לידיעת השמאל-מודרנים: היופי כבר כאן

איתמר טהרלב

פעיל שמאל ותיק סיפר לי לפני כחודש כמה בעייתי לארגן סמינרים של "שמאל", כאשר הצד הישראלי ברובו צמחוני בעוד שהצד הפלסטיני איננו כזה. תמונת התשליל נוגעת להיבטים נוספים, ביניהם: עישון סיגריות, יחס  לדת, לבוש ותספורת וסוג גבריות.

בהכללה סוציולוגית גסה, בין הירדן לים, רוב החיים בו- היהודים הנוצרים והמוסלמים- אינם צמחוניים, הינם מעשנים אקטיביים ופסיביים, מסורתיים לא חילוניים (למשל לא יאכלו חזיר), דומים מאוד פיזית והתנהגותית, ולא מצביעי שמאל.

במפגשים של פלסטינים עם שמאל-מודרניסטים, נראה כי השמאל-מודרניסטיים אינם נמצאים בהוויה משותפת במובן ה- Dasein של המילה. נראה שהמפגש מתרחש בכלל בזמן עתיד ולא כבילוי מהנה. המודרניים מדמיינים את מסמך קורות החיים שלהם מתמלא, בדרך לעוד משרה נוחה או תכנית לימודים באנגליה, כולל מלגה מלאה. לפי רעיון של "הזמן הכלכלי המערבי", המתקיים בעיקר לפי פרודוקטים של העתיד, השמאל-מודרניסטיים בסה"כ רוצים שמפגש השלום "ייגמר בשלום" והם יוכלו כבר ללכת הביתה, אחרי שסימנו וי ביומן הנאורות הנקי שהם מנהלים בדמיונם. מפגשים אלו יכולים להצטייר כמעשה דתי, במובן הדתי המערבי-נוצרי: מעין חוב לדת שצריך לפרוע.

במחנה קלנדיה שומעים אייל גולן 

 השמאל-מודרני הישראלי מתקרב לפלסטינים ומנסה לייצר התחברות וחתירה למגע עימם במפגשי השלום. אלו מפגשים שאמורים לכאורה לאתגר את התפיסה הקיימת, המנסה להפריד בין ישראלים לערבים. אך באותו הזמן, השמאל-מודרני יטהר את המרחב והפועלים בו דרך החלוקה של מערביים ומזרחיים. כך מעולם לא תישָּׁמַע מוזיקה מזרחית בשיח ג'ראח או במועדון "הקצה". כאשר אגיע ביום חמישי לאותו מועדון "הקצה", יעירו לי למה התלבשתי כמו "ערס"(כך קרה), אבל השמאל-מודרנים יחפשו במקביל להוסיף חברים פלסטינים מזרחים בפייסבוק, כי ככה עושים מודרנים: "לאהוב ערבים ולשנוא מזרחים" או במילים אחרות "לאהוב מזרחים ולשנוא מזרחים", בדיוק באותו זמן.

גם מזרחים שפעילים בהפגנות שמאלניות תמיד יטשטשו את הזהות שלהם בשביל לא לבלבל את המודרנה הפושה בשמאל: הם יגדלו ראסטות, יעשו תספורות של חצי קרחת, ילבשו מכנסיים קצרים, ירכיבו משקפיים גדולות ועוד כל מיני דברים בשביל לא להיות דומים בטעות לפלסטיני הממוצע וכך ליצור בלבול מתבקש בסדר.

ברונו לאטור, אולי גדול האנתרופולוגים החיים כיום, מדבר על המודרניות כפעולה של טיהור והכלאה בו זמניים, "המודרני מעמיד תמיד שני סירים על האש". זאת אומרת, עושה שתי פעולות סותרות במקביל, תוך שמעמיד פנים שאינו יודע על כך.

במכונית עם מודל ישראלי עברנו את המחסום מתוככי הממלכה-ספק גטו לבית לחם, אני ושני חברים ערבים ישראליים, שהם גם חבריי לעבודה, בדרך למפגש מאורגן ומאושר (מול כוחות הביטחון יש לחתום על טופס ויתור) על ידי עמותת המפגש הבין דתי. בעמותות רבות למען השלום רוב המשתתפים הינם מהשמאל החילוני הלבן, אך בעמותה הזו לא כך הדבר. אולי מאחר וזו עמותה ענייה שעניינה דיבור דתי נמצאים בה בעיקר מזרחים. אם כבר ישנם אשכנזים הם לרוב דתיים (או דתיים לשעבר ולפיכך אינם חלק הכרחי מההגמוניה הישראלית מודרנית, בדומה למזרחים). אני מודה שחששתי בתחילה, אך לאחר שהגענו הבנתי שמראי החיצוני, סגנון לבושי והערבית הסבירה שלי (Thanks Mom and Dad!) מייצרים תחושת נוחות ומקומיות שמשתלטת עליך כאילו אתה ממש חלק מהסדר של הדברים.

 מה שלא עוזר לי ולחבריי בכניסה למועדונים בשטחי 48' המולבנים הוא יתרון חברתי עצום בשטחי 67'. "בשטחי 67' למראה ולאופי שלנו יש ערך", כך הסברתי לחבר ערבי-יהודי קרוב מהשכונה שהצביע בבחירות האחרונות לליברמן. בשטחי 67', מזרחים נחווים על ידי פלסטינים בתור "ערבים על חצי קלאצ'" שרק טכנית רובם עדיין אינם דוברי ערבית באופן מלא. גם אם אינם מלהטטים בערבית, הם עדיין מפורשים כערבים פוטנציאלים וכך מוזמנים אינספור פעמים, בסבלנות עקשנית, לחזור ולדבר ערבית ובעצם לחזור ולדבר עם הוריהם, סבתותיהם ועם עצמם. אולי בשונה מחוויות של אשכנזים עם ערבית, מזרחים, אם כבר, לומדים ערבית גם בשביל לדבר טוב יותר עם משפחתם ולא בהכרח בגלל פוליטיקה או על פוליטיקה. ובאמת, מאז שהתחלתי (או חזרתי) לדבר ערבית עם הוריי זכור לי שמשהו לא מוסבר באווירה ובתקשורת בינינו התחיל להשתנות.

 אם להרחיב על הנקודה המזרחית שמדוברת לעיתים בבלוג, טרם הציונות יהודי האסלאם בעיקר היו לא מודרניים במונחיו של לאטור, שכן הם לא עסקו בהפרדה בין צרפתיות לערביות או בין דת לחילון. הם היו הכול ביחד: ערבים-צרפתים, מסורתיים וכו. יהודי ארצות האסלאם, שהגיעו ברובם יותר משכילים ואף "מערביים" יותר מיהודי מזרח אירופה, במקביל להיותם מסורתיים וערביים יותר, "טוהרו" על ידי המדינה המודרנית הישראלית ממאפייניהם החזקים והמבלבלים. "גם ערבי וגם מערבי, גם חילוני וגם דתי" היה כנראה יותר מדיי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה. עזיזה כזום (וגם ברוך קימרלינג, אללה ירחמו) עושים מהטענה הזו דברים מעניינים נוספים.

במקביל לטיהורים שהופעלו על מזרחים, המדינה המודרנית הכליאה אותם  לערביות פלסטינית מבחינה מעמדית (אפילו היום, באגד ירושלים, ישנם נהגים פלסטינים ויהודים מזרחים עם אותו צווארון כחול, נסו את קו 19 או את שוק המוניות בירושלים), תוך שהיא מתכחשת במודרניות מרהיבה לכל המהלכים שעוצבו על ידה.

פעם היו איכרים בפולין, היום עושים לנו דאווינים של מודרנים 

אולי המעניין מכל הוא שמדינת ישראל במובן מסוים מיזרחה את כולם (מזרחים ואשכנזים) שלא בכוונה, או כי "מעולם בעצם לא היינו מודרניים לפי לאטור". פה טמון יופי מסוים: כולנו דוברים שפה מזרחית-עברית, כינוס רוב מזרחי באוכלוסייה, תרבות מזרחית דתית-יהדות, ומגורים פיזיים במזרח התיכון, שהוא כאמור מאוד מאוד מזרחי. זאת אומרת שהציונות טיהרה את יהודיה, תוך שיפוי כלכלי לחלק מסוים אך גם מחקה את היידיש, הערבית, הספרדית, הצרפתית ומקביל הכליאה אותנו למציאות מזרחית (ולנו יש פלאפל) ומודרנית.

במקביל לעובדה שהציונות יצרה ליהודים סיטואציה מזרחית אירונית וצפופה, אליה המונים מתכחשים או מתנגדים בחירוף, במציאות הלא מודרנית מוגברים עוד ועוד חיבורים והכלאות "זרות" למודרנה. למרות התאווה לטיהור וניקיון, המציאות עצמה תמיד היברידית וכך, אני מכיר ערבי ישראלי שרכש דירה בכפר אלעיזרייה (שטח B )הסמוך למעלה אדומים וקיבל אישור לגור שם לאחר שהוכר כמתנחל בבית משפט ישראלי, לאור התקדימים של האזרחים היהודיים של זמן 67'.

פלסטינים כיום מתגוררים בפסגת זאב, גילה, גבעה צרפתית ומעלה אדומים (וכמובן חיפה, לוד, עכו רמלה) ולומדים במכללת אריאל. הילדים ההיברידיים של ההכלאות בשטח ממשיכים להגיח בדמות בנות יהודיות שרוצות לשכב עם ערבים ואפילו שיר עם כמה גרסאות על העניין, או מזרחים ופלסטינים שעוברים מסיבות גיבוש בבתי הכלא בישראל לעבירות קלות, בבתי החולים, בסופרים של רמי לוי עם מוזיקה מזרחית ברקע, אירועים מזרחיים כמו חתונה ביפו חיפה וירושלים (אף פעם לא בתל אביב שהיא מקדש מודרני), או סתם שותפים לעבודה במהלך שכנראה יגדל עד שלבסוף מתפרצים, יוצאים מאחורי הקלעים ומאיימים על החוקה המודרנית עצמה, וזו קורסת ולנו נהיה יותר קשה להסביר מה קורה פה. 

המשך קיומו של השמאל-מודרניזם, הפועל כמטהר אוויר בישראל, מוטל בספק מכמה בחינות:

השמאל-מודרני, אם יפעל לתיקון מעמדי כלל-חברתי, יבטל את מקורות הכוח שלו. למשל, הוא יכול בקלות יחסית, באמצעות קשריו, לפעול לביטול המבחן הפסיכומטרי הטאוטולוגי הפוגע בשכבות החלשות ובמצוינות הצמאה למגוון, אך אז הפריוילגיה שאיפשרה לו לטהר, להפריד ולסדר תפגע, כי  גילמן ייכבש על ידי "ברברים" והוא ייעלם כולו.

 או, שלא יפעל לתיקון מעמדי כמו תמיד, אך אז הוא לא בדיוק שמאל, אלא שלוחה של המודרניזם שסופו להיבלע.

לחלופין, נאמר ויהיה שלום. אז תתקיים "ערביזציה של המרחב", תהיה חלפנות תרבותית בין מזרחים למזרחים וירידת מחסומים תרתי משמע. יהיה קשה לדמיין פה מערב מודרני, מונוליתי, חילוני ולבן, שמהווה את צינורות ההזנה של פעולת השמאל המודרניסטי.

לכן אולי נראה כי השמאל המודרני בישראל בעיקר מושך זמן בין הפגנה להפגנה (או בין הלוויה להלוויה) כדי ליהנות, במקביל להיראות סובל וצודק, להנפיק דרכונים, להפוך להיפסטר ולהיות בברלין כמה שיוכל, על חשבון השיטה המודרנית שמסדרת לו את החיים ומכערת את כל השאר.

גם בלי "שלום" העלייה של המזרח כבר מתרחשת על רקע עליית המוזיקה המזרחית ובדמות ברואים היברידיים מגניבים של המציאות ה לעולם-לא-מודרנית. לפחות בירושלים, בפלאפונים של ערבים יש מוזיקה מזרחית בצלצול השיחה, רצון לגור איתנו בעיר אחת ואין סוף חוגים ללימוד ערבית מדוברת למתחילים. זה מזכיר לי את  דבריו של תום שגב מלפני שנה, שמדובר בכלל בתהליך עולמי שכן "האדם הלבן מאבד את השליטה על ההיסטוריה האנושית", או בהשאלה- על ניסוח המודרניות, וכך הוא חוזר סופסוף להיות אדם חי.

 כאמור, גם אם לא יהיה "שלום", הקשר למזרח יוסיף להתחזק, הרי שמזרחים וערבים יחזקו את הקשרים בשקט, מתחת לפני השטח, למרות הטיהורים ( למשל  וגם.)

 קובי פרץ. דו קיום לא מודני

מה יעשה אז השמאל המודרני? האם ייאלץ למצוא לעצמו מתנ"ס פעילויות אחר שבו ימשיך לדבר מול המראה? יעבור לקדימה? ישכפל את עצמו בעוד מפלגת שמאל חדשה?

בישראל נראה שתהליך קריסת הדיכוטומיות והמודרניות מואץ יותר, בשל התנאים הייחודיים של גלי היופי ההיברידיים המאיימים לפרוץ, ואולי כבר לא ניתנים לעצירה.

 כך גם האלימות, החזירות הקפיטליסטית והפשיזם הגואים בחברה הישראלית כיום הם תוצאה ישירה של מודרניזם יתר, דרך הפרדה שהשמאל המודרניסטי "החברתי" מקיים ומוביל בקנאות בין מזרח למזרח, אז נוצר וואקום שבו משגשגת האלימות. כי במציאות אי אפשר להיות גם שמאל וגם מודרניסט, דבר שפועל לבסוף נגד החברה.

ואולי, בעומק הקיום, השמאל הישראלי המודרני מודע לפרדוקסים הללו מקיים ומפעיל את החוקה המודרנית הפועלת לטובתו ולרעת כולם כפרקטיקת שליטה. השמאל המודרני בישראל הוא באופן אירוני חזית הקולוניאליזם המערבי שכן הוא מונע בלהיטות יתר "מהשמאל האמיתי" להתרחש ולהתחבר, דרך הטיהורים הקפדניים שהוא מבצע כל הזמן, בין מזרח למזרח שהוזכרו. לכן עיקר המאמצים של השמאל הזה כיום אינם להשגת שלום, אלא לקידום פרויקט הטיהור הקולוסאלי שמבטיח, בינתיים, את קיומו  העשיר והנפסד, שמירת ערך הנדל"ן בקווי 48', את טיסותיו לחו"ל בקיץ "לשיחות שלום" ועבודות בעמותות נקיות למען ה(ת)שלום. זהו אותו פרויקט טיהור שיחני וממשי המפריד בין יהודים וערבים או בין מזרחים למזרחים, בין רציונאליות ומסורת, בין חרדים לסטודנטים, בין הומואים לסטרייטים.

 

 

 חלום השלום, של "מזרח תיכון חדש" הוא בסופו של דבר חלום קפיטליסטי, או שאולי בעצם לא היה יכול להיות מעולם אחרת, שהרציונאליות מסדירה אותו: כסף זר, מוח יהודי (מערבי) ידיים מזרחיות. הפרויקט הזה קשור בהשתקה והדחקה אדירה של ההיברידיות של המציאות העזה המאיימת לבלוע את כל הדיכוטומיות המוצגות ושתביך את הסדר הכלכלי הנוח של מוזמני עמותת כנס דה מארקר. לכן, כל ניסיון לבחון מחדש את שורשי הסדר המודרני יתקל באלימות, המבקשת לשמר את הסדר הקיים באמצעות הגדלת הפער בין הפרדיגמה והמציאות החריפה.

דומה שבפני השמאל המודרני שתי אפשרויות מבחינתו: או שיצטרך להוציא עצמו מהסדר השמאלי של הדברים או שיוותר על השאיפה האנוכית למודרניזם ויצטרף למציאות. אולי כמו ששלי יחימוביץ הפגינה חוסר מודרניות כשאמרה פעם בכתבה בעיתון "הארץ" טרם כניסתה לפוליטיקה: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים אבל שונאת מזרחים" (ופה אולי צריך בזהירות לאמץ עמדה פוסט מפלגתית, לא מודרנית, או שבטית). זאת, בשונה מתנועת השמאל הלאומי, המודרני אולי גם כן, שהתחיל לדבר על מזרחים רק אחרי שהצהיר שהוא "לא אוהב ערבים".

 כמו שלי יחימוביץ', ג'מאל זחאלקה יוצא גם כן לא מודרני, באופן מעניין בדרך שבה מדבר על יהודים מזרחים (תראו מדקה 2:30):

במפגש האחרון בבית לחם היינו רוב מזרחי. אפשר לחשוב שהמודרניות השמאלית כבר מתאיידת, נעלמת והפכת להיות קול שקוף ומארגן המדבר מתוך ארגונים, דרכונים זרים, סטאטוסים, חו"ל ועמותות עם ראשי תיבות בלטינית. השמאל המודרני, או המודרניזם עם זרועו השמאלית, הופך לרוח וצלצולי מטבעות מתוך המכונה נטולת עשן הסיגריות ונטולת המוזיקה המזרחית, אך הלעולם "מודרנית".

איתמר.

תגים: אשכנזים, ברונו לאטור, גזענות, דו-קיום, המזרח התיכון, השמאל, זכויות האדם, מודרניות, מזרחיות, מזרחים, ערבית, פלסטינים, שלום