זה לא אני, זו את (על כוחה המשחרר של האמת)

אסף אורון

"מי שכל הזמן אוכל את הלב, בסוף נשאר לו לב קטן"

(אורנה אליהו-אורון)

אפשר לראות בפוסט הזה תשובה למה שעודד נעמן כתב כאן. אבל הוא עומד בפני עצמו, כתשובה כללית לז'אנר מוכר לעייפה, גם מעל דפי האמורי וגם לכל אחד מאיתנו מן החיים הפרטיים: ז'אנר "השמאלני המתבייש והמתנצל והמתייסר". וגם כתשובה לכל מי שלא באמת מבין, מה זה שמאלני ולמה יש ישראלים כאלה, שפתאום משתגעים ומתחילים לדבר מוזר.

מבחינות מסויימות הזדהיתי מאוד עם הסיפור האישי של עודד. בעיקר הקטע

"כן, הרבה יותר משרציתי ללמוד באמריקה רציתי לצאת מישראל. לא הקדשתי מחשבה לפרטי תכנית הלימודים שנרשמתי אליה או לחיים הצפויים לי במקום החדש  …אנשים מהגרים כשהם לא יכולים עוד לתאר את עתידם במקום מגוריהם. לרוב רעב, מצוקה כלכלית, רדיפה פוליטית ואפלייה מביאים אנשים לצאת בחיפוש אחר עתיד. אבל גם דברים פחות חמורים, פחות נראים ופחות מפורשים עלולים לעשות את העתיד בלתי-אפשרי."

עזבנו את ישראל בסוף קיץ 2002. לא חשבנו שזה יהיה לעשר שנים, בטח שלא לתמיד. עכשיו נראה שכבר נעניק לילדינו את אופציית ה"תיכון-קולג'" מבית הגשש החיוור. הגדול בן 15, די אתלטי אבל לא בדיוק חינכנו אותו להיות לוחם בקומנדו הימי, בטח לא כזה שמסתער לפנות בוקר על ספינות שייט טורקיות. יותר ויותר הזוי בעינינו להפוך אותו ואת אחיו בן ה-13 (אתלטי אף הוא) לבשר תותחים של הכיבוש. לחזור לארץ בדיוק כדי לדחוף אותם למלתעות הצבא נראה לי כרגע, ועוד יותר מכך, לאשתי – שהיא אגב הרבה פחות שמאלנית ממני בדעותיה הפוליטיות – כמעילה בתפקיד הבסיסי ביותר של ההורות. זה הופך את שנינו, במונחים ישראליים, לחפצים חשודים. ואנחנו גאים בכך. זה גם, בדיוק נמרץ, מה שהביא אותי מלכתחילה לשבור את הכלים עם הקונצנזוס הישראלי בסתיו 2000, ואחר-כך לשלם – השבוע לפני 10 שנים – 200 ש"ח כדי להשתתף בפירסום מודעה בהארץ, מעשה שהתפרסם כ"אומץ לסרב" ונזרק מאז לפח האשפה ההיפראקטיבי של הזיכרון הישראלי הקולקטיבי.

האחריות לגורל ילדינו היתה גם מהגורמים העיקריים שהביאו אותנו לארה"ב שנתיים מאוחר יותר. בין הילדים שלי לבין מדינת ישראל, אני בוחר בילדים מיליון פעמים מתוך מיליון. וזה לא שאנחנו הורים למופת, נהפוך הוא. גם לא הורים שמגדלים את ילדיהם על איזו מוסרניות סטרילית ומתנשאת או באורח-חיים אלטרנטיבי. אבל יש גבול לכל תעלול. ויש גבול עד כמה שמאלנים יכולים לאכול את עצמם על מה שהם לא אשמים בו.

אני כמעט לא מנופף בשהות שלי כאן בסיאטל כבצעד פוליטי. אחרי הכל, זו איזשהי תערובת בין גלות פוליטית (שלי), גורמים אישיים ומשפחתיים, וסתם "בריחת מוחות" סטנדרטית של אשתי ושלי. כמו שכתבה יסמין בתגובה לעודד, בשביל מה סתם "לפוצץ יחסים נעימים על שמאלנות-יתר"? ובעצם, מי יודע איפה עובר הגבול בין השיקולים? אני מכיר לא מעט "מוחות בורחים" כאן, שהיה בהחלטתם להישאר בחו"ל יסוד של מיאוס מהיבטים שונים של התרבות הישראלית, ופסימיות כללית לגבי המדינה. ובכל זאת, כמה מאלה שהעדפתי לא לפוצץ איתם את היחסים על שמאלנות-יתר, דווקא כן הפיצו סיפורים על "הקיצוני עוכר ישראל" שנמצא בעירנו, חובר לאויבי המדינה ומוציא את דיבתה רעה. עד כדי כך שבמשך תקופה מסוימת כל ישראלי חדש שהגיע לעיר שמע שצריך להיזהר ממני (עכשיו אני "עתיק", כנראה שכבר לא שומעים עלי בכלל). וגם בישראל, כמובן, עושים לי את זה בהיעדרי. מדי פעם מתגנבת לדברי אמי אנחה על מה שאיזה דוד או דודה אמרו עלי ועל מעשי האיומים. שלא לדבר על פרשת ישראל דוד ואוניברסיטת בן-גוריון, שאני אפילו לא מקשר אליה כאן.

אז לכל הנשמות הטובות האלה שמפיצות שמועות עלי ועל חברי לדעה ומסיתות נגדנו,

ולרוב שאר הישראלים שעדיין לא מבינים מה ה"סמולנים" האלה רוצים מהם,

ועוד יותר מכך, לחברותי וחברי השמאלנים שאוכלים את עצמם ואחד את השני,

(זה כולל את אלה שרואים בטיפוסים כמו יסמין וכמוני מין "ליברמנים של השמאל" שמחפשים איזו אחדות וזקיפות קומה שלא לצורך,

וגם את אלה שעושים מבחני טהרה למי ש"לא מספיק שמאלני" עבורם, כמו שעשו לי ב"גדה השמאלית" לא פעם אלא פעמיים,

וגם את אלה שכותבים בהאמורי – כמו עודד או יותם – שהשמאלנות שלי היא בסך-הכל חיפוש אנוכי אחרי זהות, או אחרי ג'ובים, ובעצם נוח לי להישאר עם הסטטוס-קוו ולהרגיש טהור).

לכל אלה אני מקדיש את המסר הפשוט הבא:

זה לא אני. זו את. זה לא אני, אסף, שהוא הבעייה פה. זו את, מדינת ישראל. הבעייה היא די פשוטה, אבל אמיתית לגמרי ומאוד חמורה: את לא דמוקרטיה – את מדינת כיבוש. ובכנות, אם הייתי יודע איך לפתור אותה בשבילך, הייתי עושה את זה עוד היום.

לא מדובר ברגישות-יתר שלי או ברחמנות-יתר, או אהבת ערבים או שנאה עצמית. ובטח שלא (לצטט שוב את עודד) בקיבעון על "זהות דיסידנטית". או כל חארטה פסיכולוגיסטית אחרת. מבחינתי מדובר בתצפית אמפירית בסיסית. וכאיש של מדע וסטטיסטיקה, אני מבין בדיוק למה הכוונה כשאני אומר את זה.

לא ארחיב בהסבר התצפית הזו מעבר לפיסקה אחת. הדברים ידועים למי שרוצה לדעת, והראיות קיימות שחור על גבי לבן: ישראל היא מדינת כיבוש, נקודה. האמונה כאילו יש איזשהי "דמוקרטיה ישראלית" שקיימת באופן נפרד מן הכיבוש, היא אמונה תפלה. מדינת ישראל היתה בקושי בת-עשרה כשגילגלה את עצמה לתוך מלחמת ששת הימים. ובערך שלוש שניות אחרי סוף המלחמה הזו, כל המנגנונים של המדינה התחילו באופן ספונטני ומסיבי למחוק כל זכר לקו הירוק ולהטמיע את העובדים הפלסטינים בכלכלה הישראלית ולהמציא קומבינות להשאיר את השטחים (שבמקור כללו גם את סיני, ועדיין כוללים את רמת הגולן) בשליטתנו לנצח, אבל כמובן בלי לתת לתושביהם שום זכויות. ומאז ועד היום, תחת אינספור ממשלות "ימניות" ו"שמאלניות", שלטונות ישראל לא חדלו ממלאכת-קודש קומבינטורית זו. היום יש בפלסטין סבים וסבתות שנולדו תחת הכיבוש. השנים האבודות של "ישראל הקטנה", שרובנו המכריע לא יכול בכלל לזכור, עבר זמנן ובטל קורבנן (חוץ מזה שהן היו רחוקות מאוד-מאוד מאיזו אידיליה דמוקרטית, אבל כאמור לא נרחיב). זה מבחינה היסטורית. מבחינה גיאוגרפית הכיבוש מתחיל במרכז ירושלים, הוא מתחיל 15 ק"מ מהרצליה ונתניה וחדרה. ומאות אלפי אזרחים ישראלים, שמקבלים את מלוא התקציב והשירותים של כל משרדי הממשלה ואף מעבר לכך, נטועים להם בלב ליבו של הכיבוש. אז פשוט אין חיה כזו, משטר ישראלי נטול כיבוש.

יש ויכוח אם הכיבוש הוא אפרטהייד. מבחינת מאפיינים ספציפיים, מדינת הכיבוש שלנו אכן נופלת איפשהו בין האפרטהייד הדרום-אפריקני לבין גירסתו המרוככת בדרום ארה"ב של אמצע המאה ה-20. אם האפרטהייד הוא לא רק שם למשטר מסויים שהיה בארץ מסויימת, אלא שם משפחה – אז הכיבוש בהחלט שייך למשפחה הזו. אבל למי שנעלב מהמילה "אפרטהייד", אין בעייה. יש לי בשבילכם תיאור יותר מדויק וקולע של המשטר במדינת ישראל-רבתי:

אתם חיים תחת משטר הונאה. ישראבלוף.

אם יש משהו שמייחד יותר מכל דבר אחר את ההווייה הציבורית של מדינת הכיבוש שלנו, זה השקר האובססיבי, הרב מימדי, הבלתי פוסק. רשויות המדינה משקרות זו לזו ולעצמן, כדרך-פעולה שגרתית (בג"ץ כבר אמרנו?). יום-יום הן משקרות לאזרחים במצח נחושה. וכמובן, כולם ביחד משתפים פעולה לשקר לכל העולם, ולזה קוראים "הסברה". אנחנו מאלפים את יהודי הגולה לשקר בבלי-דעת לחבריהם הגויים. אנחנו משקרים על העבר שלנו (כן, כן, משקרים בלי הכרה על 1948 ועל מה שקרה לפני זה וגם אחרי זה), ומשקרים לגבי תכניותינו לעתיד.

אז אחי ואחיותי השמאלנים: תפסיקו לאכול את עצמכם על הצורה בה אתם מתמודדים עם משטר ההונאה הזה. בין אם אתם פעילים יותר או פחות, "נחמדים" או לא, רוצים מדינה אחת או שתיים, חיים בארץ או בחו"ל: לזכותכם עומדת העובדה הלא-פעוטה, שלפחות היכרתם במציאות ואתם לא עושים שקר לנפשכם. בחרתם באמת הכאובה, יותר נכון היא בחרה בכם ולא ברחתם ממנה. ואת זה אי-אפשר לקחת מכם. זה לא קל לחיות עם זה. רוב שאר הישראלים שאתם אוהבים אותם וזקוקים להם, ממשיכים לשתף פעולה עם השקר ולהכחיש את קיומה של המציאות הזו, להסתכל עליכם כמו על משוגעים (במקרה הטוב) וללחוץ עליכם שתחזרו להכחיש כמוהם. אל תתביישו לבקש עזרה כשצריך, רוחנית רגשית נפשית או אחרת.

ואם אתם עדיין מתעקשים להתבייש ולהתנצל על חטא השמאלנות, הנה טיפ קטן: בעוד הרבה-הרבה שנים, כשנהיה זקנים או כבר מתים, והמשטר הארור הזה סוף-סוף ייפח את נשמתו – אז תגלו שכל אלה שלעגו לכם והטיפו לכם מוסר והדירו אתכם והסיתו נגדכם, הם בעצם כל הזמן ידעו והזהירו ופעלו ללא-לאות למען הצדק והשלום והשכל הישר, והכל קרה בזכותם. רק אותכם משום-מה אף אחד לא יזכור. אז תפסיקו להתבייש ותרגישו חופשי לתת לעצמכם קצת קרדיט והרבה אהבה כבר עכשיו. תנו לעצמכם חיבוק, מגיע לכם. תאמינו לי, זה יעזור לכם להרגיש קצת פחות רע גם עם הכיבוש וגם עם עצמכם. כי מי שכל הזמן רק אוכל לעצמו את הלב, בסוף יהיה לו לב קטן.

וכתבתי את המונולוג הזה, קודם כל כדי להזכיר את הדברים האלה לעצמי. גם אם אתם מרגישים שאף אחד בעולם לא אוהב אותכם כמו שאתם – אני כן אוהב אותכם. אחי ואחיותי אתם, ותמיד תהיו.