה של הארץ, וברור לי שזה היה יכול להיראות מעשי רק בסיטואציה קולוניאלית, שבה לא ספרו אותם כל כך. אני עדיין חושב שעקרונית (כלומר ברמת הרעיון) היה עדיף שהיהודים היו זוכים לשוויון, חירות וביטוי תרבותי ופוליטי בארצות מוצאם. לכן אני נותר ציוני (כפי שכתבתי בפוסט) רק ברמת הפרקסיס, ומתקשה לצדק את הפרקטיקות השונות המרכיבות את הפרקסיס הזה (גם לא את חלקן), ובכל זאת פועל בדרך כלל בהתאם. עם זאת, מי יודע – אולי העתיד יגלה שבעצם זה היה שווה את זה.
      וכמובן – עלה נעלה!

  4. יעקב Says:

    פוסט יפה ומענין. אני מזדהה עם הרבה ממה שנאמר בו.

    ויש כאן אולי עוד עניין, שקשור לא כל כך לציונות אלא למבנה האישיות. אני לא יודע אם הציונות היא יותר מוצלחת או פחות מתנועות לאומיות אחרות. אבל פשוט יש אנשים שפחות נוטים להזדהות לאומית, תהיה אשר תהיה. וייתכן שהם גם אנשים שנוטים להיות אואטסיידרים באופן יותר כללי. מעניין לחשוב מה גורם לזה. כמו שמעניין לחשוב מה גורם לכל כך הרבה אנשים לנהות בהתלהבות אחרי הנרטיבים הלאומיים…

    • גל כץ Says:

      תודה. אתה בטוח צודק, אבל בסופו של דבר, הסברים פסיכולוגיים אינם מספקים אותי (גם אם הם "נכונים"). הם עושים דה פוליטיזציה של השאלות המועלות. על דרך האנלוגיה, נגיד שאני עייף ולאה. אפשר לומר שאני פשוט בדיכאון. אבל אם אני אחשוב על זה פוליטית, אז אני אולי אמצא לזה סיבה פוליטית, ואולי אני אגלה שגם אנשים אחרים עייפים ולאים מאותה סיבה. נוכל להתארגן פוליטית ולנטרל את הסיבה הזו.
      זה לא שההסבר הפוליטי הוא בהכרח יותר "נכון". אלה שתי פרספקטיבות שתמיד צריך לבחור ביניהן.

  5. רתם Says:

    כדי להיות שמאל או אוניברסאלי, מספיק להיות לא-ציוני. לא חייבים להיות אנטי ציוני

    • גל כץ Says:

      זה נכון. השאלה אם זה מספיק. כלומר אני יכול (וכך אני גם עושה בדרך כלל) לכנות את עצמי "לא ציוני". אבל אם אני מתנגד לרעיונות ציוניים (או לביטוי שלהם בשטח), אז למה לא לקרוא לזה "אנטי ציוני"? אני נמנע מזה, כנראה, כי עדיין יש לי סנטימנט לציונות, שבא לביטוי בפרקסיס היומיומי שלי (כפי שכתבתי בפוסט). רוצה לומר, ש"לא ציוני" ו"אנטי ציוני" אלה שני תארים שמתייחסים לכאורה רק להיבטים אידיאולוגיים, אבל הם מסתירים שאלות עמוקות של זהות. אני חושב שצריך ללכת מעבר לתארים (שהם רק אידיאולוגיים לכאורה) כדי לחשוב על השאלות הללו.

      • מרמיט Says:

        ובדיוק בגלל זה אני מגדיר את עצמי (ביחס לציונות) כ"פוסט-ציוני".

        נולדתי פה, לתרבות ולשפה ולתבנית נוף מולדתי. הציונית. זה הקיום הפרטיקולרי הנורמלי (+-) שלי. אבל אף אחד לא החתים אותי ביציאה מהרחם על הצהרת נאמנות למדינה היהודית-דמוקרטית.

        מבחינתי ציונות היא רקע, לא אידיאולוגיה. מהבחינה הזאת היא אכן דומה מאוד ליהדות, כמו שציינת בפוסט. אבל זה שהן ממסגרות את החיים שלי לא מחייב אותי לקבל את המסגרות האלה כרלוונטיות למערכת הערכים שלי.

  6. ofrilany Says:

    ברור שגם אם אנחנו רוצים אנחנו לא יכולים להתנתק מהתרבות הציונית שנמצאת לנו בגוף. כתבתי לפני כמה שנים
    http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=141032
    ש"מדי פעם אני מנסה להיאבק בדיכוי הציוני של זהותי היהודית-גלותית, אבל מגלה שוב ושוב שעדיין אני המדכא, ולא המדוכא. וגם כשהצלחתי לרגע להיות בלתי ציוני בדעותי, נשארתי ציוני בשם, במבטא, בגזע".
    אבל –
    1. יכול להיות ששווה להתאמץ להתחבר לזהות אחרת – ולו רק כביטוח לעתיד.
    2. אני לא יודע מה איתך, אבל אף על פי שהתרבות שלי היא לגמרי עברית-ציונית, בלי שהתכוונתי לזה מראש אני בעצם לא ממש מזדהה כמעט עם אף דמות ממש ציונית. אני לא ממש אוהב את עמוס עוז או את מאיר שלו. אני די שונא את הספרות העברית, וכנראה שזה לא לגמרי מקרי. כשאני חושב על זה, רוב הדמויות מכאן שאני מרגיש קשר אליהן הם אנשים שניסו למרוד בציונות, לברוח ממנה, או לפחות לשנות אותה מן היסוד. וגם אם אני מעריך או מזדהה עם דמויות ציוניות, בדרך כלל זה במומנטים הפחות ציוניים שלהן. כך שאפשר לומר שהמורשת שלי היא דווקא מין מסורת פרזיטית שצמחה ליד הציונות, של אלה שברחו ממנה או תפסו ממנה מרחק או ניסו לבקע אותה. למהות הציונות דווקא אין לי הרבה זיקה. ולכן, אני לא יודע אם אני מחויב לומר על עצמי שאני ציוני.
    במובן קיומי, הציונות היא גם הכלא שלנו. אני לא בטוח שאסיר שיושב בכלא צריך להרגיש שייכות לכלא שלו.

    • גל כץ Says:

      עפרי, זה מעולה. אני מניח שאנו קוראים את המציאות באופן דומה.
      עם זאת:
      1. איך בדיוק "מתחברים" לזהות אחרת? נראה לי שגם מה שכתבת יכול להילקח כביקורת מרומזת על התחברויות שונות ומשונות, במיוחד ההתחברות האופנתית ליהדות. זה לא אומר שאין לי זהויות אחרות. מן הסתם אני הרבה יותר מתחבר לניטשה מאשר לבן גוריון (ואני לא מדבר על אידיאולוגיה דווקא, אלא כבן אדם), ובעצם לשושלת שלמה של אנשים מסוגו. ובכל זאת, הזהות הציונית היא כמו עובדה קשיחה וחובקת-כל.
      2. אני מניח שפה אנחנו לא מסכימים. או שבעצם זה לא עניין של הסכמה. ככה זה (או לא). כיום עמוס עוז די דוחה אותי, אולי מאותן סיבות בגללן אהבתי פעם את "מיכאל שלי". אבל אי אפשר להיפטר (ואין טעם) מהתפקיד שהספר הזה (וההוויה הזו) מילא בביוגרפיה שלי. חוץ מעמוס עוז, יש לא מעט ספרים בעברית שאני אוהב, ולא בהכרח בגלל איכותם הספרותית.
      אני דווקא חושב שעדיף שהאסיר ירגיש שייכות לכלא שלו. זה מה שבפועל קורא, בדרך כלל. סליחה על הפאתוס, אבל גם העולם הוא כלא. וכן, אפשר לחיות מתוך תשוקה מתמדת לברוח. זה לא שאני לא אסכים עם מי שחי ככה. ככה זה (או לא). כאמור, גם אני רוצה לפעמים לברוח (ואולי אני יכול לדבר ככה על אי-בריחה כי בקרוב דווקא אברח, לפחות לזמן מה).
      אגב, אני לא בעד זה שאנשים יתחילו לומר על עצמם שהם ציונים (לכן אני בטוח לא חושב שאתה מחויב בזה). זה בטוח יובן בצורה מעוותת, ולדעתי יש לזה מקום רק בסיטואציות רפלקסיביות ונקודתיות. כמו פרקסיסים אחרים, אין יותר מדי מה לומר על זה.

  7. RS Says:

    כדי לדבר על כל מיני התייחסויות לציונות קודם כל צריך לנתח את המצב ואת ההיסטוריה, ולהגיע לאיזשהו notion או מסקנה: מהי הציונות אחרי 62 שנה של עוולות כלפי בני המקום ו43 שנים של כיבוש, כשיותר משני שליש מקיומה של המדינה כולל כיבוש ושליטה בעם אחר. האם דווקא מתוך ההוויה הישראלית אפשר בכלל להתייחס עוד לציונות תיאורטית וראשונית? האם עוד אפשר להיות ציוני במובן הלא-מוכתם ופוליטי? כשמדברים על הגות של תומכי הקמת המדינה כמו אחד העם, מרטין בובר או להבדיל – ישעיהו ליבוביץ', שהגדירו את עצמם כציונים, האם לפי הפרמטרים של היום הם נחשבים ציונים? האם מחשיבים אותם כציונים? האם ישראל התייחסה אליהם כציונים? האם היה להם חלק בעיצוב הממסד הציוני?

    אם לוקחים את אחד מראשי הציונות – אחד העם, ובודקים אותו לפי הפוליטיקה העכשווית אז אין ספק שיש סיכוי רב שהוא מחוץ ל"קונצנזוס הציוני". אם אחד מאבות הציונות מחוץ לציונות, אז מה זה בכלל פוסט-ציונות, אנטי-ציונות ולא-ציוני? האם כשמדברים על ציונות בימינו מדברים על ישראל (עם ערבייה, לדוג') או על ציון? אולי חלק בכלל מתכוונים או אפילו מדברים על יהוד.

    לגבי הבחירה בין האמא לבין הצדק, האם בעניין הציוני לא צריך לכתוב – בחירה בין האמא הציונית לצדק הציוני? כי הגדרה עצמית ליהודים נתפסת כתפיסה של צדק. אני חושב שאחד הדברים שישראל (להבדיל מהציונות) מאלצת אותך לעשות זה בחירות ראשוניות שהן קשות מאוד מאוד מאוד. כמו שאם צריכה לבחור בין המדינה לבין בנה. כלומר אפשר לטעון שהציונות היתה סוג של בחירה עצמית בהצבת מגבלה על יכולת הבחירה (לאלה שבאמת רצו בזה ולא סבלו מפרופוגנדה), לעומת ישראל כיום שמחייבת דבר מסוים שמעקר את אפשרותו של אלבר קאמי המקומי לקחת חלק בדילמה הזו.

    נראה כי ישראל הנוכחית מצד אחד מנסה כל הזמן לדכא את יכולת הבחירה ולהשתמש תדיר בכל מיני מנטרות כדי להבטיח את הבחירה המסויימת, אך מצד שני כל הזמן מחפשת את העבר הציוני האידיאלי שבו אנשים שמו על עצמם מגבלות באופן רצוני. ונשאר בעצם צד אחד נוסף (ומצומצם מאוד) שנאלץ לבחור בין ניכור לישראליות הנוכחית לבין צדק אוניברסלי. כלומר הרצון של אותו אדם בלתי ניתן לחלוטין במימוש במציאות העכשווית.

    אין ים – אז האדם לא רוצה לשחות. אם יגיע לים – ייתכן שירצה לשחות. לרצון שלו אין קשר למציאות, אבל המציאות הולכת ומתבהרת כמציאות של מדבר – אין ולא יהיה ים. אז הוא תקוע אם הוא מנסה לשחות בצורה מופשטת.

    • גל כץ Says:

      נדמה לי (אם הבנתי) שאני מסכים באשר לניתוח אודות ישראל. אבל אני חושב שאי אפשר להסתפק בניתוח ביקורתי. בבואנו לנסח איזה "פיוס" בינינו לבין המציאות (מי שזקוק לפיוס כזה), אז אולי עדיף לעשות רה-ציוניזציה למי שכבר אינם נחשבים ציונים (ולכבוד הוא להם שאינם נחשבים ציונים לאור דמותה של הציונות בעשורים האחרונים).

      • RS Says:

        אוקיי,
        אז אני חושב שהציונות מתה – הממסד הרג אותה ב-67'.

        ככה שבבואכה לעשות רה-ציוניזציה למי שאינו נחשב ציוני, אתה מגדיר את עצמך ביחס לגופה, ולפי התרחשויות השנים האחרונות, להגדיר את עצמנו ביחס למתים זה דבר מקובל ואף רצוי. בקיצור זה מאוד ישראלי.

        אני ישראלי. מה זה ישראלי? זו לא שאלה שהולכת לפני השאלה שלך (כי השאלה שלך היסטורית – דה פקטו)? יש עם ישראלי? יש לאום ישראלי? לפי תעודת הזהות שלי, אין ולא יכול להיות לאום ישראלי. אם מישהו רוצה להיות חלק מהלאום הישראלי יופיעו לו בתעודת הזהות חמש כוכביות. האם זה לא מייצג יותר מהכל? אזרחי מדינה בלי גבולות (תרתי-משמע) ובלי הגדרה עצמית, מיוצגים על ידי האין – חמש הכוכביות.

        פלא שאנחנו מגדירים את עצמנו ביחס למתים? פלא שאנחנו מעדיפים את רוחו של גלעד שליט על פני גלעד שליט עצמו?

        אם אמשיך עם המטאפורה של המדבר והים – אין ים. ולא יהיה ים. הים של האחים עופר, של דנקנר ושל תשובה. אנחנו צריכים לדעת איך לחיות במדבר, או פשוט לא לחיות במדבר.

      • האמורי Says:

        אם הציונות מתה, היא מתה לפני 67. אני לא חושב שהשנה הזו היתה משמעותית כפי שעושים ממנה. המשטר הצבאי החל ב-48, מייד אחרי הגירוש. אם היתה ציונות טובה היא נפגעה קשות (אולי מתה, כדבריך) כבר בגירוש ההוא.
        אבל אני מקווה שהיא לא מתה.

      • RS Says:

        אני חושב שצריך להבדיל בין מוות כללי, לבין ניסיון מתמשך להרוג. 67around' מסמל את מות הציונות בחברה הישראלית. לעומת זאת, המשטר הצבאי מסמל את הממסד הציוני, ואת הניסיון המתמשך שלו לפגוע בציונות על ידי שאיפותיו המיליטריסטיות, ניסיונות הייהוד שלו, צבירת כוח, ועוד ועוד. זה דומה לממסד העכשווי, שמנסה לפגוע בשאריות הישראליות הלא לאומנית.

        אם היתה ציונות יותר שלמה (להבדיל מטובה – לפלסטינים היא לא היתה טובה), אז היה היתה בשתי נקודות ראשוניות – כשאחד העם היה חלק ממנה, ובנקודה הראשונה ביותר של מגילת העצמאות, שמייד לאחר כתיבתה הממסד החל בסדרה של מעשים כדי להבטיח שהיא לא תתממש. כמו שאמרה שולמית אלוני, מגילת העצמאות מעולם לא מומשה. כמו שהממסד הציוני זנח הוגים אחרים מלבד הרצל.

        לא מובן לי איך אתה יכול לקוות שהיא לא מתה נוכח המצב ונוכח מה שקורה וקרה, וכמובן נוכח המשמעות שלה לעם הנוסף שנמצא כאן, ולערבים-הישראלים שקשרו את גורלם איתנו ושעד מהומות אוקטובר הלכו והפכו לישראלים מרצון חופשי. תבדוק אם התקווה שלך לא פוגעת בחשבון הנפש.

        אולי כדאי שתקווה שישראליות אחרת לא מתה. זה יותר רלוונטי, אפרופו נוסטלגיה.

  8. רוני Says:

    סליחה גל, אבל עדיין לא הבנתי באיזה פרקסיס ציוני אתה לוקח חלק.

    • גל כץ Says:

      ההתנצלות מתקבלת. קובץ דוגמאות: אני מדבר עברית, מאזין לרדיו ביום הזיכרון, הלכתי לטקס הדלקת משואות אלטרנטיבי של "יש גבול", הייתי בצבא והעובדה הזו משפיעה מאוד על המחשבה והדיבור שלי, גם כיום כשאני נגד ללכת לצבא, יש לי יחס אירוטי משהו לאדמת הארץ, אני פוחד מהשמדה. אפשר לחשוב על עוד, אבל כרשימה התחלתית אני מניח שזה מספיק.  

      • רוני Says:

        זו נראית לי הגדרה רחבה מדי של מה זה פרקסיס, שאין בה התייחסות מספקת לשאלת הכוונה. השפה העברית למשל, כל כמה שניסו לנכס אותה לטובת העניין הציוני, בכל זאת אינה כפופה לו באופן מוחלט, והיא מתעצבת כל הזמן, לפי אידאולוגיות מתחרות. קשה לי להסכים שכל אדם שמשתמש בשפה העברית עושה זאת באופן ציוני. אשר לרגשות מסוימים אותם אתה קושר עם פרקסיס ציוני, כמו יחס ארוטי לאדמה או פחד מהשמדה – הם נשמעים לי אוניברסליים בתכלית, גם אם מצמידים להם מסמנים ספציפיים. השאלה היא מה בכל המנעד הרגשי הזה, ובטקסים ובשפה אפשר לכנות פרטיקולרי, ונדמה לי שבדיוק כאן נדרשים ל'כוונה' או לאופן שבו מבצעים אותם. אך באיזו מידה אפשר לדבר על כוונה ציונית? נדמה לי שבין האוניברסלי לפרטיקולרי, כוונה ציונית יכולה להיות רק כוונה לשמירה על שלמות העם במדינתו, והייתי מוסיפה – כאמצעי להגנה על ערכים אנושיים כלליים יותר. במקרה זה אני מסכימה איתך שאין צורך להיות אנטי-ציוני בכדי לבקר ממשלות שפוגעות בתכלית זו. במילים אחרות, אני לא רואה כזה מתח בין האוניברסלי לפרטיקולרי, כל עוד לא מקבלים את הסתירות ביניהם כלגיטימיות. כל זה לא תקף כמובן אם מנסים לזקק מתוך הציונות את רעיון המדינה.

      • RS Says:

        כל מה שאתה מתאר זה עניינים ישראלים. אתה עושה את זה מתוך ההווה ולא מתוך העבר. היחס האירוטי שלך לאדמת הארץ זה מתוך הישראליות שלך, שבגלל שאין לה ביטוי לאומי אתה משייך את זה לציונות. בכך אתה עושה את העבודה של אלה שרוצים שתחזור אחורה בזמן ו"תבחר" מחדש במגבלה הציונית.

        זה בדיוק העניין, שיש תחרות בין ישראל לבין הציונות. השפה שמדברים כאן היום היא ישראלית, ואם היא רדודה זה בגלל שהחיים כאן רדודים.

        הממסד הלאומני מנסה ליצור את ציון בתוך ישראל, שזה ממש מצחיק על רקע זה שישראל זה מה שיש או אין כאן בין מלחמה למלחמה, כיבוש, מיליטריזם, שחיתות וכיוצא בזה. מנסים ליצור את ציון על רקע החורבן. לפחות המתנחלים מנסים ליצור את ציון במקום אחר שאינו ישראל.

        ובקשר למה שרוני אמרה: אין צורך או כורח להיות אנטי-ציוני, אבל חובה להיות אנטי-הממסד העכשווי.

        את לא רואה את המתח בין האוניברסלי לפרטיקולרי כי כל מה שרואים כאן זה אוסף הפרטיקולרים – "השבדים האלה", "החוסיין הזה" הופכים כמובן לאנטישמים האלה. כלומר הפוך לחלוטין לאחרוּת. ובאופן ביזארי – שניהם קיימים מחוץ לישראל. כי כאן קיים כלום.

      • האמורי Says:

        רוני – אני לא חושב שהכוונה משמעותית למובן שאני מייחס ל"זהות פרטיקולארית". אני טוען שיש סדרה של פרקטיקות שאני מבצע ללא כוונה, או לפחות ללא כוונה שאני יכול להזדהות איתה אידיאולוגית, ועדיין די ברור (אינטואיטיבית) שהן ציוניות. למשל, האזנה לרדיו ביום הזיכרון, או העובדה שאם יהיה לי ילד והוא ישאל אותי מה אנחנו עושים בארץ, אז אני אספר לו מיתוסים שהם בבירור ציוניים. זה סוג של חזרתיות שאין לה רציונאל/כוונה שאפשר לנמק אותה באופן רציונאלי (בהינתן האקסיומות האוניברסאליות שאני מחזיק בהן היום). אני מסכים שלדבר, בהקשר הזה, על השפה העברית זה קצת רחב מדי. התכוונתי, למשל, לעובדה שבמשמעות (לא המילונית אלא העמוקה יותר) של הרבה מלים בשפה מהדהדים טקסטים וטקסים ציוניים. כשאני משתמש בהן אז אני, במובן מסוים, שב ומבצע את הטקסים הללו. למשל, מלים כמו "זיכרון", "ארץ", "תקווה", "אובדן", "ערבי", "טוהר", "מלחמה", "התאבדות".
        אני חושב שעצם הסיפור המכונן של הציונות, השיבה למולדתנו, אינו מתיישב עם עקרונות אוניברסאליים. לכן אני בהחלט רואה פה מתח. ועדיין, אני לא יכול ולא רוצה להיפרד מהסיפור הזה. הוא נותן לחיים שלי מובן. אני חושב פה על ניטשה, בסעיף 23 של הולדת הטרגדיה: "על התמונות המיתיות מוטל לשמש שומרים דימוניים בלתי נראים בהתמד-נוכחותם, מגן תמיד לנפש הצעירה, שרק בחסותם היא גדלה, ועל פי אותותיהם מפרש לעצמו הגבר את חידת חייו ומערכותיו".

        RS – אולי לא קיים פה הרבה, מסורת ציונית של שניים-שלושה דורות בלבד, אבל זה מה שיש. אני לא חושב שעצם הקיום בהווה וכמה אידיאלים של אזרחות טובה הם מספיקים כדי לתת לאנשים משמעות לחיים שלהם. נדרש איזה עומק תרבותי והיסטורי. אני חושב שחזרה לעבר תיתן למאבק בממסד העכשווי סוג של עומק והמשכיות שחסרים למאבק הזה כיום.

      • RS Says:

        המעט שקיים פה – קיים למרות הממסד, ואל מול ניסיונות חוזרים ונשנים של הממסד להרוס את מה שנוצר במציאות של סיכול מתמשך בעתיד של חיים משותפים. ואין בכלל ספק שראוי להיאבק בשביל המעט הזה.

        אכן אין את העומק ההיסטורי, שסולף, נוכס, וחלקו הגדול הוסתר מהחברה הישראלית לדורותיה על ידי הממסד. אבל היום אתה יכול לראות (בעיקר בעופרת יצוקה) שיש דרישה לעיוורון. ממש כמו שוּק לאי-ידיעה. אחרי כל-כך הרבה שנים של הסתרה מכוונת על ידי הממסד ההרסני, עכשיו יש כאן חברה שלמה שלא רוצה לדעת. זה עבד.

  9. איתמר Says:

    בובר הוא הוגה מעניין וחשוב, אבל הוא לא נמצא בד.נ.א התרבותי שלי –
    עמוס עוז, אלתרמן, נעמי שמר , אהוד מנור, אריק איינשטיין, הדודאים, חברי "הלהקה" והגשש החיוור כן.
    הגלות שלי היא מעולמם, לא מעולמו של הוגה ציוני כזה או אחר.

  10. כבשה שחורה Says:

    […] שכתבתי ביום הזיכרון. גורביץ כתב על הסגר, ובארץ האמורי מספקים קצת חומר למחשבה לרגל החג. למרות שריבוי הבלוגרים […]

  11. נעמה Says:

    כדאי לדייק ולהביא את המשפט המלא של קאמי:
    "בשעה זו מטילים פצצות בחשמליות באלג'יר. אמי יכולה להימצא באחת מן החשמליות האלה. אם אלה פני הצדק, מעדיף אני את אמי".
    אם אלה פני הצדק…

    • גל כץ Says:

      תודה נעמה. הציטוט המלא מבהיר את עמדתו של קאמי. אם כי נדמה לי שנוימן לא בכדי הביא את הציטוט כפי שהוא הביא אותו, כלומר הוא אוחז בעמדה "חזקה" יותר באשר לקדימות אמא שלו על הצדק, גם אם העמדה הזו אינה נאמנה לעמדתו האמיתית של קאמי.
      מלבד זאת, גם מבחינתי הגרסה המעוותת של הציטוט מעניינת יותר – לפחות כאן ועכשיו. האפשרות לפיה הצדק אכן מנוגד לקיומה של אמא שלי (לא במובן של חייה הפיזיים אלא כמטאפורה לדרך החיים, לפרקסיס שלי) היא מאוד נוכחת בשבילי. לכן דווקא הציטוט כפי שהוא פותח דיון מעניין. למעשה, אני רואה את הדברים בדומה לנוימן (אם אני צודק בהערכת עמדתו), גם אם סבור שמוקדם להכריז שאלה אכן ברירות מוציאות. 

  12. יובל Says:

    תודה על עוד מאמר נהדר. אני מזדהה עמוקות עם הסנטימנטים ועם ההתלבטויות (אם כי לא הייתי מצליח להתנסח ככה).
    במובן מסוים זה מזכיר לי את המהלך האמיץ שעושים הומניסטים-אורתודוקסיים. הניסיון ליצור הלכה הומניסטית בדיוק דורש את הישוב הזה בין זהות כללית לזהות פרטיקולרית. כדי להתמודד עם הלכות בעיתיות צריך יצירתיות, אבל בעיקר – וזה הדבר המרתק כאן – צריך יכולת לפעול בלי לזרוק באופן מופגן את כל הבסיס לזהות שלך. צריך לשנות אותה צעד צעד. אז מוצאים פתרון שיאפשר לנשים לעלות לתורה, ומקימים בית כנסת שוויוני וכן הלאה. וכל היופי הוא שהפתרונות האלה הם תוך-הלכתיים.
    אם כבר הזכרתי את האורתודוקסיה ההומניסטית, ואם הוזכרו כאן אנשי "ברית שלום" אני לא נלאה מלקשר לבלוג ששואב את שמו בדיוק מהזווית הזו: http://themagneszionist.blogspot.com
    גם אם אנשי "ברית שלום" חוטאים בעיניך, כפי שכתבת באחת התגובות, באותו חטא של תמיכה בתוקפנות כלפי יושבי הארץ (ואני לא מסכים איתך כל כך בעניין הזה), יתכן שאפשר להשתמש בהם כעוגן המקביל לעוגנים שמצליחים למצוא בהלכה.

    • האמורי Says:

      תודה רבה יובל. וכן, אתה צודק, זה אחלה בלוג מה שקישרת.
      באשר לברית שלום – העובדה שגם אצלם היתה תוקפנות והתנשאות כלפי יושבי הארץ לא אומרת בהכרח שהם לא היו צודקים. לעתים יש שתי (או יותר) ברירות רעות, וזה לא אומר שאחת מהן לא יותר צודקת מהשנייה (או אחת צודקת והשנייה לא). אני עדיין לא החלטתי אם הם צדקו או לא, כנראה מפני שלאחרונה אני לא בטוח מה זה בדיוק אומר "לצדוק" (לפחות בהקשר דנן). אני מבטיח לעדכן כשיהיו לי תשובות, והיות שכנראה לא יהיו לי תשובות, אז לפחות כשהשאלות יהיו יותר מנוסחות.
      בכל מקרה, אני מתקשה לתת למשפט "אני ציוני" איזשהו תוכן רעיוני שאני יכול לחיות איתו כרגע. אם ציוני משמעו, למשל, "תומך בשיבת העם היהודי לארצו בגלל זכויותיו ההיסטוריות", אז אני לא ציוני. כלומר הרעיון הזה מרגש אותי (כאמור, אני ציוני בפרקסיס), אבל לא נראה לי שמיתוסים (או עובדות היסטוריות) בנות אלפי שנים מספיקות כדי לגרום עוול במימדים גדולים כל כך. אם ציוני משמעו "תומך בשיבת היהודים לארץ ישראל כמקלט בטוח מרדיפות", אז גם אז אני לא ציוני, היות ש-א. השיבה יצרה כזה מעגל קונפליקט שהסכנה ליהודים בארץ עלולה להיות גדולה מזו הטמונה ליהודים בחו"ל. ו-ב. מה שבאמת הופך את היהודים בארץ לבטוחים יחסית הוא הברית עם ארה"ב, וזו בתורה נסמכת על היהודים שם.
      אפשר לומר גם שציוני משמעו "תומך בשימור הקשר לארץ ישראל כמרכז רוחני ותרבותי של העם". בזה אני תומך, אבל זה לא רלוונטי על רקע ההיסטוריה של המאה הקודמת.
      הדרך היחידה שאוכל לומר "אני ציוני" (במובן רעיוני) בעתיד, הוא אם הקונפליקט יירגע ולא נאלץ להסתמך על אחינו בתפוצת אמריקע. נדמה לי שזו אכן עמדה ברית שלומית. אבל ברית שלום עצמה, כתופעה היסטורית, תוצדק רק אם אכן יהיה שלום בסופו של דבר.

      אבל אני קצת נסחף ומסתבך (כטפיל על התגובה שלך…). כאמור, זה דורש מחשבה.

      • יובל Says:

        תודה על התגובה גל (זה גל, נכון?).
        אני חושב שהמובן אליו התכוונתי באי-ההסכמה שלי עם הביקורת שלך על "ברית שלום" נוגע באמת לעניין של ברירות רעות מול רעות פחות. או, ליתר דיוק, גם לשיפוט אנרכוניסטי.
        אבל הכוונה המקורית שלי היתה, אני חושב, לקבל את העובדה שכיום אנחנו (קרי – יהודים) חיים כאן, ולקבל את העובדה שיש לנו זהות ציונית במובן הרגשי, ויותר מכך – שלרבים מהיושבים כאן יש זהות ציונית שהם לא מוכנים לוותר עליה או לפקפק בה – כדי לנסות ולתקן מה שיש כאן, ולא את מה שנעשה כאן לפני מאה ומשהו שנה. אני מסכים שחשוב להכיר ולהבין את מה שנעשה כאן לפני מאה ומשהו שנים, בין היתר כי הוא עדיין נוכח כאן. אבל אנחנו צריכים לקבל את העובדה שכמה מיליוני אנשים שחיים כאן מגדירים את עצמם בעזרת הציונות, ושגם אנחנו נמצאים ביניהם, בדרגה זו או אחרת.
        לכן, אני חושב, הדרך הנכונה היא באמת לתקן את המונח ציונות, ולבנות אותו בתור משהו שיצליח לחיות במדינה דו-לאומית שוויונית. ואי אפשר סתם להגדיר אותו מחדש איך שבא לנו. בתוך הקונטקסט הזה אני חושב שאפשר ללמוד הרבה מהאורתודוקסים ההומניסטים (שהם מיעוט קטן אפילו יותר משמאלני הדו-לאומיות). הם לקחו על עצמם ברצינות את הניסיון לשנות את האורתודוקסיה בלי לוותר עליה. כלומר להגדיר אותה מחדש בכלים שלה, כך שהזהות הרגשית תשאר. אני חושב ש-"ברית שלום", על הזהות הציונית-תרבותית שלהם, יכולה למלא תפקיד חשוב בתור בסיס לשינוי כזה.
        ברור שהשינוי הזה לא צריך להיות תנאי או בסיס לשינוי התנאים הפוליטיים כאן.

      • גל כץ Says:

        יובל, תגובה מאוחרת (מאוד) ודי סתמית – אני מסכים עם כל מה שכתבת.

  13. תם הטקס. יחי הטקס « ארץ האמורי Says:

    […] המצליח לאגור לתוכו כל פיסה מן העבר. לכן קשה לי, בשונה מגל, להיות שמח ביום העצמאות. אבל באותה מידה, קשה לי להתעלם […]

  14. יאיר Says:

    בקצרה לעת לילה מאוחרת.
    צריך להבחין בין ציונות כדת אזרחית (ואתה דיברת על הפרקסיס של הדת הזאת) לבין ציונות כתנועה ומסגרת ארגונית, לבין ציונות כאידאולוגיה. אני טוען ששני המובנים האחרונים, וודאי האחרון, אינם רלבנטים יותר, הם מתארים מציאות היסטורית (שנגמרה נניח ב- 48, ואפשר להתווכח על התאריך).
    כאידאולוגיה, אין היום ציונים. אף אחד כבר לא ציוני. אף אחד לא ישכנע אותי שיש משהו שמשותף בין פוליטיקאי ישראלי היום לבין הרצל או אחד העם. (יש כמובן כמה דברים. גם הרצל הלך על שתי רגליים. אבל זה לא מספיק כדי להגיד שכל מי שהולך על שתי רגלים ציוני).
    להגיד שאתה ציוני (או, לצורך העניין, אנטי ציוני) זה מחווה סנטימנטלית, זה לא אומר הרבה. באותה מידה מי שקורא לעצמו סוציאליסט בעצם עושה איזה מחווה נוסטלגית, כי העולם שבו סוציאליזם היה עמדה קוהרנטית מעוגנת במציאות פוליטית וחברתית אינו קיים יותר. זה לא אומר שאי אפשר לשאוב השראה מסוציאליזם, לקחת משם רעיונות וכולי וכולי, אבל שוב: מי שאמרה נניח בשנות הששים שהיא סוציאליסטית, ואומרת היום שהיא סוציאליסטית, לא עושה את אותו הדבר.
    אבל, וכאן הטקסט שלך חשוב, המונחים האלה קיימים לא רק כדי לתאר משנה סדורה בהקשר פוליטי, אלא גם כאוסף של רבדים בעלי משמעות רגשית עמוקה, שמתפקדים כסוג של תחליף דת.

  15. רוסי Says:

    אתם מפחידים אותי.

  16. פלורי Says:

    פלורליזם משמעותו ייצוג נכבד של שמאל קיצוני

    בארץ יש פלורליזם כל כך גבוה :

    הפלורליזם בתקשורת הוא 97%
    הפלורליזם בסגל האקדמי 84%
    הפלורליזם בבתי המשפט 93%

    בקיצור מגוון דעות עשיר של שמאל קיצוני מכל קצווי הקשת

  17. תחייתה של הציונות כתרבות, סופה כהגמוניה « הבלוג של יריב מוהר Says:

    […] הנובעת מהמיקס הקשה להתרה בין ישראליות לציונות – https://haemori.wordpress.com/2010/04/20/melancholy/) אבל גם אז נדע כי נקלענו לקהילה מסויימת עם נוהגים […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: