“למה את יודעת ערבית?”

by

רתם

(על תשוקה וגזענות, חלק מהחויה שלי כיהודיה דוברת ערבית)

 

מה יותר מכל מאפיין את החוויה שלי כיהודיה אשכנזיה דוברת ערבית?

מתי זה התחיל?

איפה זה ממקם אותי?

המון שאלות, חוויות, זיכרונות, אנקדוטות וכאבים עלו אצלי כשהתחלתי לחפש דרך לכתוב על הנושא. האם להתרכז בדרך בה הלכתי, בערך מסוף שנות העשרה, עד להיותי אשה בוגרת ומשכילה, דוברת ערבית מדוברת ברמה טובה, עובדת בשפה הזאת, אבל כבר פחות פעילה ציבורית בה? הדרך הזאת היא גם ציר של התפתחות והיא גם תנועה מהדרום לצפון, שגם לאורכה יש הרבה מה לכתוב על שפה. השפה היא תבנית נפשית והצפון והדרום דומים ושונים במובנים רבים. האם להתרכז באיך זה הרכיב לאט לאט את זהותי או זהויותי?

או אולי בכלל לדבר על השפה עצמה?

נדמה לי, שיותר מכל, שני רכיבים עיקריים שזורים בחוויה שלי – תשוקה וגזענות.

הרכיב הראשון הוא התשוקה לשפה, השני הוא ההשתקה והגזענות שיש כלפי הערביות והערבית.

הם שניים אבל קשה להפרידם, וכדי להתיר את הסבך, צריך שוב ושוב לנתח את הנושא בכלים שונים.

התשוקה לשפה –

אבי חיבב עלי שפות בכלל וערבית בפרט. הנה, בערבית אפשר לומר "חבבני פי (אל ערבי…)" ובעברית, קשה לתרגם את הטיית הפועל הזאת ואם אומר "האהיב עליי את הערבית" זה ישמע זר. מאוחר יותר הסתבר לי שגם סבי, יליד פולין, למד ודיבר ערבית עם שכניו הפלאחים מצ'רקס שכבר איננה. עוד איני יודעת על סבי כי לא הכרתי אותו, וגם איני יודעת על צ'רקס ועל מה דיבר עם השכנים. אני רק חושבת שאולי יש משהו בתשוקה לשפה שירשתי מאבי שירש מאביו, שלא הכל התחיל פתאום אלא היו חיים ואהבות ותשוקות לפני ואת חלקן ירשתי בלי לדעת. גם את הכשרון לשפות ירשתי מאבי. אני אומרת את זה כי אני יודעת כמה קשה לנשים אחרות, שמאד רוצות לרכוש את השפה. אדבר על זה שוב בהמשך.

בכל מקרה, מהרגע שאני זוכרת את עצמי לומדת את השפה, רציתי להבין כל מלה ששמעתי בערבית, להכיר ניבים ולהגים, להבין עירקית ומצרית, שירים ומחזות. גם סטירה פוליטית עניינה אותי מאד.  למדתי גם לקרוא ולכתוב אך נראה שזה לא היה הצד החזק שלי, שאחרת הייתי כותבת רשימה זאת בערבית. הצד החזק שלי היה הקשר לא/נשים דרך שפה, הרצון להבין את המבנים הלשוניים שלה, והסקרנות האינסופית למרחב הזה, שבו מתקיימת שפה שגם בבאר שבע וגם בעיר רחוקה בעירק, נניח, אנשים דוברים אותה, בשינויים אך גם ביסודות ומבנים זהים.

כך או כך, למדתי ערבית והתגאיתי בכך. פעמים רבות כשדיברתי ערבית, אנשים לא הגיבו לתוכן דברי  אלא לעצם העובדה שאני מדברת ערבית.  התופעה חוזרת על עצמה תמיד והיא משותפת לערבים ויהודים כאחד.  כל צד מטעמיו.  אבל העניין הוא שהתגובה מדגישה את החריגות שבכך.  לפעמים אני רוצה לומר: בבקשה תתייחסו לתוכן, למה שאמרתי או שאלתי.  אבל, התגובות משקפות חשדנות ודעות קדומות ולא נתן כנראה לעקוף אותן ללא היכרות.  כך קרה, שכמעט הפסקתי לדבר ערבית עם אנשים שאני לא מכירה.   מתישהו, כשעוד היו משיבונים חיצוניים למכשיר הטלפון, לפני התא הקולי, החלטתי שאקליט הודעה יוצאת בערבית בנוסף לעברית. זה מביא אותי לרכיב השני. מאז ועד היום אנשים מעירים לי על כך ושואלים אותי את אותה שאלה: "למה בערבית?" אני עונה "אם היתה לי הודעה באנגלית גם הייתם שואלים?" והתשובות הן רבות ומצערות. מישהו פעם ענה לי שאנגלית זאת שפה נורמלית.  יהודים שואלים אותי את השאלה המדהימה "למה את יודעת ערבית?”.  בתקופות שונות עניתי על כך באופנים שונים.  לפעמים באופן מסביר, לפעמים מצהיר על עמדה ולפעמים מהתל.  פעם החלתטי לענות שנמאס לי לענות על השאלה הזאת.

אבל אני לא מוותרת. זה הפך אצלי למין שיגעון לדבר.

היפסטרים בקהיר

הגזענות –

מה עוד לא נאמר על הגזענות? מה יש לי לחדש? נדמה לי, בבואי לכתוב, כאילו הכל כבר נאמר. אם אכתוב כאן רצף זיכרונות בהם שמעתי אנשים מתבטאים בגזענות נוראה ואני התכווצתי או הלכתי הביתה שותקת ומלאת צער, או לא שתקתי, ועימתתי את הדובר עם תוכן דבריו, נדמה שלא אחדש כלום לקוראת. כל מי שחיה כאן בערבית עוברת את זה יום יום. ההבדל הוא ששמי הוא רתם, כך שהדברים אינם מופנים אלי ישירות. אני רק מין "קהל" של האמירות האינסופיות האלה. ואני תמיד מתכווצת. גם כשאני עונה.

אני אומרת שהכל כבר נאמר והכל כבר נכתב. כמה שמעתי דורות של מורות יהודיות לערבית מתלוננות על מעמדה של השפה הערבית בבתי ספר. והתלמידים, בנים של חברות שלי, אומרים לי "איזה כיף לך, את מדברת ערבית. אותנו מלמדים כאילו זאת שפה מתה, רק דקדוק." אבל, ברגע שאני מנסה לדון אתם, בעיקר עם המורות, על ההקשר של התופעה, הן כאילו נסוגות מהדיון. הרי יש לכך הקשר. ערבית בישראל היא גם שפה רשמית וגם שפה של ה"אויבים", וגם, וזה אולי יותר מהכל, השפה שהממסד מנסה להעלים – להעלים מהנוף, להעלים מהזיכרון של המקום, להעלים מהמרחב הציבורי (חשבו למשל על שיר ערבי באירוויזיון – לא פופ מסחרי, שיר אמנותי) וגם, למה לא? להעלים מזיכרונם של אלה שבאו משם – יהודים ילידי ארצות ערביות, בניהם ובנותיהם. ועל זה הם כותבים יותר טוב ממני. אלמוג בהר, למשל, אנא מן אל-יהוד, איזה סיפור מהפנט. ודיקלה, על רצונה לשיר משירי אום כלת'ום ועל התדהמה וההסתייגות במשפחתה. אביה עבד ברהט ודיבר ערבית. היא לא כותבת מה עשה שם, אבל אפשר להבין שהתפרנס, כמו מזרחים אחרים בני דורו, מכך שידע ערבית, כאיש ממסד. אבל רצונה לשיר בערבית נתפס כמשהו מביך, לא טבעי, ובעיקר כמשהו שאינם יודעים איך לחיות אתו. והיא כותבת על זה נפלא בספר תהודות זהות. ובערבית בוודאי נכתבו טקסטים מקיפים על הנושא. אז מה בכל זאת אוכל לכתוב על הגזענות וההשתקה? אכתוב משהו שאקשור אותו למה ניתן לעשות.

אם לחשוב על הנושא כמקשה אחת (מקת'ה, מלה אהובה עלי במיוחד בערבית, אולי כי אני מדמיינת את יופיה של מקשת האבטיחים בלילה, כשהשומר ומשפחתו נחים בסוכה. אולי כי פעם שמעתי מבדואי אחד שהוא וחבריו זרעו מקת'ה במקום עבודתם ליד אילת וארנבות בר אכלו להם בלילה את כל האבטיחים, והתמונה הזאת, שדמיינתי אותה, נחרטה בזיכרון השפה שלי?)

הנושא כמקשה אחת מייאש מדי, מרפה ידיים. תמיד המחשבה, מאיפה להתחיל? איך לחבב שפה על אנשים שאינם מחבבים אותה? לא רק שאין להם תשוקה אליה, היא נשמעת להם זרה, מאיימת, לפעמים נלעגת. למרות שהיא, הערבית, קלה יחסית ללמידה לדוברי עברית.

בישראל יש סגרגציה מכוונת בין יהודים לערבים. אז איך לשבור את המעגל הסגור? מה קודם למה? האם על ידי פעולות משותפות א/נשים ילמדו את השפה? או שרק על ידי למידת השפה יהיו חיים משותפים?

כדי לקשור את הדברים למשהו שניתן לעשות, כדי לא להתייאש ולא לייאש אספר משהו מניסיוני בשנים האחרונות.

הייתי בכנס של תרפיסטיות באמנות והצגתי שם את עבודתי יחד עם שתי יהודיות שעובדות עם ערבים בפאנל "המגזר הערבי, או האוכלוסיה הערבית" או שם דומה.  הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים. היה נראה לי ששמתי על הבמה חלקים ממה שהן חוות ואולי עדיין לא אומרות. הדוברת הבאה התחילה לדבר. היא עובדת בבית חולים, במחלקה קשה, ושם יש דו קיום בין הילדים וההורים הערבים והיהודים. אני מתחילה לתסוס. נו באמת, אני אומרת לעצמי, צריך את החולי והפחד מהמוות כדי לחוש חמלה ושותפות גורל. איזה דו קיום. היא מראה תמונות מעבודות בהם הילדים ציירו בקבוצה. הם ציירו סירות קטנות וספינות. הם דומים, הילדים. ההתמודדויות שלהם דומות. הילדה היהודיה ציירה לסירה שלה דגל ישראל. הילדה הערביה עשתה דגל פלסטין לסירה שלה, אבל (הדוברת מתארת את התהליך של ההיסוס, בקשת אישור ואז מחיקה) היא מחקה אותו והוסיפה לעצמה דגל ישראל. עכשיו, לא רק אני מבעבעת. אני רואה בקהל את השלישייה מיפו מחפשת את עיני, ונראה לי שמבטן מתחנן שאתערב, שאגיד משהו, שלא אשתוק. אני מרגישה נורא כי אני שותקת. אבל אני מחליטה לכבד את הדוברת ולא להפריע באמצע.

הדוברת השלישית חוקרת תרפיה במוסיקה. הרקע שלה הוא של בית דתי אשכנזי והיא מעולם לא נחשפה למוסיקה ערבית לפני המחקר. המחקר שלה מרתק. היא חוקרת מוסיקאים יוצרים שחוזרים למוסיקה הקדומה של ילדותם, של הוריהם, ומכניסים אותה לעבודתם.  היא נפגשה עם מוסיקאים ערבים והם הכירו לה קלסיקה ערבית.  היא אומרת שעכשיו היא שומעת המון קלסיקה בערבית, אבל רק כשהמשפחה שלה יוצאת מבית. אני כמעט נופלת מהכסא. טוב, אהיה מוכרחה להגיב בדיון. זמנה  נגמר.

ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור. היא אומרת שרק היום, עכשיו, כששמעה אותי מדברת, תוך כדי שישבה וחיכתה לתורה לדבר, היא פתאום תפסה שהיא לא הכניסה לחומר שלה את הילדים הערבים בשמותיהם. משום מה היא "עברתה" אותם וקראה להם בשמות עבריים ולא חשבה על זה באופן מודע. זה עלה למודעותה עכשיו. היא תחשוב על זה והיא תתקן והיא מודה לי על כך. היא נרגשת מאד והיא מדברת בכנות. אני לא זוכרת מה אני אמרתי בסופו של דבר. הייתי מוצפת וטעונה. אני די בטוחה שהערתי משהו על הבעל והבן שצריכים לצאת כדי שאפשר יהיה לנגן את אום כלת'ום. אולי לא אמרתי. מה שאני זוכרת זה אותי יושבת שם, על הבמה הקטנה, ונעה, בשעה אחת קצרה ועמוסה, תנועה מייאוש לעבר תקווה. משהו בכל זאת קורה, כשמדברים.

התנועה הזאת, בין בני אדם, ביחסים, היא מה שאני חושבת שניתן כיחידים או יחידות לעשות – לעצור, להעיר, לנתח ולנסות לשנות.

היה לי שביל מיוחד בחיים. ואני לא יכולה לצפות שנשים אחרות ילכו באותו שביל. התחלתי ללמוד ערבית בגיל מאד צעיר, וקל ללמוד בצעירות. הכל יותר קל בצעירות. בין שנות העשרה לשנות השלושים בערך היה לי פרק חיים מאד אינטנסיבי, וזכיתי ללמוד המון בשנים האלה.  עשרים וכמה שנים ללמוד שפה זה המון. עבדתי בארגונים ערבים לשינוי חברתי. בנגב דיברו בניב בדואי דרומי ובירושלים דיברו ניב עירוני, מעט השפעה ירדנית ומושגים מיוחדים לעמיתותי מהגדה, שפת הנכבשות כיבוש צבאי, לרוע מזלן.

יום אחד, בישיבת צוות, הצטרכנו לבחור ציור אחד מתוך שלושה ציורים לספר ילדים. עיינתי בתורי בציורים ואמרתי על אחד מהם, עד היום אינני יודעת למה השתמשתי בביטוי, "הציור הזה הוא בינגו". השתררה דממה. אחרי דקה חברה מבית לחם אמרה "ככה החיילים אומרים כשהם מחפשים בלילה בתוך בתים ומוצאים מבוקש". וכמובן, אל תטעו לחשוב שהנגב דובר ניב אחד. מה שבחרתי לדבר מתוך הניבים הקיימים שם תמיד מיקם אותי במיקום מסוים. עשרים וכמה שנים, כבר קרוב לשלושים בעצם, למדתי ואני עדיין לומדת כל יום, וערבית היא שפה מתחדשת, כמו כל שפה חיה. אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד לחברותי היהודיות – לימדו כשאתן צעירות, כי אין ערך מעשי לאמירה כזאת.  אני כן יכולה להגיד שהערבית העשירה ומעשירה את חיי בצורה בלתי רגילה, שהתבנית הנפשית שקשורה לשפה הוסיפה ונתנה לי נקודות מבט מרתקות להסתכל מהן כמעט על כל עניין ועדיין יש לי עוד מה לחשוב ולהבין בנושא. עוד לא הכל הבנתי.

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

81 תגובות to ““למה את יודעת ערבית?””

  1. אהד Says:

    מאד אהבתי את הגישה שלך לשפה הערבית וגם לחברה הישראלית מכיוון שאת באמת באה ממקום של התדברות ורצון לדבר, גם עם החלקים הגזעניים והחשוכים שבנו. הדוגמה שאת נותנת היא האפשרות של תקשורת בכל החלקים של החברה. מעבר לכך הכתוב הזכיר לי מושג מאד מכוער, שנוצר בהשראת שירותם בשטחים של החיילים הישראלים לאורך השנים: "ערבית מחסומים".
    כל מי ששרת בשטחים מכיר את המושג הזה והוא מתייחס לרשימת המשפטים שכל חייל לומד כדי לעמוד במחסום, כגון "גיבל אוויה" "פיל וון אינטה" "איפתח אל באב" וכו'…
    מה שעצוב הוא שאזרחים רבים ששרתו בצבא מחזיקים בדעה שיש להם ידע בערבית או על ערבית מתוך החוויה ההזוייה הזו של עמידה במחסום. לשאלה אתה יודע ערבית? רבים יענו- אני יודע "ערבית מחסומים".

    • רתם Says:

      תודה אהד. זה כמובן מאד מצער שהכיעור הזה של הכוח הצבאי והשליטה באחרים הופך למשהו שמישהו מדמיין שזה "ערבית". אני חושבת שנעם חיות כתב על זה די טוב בספרו "גנבת השואה שלי".

  2. נעים Says:

    פוסט יפה ונוגע ללב. תודה

  3. ליאור וכטל Says:

    פוסט מרגש ונוגע באנושיותו. אחד המדהימים שקראתי מעודי!

  4. מאיה Says:

    איזה יופי של פוסט. אני מזדהה איתך לגמרי. ההתייחסות אלי כמי שיודעת ערבית היא לא כאל מי שיודעת שפה שלישית נוספת, למשל ספרדית או צרפתית..אלא כאיזה מין קוריוז חולף שמוביל למבוי סתום. ההתייחסות כאן לשפה הערבית היא שאין מה לעשות איתה, ופעמים רבות שמעתי את אנשים אומרים:"זה לא פרקטי". והרי לי קרה בדיוק ההפך, כשהתחלתי לדבר ערבית נפתח בפני עולם שלם , חברתי ומקצועי כאחד.

    • רתם Says:

      תודה מאיה ותודה וחיוך רחב גם למגיבים נעים, ליאור ויאיר.
      הרי העולם שנפתח בפנייך מתקשר תרבותית ולשונית עם עולם שמשתרע כמעט מעירק ועד תימן. לעניין ה"לא פרקטי"… אישית, אני מחליטה שאני לא קוריוז ובכך, מבחינתי אני הופכת אנשים שחושבים כך לקוריוז בעצמם. אני, כמו שכתבתי, ממשיכה להתעקש ומעניין, שבשנים האחרונות, הרבה יהודים סביבי מאד מתעניינים בערבית וגם לומדים, בעקר מדוברת.

  5. יוסף Says:

    כדובר ערבית בעצמי, התרשמתי שההתייחסות שתוארה נפוצה בעיקר בין מצביעי קדימה וצפונבונה.

    • רתם Says:

      אז זהו, שממש לא. נסה לצורך העניין, לשבת בקניון באר שבע, עם הופעה חיצונית של אשכנזיה, ולנהל שיחה בערבית עם קולגה או בוס ערבי

      • יוסף Says:

        מטבע הדברים, יצא לי כבר בכל מיני מקומות. נכון שאני לא נראה אשכנזייה, אבל גם לא משהו מובהק אחר.
        מה שמזכיר לי: שמתי לב שמאז שעברנו לתל אביב – עניין של ארבעה חודשים – הח' והע' שלי נשמעות לי – ואני מדבר על העברית המדוברת – יותר בולטות. האם אני מדגיש אותן יותר, תוך כדי שיחה? או אולי מדבר כמו בירושלים, אבל עכשיו שומע יותר בחדות את האותיות הגרוניות, המסגירות? אני לא סגור על זה אבל נוטה דווקא לאפשרות הראשונה.

  6. יאיר Says:

    וואוו, אני מזדהה עם כל מילה. גם אני אשכנזי דובר ערבית שמרגיש שידיעת הערבית יכולה לתרום כל כך הרבה לקירוב ולגישור בין האוכלוסיות המופרדות האלה. אני משתדל לבנות את הגשר הזה וכמוך לא מפספס הזדמנות לדבר ערבית ולשמוע ערבית (למרות שיש לי הרבה פחות הזדמנויות מאשר לך והעסק נעשה חלוד משנה לשנה…)

  7. גלילה Says:

    אין ספק, כתיבה נשית מיטיבה עם ארץהאמורי.

    משהו שהיה חסר לי – התייחסות לכך שרבים מדוברי הערבית השוטפת הם תוצרי גבעת חביבה החביבה, וקורסים של המודיעין/שבכ למיניהם.

    אני מכירה למשל בחור כישרוני שלמד ערבית בעצמו מתוך סקרנות ואהבת השפה, אבל מכיוון שהוא מדבר בלי מבטא, רבים חושדים בו שהוא מהמוחאברת.

    אני עצמי אגב כישלון גמור בענייני שפות, ושוב ושוב נאלצת להכיר באבסורד ותבקיעות שזה יותר בעבודתי הפוליטית עם פלסטינים.

    • רתם Says:

      ראשית, תודה על תגובתך הסימפטית.
      אני לא בטוחה שמה שאת חיפשת בטקסט אכן איננו.
      בכותרת, שהיא הציטוט של מה שיהודים שואלים,מרומזת או מובלעת האמירה, הדי מאיימת לטעמי, שאם את יודעת ערבית לצורכ י"ביטחון" אז זה בסדר. אבל אולי את יודעת מסיבה אחרת, ואז, מה?
      אני חושבת שהשאלה "למה?" היא הסיפור. הנה, מאיה מספרת על "לא פרקטי" כאילו למה לדעת ערבית?
      אני חושבת כמובן כמוך והטקסט והמגיבים גם מדברים על זה – ערבית בשביל לדבר עם א/נשים, ולא ערבית כדי לצותת או לסחור בנשק.
      אני מבינה אותך לגמרי על הקושי שלך ללמוד ערבית אבל, כל מילה שאת יודעת היא קשר אז – בדון ייאס – בלי ייאוש

      • איתי Says:

        סליחה מראש, אבל עדיין יש פיל בחדר. האם הכשרון שטיפחת והיטבת לתאר שימש את זרועות הביטחון?

      • רתם Says:

        לא

      • רתם Says:

        היי איתי, ובתגובה שנייה, נוספת, בעצם תודה לך על השאלה. השאלה שלך מראה כמה בלתי נתפס הרעיון שמישהי שיש לה חיים תרצה לדעת ערבית סתם.
        כל הפוסט מכוון לנתח ולבקר את המצב בו יהודים לומדים ערבית כדי לשלוט או לכבוש ערבים. ללא שום התעניינות או תשוקה לשפה. חשבתי שזה ממש ברור שלא תרמתי את כשרוני לבטחון. אבל מכיוון ששאלת, הרי ש"אנצל" אותך לומר: תראה כמה זה חשוד שאני אוהבת ערבית.

      • איתי Says:

        שלום רתם וסליחה על תשובתי המאוחרת – ענייני מקלדת והפרש שעות. לא היה לי ברור כלל שכך הם פני הדברים (אשרייך!) שכן אני מכיר לא מעט "מתרגמים ובוכים" – הכותב החביב עלי באתר זה סקר ביסודיות את אותם טיפוסים (מהיכרותו את המערכת) ואת תענוגות הגוף (לא למות ואם כבר אז בת"א), הנפש (להיות יותר מסתם זוג רגליים עם מקלע) וחיי הנצח (בהי-טק או באקדמיה). על כן לא ברור כלל שאמרת "לא" לכל אלה.

        כירושלמי בעברי ברור לי שלא צריך סיבה או חלק באדנות כדי ללמוד ערבית ולנהל חיים דו לשוניים ולכן כוונתך נעלמה ממני. רבים מחברי חיים כך שנים רבות.

    • האמורי Says:

      כתיבה נשית אכן מיטיבה – את מוזמנת לכתוב פוסט אורח ולהזמין חברות

  8. התנשמת Says:

    פוסט פשוט מקסים. מעורר מחשבה וצער רב על ההחמצה הגדולה של החיים פה ומה שהיה אפשר שיהיו.

  9. נחליאלי צהוב חזה Says:

    כבוד. כבוד לך רתם, כאשה הומניסטית, שוקקת חיים (תשוקה), משכילה, רגישה ודעתנית.
    כבוד. זה גם מה שעובר מרשימתך כלפי ערבים, ערבית, תרבות והידברות.
    כמה נפלא היה אם הפוסט שלך היה מפורסם ונדון כפתיח לדיון בפורומים רחבים.
    תודה!

  10. יאיר poes Says:

    תודה רבה על הפוסט היפה.

    יש היסטוריה של אשכנזים דוברי ערבית בארץ שהולכת לפחות מאה שנים אחורה. במחקר שנערך בשנות השלושים נמצאו כ-600 ביטויים בערבית ביידיש מדוברת בירושלים ובצפת. המחבר (מרדכי קוסובר) קרא לזה "יידיש פלשתינאית". לא מעט מאותם ביטויים הגיעו לעברית המדוברת, אם כי חלקם בגוון מזרח אירופאי משהו. זו הסיבה שיש שאומרים שוויה שוויה ב-v ולא ב-w. היישוב הישן האשכנזי – שידע ערבית ברמה כזו או אחרת – נטמע ברובו בחברה הישראלית החילונית, והביא איתו את ה"יאללה" והסברעס (סיומת יידישסטי לצבאר הפלסטיני). הערבית שנמחקה ונמחקת מדי יום כפי שאת אומרת – נוכחת בחברה הישראלית מאד, מתחת לפני השטח. השאלה היא איך ומתי נוכל להביא את הרבדים האלה להכרה כחלק משינוי כללי.

    כמו שרמזת בפוסט הסוגיה של דיבור ערבית סבוכה בעיקר בגלל ההתנגדות בחברה הישראלית אבל לא רק. הקונוטציה של הכיבוש וה"ערבית" הצהלית נוכחת בדיבור ישראלי בערבית, לפחות כאפשרות, באוזני המדברים/ות והמאזינות כאחד. נדמה לי שזה יותר בעיה עבור גברים. ואולי זו הסיבה מדוע יש רתיעה לדבר עם ישראלים בערבית – פלסטינים רבים יעדיפו אנגלית או עברית.

    • אהד Says:

      מזכיר לי את הימים שאסרו בארץ בחוק לדבר אידיש. עוד שפה מחוקה ותרבות מוכחשת.
      ייצוג האחר הגלותי נתפס כאיום על ה"צבריות" על ה"ישראליות", הערבי הוא הקצה של חווית האחרות הזו.

      • יאיר (אחר) Says:

        נאסר בחוק לדבר אידיש? אתה יכול לפרט?

      • רחביה ברמן Says:

        בשנות החמישים היה אסור בעיקרון להעלות הצגות באידיש ונדמה לי שגם להוציא עיתונים באידיש, למשל, וניסו לאסור על ההופעה של הצמד הנערץ יעקבי ולידנטל. בסוף נדמה לי שהשלטון התקפל וזו היתה תחילת הסוף של המדיניות הזו, אבל היא היתה קיימת.

  11. נעמה Says:

    תודה.

  12. אורי Says:

    תודה רבה!

  13. גור Says:

    הייתי פעם במסיבה באוסטרליה שניגן בה די ג'יי שקראו לו משהו כמו מיסטר ראהים. הוא תיקלט מוסיקה ערבית לריקודים לצהלות הקהל הנלהב. לרגע מסויים עצרתי את הריקוד וקלטתי שאני בתוך תופעה די משונה. הקהל לא היה מודע לכל הטקסטים של השירים הממוקססים, גם לא אני. זו היתה הזדמנות לחוות את הערבית כטקסטורה מוסיקלית בלבד. בשלב מסויים הדי ג'יי התחיל לנגן רמיקסים של 'לה לה חיזבאללה' עם דראם אנד בייס מוטרף ב-160 BPM. השירים הפוליטיים שלבשו את המעטפת ה'נייטראלית' לכאורה של רייב הפכו באזניי לרגע לתעמולה, ואז שוב למוסיקה, וכך הלוך וחזור.

    אחת הסיבות שאני לא למדתי ערבית בנעוריי היא פשוט כי זה לא היה 'קול' (cool). זה די מוזר בהתחשב בכמות הקוליות העצומה שיכולה להישפך על כולנו אם רק נפתח את הדלת הזאת. לקוליות יש לעיתים תדמית חתרנית ולא ממסדית. מעניין לראות כמה הממסד הציוני השפיע על הגדרת הקוליות שלנו.

  14. עדו Says:

    ואני יצאתי תקופה עם בחורה דוברת ערבית, היא הייתה בצבא במודיעין כמובן והיחס שלה לתרבות הערבית היה מאד מאד עויין, כשאני השמאלני יחסית ניסיתי למתן אותה התשובה שלה הייתה פשוטה – אם רק היית מבין מה הם אומרים עליך…

    • רתם Says:

      יצאת עם דוברת ערבית של המודיעין. ודאי שהיא ראתה "ערבים" דרך מכשירי האזנה או מכשירי שליטה אחרים. אני דוקא הייתי רוצה לשמוע מה "הם" (הסורים? החמאס? הלבנונים? מי?) אומרים אבל עדיף כבני אדם בבית קפה, או , כמו שקורה לפעמים לישראלים, בארץ שלישית ואז פתאום "הערבים" נראים סתם אנשים, כמו קנדים/הודים או בולגרים.

  15. תומסו Says:

    פוסט נפלא ומופלא. שיתפתי בפייסבוק

  16. יובל Says:

    נהניתי לקרוא.
    לי אין כישרון הכתיבה ואת האינטליגנציה הרגשית של הכותבת.
    אני רק חושב שכל אזרח בישראל צריך ללמוד מגיל 0 שתי שפות, עברית וערבית, כחלק מלימודי החובה מגן הילדים והלאה, ומצדי שבתעודת הבגרות יהיו שני מקצועות חובה: עברית וערבית.

  17. יסמין Says:

    נושא חשוב מאין כמוהו. מזדהה עם חלקים נרחבים.
    הרשי לי להוסיף. אני לא ממש יודעת ערבית, אבל יכולה לקרוא, יודעת דקדוק, ומקשקשת קצת מדוברת ברמה בסיסית, ובעיקר, במבטא נורמלי. אני חושבת שזה מה שעושה את רוב האפקט. הרבה פעמים ביקרתי בחוגים ללימודי ערבית, שבהן ישבו בעיקר כל מיני דודות נחמדות ומלאות רצון טוב שלא הצליחו לעבור את מחסום הווין אנת סאכן, לא עשו אף פעם שיעורי בית ולא הבינו למה הן לא מתקדמות. וגם כאשר ישראלים מנסים להגיד משהו בערבית, הם משום מה מתביישים להגות אותה כמו שצריך, את הט' או הד' הכבדות, את הח והע כמו שצריך, את ההנגנה הערבית. זה כאילו לא מכובד, לא מספיק אשכנזי. זה ממש להישמע *ערבי*. אילו היית מדברת במבטא של אשכנזים, אף אחד לא היה מתפלא.

    ועוד לא דיברנו על חוסר היכולת של כל כותב, מן השורה או אפילו בעיתונים ובהוצאות ספרים, לתעתק נכונה שמות ערביים שפוטים, לא לתקוע תמיד א' איפה שלא צריך (עאבד), לא להכפיל אוטומטית כל ל' (עדאללה, בית ג'אלה), ולא לכתוב שיח' ג'ארח, אפילו שכל אחד שומע איפה ההטעמה במילה. אותי זה פשוט מטריף, והגעתי למסקנה ש(לרוב ה) יהודים יש פשוט איזו נכות בכל מה שקשור לשפה הערבית.

    והאמת, זה די פשוט: כל עוד לא חייבים, וכל עוד הערבית מקושרת מעמדית, אופנתית ופוליטית לכל מה שהוא נמוך ונחות, זה לא ישתנה.

    • יסמין Says:

      (שמות ערביים פשוטים, כמובן. וגם בית ג'אללה, בדוגמה השנייה. אשמח אם תתקנו ותמחקו את התגובה הזאת)

      • רתם Says:

        היי יסמין, אני ממש אוהבת את תגובתך. את יודעת, בספר האחרון של קשוע, כשהעורך דין מחפש את העובד הסוציאלי ברשומות משרד הפנים, הסופר קשוע שם בפיו אמירה מדוייקת ומרה על כך שהממסד אף פעם לא טורח לכתוב שם ערבי נכון. גם ג'וואהר (יהלומים) אבו רחמה לא זכתה, במותה, שקרייני החדשות יבטאו את שמה באופן מכבד ומדוייק.
        מעניין שכשאלון בן דוד או רוני דניאל רוצים לאיים עם המילים הערביות תנזים או תהדייה פתאום נמצאת להם ההגייה הנכונה

    • נועה ו Says:

      לרוב היהודים יש נכות בכל מה שקשור לקריאה ולכתיבה, בימים טרופים אלה.
      אם ב"הארץ" במהדורתו האינטרנטית יש שגיאות הקלדה בכותרת הראשית, וב-Ynet מכניסים מילים בהיבריש בגוף המשפט (ולא, נניח, בציטוט של מישהו) – קל וחומר שלא ידייקו בתעתוק מערבית.

  18. irity Says:

    אני צריכה לראות תעודת זהות עם סימני מגדר כדי להאמין ש"רותם" אינו איזה ניק של טרנסג'נדר מ 8200…
    אם וכאשר…מברוך על הפוסט המרענן. סבא שלי ואביו גם כן למדו ערבית ושלטו בה כשפת אם תחת שלטון הטורקים (וגם טורקית וצרפתית), זה מה שהיה קול אז. לנוכח עובדה גנטית זו במשפחתי כניראה שאין לאשכנזים בעיה מולדת עם היגוי הערבית. מה שיצר את הערבית של "יוצא מודיעין" ו"המחסומים" הוא המבט האימפריאליסטי-אמריקאי שדרכו הישראלי היהודי בוחן את שכנו הערבי מאז קום המדינה הציונית. נידמה לי שישראל מתחרה עם השכנות על מעמד הוסאל המועדף, ויש צורך בידול והתנשאות כדי לנצח בתחרות.
    הניסיונות שלי ללמוד ערבית כשלו ואין בדעתי לנסות שוב, נשאיר משהו לדור הבא. אני מסתפקת בזה שאני יודעת לכתוב את כל האותיות ולקרוא אותן, בלי להבין כלום.
    אני רואה עם זאת שהבן שלי פתוח יותר לראות בערבית שפה *שלישית* "קולית" מאחר שהמורה שלו קולית לאללה.

    אני מבקשת גם להשאיר חרך לקסנופוביה היהודית, בתור מיעוט במרחב ובעולם בכלל שחושש להיבלע. זה לא בדיוק גזענות, זה זיקיתיות בעלת ויסות הישרדותי. ברגע שיחליטו שזה הישרדותי לדבר ערבית, כולם ידברו ערבית כאילו נולדו לתוך זה שלוש מאות דורות.

  19. יוסף Says:

    במחשבה שלישית, העובדה שרתם יוצאת דופן (מבחינת המוטיבציה שלה ללימוד ערבית) מלמדת לא רק את התובנות הלא מפתיעות והנכונות כשלעצמן בנוגע חממשק בין הקהילות. במובן עמוק יותר מדובר באטימות אינטלקטואלית מהותית, שאופיינית לאו דווקא לישראל. חוסר סקרנות במשמעותו הכי בסיסית. בסיסית במובן פרימיטיבית

  20. י.ד. Says:

    ומרוב עייפות כתבתי נקודה פסיק במקום סתם פסיק.

  21. Assaf Says:

    רתם, תודה על פוסט יפהפה וחשוב.

    עוררת אצלי קצת רגשות אשמה מן התיכון. לאורך כל התיכון למדתי ערבית כמקצוע בחירה (לא מקצוע ראשי) מתוך מוטיבציה דומה לשלך, למרות שעדיין לא הייתי שמאלני במיוחד. בכיתה י"ב לחצו תלמידי מגמת הערבית בבית הספר שלי, שהרגישו שהלימודים שלהם יותר מדי מנותקים מהמציאות, לקבל יחידה נוספת בערבית (פלסטינית) מדוברת, וההנהלה הסכימה. הצטרפתי אליהם לשיעורים שהיו מהנים וניתנו על-ידי מורה מעולה, אבל התעצלתי לגשת לבגרות במקצוע הזה – שהם התכוננו אליהן באופן מאוד אינטנסיבי – ולכן נשארתי בסופו של דבר עם רמת ערבית שאינה טובה בהרבה מ"ערבית מחסומים".

    מעניין, שהדרישה ללמוד את שפת המקום הגיעה מתלמידים שלא היו שמאלנים במיוחד ובעצם רובם לא היו שמאלנים בכלל, ושרבים מהם המשיכו לחיל המודיעין. היא היתה פחות או יותר בכיוון של "רוצים ללמוד שפה אמיתית שקשורה לחיים של אנשים ושאפשר להשתמש בה לדבר עם אנשים, ולא רק שפה של עיתונים, דקדוק והיסטוריה של האיסלאם." כנראה שבגיל ההתבגרות ובעיקר לקראת סוף התיכון יש יותר נטייה לפתיחות וסקרנות כלפי הסובב אותך. לרוע המזל התרבות הישראלית יודעת יפה מאוד לסגור את חלון ההזדמנויות הזה מהר וחזק.

  22. עמנואל Says:

    אני מקנא בך שאת יודעת ערבית ככה. אני למדתי בבית-ספר, ועשיתי בגרות (4 יחידות) ועדיין, אני לא מסוגל לדבר ערבית, ובקושי מבין מקריאה או מכתיבה פה ושם מילה, או באופן כללי מה הנושא. שילוב של קושי בקליטת אוצר מילים, וכנראה אי השקעה מספקת. אני באמת אוהב את הערבית, אבל כנראה לא מספיק.

    ובזה אני לחוטא למורשת המשפחתית שלי: סבא של אבא שלי, דוד ילין, שהיה ממחדשי השפה העברית שלט היטב גם בערבית. שמעתי סיפור שפעם הוא נאם בערבית, ואחד משומעיו התפעל ואמר שרק מי שאוהב את השפה הערבית יכול לדבר בה כל כך טובה. אז הוא השיב לו: ואיך לא אוהב את הערבית אם אחות היא לעברית?

  23. השושנה והאבן Says:

    תודה רבה על הפוסט הזה, שדוחף אותי עוד קצת לכיוון של הגשמת חלום ארוך שנים ללמוד ערבית. הקירבה בינה לבין עברית מרגשת אותי, וגורמת לי לחוש שידע בערבית פשוט מוכרח להעשיר כל דובר עברית.

    (אשכנזיה, שמאלנית, אבל בעיקר חובבת שפה)

    • רתם Says:

      שלום השושנה והאבן
      האם אבן מצאת דרך ללמוד ערבית כמו שרצית? סליחה מראש על הסקרנות/חטטנות

  24. matityaho Says:

    באמת מאמר מרתק וממש מלמד והמלצתי עליו לכל מכריי וזריי.

    מצחיק- קודם קראתיו באתרך, מיד לאחר מכן בארץ האמורי ואז זה הופיע גם במגזין כיבוש. אהבתי את הנדידה של המאמר בתוך הגוגל רידר שלי.

    תודה על האזכור של תהודות זהות שהייתי בין עורכיו. למידע נוסף על הספר:
    http://bit.ly/eE5hLx

    או באתרי:
    http://bit.ly/hfLLl1

  25. ריקי ישראלי Says:

    הי רתם, יופי של פוסט.
    התופעה אינה קיימת רק עבור אשכנזיות. אני ממוצא מזרחי, סבים מעדן, אבא יליד מצריים. בביתי לא דיברו כלל ערבית ובנערותי לא רציתי שום קשר עם השפה. ועם חלוף הזמן ועם הצטרפותי לפעילויות פוליטיות כאלה ואחרות, פיתחתי געגועי שורשים, געגוע לשפה שלא הכרתי, לתרבות, למוזיקה.
    כשהתחלתי ללמוד ערבית – קיבלתי תגובות משתאות, מופתעות ולפעמים קצת נגעלות מהסביבה. אין ספק שאם הייתי אומרת שבדעתי ללמוד צרפתית או ספרדית לא הייתי מקבלת תגובות מהסוג המזועזע הנ"ל.

  26. דינה Says:

    אני תמיד כל-כך מתביישת כשאני הולכת ביפו (או ברמלה או בצפון הארץ או סיני) והערבים מדברים איתי ערבית או אנגלית ואני לא מבינה את שפתם. כל מי שאני מכירה גם מצר על העובדה שערבית לא הייתה בתקופתנו שפת חובה. אבי דובר ערבית מהבית וזה מאפשר לי דיאלוג בגובה העיניים, שיתוף פעולה עסקי, אימון (לא צריך לדאוג מה אומרים מאחורי הגב) והבנה עמוקה יותר של התרבות (למרות שאני לייבת להודות שהוא ימני ותמיד טוען שאני תמימה כי איני מבינה את התרבות הערבית בה גדל). בכל מיקרה, שפה היא כלי תקשורת יותר מכך היא פתח להבנת תרבות ותפישת עולם. לטוב או לרע, אנחנו חיים במדינה דו-לאומית וחייבים פשוט חייבים לדעת את שתי השפותץ ללמוד את שתיהן מהגן.
    הרי גם ידוע שדו לשוניים הם יותר אינטיליגנטים, לומדים בקלות רבה יותר שפה שלישית, ויש פחות סכנה שיפתחו אלצהיימר וכו וכו. בקיצור– חייבים לממש באמת את חזון הדו לשוניות!

  27. רחביה ברמן Says:

    נפלא. אני עצמי לא ממש מדבר ערבית, אלא יותר… מגמגם ערבית? מסתדר בערבית? בפעמים שנסעתי עם חברי הצלם לעשות כתבות בשטחים הכבושים הרשמתי אותו בכל פעם ביכולתי העלובה לתקשר ברמה בסיסית מאד ולהשיג או להעביר את המידע הנדרש, אבל זה לא באמת נקרא. פעם התחלתי ללמוד בצורה מסודרת עם מורה, אבל זמן קצר לתוך הלימוד נעצרתי עם 37 גרם גראס ומצאתי את עצמי באבו כביר לחודש וחצי ואז במעצר בית לשנה וחצי… סיפור קפקאי שלא משנה עכשיו.

    יש לי שאלה – כשאת פונה בערבית לערבים בישראל, יוצא לך להיתקל בתגובות… פחות מלגמרי נעימות? מין מבט כזה של חשד או קצת זלזול, סירוב לענות לך בערבית אלא דווקא בעברית? קורה לי לא מעט, ומצער אותי, אבל אני יכול להבין מאיפה זה בא (הן בשל יחסי הכוח והן בשל העובדה שייתכן מאד שהערבית שלי נשמעת מחריד, למרות שאומרים לי שיש לי מבטא מצוין), אבל בכל מקרה אני לא נותן לזה לרפות את ידיי, כי כשכן מואילים לענות לי בערבית אני תמיד לומד עוד מלה או שתיים.

    אבל באמת רציתי לשאול – מוכרת לך התגובה שתיארתי?

    • רתם Says:

      מוכרת, תן להם לבחור, אולי זה מה שחשוב
      🙂

      • רחביה ברמן Says:

        נרגעתי. חשבתי אולי הפרצוף או ההטעמה שלי צועקים "שב"כ" או משו… LOL. אגב, התחלנו לגלגל היום בציוצית רעיון של קבוצת לימוד, אחרי שרבים מאחינו הסמולנים הביעו בושה (שחלקם חשו בה ביתר שאת אחרי הביקור השבועי בבילעין) שאינם דוברים ערבית. יש מצב שבידכי תעלמינא?

      • רתם Says:

        יא רית, אני מנחשת שאתם מעיר רחוקה בדרום?

      • רחביה ברמן Says:

        רובם מתל אפיף. אני אישית מכרכור, ואם זה יותר קרוב אלייך ישמח אותי שזו תהיה הפשרה 🙂

      • רחביה ברמן Says:

        אגב, זה היה "יה רייט" באינגלזית, או… כי את המלה רית אני לא מכיר 🙂

      • רתם Says:

        יא רית זה הלוואי…אבל, אני גרה קצת רחוק
        אולי תעביר לי דרך האמורים איזה פרטים איך לדבר איתך ונדבר

      • אלעד Says:

        אני לומד ערבית מדוברת כבר כמה חודשים, ואני יכול להזדהות עם הרבה ממה שקראתי פה.
        יש בתל אביב (וברחבי הארץ, בעצם) עוד קבוצות שלומדות, ואתם מוזמנים לבקר באתר: http://www.mishmush.org. האתר לא מאוד מעודכן, אבל הוא מעביר את הרעיון, ויש שם הפרטים הנחוצים.

  28. חנה Says:

    תודה רבה רתם על הפוסט היפהפה והמרגש שלך. קראתי גם את התגובות האוהדות של הקוראים ואת תגובותייך לדבריהם, ובאחת מהן התייחסת לאופן שבו בארץ אחרת, ערבים כבר לא נראים כמו "ערבים", אלא כמו כל קבוצה אתנית שהיא: הודים, קוריאנים וכו'. אני כל כך מסכימה עם מה שאת אומרת, וחווה זאת מדי יום על בשרי. אני לומדת כרגע בארצות הברית, וקרוב להיכן שאני גרה יש בית קפה שאותו מנהלים זוג פלסטינאים. הם עזבו את הארץ (הם חיו באזור הכבוש) כבר ב75, פתחו את בית הקפה שלהם, המצליח מאד לשמחתי, ומאז הם כאן. באחד הימים החמיאה לי בעלת המקום על חצאיתי ושאלה מהיכן היא. קצת התביישתי לומר שהיא מישראל. בכלל, אני מרגישה לעתים קרובות נבוכה להסגיר את זהותי, לגלות שאני באה מהארץ ההיא, אכולת הגזענות והדיכוי. במיוחד הרגשתי כך כשעמדתי מולה. אבל היא הגיבה בחביבות רבה, וחייכה ושאלה אותי מאיפה אני. אמרתי שמירושלים והיא סיפרה שהיא ובעלה מבית לחם, ואז גם סיפרה לי את הפרטים שסיפרתי למעלה. הייתי אסירת תודה לה על החביבות שגילתה כלפיי, על שלא שפטה אותי מיד בגלל הדברים הנוראים שנעשים בארץ שממנה אני באה, הדברים שהקבוצה הדומיננטית בה, שממנה מוצאי, עושה (חשבתי לכתוב "שאליה אני שייכת" אבל אני לא מרגישה שייכת אליה, רק לקבוצות קטנות, שנדמה לי מכאן שקולן נבלע בהמולת הגסות והאלימות). בהזדמנות אחרת הזדמן לי לדבר עם בעלה, והוא הסביר לי פנים ואז שאל אותי מאיפה אני, בגלל מבטאי הזר, וסיפרתי לו, הפעם קצת פחות בחשש, כי זכרתי את חביבותה של אשתו. ואכן, הבעת פניו הטובה לא השתנתה ועיניו המשיכו לחייך. ומאז התפתח בינינו מין קשר קטן ומיוחד. אני אוהבת במיוחד לשבת שם כי אני מרגישה שם רצויה ואני מודה להם על טוב לבם, ורק מצטערת שאין לי דרך לגמול להם על טובם, ומתכווצת כשאני קוראת את החדשות מן הארץ, על הרשע והשנאה והאלימות, שמפגינים אנשים מן העם שלי, כלפי אנשים מן העם שלהם. וכשאני כותבת "העם שלי" ו"העם שלהם" זה מוזר לי, כי כאן אני לא מרגישה שיש "הם" ו"אנחנו"; כשבעלת המקום סיפרה לי שמוצאם מבית לחם, התרגשתי, כי נזכרתי ברחובות שלידם הייתי עוברת תדיר, "דרך בית לחם" ו"דרך חברון" שקצת הלאה, בהמשך, הם נעשים "חברון" ו"בית לחם". והרגשתי שכשאנחנו אומרות את שמות המקומות האלה, מציפות את שתינו געגועים לאותה ארץ, ארץ אחת ששתינו מרגישות שהיא הבית שלנו. אני – עם הרבה רגשות אשם ומבוכה, ועם הסתייגות מכל האזורים שגזל העם שלי בחוזק יד, והיא – בוודאי עם הרבה כאב וצער נורא על העוול ועל הסבל הרב שחווים בני משפחתה שנשארו שם (וגם היא מן הסתם זוכה לתזכורות מכוערות כשהיא באה לבקר אותם), אבל שתינו רחוקות משם וזרות כאן. והיא מדברת עם האנשים בשטף, בקלות, שלא כמוני, לי יוצאת האנגלית בכבדות ובהיסוס. אבל אני אוהבת כל כך לשמוע אותה, ולשמוע את הגייתה, שבה נחבאת שפת אמה, השפה הערבית שלא שמעתי זמן רב. לפעמים, כשאני מחכה ליד דלת שירותי בית הקפה, וקרוב לשם גם אזור המשרד, מזדמן לי לשמוע את בעלת המקום או את בעל המקום מדברים ערבית. ואני מתענגת על המילים, מקווה שזמן ההמתנה שלי יתארך, וצליל המילים גם נעים לי וגם מכאיב. ועד עכשיו לא הבנתי למה הוא גם מכאיב, אבל אחרי שקראתי את הדברים היפים שכתבת, אני מבינה. זה מכאיב כי ההקשר שבו שמעתי ערבית עד כה, בארץ, היה תמיד הקשר של "אויבים", שקשור במשהו מאיים, חשוד. וגם אם בתחנת האוטובוס עמדו לידי שני בחורים צעירים ודיברו על התוכניות שלהם לסוף השבוע, זרותה של השפה יחד עם ההוויה הכוללת של עוינות ומתח קשה וגזענות בוטה בארץ (ובירושלים זה בלט במיוחד) תמיד שידרו עבורי משהו לא נעים, מאיים. ופתאום, כשההקשר אחר כל כך, פתאום ברור כל כך שערבית היא שפה ככל השפות האחרות, ואפשר להזמין בה סחורה מהספק, או לדבר עם חברים על מצברוח לא טוב שיש לך או לתאר סרט שראית בקולנוע בשבוע שעבר (וכאו אני סתם מעלה נושאים פוטנציאליים לשיחה, כי לצערי הרב כל מה שאני יכולה להבין מדבריה של בעלת המקום הוא טון הדיבור שלה כשהיא משוחחת בטלפון). ואז אני מבינה איזו תפיסה מעוותת של השפה הערבית שלטת בסביבה שחייתי בה עד כה, ועד כמה לא הייתי מודעת לכך.
    סליחה שנסחפתי למונולוג הארוך הזה ואני מקווה שלא ייגעתי אותך מדי רתם ואת מי ששרד את הקריאה עד כה, אבל הדברים שכתבת נגעו ללבי כל כך והציפו אותי.
    טוב לי לדעת שיש אנשים כמוך. תודה רבה, חנה. 

    • רתם Says:

      תודה חנה. לא יגעת אותי כלל ועניתי עכשיו כי לקחתי לעצמי זמן לקרוא אותך יותר מפעם אחת.
      את כותבת " געגועים לאותה ארץ" ואני מאד מבינה וזה נוגע.
      (בסוגריים : אני רק יכולה לנחש שלבית- לחמים שפגשת שם גם מתלווה לעזיבה רגש "היורדים" – הרי הפרוייקט הלאומי הפלסטיני לא זכה להתממש ובחברה שלהם כיום יש יותר גינוי למי שעזב לחיים יותר "נוחים" מאשר בחברה היהודית -חילונית בישראל)
      משהו בתיאורים שלך הזכיר לי שפעם מזמן הייתי במזרח ארצות הברית והתגעגעתי נורא לשמוע ערבית. פתאום, בתוך חנות כלבו כמו פיילין או משהו כזה, קבוצה גדולה של נשים מצריות מדברות וצוחקות ועושות קניות בערבית. בבת אחת הרגשתי כמה הערבית חסרה לי, אבל לא, לא העזתי לפנות אליהן. רק עמדתי והקשבתי. שוב תודה על דברייך ובהצלחה. רתם

  29. מרב, ירושלים Says:

    את יודעת היכן משיגים אטלס לבית ספר יסודי שמודפס בשפה הערבית?

  30. רחביה ברמן Says:

    מרב – חנויות ספרים ערביות. יש הגבלות חמורות על ייבוא ספרים בערבית בארץ (רבים לא יודעים זאת), אבל זה אני מאמין שקיים בחנות ספרים ביפו, חיפה, סח'נין, נצרת…

  31. י. ורדי Says:

    שלום רתם,
    שמי יצחק ואני מורה לערבית ( צחה ) מזה 20 שנה, לאחר שרות צבאי של 20 שנה ויותר. הוזמנתי ע"י המורה לערבית של אוניברסיטת פרינסטון לתת הרצאה ושיחה על נושאים שמעסיקים מורים לערבית. אשמח אם נוכל להחליף דעות ורעיונות בעיקר באשר להשפעות הדדיות של העברית והערבית. האיזכור של "ערבית המחסומים" העלה בליבי את הרעיון הזה, ואנו מכירים תופעות רבות של השפעת שפה כובשת על נכבשת ולהפך.
    בתודה, יצחק.

  32. מרב, ירושלים Says:

    תודה,

    אבדוק שם, תודה רבה

  33. גיל Says:

    תודה על כתיבתך, רתם. זה פוסט מרתק שהולך ומתעשר מהתגובות (כמו שקורה הרבה כאן בבלוג).

    סחבתי איתי את הרשמים מהקריאה אל שולחן השבת המשפחתי, אז דודתי, מורה לערבית כ-20 ומשהו שנה בתיכון ירושלמי, קיטרה על החדשות וסיפרה שכל שבוע היא מתרגמת לתלמידים במגמה כמה ידיעות מרכזיות והשבוע הכל היה מדכדך (אונס, התאבדות וכיוב'). התעניינתי האם הם קוראים גם עיתונות ערבית, והיא התפלאה ואמרה שגם לשתי ידיעות שהיא מתרגמת הם בקושי מגיעים, ומיעוט השעות והלחץ לבגרות וכו' וכו'. אז בערבית מדוברת אתם בכלל לא נוגעים, שאלתי, והתשובה היממה אותי. נוסף למיעוט השעות, ולחוסר העניין וההשקעה של התלמידים, היא ענתה, אני בקושי יודעת מדוברת, בטח לא כדי ללמד. משם השיחה עברה לערבים הגודשים, עם ילדיהם, את קניון הראל, מהיכן הם באים ולמה דווקא לשם, הערבים האלה.

    • רתם Says:

      תודה גיל ובהזדמנות זאת, תודה לכלל המגיבות והמגיבים שתגובותיהם היו חלק מחויה מיוחדת עבורי. כמו שאמרתי, היו לי חששות מפרסום הטקסט והתגובות הפתיעו אותי והיו לא רק תומכות אלא גם מרתקות. התרגשתי לגלות כמה א/נשים כתבו שהם מזדהים עם כל מילה.
      הסיפור על דודתך מאד מעניין ואני לא מקנאת בה. רק רציתי לומר לך, שבן של חברה שלי למד בתיכון יוקרתי ברמה"ש ועשה מאמץ גדול להתקבל לצרפתית, כולל שעורים פרטיים. כאשר הוא הפריע פעם בכתה, המורה לצרפתית איימה עליו : "אם תמשיך להפריע אתה תעוף לערבית". אמירה חזקה, לא? באופן סימבולי מבטאת את מקומה של הערבית.
      גם הפרסומות ברדיו להורים – עשו מינוי לעיתוני נוער לאנגלית לילדיכם די משקפות את ההבנייה שלנו. הרי לא נשמע מעולם פרסומת לעיתון נוער ששמו נניח אל פג'ר (השחר). כמו שאמרו בתגובות, ערבית "זה לא פרקטי".

  34. רחביה ברמן Says:

    הקטע הוא שפעם הגישה היתה יותר שפויה. כשעליתי לארץ בגיל 8.5 והתחלתי ללמוד בבית הספר "שלום עליכם" בלוד, למדנו ערבית מדוברת מספר כחול עם ציור של בדואי על גמל. עד היום אני זוכר משם סיפורים: צחבנא אילי מן עכא, הדא מש מטעם, הדא מכתב עמל!, והסיפור שאני לא זוכר בערבית, על זה שהתרברב כמה כבשים שחט אבא שלו ליום ההולדת שלו, וחברו שהשיב בסיפור על כל העופות שאביו שחט ליום הולדתו שלו. כשהראשון שאל "למה אביך לא שחט כבש?" ענה לו השני "כי אבא שלך כבר שחט את כולם!" – וזה היה שנים לפני שדניס לירי ירד על תשדיר השירות של קית' ריצ'ארדס נגד סמים במלים We can't do any drugs, Keith – you've already done them all! 🙂

    ואם לחזור לנקודה – פעם לימדו פה ערבית בבתי הספר, גם מדוברת.

    • איתמר Says:

      גיל ורחביה הזכרתם לי שבתיכון זיו בירושלים בכיתות החלשות(מב"ר) היו לומדים ערבית מדוברת ודווקא בגבוהות היו לומדים ספרותית. מה שאירוני זה שבכיתות החלשות באמת היה סיכוי לבוא במגע בלתי אמצעי עם אוכלוסייה דוברת ערבית מתי שהוא בחיים, כנותני שירותים עתידיים. בלי קשר, ללמוד קודם מדוברת הוא יעיל יותר , מניסיוני אחר כך הספרותית זורמת.

      מכירים את הוידאו הזה?

  35. רותם (עם "וו")... Says:

    רתם היקרה, ומגיבים יקרים נוספים –
    ראשית – ברצוני להצטרף לחבריי הקוראים ולהודות לך, רתם, על המאמר הזה (אני לא משתגע על המילה "פוסט").
    שנית – ברצוני לייצג עמדה קצת שונה מזו של חבריי המגיבים. עמדתי שונה גם משום שפוליטית, אני מגדיר את עצמי כציוני (כן, עוד יש דינוזאורים כאלה…), ומעדיף שלא להגדיר את עצמי כימני או שמאלני (הגדרות מיושנות במקצת , לטעמי). אני כן רוצה לציין שעבורי השירות הצבאי היה פרק חיובי, יקר ומשמעותי מאוד בחיים. בין היתר, הודות לכך שהוא פתח בפניי צוהר לערבית, שהיא אוקיינוס, עולם, ומרחבי אינסוף של תרבות, מוסיקה, טעמים, וגם – פוליטיקה (על הדבש ועל העוקץ שבה). אני לא חושב שניתן לעשות דיכוטומיה כל כך דרמטית בין ה"חיובי" וה"שלילי", וזה – בתמצית- מה שאני מבקש להדגיש.

    מהנקודה הזו אני גם מבקש להאיר את התועלות שבלימוד השפה, כן – גם לטובת הצורך הביטחוני (מילה שאינה גסה בעיני) כדי שכולנו נוכל לקיים את הדיון הזה בשפה הזו (עברית), בארץ חמדת אבות (ישראל) בביטחון מלא. לא רק שאני לא מתבייש בשירותי הצבאי או בעובדת היותי קצין במיל', אני גם גאה בזה. לא זו בלבד, השפה הערבית משמשת את הצבא לא רק לצרכי מודיעין או מחסומים (צרכים חיוניים, מה לעשות), אלא גם לצרכים נוספים: תיאום מול אוכלוסיה אזרחית בתחומים כמו אספקת מים, קישור עם כוחות זרים דוברי ערבית, ותופתעו לגלות שגם לצרכי תיאום-פנימי מול יחידות כמו גדוד הסיור הבדואי או מול חיילי צה"ל ששפת אימם היא ערבית (דרוזים, למשל, אבל לא רק).

    שלישית- ברצוני לציין שהשפה היפהפייה והעשירה הזו היא גשר לא רק בינינו לבין שכנינו הקרובים (פלסטינים, לבנוניים וכו') אלא גם בינינו לבין שכנים רחוקים יותר. בקיץ האחרון הזדמנתי לסנגל ולמרוקו במסגרת הכיוון המקצועי שבחרתי (טאקה שמסיה) ונדהמתי עד כמה השפה הזו שוברת מחיצות, במיוחד כישראלי וכיהודי (בפינות האלה של העולם לא צריך להסתיר את הזהויות האלה). נוסף על כך, אני מתחבר לסיפורה של חנה – כמי שמתגורר בשנה האחרונה בפאריס, אני מוצא את השפה הזו שימושית מאוד בקרב המהגרים הרבים שמתגוררים בעיר הזו: לבנונים, מגרבים, תוניסאים, קבילים, יהודים ("צפרוקאים"), מוסלמים ונוצרים. השפה הזו היא אחת המתנות היפות שקיבלתי הודות לשירות הצבאי ואני בהחלט אסיר תודה, גם על מתנה זו.

    לסיום, אני רוצה לציין אנקדוטה נוספת בהקשר המשפחתי- סבי וסבתי שייבדלו לחיים יפים, בריאים וארוכים, עלו ארצה מתימן ושפת אימם היא ערבית. ידיעת השפה הערבית חיזקה את הקשר שלי עימם בכיוון לא צפוי נוסף. היכולת שלי להבין את הפתגמים שלהם, את המבנה הלשוני שבה הם משתמשים, ואפילו אוצר מילים שיש רק להם (שלא לדבר על הגייתם המושלמת) היא בונוס ענק שרק בשבילו היה שווה להזיע כל כך קשה בקורס ההוא בערבית…
    🙂

    רתם, שוב- שקרא ג'זילא ומן פדלכ- אכת'ר!!!

  36. רחביה ברמן Says:

    רותם, נאים דבריך, אולי, אבל קשר הרבה עם המציאות אין להם. רק לאחרונה הודיע המנהל האזרחי בשטחים הכבושים שהתושבים חייבים להגיש לו בקשות רק בעברית.

    ואגב – גם אני ציוני. פשוט אני מגדיר את הציונות קצת אחרת מרוב אלה שמתנאים בתואר הזה.

  37. רתם Says:

    רותם עם וו, תודה על התגובה.
    להיות ציוני למי שנולד כאן בארץ זו ברירת מחדל. זו ההבנייה שלך, זה לא כל כך קשה, להיפך, זה חמים שם בחיק הקונצנזוס וקר בחוץ, למי שמעיז לשאול ולתהות ולצאת מהקונצנזוס, ועכשיו לא רק קר, גם מסוכן.
    לעניין גדוד הסיור הבדואי, בדרך כלל, המיעוט דובר את שפת הרוב.
    קשה לי להאמין שמי שמתגייס לצבא, לא למד עברית. אתה יודע, בבתי ספר ערבים זו שפה חובה. דרוזים? נו באמת, הרבה דרוזים יודעים עברית לא פחות ממני, אולי יותר.
    השקפת עולמותינו מאד שונה ולא הייתי רוצה להכנס לכל פרט. רק אומר, שמה שקרה לך עם סבא וסבתא מרתק. במובן מסוים, הדרך שלך לשפתם ועולמם עברה דרץ לימוד ערבית בצבא וזו דרך מאד ייחודית.
    זה אומר הרבה ממה שניסיתי לומר, מה יש לנו כאן, היהודים, שאיננו מסוגלים סתם ללמוד ערבית? נניח של סבתא? שכראן אלכ וסלאמת אל אמור סלים

  38. קוץ בה Says:

    רתם,

    תודה על הטקסט המעניין. אני רוצה להתייחס לכמה נקודות. מפאת חוסר הזמן שלי אתייחס לטקסט ולתגובות שלך כמקשה אחת – ואת נסי לדמיין את המקשה של החבר'ה באילת ולסלוח לי על כך.

    את הערבית שלי למדתי בצבא ועשיתי בה שימוש אחר כך בהזדמנויות שונות. אני מודה שהטקסט הזה קצת מעליב אותי. בין השורות, נדמה כאילו אני, שלמדתי את השפה לתכלית מסוימת, לא יכול להבחין ביופיה, בקלות הלימוד, בקירבה לעברית ובמקורות המשותפים. אני "מתרגם ובוכה" (אגב, אשמח לקבל הפניה לטקסט בנושא הזה שהוזכר באחת התגובות). גם אני נתקל בתגובות ה"למה אתה יודע ערבית" וגם עלי מסתכלים במבט שדורש ממני התנצלות. אני מאוד לא מעריך אנשים כאלה. אני מסכים עם כל מילה לגבי היחס לערבית כשפה, אבל לא נעימה לי ההדרה שלך אותי מקהילת הנהנים מהשפה והתרבות.
    רבים מאוד מלומדי הערבית במסגרות בטחוניות לא מסתכלים עליה רק דרך כוונות. רבים מאוד ממלמדי השפה במסגרות הבטחוניות השונות אוהבים את השפה אהבת אמת. את התכלית שאותה הם משרתים אפשר לבקר, אבל לטעון כנגד אדם שאינך מכירה (רותם עם וו') וכל שאת יודעת עליו זה מה שהוא העיד על עצמו ("ציוני" וכו') שהוא קורבן של הבנייה בגלל הנכונות שלו לעשות שימוש מסוים בשפה – זאת לא ביקורת עניינית במסגרת הדיון הזה. נראה שבעיניך מי שנמנה על הקבוצה שלך הוא מי שמצביע כמוך, ולא מי שנהנה כמוך מהשפה והיה רוצה לראות אותה זוכה להכרה נרחבת יותר.
    אני מבין מה הקשר בין הסכסוך לבין מצב השפה בדיוק כמוך. אני לא חושב שזה מצב חיובי.
    עם זאת, אני חושב השאלה מה יש לנו כאן שאנו לא יכולים ללמוד ערבית "כדרך הטבע" היא שאלה רטורית בפי השואל, ולא משנה איזה פתק השואל שם בקלפי. הלוואי שזה היה אחרת. אנחנו חלוקים על הדרך להגיע לשם במאקרו, אבל במיקרו אני מאמין שאנחנו שואפים לאותם הדברים.

    מה את אומרת?

    (ולגבי דוברי ערבית שפת אם שמתגייסים לצה"ל – תתפלאי. את צודקת שלתפקידים מסוימים מגוייסים דוברי ערבית שגם דוברים עברית ברמה טובה ואפילו מצויינת, אבל לגבי תפקידים אחרים – ואני מתכוון בעיקר לתפקידים קרביים – הטענה שלך אינה נכונה. נכון שעברית נלמדת בבתי הספר, אין זה אומר כמובן שכולם לומדים אותה היטב)

  39. רתם Says:

    אני שמחה שלמדת ערבית
    אני לא שמחה שלמדת בצבא

  40. רותם (עם "וו")... Says:

    עזיזתי יא רתם – (באצול , לא בציניות!)

    א. מש אולדת פי אלאסראא'יל. יעני, אנא מש "צבאר".
    ב. אנא צהיוני מש באלסבב יעני מן דראסתי (פקט). אנא מאא'מין חקיקי אננא הד'ה אלחל אלאפצ'ל לנא, אליהוד. מן כל אלעאלם, יעני לליהוד מן אלדולאת אלמסלמיה, חית' אליהוד עאשו מפיש אלענצריה אלאנטישמיה כם באלאורובה (או באלעאלם א-צלובי). אלחיאת הן פי אלפראנסה (ואלוזארה אלא אלמע'רב ואלאג'תמאעאת מע יהוד מע'רביון) פקט עזזו הד'ה ראא'יתי.
    ג. באלרא'איתי – אחתצ'אצכ יעני דראסה אללע'ה פי אלג'יש היא מש אפצ'ל היא "לאקשרי". יעני- למאד'ה לסבב ("לז'יטים או מש") וללסיאסה ענדה, כאנת אהמיה? הל ממתאזה אחד' אלאראא' "אלצחיחה" (אליסאריה…, בעיניכ) בדון מערופה אללע'ה אלערביה?? סיאסה פי אלוואחדה אלע'רפה, ואללע'ה פי אלאח'רה. אללע'ה היא אכת'ר אכת'ר מן וסאא'ל סיאסי פקט.

    באלבתסאמאת מן אלבאריס ואללה מעכ-
    רותם (מע "וו"…)

  41. מילו Says:

    מאוד נהניתי מהפוסט.

    אני לא דובר ערבית, לצערי (קצת צבוע, הלא יכולתי ללמוד, אבל זה מה שיש), אבל תמיד מפריע לי שיש שילוט בישראל שלא כתוב ערבית. למשל בתחנת הרכבת בת גלים בחיפה (עיר מעורבת). או באתר שנקרא "מערת צדקיהו" בירושלים, ממש בלב העיר הערבית, יש שלטים ועלונים רק בעברית ואנגלית – ממש אבסורד. או אתר האינטרנט של הגן הלאומי "עיר דוד", שגם הוא מצוי בלב שכונה ערבית.

  42. נעמי Says:

    שלום רתם, תודה על המאמר המרגש.
    מאד התחברתי למפגש שאת מתארת עם ההפתעה היהודית לנוכח ידיעת השפה והתמיה או חיפוש המקור להכרת השפה, כאילו שדרושה סיבה מספיק טובה שתשרת אותך בזכות ההכרה והידיעה הזו ולא מספיק שאת פשוט רוצה ומרגישה שאת צריכה לדעת ערבית. גם אני יהודיה דוברת ערבית ורציתי להוסיף שמהחוויה שלי עם עבודה מול האוכלוסיה הפלסטינית ידיעת השפה הייתה לי לגשר ולמכשול יחד. פעמים העובדה שדיברתי ערבית הרתיעה את הפלסטינים שהסיקו כנראה שהידיעה קשורה לנסיון עבר בצבא או בשב"כ והבנתי שהתמיהה הזו של "אז איך? ומאיפה? ולמה?" הגיעה לא רק מיהודים. גם פלסטינים כבר וויתרו ולא מצפים מהצעד הפשוט (או לא פשוט אך בסיסי) הזה של ידיעת השפה להכרת תרבות ועם והיסטוריה וחיים שוטפים ודינאמים. מסתבר שוב שידיעת השפה לכשעצמה אינה מספיקה, ושהקונטקסט בתוכה שפה חיה ומתקיימת היא שפה בפני עצמה.
    בכל אופן, תודה שוב על המאמר על כל הגיגיו, התלבטויותיו וכיווני המחשבה שהוא יצר אצלי
    נעמי

    • רתם Says:

      תודה על תגובתך המזדהה.
      נכון, ערבית ועברית סבוכות בקשרים מאד נפתלים. כאן פניתי יותר לקוראות העברית ולכן הרחבתי יותר מה מגיבים אלי במפגש "היהודי". פחות הרחבתי להשתמעויות שאת נתקלת בהן, והן מפתיעות, אבל גם לא מפתיעות. לא? הרי יש קהילה שלמה של יהודים שמתפרנסת מהאזנה, ציתות, הסתערבות והפעלת סוכני שב"כ וכו, אז למה שהפלסטינים לא יחשדו?
      איכשהו, יחסי הכוח תמיד שם, גם כשאני כבר הייתי מוכנה להשאיר אותם בבית, מאחורי.
      לדעתי, יש משהו נהדר ונורא בפרדוכס – ערבים כל כך רוצים שיהודים ידעו ערבית- אבל כשהם יודעים, הם חשודים. אני מניחה שאת מספיק מכירה את החיים בגדה בשביל להבין שכל אחד ואחת שם חשודים כל הזמן במשהו. איך החשד הזה מחלחל לתוך כל דבר – זה חלק מהחיים כאן ושם. את יודעת, כשמישהו כאן בתגובות התחיל לדרוש ממני להצהיר בגלוי (בצדק מבחינת העניין) "האם הערבית שלי שירתה את הביטחון…" פתאום, לרגע, גם אני התחלתי לחשוד בעצמי.
      יש רובד נוסף, על איך פרטים מפנימים גזענות, ברמה הפסיכולוגית. כאשר השפה שלי, תרבותי וחיי תמיד נחותים, אני מפנימה שאני שווה פחות. ואז באה התמיהה, למה שמישהי מהצד החזק יותר תטרח ללמוד את שפתי, שפת המובסת? בעיני זה הרובד העצוב יותר. כי יחסי הכוח מפעפעים לתוך נפש האדם והוא חי בתוך עיוות שהשפה שלו היא פחות חשובה/יפה וכו'
      הוא באמת מאמין שעליו כמיעוט לדעת את שפת הרוב אבל פרט מקבוצת הרוב לא מחוייב לדעת את שפתו.
      תודה נעמי שנתת לי הזדמנות לעוד דיאלוג. אינשאללה ח'יר וסלאם אלכ ולע'ליכי (למי שיקר לך)

      • רותם Says:

        נעמי ורתם –
        שוב, יכול להיות שיש פה מימד של ריחוק וזום-אאוט שמאפשר את מה שאני חווה פה בפאריס.
        אני מתרשם, לצד שאלות ה "למה לעזאזל אתה יודע ערבית", שבני שיחי הערבים (בד"כ מדובר במרוקאים, אלג'יראים ולבנוניים) מתרשמים, ואפילו מתרגשים, מכך שישראלי עושה מאמץ (ניכר לעין..) לדבר עימם בשפתם. הכי אני אוהב לשוחח עם אנשים מבוגרים מאוד, זקנים, והאמת היא שרק עכשיו אחרי שקראתי את התגובה של רתם, הבנתי למה: אצלם זה עוד לא חילחל. אגב, הטענה של רתם היא מוכרת מאוד בקרב מי שחוקרים את קהילות האפרו-אמריקאים ואת כל מי שאי פעם דש בנושא של אפרמטיב אקשן. מנגנונים של חינוך וסוציאליזציה שוטפים את המוח (לכולנו אגב, גם לצד "המנצח") ויוצרים את הדבר הזה שאפשר לקרוא לו "תודעה". אני מסכים מאוד עם מה שרתם כתבה לגבי זה שמדובר ברובד עצוב. אני מאוד מקווה שהגל ששוטף את תוניסיה ומצרים, ושיש בו משהו ששובר את הרובד העצוב הזה (סוג של YES WE CAN, רק בערבית) יתברר כזרז של שינוי ממשי.
        בברכה חמה מעיר קרה –
        רותם

  43. ddddd Says:

    ליליייייי

  44. רתם Says:

    יעני?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: