אז למה אי אפשר להגר?

by

1.

חשוב להבהיר כבר בפתיחה:אפשר להגר. אפשר לעלות על מטוס ולרדת בברלין או בסן פרנסיסקו. אפשר להתחתן עם הודית או עם בריטי. אפשר לחפש את תעודת הלידה של סבא מפולין או מרומניה. אפשר להוציא דרכון אירופי, ואפשר גם בלי דרכון אירופי. אפשר, למשל, ללמוד באמריקה, ואפשר למצוא עבודה באמריקה.

חוקי הפיזיקה ותנועת הכוכבים אינם מונעים הגירה. ואפילו הכלכלה (לחלקנו) אינה מונעת הגירה. לעתים היא אף מעודדת אותה. אני מניח שעבורי, עוד כמה שנים, כזו תהיה הכלכלה: מעודדת ללכת, כלומר להישאר. באמריקה.

ובכל זאת, אי אפשר להגר.

2.

אפשר להגר כדי לשבור שבר בארצות הים, או כדי לחיות עם אדם אהוב. אפשר להגר בשביל להיות פרופסורית באוניברסיטה חשובה. אפשר להגר כדי להיות מהגר (הגירה לשם הגירה). הכל טוב ויפה.

אבל אי אפשר להגר כדי לברוח.

חזרתי לניו יורק מביקור של כמה שבועות בארץ, אחרי כמה חודשים בניו יורק (ואז שוב אסע לארץ, וחוזר חלילה). אני מבין (נכון לעכשיו), שמה שגורם לי לרצות (לפעמים) לברוח מהארץ אינו נוטש אותי במקום האחר. ההיפך – זה מחמיר. כזה אני: רוצה לברוח – לא ברור ממה – או להבקיע פנימה, לא ברור לתוך מה. מין תשוקה עזה לתזוזה. אני הולך עמי כשריונו של צב.

שמא זו פתולוגיה נפשית מסוימת? לא בהכרח. אם זה נכון רק לעצמי, אזי אי אפשר להגדיר את זה כפתולוגיה. אם זה נכון גם לאחרים, זה אומר שזו יכולה להיות יותר מפתולוגיה. היא מה שעושים ממנה. אפשר לקרוא לזה, נגיד (אני סתם זורק), “להיות יהודי", או "יהודיגרמני", או "זהות דולאומית היברידית". הפתולוגיה הקולקטיבית היא הזדמנות לקהילה פוליטית.

3.

אנסה להסביר.

כידוע לכם, הימים ימים רעים. אנשים מדברים על פשיזם או על קטסטרופה. כבר נכתב פה לא פעם, שהשאלה בדבר הקטסטרופה היא לעולם סובייקטיבית, כלומר מי שמתעקש לראות אותה, יראה אותה. הקטסטרופה הסביבתית העתידית היא כבר קטסטרופה בשביל הרוגי הוריקאנים ושריפות מסוימים, אבל היא לא בהכרח תהיה קטסטרופה בשביל תושבי לונדון, גם אם האיים המלדיביים ייעלמו לחלוטין מתחת לאוקיינוס. כלומר היא תהיה קטסטרופה בשביל מי שיראה אותה ככזו, והיא כזו בשביל מי שרואה אותה, כבר כעת, כקטסטרופה.

אבל מי שמשתמש במילה קטסטרופה, רוצה לומר: איך אפשר שלא לראות אותה כקטסטרופה? הקטסטרופה היא אם כן, הפנטזיה להסכמה מוחלטת וכוללת, שאיש לא יכפור בה, בכך שאכן מתרחש אירוע מסוים, שהוא הוא הקטסטרופה. בקטסטרופה יש, והרי זה לא מפתיע, איכות אלוהית, מעין תשוקה עזה להופעתו של הלז, כזו שתתרץ באחת קושיות ובעיות.

אני חושב שאני שייך למחנה הקטסטרופה – לאלה שמתעקשים לזהות את הזמן המשיחי ביומיום, את זמן הקטסטרופה. זה לא אומר שאני פסימי. ההיפך: אני אדם אופטימי באופן כמעט פתולוגי. אני באמת ובתמים מאמין במדינה דולאומית, אבל זה נכון שאני חושב שהיא תבוא רק בעקבות קטסטרופה. במובן הזה הפוליטיקה שלי היא משיחית, אני מודה. להגנתי אציין שאני עושה מעט מאוד לקידומה, מלבד עריכת ארץ האמורי והשתתפות חלקית בהפגנות. בניגוד לחסידי הרב קוק, איני עולה בחומה או הורג ערבים. גם לא יהודים. אני מניח לאלוהים ולליברמן לקדם בשבילי את הגאולה.

כל האמור לעיל רק כדי לומר שיש לי מבנה אישיות שמשתוקק אל הגאולה – ובלית ברירה (אם כי אשמח להפתעות) גם לקטסטרופה. אני מחפש ללא הפסק את החדש שברצף הדברים, אותו רצף שאפשר תמיד לראות (גם) כחזרה נצחית ובנאלית למדי (וראו את ספרו המעניין של ערן קמחי, "האינטרנט – מה חדש בהופעת החדש?”). אני מחפש את החדש והרע, או החדש והטוב, את הישן המופיע כחדש. אני אוהב טרנספורמציות דרמטיות.

אם נחזור להגירה, אני מגלה שמה שלא נותן לי מנוח בארץ, לא נותן לי מנוח גם בניו יורק – אבל באופן שונה. בארץ אני לא ממש סובל: כלומר קשה לי לראות את מה שאני רואה – את ג'וואהר אבו רחמה ואלעראקיב למשל – קשה לי להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים שאדישים לסבל הזה. אבל אני לא סובל בגלל מי שאני, בגלל תשוקת הגאולה שלי. אני חולק אותה עם הרבה אנשים, ולאו דווקא (או רק) בשמאל (אם כבר, הייתי אומר שהשמאלמודרניזם מאיים עליה). נכון, אני חסר מנוח, אבל אני משתדל לאהוב את הסימפטומים שלי. לרוב זה מצליח. אני יכול לעשות דברים או לכתוב דברים שמפרקים את הזעם שאני חש לעתים. וזה מרגש, אפילו מהנה.

בניו יורק, לעומת זאת, יש הרבה יותר דמיון ביני לאחרים מבחינת העמדות שלי, או יותר נכון – מבחינת התוכן של מה שאנו רואים בעולם. הסבל הפלסטיני נראה וניכר, וכך גם אומללותן של קבוצות "מסכנות" אחרות. אבל מבחינת מבנה החוויה, הצורה שלה – אני חווה זרות שכמותה לא זכורה לי. אני מוקף טיפוסים רציונאליים מדי, חסרי תשוקה רוחנית או מטאפיזית או פוליטית – לא לגאולה ולא לקטסטרופה. בסך הכול, הם חושבים, צריך "לפתור בעיות", להריץ איזה קמפיין. את מה שהשתבש אפשר להשיב לתיקונו. הכתם בקלות יוסר מהקיר.

זה הטיפוס הליברלי הנחמד שכתבתי עליו פעם. קשה לומר עליו מלים רעות. הכתם מתקשה, מלכתחילה, להידבק. הדיבור הפוליטי פונה תמיד "החוצה" – אל הטיבטים, בעיות סביבתיות בקצות העולם, מסיבות התה – כל אלה בבחינת תמונות בתערוכה. האדם הפוליטי, הדובר והפועל, הוא אינדיבידואל חסר היסטוריה, הצופה בזירה הפוליטית מבחוץ. הוא יודע איך וכיצד נכון לפעול, כיצד מוסרי לפעול. המסורת, החטא הקדמון והתורשתי של האבות, אינם נתונים פוליטיים רלוונטיים.

וזה למרות שגם כאן (בניו יורק) אפשר לזהות את הקטסטרופה. אפשר לעקוב אחר המלחמה באפגניסטאן, המטרידה את התקשורת הליברלית הרבה פחות מזכויותיהם של חיילים הומואים, אפשר לשוטט ברגל כמה רחובות מזרחה לשכונות השחורות והנחשלות כל כך. אפשר תמיד לראות את הקטסטרופה, וגם את הפוטנציאל הגאולי לתיקונה. אבל אני מרגיש מעט בודד בפתולוגיה שלי. הם לא רואים אותה. כלומר הם רואים בעיות, אבל לא קטסטרופה, ולכן גם לא גאולה.

אני רוצה לומר שאי אפשר להגר, כי אי אפשר לברוח. כי מה שאני רוצה לברוח ממנו טבוע בי. זה לא מה שאני רואה, זה איך שאני רואה. בישראל רבים מפגינים מוזרות דומה.

4.

אני חושב שהתשוקה להגירה, הגירה כבריחה, נשענת על איזה דימוי הרמוני – הרמוניה שקיימת בברלין ובפאריס ולא בתל אביב, או כזו שהיתה קיימת פעם בתל אביב, ולא תהיה עוד (ולכן, גורסים המתגעגעים, אין מנוס מהגירה).

אז אולי הסיבה לאיהגירות שלי היא שאין לי דימוי הרמוני. אני לא מאמין שההרמוניה קיימת או התקיימה באיזשהו מקום בעולם. רוצה לומר: היא קיימת רק על המסך. יש הרמוניה נעימה – גן עדנית ממש – בשכונות מסוימות של פאריס. אבל היא אפשרית רק בשל הקטסטרופה בשכונות אחרות. יש הרמוניה בתל אביב, בשל הקטסטרופה הידועה. הארמון של סרקוזי הוא הרמוני, ואשתו מזמרת הרמוניות, אבל הוא מגרש צוענים.

אני לא אומר שאסור ליהנות מההרמוניה, לראות גם אותה לפעמים, לחוות אותה. אבל אני חושב שהיא שקרית כאשר היא מכחישה את הקטסטרופה, כלומר כאשר היא מציגה עצמה כיציבה ונצחית. ואם היא מראה את עובדת חורבנה הבלתי-נמנע, אז היא כבר לא הרמוניה. לכן הקטסטרופה אמיתית יותר.

אלא שאי אפשר לחוות קטסטרופה, אלא אם כן אתה ממש קרבן שלה. אנשים כמוני חיים לרוב במין שלווה נעימה בסך הכל, אפילו פעילי שמאל נרדפים. רק צביעות ויומרה יתכחשו לכך. הדרך היחידה לגעת באמת, לפחות מבחינה אסתטית, היא לחורר את השלווה, להראות את שבריריותה. כמה היא בת חלוף.

גם את זה אני מוצא יותר בארץ. נגיד בשבוע שעבר, ליוויתי חבר מרחביה ועד רחוב הרכבת, במושבה הגרמנית. היה אחר צהריים קריר ולפתע, ממש לפני המסילה (שכבר איננה), ירדה עליי שלווה עולמית. אמרתי לו: “צריך לזכור כמה זה לא טריוויאלי, זה יכול להיעלם. זה ייעלם". הרי הרחוב הזה, בין המצועצעות הטמפלרית לכמה בתים ערביים ישנים, כבושים, כמעט קורס לתוך עצמו, וזה כל כך יפה ומכמיר לב. אין צורך בכובשים נוספים. אבל גם אלה עוד יבואו.

וניו יורק – האימפריה מכחישה את סופה. זה טבעה. ירושלים מראה אותו, ואת כל אלה שקדמו לו. ואני מסתכן בלומר שכך גם תל אביב, לפחות לא באזורים שעברו שיפוץ באוהאוסטי מאסיבי של "עזרה וביצרון". בטוח פתח תקוה, ארץ נוי אביונה, שכל כולה עליבות נוגעת ללב, כולל פרויקט היוקרה "כפר גנים החדשה".


כשישבתי ב”ארומה אם המושבות”, נזכרתי בנתן זך ובאנטי מחיקון. במלחמת לבנון (הראשונה) הוא כתב את זה:

"אין ברירה, מוכרחים להגיד:
גם בארץ הזאת ידענו
תקוות אחרות, לא ריאליסטיות

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

העונה היתה קרתנית, יפה ליציקת
יסודות, השערים נעולים, תחושה של בית.
מי חשב על עולם רע יותר

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

של אריק שרון והרב כהנא.
מקסים זקשנסקי הגיש סקצ'ים
ורגליים נקטעו בדרך כלל

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

רק בעת הצורך ובבתי החולים הממשלתיים."

שנשאל מה מעמדם של הימים שלנו? הימים הרעים ממש ממש ממש? זה לא מאוד משנה. מה שמשנה זה שהימים היו, מהפרספקטיבה הנכונה, תמיד רעים. מה אפשר לצפות מגזע גאון ואכזר של פליטים עלובים? שיצרו מיליון פליטים חדשים? לא רוצה להתגעגע לאיזו אחדות הרמונית מדומיינת: לא בשנות החמישים, ולא השישים ואפילו לא התשעים. מעולם לא היה פה הרמוני וגם לא יהיה, אלא אם כן אתם מעדיפים כוס קאווה (או מיץ פז) על המיץ המר, המעורר.

ואם לא היה פה הרמוני, ייתכן שהאשמה היא בנו. איננו מוכשרים להרמוניה. זה חטאנו הקדמון.

אבל אולי זה רק אצלי (וזו, אגב, האפשרות המפחידה באמת).

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

53 תגובות to “אז למה אי אפשר להגר?”

  1. לשם Says:

    אבל גל, היגרת, לא?
    בפועל, היגרת. אולי לתקופה מוגבלת, אולי תחזור, אבל היגרת. ולא כי לא הייתה לך ברירה. עשית החלטה עמוקה, משמעותית, חשובה מאוד בקונטקסט של החיים שלך – לעזוב כאן, לגור שם. מדוע לא נשארת עם "המיץ המר, המעורר"? הרי דוקטורט אפשר לעשות גם בארץ.
    אני מבין שלא פשוט לך בניו יורק. אתה חש איזשהו חוסר חיבור למקומיים, אם אני מבין נכון. אז תחזור. אין צורך לסבול. פשוט תחזור.

    ושמא בכל זאת, עם כל הקשיים, יותר טוב שם?

    • גל כץ Says:

      אם תספר לפקידי ההגירה האמריקאים שהיגרתי, הם עלולים לגרש אותי. וברצינות – כפי שכתבתי בפוסט, יש סיבות טובות להגר, לא כל שכן לעשות דוקטורט בחו"ל. ניסיתי לומר, עם זאת, שהאפשרות לברוח היא לא אחת מהסיבות הללו, היות שהבריחה איננה אפשרית (לפחות אצלי, או אצל מי שמזדהה עם החוויה שתיארתי).

  2. חגי Says:

    אני חושב שכל מי שטוען שאין ערך לאנשי הפוסט צריך לקרוא את הפוסט הזה. אם יש משהו פתולוגי הוא לך בך אלא במי שחושב שהוא מצליח להחזיק את המציאות יציבה.

    תמיד כשאני מדבר עם אנשים מבוגרים אני מופתע מזה שהם חושבים שיש משהו יציב. אנשים שהתגלגלו בכל העולם, עברו תרבויות, מערכות בחירות, שואות, מלחמות, זוועות, עורכי דין, שפות, מדינות, ערכים ופקידים עדיין מאמינים שיש משהו יציב.

    נדמה לי שאתה לא יכול להגר בגלל שהמילה הזאת, הגירה, מכילה בתוכה את מה שהיא לא. היא מניחה שיש לך מקום נכון, יציב, מקום שאתה עוזב אותו, ושיש לך מקום אחר, שאליו אתה עובר. אבל גם אם אתה נשאר בדיוק באותו המקום אתה בתהליך מתמיד של הגירה, כי ישראל של היום היא לא ישראל של אתמול והעולם בעוד חודש הוא לא העולם של לפני שנה. ברגע שאנחנו מפסיקים לקבל את ההנחה שיש במונח הגירה, שיש מקום יציב שאנחנו עוזבים אותו, אנחנו יכולים להתחיל לדבר במקום הגירה על תנועה. תנועה מחויבת, כפויה. אז כל מה שנשאר לנו לעשות הוא לבחור לאן מבין האפשרויות שיש לנו אנחנו נודדים. ומה שהכי נורא ונפלא – אין לנו שום יכולת לדבר מה האפשרויות האלו שאנחנו קופצים לתוכן.

  3. יובל Says:

    גל – תודה על פוסט מאוד יפה ומעורר מחשבה. הפנטזיה הזו של הגירה היא באמת מעניינת ומכילה המון סתירות פנימיות, כי הרי ברור שגם ארה"ב או גרמניה או צרפת הן מדינות שעושות הרבה עוולות, לדוגמה. אבל אני חושב שאולי החמצת זווית אחת של ההגירה שדווקא עובדת לטובתה, והיא חווית הזרות.
    כשאתה הולך בירושלים או בפתח תקווה אתה הולך בהן כמקומי, הנושא את ההיסטוריה ואת הסוציולוגיה הפרטית שלו בתוכן. כשאתה הולך בניו יורק או בפריס אתה הולך בהן כזר. לכן, אני חושב, אתה מסוגל להפריד בין ההרמוניה של סרקוזי וברוני לבין חוסר ההרמוניה של פרברי פריס. אני מנחש שעבור הצרפתי המקביל אליך הקטסטרופה של גרוש הצוענים שלובה בהרמוניה של השאנז אליזה בדיוק באותה צורה בה מבחינתך שייח' ג'ראח משולב בקניון ממילא הנוצץ בירושלים.
    לכן לדעתי מה שאנחנו מחפשים בפנטזיית ההגירה זה לא ההרמוניה, אלא הזרות. כי הזרות הזו מאפשרת לנו, לפחות בפנטזיה, לבנות לעצמנו בועה פרטית לגמרי. כפי שאתה כותב – האנשים הכי קרובים שמקיפים אותנו הופכים להיות שונים. ובמקום ללכת עם חבר מרחביה למושבה הגרמנית (סיפור יפהפה, אגב) – חבר שאתה חולק איתו את אותו יחס פוליטי להיסטוריה ולארכיטקטורה הירושלמית (ואני לא מתכוון לעמדה הפוליטית דווקא), אתה הולך עם חבר זר ברחובות ניו יורק שמבחינתך הם חסרי היסטוריה אישית. לכן הפנטזיה היא שחווית הזרות תהיה אנטי-פוליטית. שהיא תאפשר – מתוך הניתוק הרגשי – חיים "נורמליים", כלומר כאלו שמתנכרים לקטסטרופה לא כי היא מאפשרת הרמוניה אלא כי היא כופה מערך פוליטי שונה. מערך של מהגר. במובן מסוים זה דומה לציונים שעלו לארץ מתוך רצון למחוק את ההיסטוריה הפוליטית של היהדות בגולה.

    • גל כץ Says:

      תודה. אני מסכים, חוץ מהאנלוגיה לציונות, שהרי כיצד אפשר לומר על הציונות שהיא "חווית זרות אנטי פוליטית"? בכל מקרה, אני מתקשה ליהנות מחווית הזרות כשהיא קבועה ומתמשכת (להבדיל מגיחה של כמה חודשים למקום שברור שאתה רק מבקר בו, נגיד הודו), ובנוסף לכך, אני חושב שזרות ממש – בעידן הנוכחי – אינה אפשרית, היות שהנוכחות של ישראל היא חובקת-כל (אני מתכוון באינטרנט וכו'). לכן אתה מצד אחד זר, ומצד שני לא באמת נפטר מהנוכחות של המקום המקורי שלך.

      • רתם Says:

        גל שלום, זה באמת כבר יותר מדי – גם זרות וגם אישראיל כל הזמן…
        ואגב, בחוויה שלי, ארה"ב היא פשוט מקום שהחיים בו קשים מאד, מהרבה סיבות, אבל זה כבר לפוסט…

      • יובל Says:

        אני חושב שכשכתבתי על הדמיון לציונים היו לי כמה נקודות קונקרטיות שחשבתי עליהן, אבל כרגע אני לא מצליח לשחזר אותן אז נזנח את האנלוגיה הזו.

        לגבי הקושי בלהיות זר – ברור שזה קשה. אבל תמיד הפנטזיות נוטות להתעלם מהחלקים הקשים ולהדגיש את החלקים המפתים. זה טבעה. ודווקא אם מסתכלים על הנקודה של נוכחות חובקת כל אז די ברור שהריחוק הגאוגרפי והסביבתי הוא קריטי כאן. כפי שעפרי כתב למטה – למרות שאתה קורא את טירקל בויינט זה נתפס באופן שונה בניו יורק מאשר בארץ.

        אבל אתה צודק שאתה אף פעם לא יכול להפטר מהנוכחות של המקום המקורי שלך. לו היית יכול לעשות את זה אולי היית פחות זר, אבל חלק מחווית הזרות היא בדיוק ההבדל הזה בין המקום המקורי שלך לבין המקום הנכחי שלך, והמתח שמתקיים ביניהם בכל רגע נתון. כשדיברתי על חווית הזרות לא חשבתי על מישהו שמתנתק לגמרי מהמקום בו הוא נמצא. זה די בלתי אפשרי, בוודאי כיום.

      • אייל גרוס Says:

        בהמשך לדברי יובל, שמחתי לראות את הסכמתך, כי אף כי מאוד אהבתי והזדהתי עם חלקים רבים מהפוסט, הרי שבהתחלה קראתי את הפסקה "אני מוקף טיפוסים רציונאליים מדי, חסרי תשוקה רוחנית או מטאפיזית או פוליטית – לא לגאולה ולא לקטסטרופה. בסך הכול, הם חושבים, צריך "לפתור בעיות", להריץ איזה קמפיין. את מה שהשתבש אפשר להשיב לתיקונו. הכתם בקלות יוסר מהקיר" – כמביעה איזה הבחנה מהותנית בין תודעה פוליטית ישראלית לאמריקאית/אירופאית וכו'… וזה גם איזה רומנטיזציה של האקטביזם הישראלי אל מול מקומות אחרים בהם הוא כביכול יותר ליברלי שאני בעד להזהר ממנה, גם כי בישראל יש הרבה "ליברליזם" כזה וגם כי מצד שני גם במקומות אחרים יש רדיקליזם או איך שלא נקרא לזה… אבל (כפי שהערתי למטה בתחלופה שלך עם עופרי) אני מזדהה עם חוסר האפשרות של ההגירה. אבל, ונכון שיש גם את השינויים הטכנולוגים שיאיר כתב עליהם, צריך לזכור שזה גם מאפיין אינדיבידואלי. יש אנשים שאני מכיר שהם מהגרים הרבה יותר מוצלחים מאיתנו. "היתה איזו הפגנה בתל-אביב" שאל אותי היום חבר, על ההפגנה של "המחנה הדמוקרטי" וכו' שאני עקבתי אחריה באובססיביות בשידור חי בווינט, טוויטר וכו' מלונדון. יחי ההבדל… כמובן שזה קשור גם לתכניות החיים (שלו כנראה בלונדון לנצח, שלי די בקרוב בארץ) אבל גם למאפיינים האישיים (שבתורם לא מנותקים מתכניות החיים…)

  4. יוסי Says:

    Über die Bezeichnung Emigranten

    Bertolt Brecht

    Immer fand ich den Namen falsch, den man uns gab: Emigranten.

    Das heißt doch Auswanderer. Aber wir

    Wanderten doch nicht aus, nach freiem Entschluß

    Wählend ein anderes Land. Wanderten wir doch auch nicht

    Ein in ein Land, dort zu bleiben, womöglich für immer.

    Sondern wir flohen. Vertriebene sind wir, Verbannte.

    Und kein Heim, ein Exil soll das Land sein, das uns da aufnahm.

    Unruhig sitzen wir so, möglichst nahe den Grenzen

    Wartend des Tags der Rückkehr, jede kleinste Veränderung

    Jenseits der Grenze beobachtend, jeden Ankömmling

    Eifrig befragend, nichts vergessend und nichts aufgebend

    Und auch verzeihend nichts, was geschah, nichts verzeihend.

    Ach, die Stille der Sunde täuscht uns nicht! Wir hören die Schreie

    Aus ihren Lagern bis hierher. Sind wir doch selber

    Fast wie Gerüchte von Untaten, die da entkamen

    Über die Grenzen. Jeder von uns

    Der mit zerrissenen Schuhn durch die Menge geht

    Zeugt von der Schande, die jetzt unser Land befleckt.

    Aber keiner von uns

    Wird hier bleiben. Das letzte Wort

    Ist noch nicht gesprochen.

  5. Ash Says:

    כמו שבראנד היטיב להסביר ( http://www.youtube.com/watch?v=I1mlqxxW82k ), אי אפשר להגר מעצמך.
    הדיכוטומיה שמהפכה הפוסטמודרנית עוד לא הצליחה לטרוף לגמרי היא זו של חיים-מוות. השיח סביב הסינגולריות – העברת אדם אל מחשב או יצירת מחשב.רובוט בעל אינטליגנציה אנושית/יכולת העברה מדור לדור מבקש לעשות בדיוק את זה. עד אז, על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. אם אתה גבר לבן, אז אתה נמצא במקום טוב בשרשרת המדכאים. מנגד אתה עשוי לסבול מההכרה שהקיום והדכאנות קשורים זה בזה ו"שניהם גם יחד מחוץ לתחום שליטתנו".

    זך כתב: "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר. עד אז דיבר הרגש, השיר האחר.", טים מינצ'ין כתב: "If you open your mind too much your brain will fall out". בסוטרת הלב נכתב: "צורה היא ריקות, ריקות היא צורה. צורה אינה שונה מריקות, ריקות אינה שונה מצורה. זה שהנו צורה הוא ריקות, וזה שהנו ריקות הוא צורה. וכך גם לגבי התחושות, התפיסות, הנטיות הקודמות וההכרוֹת. באותו האופן, שַארִיפּוּטִרַה, תכונתן של כל התופעות היא ריקות; הן אינן נוצרות ואינן כלות; אינן עכורות ואינן צלולות; אינן מלאות ואינן חסרות.".

    אלו שלושה גישות שונות להתמודדות עם אותה הבעיה, וכמובן שישנן רבות נוספות. ביניהם אני מנסה לומר: הרגשת האחריות על סבלות העולם היא אקט קולוניאליסטי, גברי לבן.

    אני אומר, עשה פחות רע, על פי הבנתך; הימנע מצריכת בשר, רכוש בגדים שאינן דכאנים, וכן הלאה. אולם אל תיקח את הדיכוי כולו על כתפיך השבריריות.

    אוסיף עוד הערה, המשקפת תחושה אישית ומחשבה שמלווה אותי זמן מה. כי הביתיות/הרמוניה שאנו מבקשים, ושאיננה בנמצא, מבטאת את הגעגוע לא אל הזמן שבו היתה הרמוניה אלא לתקופת חיינו המוקדמת שבה עוד לא ערערנו על נסיבות קיומנו. אם אתה גבר לבן שכותב בארץ האמורי הרי שסיכויים רבים שלפחות שנותיך הראשונות מאד היו מגוננות ונוחות. כך נוצר מיתוס, כאילו הסדר הקיים בשנים הראשונות הוא הטבעי, ומכאן ואילך אנו מצויים בתהליך פרידה מאותה תחושה. מגורים ביותר ממדינה אחת, על פי חוויה אישית, מנכיחים מאד את תחושת הזרות, לא רק בניכר, אלא עוד יותר בחזרה למולדת. הכרה במיתיות של מושא התשוקה עשויה לסייע בוויתור על מה שלא ניתן.

    • גל כץ Says:

      אם אני מבין נכון את הנקודה, אני מסכים שהרגשת האחריות על סבלות העולם היא "אקט קולוניאליסטי, גברי לבן", אבל אני חושב שהדרך להתמודד עם כך היא לא לברוח מהפוליטי, אלא לקבל אחריות על העוולות, לא להתייסר בגללן (צריך להבחין, בהקשר זה, בין אשמה לאחריות). כך אפשר להתייצב מחדש בתוך ההיסטוריה.

      רק הערה: אני אמנם "גבר לבן שכותב בארץ האמורי" אבל אין לי שום כוונה לקבל את הצמצום וההנחות המוקדמות לגביי. אני לא רק גבר לבן אלא הרבה דברים אחרים. שנותיי הראשונות לא היו בהכרח מגוננות ונוחות, ואני מכיר לא מעט גברים שחורים או נשים תימניות שהשנים הראשונות שלהן מגוננות ונוחות באותה מידה ואף יותר. 

  6. שיר חבר Says:

    תודה גל על פוסט יפה.
    תן לי רק להעיר שכמו שיש מצב נפשי של תשוקה לגאולה (ולקטסטרופה), יש גם מצב נפשי של הגירה לשם בריחה. זו לא פעולה בזמן נקוב של לעלות על מטוס או להוציא דרכון, אלא הוויה שלמה שלא צריכה להסתיים – לשאוף להסתדר בארץ חדשה, להכיר בה חברים חדשים ולנטוע שורשים (ואולי גם לפנטז על ההגירה הבאה), לקרוא חדשות מישראל בחרדה (לחברים ולמשפחה) מהולה בשמחה שאתה לא שם.
    זוהי הגירה לשם בריחה, ורבים נמצאים במצב הזה (לא רק מהגרים מישראל, אלא ממקומות רבים בעולם מוכי אלימות ועריצות). האם זה בריא? אני לא יודע, זהו דפוס אישיות שנראה לי מתאים למי שיש לו תשוקה לגאולה ולקטסטרופה, אבל לא רוצה "לעלות על החומה" ולפעול בעצמו לזירוזן.
    מעצמך בהחלט לא תוכל לברוח, אבל ההגירה יכולה להיות חלק ממך.

    • גל כץ Says:

      תודה. אתה צודק. הרי בעצם העובדה שאני מקדש מצב נפשי שאיננו הרמוני (ההיפך מהרמוני) – מבחינה אסתטית ופוליטית – אז אני בעצם רומז שגם "בריחה" היא אופציה. המטרה היא אולי לשים את הדברים על השולחן, לתאר את האופציות השונות ברגישות. או אז איש איש יבחר לפי טעמו וחרדותיו. 

  7. יאיר poes Says:

    הביטוי הטוב ביותר לאמונה ב"הרמוניה" שם בחוץ הוא השיר לונדון, של חנוך לוין. כל מי שגר בעיר הזאת ולו תקופה קצרה יודע שהטלויזיה מחורבנת, התיאטרון משעמם, הנימוס המופרסם הוא אשליה גמורה (חוויות של אלימות קשה ברחוב הן לא עניין נדיר), והייאוש פה הוא ממש, אבל ממש, לא יותר נוח. כמובן שעניין של הכנסה ומעמד משפיעים על החוויה האורבנית, אבל גם הרבה כסף לא משנה את העובדה שהבתים פה בנויים חרא, שהאוויר מזוהם, שכדי להגיע לכל מקום שהוא צריך לבלות שעות על הכביש או ברכבת התחתית, שעלות יוקר המחייה של התענוג הזה גבוהה להחריד, ועוד לא הזכרתי את מזג האויר. העיר הזאת קשה ואנשים באים אליה ונשארים בה לא בגלל שיותר נוח כאן, או בגלל שיש פה "תרבות".

    ודוקא כאן הייתי הכי פחות לבד שהייתי בחיים, אולי. עם אנשים שראו את הייאוש והקטסטרופה בכל פינה. בתקופה ההיא כנראה שבאמת הצלחתי להגר, כי הקטסטרופה שעניינה אותי הייתה כאן, לא במזרח התיכון. אבל בשנים האחרונות נשאבתי שוב לקרוא הארץ כל יום ובלוגים בעברית ולחיות רגל פה רגל שם. אולי אני מהגר חזרה.

    • אייל גרוס Says:

      התיאטרון דווקא מעולה, וגם בהחלט יש מוזיקה טובה, ואם נעבור להקשרים אחרים וכשאתה משווה את מה שיש ב Waitrose למה שיש בסופר בארץ אתה נכנס לדכאון מהארץ, ושיש לך את היורוסטאר או איזיג'ט עם כל הקונטיננט ממש לידך לנסיעת סוף שבוע קלה, הייאוש דווקא כן יותר נוח. גם אם צריך לבלות הרבה זמן כדי להגיע ממקום למקום, זה נכון וזה אחד החלקים הקשים, וגם מזג האוויר לא משהו ונכון, המגורים יקרים בטירוף, אבל מצד שני הדוכן עם האוכל ההודי הצמחוני בחמש או שש פאונד בארוחת צהריים טעים להפליא.
      אבל נכון שבעידן האינטרנט והפייסבוק והבלוגים וכו' קשה לגמרי להגר. מתייחס לכך בתגובה לתגובה אחרת למטה:)

      • יאיר poes Says:

        אייל עדיין – לונדון זו עיר הבירה עם איכות החיים הנמוכה ביותר באירופה. כל מי שמגיע לכאן מ"היבשת" לא מפסיק להתלונן. בעיקר על איכות המגורים. אבל גם רמת השירותים הציבוריים. מערכת הבריאות. הכל מרגיש כמו עולם שלישי. שום דבר לא עובד כמו שצריך. מדינת חאפ-לאפ. הכול תלוי במזל ועל מי אתה נופל ואיזה יום היום. למשל תראה איך הית'רו הפסיק לתפקד כשירד פה השלג. בפרנקפורט חזרו לעבוד אחרי יום.

        לגבי אוכל – זה עניין של טעם כמובן. ברור שיש כאן דברים שאין בארץ. אבל כמי שאוכל המון ירקות ופירות, אי אפשר בכלל להשוות את האיכות בארץ למה שיש כאן.

        ועוד לא הזכרתי את האנגלים, ואת ה"תרבות האנגלית" אלכ. אלוהים ישמור. כמובן, כמה מחבריי הטובים ביותר וגו'.

    • אייל גרוס Says:

      יאיר, אבל בניגוד למדינות אחרות באירופה כאן אפשר לעבוד אם יודעים רק אנגלית, והצרפתית שלי לא מספיקה:) לגבי מערכת הבריאות, עם הרפורמות הנוכחיות זה כנראה לא ישרוד, אבל בריטניה זכתה וכנראה בצדק לאחרונה כמדינה עם הכי פחות אי-שוויון (על בסיס כספי) בנגישות למערכת הבריאות. אני גם זוכר היטב איך כשהגעתי הנה נרשמתי למרפאה המקומית של NHS ולרגע לא שאלו אותי אם יש לי אשרת שהייה חוקית או לא וכו' – ומיד התחלתי לקבל טיפול רפואי ללא תשלום. אפשר לנהל דיונים רבים עליו אבל הוא יותר שוויוני מהרבה מקומות אחרים ולא כל כך גרוע כמו שנוטים להשמיץ (כפי שמעיד האחוז הנמוך מאוד של בריטים שיש להם ביטוח פרטי).
      גם אני מעדיף לאכול פירות וירקות, ואוכל כמעט רק צמחוני, בבית רק צמחוני. אני בכלל לא קונה בשר בסופר (לעתים רחוקות מאוד אוכל בחוץ בשר). נכון שבמסעדות וכו' בארץ יותר קל מהבחינה הזו הרבה פעמים, אבל כאן יש אוכל אסיאתי נפלא ועשיר ומגוון (סיני, הודי, מלאזי, יפני) שיש בו הרבה אופציות צמחוניות, שבארץ אפשר רק לחלום עליו ברמה ומגוון כזה, ובכלל בתחום הזה המגוון כאן הוא עצום. (גם מבחינת מסעדות וגם מבחינת חומרי גלם שזמינים אפילו בסופר הרגיל וזה עוד לפני דיברתי על ללכת לסופרים בצ'ינהטאון). גם מבחינת פירות וירקות באיכות – המגוון שיש כאן לקנות מעולה ולא פחות איכותי מהארץ – אם כבר להפך (ולעתים אני מוצא כאן את מיטב פירות ישראל – תוך שאני נאבק לא לקנות את מה שהגיע מהתנחלויות).
      אני גם בר מזל שאני גר עשרים דקות הליכה מהעבודה אבל אני מודע לחלוטין שזו פריבלגיה ששמורה למעטים. אבל, למרות שלוקח המון זמן להגיע ממקום למקום, לפחות יש רכבת תחתית שמקצרת מרחקים (הלוואי עלינו בישראל!) ואוטובסים 24 שעות ביממה. אז לא כל כך נורא, אני חושב…
      לגבי האנגלים, ראשית כל מי בלונדון אנגלי?:) כל העולם כאן חוץ מאנגלים:) אבל חוץ מזה באמת שקשה לי בכל מקרה עם הכללות מהסוג הזה…
      ולגבי העובדה שלוקח שבועיים להתחבר לאינטרנט או לקבל טכנאי וכל הדברים האלו – אכן, נכון. חוסר יעילות כזו. אומרים שגם בצרפת זה ככה או יותר גרוע. לא נורא, חיים עם זה.

      • יאיר poes Says:

        הנקודה העיקרית שלי היא שהחיים כאן ממש לא קלים. מכל מיני סיבות – תכנון אורבני, שוק עבודה, רמת דיור, ותרבות וערכים מקומיים – עבור רוב תושבי לונדון, החיים כאן הם מאבק לא פוסק. והמאבק הזה – לתחושתי – קשה יותר מבמקומות אחרים ביבשת. לפחות בדברים שחשובים לי.

        ואגב, כשדיברתי על קטסטרופה לא דיברתי על הדברים האלה, שהם תלונות שגורות של מהגרים מן השורה, שבאים לכאן ונתקעים ליותר מדי זמן. אני דיברתי על פערים חברתיים, על החיים בצל מצלמות הטלויזיה במעגל סגור, על טירוף הצריכה, על התפוררות הקהילה, על קץ הסוציאל דמוקרטיה. הכוח של לונדון הוא בכך שכל כך הרבה רעיונות, טכנולוגיות ומגמות יצאו מכאן – מהכספומט דרך שירותי הניאגרה ועד לקפיטל של מרקס. לונדון היא לב המאפליה, המקום ממנו יצאו זוועות אין ספור, וגם המקום ממנו יצאו אלה שנלחמו בזוועות האלה אם זה בלעלות על בריקדות או דרך גננות מחתרת. בגלל זה שווה לחיות בעיר הזאת, לטעמי. לא בגלל התיאטרון או המוזיאונים. ובטח לא בגלל שהחיים כאן נוחים.

      • אייל גרוס Says:

        גם וגם:)

  8. זיו Says:

    "צרות של אחרים", זו תמצית ההגירה שלנו מכאן. לא רואים משם את הבעיות שכאן, ומסתתרים מהבעיות "שלהם". הגירה נועדה קודם כל לא להיות במקום שאתה נמצא בו, ללא קשר לבעיות שיש במקום אליו אתה רוצה להגר. גם אני רוצה לברוח מכאן.

  9. חנוך גיסר Says:

    נתקלתי ברשת באימרה חכמה (קרדיט לש.א.):

    "הזרות היא הבית האמיתי."

  10. yoash \/ יואש Says:

    כתבת יפה, גל. שום הגירה גיאוגרפית לא תחלץ אותך מעצמך.
    הסיכוי היחיד שלך, ובעצם שלנו, הוא "הגירה למעלה": ההבנה שבעולם הפיסי לעולם לא נוכל לנצח. הנה, ידי מסריחות עכשיו מקלמנטינה.
    קדחת ההגירה העיקרית בימינו היא ההגירה אל תוך האינטרנט. חשוב אילו מאמצים אדירים מופנים כדי להעתיק את העולם הממשי לתוכו, על מנת שאפשר יהיה לשלוט בו ולחולל בו מניפולציה. מפייסבוק וטוויטר, שמעתיקות את עולם הסמול-טוק החברתי פנימה, דרך פורסקוור וגריינדר, ועד אפילקציות שמכריחות אותך לצלם את מה שאתה אוכל.
    מי שיש לו טלפון חכם מכיר את התחושה הזאת: בכל פעם שמשהו במציאות אינו מסתדר, או משעמם, היד נשלחת באופן אוטומאטי אל הכיס, לשלוף אותו משם, כדי לשקוע במסכו הקטן.
    על כן, אתה עדיין כאן, גל. אתה בארץ האמורי. לא נמלטת לשום מקום.
    אני חושב שאפילו יש פה חתיכים.

    • גל כץ Says:

      האינטרנט די שיבש (או שינה) את חוויית ההגירה, אבל נראה לי שזה לא נכון לדבר עליו כעולם של מעלה. מבחינתי הוא לגמרי העולם הקונקרטי של ישראל והעברית. כאשר הייתי בארץ הכל היה נורא מהיר ועסוק, והיה איזה סוף שבוע שלא ראיתי בכלל מחשב. הרגשתי יותר מנותק מאשר השהות שלי בניו יורק, שבה אני כל הזמן רואה את המחשב. ותראה גם מה כתב יאיר מעליך – איך הבלוגים ובכל גרמו לו להגר בחזרה.
      בכל מקרה, אני אוהב לגור בארץ האמורי, ולא רק כי יש פה חתיכים.

  11. י.ד. Says:

    קטסטרופה

  12. יסמין Says:

    סליחה בעד התגובה הכל כך לא מלומדת ומתוחכמת: זה מאוד מאוד יפה.
    מהדהד לי היכרות ישנה נושנה עם פלסטיני אחד שפגשתי פעם בלימודים בפריס. הרגשתי כל כך בודדה מול כל השבדים והגרמנים והאמריקאים האלה, שבסוף הלכתי אליו והזמנתי אותו לקפה (והוא התעקש להזמין), ספגתי את כל ה"למה לקחתם לנו את הארץ", רק כדי להרגיש שמישהו מבין מאין אני באה.

  13. נועם א"ס Says:

    אחלה.
    כמחווה לשירת הגלות/גאולה/קטסטרופה, ציטוט אהוב מהחדית' (מובא מתוך "ההיסטוריה של אלוהים", של קארן ארמסטרונג):

    "משרתי קרב אלי בדרך שאינה יקרה לי יותר מזו שקבעתי כחובה לו. ומשרתי מוסיף וקרב אלי במעשים שלפנים משורת הדין עד שאני אוהב אותו: וכשאני אוהב אותו אני נעשה אוזנו שבה הוא שומע, עינו שבה הוא רואה, ידו שבה הוא אוחז ורגלו שבה הוא הולך."

    • גל כץ Says:

      תודה.

      ותודה, בהזדמנות זו, גם על זבאלד ואמרות אחרות, וכן על ברכט (למגיבים מעליך ומתחתיך). אם כי חשוב לציין שלא כל קוראי ארץ האמורי, ואפילו לא כל הכותבים (!), מבינים גרמנית. אני מקווה שהווידוי הזה לא יפגע חמורות ביוקרת הבלוג.

  14. יריב מוהר Says:

    מזדהה ביאוש.

    מעניין שהחוויה ששום דבר לא יציב והעולם כבר לא מוכר היא בהחלט גם נחלת ההארד-קור שמרנים. במובן הזה אנחנו יכולים להזדהות עם החוויה הבסיסית, רק התגובה שונה. התחושה שזה כבר לא מדינת ישראל איננה רק בשמאל. ייתכן שבימין התחושה חזקה יותר. דירקהיים היה מכנה זאת "אנומיה". ובאופן אירוני הוא בהחלט ההוגה הכי פרוגרסיבי-שמרני במכלול רעיונותיו, שאני יכול להעלות על הדעת.

    חבל שאצל השמרנים זה מתורגם ל"הסודנים משתלטים לנו על המדינה", וכאלה, ולא לתחושה שההסדרים הניאו-ליברלים מחלחלים לכל פינה והם אלו שעושים דה-קונסטרוקציה לכל, אפילו ליחסים הבין-אישיים (אם כי, מי שקראה את "אינטימיות קרה" של אוויה אילוז, יודעת שלא מדובר בכיבוש טואטלי, והקפיטליזם המאוחר משאיר גם הרבה מקום לרגש לא-אינסטרומנטלי).

    • גל כץ Says:

      הערה קצרה, שוודאי יש מקום לפתח: דווקא מפני שגם הימין מזהה תזוזה בכל מקום, יש צורך בשפה פוליטית שתדע לזהות תזוזות (שמרניות לכאורה) כתזוזות פרוגרסיביות, ובזאת תהפוך אותן לכאלה. אם כי כמובן שזה הולך הרבה מעבר לפוסט דנן, אז אולי עדיף לנהל על זה שיחה בהזדמנות אחרת.

  15. טרה Says:

    אם אני זוכרת נכון, זה מה שזבאלד אומר בספר "מהגרים": שהגירה – במובן הנפשי העמוק באמת – לעולם נידונה לכשלון.

  16. ofrilany Says:

    גל – תודה רבה על הפוסט היפה והמעורר מחשבתית. עם זאת, (ואולי בעצם בלי "עם זאת"), אני חייב להודות שאני לגמרי לא חולק איתך את התחושה הזאת. בשעות האחרונות ניסיתי לחשוב למה והנה כמה מחשבות:
    1. הבעיה בישראל היא שזה מקום שסוגר עליך. זאת התחושה שהרגשתי בשעה האחרונה, כשנסעתי חזרה מחולון ושמעתי ברדיו את הקריין קורא בפאתוס כמו במדינה טוטאליטרית את מסקנות ועדת טירקל. אתה מסתכל סביבך ואנשים מהנהנים. אתה מסתכל החוצה ואין לאן לברוח. כשאתה בחו"ל – כבר ברחת.
    2. בעידן הגלובלי שלנו, מדינה היא אולי פחות מקום גיאוגרפי ויותר מערכת. המשמעות של להיות שייך למדינה זה להיות כפוף למערכת הזאת, להיות במובן מסוים וסאל שלה. אתה כרגע וסאל של אוניברסיטה אמריקאית, כך שבמובן מסוים הצלחת לברוח.
    3. מצד שני, שוב בעידן הגלובלי, המערכות הן בעצם חובקות כל. אפשר בהחלט לומר שלהיות באמריקה זה למעשה להשתייך לאותה מערכת, בקנה מידה גדול, שאליה אתה שייך בישראל – ואפילו להתקרב למרכז שלה, שבו מתקבלות (אולי) ההחלטות (למשל: ההחלטות לגבי עתידה של ישראל מתקבלות למעשה קרוב יותר למקום שבו אתה יושב עכשיו מאשר למקום שבו ישבת לפני שבוע). הייתרון הוא שאתה קרוב יותר למרכז קבלת ההחלטות, אז אולי אתה יכול להרגיש פחות חוסר אונים. אבל במובן זה זאת באמת לא בדיוק הגירה.
    4. לבסוף, לברוח זה לא רק עניין פוליטי אלא גם אסתטי, חזותי וחושני. ישראל (ויסלח לי כותב הפוסט הקודם) היא גם מקום די מכוער – לאו דווקא במובן החזותי ה"טהור" אלא בכל מיני מובנים כמו בורות, גסות, טמטום ואלימות שאתה רואה בכל מקום סביבך. יכול להיות שאמריקה היא בחלקה מקום מכוער, אבל נדמה לי שניו יורק דווקא מציעה די הרבה יופי, לפחות בלא מעט פינות בתוכה. ואם כבר מדובר על הגירה אסתטית – האסתטיקה לא חייבת להיות כמו באמנות של המאה ה-19 (כלומר במובן זה שיש בניינים ישנים ויפים כמו בשאנז אליזה) אלא כמו במאה ה-20, כלומר שיש משהו חכם, הומניסטי, יצירתי ויפה בסביבה שלך – זה לדעתי מה שהרבה אנשים מוצאים למשל בברלין. ככה שמבחינה זו קשה לי להזדהות.

    • גל כץ Says:

      1. אני גם התעצבנתי כשקראתי הבוקר את וויינט על טירקל. אז אפשר לומר שבגלל האינטרנט לא באמת אפשר לברוח. מצד שני, זה נכון שאפשר להפסיק לקרוא אתרים בעברית. אבל אז זו בריחה לא רק מישראל אלא מהזהות שלך ממש. מבחינה זו, זה נכון שכשאני כותב שהגירה כבריחה איננה אפשרית, אני מתכוון שהיא לא אפשרית למי שהוא עדיין יהודי-ישראלי-עברי. יש מי שיכול להשיל זהויות.
      2.  זה נכון שהדברים שלי רלוונטיים רק למי שהוא לא וסאל מוחלט של המדינה הישראלית, כלומר לא נתין ש"זוכה" למלוא נחת זרועה. נגיד פלסטינים. במקרה הזה אפשר וצריך לברוח. אבל אני מעז לומר שאנשים כמוני (וכמוך) הם לא באמת עבדים של המדינה. גם לך הרי היתה אפשרות (ותהיה) להיות לתקופות מסוימות וסאל של אוניברסיטה אמריקאית או אירופית. וגם אם לא, יש לך אופציות חיים בחו"ל. (אפילו העברית, עליה כתבת ב"במעגל המצטצמצם" היא לא מכשול בלתי עביר, כי היום אנשים יכולים לכתוב ולערוך מחו"ל ללא בעיה). במלים אחרות, זה נכון שהזיקה המסוימת שלי למקום הישראלי (שניסיתי לתאר בפוסט), קשורה לעובדה שאני מרגיש שאני יכול עקרונית להגר. אלא שאני חושב שזה נכון גם לגבי רבים אחרים.
      3. אני לא יודע אם לעובדה שאני כמה מאות קילומטרים מוושינגטון הבירה, או שני קילומטרים מהוול סטריט, יש השפעה כלשהי על החווייה הפוליטית או הפסיכולוגית שלי. אבל אולי זה נכון שהעובדה שאני בעיר מערבית גדולה (או העיר המערבית ב-הא הידיעה) לא מאפשרת לי בריחה מוחלטת, א-פוליטית, מהסוג שאפשרי בהודו ובנותיה. אני אמנם לא בישראל אבל אני עדיין אדם מערבי שהתקשורת והאינטרנט והפוליטיקה הם חלק מרכזי מהזהות והפרקסיס שלו, ולכן אני לא באמת יכול להתנתק. או אז אני קצת פוסח על שני הסעיפים: כי מצד אחד, אני עוקב אחרי מה שקורה בארץ, ומצד שני אני מוקף באותם ליברלים חסרי תשוקה.
      4. נכון. אבל אתה לא חושב שיש מן הדברים האלה גם בתל אביב או ירושלים? ברור שבניו יורק או בברלין יש הרבה יותר מהם, אבל כך זה היה תמיד וחייב להיות. הרי הרצון לברוח לא נובע מהעובדה שישראל היא פרובינבציה יחסית וברלין היא מטרופולין. אם כן, אז אין פה שום חידוש. אין לי בעיה עם זה, אבל צריך להגיד זאת ולא לספר לעצמנו ולאחרים שאנחנו בורחים מ"קטסטרופה" או מפשיזם.

      • ofrilany Says:

        תודה. לגבי עניין הווסאל – אני מתכוון דווקא לווסאל לא כנתין מדוכא אלא כמי שחייב נאמנות לאדון שלו. אני בכנות חושב שמרגע שאתה שייך כלכלית וארגונית למערכת אחרת (כלומר לא ישראל), יש לך פחות אחריות ואולי גם פחות אשמה. מבחינה זו מי ששייך ארגונית לנותן חסות אחר כמו האיחוד האירופי (אפרופו הפוסט של יותם) בעצם כבר ברח או היגר. כל עוד הוא לא מעצבן את נותני החסות שלו, הוא יכול לעשות מה שבא לו, הוא לא פוחד מהדיקאן שמשרת במילואים בצבא, אבל לא רק ממנו. לדעתי זה היבט מאוד משמעותי.
        אני זוכר שהייתי בפעם הראשונה במסגרת לא ישראלית, לפני כמה שנים, כשהתקבלתי לקורס קיץ בגרמנית. זה היה מוזר מאוד – עד עכשיו, בכל מסגרת שבה הייתי, מקטיינת ילדי רשות שמורות הטבע ועד גילמן, איפשהו בקצה נמצאת מדינת ישראל. היא הסמכות והיא המרות, כלומר אם אתה למשל מפריע אתה במובן מסוים מפריע למדינה. לעומת זאת כשהייתי בקורס קיץ של מכון כלשהו בברלין, הכוח הזה לא עבד. הייתי די מבולבל – שאלתי את עצמי למי בעצם אני חייב תשובות כשאני מכין שיעורי בית למשל (לכאורה לעצמי כדי ללמוד גרמנית, אבל לפחות לגביי זה לא המנגנון הבלעדי, אלא כפיפות לאיזו מרות). זה מה שאני מתכוון.
        דבר שני לגבי הדוגמא שנתת של הודו – זאת באמת דוגמא מעניינת ששכחתי לציין בתגובה. לנסוע לעולם השלישי זה פנטזיית בריחה מאוד חזקה, הבעיה היא שזה בעצם מה שקראו פעם קולוניאליזם. כלומר: אתה מנצל את הכוח של המטבע שלך ושל הכלכלה שממנה אתה בא כדי לחיות בנוח ב(לכאורה) גן עדן שהוא בעצם מדינה ענייה מאוד. מבחינה זו מהותית אתה ממש לא בורח.
        ולגבי הסעיף הרביעי: מה שאני בעצם מתכוון זה שהגירה מ- חייבת להיות מלווה בהגירה אל-, אל מחוז חפץ כלשהו. אם אין לך תשוקה כלשהי אל המקום שאליו אתה מהגר (אגב, אני לא טוען שאין לך) אז עדיף באמת להישאר בבית.

      • גל כץ Says:

        כן, האמת שאם יש נתון קשה שלא התייחסתי אליו בפוסט, והוא תכלס די קריטי, זה עניין הכפיפות. "הדיקאן שמשרת במילואים בצבא" – הרי זה מפחיד ממש. אי אפשר לברוח מזה. וזה די נורא כאשר אתה צריך להשתיק את עצמך, לא להיות עצמך, בגלל כל מיני חישובים שכאלה. אין לי ממש תשובה. מצד שני, אני חושב שזה די מיוחד לאקדמיה ולשירות המדינה. היום אפשר לעשות מספיק דברים בארץ בהם הדיעה הפוליטית שלך לא ממש משנה למישהו.

      • אייל גרוס Says:

        אי אפשר לגמרי להגר, אבל יש את ההבדל בין לקרוא בהארץ ונאמר קצת ווינט, לבין ללכת ברחוב או באוטובוס או במונית ולהחשף לכותרות הזועקות הלאומניות של מעריב וידיעות ולשמוע את הרדיו והטלביזיה בין אם רצית ובין אם לא. העובדה שבחו"ל נחסכים לי האחרונים ויש לי "רק" את מה שמגיע דרך האינטרנט, עושה הבדל בחווית החיים.

      • יואב Says:

        דווקא באקדמיה יותר קל להיות שמאלני, אם נקרא לזה כך (ואפשר לקרוא לזה פשוט "ביקורתי"), בלי לתת יותר מדי חשבון. נכון שיש חשבון עם הדיקאן, אבל האקדמיה כסביבה יותר פתוחה ממקומות אחרים, וגם אם יש נטייה (שנדונה לכשלון אינהרנטי) לפעמים לאקדמיה להרחיק עצמה מן העיסוק בפוליטיקה (דווקא מכיוון ומערכת היחסים בתוכה היא אולי מאוד פוליטית-ארגונית), הרי שהיא מקבלת בהבנה את העיסוק בפוליטי. בהרבה מקומות עבודה אחרים, זה הרבה יותר בעייתי להביע בקול עמדה שחורגת מן הקונצנזוס, בנוגע למקום העבודה או למדינה (ובאקדמיה זה הרי שניהם) גם בשיחות המסדרון, ומי שנוהג כך משלם מחיר משמעותי.

  17. שירלי בכר Says:

    תודה לך על הפוסט, גל. כמוך, אני מעבירה זמן רב במחשבות דומות, ותשובות, אין.

    אם בכל זאת להציע הגיג: נדמה לי שאין אתה דן כאן ממש בהגירה, על נסיבותיה הקונקרטיות בחווייה הספציפית שלך, אלא בעיקר בהזרה (displacement) על אופקיה הרחבים וגבולותיה המעיקים כמצב נפשי. זוהי, בעיניי, חווייה בלתי נמנעת והנה חלק ממצב לימנאלי של מעבר.
    האידאה הרומנטית לפיה ניתן לסגת גבול אל מקום מושבן ההרמוני של הגלות ו/או הגאולה- הנחה שיושבת ביסוד אכזבתך הראשונית – היא אשלייה שנופצה זה מכבר. אולם אם להוסיף למדורת המלנכוליה, אוסיף שבעיניי גם האמונה שלא ניתן לברוח מעצמך מתבססת על תפיסת עצמי יציבה, מגובשת, ועל זמנית, החושבת את העצמי כעוד פריט שארזנו, לבד, ופרקנו, בסדר מופתי, לתוך ארון הדירה החדשה. אבל האני, לפחות לתחושתי, מבעבע, מתעצב ומתמוסס כפלסטלינה לחה; הפחד הגדול מכל, אולי, הוא דווקא שכן ניתן לברוח מעצמנו, ושמספיק לעלות על הקו תל-אביב ניו -יורק בכדי לאבד את מרקם העור המוכר שלנו, זה שמאפשר לנו לזהות עצמנו במראה.

  18. רותם Says:

    היהודי הנודד…
    קצת בצחוק, קצת ברצינות.
    מאז שאני בחו"ל (לא הייתי מתחייב על המילה הכבדה הזו, "מהגר"), אני מוצא את עצמי קורא יותר ויותר נושאים בתחום היהודי-דתי, ומאז שמחת תורה האחרון, אני מקפיד לקרוא מדי שבוע את פרשת השבוע.
    הדיון הזה מזכיר לי לא מעט פרשות (יותר משש או שבע) שעוסקות במישרין בנושא (סיפורי אברהם ויוסף, לדוגמה, הם כל כולם מבוססים על חוויותיו של מהגר/זר).
    שלא לדבר על אלה שעוסקות בהגירה כעונש (קין) או סתם כהוויה (בני ישראל במצרים).
    כיהודי, החיים בחו"ל (פעם שנייה עבורי) רק מחדדים את החשיבות הקריטית שבמפעל הזה שנקרא ציונות.
    אני יודע שהפורום הזה הוא אולי לא המקום הכי מאיר-פנים לעמדה הזו, אבל ככה אני מרגיש. במיוחד שאני גר ממול למה שהיה פעם ה -VEL D'HIV , אליו נאספו גם צרפתים בני צרפתים בדרכם למחנות ההשמדה במזרח אירופה.
    אין לנו ארץ אחרת.
    ודרך אגב- גם בארצנו אנחנו זרים: כולנו בני מהגרים מאיפשהו (אפילו אלה שמדמיינים את עצמם שהם לא כאלה).
    אשר לזרות – אני מוצא את עצמי דווקא בגולה "מתחבר" לצדדים אולטרה-ישראליים שבארץ לא סבלתי: לשמוע שלמה ארצי בגלגלצ, למשל. ייתכן והדבר נובע מגעגועים טהורים למשפחה, לחברים, למזג האוויר וכו'.
    אשר ליופי האסתטי – לא יודע מה שחים חבריי לפורום, אבל אני באמת ובתמים חושב שתל אביב יפה ועשירה (אנושית ולפיכך גם אסתטית) פי מיליון יותר מפאריס ומדרזדן. האוויר הירושלמי מחשמל מבחינה אינטלקטואלית פי מיליארד יותר מאשר לונדון וניו יורק (ביחד). הנוף בדרך לאילת מרגש פי טריליון מאשר הגארדן-רוט בדרא"פ.

  19. סמדר יערון Says:

    שוב הוצאת לי את המילים מהפה

  20. גדי גולדברג Says:

    אולי כל מה שצריך זה להפוך את נקודת המבט.

    אולי פשוט הסבים והסבתות, שלא רצו להגר (הם הרי לא היו ציונים – הרוב המכריע לא היו ציונים), אלא נאלצו ללכת, וכשכבר נאלצו, רצו ללכת לאמריקה (הרוב המכריע רצה ללכת לאמריקה), ובסוף הגיעו לפלסטינה (כי המהגרים שהגיעו לפניהם לאמריקה לא רצו אותם), ונשאו איתם לכל מקום את וינה ואת לודז' ואת בגדד (כי אי אפשר להגר) – אולי הסבים והסבתות האלה פשוט הטמיעו בנו את וינה ואת לודז' ואת בגדד, ועכשיו (כמו בשיר של ברכט) אנחנו/הם פשוט חוזרים.

  21. נדב יערי Says:

    ואולי ההגירה היא בכלל פנימית. זאת אומרת שכבר אי אפשר להגר פיזית והחוצה. אנחנו רק יכולים להגר פנימה: ללמוד שפה חדשה, איי-פד, אתר מסוים כחלק מפרוייקט עיצוב עצמי ועצמאי(ברור שקשור לכוחות כלכליים אך עדיין החוויה היא של עיצוב עצמי).
    או במילים אחרות אנחנו מהוגרים gemigrierten.

  22. נתן Says:

    יוריקה. התגובה של עופרי עזרה לי להבין את גודל הפרדוקס של השמאל הלא מודרני/לאומי. אם אנחנו (מזרחיים, דתיים, ערבים, וגם רוסים ואחרים) צוהלים לשמע שקיעת המרכז, מקללים חרש, או בקול, את טון הדיבור של הקריינים ברדיו, ומצויים תדיר במערכה נגד מי שמדיר ומצר את צעדינו, לכם אין בכלל במי להלחם. כי ברור, הרי, שיותם פלדמן ממשיך להיות ממומן על ידי הוריו, נגדם הוא מוחה. יש כאן דור, שהאופציה היחידה שלו להיות הוא, היא לעזוב את הארץ, כי ההורים שלו, ובעצם – כל העולם שהוא תלוי בו, לפחות חומרית – הם השמאל המודרני השנוא כל כך.
    הבחירה המזרחית להשאר כאן, שהיא אמנם פחות בחירה גם בשל ההון (ולאו דווקא הכספי) המועט, קשורה בכך שיש ערך ומקום לחתרנות. הפוסט הקודם של איתמר מבהיר זאת. איתמר נישא על גל שיש בו גם לא מעט שנאה, אבל לפחות יש לו את מי לשנוא. לפחות יש לו את מי לתעב, ומי שהוא יחפוץ בשקיעתו. אבל השקיעה של השמאל הציוני-מודרני, תהיה גם שקיעתו של השמאל הרדיקלי, כי זה הבסיס המטריאלי עליו הפעילות הרדיקאלית מתרחשת!
    הצורך של ילדי השמנת שפקחו את עיניהם להזרה יכול למצוא רק שתי חלופות אפשריות – לברוח מכאן (ולגלות שגם שם הבעיה ממשיכה), או לברוח כאן (להפוך לברסלברים, לעשות קעקוע על כל הגוף ולהיות "אנרכיסט" שנלחם בבלעין נגד ילדי עיירות הפיתוח המשרתים במשמר הגבול וכו'.
    כמה כיף להיות זר באמת, ולא מבחירה

    • גל כץ Says:

      מעניין. אתה מוזמן לכתוב על זה פוסט (אני רציני), אבל נא להימנע מהשמצות אישיות. להגיד שיותם פלדמן "ממשיך להיות ממומן על ידי הוריו" (אם כבר על ידי אביו, כי אמו מתה) זו השמצה פרועה. העובדה שהוא גר בדירה של אמו המנוחה לא עושה אותו "ממומן", ואני בטוח שהוא היה יכול לשכור דירה מהכסף שהוא מרוויח בשל כשרונותיו המרובים, גם אם הדירה לא היתה בנמצא (כך הוא למעשה עשה בעבר). גם אני מעולם לא מומנתי, מאז השתחררתי מהצבא, על ידי הוריי. אבי הוא פנסיונר של "אגד" ואמי של משרד הפנים.

      • נתן Says:

        ראשית תודה על ההצעה, אשקול את הרעיון. זה מרשים לראות שיש מקום כל כך רחב מבחינת הפניות הרעיונית שלו. ביחס לדבריך מימון הוא דבר הרבה יותר רחב משאלה של כסף שזורם לבנק. הוא גם יותר רחב משאלות של פרט. יש כאן מגזר שלם של ילדי פעילי השמאל של שנות ה-70-80-90, שמסוגל להתפתח בכיוונים הללו כי יש לו בטחון כלכלי. כי הוא יודע שהוא יסתדר. זה קשור בהון כלכלי, אבל לא פחות בהון התרבותי/חברתי שבני המגזר יודעים שיש להם. הם הרבה פחות לחוצים על השאלה ממה יחיו. זה מותיר להם פנאי לעסוק במה שלרבים פשוט אין זמן. זה מותיר להם זמן לחשוב על המעבר להווה. וכך, זה ענין מגזרי, מעבר לשאלה האישית – אתה חי בתוך חברה שיודעת שלחיות כמו שאתה חי זה אפשרי, שהקרקע לא תשמט מתחת רגליך פתאום, והמגזר גם בחר לחיות בהתאם. הוא לא צריך לשלם לגנון עד גיל 37 (לפחות), הוא עצמאי, בונה את עצמו להיות מוביל שיח במרחבים שהוא פועל בהם. השאלה הכלכלית, לכן איננה רק זו המצומצמת.
        שוב תודה, אשקול זאת.

  23. חנוך גיסר Says:

    עד מתי תימשך היללה המלאכותית על האפליה העדתית?
    אין חובה ללבות שנאה עדתית בכל דיון בכל נושא.
    מה – אין מהגרים מישראל מ"מוצא מזרחי"?
    ישר קושרים את משמר הגבול לעדות המזרח ויוצרים פינה נוספת של שנאה.

  24. חנוך גיסר Says:

    "הבחירה המזרחית להשאר כאן".
    נו, באמת – יש ספק למה הכוונה ב"עיירות הפיתוח"?

  25. רועי Says:

    גל, אין לי הרבה זמן לכתוב תגובה מעניינת במיוחד, אבל בקיצור אומר שנראה לי שהחויה שלך מאוד אישית ואין בה כדי להעיד על הכלל (כלומר, גל כץ אולי אינו יכול להגר, אבל האנושות באופן כללי, גם זו המצויה בישראל, לדעתי, יכולה גם יכולה). מקריאה בין השורות בפוסטים שלך, תמיד נוצר הרושם שאתה קשור מאוד או לפחות מושפע מאוד מהמסגרות בהן חלפת, גם אם בדיעבד אתה מורד בהן. כלומר, אתה נוטה להזכיר לרוב את 8200, הצבא, גילמן, תוכניות ל"מצויינים", מערכת הארץ וכו'. אם הפסיכולוגיה בגרוש שלי שווה משהו, אני יכול להעריך שמבנה תודעתי שכה מסור למסגרות הגאוגרפיה הישנה יתקשה לחוש בנוח בנוף חדש. אגב, זו התרשמות נייטראלית ואינני טוען שזה טוב או רע. עבורי החויה שונה: מובן שישראל עיצבה את מי שאני, אבל כך גם שיקגו ועכשיו ניו יורק.

  26. איתי כ. Says:

    "וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר. ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה–וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. ג וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, יְהוָה. ד וַיהוָה, הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר. ה וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו, וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם. ו וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ–אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד. ז וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה. ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו–הַגִּידָה-נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ: מַה-מְּלַאכְתְּךָ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא–מָה אַרְצֶךָ, וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה. ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה. י וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ: כִּי-יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי-מִלִּפְנֵי יְהוָה הוּא בֹרֵחַ–כִּי הִגִּיד, לָהֶם. יא וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר. יב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם: כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם. יג וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים, לְהָשִׁיב אֶל-הַיַּבָּשָׁה–וְלֹא יָכֹלוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם. יד וַיִּקְרְאוּ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה יְהוָה אַל-נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל-תִּתֵּן עָלֵינוּ, דָּם נָקִיא: כִּי-אַתָּה יְהוָה, כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ. טו וַיִּשְׂאוּ, אֶת-יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ, אֶל-הַיָּם; וַיַּעֲמֹד הַיָּם, מִזַּעְפּוֹ." וכו'

  27. אורח Says:

    אפשר בהחלט להגר ויש לא מעט מדינות שקל מאוד להגר אליהן: ראו כאן: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=2098580

    בהצלחה לכולם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: