וינגייט ההומו: פרק בתולדות תקומתנו הלאומית

by

בספרו "ימי הכלניות", מביא ההיסטוריון תום שגב עדות על פעולה שביצעו "פלוגות הלילה המיוחדות" בפיקודו של אורד וינגייט בכפר חיטין, בסביבות 1938. "וינגייט וחייליו אספו את כל הגברים בכפר. וינגייט בחר מהם עשרה ופקד עליהם לצעוד קדימה", כותב שגב, על פי עדותו של איש ההגנה ציון כהן ששימש מתורגמן בפעולה. "'הרגתם נשים וילדים וזקנים בשנתם', אמר להם [כהן] בשמו [של וינגייט]. 'לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על עוונכם אני דן אתכם למוות'. על פי פקודתו ירו החיילים בעשרה. בין המשתתפים בפעולה היה יגאל פייקוביץ, לימים אלון".

עד כאן שגב. חשיפת מעשי הזוועה שביצעו "הידיד" ופקודיו גרמה ב-1999 לזעזוע מסוים במעמדו של וינגייט, בעיקר מעל דפי עיתון "הארץ". בינתיים, ככל שעוברות השנים, מתפרסמים פרטים נוספים על אופיו ופעולותיו של "הידיד". התנהגויות אקסצנטריות בלתי מוסברות פורצות פתאום מהזיכרון הרשמי. הספר "אתונה וארץ עוץ" שפירסם לאחרונה בועז עברון (שנסקר בהארץ על ידי יצחק לאור), כולל רשימה שבה סיפר עברון על שיחה עם קורפורל בריטי שזכורה לו מתקופת שירותו כנוטר בתל עמל: "שאלנו אותו מה היה טיבו של וינגייט, דמות שכבר היתה אגדית בעינינו. הוא עיקם פרצופו בבוז: הוא היה משוגע. הסתובב ערום'".

וינגייט בראש הצבא הפרטי שלו

וינגייט בראש צבאו הפרטי

אבל הסנסציה המשמעותית יותר התפרסמה השבוע ב"טלגרף" הבריטי. העיתונאי טובי יאנג, מבקר אוכל ומחבר הספר How to Lose Friends and Alienate People, פירסם פוסט ובו הוא קובע בביטחון מוחלט שוינגייט  was as bent as a nine-bob note"", כלשונו. העילה לפרסום היא הדיון המחודש על הומואים בצבא, ובעיקר התבטאותו של הגנרל האמריקאי ג'ון שיהאן בשימוע בסנאט, על פיה החיילים ההומואים הרכרוכיים של הצבא ההולנדי הם האחראים לכישלון במניעת הטבח שביצעו כוחות סרביים בסרברניצה.

יאנג, מעין גל אוחובסקי בריטי, מבקש להוכיח ש"כמה מהחיילים המובחרים ביותר בתולדות המלחמות היו הומוסקסואלים גלויים". אבל הוא מצליח למצוא רק דוגמא אחת: אורד וינגייט, שאותו הוא מגדיר כאדם ש"אני מחשיב באופן אישי לגיבור". ייתכן מאוד שיש לו מקורות מידע משלו, אך בפוסט הוא מבסס את הגילוי שלו בעיקר על עדותו של ההרפתקן הבריטי וילפרד תסיגר (Thesiger) בספרו The Life of my Choice. תסיגר, שבעצמו גילה חיבה מובהקת למורי דרך אפריקאים צעירים, (את אוסף התמונות היפה שלו מחצי האי ערב אפשר לראות כאן ומאיראן כאן) מתאר את התקופה שבילה במחיצתו של וינגייט בסודאן ובאתיופיה, ובאופן קונקרטי את יחסיו ההדוקים של וינגייט עם צעיר יהודי אחד:

התלווה אליו אזרח יהודי בשם ע', שעבד איתו בפלשתינה; מתוקף סידור לא שגרתי [extraordinary arrangement], ע' שימש כמזכיר הצבאי שלו. פעם ראיתי את שניהם צולים תרנגול על האש. לא היו להם סירים או מחבתות או סכינים או מזלגות. כשהתרנגל היה מוכן, וינגייט גחן על הארץ וקרע אותו לחתיכות בשיניו, כשידיו ופניו נוטפות שומן. כשהוא גמר הוא אמר: 'הנה, ע', תפוס!' וזרק את השאריות לע'. אבל נראה שרק עם ע' היו לו יחסים קרובים. בכל פעם שהוא היה מצטרף לקבוצת קצינים שישבו מסביב למדורה בלילה, השיחה היתה גוועת והם היו מסתלקים".

תסיגר ואחד ממדריכיו

אחד המדריכים של תסיגר

את שמו המדויק של ע' אתם יכולים לקרוא בלינק, אך אני מעדיף להימנע מציון השם כאן – נראה שהאיש עוד בחיים (עד לאחרונה הוא היה שולח מכתבים למערכת "הארץ" בתגובה על כל הבעת זלזול במפקדו הנערץ), ולארץ האמורי עדיין אין מחלקה משפטית.
יש לציין שלווינגייט היתה אשה איפשהו בבריטניה, אבל זה כידוע לא אומר הרבה. באף אחת מהביוגרפיות הרבות שפורסמו על וינגייט במשך השנים לא נאמר במפורש שהיו לו יחסים ארוטיים עם ע', אך גם מכך אין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדי, בהתחשב בקודים השמרניים של ז'אנר ההגיוגרפיה הצבאית. לפעמים מופיעות שם רמיזות שעשויות להוביל למסקנה הזאת. בביוגרפיה שכתב אוליבר סייקס מסופר איך וינגייט התקשר למשה שרתוק (שרת) וביקש ממנו לשלוח אליו את ע' למקום שהותו בקהיר. "בערב ע' הגיע למלון Shepherd's ופגש את וינגייט בלובי. הוא רץ אליו ובירך אותו… שני החברים דיברו בחדר המיטות של וינגייט עד שעה מאוחרת" (עמ' 446-447).
בספר Gideon Goes to War מאת לאונרד מוזלי מסופר ש"מנקודה זו ועד סוף המערכה באתיופיה, ע' חי לצדו של וינגייט ונלחם לצדו… בשביל אורד וינגייט חשיבותו, מבחינה פסיכולוגית וסימבולית, היתה עצומה". ובביוגרפיה החדשה ביותר, הנושאת את השם המבטיח Orde Wingate – Irregular Soldier תואר ע' כ"מי שהיה לחבר ושותף מהקרובים ביותר לוינגייט".
את The Life of my Choice של תסיגר כמעט אין להשיג (יש עותק אחד במכללה האקדמית גליל מערבי), אבל בדרך מקרה מצאתי עותק אחד בספרייה הביתית, לשם הוא הגיע בזכות הערך הזואולוגי של מסעות תסיגר. הוא מתאר בספר די בהרחבה את משוגותיו של וינגייט, ובעיקר את אופיו המחריד והדחייה הפיסית שהוא עורר בכל הסובבים אותו. כך למשל הוא כותב על הרגלי ההיגיינה של וינגייט, שכנראה אף פעם לא התרחץ ממש:

"בזמן הצעידה לבלאיה, הדבר היחיד שעשה לצורך התנקות היה להוריד את המכנסיים ולקרר את הישבן שלו בבורות מים מזדמנים, שמהם, דרך אגב, אחרים נאלצו לשתות".

כך יכולתי לקרוא את תיאור המפגש הראשון בינו לבין וינגייט בחרטום ב-1940, שבו הציג לו וינגייט את תוכניתו כיצד לכבוש את אתיופיה מידי האיטלקים ולהושיב על כס המלוכה את היילה סילאסי.

"בעודו מציג את תוכניותיו, שנראו בלתי ניתנות לביצוע, הוא צעד הלוך ושוב במשרד, ראשו הגדול ללא פרופורציה מושלך לפנים מעבר לגופו הגמלוני; בעיניו הכחולות-חיוורות, סמוכות זו לזו בפנים גרמיים זוויתיים, היה יותר מאשר רמז לפנאטיות… "[וינגייט] היה תמיד קצין ארוגנטי ובלתי ממושמע, אבל בנקודת הזמן הזאת האגרסיוויות והבוז שלו כלפי הסמכות התעצמו עוד יותר".

הוא מספר גם על הפעם הבודדת שבו שוחח עם וינגייט באינטימיות מסוימת:

"ישבנו שנינו על סלע, מביטים על ההר שלפנינו. באופן בלתי צפוי, הוא נרגע והחל לדבר. הוא סיפר לי על הדרך הנוקשה והפוריטנית שבה הוא חונך, על ימיו האומללים בבית הספר, על חוסר הפופולאריות שלו בוולוויץ', על התשוקה שלו לציד שועלים ולרכיבה, ועל המסירות שלו לציונות. שאלתי אותו למה הוא נהיה ציוני, בהתחשב בכך שאינו יהודי. הוא השיב שהתעניינותו ביהודים באה עוד בבית הספר היסודי, שם התעללו בו ללא רחמים והילדים ארגנו מה שכינו 'צייד וינגייטים'. הוריו האדוקים גידלו אותו על התנ"ך, ובאותם ימים אומללים של בית הספר הוא מצא בברית הישנה עם שמעולם לא נכנע…".

וינגייט וחבר

מייקל אורן, כיום שגריר ישראל בארה"ב ובעבר סוג של היסטוריון שמרני, פירסם ב"תכלת" מאמר אפולוגטי שבו פסק שווינגייט הוא דמות "ראויה לכבוד ולהכרת טובה". עם זאת, גם הוא מתאר את וינגייט כאדם הנע בין אקסצנטריות לאכזריות קיצונית:

"לא אחת אירע שהכה חיילים שאכזבו אותו, ועשה שימוש בענישה קולקטיבית נגד כפריים ערבים שנחשדו בעזרה ללוחמי גרילה… אך וינגייט חווה גם תקופות ממושכות של דיכאון – 'התקפי עצבים', הוא קרא להן – שאותן הצליח לשאת רק על ידי חזרה בלתי פוסקת על המשפט 'אלוהים הוא טוב'. כבר אז החל להפגין חלק מן השיגעונות שהפכו לסימן ההיכר שלו בהמשך: אכילת בצל נא, מיצוי תה דרך הגרביים שלו, קבלת אורחים בעירום".

ביולי 1941 וינגייט נתקף באחד מאותם התקפי עצבים קשים, וניסה לשסף לעצמו את הגרון. לפני כן הוא נתן את אקדחו לע'. ע' עצמו, בספר שכתב על וינגייט, מספר על הרושם שהותיר בו הבריטי במפגש הראשון ביניהם:

"גוף של סגפן, מכונס בבגדי שרד פשוטים ובלים, הולמים להפליא את פניו הכחושים והרציניים. עיניים בוערות ובוחנות, ללא כל חיוך מקובל; עיניים בלתי-רגילות היושבות עמוק בחוריהן וחודרות לפנימיותך… אפו דק, שערותיו כהות, נופלות על מצחו מפוזרות".

הוא מספר גם על התנהגותו בנשף בדגניה:

"בחדר קטן, סמוך לחדר-האוכל, היו כמה עשרות נערים ונערות מרקדים… שעות ישב וינגייט כמרותק אל כיסאו, כפוף ומכונס בתוך החולצה הצבאית הדלה, עוקב אחר כל תנועה של הנערים והנערות הרוקדים, מברר לעצמו ומגלה את יחסי הקרבה ביניים… כאשר שאלתיו אם אינו עייף גם הוא כמוני ואינו מוכן לשינה, הפציר בי שנשב עוד. 'נדמה לי' – אמר – 'כי זו הפעם הראשונה אני רואה נוער מרקד כך, כה יפים וצוהלים'".

מה אפשר להסיק מכל זה? אני משאיר לקוראי "ארץ האמורי"  את האפשרות לקבוע את עמדתם בעצמם. אני בעצמי לא ממש בטוח. התחלתי בכתיבת הפוסט הזה כדי להוכיח שווינגייט היה הומו. אני חושב שלפרט הזה, שעשוי להישמע רכילותי, דווקא עשויה להיות חשיבות. אם וינגייט שכב עם צעירים עבריים בפלוגות הלילה, והעובדה הזו הייתה ידועה לכל מי שהכיר אותו אבל הושמטה מכל עשרות ומאות התיאורים של האיש שהתפרסמו מאז, יש בכך משום אינדיקציה מסוימת לרמת האמינות של דברים אחרים שמספרים לנו על אנשי התקופה ועל מניעיהם.

הכלר. עוד אינפנטיל פרוטסטנטי

הכלר. עוד אינפנטיל פרוטסטנטי

בכל מקרה, הדמות המצטיירת מכל העדויות שהבאתי עד כאן הופכת את שאלת הנטייה המינית לדי זניחה. מה שהרבה יותר ברור שאחד שהאישים המרכזיים בפנתאון הציוני היה סאדיסט מסוכן למדי – דמות הנעה בין מפלצתיות לפרוורטיות. הוא לא היה הפרוטסטנטי הביזארי היחיד שתמך בפרויקט הציוני (אם כי הוא ככל הנראה היה האלים ביותר). אפילו תנועת חיבת ציון נתמכה כבר על ידי כת נוצרית בשם Christadelphians, שהשתתפה בין השאר במימון המושבה ראש פינה. והיה גם את ויליאם הכלר, מיסיונר ומיסטיקן ששימש כמחנכו של לודוויג נסיך באדן, ונהג להתלבש כמו אברהם אבינו. כששמע על הרצל הוא הפך למעריץ נלהב שלו מתוך אמונה שמדובר בנביא. אחרי שהושיב את הרצל ליד דגם של בית המקדש וניגן לו בעוגב, הוא סידר לו פגישה עם הנסיך. בהזדמנות זו, דרך אגב, אמר הרצל את המלים האלמותיות: "אנו היהודים זקוקים להגנה, והגרמנים הם אלה שהכי יתאימו לתפקיד".

ההיסטוריה של מפעלנו הלאומי מלאה בטיפוסים גרוטסקיים, גלאמיים או תפלצתיים. אורד וינגייט אינו שונה בהרבה מנער מתבגר, קצת דכאוני ובלתי מפותח מבחינה רגשית, שממש אוהב את סרומאן משר הטבעות או את באפי ציידת הערפדים ומסתובב בחדר שלו עם חרב. מה שהניע את האנשים האלה היה במקרים רבים פנטזיה אינפנטילית, וולגרית וקיטשית למדיי – רק שבשונה מרוב הנערים המתבגרים, היה להם גם נשק (אם חושבים על זה – בישראל זה נכון גם היום ובאופן כללי). אני שב, אם כן, ומתחזק בטענה ההיסטוריוגרפית שלי, על פיה הגיע הזמן להתייחס לציונות פחות ברצינות, ולקרוא אותה בתוך האופק ההיסטורי של סרטי הערפדים. דרך אגב, זה נכון גם לגבי השואה.

34 תגובות to “וינגייט ההומו: פרק בתולדות תקומתנו הלאומית”

  1. תהל Says:

    עפרי, פוסט נ-ה-ד-ר!!!
    אורד וינגייט היה סוג של פנטזיה מינית שלי כשהייתי בת שמונה ואמא שלי הלעיטה אותי בספרות ציונית כמו שרה גיבורת נילי, אליפים, דניאל דירונדה וכיו"ב; כמובן שקראתי את כל אלה כמו רומנים רומנטיים מה שמחזק את הטענה ההיסטוריוגרפית שלך.

    • ofrilany Says:

      תודה רבה. כן, במקרה הטוב זה רומנים רומנטיים. במקרה הפחות טוב ספרי אימה גרועים

    • אברי צפניה Says:

      ווינגייט היה אדם מוזר, אבל אין שום הוכחה שהיה הומו. יתכן שהיה ויתכן שלא היה. כל הסצנות המתוארות אינן בהכרח מוכיחות את העניין. אבל זה נחמד שאלה הטוענים לשיוויון כלפי חד-מיניים מנסים להדביק חד-מיניות על האחר, כאילו זה חשוב. כמו העיתונאי הבריטי ההומו הזה, שכנראה יש לו אינטרס לספח לקהילתו אנשים ידועים גם כאלה שמתו כבר.
      זה מזכיר לי את השמאלנים או את הנוצרים שטוענים שמוצא היהודים הוא מהכוזרים, כאילו מוצאו של האדם הוא פקטור בקביעת זכויותיו. הרי מה איכפת להם מוצאם של היהודים? היהודים הם יהודים, כמו שהנוצרים הם נוצרים והשמאלנים הם שמאלנים, ולא חשוב מה מוצאים הגנטי. אבל למה לא לנסות? הם אומרים.
      ובעצם בכל זאת היהודים הם יהודים ולא כוזרים ולא שיבטי ערבים מגויירים. זה סתם, רק שתדעו.

  2. אמיתי ס. Says:

    מרתק כמו תמיד.
    (תיקונים זעירים: ווינגייט בוודאי רצה לכבוש את אתיופיה ולהמליך עליה את סלאסי, לא את איטליה, ובציטוט שאחרי, אני מניח שזה הוריו ולא בוריו)

  3. yoash \/ יואש Says:

    מאז שהייתי נער השם עוד מעביר בי צמרמורת של עונג: פלוגות הלילה המיוחדות.
    תודה על פוסט מרתק!

    • ofrilany Says:

      בצדק. אי אפשר להגיד שלא היתה בו איזו תשוקת מרשימה לחיים ולמוות. ונראה לי שהרעיון לקבל אורחים בעירום יכול להתאים לך.

  4. רתם Says:

    זיהום בארות -הקולוניאליזם במיטבו.
    מה שתואר שם עם הישבן של וינגייט, בעצם קורה עד ימינו אלה כשנערי גבעות מחליטים להשתכשך בבאר שמשקה כפר שלם, וכמובן ברוב הפינות היפות של העולם המתפתח במפגש עם התיירות ההמונית.
    וואו, איזה פוסט, ולחשוב שגרתי כעשור ברחוב וינגייט…
    ובעצם, באיזה רחוב אפשר לגור כאן?

  5. התנשמת Says:

    תראו מה התנשמת מצאה על חבר של וינגייט
    ניסן רילוב – 1919-2007

    מאת: עקיבא אור [ ::: בימת שמאל ::: ]

    2007 / 03 / 13
    ניסן רילוב נפטר בפריז בשבת 10 במרץ, 2007, בגיל 88. ניסן הוא מהילדים הראשונים שגדלו במושב הראשון – נהלל – שם שיחק עם משה דיין. אביו היה מארגן הגנת נהלל ומוזכר בספרו של מאיר שלו "רומן רוסי". כאשר חנה סנש למדה בבית-הספר החקלאי לבנות בנהלל, היה ניסן החבר שלה.

    מ-1938 היה ניסן ב"הגנה" ובפלוגות הלילה של וינגייט Special Night Squads ה-SNS. הפלוגות הללו פעלו כחלק מהצבא הבריטי. הן היו ממונעות ותקפו פלסטינים ללא התראה ולא כתגובה.

    חבורות מורדים פלסטינים בעמק יזרעאל היו פוגעות בצינור הנפט מעיראק שעבר בעמק (מהעיר קירקוק לחיפה), וכשסילון הנפט פרץ ממנו, הם היו מציתים אותו ועמוד האש נראה ברחבי העמק. עמוד הנפט הבוער נראה למרחקים וסימל את המרד ואת כשלון השלטון הבריטי לחסל אותו. המרד היה מכוון נגד השלטון הבריטי ולא נגד היהודים שהיוו מיעוט של מהגרים חדשים.

    וינגייט החליט לשים לכך קץ. ניסן סיפר לי שלאחר אחד הפיצוצים בצינור הנפט, החליט וינגייט שהמפוצצים מתאכסנים בכפר מסוים. הוא בחר לנסות לברר מי מתושבי הכפר הלין אותם. הוא נכנס לכפר עם פלוגת הלילה וערך את כל הגברים בצורת האות ח'. הוא נעמד מולם וקרא אליו את אחד הפלאחים ושאל בקול רם: אצל מי התאכסנו אלה שפוצצו את צינור הנפט?"

    איש לא ענה. וינגייט חבט עם קת הרובה בראשו של הפלאח שעמד לידו וחזר על השאלה – ועל החבטה – שוב ושוב. הוא לא קיבל תשובה למרות שריסק את גולגולתו והרג את הפלאח לעיני כולם.

    ניסן סיפר לי שהמראה הזה גרם לו להקיא. אז לקח וינגייט סמרטוטים, טבל אותם בנפט, וציווה על אנשי פלוגות הלילה לגשת לכל פלאח, לזרוק את הסמרטוט טבול הנפט לרגליו, ולדחוף את ראשו בכוח לתוך הסמרטוט. מדוע? כדי לאלף אותו – כפי שמאלפים חתולים לא לחרבן בבית – לא לפגוע בצינור הנפט.

    כשגמרו לעשות זאת, אסף את אנשי פלוגות הלילה ואמר להם: "לי מותר לעשות זאת כי אני זר ואעזוב את הארץ הזאת. לכם אסור, כי אתם תישארו כאן ותצטרכו לחיות איתם".

    ניסן נשלח לפנות פלאחים שנשכבו על דרך העפר כדי למנוע מהטרקטורים של נהלל לעלות על אדמותיהם שבעל הקרקע מכר לציונים (נדמה לי שהכפר היה "קוסקוס טבעון" שהפך ל"טבעון". כשמשך את הפלאחיות ברגלים מתחת לטרקטור זה גרם אצלו לשינוי, למהפך: נגמר לו מהציונות.

    בלילה נשלח למארב נגד פלאחים שחזרו לקצור את שדותיהם בשטח שנמכר. היה ליל ירח והוא ראה פלאח זקן בא וקוצר את שדהו. המפקד ציווה עליו לירות. הוא ענה: "אינני יורה בזקנים". בהגנה ערכו לו משפט צבאי על "סירוב למלא פקודה" והוא גורש מההגנה. זה היה די חריג באותה תקופה ופירוש הדבר היה גם חרם ונידוי מהמשפחה והחברים.

    ניסן רילוב עזב את נהלל ואת ההגנה ועבר לתל אביב, שם הצטרף לפ.ק.פ. כעבור זמן קצר פרצה מלחמת העולם השנייה ורילוב הצטרף לצבא הבריטי. לאחר המלחמה למד ציור בבית-הספר של אבני, אך במהרה החליט להגר לצרפת ועבר לפריז. בפריז היתה לו תקופה קשה אך בסוף הצליח להתפרנס מציור ומשיפוץ בתים.

    הוא פיתח סגנון ציור ייחודי של צביעת גיליונות גדולים אותם קרע ולאחר מכן יצר קולאז' מהקרעים. התוצאה לא היתה ציור מופשט אלא פסיפס צבעוני שהקרין רגש אחיד. הוא הצליח להתפרנס ממכירת ציוריו בפריז. בתקופת "אינתיפאדת האבנים" (1992-1987) ערך תערוכת ציורים בפריז תחת הכותרת "אבנים" ואת התמורה מהמכירות הקדיש לאינתיפאדה.

    היו לו כפות ידיים גדולות של איכר ונשמה גדולה של ילד, במובן החיובי של המלה. הוא התחתן עם בחורה גרמניה בשם הדוויג ונולדו לו שני בנים – פיודור וקוסטיה. עד יום מותו היה פעיל מאוד בארגון תמיכה במאבק הפלסטיני. לפי בקשתו תקבור אותו משפחתו בפריז.

    בצער, עקיבא אור

  6. עדו Says:

    מוזר , הייתי בטוח שמונטגומרי היה גם הומו , אבל אם היסטוריון בריטי לא כולל אותו בדוגמה אז כנראה שטעיתי.

  7. בנדוק Says:

    איך הוא לא הזכיר אתה לורנס איש ערב?

  8. תומר Says:

    מזמן מזמן כתבתי מאמר על שורשי הציונות הנוצרית, והזכרתי שם גם את וינגייט:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=421267&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

    וינגייט היה בן ל- Plymouth Brethren, מעין כת פוריטנית סודית ודכאנית:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Plymouth_Brethren
    אם כי אי אפשר להאשים אותם בכל שגיונותיו.

  9. קים Says:

    כרגיל, פשוט תענוג.
    בהמשך להצעתך, אפשר גם לחשוב על כל המבחנים/טקסים התמוהים שעושים בהכשרות במכון ווינגייט כחלק ישיר ממורשתו.

  10. עמרם Says:

    חלק גדול מהמסופר אפשר היה לנחש/לשער מקריאה הספר "עם וינגייט בחבש" של אברהם עקביה, שעדיין ניתן למצוא בחנויות ספרים משומשים

  11. בנדוק Says:

    איזה מן טקסים\מבחנים?

  12. אליק Says:

    כרגיל, בכתיבה הסנסציונית של "שחיטת פרות קדושות", המיקוד הוא באנקדוטות. כן, רוב הדמויות ההיסטוריות היו שרוטות או מוזרות, ברמה זו או אחרת. בשביל זה הן דמויות היסטוריות, ואילו הכותב, במחילה, יושב מול המקלדת שלו וההיסטוריה חולפת לו מתחת לחלון.

    אין לי מושג אם וינגייט הוציא להורג נשים וילדים כפעולת נקמה. הבריטים עשו דברים מזעזעים כעניין שבשגרה ברוב השטחים שכבשה האימפריה, והם עוד היו כובש נאור (ביחס לבלגים, לדוגמא). צריך לראות את וינגייט גם בפרופורציה הזאת. הוא היה חריג, והכעיס את הממונים עליו, כשתמך בעצמאות של העמים הכבושים ולא בנצחון הקולוניאליזם: לא רק בישראל אלא גם באתיופיה. הוא היה עצמאי בחשיבה שלו ותמך בצבא נטול היררכיה ויצירתי. ההצלחות הצבאיות שלו, בישראל ובאתיופיה, היו מרשימות. יותר, אפילו, מהצלחותיהם של מעריצי "באפי".

    ההיסטוריה כולה מלאה בטיפוסים גרוטסקיים ומפלצתיים. הכל עניין של בחירת המיקוד, ושל פרורפורציה: במובן הזה, הטור כאן הוא דמגוגי, קטנוני ולא מאוד מעניין. וינגייט ההומו. ביג דיל.

  13. דודי Says:

    אני עם אליק כאן.

    מעטים יצאו מהפנימיות הבריטיות היוקרתיות בלי שריטות עמוקות, ביחסם למין ובכלל.

    גם אם כותבי האמורי אינם רואים בעין יפה את תרומת וינגייט לפרויקט הציוני, ייתכן שישקלו להעניק לו מחילה על הרגלי ההיגיינה הלקויים שלו לאור תרומתו הלא מבוטלת למלחמתה של בריטניה נגד איטליה הפשיסטית, באתיופיה, ונגד יפן, בבורמה. (שם נהרג).

  14. מתן Says:

    דודי, אתה בטח התכוונת "לאור תרומתו הלא מבוטלת למלחמתה *הקולוניאליסטית* של בריטניה *האימפריאליסטית* נגד איטליה הפשיסטית וכו'"? לא בטוח שיש מה להודות למישהו על תרומתו לעניין האימפריאליסטי הבריטי, גם אם זה היה נגד פשיסטים. לא שיש לי מי ידוע מה סימפטיה למשטרים שמגדירים את עצמם כפשיסטים, אבל במה האיטלקים, שהגדירו את עצמם ככה, היו יותר גרועים מהבריטים, שלא?

    • דודי Says:

      מתן, במקרה, זירת מאבקו הייתה אתיופיה, שהייתה מדינה עצמאית עד כיבושה בידי האיטלקים, וכפי שכבר צויין בתגובות, הוא גם תמך בהתלהבות בכך שתישאר עצמאית לאחר שחרורה מן האיטלקים.

      מעבר לכך, אני חושב שבריטניה, עם היותה קולוניאליסטית, הייתה הצד הטוב יותר או הרע פחות של מלחמת העולם השנייה.

  15. שמוליק הגלילאי Says:

    באור יום יום פותח חלון בגליל התחתון,ממתין לזרם האויר הטוב. ההוא שנתן לנשום
    אויר מאולץ מאוררי מילים מערבלים את האויר.האויר לא אותו אויר ואני נושם אני שם.
    בלילה עם יללת התנים קורעים את הדמויות ומשסים במילים ותאורים דמויות
    מאורעות,יללת התנים ורעבונם מוזה לכותבי ניבי לשון" וינגייט הומו". נדמה אני יודע
    אחרת על האיש וינגיט ואולי לא אותו האיש,שילחו sns ממתין.

  16. נורית Says:

    יש להצר על רמת ההגינות הירודה ובורות מחפירה במתודה ההיסטורית המאפיינת את השמאל בכלל והשמאל הרדיקלי בפרט , וינגייט היה בעברו פרו ערבי אדוק ,טרם היותו ציוני ולכן לא יעלה על הדעת שיתעלל באותה אוכולסיה ערבית שבצדקת דרכה האמין מאז היותו נער , כמו כן וינגייט היה סטרייט לא שחלילה הנטיה ההומוסקוסואלית היא דבר שיש להתנצל עבורו ,ואם כותב המאמר היה אינטלגינט ואמון על מלאכת כתיבת ההיסטוריה היה יודע שאין לבסס תזות חסרות שחר על סמך עדות אחת כזו או אחרת בלבד שמשרתת את האגנדה של הכותב אלא המוסר , המקצועיות וההגינות דורשת חקירה מעמיקה . אין ספק שבמאמר זה נחשף אחד מהבלופים הגדולים של השמאל הרדיקלי לחימה לשיווין זכויות וכבוד הדדי של כלל בני האדם, יש לקוות שנציגות מקהילה הגאה תוקיע את השימוש הציני בנטייה המינית ההומוסקוסואלית שנעשה במאמר ותבין שהשמאל הרדיקלי אינו מכבד את הקהילה הגאה שחבריה משרתים בצה"ל צבא נאור שמזה שנים רבות היה החלוץ בצבאות העולם בשילוב הומוסקוסאלים , דבר שהאליטה השמאלנית פיגרה לעשות כן בשנות אור.כמו כן מדובר באדם ששחרר את אתיופיה מכיבוש האיטלקי כפה על הממשל הבריטי לשמור על עצמאותה על ידי החזרת הקיסר הילה סלאסי, בבורמה מבצעיו הביאו למיטוט האימפרליאזם היפני , להצלת העם הסיני מחרפת רעב,לשחרור בורמה ובעקיפין לסוף השליטה הבריטית במזרח אסיה . יש אנשים שרק יודעים להתיימר להיות יפי נפש כדוגמת כותב המאמר ויש אנשים שמקריבים את עצמם למען האנושות כמו אורד וינגייט!

  17. נורית Says:

    אני מומחית בתוקף היותי אקדמאית בוגרת תואר ראשון במזרחנות, תוכנית הלימודים הכללים וגם בוגרת תואר נוסף בהיסטוריה כללית ודוברת חמש שפות .
    לענייננו , כותב המאמר לוקה בנוסף בבורות איומה על הביוגרפיה והרקע ההיסטורי של נשוא המאמר לענייננו אורד וינגייט .
    אם כותב המאמר היה טורח לקרא את ספרו של כריסטופר סייקס שכמוך אינו חסיד של וינגייט היה רואה שהוא עצמו מדגיש שוינגייט הינו סטרייט ומעולם לא היה מושא לרכילות על נטיה הומוסקסואלית כביכול.
    היו לו שתי נשים מרכזיות בחייו הראשונה ארוסה בשם פגי שאותה עזב למען אהבת חייו ובעלת השפעה חשובה על היותו ציוני והיא לורנה פטרסון .וינגייט אמר שההוכחה לקיום חסד האל על פני האדמה הינה אהבתה של לורנה אליו.אבל מה אנשים ציניקנים שכמותך מבינים על אהבה ורגשות.כמו כן בוש לך להכפיש את שמו של אברהם עקביה אדם דגול שתרם למדינה ואב שכול , אבל מה לאנשי שמאל רדיקלי ואנושיות ??
    באשר לניסיון התאבדות שלו שהיה אקט מחאה לאדם שסבר שאנגליה מועלת במחויבות שלה לאתיופיה כפי שעשתה לגבי מעילתה לעם היהודי בהפירה את הצהרת בלפור. אהבת אדם שכזו בטוחני שלא כותב המאמר ולא אף שמאלני מתחסד יכול להבין או לבצע הקרבות כגון אלו בפועל.
    לפיכך זה פתאטי היה לנקוט בשימוש להוכחת נטיה מינית כזו או אחרת על מנת להוכיח את היותו וינגייט לכאורה סדיסט . מה שכן מוכיח הדבר שאורד וינגייט הינו הספינקס של הציונות והוכחה ניצחת לצדקת דרכה. זאת על אף חסרונו הפיזי, אולם דמותו המופתית מהלכת אימים על כל אויבי מדינת ישראל מחוץ ומבית. כותב המאמר מכשיר את הדה לגטימציה של מדינת ישראל אם אתה כל כך צדיק אולי כמאמרה של כתבת הבית הלבן תהיה מוכן לחזור לגרמניה או פולין למען העם הפלשטיני הרי "הכיבוש" לשיטתכם החל עוד ב-1948 ????

  18. רתם Says:

    נורית, ערב טוב. את נשמעת כועסת ומצליפה אבל לגופה של שפה, אשמח אם תוכלי להסביר מה זה "הספינקס של הציונות"?

  19. נורית Says:

    רותם, שלום , ראשית הבהרה של טעות מינורית בלהט הכתיבה, כוונתי הייתה לפניקס – עוף החול הנצחי שמכלה את עצמו באש וקם לתחיה מחודשת במחזוריות.
    כך משול העם היהודי שהינו נצחי ולאחר שאיבד עצמו לדעת בהזמנת הכיבוש הרומי וגלה מארצו במשך 2000 שנה בהם איבד כל צלם אנוש, שפה, אמונה ותרבות קם לתחיה רוחנית על משק כנפי הציונות ושב לתנ"ך, החייה את השפה העברית ,וקומם את ארצו מחדש.הדין הוא לגבי וינגייט שמגלם את מהות הציונות שהקים את המסד לצה"ל ,למרות ההתנגדות המסיבית של השמאל ,וכך סלל את הפתח לתקומת העם הישראלי ,וגאל בהשראת האידיאולוגיה הציונית עמים נוספים מעול האימפראליזם היפני, הבריטי, והאיטלקי.

  20. מי מפחד Says:

    מי מפחד מהומופוביה
    מי מפחד מאיסלמופוביה

  21. אורי Says:

    מענין לענין באותו ענין – האם יגאל אלון היה נשוי אי פעם? האם היה הומו?

  22. יעקב Says:

    תודה על הפוסט. אני מת על האנגלי האנרכיסטי והאקצנטרי הזה שכלום כנראה לא באמת עניין אותו חוץ מהיכולות שלו והשתין על העולם בקשת. אגב, אני גם אוהב סרטים אלימים, גברים עם נטייה להרס עצמי, בקיצור: כל המטאפורות והאנלוגיות לתרבות הפופולרית הנמוכה, שהכותב הסנוב בטוח שהן ביקורת כה מוחצת, רק מחזקות אצלי את הכמיהה וההערצה לתמהונות. אין לי מושג למה הוא חושב שסרטי ערפדים הם תופעה רצינית פחות מהברית החדשה, אבל איש באמונתו ישרבט.
    יאללה וינגייט מלחמה

  23. מספר 666 Says:

    מונטגומרי הגנרל של אל עלמיין חשב שוינגייט היה מטורף. כך הוא אמר לגנראל משה דיין בעת שזה ראיין אותו בשנות השישים ( ודיין טרח ורשם את זה בספרו "יומן וייטנאם" ) . הוא הוסיף ואמר שטוב שוינגייט נהרג באותה תאונה. מונטגומרי ידע כמובן היטב שדיין היה חניכו של וינגייט ומן הסתם נהנה הנאה אדירה לראות את ההבעה שהופיעה אז על פרצופו.
    אבל למה הוא חשב שוינגייט הוא מטורף ? משום שוינגייט התייחס בזלזול מוחלט למפקדיו ותמיד חשב שהוא יודע יותר טוב מהם ( ולעיתים קרובות כפי שמראה הביגורפיה שלו הוא צדק) עבור מונטגומרי זאת הייתה הוכחה לטירופו.

  24. היסטוריון רציני Says:

    כמה שטויות בפוסט אחד.

    ב"ימי הכלניות" מתבססת ההתקפה של שגב על וינגייט על שני דברים. הראשון, הוא מבצע שביצעו לוחמי הפל"מ בכפר חטין, במהלכו הרגו שלושה ערבים. השני, הוא ציטוט אחד מלוחמי הפל"מ שכינה את וינגייט "מטורף".

    מה לעשות והמקרה התרחש כשוינגייט כלל לא היה בארץ? למעשה, *כל* המקרים המתועדים בהם הרגו לוחמי הפלגות הלילה המיוחדות (פל"מ) (בריטים, אגב) ערבים שלא במהלך לחימה התרחשו לאחר שוינגייט עזב את א"י והפיקוד על היחידה עבר לסגנו (אגב, במקרה המתואר הגורם להרג היה אחד יגאל פייקוביץ', לימים אלון). לגבי כינויו של וינגייט, שגב מעוות ציטוט של צבי ברנר, שומר ראשו של וינגייט והיהודי הקרוב אליו ביותר במהלך שירותו בארץ. קריאת הציטוט בטקסט המקורי מבהירה בדיוק למה התכוון ברנר וכי הכינוי מהווה ביטוי להערצה ולא לסלידה. אני מניח שתכף יודבקו גם לברנר אי-אילו נטיות… בקיצור, "ימי הכלניות" הוא מופת של כתיבה היסטורית גרועה, לא בגלל מסקנותיה כמו בגלל העובדה שנראה ששגב קודם ניסח את המסקנה שלו, ורק אח"כ חיפש מקורות שיאמתו אותה.

    לגבי נטיותיו המיניות של וינגייט, שכ"כ מעסיקות את המחבר: עברתי על ארגזים שלמים של מסמכים בני התקופה העוסקים בוינגייט, כמו גם על כל הביוגרפיות שנכתבו אודותיו. אפילו ראיינתי את אברהם עקביה, שמשום מה מתואר כאן כ"נער השעשועים" של וינגייט. יש בלי סוף עדויות על מגרעותיו של וינגייט – מאופיו הנוקשה, דרך עריצותו כלפי פקודיו, הרגלי ההיגיינה המזעזעים שלו וכלה במרדנותו. בשום מקום לא נמצא בדל של ראייה או רמיזה לכך שהיה הומוסקסואל – ואני מניח שהיו תקופות במהלך חייו שבהן היה נעשה שימוש במידע שכזה כנגדו, אילו היה לכך יסוד.

    אגב, במהלך המערכה באתיופיה היה עקביה למעשה ה"batman" של וינגייט – מעין משרת אישי המוצמד לכל קצין בצבא הבריטי. עיון קצר בספרות העוסקת בקצונה הבריטית מראה כי במקרים רבים נוצרו קשרים אישיים הדוקים בין המפקד והפקוד (לא מאוד שונה מהקשר שבין מפקד פלוגה או גדוד ונהג החפ"ק שלו בצה"ל).

    והערה אחרונה, לגבי מונטגומרי ויחסו לוינגייט. ראשית, "מונטי", כמפקד הדיוויזיה החמישית בא"י, היה זה שהביא לחיסול הפל"מ כיחידה לוחמת, על אף ההישגים החריגים שהביאה. זאת, ככל הנראה, בשל עמדה אישית שלא נטתה חסד (בלשון המעטה) לבני דת משה… שנית, מונטגומרי הוא איש הצבא המוערך יתר על המידה ביותר בעת החדשה – ואני חושד כי ידע זאת היטב. לכן, ניתן להבין את ההתקפה שלו על וינגייט (עליו אמר צ'רצ'יל כי נועד להיות "איש הגורל") כנובעת מקנאה אישית חריפה.

    וינגייט, מה לעשות, לא היה סאדיסט וגם לא פרוורט (גם לא במובן המיני, ככל הנראה). הוא היה אדם קשה, בעל תפקוד חברתי לקוי (אם כבר, הייתי מעריך כי הוא לקה בתסמונת אספרגר) ונטייה לדיכאון קליני. מצד שני, מדובר באדם מבריק, ששילב יכולת נדירה לחשיבה יצירתית עם יכולת נדירה עוד יותר ליישום מעשי של רעיונותיו.

  25. נעמן Says:

    אחלה פוסט – אהבתי במיוחד את החלק על הנער שאוהב את סרומאן או באפי ציידת הערפדים יותר מדי. תגיד, איך אפשר לקרוא את השואה דרך סרטי ערפדים?

    בקשר לשאלת היותו של ויינגיט הומו או לא – נראה שזה מאוד מפריע לכל מיני אנשים כאן מסיבות פוליטיות. אי אפשר להוכיח לכאן או לכאן, וזאת גם לא הפואנטה של הכותב שמציין מקור אחד שגורס שיתכן ואכן היה הומו או לפחות גם חיבב בחורים צעירים ברמה לא אפלטונית (הוא היה B?). הפואנטה היא המיתולוגיה הלאומית הישראלית שמחליפה גם את השיח ההיסטוריוגרפי במידה רבה (למשל כל הכותבים הרציניים והמוסמכים שהגיבו לפוסט, כדי להגן על קדושתו של המיתוס הנ"ל).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: