האם אופוזיציה אפשרית בכלל? ובישראל בפרט? מדוע להרהר על אפשרות קיומה של אופוזיציה?
1.
כדאי להרהר באפשרות האופוזיציונית, כי היא מציגה פן לא צפוי של ההסטוריה והפוליטיקה. כדאי להרהר בה משום שאם ההיסטוריה מוצאת את דרכה אל מאחורי גבם של גיבוריה- אזי נסיוננו להפוך לגיבורים מחזיר את ההסטוריה מכיוון לא צפוי, לעגני-משהו. בני האדם פועלים בהקשר, שאי אפשר לעולם לתפוס במלואו. כל פעולה שלנו מהווה סוג של התערבות במערך הכוחות הכלכלי, הפוליטי והמוסרי. אין לדעת איך וכיצד תשפיע התערבותנו על מהלך הדברים ואין להניח שתהיה חפיפה בין הרצון שלנו, מלא הכוונות הטובות, לבין ההתרחשויות בשטח. כל התערבות כמוה כנסיון חבטה בחשכה: תוצאותיה של המכה שלנו תתבהרנה רק עם שחר, כאשר מינרבה (אלת החוכמה) תפרוש את כנפיה. בפוליטיקה, לא פעם, החכמה באה אחרי המעשה, והמעשה נשאר נטול חכמה. אפשר לראות דוגמאות שונות לחוכמה-שבדיעבד. למשל, הנסיון של גורבצ'וב לרענן את הסוציאליזם ושהביא לקבורתו, או ההתערבות האמריקאית בעירק, זו שנועדה לחסל את סדאם חוסיין והסתיימה בשליטה אירנית במדינה. דוגמה אחרת ניתן לראות בישראל, שאיפשרה לחמאס לצמוח ואחר כך הפכה אותו לאויב מושבע שלה. דוגמה אחרונה לחוכמה שלאחר מעשה אפשר לראות בפעולתם של הליברלים בכיכר תחריר, אשר נאבקו למען מדינה ליברלית מודרנית ויסיימו, כך זה נראה, עם משטר איסלמי שמרני.
2.
ההרהור השני ביחס לעצם אפשרותה של האופוזיציה יונק מהעובדה שאופוזיציה- להבדיל מהתנגדות במובן הטוטאלי של "רזיסטנס"- מניחה מערכת כללים, שמאחדים את השולטים והנשלטים. במילים אחרות, פעולה אופוזיציונית מניחה תמיד פעולת תרגום מוצלחת, שהשליטים יבינו. ככזו, האופוזיציה מניחה דקדוק משותף ומערך סימבולי, שמאפשר שיחה. הדיאלוג כאן לא נטול בעיות: שימוש באותו דקדוק פוליטי כללי מייצר קונצנזוס ומשטיח את ערכי היסוד של השיטה, במקום לחדד הבדלים. הוא מאחה שברים במקום לגרום לשבר. במקום לאתגר הגמוניה הוא משחזר אותה באופן כזה, שהחזק, הדומיננטי, השולט- תמיד, יוצא נשכר. במלים אחרות, החזק מרוויח בשני המיקרים, בין אם נשמר השקט ובין אם האופוזיציה מתעקשת על עצם קיומה.
אם נזכר במפגינים של תנועת המחאה החברתית: רבים מהם מצאו את עצמם מאשררים את הקונצנזוס, בוודאי זה הבנוי על האתוס של הלוחם הגברי, היהודי והחילוני. הדרישה לשוויון נוסחה בתור תגמול, שמגיע לאלה ש"חולקים בנטל". הדרישה הניחה את קיומו של היהודי – הלוחם החילוני – בתור השחקן הפוליטי הראשי, וכסובייקט הסטורי יחיד. אלא שהשוויון לא הושג ומה שנותר מהמחאה הן הנחות היסוד, שהיא התבססה עליהן. מנקודת המבט הקונצנזוסיאלית, אילו לא היתה מחאה, היה צריך להמציא אותה: המחאה עצמה ריעננה את הקונצנזוס וסייעה לקבוע את גבולותיו של ה"לגיטימי". היא הזכירה לנו מה ניתן לומר, או את סוג הטיעונים שמותר להשתמש בהם. דומני, שהטענה לפיה סיכויי המחאה היו עולים אילו היתה מרחיבה את גבולותיה וכוללת ערבים וחרדים, בטעות יסודה. שכן, הפרדוכס של המחאה, כל מחאה, נעוץ דווקא בנקודה זאת: מחד גיסא, כדי שישמעו למוחים יש צורך בשפה שהרוב יבין אותה, כזו שתדבר לקונצנזוס (כל עוד מדובר במחאה ולא מהפכה). מאידך גיסא, אין טעם במחאה חברתית אם היא איננה יכולה לממש את דרישות השוליים החברתיים. לכן נוצר כאן פרדוכס: מקום שהמחאה יכולה להיות אפקטיבית בו – לא מייצר עניין, ומקום שהמחאה מעניינת בו, או רדיקלית מספיק – לא מאפשר לה להיות אפקטיבית.
3.
האם יש דרך מוצא? האם יש תקווה? והאם יש סיבה, בכל זאת, להמשיך למחות ולעסוק בפוליטיקה?
עומדים בפנינו שלושה מודלים של יאוש. שני המודלים הראשונים יש להם מן המשותף ומן השונה. לפי המודל האחד, נקרא לו המודל ההגליאני, להיסטוריה יש תכנית משלה. את תכליתה יודע רק כוח עליון כלשהו – האל, או ההיסטוריה עצמה. לפי מודל זה קיימת ברקע תכנית, אבל היא נעלמת מעינינו והשאלה העיקרית היא: האם יהיה בידינו לפענח את התכנית או להציץ אל ראשו של אלוהים? מודל זה מניח חוקיות, אבל גם את חוסר יכולתנו לגעת בה ולהכירה באמת. מכאן גם נובע היאוש שמבעבע מן המודל הזה.
לפי המודל השני, נקרא לו המודל של פופר, אין להסטוריה שום תכנית ושום חוקיות ולכן קשה מאוד להתערב באופן מהפכני במסלולה של ההסטוריה. במקרה הזה, הייאוש נובע מהיעדרם הגמור של החוקים.
לפי המודל האחרון, נקרא לו המודל הפוקויאני, יש פרדיגמה ויש מבנה ואנו לעולם נהיה שבויי המבנה. מבנה המחשבה והטיעון – כל מחשבה וכל טיעון – מעוגן בסופיותה של השפה החברתית, או בנורמות שהיא מייצרת. דרך היציאה מן המבנה מחיבת את המחשבה שמעבר לשפה, את תודעת הלא-מודע, או הטיית הראש כך, שנראה את גבינו שלנו.
4.
האם יש מוצא?
יכול להיות.
האופטימיות שלי לא נובעת מהאמונה לפיה ניתן לפצח את תכניתה הנסתרת של ההיסטוריה או שניתן להחיש את התפתחותה. האופטימיות שלי צנועה יותר: היא נובעת לא מקביעה אנאליטית ברורה, אלא מהנסיון ההסטורי. הנסיון מלמד אותנו שלפעמים, אך ורק לפעמים, ישנם גם סיפורים הסטורים בעלי סוף טוב. הנסיון גם מלמד אותנו שהסיום הזה לא מקרי, אלא שהיו מי שעמלו כדי שיגיע לידי כך (למרות שלמזל וליד המקרה תפקיד לא פחות חשוב). מה שברור הוא שצריך לנוע, לפעול ואף להמר, כדי שהמזל ישחק לידינו. וראוי לזכור: כפי שאין לנו בטחון בהצלחה, כך גם אין שום וודאות בכשלון.
מול האופטימיות האפשרית, קיימת הפסימיות האפשרית. ייתכן שלא נוכל לעולם לראות את גבינו שלנו, במלואו. אבל נוכל להיעזר במראות. יתכן שלא נוכל לחרוג ממבנה השפה באחת, כפי שלא ניתן לצאת מהמערה של אפלטון ולעבור באחת מחושך לאור. אבל ניתן לעבור ממערה למערה, ולפנות כלפי מעלה, בכיוון המשוער של היציאה. ואם לא ניתן לצאת מהשפה ומשיח מוגבל אל האין-שפה,אזי נדמיין אחרת: אפשר לדמיין את התנועה משיח לשיח, משפה לשפה, מהגמוניה אחת לאחרת, ומאידיאולוגיה אחת לשנייה. הגאולה שלנו לא תבוא משחרור גמור משפת ההגמוניה, אלא מריבוי צורות "הגמוניות" של צורות שליטה שונות. את החריגה מהמבנה נמצא במשחק הבלתי פוסק, ובתחרות המתמדת בין תצורות השליטה, כמו משלל האפשריות הנפתחות בעקבות משחק זה.
נסכם: כיצד תיתכן וכיצד תראה אופוזיציה אמיתית בישראל? ומי יכול להביאה ולהובילה? ומה הכוונה באופוזיציה אמיתית?
כפי שניסיתי להראות, הפרדוכס הטמון בקיומה של אופוזיציה אמיתית נובע מכך ששם התואר "אמיתית" מניח את קיומה של האלטרנטיבה הרדיקלית והמשמעותית לסדר הקיים – משמע, סדר שרחוק מהקונצנזוס. ציבור האזרחים הערבי בישראל הינו מועמד פוטנציאלי לייצג עמדה רדיקלית שכזו, שכן אין הוא שבוי בתוך הקונצנזוס הציוני. יחד עם זאת, השילוב של ריחוקו מהציבור היהודי והיעדרה של שפה מתווכת, הופכת ציבור זה לציבור בלתי רלוונטי, בוודאי כאשר מדובר בהובלת אופוזיציה אלטרנטיבית. אלטרנטיבה היא תמיד חלק מהמציאות שהיא נולדת לתוכה, אך גם מתרחקת ממנה. כדי שאפשר יהיה לדון באלטרנטיבה שכזו יש צורך לפתח מטא-שפה חדשה, שתאפשר לערבים להכלל בחברה הישראלית, אך גם להיחלץ ממנה, בה בעת. לבינתיים, אף צד מהצדדים אינו חש צורך בקיומו של מטא-מדיום שכזה, וציבור האזרחים הערבי עסוק בטיפוחה של תחושת הקורבנות שלו. מכאן, ציבור זה איננו מודע לצורך וגם לא ליכולת שלו לפתח מהלך כזה.
נראה לי כי מחאה, אופוזיציה, ואף מהפכה, מהוות עבורינו צורך קיומי אנדיבידואלי ואסתטי. כבני אדם, איננו יכולים לחיות בלי התקווה לשינוי תנאי החיים שלנו. וכפי שאמר עמנואל קאנט, טבעה של התבונה האנושית הוא להתמיד בהעלאת שאלות, שלעולם לא נדע לענות עליהן. כפרפראזה על הדברים הללו אפשר לטעון כי טבעה של הרוח האנושית הוא להמשיך לקוות שתוכל לצעוד קדימה, בכיוון חירותה. אולי אין לתקווה הזו תימוכין מוצקים, ובהקשר זה ברור שאינני חסיד של המורשת ההגליאנית- הרי אין באמת נוסחת קסם של ההסטוריה. יחד עם זאת, אני גם סבור כי בניסיון שלנו לשנות את העולם לכל הפחות נוכל לשנות את עצמנו, בהתעקשותנו זאת, גם אם נכשל בשינויו של העולם המקיף אותנו… כולנו נדונים לתקווה זו.
ראיף זריק מלמד בבית הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל ומראשי מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. ד"ר זריק הוא בוגר האוניברסיטה העברית, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קולומביה והפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרווארד.
מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":
בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה
המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי
פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור
אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון
מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב
תגים: היגל, המחאה החברתית, פרויקט האופוזיציה
ארץ האמורי 
כתיבת תגובה