כאב עברי

אסעד זועבי

דינה לי, בעצם דינה כי אף פעם לא קראתי לה דינה לי ורק בעקבות פרסום ידיעת המוות הפכה לדינה לי, מן הסתם שם המשפחה מצורף לשמותינו ברגעים משמעותיים. שמעתי עליה לראשונה מחברי שחר עג'מי, שתמיד ובהתלהבות סיפר לי עד כמה היא אמיצה ונלחמת ואני לא הבנתי מה יש להלחם כדי להקים בית קפה וחנות ספרים. חשדן שכמוני לא נמשך בקלות למחוזות הדיאלוג ושיחות הדו קיום. על מה יש לנו לדבר? הרצחת וגם ירשת? לקחו את הכול אני אומר לעצמי, את האוויר, היבשה, המים, שלא לדבר על האדם הפלשתיני שרוסק ופוזר ברחבי תבל. אז על זה רוצים לדבר? ועוד על כוס קפה? יותר גרוע מהכל – לפעמים זה מתרחש בערבית עילגת. למה הם רוצים ללמוד ערבית? כמה ערבים בסוריה יודעים כורדית אני אומר לעצמי? כמה צרפתים דוברי ערבית? ממתי רוב נוטה ללמוד שפה של מיעוט חלש ומפגר? הלקאה עצמית או רצון אמיתי?

בפועל הפסקתי לדבר בערבית מאז שנדדתי למרכז הארץ, לא רק שרוב המרחב דובר עברית, יותר מפעם מצאתי את עצמי מדבר בערבית וחיוך של אי הבנה או גיחוך הצטייר על פניהם של שומעיי, בין אם הם ערבים או עבריים. המבטא הכפרי שם אותי ללעג, הערבית היפואית נוטה לכיוון המבטא הסורי לבנוני זה שנהוג בערי הצפון אך עם השפעה עברית בולטת, לומדי הערבית גם הם לומדים את אותה ערבית עירונית שתמיד שנאתי, כך שיש לי עוד סיבה לא לפתוח את הפה.

דינה הקימה את יאפא, שמאז 48' חדלה להיות יאפא, וניסתה להחזיר למקום את רוחו האבודה. יאפא, חנות הספרים הראשונה אחרי 48' ניסתה להחזיר חלק ממה שאבד לעיר המובסת. במרוצת הזמן פרשה דינה מיאפא והקימה לא הרחק משם את קפה דינה. שחר, שיום אחד התעקש וגרר אותי לשם, הפיל אותי במלכודת הדבש. נמשכתי לדינה, הקול השקט והמבט הנינוח השליכו ממני את החשדנות התמידית, מהר מאוד תכפו ביקוריי למקום ודינה מינתה אותי לתפקיד "שר התרבות". במישור האישי ההיכרות הלכה והעמיקה עם השנים, דינה הפכה לבית חם עבור אדם שלא מאמין בבתים.

תמיד ניסינו לברוח בשיחות שלנו מהמקום, למרות שהן נסובו סביבו. ידענו שזה כל מה שבני אדם צריכים כדי לחיות – הבריחה מהטירוף וחיפוש הנורמאליות הופכת למעשה מסוכן במקומות המטורפים, זה מה שעשינו והצלחנו לעשות כל הזמן. הרגישות העצומה שגילתה דינה כלפי האחרים לא הותירה מקום של ספק לגבי ייחודה. תקיעת יתד בלבו של מקום זר ועוין לפעמים היא מעשה לא פשוט ודורש אורך נשימה, מי כמוני יודע. ביאפא ובקפה דינה יצרה דינה איים של שפיות במקום שאולי יכול להיות שפוי. תמיד התעקשתי שאי אפשר, ודינה התעקשה להילחם, מאיפה היה לה הכוח אני לא יודע, אך לה היה ולי אין.

אום אלגריב, אם הזר, כפי שאהבת לכנות את יפו, היא מקום קשה, ואת החלטת להילחם בכל הקשיים על מנת לקדם את המקום ולהפוך אותו למקום אחר, שלא לדבר על הקשיים הפיזיים שהתעלמת מהם כאילו שלא היו קיימים. מבין כל הקשיים שנתקלת בהם הכאיבה לי התנהגותם הלא מוסרית של חלק מן האנשים כלפייך, אנשים שאני נמנה על לשונם ותרבותם שניסו כל הזמן להפריע ולהציק, וכל אחד בדרכו. את בטח זוכרת כשנסענו ערב אחד ברכב שנפרץ יותר מפעם לשכונה שלך, אחד הנהגים שהיה בדרכו החוצה מן השכונה ברוורס התעקש שתפני לו את הדרך כמה שיותר מהר כדי שיוכל לצאת. כשראה שהרוורס מתקדם לאט, הוא ירד מן הרכב. לתומנו חשבנו שהוא רוצה לכוון ואולי לעזור, ואת לתומך עמדת לפתוח את החלון כדי לדבר. למזלנו לא הספקת לפתוח אותו וכך ניצלנו מיריקה עבה וסמיכה שהדביק על הזכוכית בליווי קללה עסיסית. לרגע השתתקנו ומשנסע בטירוף פרצנו בצחוק, נשבעתי לך שאם היה לו אקדח היה יורה בשנינו.

השכנים של בית הקפה עשו לך את המוות יותר מפעם, הילדים התרוצצו, שברו, וגנבו, ההורים לא רצו שאלכוהול יהיה על השולחנות בחוץ, שכלבים לא ירבצו על המדרכה, שלא יחנו אופניים, מה לא רצו, היו להם דרישות יותר מהעירייה, ובאחד הוויכוחים איתם, אחד מהם צעק שהוא כאן מלפני 48' ושהוא ישרוף את המקום, אני עמדתי דום והבנתי את עומק המשבר, אותך זה לא שבר והמשכת להחזיק את המקום ולעבוד כל יום כמו גיבורה.

בחודשים האחרונים פרצו פעמיים לבית הקפה, בפעם הראשונה גנבו את המצלמה ואת הטלפון הנייד שלך, אחרי מספר ימים נכנס עלם חמודות חבוש בקסדה ודרש את הכסף, וכשהבין שלא יקבל כסף, גנב את המחשב הנייד וברח מן המקום. וכשהלכת להתלונן, למרות שזה אבוד ולא עוזר, רצו להשאיר אותך במעצר בגלל חוב כספי פעוט.

המשכת להלחם ולא נכנעת לתכתיבים של המציאות היפואית, מה שהדהים אותי כל פעם הוא הקלות שבה לקחת את הדברים, ותמיד צחקת על המצבים שלהם את נקלעת, כאילו שזה לא קרה לך, אלא בארץ רחוקה ועם אנשים אחרים. נפשך החזקה – ובשונה מן הגוף השברירי – הצליחה לעמוד מול כל האתגרים, והנה אפילו אחרי מותך אני שומע שגם הפעם פרצו לבית והפכו את כל דברייך, את הפנינים שהסתרת שם הם לא הצליחו למצוא.

כשליוויתי אותך ביום הראשון של האשפוז הצגת אותי בפני הרופאים, ידידי אסעד, אמרת להם. מלבד המבט המתפלא על נוכחותו של בחור ערבי לצידה של אישה ישראלית, הגדיר אותי אחד מהם – ובלעג – כידיד נפש. את ענית שכן. אמרתי לך, בטח חושבים שאני המאהב שלוטש עיניים בירושה, ובאמת אולי הגיע הזמן שתכניסי אותי לירושה כי אנחנו לא יכולים להיות ביחד כך סתם.

השהות שלך בבית החולים לא שברה את רוחך, ובלבי צמח הפחד שמא אולי יום אחד לא תוכלי לעמוד בנטל, אך גם מהמיטה באיכילוב תפסת פיקוד על המתרחש, הערות הרופאים והמלצותיהם היו דבר שולי בעינייך, יש דברים יותר חשובים. כשהתעוררת אחרי שכמעט איבדנו אותך סימסת לי בחושך וסיפרת לי שחזרת ממסע לגהנום (היה דיל לחברי מכבי) ושיש עוד דרך ארוכה, ואני לתומי האמנתי גם כמוך שיש עוד דרך ארוכה ושאפשר להתגבר. לא תיארתי לעצמי שהמוות יגיע כל כך מהר.

כמו שהייתי איתך ביום הראשון הייתי איתך ביום האחרון, הילה של אורה קרנה מגופך שהלך ונשחק, עינייך היו עצומות, עמדתי והבטתי בך, פתאום פקחת את עינייך וחייכת, שאלתי לשלומך, כתבת לי להיט, דיברנו כמו תמיד, וצחקנו על מצבים שונים, לבי היה מלא דאגה, סירבתי להבין שאת הולכת למות, העמדתי פנים שאת הולכת לצאת משם ולחזור אלינו, מילותיי האחרונות לך היו תהיי חזקה ותהיי אופטימית, וכמו תמיד גם הפעם חייכת למשמע המילים הללו, ואני בכל מאודי רציתי שגם הפעם תנצחי את המשבר הזמני ותחזרי אלינו ולא חזרת.

מותך שובר את הלב, כי התרגלתי אלייך חייה, ולא הבנתי שהגעגועים למת הם הדבר הכי קשה שבן אדם יכול לחוות, אני מתגעגע ויודע שלא עוזרים הגעגועים, ולא מרפאים את הלב. בדרך כלל כשהתגעגעתי והתגעגעת נפגשנו, אכלנו, שתינו, דיברנו, ופתאום עכשיו כל הדברים הפעוטים שעשינו ביחד הופכים לדוקרנים בלב. עכשיו, לא אראה אותך יותר, תמו השיחות ומתה האהבה, ונשארתי אני החי שאוצר בתוכו את הזיכרונות והרגעים, סוחב אותם ממקום למקום ומנסה לשכתב אותם במילים עבריות, אותן מילים שבדרך כלל התבדחנו על הייסורים הרבים שיש בלידתן, נולדות להן לבד ומנסות להביע את כאבן ואת תודתן להזדמנות הכבירה שנפלה בחלקי להכיר ולאהוב אותך.

דימויים: תצלום של דינה ושני רישומים של אביבה אורי.