סכנת נפשות

by

מלכתחילה יש לייצר אמירה רלוונטית לענייננו: ה"חירום" האמיתי במצבנו הוא היעדרו של החירום. אם נתרגם "חירום" ל"התנגדות" נמצא עצמו בלב הדיון אותו אנו מבקשים לקיים.

אני מדבר, כמובן, מתוך נקודת המבט של משקיף איטלקי המגויס לפוליטיקה האירופית כחבר בפרלמנט האיחוד. באיטליה, ובאופנים קצת שונים גם באירופה, חזיתי בשנים האחרונות בהתפרקותה המואצת של כל התנגדות.דוגמא לכך מתוך השדה הפוליטי האיטלקי ממחישה את המימד הדרמטי, כמעט קומי של הדברים: באחת ממערכות הבחירות האחרונות, שהיתה זהה כמעט בהרכבה המפלגתי לזה הנוכחי,-האשימו שני הצדדים זה את זה, בחיוניות פולמוסית רבה, בכך שהעתיקו את תוכניותיהם זה מזה. העדר החירום בא לידי ביטוי כאן בהעדרו הניכר של כל הבדל בין מפלגות ניציות שמאל וימין ובין מנהיגים פוליטיים , עובדה המצביעה על היעלמותו של כל היגיון דמוקרטי.

המשבר הפיננסי של השנתיים האחרונות חשף את הילעמותה של כל אלטרנטיבה פוליטית. אצלנו באיטליה בא הדבר לידי ביטוי במה שמכונה "ממשלת הטכנוקרטים". נשיא המדינה, קומוניסט בעברו, שולט באופן אוטוקרטי אבל מחזיק מזה שנים בעמדה של "מתינות אטלנטית" (הדגש על "אטלנטי"!) הוא הצליח לשכנע את סילביו ברלוסקוני להתפטר למרות שהאחרון מחזיק עדיין ברוב פרלמנטרי, זאת, כפי הנראה בתמורה לביטול נרחב של רבים מההליכים המשפטיים נגדו. (לא ידוע באיזה סוג של משא ומתן מדובר, אבל החשד מוצק ואף נראה שמתממש.) לצורך ניהול הממשלה הוא חתר לשיתוף פעולה עם פרופסור לכלכלה, נקי מכל רבב לכאורה (ההפך הגמור מברלוסקוני שזכה, לכן, למבט ציבורי אוהד מהרגע הראשון) אך למעשה מקושר בעבותות לבנקים הבינלאומיים הגדולים. בידיו של מונטי הופקדה משימת ההצלה של הכלכלה האיטלקית, המתבססת על ניהול כספי שליבו הוא גזרות הצנע מן הסוג "היווני".

הממשלה הטכנוקרטית איננה נענית לתוכניות הכלכליות של מפלגות הימין והשמאל שתומכות בה. היא ניטרלית מבחינה פוליטית, כביכול ועל כן נתפסת, בעיני עצמה, כלא מחוייבת לדין וחשבון. לא אכנס כאן לתיאור מפורט יותר של המצב האיטלקי אך גם המעט שעמיתי הזרים מכירים מספיק כדי להבין שמדובר במודל שאיננו איטלקי בלבד. המדיניות האירופית כולה מוכתבת מתוך הגדרת הצורך בטיפול בבעיות הכלכלה, בבנקים, באיזון, או בהיעדרו של זה, בין ההוצאות לבין ההכנסות. אנו יודעים היטב שהכלכלה איננה מדע מדויק ובודאי שלא נייטראלי. למרות זאת, ההשקפה השלטת, הנתמכת בידי המפלגות (משני צידי הקשת הפוליטית) ובידי העיתונות הגדולה (אף היא "עצמאית", לא שייכת לאף "צד" ולכן "טכנוקרטית" בנטייתה) היא שברגע ההיסטורי הזה מתקיים צורך במעין "איחוד קדוש", שפירושו הוא השהייה של המאבק הפוליטי לשם הושעתה של הכלכלה (כלומר, של הכח הפיננסי הבינלאומי).

לא יהיה זה מוגזם, להשקפתי, להציב את ההרהורים הללו תחת חסותה של ההגות ההיידגרינית. נראה, כי הגות זאת בהקשריה העכשוויים משמשת מסגרת המספקת כלים נחוצים לחשיפתם של המנגנונים שבבסיס היומרה ה"טכנוקרטית" לנייטראליות ולאובייקטיביות של "המדע", יומרה שמבקשת לייצר הסכמה כללית בשם הצורך להגן על הצרכים הבסיסיים'. היידיגר מותקף בתדירות הולכת וגוברת (על ידי הוגים מן הזרם המרכזי) בשל הבחירה שעשה כשתמך במפלגה הנאצית ב- 1933. דווקא הוא, למרות הכל, בראי ההווה, מסמן את ההתנגדות הרדיקאלית ביותר להשתקה של כל דיאלקטיקה פוליטית, במיוחד כזו המבוססת על הצורך לגרום למערכת לתפקד "היטב". אם נחבר בין התעלותה של הטכנוקרטיה הטהורה על פני כל מה שעד לא מזמן היווה קרקע להתנהלות פוליטית לבין התעצמותה של השליטה הבירוקרטית והמשטרתית על חיי האזרחים (כחלק מתפיסה של "בטחון")** נבין, כי היעלמותה של ההתנגדות הינו אירוע חסר תקדים. בשל החידוש שבו, זהו ארוע ייחודי לתקופה, סוג של מוטציה אנטרופולוגית ממשית, הראויה להיבחן באורה של "ההיסטוריה של ההוויה", שעליה מדבר היידיגר. כאן נולד הצורך לחשוב במונחים החורגים מן הביקורת הבניימינית על "הרמאות האידיאולוגית" הגדולה, שבאמצעותה שואפים העשירים–"המנצחים" לשמר ולהרחיב את הפריווילגיות של עצמם.

בהווה, האינטרס של הגדלת העושר והכח הפך למשימתה הטהורה של המערכת עצמה. אינטרסים אישיים אינם מספקים יותר הסבר סביר להרחבה המתמשכת, למרות כל המשברים, של ההטבות והפריווילגיות, שמהם נהנים מנהלי-העל של המערכת הקפיטליסטית. החמדנות והקמצנות מקבלים בהווה משמעות של חטאים "פרימיטיביים" בדומה לתשוקה, או מה שנותר ממנה, ברגע שבו האיברים הוחלפו באופן פעיל בידי הפרוטזות האלקטרוניות שלהם. אם לבחון את הדברים במונחים אלו, הרי שמתחוור יותר ויותר כי הפרולטריון –שהעושר שלו מצטמצם ליכולתו לשעתק את עצמו– הוא מקלטן האחרון של התשוקות האותנטיות, היינו, אלו הכוללות בתוכן את הצרכים המיניים בצד הצורך הכלכלי הבסיסי. ה- Gattungswesen,*** "המהות הכללית של האנושות", ניתנת להצלה רק שם,- בדיוק במקום שבו היא מועמדת בסיכון על-ידי הניצול ועל-ידי הפונקציונאליות הכללית. יותר מל"התפלסף", במצב הזה חשוב להעצים ולהגביר את עוצמת המאבקים, בכל המישורים: באיגודים המקצועיים, בשכונות, בפוליטיקה, בכלכלה וכו'. כפי שנאמר בפסוק מהאוונגליון: רק זה שמאבד את נפשו (זה המסכן אותה במאבק) (אולי) גם מציל אותה.****

תרגמה מאיטלקית מנואלה קונסוני, מרצה בכירה בבית הספר להיסטוריה, ראש המדור ללימודים איטלקים, האוניברסיטה העברית.

*הטקסט הקצר שנכתב במיוחד עבור "פרוייקט האופוזיציה" מתכתב עם שני ספרים חדשים של וואטימו:

Hermeneutic Communism: From Heidegger to Marx, con Santiago Zabala, Columbia

University Press, 2011; Della realtà, Garzanti, Milano, 2012

מ.ק.

**דוגמה לכך היא הריגול האלקטרוני המופעל על כל פעולות התקשורת שלנו: כל מסר אינטרנטי עובר דרך השרתים בארצות הברית.

***היידיגר מאמץ את המונח ממארקס, אבל משתמש בו באופן ביקורתי. Gattungswesen מניח את הקשר ההדוק ל"מהות" האנושית, שמארקס מזהה עם העבודה והייצור. עבור היידיגר, המונח הגרמני חוזר אל ההקשר הביולוגי של התרבות מינית כחלק מתפיסת ה"זן". החיבור שוואטימו מייצר בין מארקס והיידיגר קושר את שתי המשמעויות, המארקסיסטית והאנטי-טכנוקראטית. נ.ל. 

****הפסוק אותו מצטט וואטימו לקוח מהבשורה לפי מרקוס, פרק ח', פס' 36-7: "כל-אשר יחפץ להציל את-נפשו יאבדנה וכל אשר תאבד נפשו למעני ולמען הבשורה הוא יצילנה: כי מה-יסכן לאדם שיקנה את-כל-העולם ונשחתה נפשו: " וואטימו משמיט את הקריאה לחזור לאמונה בישו, בשם הקריאה הכללית להיענות לרפורמה החברתית שלו. נ.ל.

 

תגים: , , , , ,

4 תגובות to “סכנת נפשות”

  1. גכיעגכיכ Says:

    רק איפה הפרולטריון הזה…? מאחורי זכוכית במוזיאון אם הייתי מתבקש לנחש.

  2. יוסי Says:

    וואלה לליפשיץ יש חוש ריח מפותח.

  3. om Says:

    בתור מי שאוהד את הקו הפוליטי הכללי של המחבר, אני חושב שיש בפוסט הזה יותר מדי קשקושים ללא כיסוי, למשל:

    "בהווה, האינטרס של הגדלת העושר והכח הפך למשימתה הטהורה של המערכת עצמה. אינטרסים אישיים אינם מספקים יותר הסבר סביר להרחבה המתמשכת, למרות כל המשברים, של ההטבות והפריווילגיות, שמהם נהנים מנהלי-העל של המערכת הקפיטליסטית."

    למה מצבור של אינטרסים אישיים מסוגים שונים (תאווה לכוח, לכסף, ליוקרה, וכו') לא מסבירים את הרחבת הפריווילגיות, הכספיות והאחרות, של מעמד מנהלי-העל? מי זו ה"מערכת" שיש לה אינטרסים? איזו מין ישות מוזרה היא?

    קשקוש, וחבל. יש דרכים אחרות, פחות מיסטיות, לדבר על הבעיות שעומדות בפנינו.

  4. סמולן Says:

    אחלה מאמר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: