הפסיכולוגיה של השמאלן (קטע)

by

(מסיבות שונות, אנו מעדיפים לא לחשוף את שמו המלא של המחבר, המרצה כיום עונש מאסר ממושך)

 הפסיכולוגיה של השמאל המודרני

 6. כמעט אין אדם שיכחיש שאנו חיים בחברה מופרעת מאוד. אחד הביטויים הנפוצים של הטירוף שלוקה בו עולמנו הוא שמאלנות. לפיכך, דיון על הפסיכולוגיה של השמאל יכול לשרת אותנו כמבוא לדיון על הבעיות של החברה המודרנית ככלל.

7.אך מה הוא השמאל? במהלך החצי הראשון של המאה העשרים ניתן היה לזהות שמאלנות עם סוציאליזם.

היום, תנועה זו היא מקוטעת ולא ברור מי יכול להיקרא שמאלן של ממש. כאשר אנו מדברים על שמאלנים במאמר זה אנו מתכוונים לסוציאליסטים, קולקטיביסטים, "טיפוסי תקינות פוליטית", פמיניסטיות, פעילי זכויות הומואים ולסביות, פעילים לזכויות בעלי חיים וכדומה. עם זאת, לא כל מי שמשויך לאחד הקבוצות הללו הוא שמאלן. הדבר שאליו אנו מנסים להתייחס בדיון על השמאל הוא לא לתנועה או לאידאולוגיה אלא לטיפוס פסיכולוגי, או במידת מה אוסף של טיפוסים. לכן מה שאנחנו מתכוונים כשאנו אומרים "השמאל" יתגלה בבהירות רבה יותר במהלך מסלול דיונינו על פסיכולוגיית השמאל.

8. התפישה שלנו בנוגע לשמאל תישאר פחות ברורה ממה שהיינו רוצים, אך לא נראה שיש לבעיה זו פיתרון. כל מה שאנו מנסים לעשות זה להצביע בכלליות ובקירוב על שתי נטיות פסיכולוגיות שאנו מחשיבים לכוח המניע העיקרי לשמאלן המודרני. אנו בשום אופן לא מתיימרים לספר את כל האמת על פסיכולוגיית השמאל. כמו כן, הדיון שלנו מתייחס לשמאל המודרני בלבד. אנו משאירים פתוחה את שאלת תקיפות הדיון שלנו לשמאל של המאה ה-19 וראשית המאה ה20.

9. את שתי הנטיות הפסיכולוגיות המונחות ביסוד השמאל המודרני אנו מכנים "רגשי נחיתות" ו"חברות יתר". רגשי נחיתות הם מאפיין של השמאל ככלל, וחברות יתר הוא מאפיין רק של אגף מסוים מהשמאל המודרני, אך האגף הזה הוא רב השפעה.

רגשי נחיתות

10. כשאנו אומרים רגשי נחיתות, אנו מתכוונים לא רק לרגשי נחיתות במובן המפורש אלא לקשת רחבה של תכונות קשורות: הערכה עצמית נמוכה, רגשות של חוסר אונים, נטיות דכאוניות, תבוסתנות, אשמה, שנאה עצמית וכו'. אנו טוענים שהשמאל המודרני נוטה לרגשות אלה (גם אם במודחק) ושרגשות אלה הם גורם מכריע בקביעת דרכו של השמאל המודרני.

11. כשמישהו מפרש כהשפלה כל דבר שנאמר עליו (או על קבוצה שאליה הוא משתייך) אנו מסיקים שיש לו רגשי נחיתות או הערכה עצמית נמוכה. נטיות אלה נחשפות בין פעילי זכויות מיעוטים, בין אם הם משתייכים לאותן קבוצות מיעוט שעל זכויותיהם הם מגינים או לא. הם רגישים באופן מוגזם לגבי מלים שבהן משתמשים אנשים שונים בשביל לציין מיעוטים. המונח "כושי", "אוריינטלי", "נכה" או "כוסית" שבאות לציין אפריקני, מזרחי, אדם מוגבל, או אשה, לא נועדו במקור למטרת השפלה. "שאפה" או "פרגית" היו האקוויוולנט (שווה ערך) ל"בחור", "ברנש" או "חברמן". המובן השלילי סופח למונחים אלה על ידי הפעילים עצמם. מקצת פעילי זכויות בעלי חיים הרחיקו לכת עד כדי כך שהם דוחים את המילה "חיית מחמד" ומתעקשים להחליפה ב"חיית שותף". אנתרופולוגים  שמאלנים עושים מאמצים רבים בכדיי להימנע מלהגיד דבר מה על בני אדם פרימיטיבים שיכול להתפרש כשלילי. הם רוצים להחליף את המילה פרימיטיבי ב"לא אורייני". הם מצטיירים כפרנואידים כמעט לגבי כל מה שיכול לרמוז שתרבויות פרימיטיביות נחותות יחסית לתרבותנו. (אנו לא מתכוונים להגיד שתרבויות פרימיטיביות אכן נחותות מאיתנו. אנו רק מדגישים את רגישות היתר של אנתרופולוגים שמאלנים).

12. מי שרגיש מכל לגבי "תקינות פוליטית" הוא לא תושב השכונות הממוצע, המהגר המזרחי, האשה המוכה או הנכה, אלא מיעוט פעילים, שרבים מהם אפילו לא משתייכים לקבוצות "המדוכאות" אלא באים מהשכבה המיוחסת של החברה. ל"תקינות פוליטית" יש אחיזה בקרב פרופסורים בעלי הכנסה בטוחה עם משכורות נוחות, ומרביתם הטרוסקסואלים, לבנים ממשפחות המעמד הבינוני.

15.שמאלנים נוטים לשנוא כל דבר שמתפרש בעיניהם כחזק, טוב ומצליח. הם שונאים את אמריקה, הם שונאים את הציוויליזציה המערבית, הם שונאים זכרים לבנים, הם שונאים רציונליות. ההסבר שהם מביאים לשנאתם כלפי המערב וכו' בבירור לא תואם את המניעים האמיתיים שלהם. הם אומרים שהם שונאים את המערב כי הוא מכלכל מלחמה, אימפריאליסטי, סקסיסטי, אתנוצנטרי וכך הלאה, אך כאשר הליקויים הללו מופיעים במדינות סוציאליסטיות או בתרבויות פרימיטיביות השמאלן מוצא להם תירוצים, או במקרה הטוב מודה בחוסר רצון שהם קיימים, בעוד הוא מצביע בהתלהבות (ובהרבה מהמקרים בהגזמה) על המקומות שבהם הם קיימים בתרבות המערבית. לפיכך ברור שהליקויים האלו אינם המניע העיקרי לשנאה שלו כלפי אמריקה והמערב. הוא שונא את אמריקה והמערב בגלל שהם חזקים ומצליחים.

16. מילים כמו "אמון עצמי", "ביטחון עצמי", "יוזמה", "מבצע", "אופטימיזם" וכו' משחקים תפקיד מצומצם במילון הליברלי והשמאלני. השמאלן הוא אנטי אינדבידואלי, פרו קולקטיבי. הוא רוצה שהחברה תפתור את הצרכים של כל אחד עבורו, תדאג להם. הוא לא מסוג האנשים שיש להם תחושה פנימית של ביטחון ביכולתו של אדם לפתור את הבעיות של עצמו ולספק את צרכיו. השמאלן מתנגד לעקרון של תחרות כי עמוק בפנים הוא מרגיש לוזר.

19. בדרך כלל, השמאלן אינו מסוג האנשים שרגשות הנחיתות שלהם עושים אותם לרברבן, אגואיסט, בריון, מקדם-עצמי או מתחרה חסר רחמים. אדם מסוג זה לא איבד לגמרי את האמונה בעצמו. הוא סובל מגרעון בתחושת הכוח והערך העצמי אבל עדיין יש בכוחו להבין את עצמו כבעל היכולת להיות חזק, והמאמץ שלו לעשות מעצמו חזק יוצר את התנהגותו הלא נעימה. השמאלן, לעומת זאת, רחוק מדי מזה. רגשי הנחיתות שלו מושרשים בו עד כדי כך שהוא לא יכול להבין את עצמו כפרט חזק ובעל ערך. מכאן הקולקטיביזם של השמאלן. הוא יכול להרגיש חזק רק כחבר בארגון גדול או תנועה המונית שאיתה הוא מזדהה.

20. שימו לב לנטייה המזוכיסטית הטמונה בטקטיקה שבה משתמש השמאלן. שמאלנים מפגינים בכך שהם שוכבים מול כלי רכב, הם מתגרים במכוון במשטרה או בגזען שיתעלל בהם, וכדומה. הטקטיקות הללו מתגלות אמנם כיעילות במקרים מסוימים, אבל שמאלנים רבים משתמשים בהן לא כאמצעי להשגת מטרה אלא מכיוון שהם מעדיפים טקטיקות מזוכיסטיות. שנאה עצמית היא מאפיין של השמאלן.

21.שמאלנים אולי טוענים שהאקטיביזם מונע על ידי חמלה וסימפטיה או עקרון מוסרי, ועקרון מוסרי אכן משחק תפקיד בהתנהגותו של השמאלן המחוברת-מדי. אבל חמלה סימפטיה ועקרון מוסרי לא יכולים להיות המניעים העיקריים מאחורי האקטיביזם השמאלני. עוינות הוא מרכיב בולט יותר בהתנהגות של השמאלן, כמו גם הדחף שלו לכוח. מעבר לכך, הרבה מהתנהגות השמאלנים לא מחושבת רציונלית כדי לתרום לרווחת האנשים שהשמאלן טוען שהוא בא לעזרתם. לדוגמה, אם אדם מאמין שאפליה מתקנת טובה לאנשים כהים, האם זה הגיוני לדרוש אפליה מתקנת בדרך עוינת או דוגמטית? ברור שזה יהיה מועיל יותר לנקוט בגישה דיפלומטית יותר ולעומתית פחות, שתתבסס לפחות על ויתורים מילוליים וסמליים כלפי אנשים לבנים שחושבים שאפליה מתקנת מפלה נגדם. אבל אקטיביסטים שמאלנים לא נוקטים בגישה שכזאת, כי היא לא מספקת את צרכיהם הרגשיים. עזרה לאנשים כהים היא לא מטרתם האמיתית. בעיית הגזענות מהווה מבחינתם אמתלה להביע תסכול, ייאוש וצורך בכוח. במעשיהם הם למעשה פוגעים באנשים כהים, כיוון שהגישה העוינת של האקטיביסט השמאלן כלפי הרוב הלבן נוטה להגביר גזענות.

22. אם לחברה שלנו לא היו בעיות חברתיות בכלל, השמאלן היה חייב להמציא בעיות בשביל לספק לעצמו תרוץ לעורר מהומה.

23. אנחנו מדגישים שכל מה שנאמר לעיל לא מתיימר להיות תאור מדויק של כל מי שנחשב שמאלן. זהו רק תיאור גס לנטייה הכללית של השמאל המודרני.

חִברות-יתר

24.פסיכולוגים משתמשים במונח "חִברות" (סוציאליזציה) כדי לתאר תהליך שבמסגרתו ילדים מאומנים לחשוב ולהתנהג כפי שהחברה דורשת. על אדם אפשר להגיד שהוא מחוברת אם הוא מאמין ומציית לקוד המוסרי של החברה שלו ומשתלב היטב כרכיב מתפקד בחברה הזאת. האמירה ששמאלנים הם מחוברתים מדי יכולה להישמע חסרת משמעות, מכיוון שהשמאלן מוצג כמורד. ועם זאת, כפי שנראה להלן, הרבה שמאלנים הם לא כאלה מורדים כמו שהם נראים.

25. הקוד המוסרי של החברה שלנו הוא תובעני עד כדי כך שאף אחד לא יכול לחשוב, להרגיש ולהתנהג בדרך מוסרית לגמרי. לדוגמה, אין אנו אמורים לשנוא איש, אך כמעט כל אחד מאיתנו שונא מישהו בזמן כזה או אחר, בין אם הוא מודה בכך בפני עצמו או לא. חלק מהאנשים הם כל כך מחוברתים שהניסיון לחשוב, להרגיש ולהתנהג בדך מוסרית מטיל עליהם נטל כבד. על מנת להימנע מרגשות אשמה, הם מוכרחים לרמות את עצמם לגבי המניעים שלהם ולמצוא הסבר מוסרי לרגשות ולמעשים שבמציאות אין להם מקור מוסרי. אנחנו משתמשים במונח חִברות-יתר בשביל לתאר אנשים כאלה.

26. חִברות-יתר יכול להוביל להערכה עצמית נמוכה, תחושה של חוסר אונים, תבוסתנות, אשמה, וכדומה. אחד האמצעים העיקריים שהחברה שלנו נוקטת בהם כדי לחברת ילדים הוא לגרום לילדים לחוש בושה על התנהגות או דיבור שהוא הפוך מזה שהחברה מצפה לו. אם מגזימים בכך, או אם ילד מסוים רגיש במיוחד לסוג כזה של רגשות, בסופו של דבר הוא יתבייש בעצמו. יותר מכך: המחשבה וההתנהגות של אדם המחוברת-מדי מעוצבות יותר על ידי הציפיות החברתיות מאלה של אדם שחוברת במידה מועטה. מרבית בני האדם מעורבים בכמות משמעותית של פעילות "לא ראויה". הם משקרים, הם מבצעים גנבות קטנות, הם עוברים על חוקי התנועה, הם מתבטלים בעבודה, הם שונאים מישהו, הם אומרים דברים זדוניים על אנשים, או שהם משתמשים בתכסיסים ערמומיים בשביל לעקוף את המתחרה. את כל הדברים האלה האדם המחוברת-מדי לא מסוגל לעשות, או שאם הוא עושה אותם הוא יוצר בתוכו תחושת בושה או שנאה עצמית. האדם המחוברת-מידי לא יכול אפילו לחוות, ללא אשמה, מחשבות או רגשות שהם מנוגדים למוסר המקובל: הוא לא יכול לחשוב מחשבות "לא נקיות".

חִברות היא לא רק שאלה של מוסר: אנחנו מחונכים על ידי החברה לקבל על עצמנו הרבה נורמות התנהגותיות שאינן נופלות תחת הקטגוריה של מוסר. לפיכך האדם המחוברת-מדי כבול תמיד ברצועה פסיכולוגית ומבלה את חייו בריצה על מסילות שהחברה הניחה עבורו. אצל הרבה מהאנשים המחוברתים-מדי זה מסתיים בתחושה של אילוץ והיעדר כוחות, שיכולה להתגלם במצוקה קשה. אנחנו מציעים שחִברות-יתר היא בין צורות ההתאכזרות הקשות ביותר שבני אדם מטילים אחד על השני.

27. אנחנו טוענים שאגף חשוב ומשפיע של השמאל המודרני הוא מחוברת-מדי, ושחברות היתר שלהם היא בעלת חשיבות גבוהה לקביעת דרכו של השמאל המודרני. שמאלנים מהטיפוס המחוברת-מדי נוטים להיות אינטלקטואלים או חברים במעמד הבינוני-גבוה. שימו לב שהאינטלקטואלים האקדמאים מרכיבים את החלק המחוברת ביותר בחברה שלנו, כמו את החלק השמאלני ביותר.

28. השמאלן מהטיפוס המחוברת-מדי מנסה להשתחרר מהרצועה הפסיכולוגית שלו ולהביע את ריבונותו בכך שהוא מורד. אבל בדרך כלל הוא אינו חזק מספיק בשביל למרוד נגד הערכים הבסיסיים ביותר של החברה. באופן כללי,המטרות של השמאלן המודרני לא עומדות בסתירה עם המוסר המקובל. להפך, השמאל נוטל עיקרון מוסרי מקובל, מאמץ אותו כשלו, ואז מאשים את הזרם המרכזי של החברה בהפרה של אותו עיקרון. לדוגמא: שוויון בין גזעי, שוויון בין מינים, עזרה לעניים, שלום והתנגדות למלחמה, פציפיזם, חופש הביטוי, יחס טוב לבעלי חיים. ועוד יותר מכך,חובתו של היחיד לשרת את החברה וחובתה של החברה לדאוג ליחיד. כל אלו הם ערכים מושרשים עמוק בחברה שלנו (או לפחות של המעמד הבינוני והעליון) במשך תקופה ארוכה. הערכים הללו מובעים או מונחים מראש במופגן או במובלע ברוב תוצריה של התקשורת המיינסטרימית. שמאלנים, במיוחד מהסוג המחוברת-מדי, אינם מתקוממים בדרך כלל נגד העקרונות הללו אלא מצדיקים את עוינותם לחברה בכך שהם טוענים (במידת מה של אמת) שהחברה לא מממשת בפועל את העקרונות הללו.

29. הנה המחשה לדרך שבה השמאלן המחוברת-מדי מפגין את דבקותו בגישות המקובלות של החברה בזמן שהוא מעמיד פנים שהוא מורד נגדן. הרבה שמאלנים בארה"ב דוחפים לאפליה מתקנת, להניע אנשים שחורים למשרות יוקרתיות, לשפר את רמת ההשכלה בבתי ספר שחורים ובהפניית משאבים רבים יותר לבתי ספר כאלו: את דרך החיים של השחור "מהמעמד הנמוך" הם רואים כחרפה חברתית.הם רוצים לשלב את האדם השחור במערכת, לעשות ממנו מנהל עסקים, עורך דין או מדען, כמו האדם הלבן מהמעמד בינוני-גבוה. השמאלן יטען שהדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להפוך את האדם השחור להעתק של האדם הלבן: לעומת זאת הוא רוצה לטענתו לשמר את התרבות האפריקנית-אמריקאית. אבל מה מכיל אותו "שימור" של התרבות האפריקנית -אמריקאית? השימור לא יכול אף פעם להכיל משהו שהוא יותר מאכילת אוכל מהמטבח השחור, האזנה למוסיקה שחורה, לבישת בגדים מהסגנון השחור, או הליכה לכנסיה או למסגד שחור. במלים, אחרות התרבות השחורה יכולה להתבטא רק בעניינים שטחיים. בכל ההיבטים המהותיים השמאלן מהטיפוס המחוברת-מדי רוצה להתאים את האדם השחור לרעיונות של האדם הלבן מהמעמד הבינוני-גבוה. השמאלנים רוצים לגרום לו ללמוד מקצועות טכניים, להפוך אותו למנהל או למדען, לגרום לו לבלות את חייו בטיפוס בסולם המעמדות, להוכיח שהאדם השחור טוב לא פחות מהלבן. הם רוצים לגרום לאבות שחורים להיות "אחראים". הם רוצים לגרום לחבורות של שחורים להיות לא אלימות וכו'. אבל אלו הם בדיוק הערכים של החברה הטכנולוגית-תעשייתית. למערכת לא אכפת איזו מוסיקה אדם שומע, אילו בגדים הוא לובש, או באיזה דת הוא מאמין, כל עוד הוא לומד בבית ספר, מחזיק במקצוע מכובד, מטפס בסולם המעמדות, מתנהג כהורה "אחראי", אינו מתנהג באלימות וכך הלאה. עד כמה שהוא יכחיש זאת השמאלן המחוברת-מדי רוצה לשלב את האדם השחור לתוך המערכת ולגרום לו לאמץ את ערכיה.

30. אנחנו בטח לא טוענים ששמאלנים, אפילו מהסוג המחוברת-מדי, לעולם אינם מורדים נגד הערכים הבסיסיים של החברה. ברור שלפעמים הם אכן עושים זאת. חלק מהשמאלנים מהסוג המחוברת-מדי הלכו רחוק עד כדי מרידה נגד אחד העקרונות היסודיים ביותר של החברה בכך שהיו מעורבים באלימות פיסית. עבורם אלימות היא צורה של "שחרור". במלים אחרות, בכך שהם מבצעים אקט אלים הם שוברים את המעצורים הפסיכולוגיים שאומנו בהם. כיוון שהם מחוברתים-מדי, הריסון הגביל אותם יותר מאחרים, ומכאן הצורך שלהם להשתחרר מהריסון שהוטמע בהם. עם זאת, בדרך כלל הם מצדיקים את המרד שלהם במונחים שמקורם בערכי המגמה השולטת. אם הם מעורבים באלימות הם טוענים שהם נלחמים נגד גזענות, וכדומה.

31. אנחנו מבינים שהתנגדויות רבות יכולת לעלות נגד העקרונות שהצגנו כאן על הפסיכולוגיה של השמאל. המצב האמיתי מורכב, ותיאור שלם שלו יצריך כמה כרכים, גם אם הנתונים הנחוצים היו זמינים. ביקשנו רק להצביע בכלליות רבה על שתי הנטיות של הפסיכולוגיה של השמאל המודרני.

32.הבעיות של השמאלן מרמזות על הבעיות של החברה שלנו בכללותה. הערכה עצמית נמוכה, נטיות דכאוניות ותבוסתנות לא מוגבלים לשמאל בלבד. אף שהן בולטות במיוחד בשמאל, הן נפוצות בכלל החברה שלנו. והחברה בת זמננו מנסה לחברת אותנו יותר מכול חברה שהתקיימה בעבר. מומחים אפילו אומרים לנו איך לאכול, איך להתאמן, איך לעשות אהבה, איך לגדל את ילדינו וכך הלאה.

 (תודה לאורח)

הדימוי: מתוך Les Misérables

69 תגובות to “הפסיכולוגיה של השמאלן (קטע)”

  1. mousomer Says:

    לקח (לקחת הביתה מן המאמר הזה):
    כאשר אינך מבין תופעה חברתית, הכי קל זה לשבת בכורסא ולנסות לדמיין מאילו מחלות נפש היא עשויה לנבוע. יותר יעיל ללכת לדבר עם אנשים ולנסות להבין איך זה נראה מהצד שלהם – ואפילו להקשיב להם ולשאול אותם מה הופך אותם כאלה.
    לענייננו, ברור שהכותב לא טרח מעולם לדבר ממש עם שמאלני. הרעיון של לשבת ולדבר עם מישהו שלא מסכים איתך נראה לו "תבוסתני".

    אבל, על מי אני מלין? דומני שאם אתה בחרת באפשרות השניה (לנסות לדבר עם אנשים כדי להבין אותם), סיכויים טובים שאתה כבר בשמאל.

    אם כי השמאל הזה מצומצם למדי, לפחות הסטורית. הוא לא כולל, למשל, קומוניסטים קלאסיים. מפתה יהיה להציע שיש פעילים ראדיקליים לזכויות אדם או זכויות בעלי החיים שבוחרים באופציה הראשונה, אבל רוב אלה שאני מכיר אינם כאלה.

  2. יאנינה Says:

    מי שכתב את זה מעולם לא קרא ולו מאמר אחד מתחום הפסיכולוגיה החברתית העוסק באפיון פסיכולוגי של אנשים שמתשייכים לתנועות חברתיות בכלל, של שמאלנים החברים בתנועות חברתיות שונות או של הדבר האמורפי שהוא קורה לו "שמאלנים". מדובר בגיבוב של שטויות, אפילו לא דמגוגיה. יאק.

    למי שכן מתעניין בצורה רצינית בפן הפסיכולוגי של העמדות הפוליטיות, ושל האוכ' שמאופיינת בישראל כ"שמאלנית" אני ממליצה לקרוא את המאמר המצוין של ענר גוברין:

    When the Underdog Schema Dominates the We-Ness Schema: The Case of Radical Leftist Jewish-Israelis: The Roles of Memory and Imagination in the Psychoanalytic Process

    יאנינה

    • רני Says:

      כל מילה של יאנינה בייחוד הרפרנס באנגלית ( חסר שם המחבר באנגלית, שנת הוצאה ושם התקופון בקיצור התקני) מוכיחה את נכונות אמרי הפסיכולוג הכלוא.
      קריאת החובה המתחייבת לפני שמביאים דעה היא שיא הגיחוך.

      • יאנינה Says:

        ואו.. הוא מזה לא פסיכולוג :))

        אומנם לא חסר לו ביטחון עצמי הדרוש להתייחס אל עצמו כאל כזה – כמו להרבה מהאנשים הלוקים בהפרעת אישיות אנטי-חברתית או בפסיכופתיה שמגיעים לכלא, והוא לחלוטין לא מבקש להתחבב על איש מבין ה"שמאלנים" אליהם הוא פונה – אבל גם את זה ניתן למצוא ברשימת המאפיינים.

        אשר לחובת הקריאה טרם הבאת דעה, הרי מספיק שלא היה משרבב להגיגיו את המילים "הפסיכולוגיה של X", כדי להבטיח את חוסר התייחסותי – נו, אז עוד וואנאבי מלהג. אבל לא – הוא מדבר על מושא מחקרי שיש לגביו ספרות מחקרית ענפה. אני רק ציינתי את עובדת היותו בור בכל הנוגע למושא הדיון שלו.

        לבסוף לגבי הרפרס, מאחר ואני לא מגישה לך עבודה אקדמית, רני, חשבתי שתגדיל ראש ותעשה גוגל על השם המלא של המאמר ועל שמו של המחבר.

      • דרול Says:

        "ספרות מקצועית עניפה" יאנינה?
        אודות אוכלוסיה שהגדרתה גמישה להפליא ושאינה נמצאת כלל במסגרת המאפשרת מעקב מחקרי?
        תמהתני.

  3. דרול Says:

    מאמר יפה וחשוב.
    אהבתי וכיכבתי.

    הכנות והרצינות של הכותב, ראויות להערכה, למרות שאני לא לגמרי מסכים איתו.
    הניתוח הפסיכולוגי , מתייחס אל הסימפטומים של השמאלנות, אבל הוא לא נכנס לדיון אודות המקור של המוטציה השמאלנית ומתמקד יותר בהשלכות שלה.

    הייתי מוסיף את הפרספקטיבה של המלחמה בין הציוויליזציות. אני מאמין שהמסקנה האמיתית של חקר השמאלנות , תהיה שזו אינה תולדה אמיתית של תרבות המערב על התלבשותיה השונות, אלא מין נשק סוציולוגי , שפועל תמיד בתוך הציוויליזציה המערבית ותמיד מנסה להחריב אותה.
    באופן כזה ניתן להבין את הסימפטומים שכותב המאמר מתאר ובמיוחד את הניהיליזם הפתולוגי, שהוא תחנתו הסופית של השמאלן, אחרי שהוא עובר הרבה גילגולים אחרים.

    • יאנינה Says:

      שלום דרול, אין לי אפשרות להתייחס לתהייה שלך בהמשך לתגובה שלי (אין שם "להגיב" משום מה) אבל מה שאתה כתבת רלוונטי באותה המידה לטענתי לגבי הטקטסט הזה.

      הכותב אינו פסיכולוג. ייתכן מאוד שהיה פסיכולוג בחייו, ייתכן אפילו שיש לו תואר של פרופסור בפסיכולוגיה, הכל יכול להיות אם כי אני בספק. כך או אחרת, גם היה נכון אין זה משנה את העבודה שלמרות שמושא של הדיון המוצהר שלו שייך לתחום הפיסוכולוגיה, אין שום קשר בין הכותרת והמונחים הפסאודו פסיכולוגיים שבהם הוא שוזר את דבריו לבין פסיכולוגיה.זאת משום, שאין בין הכלים שבהם הוא משתמש ובין הפסיכולוגיה ולו כלום. זה המחשבות שלו – רק המחשבות שלו.

      הטענות שהוא מעלה – כשהוא מערבב יחד רגשות, תחושות, מאפייני אישיות ועוד מלא ירקות – טובות כמו הטענה נניח שאצל השמאלנים החלקים במוח שאחראיים על רגש מנוונים לחלוטין. אילו הוא היה מעלה טענה כזו, אני מניחה שלא הייתה רץ אליו עם תוצאות סריקת CT שלך, נכון? למה? כי חובת ההוכחה הייתה עליו. ככה זה בפסיכולוגיה, העוסקת בדברים שבהם מג'נגלר הכותב בצורה עניינית. עניינית אומר בשני אופנים אפשריים: או בתיאור מקרה ספציפי (יש ספרים שעוסקים במקרה אחד בלבד), או בניסיון להתייחס למאפיינים הפסיכולוגיים של קבוצות. בשני המקרים הדיון יוצא מתחום ה"אני חושב ש" ומצוי כולו או בניתוח נותנים שנאספו מקבוצת המטרה (באמצעות ניסויים, ראיונות שאלונים וכו') או בטווח שבין החוקר למושא המחקר שלו. הדגש הוא בכל מקרה על כך שלמחשבות (תיאוריות, היפותזות) חייבת להימצא אחיזה במציאות.

      מתוך מה שאני קראתי כאן, נוצר בי הרושם, שעבור הפילוסופים ההיפרדות בין התחום בפילוסופיה שמושאו היא נפש האדם ושהדיון בו נעשה כולו במישור המחשבתי (כלים) והטענות בו לא נדרשו בחובת ההוכחה לבין הדיון הפסיכולוגי בן הלמעלה ממאה שנים שהכלים בו אמפריים או לכל הפחות הבחינה של ההיפותזות נעשית מחוץ לראשו של מי שמעלה אותן – שההיפרדות הזו לא התרחשה מעולם. האנשים כאן מגיבים בשיא הרצינות להגיגים חסרי בסיס, שמתעלמים מהמחקר הפסיכולוגי בנושא זה (שקיים כמובן והקיץ יצא לי להכיר אותו לא מעט – לכן גם היה לי בשלוף את המאמר של גוברין), בהם מערבב הכותב ביד די גסה בין מושגים מסדרים שונים כאילו מעצם היותו אדם חושב מותר לו לטעון טענות קשות וחד משמעויות על הפסיכולוגיה על הפסיכה של קבוצת אנשים אחרת. גם בטענה שלך יש לזה ביטוי – "סימפטומים" זה מושג רפואי, שהיום יש לו מקום גם בפסיכיאטריה, אך לרוב לא תשמע בפסיכולוגיה דיון בסימפטמיום. למה אין לכם אנשים כבוד בסיסי למילים ואיך אפשר לנהל דיון בעל משמעות כלשהי כאשר המושגים מושאלים באופן הפופוליסטי ביותר מכל דיסצפלינה אפשרית?

      למה שלא תנהלו פשוט דיון פילוסופי, ותעזבו את הפסיכה המיוסרת של השמאלנים? או מנגד תטרחו להתעדכן בשאלה האם יש או אין לכל המחשבות הללו אחיזה במציאות.

      • גכיעגכיכ Says:

        בקטע הזה הוא יותר פנומנולוג מפסיכולוג, האם יש או אין לכול המחשבות (זה כולה מחשבות…הוא זה הוא…מה הוא יודע…?איפה הממצאים…?יש לו תעודה בכלל…? על כול פנים הוא סכיזופרן,-פסיכולוג אמר אמר את זה) הללו אחיזה במציאות?

        מה לא שמת לב?

      • יאנינה Says:

        לא, זה לא רלוונטי למה שמתי לב 🙂 הדברים ששמתי אליהם לב זה מה שאני חשבתי ויש לי הרבה מחשבות כאלה כמו לכל אחד אחר. אני יכולה לדבר עליהן עם חברים, ואז להישמע אולי משכנעת יותר או פחות,יכולה אפילו להשתמש במושגים כמו "הדחקות" ועל "חוסר יכולת להתמודד" עם החלקים הפחות הטובים של הנפש, ועל הדת של "להיות טובים" ובלה בלה בלה. אבל ג'יסס לא הייתי בחיים נותנת לזה מעלה את זה על כתב כמו שזה ונתונת לזה כותרת "הפסיכולוגיה של תל אביבים במרחב הסימובלי הריק" או משהו כזה. כי אם הייתי רוצה לטעות משהו לגבי הפסיכולוגיה שלהם, אז ללא שום ספק הייתי עורכת מחקר וקוראת 60-70 מאמרים ואז אולי מוסיפה פסיק…יש הבדל בין מה שחשבתי עליו בהפסקת הצהריים שלי לבין מה שבדקתי אחריה…

      • ofrilany Says:

        ואו איזו אמונה נלהבת באקדמיה ובמחקר המדעי האובייקטיבי. פשוט נפלא שיש אקדמיה ו"מחקר פסיכולוגי"! האקדמיה זה ממש אחלה! אח-לה!!! ואו איזה מזל, איזה מזל שיש לנו כתבי עת מדעיים!

      • יאנינה Says:

        🙂 זה נכון. אני באמת שמחה שיש. לא כי לא קראתי דברים נורא יפים שאי אפשר בשום אופן לצמצם אותם למשו שאפשר לחקור בכלים מדעיים, פגומים ככל שיהיו (לא אובייקטיביים, מושפעים מכוח, מושפעים מכוח מעוד איזה כיוון שאני לא מדמיינת וכו'). אלא פשוט כי זה בסדר לי שיש דברים משני הסדרים, זה עוזר לי לחשבו על הדיון השה בשני מישורים שונים – האחד של מחשבה ובו אין מגבלות, והשני שבו ממש יש בני אדם, והם ממש יכולים להיות מושפעים מהטענות לגבי הפסיכולוגיה שלהם.

      • ofrilany Says:

        אולי את צודקת. אשרייך, ואני אומר זאת בכנות. לצערי מה שאני רואה באקדמיה זה בעיקר אנשים כבויים שעובדים בלהשיג מלגות. ועל זה אני באמת מעדיף כתיבה חסרת אחריות.

      • דרול Says:

        שלום יונינה.
        אני לגמרי מאמין שבתחום הפסיכולוגיה, בניגוד לתחומים אחרים, להיפותזות פרועות ישנו אותו משקל , שיש למחקרים אמפיריים מוגדרים ופורמאליים.
        את יודעת מה?
        אולי לא את אותו המשקל בדיוק , אבל יש להיפותזות האלו לגיטמציה משמעותית והן ראויות להתייחסות.
        חיזוק לטענה הזאת קיבלתי ממך.
        הרי את טוענת שאת יכולה לבצע מחקר , בלי להגדיר אותו חד משמעית.
        את גם טוענת שמותר לך להסיק מסקנות, גם אם את לא מסוגלת לנהל מעקב אפקטיבי אחרי מושאי המחקר שלך.
        אם לך מותר, מה יגידו איזובי הקיר?
        הטיעון שלך מובן, אבל לא אמין.

        לגבי טענתך הלקסיקונית, לא נותר לי אלא להרים גבה.
        כשאנו חוקרים התנהגות דבקים וחומרי איטום, אנו מדברי על סימפטומים. זו מילה שמישה לחלוטין גם במדעי הנפש.

  4. אודי Says:

    מעבר לזה שהטקסט הוא זבל, זה לא העתקה של המניפסט של היונבומר?

  5. לין Says:

    יוניבומר או לא, מצדו של "האמורי" זה נראה כמו מבחן פסיכולוגי לקוראים – נדמה שהערך המרכזי של פרסום משהו כזה זה לראות איך אנשים יגיבו. במובן הזה הטקסט הזה הוא רק תרוץ לטקסט שלנו, המגיבים. אז בתור קוראת-נסיינית בניסוי העכברים הנוכחי, נדמה לי שהתגובה הראויה היא ראשית לשאול שאלות קשות על מטרת הניסוי – אם הוא מתעתד להביא מזור לשמאל הישראלי אשקול להתנדב 🙂

    • יואב Says:

      אני חושב שנפלת במסיח. המטרה האמיתית של הניסוי היא לבדוק תוך כמה תגובות אנשים יקלקלו ויגלו שמדובר ביונבומר וזה ישפיע על התוצאות.

  6. שמרלינג Says:

    אהבתי מאוד, יונבומר או לא. יושב בול על כל שמאלני שאני שהכרתי שאני זוכר כרגע.

  7. איתמר Says:

    נשמע כמו תרגום של אן קוטלר.

  8. נטע Says:

    הניתוח הפסיכולוגי הוא סביר, למרות ששני האיפיונים שהוא נותן הם למעשה איפיון אחד, שניתן לנסח אותו בדרכים שונות. לגבי הערך השלילי שהוא מצמיד לתופעה – אנחנו לא חולקים את אותן העדפות. ולגבי השאלה שדרול מעלה על אחריתו של השמאלן – לפי מה שנראה באמורי, ישנה תנועת מטוטלת מן המצב המתואר בטקסט אל עבר הקצה השני (של מיעוט רגשות אשמה ומיעוט חיברות). מתי תיכנס המשטרה?

  9. מארק Says:

    טרוריסט/חולה נפש/פסיכופת/איך שתקראו לו, אבל התאוריה שלו לגבי מה שהוא מכנה "power process" מבריקה למדי. אם כבר מתרגמים, זה הקטע ששווה להתמקד בו.

  10. יוסי Says:

    וואוו, תודה לאמורי שחשפו אותי לסיפור המרתק של היונבומבר. ממליץ לקרוא את דף הויקי עליו.

    בתגובה ליאנינה: לאיש היה IQ של 167 והרבה זמן לקרוא ולחשוב, ההערכה שלך שהוא היה שטחי היא כנראה לא נכונה. ומעבר לכך הוא כנראה היה קורבן של הממסד הפסיכיאטרי בעצמו:

    He also participated in a multiple-year personality study conducted by Dr. Henry Murray, an expert on stress interviews.[12]Students in Murray's study were told they would be debating personal philosophy with a fellow student.[13] Instead they were subjected to a "purposely brutalizing psychological experiment"[13] stress test, which was an extremely stressful, personal, and prolonged psychological attack. During the test, students were taken into a room and connected to electrodes that monitored their physiological reactions, while facing bright lights and a two-way mirror. Each student had previously written an essay detailing their personal beliefs and aspirations: the essays were turned over to an anonymous attorney, who would enter the room and individually belittle each student based in part on the disclosures they had made. This was filmed, and students' expressions of impotent rage were played back to them several times later in the study. According to author Alston Chase, Kaczynski's records from that period suggest he was emotionally stable when the study began. Kaczynski's lawyers attributed some of his emotional instability and dislike of mind control to his participation in this study.[13][14] Indeed, some have suggested that this experience may have been instrumental in Kaczynski's future actions.[15]

    התיאוריה שלו לגבי השמאלן לא נראית לי מאוד מקורית, יש בה בבירור הדהוד של איין ראנד שניסתה לעשות את אותה הקלסיפיקציה של קולקטיביסטים למיניהם והמניעים הפסיכולוגיים שמאחוריהם ב"מרד הנפילים". מה שהוא כותב על "חברות יתר" מאוד מזכיר את מה שהיא כתבה בנושא ההרס-עצמי שחבוי באתוס של האלתרואיזם וההקרבה.

    עוד בנושא יש את הספר "המנטליות האנטי-קפיטליסטית" של לודוויג וון-מיזס שגם הוא מנסה להסביר את המניעים החברתיים והפסיכולוגיים של השמאל. לא ספר עמוק במיוחד אבל יש בו כמה פסקאות משעשעות, למשל על ה"בני-דודים", הצ'ה גווארות מכפר שמריהו:
    [T]there are families in which the eminent capacities required for entrepreneurial success are propagated through several generations. One or two of the sons or grandsons or even great-grandsons equal or excel their forebear. The ancestor’s wealth is not dissipated, but grows more and more. […]

    Even in these lucky families, the qualities required for the successful conduct of big business are not inherited by all sons and grandsons. As a rule only one, or at best two, of each generation are endowed with them. Then it is essential for the survival of the family’s wealth and business that the conduct of affairs be entrusted to this one or to these two and that the other members be relegated to the position of mere recipients of a quota of the proceeds. […] They divide the family into two categories—those who direct the conduct of affairs and those who do not.

    The second category consists as a rule of […] brothers, cousins, nephews of the bosses […] [w]e propose to call the members of this second category the cousins.

    The cousins derive their revenues from the firm or corporation. But they are foreign to business life and know nothing about the problems an entrepreneur has to face. They have been brought up in fashionable boarding schools and colleges, whose atmosphere was filled by a haughty contempt for banausic money-making. Some of them pass their time in night clubs and other places of amusement, bet and gamble, feast and revel, and indulge in expensive debauchery. Others amateurishly busy themselves with painting, writing, or other arts. Thus, most of them are idle and useless people.

    🙂

    ראנד, שהושפעה ממיזס, הכניסה כמה "בני-דודים" למרד הנפילים, למשל האח של דאגני טאגרט, המנכ"ל הכושל שמנסה להציל את חברת הרכבות שלו באמצעות טובות מונופוליסטיות מהממשלה, ואישתו של רירדון, אייל הפלדה, שמתיחסת בזלזול להישגיו תוך כדי שהיא מוציאה הון על פעילויות סטייל ויצ"ו וכו'

    אבל צריך לזכור שהשמאל שקצ'ינסקי מדבר עליו הוא לא השמאל הישראלי, אלא השמאל האמריקאי. השמאל הישראלי הוא (או לפחות היה, עד מחאת האוהלים, שהפכה אותו יותר להעתק של השמאל של OCCUPY) יותר תנועת שלום מדיני וזכויות אזרח "שליליות" (ז"א מה האזרח יכול לצפות ש*לא* ייעשה לו/כנגדו). וגם במסגרת המחאה, היתה סימפטיה מאוד גדולה להגברת התחרות במשק ועוד רעיונות של ימין כלכלי. באותה מידה, גם הימין הישראלי, חוץ מאולי נתניהו ובנט בשוליים, שהם בעצם אמריקאים, הוא לא "ימין כלכלי" אלא משהו בין סוציאל-דמוקרטיה לפשיזם כלכלי יהודי (סבסוד ההתנחלויות והגז של תשובה, כדוגמאות). זאת אומרת אין בישראל ימין כלכלי קלאסי ממשי, ובמידה והוא היה קיים בעבר הוא היה מזוהה עם אנשים כמו אמנון רובינשטיין ומודעי, לא בדיוק דמויות שמזוהות עם הימין הישראלי. (ולא, לפיד הוא לא ימין כלכלי קלאסי, האג'נדה שלו של רתימת הערבים והחרדים ל"כלכלה" היא פשיסטית, כמו הרצון להעביר את כל הילדים בישראל דרך אותה מטחנת אינדוקטרינציה.) בטרמינולוגיה של קצ'ינסקי גם השמאל הישראלי וגם הימין הישראלי סובלים מחברות יתר, אלא שבמקרה של השמאל מדובר בהפנמה של תמות מרקסיסטיות-נוצריות של אשמה שיובאו מהמערב (ולכן השמאל תמיד מואשם בחוסר יהודיות) שמתבטאות בשפה של הקרבה וכפרה על חטא, ואילו בימין מדובר בהפנמה של תמות לאומניות של קורבניות ואיום חצוני שמתבטאות כארגסיביות וכוח חשוף.

    בכל מקרה, היונבומבר צדק, אנחנו מתעסקים בשאלות שלא באמת אקוטיות לאושר האישי שלנו כמפלט קל מהצורך לבחינה עצמית נוקבת, וזה נכון לגבי המגיבים פה כמו שזה נכון לגבי היונבומבר בעצמו. אנחנו אנשים אובססיביים, צריך להודות בכך. לפחות אנחנו (אני מקווה) לא הורגים אף אחד תוך כדי השחתת הזמן והמרץ הכרוכים בפעילויותינו חסרות התוחלת… לפחות אני מרגיש ככה וסליחה מראש על ההכללה.

  11. נועם א"ס Says:


    באדיבות אישתון.
    אצטט מתגובתו של דרול: "המקור של המוטציה השמאלנית… נשק סוציולוגי , שפועל תמיד בתוך הציוויליזציה המערבית ותמיד מנסה להחריב אותה."

    יוסי, ייתכן שסיפור האהבה בנינו נגמר. לא ממש בא לי להתייחס לקשקוש שתחתיו אנחנו מגיבים, אבל הכנסת, בצדק, אלמנטים של השיח התיאולוגי-דתי, אז אתרום את תרומתי הצנועה: פסיכולוגיה זה החרא שנשאר מבנות ובני אדם ששכחו את אלוהים. "האושר האישי שלנו"? פחחחחחח. לפשוט לקופים את העור בעודם חיים בשביל למכור יותר שמפו זה מרד בשכינה, פשוט מאוד. לא צריך 167 IQ ולא את איין ראנד.

    • יוסי Says:

      נועם, רק התחלנו להיות ביחד וכבר נגמר? תן לי לפחות את ה"זה לא אתה זה אני"… מה קרה?

      (אני אקדים תרופה למכה ואציין שלא אמצתי את הדברים של ראנד ומיזס, רק ציינתי שהם קשורים למה שהיונבומבר כתב. אלו כמובן קריקטורות. כמו כל קריקטורה טובה יש להן אחיזה מסויימת במציאות, אבל הן לא מסבירות לחלוטין את המציאות.)

      לא הבנתי את הקישור שעשית עם הקופים. אשמח לשמוע עוד.

    • גכיעגכיכ Says:

      נועם, "לא ממש בא לי להתייחס לקשקוש שתחתיו אנחנו מגיבים",-אולי בכול זאת?

      • נועם א"ס Says:

        גכיע
        כיוון שאני מאלו שיש להם מה להגיד על כל דבר פחות או יותר, משחר ימי באמורי ובאתרים אחרים שמתי לי לכלל לסנן את עצמי רק למקומות שבהם אני מעריך את מעורבותי כבעלת ערך ספציפי. "ערך ספציפי" כזה הוא כמובן סובייקטיבי, אבל יש כמה פרמטרים בסיסיים: אני צריך לראות את האופן שבו פוטנציאלית הכתיבה צריכה להוביל לפעולה פוליטית, או לפעמים לחסום פעולות פוליטיות שאני מתנגד להן. לפעמים העניין הוא להרחיב או להדק את השיח ואת "התודעה" העולה ממנו, לנסות להטות אותו לכיוונים שנראים לי overlooked, ושיכולים לקדם או להתיר אותו. וכו' וכו'.

        קראתי שוב את העשר פסקאות הראשונות של הבומבר, לראות אולי פיספתי משהו. לא נראה לי. השלב הבא זה להשתמש בטכניקת "קריאה בדילוגים" כדי למצוא מסרים מוצפנים. גם לא נראה לי. מעבר לזה יש פה טוקבק ארוך מאוד ב"הארץ", עם נגיעה שולית, אם בכלל, בפוליטיקה. פוליטיקה במובן הרחב ועם זאת היסודי ביותר שמשמעו כיצד הפרט-הסובייקט האנושי נובע-תמיד כהתגלמות, כצלֵם, של ההוויה שלתוכה הוא ארוג כמו רשת בתוך המים.

        אני יכול לעבור משפט-משפט בטקסט הזה ולפצפץ אותו, מה שיהיה בזבוז זמן מוחלט – אלו דברים מובנים מאליהם וכל אחד יכול לעשות את זה במקומי. (דוגמה? – ""שאפה" או "פרגית" היו האקוויוולנט (שווה ערך) ל"בחור", "ברנש" או "חברמן". המובן השלילי סופח למונחים אלה על ידי הפעילים עצמם". שיגיד את זה לבת שלו). המחבר משתמש במילים, באפשרויות שמציע המרחב הסימבולי של השפה וההרכבה של מבנים תיאורטיים כדי לכבוש בדמיונו את המצוקות הנובעות מעצם האנושיות שלו ולהשליך אותן על "שמאלנים" (אפשר להשליך את כל המבנים האלה בשלמותם גם על "אנשים שלא אוהבים ללכת לים" או "אנשים שאוספים פרפרים" – זה "יעבוד" בדיוק אותו דבר). לגאון הסקא הג'מייקני משנות השישים Prince Buster, יש שורה – when you're pointing one finger at me, four of them are pointing at you – הגרסה הג'מייקנית ל"הפוסל במומו פוסל". ולפני שהוא התחיל לשיר, פרינס באסטר היה מתאגרף (מקצועי). זה בסדר, כולנו עושים את זה (כרגע עשיתי את זה לו). בטקסט היהודי לדורותיו זה סוג של ז'אנר. חלקנו רק משתדלים לזכור שזה לא יותר ממה שזה – השלכה עצמית. הנטר ס' תומפסון, האיש והשוט-גאן – דמות רלוונטית בהחלט בהקשר הנדון – פתח את "פחד ותעוב בלאס וגאס" במוטו של ד"ר ג'ונסון: He who makes a beast out of himself ,gets rid of the pain of being human .

        ססאמק. הצלחתי לשפוך על זה הרבה יותר מדי מילים ממה שראוי. את כל מה שמבחינתי ראוי לומר על הטקסט סיכמתי בתגובה הראשונה שלי, ואנסח את זה שוב: פסיכולוגיזציה של ההוויה היא מה שנותר למי שהשתכנע בהיותו לא יותר מקציצת בשר עם "פסיכולוגיה". אומללותו חסרת תקנה, והוא בא להטיף לי על "אופטימיות". שיתנצר כבר ויגאל את עצמו.

      • גכיעגכיכ Says:

        אוקיי נועם, fair enough. כמובן שזה קטע, רק קטע ממניפסט שלם, מחיים שלמים, וכמובן שיש הרבה יותר ערך בקרוא את המניפסט כולו, את הביוגרפיה של המחבר, בהתחשב שקצ'ינסקי לא בדיוק זמין לשיחה, אם כי אולי הוא עדיין יכול לקבל ולשלוח מכתבים. המחבר מדען, ומדענים נוטים לטחוב הוויות לתוך קטגוריות אומללות כגון "פסיכולוגיה". כמי שקרא מעט על "המקרה שלו" אני יודע שהוא עצמו היה קשור (כמו כול אחד מאיתנו, אני מניח שלזה התכוונת ב"עצם האנושיות שלו") ב"רצועות פסיכולוגיות" ואם זאת, כמובן, זה לא מה שנתנו לך אלא "איך" עשיתה עם מה שנתנו לך.
        בשביל להעריך את המחוות שלו צריך יותר מקטע תלוש, אבל אתה יודע את זה.

        אבל מה שמפתיע אותי זה שלא אמרתה מילה על ניטשה (עוד פסיכולוג?), הוא הריי ממש צועק מהטקסט הזה. (ועדיין, אני אומר את זה כמי שקרא את המניפסט כולו)

      • נועם א"ס Says:

        כן, דווקא רציתי להגיד "ניטשה", אבל פשוט שכחתי בתוך הניסיון להחזיק באוויר 12 כדורים ולדחוף את כולם לתגובה בסדר קוהרנטי – "ניטשה" נפל.
        אני מכיר במעומעם את המקרה של היוניבומר וממש לא פוסל על הסף את זה שיש לו משהו טוב להגיד לי. אישית, המקרה של טימוטי מקווי נראה לי בזמנו יותר מעוגן ברציונאל פוליטי אמיתי. לגבי ניטשה, שכמובן שום תואר שאתן לו לא יכול להתחיל לתאר את חשיבותו, ובכן – המשוכות שאותן העביר את האירופאיות המיטמטמת לאיטה בעבודת הבעל של "התבונה האנושית", בלתי ניתנות למדידה והוא סיפק כמה מהכלים הפואטיים היסודיים למבט חלופי על הקיום. כפרוגרמה פוליטית הטוב ביותר שהוא הציע היה עמדה בסיסית לפרט להגיב למציאות סביבו. ברגע שההגות הניטשיאנית חורגת מהפרט במובנו המבודד ביותר, ולו במובנים המצומצמים ביותר של אחד על אחד – אינטראקציה אקראית עם מישהו שמבקש ממך סיגריה ברחוב, זוגיות, איש וילדו – נדרש ריקוד הרבה יותר מעודן ומתוחכם בין האידיאות השונות והסותרות של הקיום הניטשיאני מכפי שהוא מופיע בפסקאות שניתנו כאן. אני לא הראשון שיזכיר שאחריתו של ניטשה מעידה על הגותו יותר מכל פסקה שכתב, ולא במקרה אתה מציין את נוער הגבעות כממשיכי דרכו האותנטיים – תמונת העולם שצויירה במכחולו של זה שראה את גופת האלוהים המת מתממשת כפעולה אצל אלו שאלוהיהם חי וקיים.

      • ofrilany Says:

        נועם, אני מופתע שאתה מגיב בצורה מאוד אמונציונלית לטקסט הזה. אבל מה שלא תגידו וכמה שלא תטיחו דברי זלזול, יש בטקסט הזה הרבה אמיתות, ונראה לי שכל בנאדם שנחשף אי פעם לחוגי השמאל לא יכול שלא לראות את זה, אלא אם הוא עושה איזו אידיאליזציה ילדותית למחנה.
        אמנם, החלק הראשון על רגשי נחיתות הוא די מופרך, ולכן חשבתי להוריד אותו כדי לא להסיח את הדעת, אבל החלטתי בסוף להשאיר. לעומת זאת הקטע על חברות-יתר מלא בתובנות מבריקות למדי. ובאופן בסיסי – אין ספק שהשמאל זאת הקבוצה האנושית המוסרנית ביותר ושמפעילה את הפיקוח המחשבתי הגדול ביותר על חבריה שקיימת בעולמנו. להגיד ש"אפשר להגיד את זה על כל בעל מקצוע" זה פשוט לא נכון.

      • ofrilany Says:

        וכך גם הטענה הזו, שעומד בבסיס של כל כך הרבה, כל כך הרבה, מלחמות בשמאל:
        "השימור לא יכול אף פעם להכיל משהו שהוא יותר מאכילת אוכל מהמטבח השחור, האזנה למוסיקה שחורה, לבישת בגדים מהסגנון השחור, או הליכה לכנסיה או למסגד שחור. במלים, אחרות התרבות השחורה יכולה להתבטא רק בעניינים שטחיים. בכל ההיבטים המהותיים השמאלן מהטיפוס המחוברת-מדי רוצה להתאים את האדם השחור לרעיונות של האדם הלבן מהמעמד הבינוני-גבוה".

      • נועם א"ס Says:

        עפרי
        אמרת דברים נכונים: החלק השני של חיברות היתר שווה התייחסות, ואני חוזר בי מהפסילה הגורפת של הטקסט, עם הסתייגויות: לאמוציונאליות שלי הייתה סיבה שבכלל לא קשורה לטקסט באופן ישיר – אתמול בלילה, בערך בזמן שהעליתם את הפוסט, גיליתי, גם דרך אישתון, שבשעה שאני כותב את התגובה הזאת מיכאל בן ארי ואריה אלדד באו לבקר אותי בגינת לווינסקי, להדלקת נר שלישי של חנוכה. לא נראה לי שיקרה משהו, אבל הגינה היא 150 מטר מהבית שלי, ואני אמור להיות שם פשוט בשביל להיות שם ולהגיד "אמן" בסוף הברכות. הבת שלי בחופש, ולמרות מאמצים לא הצלחתי למצוא מישהו שיהיה איתה, ואני לא יכול ללכת. ידעתי אתמול בלילה שרוב הסיכויים שזה יהיה המצב, אבל היה גם משהו עמוק יותר: ההיסטוריה של פעילות הימין בדרום ת"א מוכרת לחלקנו בבלוג הזה באופן מיוחד, במיוחד ההתפתחויות האחרונות שלה. ההרגשה אתמול בלילה היתה רעה: האלימות מתקרבת אלי, פיזית, כשם שאני מתקרב אליה (במטרה להיות איפה שהיא עלולה להתפרץ). אם ללא ילדים הייתי "חוגג" על זה (ובנקודות מסוימות אכן חגגתי, אם כי "בעצימות נמוכה" ולא בארץ), כהורה פעם ראשונה שהרגשתי שאני ממש מפחד. האפשרות שבנסיבות כלשהן יקרה לי משהו לא טוב היא פשוט בלתי נסבלת, לא בגלל "אחריותי כהורה" או כל ביטוי ריקני אחר, אלא באופן האינטימי ביותר שבו אני חווה את קיומה של הבת שלי הממשית, היא עצמה ולא איזה "ילדה" כללית, לנוכח אפשרות כזאת, שאין דרך ואין לי גם שום רצון לנסות להמשיג. מצד שני, אם אני לא אהיה בגינת לווינסקי עוד חצי שעה, אז התחושה שלי כהורה היא שאני לא ראוי לה, לבת שלי.

        את הצד השני הזה, המוסרני, המסרס, השמאלני (עם או בלי גרשיים), הטקסט של היוניבומר, ושיח שלם של "אותנטיות", ניטשיאנית או אחרת, תוקף, ובין אם הטענות האלה לגיטימיות או אולי חשובות ובין אם לא, לנוכח המצב *הממשי*, *שלי*, *כרגע* – הן מגוכחות, כי הממשות שלי כרגע, מעצם היותה הממשות שלי כרגע, פשוט הופכת את הטענות האלה 180 מעלות על הראש. [זה מה שהממשות עושה כשהיא פוגעת בנוסחאות שאמורות "להסביר" ו"לפרק" אותה]. כל מי שרוצה מוזמן להתחיל לבנות לעצמו איזה תיאוריות פסיכולוגיסטיות שהוא רוצה על המוסרנות המסרסת והפי.סי. המתחסד ש"מכריח" אותי ללכת לגינת לווינסקי ולחשוף את המשפחה שלי לסיכונים מיותרים – מהמקום שלי כהורה, כגבר, כסוג של אדם דתי, כתושב רחוב לווינסקי – כל החרא הזה פשוט לא משנה כי הודאות של המצב שלי ברורה לי באופן פיזי, גופני, מהקרביים, בדיוק כמו ההיכרות האינטימית שלי עם הבת שלי, וזה פשוט לא משנה מה המקורות "הפסיכולוגיים" של הוודאות הזאת. זאת טרחנות.

        אובייקט התשוקה הוא תמיד הפעולה עצמה ועצם היכולת לפעול אותה. הטקסט של היוניבומר ורבים מסוגו מנסים איכשהו "להוכיח" במין אופן "מדעי" מצחיק, שהפעולה של מיכאל בן ארי, שהתשוקה שלו והקרביים שלו יותר "אותנטיים" מהפעולה והתשוקה הנגדיות שלי, מהקרביים שלי. ובכן, הקרביים שלי לא מסכימים להבדלה הזאת. אני יודע את זה כי זה מה שהקרביים שלי אומרים לי מאתמול בלילה. זה גם מה שהקרביים של אנאבל זמיר אומרים לה כבר הרבה זמן, ואם להאמין לשביתת הרעב שלה, אז בקרוב הן גם תצעקנה את זה.

        יש הרבה מה להגיד על חיברות-יתר, אבל לא בטוח שאני האדם שמתאים לזה. בהעתק-הדבק ממך – אין ספק שהשמאל זאת הקבוצה האנושית המוסרנית ביותר ושמפעילה את הפיקוח המחשבתי הגדול ביותר על חבריה שקיימת בעולמנו. שוב אני חוזר בי מההשטחה שביצעתי לחלק הזה בדברי היוניבומר כמין פורמליזם פסיכולוגיסטי ריק שיתאים לכל קבוצה פיקטיבית שתלביש עליו. עם זאת, הסיבות האמיתיות לזה הן טכנולוגיות ואפיסטמולוגיות, לא איזה "פסיכולוגיה" מהתחת. בימין יכולים לדבר בכיף על "ברירת שימשון" כי העולם האנטישמי הצבוע הצביע בעד אבו-מאזן. אני? ששערה לא תיפול מראשו של מיכאל בן ארי – זה לא יועיל לי בכלום (בגלל שהוא יחסית חסר כוח פורמאלי. זה שונה עם מנגנון הפעלת נשקים, או כוח כלכלי וכו'). הקומוניסטים של 1917 הלכו עם העניין שלהם, הייתה להם "תוכנית" – כמו בפוסטר של Oh Brother Where Art Thou של האחים היהודונים: They've got a plan, but they ain't got a clue . מודרניסטים.

        אין פתרון לעניין הפיקוח המחשבתי. זה לא עניין שמאלני, זה עניין אנושי. "התרבות" מחליטה איפה ואיך היא ממקמת את הקורבן הבזוי, הסכטולוגי, של המצב הבלתי נסבל הזה: מקריבים קורבנות אדם לשמש, חותכים את הפיפי, או קמלים לתוך קיום מוסרני ורציונאליסטי שהולך ומתעוות. דברנו על זה. אבל איזה אמצעי שלא יינקט – היוניבומר ומיכאל בן ארי לא ישללו ממני את האפשרות שלי לפעולה, ובטח שלא ישכנעו אותי שבמקום שבו אני פועל שם אני דווקא מסורס. פאק ד'אם.

        לגבי הפיכת השחורים ללבנים – זה עניין מעניין וחשוב (לפני 12 שנה כתבתי בעצמי מניפסט [באנגלית] שבקשו ממני לאיזה פרוייקט אינטרנט זניח על זכויות יוצרים דווקא. כתבתי: "אם אתה שחור – נצבע אותך לבן; ואם אתה לבן – נצבע אותך זהב"). אבל זה לא, אמממ… – שחור ולבן. שוב: טכנולוגיה, אפיסטמולוגיה… בפועל נראה שכל העולם חותר לגזע אמריקאי אחד, ובין אם אוהבים את זה או לא זה כנראה מה שקורה.

      • ofrilany Says:

        תודה נועם. אין לי ויכוח איתך. על הבעיות שבשמאל אכן נכתב כאן די הרבה, אפילו הייתי אומר שהבלוג הזה די מיצה את החזית הזאת ועבר הלאה, אם יש "הלאה". את הפוסט הזה העליתי כי נתקלתי לפני כמה ימים בטקסט, בסיועו של המתרגם המסתורי ששלח לי אותו בעקבות הפוסט שפירסמתי על שלטון המחשבים. וכשקראתי את הניתוח בעניין האופי השמאלני חשבתי שהוא מעניין וראוי לדיון, כרענון לעיסוק השוטף בבחירות וכו'. בעיני אכן יש כאן מין ניטשאניות קצת פשטנית, די אמריקאית, אבל לכן גם יותר קונקרטית לעולם הנוכחי בכלל ולמצב הנוכחי של השמאל.
        עם זאת יש עניין אחד שחומק לדעתי מהדיון – המחבר עצמו שייך בסופו של דבר לסוג של "שמאל". ככה אני לפחות מבין את זה, ובמיוחד אם מקבלים את הטענה שלו ששמאל היום זה לא בהכרח סוציאליזם. הוא אנרכיסט, ואפשר לומר שהוא סביבתן, מתנגד למנגנוני שליטה, מתנגד לחברה הטכנולוגית-מתועשת. שים לב שהוא מגדיש שאינו חושב ששחורים או אסיאתים הם נחותים, בשונה למשל מרוצחים אחרים כמו ברייוויק הנורווגי, על אף הדמיון המסוים בהשקפות. נכון שהעמדות שלו יותר קרובות מבחינות מסוימות לליברטריאניזם ואנטי-פדראליזם קיצוני, אבל זאת גם שאלה של הגדרה, והגבולות מעולם לא היו ברורים. לדעתי הוא גם צודק מאוד בנקודה החשובה ביותר במניפסט שלו, שבכלל לא מופיעה כאן בטקסט הזה – שהשליטה ההולכת וגוברת של הבינה המלאכותית בחיינו היא סכנה אמיתית. כמו שכתבתי במקום אחר, בזמן האחרון אני מרגיש שהבעיה הזאת מתפרצת, ואי אפשר כבר להתעלם מהדחיפות שלה למרות בעיות שכבודן במקומו מונח כמו מיכאל בן ארי וכו'.
        כך שהביקורת שלו על השמאל היא במידה רבה אינטימית. הוא חושב ששמאלנות היא טעות בדרך להחרבת השיטה, וצריך לנקוט בדרך אחרת, שבה הוא נקט כידוע. לכן אני חושב שזה לא נכון לשים אותו יחד עם מיכאל בן ארי. ולא שאני נעלב בשמו, אני פשוט מנסה לומר שהמטרה כאן היא לא לשים טקסט של ימני שנכתב על השמאל, אלא טקסט של שמאלני מאוד יוצא דופן.

      • נועם א"ס Says:

        כשקראתי את הטקסט, הנחתי שמדובר במשהו שהגיע מהקצה הרדיקלי השמאלי (הדיבור שלו על הסוציאליזם של מפנה-המאה מסגיר עניין אמיתי), וכמובן שהקצוות האנרכיסטיים מכל כיוון נפגשים, ורואים את המגמה (החיובית!) הזאת יותר ויותר. גם כאן בבלוג יוסי הצליח לשכנע אותי בלא מעט אלמנטים מהתאוריה הליברטריאנית, בייחוד מהכיוון האנרכיסטי-קהילתני שלה (היי יוסי! – איך עושים אייקון של פרצוף מתרפס?…) – אני דוחה אותה מעשית מסיבות חיצוניות לתיאוריה.

        אז לא נכון לשים אותו באותה משבצת עם בן ארי, אבל אני שוב אסובב את זה על הראש ואומר שאם, אכן, הטוטליזם הטכנוקרטי הוא האיום המהותי והגורף שמולו צריך להתייצב, אזי המשמעות היחידה של זה היא ההתעקשות המתמדת על הממשות במובניה הישירים והמיידיים ביותר – מלחמה על הילדים שלך, השכנים שלך, הגוף שלך והשכונה שלך. כלומר כן לצאת החוצה כשבן ארי מגיע. שם הממשות מתרחשת.

        מלחמה כזאת אמנם בקושי תשרוט את ה-Grand technological scheme of things (ובכל זאת, אולי יותר מזה… הקורלציה בין איך שיתפתח המאבק בדרום ת"א למחנה הריכוז שמקימים בנגב בהכרח גבוהה מאוד, לדוגמה), אבל אם החלפת את המלחמה על הממשות עצמה באיזושהי קונסטרוקציה תיאורטית של "הפלת השיטה" (כמו ניסיון להתמיר פרופילים פסיכולוגיים…) – הרי שאתה כבר כלוא בתוך הטכנוקרטיות המובנית בעצם ההידרשות לקונסטרוקציה… רק המאבק חסר הסיכוי על הדבר עצמו הוא אפשרי. צריך לקבל את זה שזה חסר סיכוי ולקבל את זה שזה המאבק, זה מה שהוא תמיד היה ואין אחר. פעולה פעולה פעולה ותמיד להקשיב לקרביים.

      • ofrilany Says:

        השיטה שלו דווקא היתה די פשוטה: לשלוח פצצות למדעני מחשב

      • גכיעגכיכ Says:

        כול השרשור הזה נובע מקטיעתו של המאמר, הקטע שהובא הוא חלק משלם וכשמתסכלים עליו מחוץ לקונטקסט שלו מתמהים לגביי כוונותיו של המחבר.

        נשאר רק להמליץ לקרוא אותו בשלמותו, אף שאינו מקורי, הוא הומאז' לכבוד האדם.

      • נועם א"ס Says:

        מרים ידיים ומודה בתבוסה. מצבי הזעיר בורגני הכריע אותי, אבל כנראה שאני מעדיף את זה ככה. בתור הלוזר שקצ'ינסקי מדבר עליו, אני מצהיר על גבולות טבעיים של טווח הפעולה שאני מסוגל אליה. כידוע, לפני שיוצאים לקרב רצוי לדעת מה היעד שאותו מבקשים לכבוש ואני פשוט לא יודע אותו. אבל אני בהחלט אקרא את המניפסט המלא כי אולי התשובה נמצאת בפנים. ואם לא התשובה לזה אז בטח לכל מני דברים טובים לא פחות. עד אז אני ממליץ לזכור שכשמגיע השלב של הקמת צבא המהפכה הסדיר, זה כנראה הרגע שבו זה כבר לא שווה את זה וכדאי להפסיק.

        בזה נתקלתם (די טרי, מלפני חצי שנה) – http://sonsofmalcolm.blogspot.co.uk/2012/05/italian-anarchists-kneecap-nuclear-exec.html ?

      • יוסי Says:

        "…כשמגיע השלב של הקמת צבא המהפכה הסדיר, זה כנראה הרגע שבו זה כבר לא שווה את זה וכדאי להפסיק."

        אמן אמן אמן. מזכיר לי את השיר הזה שמאוד אהוב עלי youtu.be/x0ddOmzQlgY

        והנה עוד משהו לשפור מצב הרוח למי שחושש מעתיד אורווליאני ושוקל פעולה יונבומברית (ממכונאי רכב אנארכיסט :-))

        http://ericpetersautos.com/2012/12/07/breaking-through/

      • נועם א"ס Says:

        אישתון נמצא כרגע תחת חקירה משולבת של מצ"ח ומשטרת ישראל
        "נאסר עלי לדבר על פרטי החקירה, שכל מטרתה היא להשתיק, לפגוע ולסחוט מידע פרטי ומוגן בניסיון להפליל אותי ואחרים. אך אם אתר זה יושבת או יפסיק להתעדכן, דעו כי זה נעשה בניגוד לרצוני או שאני מוחזק תחת דרישות אנטי דמוקרטיות, להפר קודים עיתונאים מקובלים ולצנזר מידע שזכותו של הציבור לדעת אותו."
        12/12/2012

      • גכיעגכיכ Says:

        יוסי.

        he return to war demands a new conception of these"
        We have to invent a form of war such that the defeat of Empire will no longer
        be a task which kills us, but which lets us know how to live, to be more and
        more ALIVE."

        http://zinelibrary.info/files/Tiqqun-%20Living%20and%20Wrestling%20(zine).pdf

      • גכיעגכיכ Says:

        שיט, יכול להיות שהלינק שבור, תכתוב בגוגל living and wrestling- tiqqun, זה מתוך ספר שנקרא this in not a program שאפשר למצוא אונליין

  12. kulu Says:

    שמאלנים… טוב שיש להם פורומים כמו האמורי, שם הם יכולים לזיין אחד לשנייה את המוח מבלי שהעולם החיצון יצטרך להיחשף לזאת ולהקיא קצת בפה למקרא התגובות לפוסטים.

  13. קליימור Says:

    היי קולו, אל תלכלכי. אנחנו אוהבים לזיין כל דבר, לא רק מוח.

    זה שאנשים שאני שונא (פוליטית) טוענים שבעצם אני שונא את עצמי תמיד מצחיקה אותי נורא. זה גם קצת עצוב, כל כך קשה להם להאמין שאני באמת מתעב אותם, לא סתם לא מסכים עם עמדותיהם. הם משוכנעים שבסתר אני כבול אליהם ברשת אידאולוגית-רגשית של נוסטלגיה דביקה ובעצם משתוקק להפסיק להיות סוטה. הימין הדתי כל כך מכמיר את ליבי, מתחשק לי לאמץ אותו אל ליבי ולנחם אותו.
    ואולי גם לזיין אותו קצת אם נדייק — כי אני בכל זאת, אתם יודעים, שמאלני ור' לעיל.

  14. גכיעגכיכ Says:

    מה שאני ראיתי בטקסט הזה זה השמאל כהאוונגרד של מוסר העבדים, חלוצי הresentment העכשוויים. היונובמר התחיל שוב מאיפה שניטשה הפסיק.

    כמו גם "השמאלן" הזה שאותו הוא מתאר קיים בכולנו במידה כזאת או אחרת, אולי
    זו אחת הסיבות שבגללם העורך בחר לא לחשוף את שמו של המחבר, כי המחבר רצח, וכולנו יודעים שלרצוח זה רע, בכלל היום לא רוצחים ולא הורגים, רק פושעים ואנשים חולים רוצחים, השאר (השמאלנים) רק ממלאים פקודות, ואם רצחתה אז אולי מה שיש לך להגיד פסול בעניינינו.

    האימפוטנטיות של השמאל היא לא חדשות, מצטיירת תמונה עצובה של עולם של עבדים ללא אף אדון בסביבה.

    לא מפתיע שהאיום המשמעותי היחיד למדינת ישראל ("מבית", מבפנים) מגיע מהגופים הלא ממושמעים של "נוער הגבעות" ואלו מרביצים לשמאלנים, וטוב שכך.

    • נטליה Says:

      אז איך אתה מתייחס לאתוס הסירוב בשמאל, אפרופו "ממלאים פקודות"? אנשים שמסרבים לשרת בצה"ל משלמים מחיר משפחתי/אישי/תעסוקתי/חברתי כבד. אני יודעת, נוטים לומר ש"הקהיליה של השמאל מחבקת אותם", ולטעון כי למעשה הסירוב העניק להם "הון סימבולי" בקהיליה הזאת. כמובן שיש מקרים כאלו (בהם בשביל למרוד עליך למעשה *לא* להתגייס), אבל ברב מוחלט של המקרים הסרבנים זוכים להפנית גב של הקהיליה שבתוכה הם חיים. מה יעשה סרבן שלא הולך ל"גדה השמאלית" או ל"סלון מזל" (אני סתם משתמשת בזה כסטריאוטיפ, מעולם לא הייתי שם)? החיים שלו בזבל, זה מה.

      אני חושבת שאפשר לראות בנטייה לפיקוח מחשבתי אותה מדגיש עופרי כמסקנה מהימנה של המאמר, כסימפוטום למשהו אחר, חיובי מאוד במקורו, אבל מעצבן ומתיש מאוד החל מרמה מסוימת – הנטיה לנתח, לבקר, ולפרק את "אופני השיח", או את מה שזה לא יהיה. במלים אחרות, הביקורת העצמית של השמאל, שהפוסט הזה הוא חלק ממנה. זו הנטיה שגורמת לכל מהפכה להתפצל לריבוא תאים ולשערות להתפצל בזמן הדיונים שמביאים לכך. זה יכול להגיע למשטור עודף, אבל לא תמיד. לפעמים זה מגיע לפיצוץ ופיצול, ע"ע התרגום החדש של ספרו של אורוול על הצטרפותו למלחמת האזרחים בספרד. זה יכול להגיע לפיצול האולטימטיבי, הסתגרות של אדם אחד בביקתה, ע"ע המקרה של כותב המניפסט.

      • ofrilany Says:

        אבל נטליה הוא מתייחס לזה. סרבנים שמאלנים, ואני לא כותב את זה בשיפוטיות כזו או אחרת, עושים את פעולת הסירוב שלהם לרוב בדיוק בגלל אותו חיברות – כלומר הטענה שהמדינה בגדה בערכיה. אם הם ציונים, כמו חלק מ"אומץ לסרב", הם יגידו שהמדינה בגדה בציונות האמיתית. אם הם לא ציונים, הם יגידו שהמדינה בגדה ביהדות או בהומניזם – שתיהן אידיאולוגיות שהשלטון בישראל אינו יוצא נגדן במפורש, ואפילו פועל בשמן.

      • גכיעגכיכ Says:

        נטליה, החברה הישראלית לא מקיאה מתוכה סרבני מצפון, גם לסרבני מצפון יש תפקיד לשחק בה,כול עוד הם 'עושים את זה נכון'. היא כן מקיאה את מי שמורד בערוצים שהיא לא הניחה למורדים, למשל טלי פחימה לא יכלה ללכת ברחוב ללא חשש שירקו עליה, אילן פפה קיבל איומים על חיי משפחתו.

        לגביי החלק השני של התגובה, אין שום מהפכה מהשמאל הנמענת בגלל ביקורת עצמית מתסכלת, הביקורת כאן היא רק על מהפכת-הנגד שהוא השמאל.

      • נטליה Says:

        הבנתי. אם כך, ברור, אז מה התגלית הגדולה – הוא "חושף" שהשמאלנים נלחמים נגד השקרים הגדולים שכל חברה מספרת לעצמה בדבר היותה דמוקרטית, שוויונית, פמיניסטית או כל שקר אחר? זה הגילוי? אם כך אני מסכימה אתו לגמרי. הוא קורא לזה חברות-יתר. אפשר לקרוא לזה תעמדו-במילה-שלכם-זבלים.

        לגבי "חיי היומיום של סרבנים" – צר לי לאכזב אותך, גכיעגכיכ, המצב לא מזהיר. מקומות עבודה רבים לא אוהבים לשמוע את נסיבות שחרורם של אותם סרבנים, ולגבי קשרים אישיים ומשפחתיים, קשה לכמת, אבל אני יודעת ממקורות ראשוניים (כמובן שאין זה מדגם מייצג) שיש עוינות וטינה, ולעתים אין דרך לחזרה בתשובה. בעולמנו האורבני והמנוכר (סליחה על ההתפייטות), לפעמים חברים קרובים ומשפחה זה כל מה שיש לך.

        אותו מחבר-מניפסט רצה לקדם אג'נדה שחורגת מזו של חלקים מהשמאל האמריקאי, או לפחות תפקדה ככתם עיוור עבור אותו שמאל. אני בטוחה שאם נחפור טוב טוב (ואולי לא יותר מדי) נגלה עמוק עמוק בפנים שם, איזו גלעין שמאלני בכל מה שהביאו לעשות את שעשה. אני בטוחה שנמצא כזה גם אצל טלי פחימה, ובוודאי אצל פפה. קשה לצאת מקורי העכביש של השמאל. ככל שנאבקים בהם, כך הם מתערבלים ומתהדקים על גופנו.

      • נטליה Says:

        * איזה גלעין, ולא איזו. הגלעין היה אג'נדה לפני שהפך לגלעין, ושכח להטות את שאר המשפט בהתאם.

      • גכיעגכיכ Says:

        נטליה, השמאל לא חושף את השקרים שהחברה מספרת לעצמה, *הוא מאמין בהם*. הוא לא יודע שאלה רק שקרים. הוא תלמיד טוב, ורוצה ללמד אותם לאחרים.

        לגביי סרבנים, בסדר, הם מודרים במידה כלשהי מהחברה, אבל הסרבן עדיין רוצה להשתייך לחברה. הוא רוצה רפורמה, המחבר רוצה מהפכה. בחברה כזאת "חברים קרובים ומשפחה" הם לא נווה מדבר "בעולמנו האורבני והמנוכר" אלא המדבר עצמו. אם הסרבן רואה ש"החברים קרובים ומשפחה" נחושים ללכת לעזאזל אולי כדאי לו לא ללכת לשם אתם. אולי כדאי לו להתגרש מהם ולצאת נגדם על כך שהם מתעקשים לגרור אותו לעזאזל ביחד אתם.

        בקטע הזה המחבר מנסה לצייר פרופיל פסיכולוגי של השמאל, אבל לא כול מי שמשתייך לשמאל מתאים לפרופיל הזה.

        Yet not all activist movements are
        leftist, and some activist movements (e.g., radical environmentalism) seem to include both personalities of the
        leftist type and personalities of thoroughly un-leftist types
        who ought to know better than to collaborate with leftists.
        Varieties of leftists fade out gradually into varieties of nonleftists and we ourselves would often be hard-pressed to
        decide whether a given individual is or is not a leftist. To
        the extent that it is defined at all, our conception of leftism is defined by the discussion of it that we have given
        in this article, and we can only advise the reader to use
        his own judgment in deciding who is a leftist.

        כמהפכן המחבר רוצה גירושים בחברה, הוא רוצה לקרוע את החברה, הוא לא רוצה רפורמה כי כמו שהוא מראה אי אפשר לבצע רפורמה לחברה תעשייתית-טכנולוגית.

        אפשר להגיד שאי אפשר לבצע רפורמה לציונות\מדינת ישראל, השאיפה למדינה דו-לאומית היא מהפכנית, היא דורשת את ביטולה של מדינת ישראל, אדם שישאף לפתרון הקונפליקט שנגזר מהאידאולוגיה הציונית והמניפסטציה שלה בדמות האתנוקרטיה הישראלית ימצא את עצמו באותה קטגוריה שאליה הכניסה ישראל את החמאס וארה"ב את המחבר – טרור.

      • נטליה Says:

        אבל הוא מתגרש מהם, אותו סרבן, בגלל השקרים שהוא תופס כערכים. זו הנקודה שפספסת. הגירוש הוא אמיתי. מכאן הסבל. אז לאן אתה שולח אותו עכשיו, אחרי שהתגרש? לבכות אל תוך הכרית? לבקתות, להכין מעטפות נפץ? לאן?

        מה זה "לקרוע את החברה", במחילה? אפשר בבקשה להיות קצת, אבל קצת יותר קונקרטי? מה, פואטיקת הריזום של דלז? הוואטאבר של אגמבן? הפואטיקות האלו אדישות מוסרית, ואפשר לעשות בהן כל שימוש, לכל כיוון שהוא. אפשר לקרוע את החברה ואז להעלות בתולות בפולחן פגני מדי יום, לאנוס כמה מהן לפני אפילו, סתם בשביל הקטע, אפשר, מאידך גיסא, לקרוע את החברה וליצור משקים אוטרקים. כשאתה מבקש מאדם להתייחס ל"אחרים המשמעותיים שלו" (וגם לעצמו, בחלק מהמקרים) כמדבר, אנא ממך, בוא אליו עם משהו יותר בשרני מ"לקרוע את החברה", ומטיפיפיקציה פסיכולוגיסטית-פשטנית כגון זו לעיל.

      • נטליה Says:

        והשאיפה לדו-לאומיות לא כזאת מהפכנית. מירון בנבנישתי, ממגרשי דיירי הכותל אחרי ששת הימים, מהפכני? כותבי ארץ האמורי מהפכניים? יהודה שנהב מהפכני? אני מהפכנית? רובי רבלין מהפכני? מה תהיה פה, אם תהיה מדינה דו לאומית? סתם מקום, עם אותו ניכור, עם אותה עבודה משעממת, עם אותה צריכה חסרת פשר. וואו, איזה רדיקלי.

      • גכיעגכיכ Says:

        הסרבן כסברן מאמין בחברה, הוא לוקח את התפקיד של הסרבן, התפקיד שמציעה לו החברה, תפקיד של קדוש מעונה.
        *הוא רוצה לדבר* עם החברה הישראלית, אבל מה שבוקע מגרונו הוא שפת הכלום שלה. אם הסרבן הזה שלנו לא היה כול כך נוצרי הוא היה יוצא בשקט על קב"ן ואף אחד לא היה יודע מי הוא, מה הוא ואיך הוא, אבל הוא רוצה לגאול אותנו ולסחוב את הצלב הצלב הקטן שלו. נו טוב… fine by me.

        זה לא תפקידי לשלוח אנשים, אני לא גורו אם אימא ששלוחת את בנה למכולת מצויד ברשימת קניות.
        הסרבן יצטרך לחשוב איך להיות, כשאתה הולך בדרך שלך אתה ממציא אותה תוך כדאי הליכה. אתה מאלתר, בודק, מנסה.

        Suppose Mr. A is playing chess with Mr. B. Mr. C, a Grand
        Master, is looking over Mr. A’s shoulder. Mr. A of course
        wants to win his game, so if Mr. C points out a good move
        for him to make, he is doing Mr. A a favor. But suppose
        now that Mr. C tells Mr. A how to make ALL of his moves.
        In each particular instance he does Mr. A a favor by showing him his best move, but by making ALL of his moves
        for him he spoils his game, since there is not point in Mr.
        A’s playing the game at all if someone else makes all his
        moves. The situation of modern man is analogous to that
        of Mr. A. The system makes an individual’s life easier for
        him in innumerable ways, but in doing so it deprives him
        of control over his own fate

        "לקרוע את החברה" זה להתחיל לשחק במשחק הזה:
        https://haemori.wordpress.com/2012/05/09/mafia/
        קשה להיות בשרני באינטרנט.

        אני לא יודע בקשר לאחרים אבל אם את אומרת שלרובי ריבלין לא אכפת לתת אזרחות לאני-לא-יודע-כמה מיליוני ערבים שיבטלו את הציביון היהודי של המדינה (היא כבר לא תקרא ישראל) אז אחת משתיי אפשרויות: או שיש לריבלין משאלת מוות או ש"הדו-לאומית" היא ה"שתיי מדינות לשניי עמים" החדש, המסכה, האליבי החדש של מדינת ישראל. כמה מפתיע – הוא אפילו לא שמאלני! אני לא יתפלא *בהתחשב באיך שרובלין מתנהג* אם יחוקק חוק בפרלמנט של המדינה החדשה הזאת שאומר שאליו לתלות את עצמו באמבטיה. אם זה לא רדיקלי אני לא יודע מה!

  15. אלון Says:

    מילא ימני, אבל משעמם? יש גבול.

  16. נטליה Says:

    עצם ההעלאה של הפוסט לבלוג מוכיחה שהשמאל אכול רגשי נחיתות!
    🙂

  17. א.ב. Says:

    מעניין מאוד, ותודה על התרגום.

    אני חושב ששמאל / ימין זה סוג של הגדרה עצמית, כמו שלרכוש פרארי זה סוג של הגדרה עצמית. הרי אף אחד לא צריך פרארי, ובטוח איש לא יכול להפיק מעל לאחוזים ספורים של מה שרכש. אבל הערך האמתי שברכישה זה להגיד "אני איש של פרארי". גם הערך האמתי באנשים שקוראים מגזינים של פרארי או קונים דגם של פרארי זה בדיוק להגדיר את עצמם כ"איש של פרארי".

    אני חושב שברוב "השמאל / ימין" זה בדיוק המצב. אנשים משייכים את עצמם כך או אחרת כי זה הצורה שלהם להכריז אני "קול" אני כזה וכזה, או כיוון שרוצים להגדיר את עצמם כהפוך לדבר מסוים. ובעצם אין עם זה כלום בהקשר אידאולוגי.

    העניין המעניין אבל באמת הוא ההקשר האידאולוגי, שעליו ממעטים לכתוב.

  18. סמולן Says:

    עם כל החיבה שלי לפתולוגיזציה של השמאל, ועל אף שאולי יש משהו בכך ששמאל עוסק בהקצנה עיוורת של ערכי יסוד שקיימים בחברה שאותה הוא שואף להחריב, הרי שהטקסט הזה לא ממש מעניין. אסתכן ואומר שאם היה מדובר רק ברוצח שמאלני, עדיין הוא לא היה מעניין. נדמה לי שהעניין נובע מכך שהכותב, מטורף ואידיוט ככובען דביל במיוחד, הוא גם בעל תואר שלישי במתמטיקה מהארוורד, וגם פרסם כמה מאמרים. גופי הטענות עצמן לא מספיקות כדי להוציא מהמיטה אף אחד, לדעתי. ואכן הדיון פה התעורר, חלקית, רק אחרי שגילו במי מדובר, ולדעתי רק אחרי שהמילה "הארוורד" נצפתה.

    מכל מקום, אני חושד שיש לי יותר ניסיון מלו בפתולוגיזציה של שמאל וכנראה גם בויכוחים עם שמאל, כמה כבר אפשר להתווכח מביקתה קטנה ביער. שמאל אומנם מהווה הקצנה של ערכים שקיימים בחברה, אבל. שמאל לא שואף להפוך את כולם לתבנית לבנה בכל מובן לא מהותי. זו שטות מטופשת, שמי שיסכים לה סובל לא משמאלנות אלא מחשיפת-יתר לתיאוריות סוציולוגיות איכותניות וכנראה גם ובעיקר מהפנמה שלהן. עובדתית, לא חסרים שמאלנים כשרים לגמרי שהיו בכל מובן סביר ההיפך מהחברה שאותה רצו להחריב. אורי אבנרי, למשל, היה קפיטליסט גאה ונהנתן בחברה שתפקדה אחרת. לצידו פעלו שמאלנים מהסוג הסוציאליסטי והמסתגף, כמו אבא של דב חנין.

    יתכן אמנם שהשמאל מאמץ את ערכיו מתוך מה שזמין לו בחברה שאותה הוא רוצה להחריב, ושהערכים הלו יקרים לו נורא, אבל – כמעט כל חברה מכילה משהו מכל ערך. הדבר הזה קשור לכך שאף חברה – כמעט – אינה חברת-שמאל. לכן, משהו מכל ערך זמין בכל חברה, והשמאל יכול לבחור את הבחירה הסלקטיבית שלו.

    רגשי נחיתות: בוודאי שלא. התמסרות למשהו גדול ובמקביל ניסיון להחריב משהו גדול, רק בגלל הגודל: יש פה המון הומואים, ובמין דווקא יש אפשרות לפשר את הסתירה הזו. אבל מחוץ למיטה, לא. לא נראה לי. הלבנה של שחורים, המצאה של משמעויות שליליות למונחים מהותניים תמימים: בטח, אבל רק לפעמים. לפעמים לא. לפעמים סמולן הוא כינוי גנאי שהומצא על ידי ימנים, ומשלב גם עלגות מסויימת וגם נטיות קבליות. בקיצור, למרבית הצער, השמאל הוא תופעה יותר מורכבת.

    • יוסי Says:

      "שמאל עוסק בהקצנה עיוורת של ערכי יסוד שקיימים בחברה שאותה הוא שואף להחריב" זו השלכה שלך, של איך שאתה תופש את השמאל. דהיינו כקבוצה שהיא באופן אינהרנטי אופוזיציונרית.

      לעומת זאת כשהיונבומבר מדבר על "שמאל" נראה לי שהוא מכוון לקולקטיביסטים, שיכולים באופן עקרוני להיות דומיננטיים בחברה (למשל, ראה מקרה אובמה). אבנרי הוא אינדבידואליסט. בישראל הוא נחשב "שמאל" כי הוא שוחר שלום ושוויון ברמה של זכויות הפרט הבסיסיות (הזכות לשלטון עצמי, חופש תנועה, חופש כלכלי וכו'). לכן היונבומבר לפי דעתי לא היה מחיל את מסקנותיו על אבנרי.

      לפי דעתי הוא גם לא היה מחיל את אבחנותיו על הסוציאליסטים ה"ברוטליים
      שהיו בשלטון עד עליית הליכוד, משום שתרבות ה-PC היתה זרה להם, וזהו הסממן של השמאל (למעשה, פרוגרסיביזם) שנראה שהוא לא מסמפט במיוחד… מן הסתם הוא גם לא אהב סוציאליזם "ברוטלי" ולא רק סוציאליזם "מרחם" אבל את זה לא ניתן לקרוא בפסקאות שהובאו למעלה.

      • סמולן Says:

        נכון, יש פה אי הסכמה עקרונית. אבל זה ניסוח נדיב מדי – הוא פשוט טועה.

  19. דרול Says:

    פתאום שמתי לב, שכל הדיון הזה מתקיים בחנוכה וזה דבר מעניין.
    חנוכה הוא חג, שעיניינו קודם כל זהות.

    גם בפרספקטיבה היסטורית וגם בפרספקטיבה אקטואלית, חנוכה יכול לגרום לנו לשאול שאלות בסגנון "מה מזהה את האדם?" , "איך נקבעת הזהות?", "איזו שליטה יש לאדם על האיפיון שלו בעיני הסביבה ובעיניו הוא?"

    במאמר הזה מוצגת הטענה שה"שמאלנות" היא סוג של הפרעה נפשית, או איזו קומבינציה של הפרעות כאלו.

    האם זה מה שחשב אנטיוכוס אפיפנס על היהדות, כשהחליט לנקוט מדיניות חריגה מבחינתו ולאסור על היהודים לקיים את עקרונות דתם?

    נניח שהתשובה חיובית ואנטיוכוס ראה ביהדות "הפרעה".
    מי יצר אצלו רושם כזה? פוליטיקאים? אידיאולוגים? פילוסופים?
    או שזה היה ניתוח שלו לנוכח ההתקוממות של חסידי הכהן יאסון, נגד שלטונו של מנלאוס הנאמן לאנטיוכוס?

    חנוכה שמח שיהיה, כאן ומעבר לנהר.

    • אורי דויד Says:

      אני יכול להעלות השערה מהידע הדי מוגבל שלי. ההתייחסות אל היהדות בתור הפרעה הייתה קיימת, להבנתי, כבר מהתנגשות התרבויות היהודית וההלניסטית, בסוף המאה הרביעית לפנה"ס. הדוגמא המוקדמת המפורסמת ביותר היא דבריו של כהן הדת מנתון במאה השלישית לפנה"ס נגד מוצא היהודים ומנהגי היהודים, שנשתמרו בכמה פרגמנטים אצל יוסף בן מתתיהו ב"נגד אפיון".
      התייחסות אחרת מאוחרת יותר (מעל 300 שנה) היא דבריו של טקיטוס על היהודים. כאן מה שמעניין מעבר לפירוט הרב בטקסט, הוא העובדה שטקיטוס נאלץ להתמודד עם העובדה שהיהדות הוכרה עוד קודם ברומא כדת מותרת (על ידי יוליוס קיסר) מבחינה חוקית, מה שעומד לו כעצם בגרון (אותו טקיטוס היה חבר באגודה שאחראית על פולחנות זרים ברומא). המוצא שלו (שוב, זו פרשנות שלי בלבד) הוא לעשות מה שאפשר על מנת לתאר את היהדות כהפרעה. מה שהתקבל על ידי החוק הרומי (קיסר) והמנהג הרומי (דת קדומה היא דת מותרת) צריך להיפסל על ידי הטבע – המוסר, המוצא והנפש.
      לנוכח הדברים של כותבים אלו, שוודאי לא צמחו מן החלל הריק, עולה השאלה היכן ניתן למקם את אנטיוכוס בציר הרעיוני. טיעונים של אנטיוכוס "מפי הסוס" אין לנו. אמנם אצל טקיטוס עולה הטענה שאנטיוכוס ניסה "להקנותם דרכי היוונים" ו"לשפר אומה מאוסה זו", אולם לא ברור אם זה מבוסס על טקסט יווני או על פרשנותו שלו. ההנחה שלי היא שאנטיוכוס היה שותף לדעתו של מנתון ושל טקיטוס, ושל עוד הרבה הוגים שלא נשתמרו דבריהם. רצה הגורל ואחד כזה הגיע לעמדת כוח, והיתר היסטוריה. המעניין הוא, שבדברי ימי רומא הפגאנית לא קם אף פעם מנהיג כזה (בין אם בשלהי הרפובליקה ובין אם בימי הקיסרות). אמנם עוינות כלפי היהודים היתה וגם גירושים מפעם לפעם, אך לא ניסיון של מנהיג לתקן את ה"הפרעה" היהודית. אולי זו מקריות היסטורית ממש, ואולי זה בגלל שרומא תמיד היתה מלאה "מופרעים".

      מכל מקום, יש מומחים גדולים ליחסי היהודים-יוונים-רומאים במאות השנייה והשלישית לפנה"ס. נדמה לי שזה אחד מתחומי העיסוק העיקריים של ד"ר סילבי הוניגמן מאוניברסיטת תל אביב. אולי שווה לנסות לפנות אליה.

      • דרול Says:

        אולי כדאי.
        מנתון, ד"א, המכונה אצל יוספוס "מנתוס" , היה מיצרי והמצרים כידוע, הכירו את היהודים הרבה לפני התקופה ההלינסטית.

  20. רמי Says:

    קראתי את המאמר. אפילו הדפסתי אותו.
    החלק הראשון שלו, שמתייחס לתחושתת הנחיתות וחוסר הערך של השמאלני, מגובב ובלתי ניתן להאחז ברעיונות המועלים בו לצורך התייחסות. אדלג לחלק השני.
    את הרעיון שמעלה הכותב, שהשמאלנים סובלים מחברות יתר, אני מוצא מעניין מאוד. לטענתו אנשי השמאל אינם מורדים אלא מתפקדים במסגרת ערכי המוסר המערביים הנפוצים. אכן, אנשי השמאל מנסים לשקם, גם אם באופן מגומגם ומבולבל, את ערכי הנאורות האירופאית. השמאל הרדיקלי, שאליו כנראה מתייחס המאמר, פועל בתנאים לא נוחים וקשים לתפישה. איש השמאל מביא את ערכי הנאורות לתוך סיטואציות שבהן ערכים אלו אינם זוכים להערכה רבה, למשל בקרב הפלסטינים או הפליטים בתל אביב. כפעיל שמאל שפעל למען זכויות הפלסטינאים ויחד איתם אני יכול להעיד שאני וחבריי הישראלים התקשנו להתמודד עם מבנה הקבוצה הסמכותני והלא דמוקרטי שהציגה הקבוצה הפלסטינית. כמובן שנמנענו להתערב ולהתייחס לכך בצורה ישירה, העדפנו לתת דוגמה של ארגון דמוקרטי ושוויוני. קשיים נוספים היו היחס לנשים ולהומוסקסואלים. הקורבן, שנתפס בעיננו אכן כקורבן של החברה הישראלית, על אף שבחברה זו ישנה הערכה רבה יותר כלפי ערכי הנאורות וכן ניסיון לקיימם, אינו משתמש בטרמינולוגיה של הנאורות, או למצער בזו של ביקורת הנאורות הפוסטמודרנית.
    אכן, נראה שהאידיאולוגיה הרשמית, גם אם הבלתי ממומשת, משפיעה במידה רבה על האידיאולוגיה והפסיכולוגיה של השמאל ועל אפיקי הפעילות שהוא בוחר. כעת ברצוני לשאול שאלה אחרת: בהנחה שאיש השמאל הינו קורבן של חברות יתר מה מצבו של התשליל שלו, איש הימין? על מה מצביעה הפרתו של איש הימין את חוקיה המוצהרים של הנאורות? במילים אחרות, מהי הפסיכולוגיה של הימין?
    כתבתי תגובה מבולבלת. אין לי כל כך זמן הבוקר. מקווה שאני בכל זאת מובן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: