וינגייט ההומו: פרק בתולדות תקומתנו הלאומית

בספרו "ימי הכלניות", מביא ההיסטוריון תום שגב עדות על פעולה שביצעו "פלוגות הלילה המיוחדות" בפיקודו של אורד וינגייט בכפר חיטין, בסביבות 1938. "וינגייט וחייליו אספו את כל הגברים בכפר. וינגייט בחר מהם עשרה ופקד עליהם לצעוד קדימה", כותב שגב, על פי עדותו של איש ההגנה ציון כהן ששימש מתורגמן בפעולה. "'הרגתם נשים וילדים וזקנים בשנתם', אמר להם [כהן] בשמו [של וינגייט]. 'לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על עוונכם אני דן אתכם למוות'. על פי פקודתו ירו החיילים בעשרה. בין המשתתפים בפעולה היה יגאל פייקוביץ, לימים אלון".

עד כאן שגב. חשיפת מעשי הזוועה שביצעו "הידיד" ופקודיו גרמה ב-1999 לזעזוע מסוים במעמדו של וינגייט, בעיקר מעל דפי עיתון "הארץ". בינתיים, ככל שעוברות השנים, מתפרסמים פרטים נוספים על אופיו ופעולותיו של "הידיד". התנהגויות אקסצנטריות בלתי מוסברות פורצות פתאום מהזיכרון הרשמי. הספר "אתונה וארץ עוץ" שפירסם לאחרונה בועז עברון (שנסקר בהארץ על ידי יצחק לאור), כולל רשימה שבה סיפר עברון על שיחה עם קורפורל בריטי שזכורה לו מתקופת שירותו כנוטר בתל עמל: "שאלנו אותו מה היה טיבו של וינגייט, דמות שכבר היתה אגדית בעינינו. הוא עיקם פרצופו בבוז: הוא היה משוגע. הסתובב ערום'".

וינגייט בראש צבאו הפרטי

אבל הסנסציה המשמעותית יותר התפרסמה השבוע ב"טלגרף" הבריטי. העיתונאי טובי יאנג, מבקר אוכל ומחבר הספר How to Lose Friends and Alienate People, פירסם פוסט ובו הוא קובע בביטחון מוחלט שוינגייט  was as bent as a nine-bob note"", כלשונו. העילה לפרסום היא הדיון המחודש על הומואים בצבא, ובעיקר התבטאותו של הגנרל האמריקאי ג'ון שיהאן בשימוע בסנאט, על פיה החיילים ההומואים הרכרוכיים של הצבא ההולנדי הם האחראים לכישלון במניעת הטבח שביצעו כוחות סרביים בסרברניצה.

יאנג, מעין גל אוחובסקי בריטי, מבקש להוכיח ש"כמה מהחיילים המובחרים ביותר בתולדות המלחמות היו הומוסקסואלים גלויים". אבל הוא מצליח למצוא רק דוגמא אחת: אורד וינגייט, שאותו הוא מגדיר כאדם ש"אני מחשיב באופן אישי לגיבור". ייתכן מאוד שיש לו מקורות מידע משלו, אך בפוסט הוא מבסס את הגילוי שלו בעיקר על עדותו של ההרפתקן הבריטי וילפרד תסיגר (Thesiger) בספרו The Life of my Choice. תסיגר, שבעצמו גילה חיבה מובהקת למורי דרך אפריקאים צעירים, (את אוסף התמונות היפה שלו מחצי האי ערב אפשר לראות כאן ומאיראן כאן) מתאר את התקופה שבילה במחיצתו של וינגייט בסודאן ובאתיופיה, ובאופן קונקרטי את יחסיו ההדוקים של וינגייט עם צעיר יהודי אחד:

התלווה אליו אזרח יהודי בשם ע', שעבד איתו בפלשתינה; מתוקף סידור לא שגרתי [extraordinary arrangement], ע' שימש כמזכיר הצבאי שלו. פעם ראיתי את שניהם צולים תרנגול על האש. לא היו להם סירים או מחבתות או סכינים או מזלגות. כשהתרנגל היה מוכן, וינגייט גחן על הארץ וקרע אותו לחתיכות בשיניו, כשידיו ופניו נוטפות שומן. כשהוא גמר הוא אמר: 'הנה, ע', תפוס!' וזרק את השאריות לע'. אבל נראה שרק עם ע' היו לו יחסים קרובים. בכל פעם שהוא היה מצטרף לקבוצת קצינים שישבו מסביב למדורה בלילה, השיחה היתה גוועת והם היו מסתלקים".

אחד המדריכים של תסיגר

את שמו המדויק של ע' אתם יכולים לקרוא בלינק, אך אני מעדיף להימנע מציון השם כאן – נראה שהאיש עוד בחיים (עד לאחרונה הוא היה שולח מכתבים למערכת "הארץ" בתגובה על כל הבעת זלזול במפקדו הנערץ), ולארץ האמורי עדיין אין מחלקה משפטית.
יש לציין שלווינגייט היתה אשה איפשהו בבריטניה, אבל זה כידוע לא אומר הרבה. באף אחת מהביוגרפיות הרבות שפורסמו על וינגייט במשך השנים לא נאמר במפורש שהיו לו יחסים ארוטיים עם ע', אך גם מכך אין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדי, בהתחשב בקודים השמרניים של ז'אנר ההגיוגרפיה הצבאית. לפעמים מופיעות שם רמיזות שעשויות להוביל למסקנה הזאת. בביוגרפיה שכתב אוליבר סייקס מסופר איך וינגייט התקשר למשה שרתוק (שרת) וביקש ממנו לשלוח אליו את ע' למקום שהותו בקהיר. "בערב ע' הגיע למלון Shepherd's ופגש את וינגייט בלובי. הוא רץ אליו ובירך אותו… שני החברים דיברו בחדר המיטות של וינגייט עד שעה מאוחרת" (עמ' 446-447).
בספר Gideon Goes to War מאת לאונרד מוזלי מסופר ש"מנקודה זו ועד סוף המערכה באתיופיה, ע' חי לצדו של וינגייט ונלחם לצדו… בשביל אורד וינגייט חשיבותו, מבחינה פסיכולוגית וסימבולית, היתה עצומה". ובביוגרפיה החדשה ביותר, הנושאת את השם המבטיח Orde Wingate – Irregular Soldier תואר ע' כ"מי שהיה לחבר ושותף מהקרובים ביותר לוינגייט".
את The Life of my Choice של תסיגר כמעט אין להשיג (יש עותק אחד במכללה האקדמית גליל מערבי), אבל בדרך מקרה מצאתי עותק אחד בספרייה הביתית, לשם הוא הגיע בזכות הערך הזואולוגי של מסעות תסיגר. הוא מתאר בספר די בהרחבה את משוגותיו של וינגייט, ובעיקר את אופיו המחריד והדחייה הפיסית שהוא עורר בכל הסובבים אותו. כך למשל הוא כותב על הרגלי ההיגיינה של וינגייט, שכנראה אף פעם לא התרחץ ממש:

"בזמן הצעידה לבלאיה, הדבר היחיד שעשה לצורך התנקות היה להוריד את המכנסיים ולקרר את הישבן שלו בבורות מים מזדמנים, שמהם, דרך אגב, אחרים נאלצו לשתות".

כך יכולתי לקרוא את תיאור המפגש הראשון בינו לבין וינגייט בחרטום ב-1940, שבו הציג לו וינגייט את תוכניתו כיצד לכבוש את אתיופיה מידי האיטלקים ולהושיב על כס המלוכה את היילה סילאסי.

"בעודו מציג את תוכניותיו, שנראו בלתי ניתנות לביצוע, הוא צעד הלוך ושוב במשרד, ראשו הגדול ללא פרופורציה מושלך לפנים מעבר לגופו הגמלוני; בעיניו הכחולות-חיוורות, סמוכות זו לזו בפנים גרמיים זוויתיים, היה יותר מאשר רמז לפנאטיות… "[וינגייט] היה תמיד קצין ארוגנטי ובלתי ממושמע, אבל בנקודת הזמן הזאת האגרסיוויות והבוז שלו כלפי הסמכות התעצמו עוד יותר".

הוא מספר גם על הפעם הבודדת שבו שוחח עם וינגייט באינטימיות מסוימת:

"ישבנו שנינו על סלע, מביטים על ההר שלפנינו. באופן בלתי צפוי, הוא נרגע והחל לדבר. הוא סיפר לי על הדרך הנוקשה והפוריטנית שבה הוא חונך, על ימיו האומללים בבית הספר, על חוסר הפופולאריות שלו בוולוויץ', על התשוקה שלו לציד שועלים ולרכיבה, ועל המסירות שלו לציונות. שאלתי אותו למה הוא נהיה ציוני, בהתחשב בכך שאינו יהודי. הוא השיב שהתעניינותו ביהודים באה עוד בבית הספר היסודי, שם התעללו בו ללא רחמים והילדים ארגנו מה שכינו 'צייד וינגייטים'. הוריו האדוקים גידלו אותו על התנ"ך, ובאותם ימים אומללים של בית הספר הוא מצא בברית הישנה עם שמעולם לא נכנע…".

וינגייט וחבר

מייקל אורן, כיום שגריר ישראל בארה"ב ובעבר סוג של היסטוריון שמרני, פירסם ב"תכלת" מאמר אפולוגטי שבו פסק שווינגייט הוא דמות "ראויה לכבוד ולהכרת טובה". עם זאת, גם הוא מתאר את וינגייט כאדם הנע בין אקסצנטריות לאכזריות קיצונית:

"לא אחת אירע שהכה חיילים שאכזבו אותו, ועשה שימוש בענישה קולקטיבית נגד כפריים ערבים שנחשדו בעזרה ללוחמי גרילה… אך וינגייט חווה גם תקופות ממושכות של דיכאון – 'התקפי עצבים', הוא קרא להן – שאותן הצליח לשאת רק על ידי חזרה בלתי פוסקת על המשפט 'אלוהים הוא טוב'. כבר אז החל להפגין חלק מן השיגעונות שהפכו לסימן ההיכר שלו בהמשך: אכילת בצל נא, מיצוי תה דרך הגרביים שלו, קבלת אורחים בעירום".

ביולי 1941 וינגייט נתקף באחד מאותם התקפי עצבים קשים, וניסה לשסף לעצמו את הגרון. לפני כן הוא נתן את אקדחו לע'. ע' עצמו, בספר שכתב על וינגייט, מספר על הרושם שהותיר בו הבריטי במפגש הראשון ביניהם:

"גוף של סגפן, מכונס בבגדי שרד פשוטים ובלים, הולמים להפליא את פניו הכחושים והרציניים. עיניים בוערות ובוחנות, ללא כל חיוך מקובל; עיניים בלתי-רגילות היושבות עמוק בחוריהן וחודרות לפנימיותך… אפו דק, שערותיו כהות, נופלות על מצחו מפוזרות".

הוא מספר גם על התנהגותו בנשף בדגניה:

"בחדר קטן, סמוך לחדר-האוכל, היו כמה עשרות נערים ונערות מרקדים… שעות ישב וינגייט כמרותק אל כיסאו, כפוף ומכונס בתוך החולצה הצבאית הדלה, עוקב אחר כל תנועה של הנערים והנערות הרוקדים, מברר לעצמו ומגלה את יחסי הקרבה ביניים… כאשר שאלתיו אם אינו עייף גם הוא כמוני ואינו מוכן לשינה, הפציר בי שנשב עוד. 'נדמה לי' – אמר – 'כי זו הפעם הראשונה אני רואה נוער מרקד כך, כה יפים וצוהלים'".

מה אפשר להסיק מכל זה? אני משאיר לקוראי "ארץ האמורי"  את האפשרות לקבוע את עמדתם בעצמם. אני בעצמי לא ממש בטוח. התחלתי בכתיבת הפוסט הזה כדי להוכיח שווינגייט היה הומו. אני חושב שלפרט הזה, שעשוי להישמע רכילותי, דווקא עשויה להיות חשיבות. אם וינגייט שכב עם צעירים עבריים בפלוגות הלילה, והעובדה הזו הייתה ידועה לכל מי שהכיר אותו אבל הושמטה מכל עשרות ומאות התיאורים של האיש שהתפרסמו מאז, יש בכך משום אינדיקציה מסוימת לרמת האמינות של דברים אחרים שמספרים לנו על אנשי התקופה ועל מניעיהם.

הכלר. עוד אינפנטיל פרוטסטנטי

בכל מקרה, הדמות המצטיירת מכל העדויות שהבאתי עד כאן הופכת את שאלת הנטייה המינית לדי זניחה. מה שהרבה יותר ברור שאחד שהאישים המרכזיים בפנתאון הציוני היה סאדיסט מסוכן למדי – דמות הנעה בין מפלצתיות לפרוורטיות. הוא לא היה הפרוטסטנטי הביזארי היחיד שתמך בפרויקט הציוני (אם כי הוא ככל הנראה היה האלים ביותר). אפילו תנועת חיבת ציון נתמכה כבר על ידי כת נוצרית בשם Christadelphians, שהשתתפה בין השאר במימון המושבה ראש פינה. והיה גם את ויליאם הכלר, מיסיונר ומיסטיקן ששימש כמחנכו של לודוויג נסיך באדן, ונהג להתלבש כמו אברהם אבינו. כששמע על הרצל הוא הפך למעריץ נלהב שלו מתוך אמונה שמדובר בנביא. אחרי שהושיב את הרצל ליד דגם של בית המקדש וניגן לו בעוגב, הוא סידר לו פגישה עם הנסיך. בהזדמנות זו, דרך אגב, אמר הרצל את המלים האלמותיות: "אנו היהודים זקוקים להגנה, והגרמנים הם אלה שהכי יתאימו לתפקיד".

ההיסטוריה של מפעלנו הלאומי מלאה בטיפוסים גרוטסקיים, גלאמיים או תפלצתיים. אורד וינגייט אינו שונה בהרבה מנער מתבגר, קצת דכאוני ובלתי מפותח מבחינה רגשית, שממש אוהב את סרומאן משר הטבעות או את באפי ציידת הערפדים ומסתובב בחדר שלו עם חרב. מה שהניע את האנשים האלה היה במקרים רבים פנטזיה אינפנטילית, וולגרית וקיטשית למדיי – רק שבשונה מרוב הנערים המתבגרים, היה להם גם נשק (אם חושבים על זה – בישראל זה נכון גם היום ובאופן כללי). אני שב, אם כן, ומתחזק בטענה ההיסטוריוגרפית שלי, על פיה הגיע הזמן להתייחס לציונות פחות ברצינות, ולקרוא אותה בתוך האופק ההיסטורי של סרטי הערפדים. דרך אגב, זה נכון גם לגבי השואה.