בזכות השיכחה

by

בשבוע שעבר נפטר בירושלים יהודה אלקנה, פילוסוף של המדע ואחד האינטלקטואלים המקוריים שפעלו באקדמיה הישראלית בדורות האחרונים. אנו מביאים את מאמרו "בזכות השיכחה" שפורסם ב-1988.

יהודה אלקנה

כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים.

לא היה, ואין שום תהליך היסטורי הכרחי שחייב להביא לרצח עם בידי עם אחר. במשך עשרות שנים אחרי עלותי ארצה (עליתי עם קום המדינה), לא נתתי את דעתי במודע לשאלה אם יש לשואה מסר חינוכי פוליטי סדור. כנראה בניתי את עתידי ולא עסקתי בהכללה תיאורטית על השימוש בעבר. לא שהדחקתי או שסירבתי לדבר על מה שעבר עלי. לא פעם דיברתי עם ארבעת ילדי על העבר, ועל מסקנותי האישיות ממנו. שיתפתי אותם ברגשותי ובהרהורי – אבל עשיתי זאת רק במישור האישי. רתיעתי מלעקוב אחר משפט אייכמן, התנגדותי החזקה למשפט דמיאניוק וסירובי להתלוות אל ילדי לביקורים ב"יד ושם", נרשמו אצלי כנטייה פרטית, אולי אידיוסינקרטית במקצת. היום נראים לי הדברים אחרת.

בשבועות האחרונים בשיחות עם חברי, אני מרגיש יתרון מוזר על ילידי הארץ שלא עברו את השואה. כל אימת שמדווחים על "חריג", הם מסרבים בתחילה להאמין ורק אחרי שהמציאות טופחת על פניהם הם נכנעים לעובדות; רבים מאבדים כל קנה מידה ומוכנים להאמין ש"כולם כך" או ש"צה"ל כזה", ויש שלבם מלא שנאה הן לעושי מעשים אלה והן לערבים שמביאים אותנו לכך.

חרדה קיומית

רבים חושבים שרוב העם אכול שנאה תהומית לערבים, ומאידך בטוחים שאמנם יש שנאה תהומית מצד הערבים אלינו. לי כל זה אינו קורה. ראשית, אין אירוע "חריג" שלא ראיתי במו עיני; אין זו אמירה סתמית: הייתי עד ראייה למקרה אחר מקרה; ראיתי דחפור קובר אנשים חיים, ראיתי קבוצת אנשים משתוללת עוקרת מכשירי הנשמה מפי זקנים בבתי חולים, ראיתי חיילים באובדן עשתונות שוברים ידיים לאוכלוסייה אזרחית, לרבות ילדים. לדידי אין חדש. עם זאת, איני מכליל, איני חושב שהכל שונאים אותנו, איני חושב שכל עם ישראל שונא ערבים, ואף איני שונא את מבצעי ה"חריגים" – מה שכמובן אינו אומר שאני מוחל על מעשים אלה, או שאיני מצפה שיטפלו בהם בכל חומרת הדין.

לעומת זאת, אני תוהה על שורשי הדברים. הרי אינני משתייך לאלה המאמינים שמחצית העם הזה הם חיות ברוטליות. ודאי איני משתייך לאלה הרואים באובדן עשתונות ובברוטליות תופעה עדתית. אין קשר בעיני בין התנהגות חסרת שליטה לבין קיצוניות אידיאולוגית. ומאידך, פאנאטיות אידיאולוגית מאפיינת יותר את היהדות שבאה מרוסיה, פולין וגרמניה מאשר את היהדות שמקורה בארצות אפריקה או אסיה.

יש כאלה הסוברים שהלחץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי יצר דור שרובו הגדול מתוסכל ואינו רואה עתיד לעצמו במובן האישי-הקיומי הפשוט – הסיכוי לרכוש לימודים ומקצוע, האפשרות להתפרנס בכבוד ולהשיג דיור נאות ותנאי חיים סבירים. קשה לאמוד את נכונותה של סברה זו ובעיקר את גודל שכבת האוכלוסייה שעליה חל כביכול תסכול מעין זה. ידוע היטב שתסכול אישי מסוגל להביא לכל התנהגות חריגה.

בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר. מאושוויץ יצאו, בניסוח סמלי, שני עמים: מיעוט הטוען "זה לעולם לא יקרה עוד", ורוב מבוהל וחרד הטוען "זה לעולם לא יקרה לנועוד".

סכנה לדמוקרטיה

מובן מאליו שאם אלה שני הלקחים האפשריים היחידים, הייתי שותף כל חיי לתפיסה הראשונה ובתפיסה השנייה ראיתי אסון. אבל דברי מכוונים כאן לא לתמיכה באחת משתי תפיסות אלה, אלא לטענה נורמטיווית, שכל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים.

ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי. על האידיאולוגים של משטרים פאשיסטיים הבינו זאת היטב. אין זה מקרה שעיקר המחקר על גרמניה הנאצית עוסק בנושא המיתוסים הפוליטיים של הרייך השלישי. הישענות על לקחי העבר לצורך בניית העתיד, שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי, הם כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים.

ג`פרסון, מאבות מייסדיה של האומה האמריקאית, כתב מפורשות באחד ממכתביו הפוליטיים, שדמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד; טיפוח ה"זכור" והתמכרות לעבר חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה.

להערכתי, בלא החדרת השואה כה עמוק לתודעה הלאומית, גם הקונפליקט בין יהודים ופלשתינאים לא היה מביא כה רבים למעשים "חריגים", וייתכן אף שהתהליך המדיני לא נתקע מבוי סתום.

קריאה לשנאה

איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.

ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו.

*

הדברים שנכתבו הם חריפים ושלא כדרכי, כתובים בשחור-לבן. אין זה מקרה או מצב רוח חולף. לא מצאתי דרך טובה יותר להצביע על חומרת המצב. למעשה, ידוע לי היטב שאין אומה שוכחת, או צריכה לשכוח לחלוטין את עברה על כל פרקיו. וכמובן, יש מיתוסים אחרים החיוניים לבניית עתידנו, כמו מיתוס ההצטיינות או מיתוס היצירתיות, ובוודאי שאין כוונתי שיפסיקו ללמד את דברי ימי העם. ניסיתי להילחם בהמשך קביעת השואה כציר מרכזי בהווייתנו הלאומית.

פורסם ב"הארץ", 2.3.88. פורסם גם בהעוקץ, הביאו לאינטרנט: יוסי לוס ויוסי דהאן.

תגים: , , , , ,

37 תגובות to “בזכות השיכחה”

  1. ד.ר Says:

    יפה מאוד, תודה. שמעתי בזמנו על אלקנה בתור היסטוריון של המדע באוניברסיטת תל אביב. התרשמתי שמדובר באחד מטיפוסי האקדמיה האלה שבאמת מחויבים למחקר ולידע, שלא התמכרו לקונצים ולאופנות חולפות. אני שמח לראות שהאיש היה גם הפיק רעיונות גדולים משלו ולא הסתפק רק בחקר אחרים. נדיר במקומותנו.
    אפשר להרחיב על המילים החזקות האלה ולהוסיף: לא רק השיכחה, אלא גם הסליחה, שקשורה בה הדוקות, היא מהוריה של הדמוקרטיה. הסליחה היא זו שמאפשרת קשרי הבנה וידידות עמוקים ואמיתיים, ואולי אפילו סולידריות. היכולת להבין את הפצע של האחר היא זו שמשחררת מהעיסוק האינסופי, שעלול להיות הרסני, בפצעיך שלך. יש בזה משהו חומל, אבל לא חמלה של החזק כלפי החלש, אלא חמלה שראויה לכל הברואים ביחס לגורלם המשותף. היום בו נכתבות שורות אלה הוא יום של סליחות, שמציין את המקום הפרטי ביותר, נטול כל קשר לחוק הציבורי ולכלל, אחד מהימים הקדושים היחידים שכמעט ולא הולאם בימינו. אפשר לחשוב על כיפור בתור המועד שראוי להיות החג הלאומי האמיתי שנציע אנחנו בתור אבן הפינה לחברה אזרחית שוחרת שלום.

    • יעל חבר Says:

      קראתי בזמן אמת את מאמרו של אלקנה והוא שינה ועיצב את תפיסת עולמי. המאמר מדבר נגד שליחת ילדינו ל"יד ושם". אלקנה לא ידע שבתוך שנים ספורות, במו ידינו נשלח את ילדינו לאושוויץ. קו ישר מחבר בין מאמרו של יהודה אלקנה לבין מכתבו של אלחנן אסתרוביץ, שנדון כאן ארוכות. https://haemori.wordpress.com/tag/אלחנן-אסתרוביץ. צר לי על מותו של יהודה אלקנה, איש חכם ויקר.
      ד.ר., אתה כותב שיום כיפור נטול קשר לחוק ציבורי, ושכמעט ולא הולאם. אני רואה אחרת יום זה. בעיני הוא היום הכי אלים בלוח השנה הישראלי. איש אינו מעז להזיז את מכוניתו. הרדיו והטלויזיה נאלמו דום. מה כאן אישי? מה כאן סליחה וכפרה? יש כאן בריונות. 3 שעות לפני הצום אין מכונית נוסעת במדינה, על כל תושביה, דתיים וחילונים ולא-יהודים. ואילו 3 שעות לפני תום הצום, כשהבריונים כבר מותשים מהצום, מתחיל הכביש להתמלא במכונית. וזכורה לדראון עולם האלימות בעכו בעקבות נסיעה במכונית ביום כיפור. זו לא בחירה, השקט הזה, זה פחד. ויש לזה קשר לשואה, אלקנה. היהדות בישראל היא בעיקר כוחנות, מה שמתבטא בצירוף המתועב "מדינה יהודית ודמוקרטית". היהדות בישראל חדלה להיות אישית. היא ציבורית. והיא מלחמתית: הם עשו לנו מלחמה ביום כיפור שלנו אז אנחנו נעשה להם טבח ברמאדן שלהם, אז הם יעשו לנו פיגועים בפורים או בפסח שלנו, אז נפרוץ להם במלחמה ביום שבת של חנוכה שלנו כדי לטבוח במסדר סיום של צוערי משטרה. כן, נחלל שבת לכבודם, כי קיפוח נפש דוחה שבת. ולגבי סליחה וכפרה כמו לגבי "זכור" ו"יזכור": סליחה וזיכרון אינם צריכים ימים וצפירות וזורקי אבנים. אלה מלאימים מה שעשוי היה להיות אישי ואותנטי. ושוחר שלום.

      • ד.ר Says:

        בניגוד לפסח למשל, ביום כיפור אין שום חוק שקובע מה מותר ומה אסור לאכול בו.

      • נועם א"ס Says:

        כל יום שאין מה לקחת את הארנק כשיוצאים מהבית הוא יום מבורך, שלא לדבר של האושר המוחלט של רחובות נקיים מהמכוניות הארורות. יום כיפור הוא הדבר הכי טוב במדינה הזאת. עוד חזון למועד ונא לא לבאס. תודה ושנה טובה.

      • אברי צפניה Says:

        צר לי על מותו של פרופ' אלקנה. אכן איש רוח בכל מובן המילה. אבל לא קיבלתי את קביעתו שצריך לשכוח, רק משום שלדעתו הזכרון מסיט אותנו לנהוג באחרים כשם שנהגו בנו. אין אמת בקביעה זאת.
        אנחנו חייבים לזכור ולא לשכוח, כדי שזה לא יקרה לנו שנית. קודם כל שזה לא יקרה לנו, ואחר כך גם שזה לא יקרה לאחרים. כי חיינו חשובים לנו קודם כל, והגנתנו באה לפני הכל. רוצה לומר, שאם שוב יבוא ההמן המודרני לכלותנו, נדע שאסור לנו לקרקר סביבו ולא להאמין לרצונו, לכוונותיו ומעשיו. עלינו ליצור תודעה שאסור להתחיל עם היהודי כי לאויב היהודים יהיה רע לפחות כמו שאותו אוייב חותר להזיק ליהודים. ומאידך, לכל ידידי היהודים, עלינו לתת עד חצי המלכות. לא להסתגר אבל גם לא להתלהם. לנהוג בדרך האמצע של כבדהו, והיכן שצריך גם חשדהו.
        חינוך הנוער שלנו להכיר את ההיסטוריה הוא דבר חשוב, שכן עם אסור לו לשכוח את עברו, כשם שהוא צריך להיות חדור בהגשמת עתידו.לנו אסור להיות מוסתעים שוב, כי זה יעלה לנו בחיסולינו.
        יחסינו לפלסטינים אינו נובע מ"חרדה קיומית עמוקה", כפי שקבע אלקנה, אלא פשוט מהתנהגותם, כוומותיהם ורצונם של הפלסטינים. הפלסטינים טרם הפנימו וטרם מקבלים את קיומה של מדינה לא-אסלאמית ה"פלסטין", כמו שהמוסלמים בגדול לא מקבלים קיומה של שום ישות לא-אסלאמית במרחה הגדול של המזרח התיכון וצפון אפריקה.

      • צביקה Says:

        המדינה המוסלמית הגדולה בעולם היא אינדונזיה.
        הם לא "אוהבים" את ישראל אבל עוד לא נתקלנו באף אינדונזי שבא לכלותנו.
        רדפו את היהודים על בסיס "הסכמה כללית". האם זה לא מספיק שלפני שנעסוק בפרשנויות המבוססות על "הסכמה כללית" נבדוק דברים לגופם.
        אברי צפניה חשוב שהיהודים יטפחו הרתעה. הרתעה טובה תמנע מההמונים לעשות בנו שפטים. איני יודע על איזה המונים אתה מדבר אבל הסבר לי בבקשה איך התעללות של חיילינו בנשים הרות או בזקנים חלשים מגבירה את כח ההרתעה שלנו.
        אברי, "הסכמה כללית" היא התנהגות על סמך סיסמאות. בדרך כלל סיסמאות הסתה נגד זרים ובמיוחד אם הם מיעוטים – מיעוט זה או אחר. כיהודים מין הראוי שנתרחק מדרך התנהגות כזאת.

  2. תוהה Says:

    לייק

  3. ק.א. Says:

    אלקנה ישר מספיק כדי לכתוב שהוא לראשונה מבין את "חומרת המעשה" אך אינו מתעכב על כך יתר על המידה. צינזר את עצמו. טוב זה היה ב 1988. נגיד.

  4. דפנה Says:

    אני רואה שהפולנים זוכרים היטב את העבר והם גם עם שמלעיטים אותם מינקות עם פשעי הנאצים כלפי עמם, למרות זאת , הם עם תרבותי ונוסטאלגי, שבעיקר כואב את הריקנות והחלל שנוצר בפולין ,ממקום רב תרבותי של יהודים, ארמנים,קארים, ומוסלמים הם נותרו מיותמים, לא ראיתי שינאה נגד גרמנים .

    לא חושבת שלא צריך לא לזכור- אולי יש דרכים לזכור את הכאב.

    • om Says:

      דפנה, אם הפולנים מביעים פחות שנאה כלפי הגרמנים מכפי שהיה אפשר לצפות, הרי זה רק משום שאחרי כמעט חצי מאה של שלטון סובייטי הם למדו לשנוא עוד יותר את הרוסים (שאלי פעם פולני בן 35 ומעלה מה יחסו לרוסים).

      בכל מקרה, מאמר חשוב וכנכון של אלקנה. ועוד דבר: אני מקנא ביהודי ארה"ב על יחסם הבריא לשואה, ולזיכרון ההיסטורי בכלל.

      • אברי צפניה Says:

        יחסם של יהודי ארה"ב לשואה הוא בדיוק כמו יחסם של הישראלים היהודים לשואה. להיפך, דווקא יהודי ארה"ב למדו מהתקדים והנסיון הישראלי והקימו אצלם, בוושינגטון ובעוד מקומות את "מוזיאון השואה". ילדים יהודים ולא-יהודים נוסעים לביקורי לימוד במוזיאונים במסגרת החינוך הכללי והחינוך היהודי (בדרך כלל בימי ראשון). נערים ונערות יהודים מארה"ב יוצאים למסעות ואושוויץ דרך ישראל, ומסצרפים לישראלים במסע לאושוויץ ולפולניה, ולומדים בדרך זו את הסיסמה "מהשמדה לתקומה". מדובר במסורות משותפות שנבנות ביננו לבין יהדות אמריקה ומדינות אחרות, כדי לחזק את הזכרון ההיסטורי המשותף של כל היהודים לצד התקומה, התקווה, העתיד הטוב יותר.

  5. נבות Says:

    אני מתכוון להתנגד לנסיעת בני בשנה הבאה לפולין. אפשר בהחלט "להרגיע" בלימוד הנושא ובפרופורציות שלו.
    למרות זה, התחושה שלי שיכול לעלות היטלר חדש, כי הנסיבות היום מאד מטשטשות ומבלבלות את השייכות החברתית והלאומי ת.
    לעומת זה, חוק העדר המפוזר והתועה ,עשוי לחדש מודלים של מנהיגות מקומית ולא רק של ניאו פשיזם , הלוואי.

  6. עדי אופיר Says:

    יהודה אלקנה מת בביתו בירושלים.

  7. Ofer Says:

    המאמר באנגלית:

    Yehuda Elkana

    The Need to Forget

    http://www.einsteinforum.de/fileadmin/einsteinforum/downloads/victims_elkana.pdf

  8. נברא Says:

    לשכוח זה קל. זה גם מרגיע וגם מלטף את האגו.הזיכרון מייצר נוגדנים המזהים בטרם עת את הסכנה. לכן הזיכרון חשוב מאוד להישרדות ולבריאות הנפש. הזיכרון גם מוסרי מאוד. החוטא יודע שחטאיו חקוקים בלב קורבנותיו.רק הם יכולים להעניק לו מחילה. וכך זה צריך להיות.

  9. Amnon Elbee Says:

    לאומה האמריקאית, אשר שמה לה למטרה למזג אליה את המהגרים אליה – העיקר הוא העתיד. עברה של ארה"ב הוא עבר של כיבוש והשמדת עם. ברור כי העתיד אינו רוצה לחזור על כך.
    השואה אינה ניתנת להשוואה אל אירוע אחר. מבחינתי השואה איה ניתנת לתפישה על ידי בני דורי. מפעל יד ושם, הנסיעות לפולין, הם חשובים מאין כמותם.הנוער ההדוניסטי נרקסיסטי של היום אל יכיר זאת בדרך אחרת.
    להכיר, לדעת – כן. להפוך זאת לתפישת עולם – ודאי לא. תפישה זו הביאה לאסון מלחמת יום הכיפורים.

  10. Yaël Dagan Says:

    בעולם אידיאלי הקורבנות צריכים לשכוח והתליינים לזכור. במציאות זה צריך להיות הכיוון…

    • אברי צפניה Says:

      אוי ואבוי אם זה אכן היה כך, כי אז התליינים היו ממשיכים לתלות והנתלים תמיד היו מופתעים ולא יודעים למה !!!!! ואז בעולם האידיאלי שלך הייתי תמיד שואף להיות החזק, התליין ולא הקורבן, כי אין מה לעשות, אינני מכיר מקום ביקום בו ציבורים גדולים מתים למות בלי לדעת אפילו למה. בעולם שלי, אני רוה 'לזכור ולא לשכוח' במובן העמוק שלו, הפקת לקחים ושינוי התנהגויות. זה לא יכול להיות חד צדדי, בו רק אני אשנה התנהגות ואילו אוייבי ימשיך להתאבד עלי. אבל כשמדברים על עולם אידיאלי אני יוצא מתוך הנחה שכל בני האדם שואפים רק לטוב ולצדק ולא זוממים לעולם רע. אני יודע שזוהי אוטופיה, אבל חייבים לחתור אליה בזהירות, תוך שאנחנו לא נופלים שדודים לתמימותנו.

  11. irity Says:

    מעניין וכתוב טוב, אבל לא ממש רלוונטי לדור הנוכחי. אלקנה מדבר על הדור שלי, שהולעט בדרך סדיסטית פורנוגרפית ב"שואה ביזנס", ואילו הדור הצעיר כפי שאני רואה אותו עסוק בצרכנות, ובאושוויץ אני שומעת שהחבר'ה עושים מסיבות בירה וסמים (וטוב שכך), ואין סיכוי שזה יעורר אצלכם מצפון חברתי או תודעה היסטורית. הטעות שנעשתה כבר נעשתה, ויש מקום לבדוק נושא של התעללות בילדים שנאלצו לבלוס ולבלוע את הסדיזם בנוסח קצטניק כבר בכיתה אלף. העיוותים שנוצרו כבר גמורים וחתומים. הבעיה שהוא מנסה לתקן אבודה ויכול להיות שהוא נלחם את המלחמה של אתמול, ומסיק מסקנות מעוותות שוב. ודאי שצריך לזכור, השאלה איך נמנעים מלשחזר את הפגיעה, הוא עובר מקיצוניות אחת לשניה. האומה האמריקאית אכן הכריזה על מלחמה נגד הזכרון, הפרטי והקולקטיבי (טוטאל ריקול), אבל זה אתוס הפוך מזה של העם היהודי לדורותיו, ומה הקשר. יש הרבה ביקורת על האמנזיה (והסימום) האמריקאי, וכתוצאה מכך התאווה והבולענות שלהם כלפי "זכרון" של אחרים. (בודרייה, גודאר ואחרים בצרפת עומדים על כך). נעשה מעשה רע ומכוער באופן שבו הציונות מתעסקת עם השואה, הדברים לא חדשים. אותי זה לוקח דוקא לפרשת דן כהן, לאחרונה, ועיסקי סימנס . אבל זו סטיה משמעותית מהנושא. שנה טובה.

    • נטליה Says:

      לפי דיווחים שאני מקבלת יש הרבה מאוד בני נוער שמקבלים זריקות שואה רצינית מאוד באוושוויץ. הבירה והסמים משתלבים שם מצוין דווקא, כי צריך להרגע מזה, אבל יש ממה להרגע. במיוחד אחרי שהפקידו את הטיולים האלו בידי עמותות מיקור חוץ ש"מפעילים" את הילדים שם, ועושים להם פעולות "חווייתיות". המסע לפולין מסתדר מצוין לקראת הגיוס.

      • irity Says:

        כן , צריך להתפרנס איכשהו, זה תמיד השיקול המרכזי, וכבר כתבתי על כפל המשמעות של "הנצחת השואה". יש המון המון כסף בעסק הזה, וגם בטורבינות של סימנס. אין חדש תחת השמש.

      • אברי צפניה Says:

        העניין של "בירה וסמים" הוא רכילות שנשענת על מספר קטן של מקרים בעשור האחרון. בהחלט אפשרי שכאשר יוצאים כל שנה אלפי בני נוער לפולין, אז יש מקרים חריגים ביותר. אבל הם מעטים ביותר. לפי מה שאני יודע, ואני מכיר את הנושא הזה, רוב רובם של הנערים מתנהגים בצורה נאותה ומכובדת.

      • צביקה Says:

        הפניית הזרקור אל "הסמים והבירה" היא שלא לעניין ובטח שאינה עונה לטענה האמיתית שהעלתה נטליה.
        לא חשוב כמה מקרי אמת של "סמים ובירה" יש.
        הדיון הוא על מה שעושים לנפשם של הילדים כהכנה לשרותם הצבאי.
        מה שחשוב כאן הוא, שלוקחים בני נוער שעוד לא בגרו לחלוטין ולא רק שמייעדים אותם לשרות צבאי לא פשוט (מבלי להכנס לפרטי משמעויות החיכוךשל חיילי המחסומים עם האוכלוסיה האזרחית הנאלצת לעבור דרכם) אלא שולחים אותם לחוות מעשי קיצון שנעשו על ידי חיילים בשרות המרושע שבמשטרים הטוטליטריים. זו לא הכנה אלא מתכון להשחתה.

  12. דרול Says:

    מעניין למה הכותב, לא קרא לערבים לשכוח את הנכבה? הרי זה רעיון הגיוני.
    מלחמת 1948 הינה גלעד לאכזריות הערבית, ליהירות הערבית וכמובן, לטיפשות הערבית.
    שיכחה שלה הייתה יכולה לפתור את ערביי ארץ ישראל מהפרק הנלעג והעלוב ביותר בהיסטוריה שלהם, מצומקת וחסרת משמעות ככל שתהיה ההיסטוריה הזו.

    אבל הכותה כנראה ידע טוב מאוד מי מממן את האספרסו שלו בארץ ובניכר, או שלא רצה ש"לוחמי החופש הנועזים" יטנפו ברוקם את כיתות הלימוד שלו.

    • סמולן Says:

      זה מאמר מ 1988, נשמה. חומת ברלין עוד עומדת, יש מזכיר כללי שגר בקרמלין, והיסטוריונים חדשים עדיין לא קיימים. אנשים חושבים ברצינות שאפשר לחיות בלי אידיאולוגיות, ובאוויר מסתובבת בשורה מגניבה שמגיעה מצרפת: נארטיבים ורלטיביזם.

      על הרקע הזה אתה צריך להבין את השמרנות של המאמר: מי שנזקק לביקורים באושוויץ הם לא בדיוק האחוסלים של פעם (החיים חפרים שאתה אוהב לא לאהוב וכונו "הציונים"), אלא מי שכונו בזמנו "היהודים": אלו שעלו הנה אחרי קום המדינה. אלקנה הוא יהודי פרו-ציוני. הוא גם ממביאיו של העידן הקפיטליסטי (יחד עם סורוס, בקרן החברה הפתוחה), אבל זה כבר עניין אחר.

    • נטליה Says:

      הלך זרזיר אצל עורב.

  13. צביקה Says:

    שנאה מעוורת עיני חכמים כבר קבעו חז"ל.
    האדם לומד כל חייו מטעויותיו. חובה לזכור אל מנת שלא למעוד שנית. אבל הצורה בה מחנכים אותנו את מוראות השואה אינה טובה חינוכית. היא דוגמא לדוגמה.
    מדינת ישראל העצמאית חזקה דייה. צה"ל הוא צבא חזק ויש ביכולתו להגן עלינו מפני כל מתנכל.
    העומדים בראש ממשלות ישראל החליטו להעדיף להשאיר אותנו מבוהלים מפני החשש שכל רגע אנחנו עומדים בפני שואה חדשה.פחד הוא כלי נהדר לשליטה בעדר.

  14. אויה Says:

    מה הערך בהיסטוריה אם אסור ללמוד ממנה?

    • צביקה Says:

      אויה אויה לי כי לא אדע אל מי כוונה השאלה.
      חובה להכיר את ההסטוריה ומומלץ עד מאוד ללמוד אותה על מנת שלא לחזור על שגיאות שכבר נעשו.
      אבל אסור להפוך את העבר לעול המאפיל על התקוה בהווה לעתיד טוב יותר.

  15. sami Says:

    http://sivantoledo.wordpress.com/2012/09/30/yehuda_elkana/

  16. סמולן Says:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: