המטרה הבאה של ברק

מה יש לומר? יש ימים שבהם הכותרת הראשית של ידיעות ומעריב ממלאת אותך אושר. למשל היום. ולא שזה כל כך ברור שהפושע גלנט לא יהיה רמטכ"ל. די סביר שהוא כן יהיה. ובכל זאת – את הנעשה אין להשיב. בראש צבאנו צפוי לעמוד מאפיונר, ביריון, לפי כל סוג של מערכת ערכים. לא בראש משרד הפנים, ואפילו לא בראש משרד החוץ: בראש הצבא, קודש הקודשים, שמורת הטבע, כותל המזרח וכו'. הוא כבר אורז את המזוודות, ובקרוב ייסע לאושוויץ, שם יצטלם בתנוחה של הילד עם הידיים המורמות, אבל הפעם עם יד אחת על הקת של האקדח.

אפשר לומר שזהו יום גדול למאבק נגד המגזר המזיק ביותר כיום בישראל: אותה שכבה של אשכנזים עציים, לרוב בני 50 פלוס (אבל לפעמים הרבה פחות), שנאחזים באלימות בערכיות והאחריות הבדויה שלהם. השכבה הזאת, שמיוצגת באופן מסורתי על ידי אהוד ברק, היא למעשה הכוח האלים והקיצוני ביותר בישראל: היא נואשת, קפוצה ותוקפנית הרבה יותר מכל רב מתפוח. ככל שהיא חוששת יותר מאיבוד ההגמוניה שלה, היא נעשית קיצונית יותר, וכבר כיום היא מוכנה להשמיד את העולם – פשוטו כמשמעו. היא היתה צריכה להיכחד מזמן, ובכל זאת היא שומרת על חיוניות עקשנית – קשה ומגויידת כמו גופה של איש רזה בן 50.

הנה, רק לפני יומיים קיבלתי אימייל מהשלוחה המקומית של המגזר הזה – אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, הנשלטת על ידי נאמני ברק. הוזמנתי ל"מסע אלונקות נגד משתמטים" שיוצא מהבקו"ם (לא פחות!), תחת הכותרת "נחזיר את הבושה לפנים". ואני שואל: של מי הבושה? להישבע אמונים לכנופייה של גלנט – זה לא בושה? לא רק בושה אלא גם טמטום. אבל המושג בושה גם ככה תופס מקום די שוליי בלכסיקון של צה"ל, שמאמץ בלי בושה מערכת ערכים של פושעים. ופושעים, כידוע, לא מנסים בדרך כלל לבסס את פעולותיהם על הציווי הקטגורי של קאנט: הם פשוט אומרים "עשינו את זה כי היינו יכולים".

כאן אנחנו חוזרים לברק. אתמול שוחחתי עם אחי, ותהינו מה בסופו של דבר מניע את האיש הזה, ומה הוא חושב לעצמו.

אחי אמר שלדעתו, ברק עשה את המהלך האחרון שלו פשוט מתוך שעמום.

לדעתי זה לגמרי נכון. בנקודה מסוימת, בנאדם כמו ברק מגיע למסקנה שהוא כבר עשה הכול. כסף לא חסר לו, וגם ראש ממשלה הוא כבר היה. סביר שברק לא מצפה להפוך יום אחד לראש הממשלה – מה עוד שהוא כבר היה שם. הוא גם לא רוצה פופולאריות, כי הוא יודע שהוא לא יזכה בה. למעשה, ברק הוא הפוליטיקאי היחיד שהכותרות הראשיות של העיתונים אתמול לא מזיזות לו בכלל – אולי אפילו משמחות אותו. אגב, הוא אפילו כבר התרגש מאשתו, והתחתן עם אהובת נעוריו. מה נשאר לגבר בן כמעט 70 לעשות?

ברק נמצא כבר מעבר לשיקולים שמנחים פוליטיקאי פופוליסט רגיל. היום ברור, שכשמדובר על ברק צריך להניח שהמניעים שלו והמנגנונים שמפעילים אותו מצויים ברמה הנמוכה ביותר של הפסיכולוגיה, אפילו פחות מסתם פושע: בערך כמו ילד מרושע שמתעלל בחתול. אז עכשיו, הוא החליט לראות איך זה לחסל את מפלגת העבודה. אבל מה הלאה?

לדעתי, היעד הבא של ברק הוא להשמיד את העולם.

אחרי התדהמה הראשונית, הפרשנים בחלקם התעשתו, והבינו מה האג'נדה הנוכחית של הזוג ברק-נתניהו (תשכחו מליברמן, הוא דמות די שולית): מלחמה נגד איראן. למרות שאובמה מתנגד. למרות שבוגי מתנגד. למרות שמאיר דגן מתנגד. למרות שאפילו ליברמן לא מתלהב. אף אחד לא יקח לאהוד את הצעצוע. כמו שני פושעים בדקה האחרונה של סרט, ברק וביבי קורצים אחד לשני ואומרים: הגיע הזמן לעשות את זה. דיברנו ודיברנו, בלה בלה בלה. על החיים ועל המוות. אלכסנדר כבר הגיע להודו, נפוליאון כבר כבש את אירופה, וגם היטלר. בואו נעשה משהו יותר גדול. הכי גדול.

במצב הזה, כשעל ההגה יושבים פירומאן, פסיכופט ופושע הדבר השפוי ביותר לעשות הוא לא לסרב, אלא להשתגע.

תגים: אהוד ברק, אושוויץ, ברק, יואב גלנט, מיליטריזם, נתניהו, צבא, צה"ל, קאנט, שואה