הפזורה העברית החדשה

by

אחרי עשור שחור למדי, בצל אינתיפאדה מדממת שהובילה להתגבשות קונצנזוס לאומני חסר תקדים בעוצמתו, בשנה האחרונה הבהיקו כמה ניצוצות של גאולה. נדמה שהמתח המשיחי מעולם לא היה חזק יותר בשביל בני דורם של עורכי הבלוג הזה. אש המחאה החברתית הנחנקת ומתחיה חליפות, יחד עם ההתערערות הכללית של המשטר העולמי הנוכחי, העלתה אותנו לגבהים של אופטימיות, אבל אלה מאיימים להתנפץ, ובשקט בשקט כבר מתנפצים – בעיקר אם תבוא המלחמה הגדולה מכולן. המתקפה על איראן אינה כאן, וספק אם אי פעם תהיה כאן, אבל כפי שנכתב פה פעם, איראן היא מצב קיומי, אנו מתבוססים בו.

עם כניסתנו לתוך הקיץ, החלטנו להפנות מבט לאחת התופעות המרכזיות שהותיר אחריו העשור הקודם. הרבה מהתקוות והפחדים שתוארו בפיסקה הקודמת אינן מורגשות בתל אביב, אפילו לא בירושלים, אלא בניו יורק, ברלין או לונדון. העשור המדכא הזה גרם ליותר ויותר אנשים כמונו – נקרא להם המחנה השמאלי-ליברלי – לארוז מטלטלים וללכת. המעגל, כפי שכתב פה עפרי, מצטצמם והולך. אנשים כמונו מתקשים לשמר את הוויית החיים אליה התרגלו. התיאטראות שלהם מופיעים באריאל, ההורים שלהם מצביעים ליאיר לפיד, שכר הדירה גבוה הרבה יותר מדי, באוניברסיטאות אין תקנים. ההגמוניה התרבותית והפוליטית ממנה נהנו במשך עשורים ארוכים מתכרסמת, שלא לומר נופלת ברעש גדול. תל אביב, העיר שבחלומותינו נהייתה מקצף גל ועננה, מעולם לא היתה שברירית יותר, גם כשלבשה מגדלים לרוב.

לעזוב את הארץ זה כמובן לא עניין חדש. הרי מאז עזב אברהם את ארצו ומולדתו ובית אביו, ארץ ישראל היתה חדורה במקום האחר. אברהם מעולם לא ממש נחל את הארץ, ונכדו כבר ירד לשבור שבר במצרים. אנו נוהגים לספר לעצמנו את הסיפור כמחזוריות של חורבן וגאולה, של חוץ ופנים, אבל ברוב תולדות הזמן היה גם חוץ וגם פנים, והם היו מפולשים ביניהם. סך האנשים שהגדירו עצמם ביחס לארץ ישראל היה גדול, לעתים גדול הרבה יותר, ממי שממש חיו בתוכה. גם בעשורים האחרונים, יהדות העולם מגדירה עצמה ביחס לישראל. חלק (הרוב) אוהבים, חלק שונאים, אבל ישראל היא מה שצריך להתמודד איתו. “השאלה היהודית היא שאלת ישראל", עדי אופיר כתב לאחרונה.

אבל עם תנועת העזיבה הנוכחית יש לנו, מטבע הדברים, אינטימיות מיוחדת. כמו תמיד, יש מגוון סיבות לכך שאנשים עוזבים. הם רוצים ללמוד, “לפתוח אופציות", לממש את הדרכון האירופי בצורת תשלומי רווחה בגרמניה, לעשות אמנות. אבל כמו תמיד הסיפור הקולקטיבי שהם מספרים לעצמם הוא יותר חשוב, וכמו תמיד זה סיפור של איום מרחף בחורבן. צריך לפתוח אופציות כי כאן קשה, כי יהיה יותר קשה, כי ברוך מרזל, כי הפשיזם. אמנם מדובר לעתים בגוזמאות, אבל הגוזמאות האלה הן החומרים של המיתוס שלנו. אין לנו מיתוס אחר.

בשבועות הקרובים אנו רוצים לפרסם כאן טקסטים הבוחנים את הקונסטלציה החדשה הזו, “הפזורה העברית החדשה", מזוויות שונות. למה לעזוב, למה להישאר, למה אסור לעזוב, למה אסור אלא לנטוש. האם יש סיכוי לקיום עברי בגולה, ואם כן, אז בשביל מה, ומה זה אומר על הקיום בארץ, שתמיד היתה (גם) הגעגועים לגולה. האם יכול להיות תפקיד פוליטי לגולים, האם הם גולים פוליטיים או סתם אופורטוניסטים, האם השהות בחו"ל יכולה לגבש תודעה פוליטית חדשה, זהות חדשה? ומה על העברית? האם יש סיכוי לתנועה ציונית חדשה, רוחנית משהו? מי יכול לעזוב ומי לא? למי יש דרכון ולמי לא? כיצד הכלכלה של העזיבה מכפילה או דווקא משבשת את הקונסטלציה הפוליטית המוכרת בארץ? יהודים-ערבים, מזרחים-אשכנזים, גברים-נשים, הומו-לאומיים, דו-לאומיים, טרנס-לאומיים – בקיצור כל הדברים שאנחנו אוהבים לכתוב עליהם בארץ האמורי. אבל עכשיו זה הזמן לכתוב עליהם בזיקה לסוגיה הספציפית הזו.

אנו מזמינים את קוראות וקוראי הבלוג לשגר לנו מאמרים, שירים, סיפורים (קצרים) ואפילו דימויים. אנו בארץ האמורי, שבין עורכיו מפריד כעת אוקיינוס, מוטרדים מאוד מתנועת ההגירה. בשבילנו זו הזדמנות לחשוב את הפער הזה, לנסות לבנות גשרים חדשים, או לפחות לסמן את גבולות התהום. אבל מעבר לכל המחשבות, זה הרי עניין רגשי למדי. הוא נוגע בשורש זהותנו. זה מאוד מפחיד. זה מפחיד להישאר מאחור, כמו גם לרדת ממטוס במקום אחר, בעיר זרה. אנו מקווים שתצטרפו אלינו בניסיון להבין יותר איך זה מרגיש, ואיך אפשר, אם אפשר, לעשות עם זה משהו פרודוקטיבי. מה גם שאפילו טקסט, ודאי בלוג שלם, הוא לעתים נחמה.

*

תודה לחברנו ישי מישורי על עיצוב הבאנר. הדימוי בגוף הטקסט הוא של מיכאל סגן-כהן.

תגים: , , , , , , ,

10 תגובות to “הפזורה העברית החדשה”

  1. נתי Says:

    טוב:)
    http://www.ornanati.com
    שבתשלום

  2. נועה גור Says:

    מי כתב את זה? לא מתאים לגל וגם לא לעופרי. די למכבסת המילים, אתם הרי נולדתם אחרי שישים ושבע, שנים אחרי הכיבוש, אז למה אתם מנסים לשוות לכאבי ההגירה שלהם גוון נוסטלגי מתחסד סטייל "ארצי שינתה את פניה"? זוהי אחת הבעיות הקשות של הקהילה הגולה בברלין עם שבלונת ה"אנחנו" הדכאנית שלה. לא כולנו בני אחו"סלים. התיאטרון שמופיע באריאל, אגב, אף פעם לא היה שלי. ואמא שלי דווקא
    מצביעה לביבי.

    • גל כץ Says:

      נועה, תודה. אבל עם כל הביקורת שיש לי על "המחנה הנוסטלגי", יש מובן שבו אני בכל זאת חלק ממנו. הפרויקט הזה אמור לתת מקום גם לביקורת (מהסוג שאת מביעה פה), וגם לחוויה גולמית יותר, שהיא תמיד יותר (או פחות) מביקורת. אף פעם לא הסתרתי את העובדה שאני גבר אשכנזי (או אחוס"ל) – ןכזה יש שאלות שיותר או פחות מטרידות אותי – אבל אני מקווה שזה לא מנע/ימנע ממני (או מעפרי – אם כי אני לא רוצה לדבר בשמו) לקיים כאן שיחה פתוחה או מפתיעה (גם) עם אחרים שאינן כאלה. מן הסתם זה קשור גם לשוליות המסוימת שלי (מינית, מעמדית) בתוך המחנה הזה.

      • נועה Says:

        הבנתי אותך. לא התייחסתי לטקסט הזה כאישי (ככזה הוא בהחלט לגיטימי), ולכן הוא קומם אותי מעט, הבנתי אותו כאפיון מכליל מעמדי של הפזורה בחו"ל "אנשים כמונו". אני, שלא כמוכם, לא חושבת שהעשור האחרון היה מדכא בצורה יוצרת דופן, יחסית לעשורים האחרים שבהם אני קיימת, לא עבור הזהויות האחרות. אני מתעניינת בפרוייקט ולכן אני מגיבה. מקווה שתסכינו לנהל דיון פלורליסטי, במקום קבוצת תמיכה לאחוסליו"ת מהסוג של The new Hebrew diaspora

  3. annonymos Says:

    אני אכתוב את תגובתי באופן אנונימי,אני קורא את הבלוג שלך לא מעט.
    אני אשכנזי,בוגר 8200,סטודנט למדעי המחשב.
    למעשה אני כבר החלטתי שבתום לימודי אני יורד מהארץ חזרה לשורשים באירופה עם הדרכון האירופאי שלי בתקווה לא לחזור,אלא לביקורים של ההורים וכדומה.
    יש אימרה אחת שתהדהד לי כל חיי בראש והיא זו של אבא קובנר שאמר "אל נלך כצאן לטבח".אני מרגיש שמדינת ישראל צועדת לתהום והאידואולוגיה הציונית אינה רלבנטית יותר והיתה צריכה להיגמר עם סיום הקמת המדינה ולהתאים את עצמה למציאות הדמגוגרפית במזה"ת.
    אני אעזוב כי אני לא רוצה שילדי ילכו לצבא,אני לא רוצה שיעופו עלי טילים,אני לא רוצה לממן גדרות ובאופן כללי לא רוצה לחיות במדינה שמקדשת מיליטריזם.
    אני ארד מהארץ אבל בסטייל,אני לא אברח.אני אסיים קודם את הלימודים.
    אני אדם ליברלי,דמוקרטי שמקדש את הקפיטליזם.את הלאום,המדינה וכדומה אפשר לדחוף ל"תחת",סליחה על הביטוי.אני לא מאמין שטוב למות בעד ארצנו ומצידי שהפלסטינים ישלטו בכל ישראל,באמת לא אכפת לי.אני סה"כ רוצה לחיות את חיי ,לעשות הרבה כסף ,להיות אקדמאי ולהנות מהחיים.הקטע שגם אף פעם לא חינכו אותי לציונות,אין לי מושג בנושא.אולי בגלל זה אני כל כך מרגיש לא קשור.
    השאלות התחילו בפעם הראשונה שקיבלתי נשק בצבא,אז הבנתי שיש כאן בעיה.
    אינטיפאדת אל אקצה זה נושא שקשה לי לקבל אותו שהוא קרה במדינה שאני חי בה.אוטובוסים מתפוצצים,בתי קפה.זה משהו שקשה לי להשלים איתו מבחינה תפיסתית.
    אז כרגע אני חי את חיי בצורה מצומצמת,סוג של יוצר לי קנדה בתוך ישראל.
    אבל בסופו של יום זה ברור לי שאת עתידי ועתיד ילדי,יהיה במקום שאנשים חיים מקבלים בו צל"שים ולא מתים.
    איני שונא את ישראל או אנטי ציוני,אני פשוט אעדיף לחיות במקומות שרמת החיים בהם גבוהה יותר.אני אדיש לישראל.
    את שירותי הצבאי סיימתי פשוט כי לא עשיתי שמירות ועסקתי במקצוע של תכנות שזה תרם לי לחיים.ממש לא עניין אותי משהו אחר.
    אז אני אגואיסט\זבל של בן אדם וכדומה,אבל זה אני,קפיטליסט וותו לא.
    הערה:יש לציין שאני לא אנטי ציוני,שונא ישראל וכדומה,אני פשוט קשור לישראל כמו שאני קשור למשל לאיטליה או אנגליה.אולי מערכת החינוך אשמה,אולי אני .אבל זו דעתי בקצרה.כנראה שדעתם של עוד חצי מהעם היהודי שחי באמריקה.

    • דניאל Says:

      כאילו הזמנתי את דברי הכותב. "פזורה עברית"? רעיון רומנטי.
      עזבו אתכם מצדק ומוסר, תנו כסף ושקט, ושיקפצו לי הסינים שמרכיבים לי את האייפון, העיקר שיהיה הכי מצ'וכלל.

    • גולה Says:

      אתה אנונימי לא רק בטוקבקים, חוששני.

  4. דניאל Says:

    "פזורה עברית"? מה עברי באותה "פזורה" שנאבקת על הגדרה עצמית של עם בן 60 שנה (נניח) בעודה מפזרת את עצמה בעולם? מה מאחד את הפזורה – הכמיהה לציון? מסתבר שלא. תורת ישראל, די בטוח שלא. השפה העברית? והרי זו נשמרה בזכות התורה וחודשה בזכות המדינה, אז כנראה שגם לזו הקשר איננו יותר מרופף.
    בקיצור, על נהרות בבל אולי תשבו ותבכו, אבל לא בזכרכם את ציון. אנא הסבירו מה עברי בכם?

  5. talkbacks Says:

    רעיון מעולה!
    ונועה, נראה לי שבמקום שהדיונים/ויכוחים ייערכו פה למטה בתגובות, כדאי לכתוב אותם, לתת להם מקום ולהעלות אותם למעלה. אני חושב שזה הרעיון שעומד מאחורי ההזמנה הזאת, לא?

  6. ד.ר Says:

    בתור מי שהולך לעזוב בקרוב ללימודים באירופה, וכנראה שייך לחתך הדמוגרפי המדובר, אני יכול לומר שאין במעשה הזה אפילו טיפה של חדווה פוליטית, רדיקלית או אחרת. הוא כולו נובע מדוחק. אנחנו רוצים להאמין שיש לנו משהו יותר מגוף וזוג רגליים (והון סמלי, וכל מיני תעודות), אבל זה בדיוק מה שהמהלך הזה עושה ממך, פונקציה כלכלית של תועלת שזזה ממקום למקום לפי היצע של ג'ובים ואקלים נוח. אין, ולא יכולה להיות לזה הייתי אומר, איזה עטיפה תרבותית, אנושית יותר. יש בזה תמיד משהו מאוד חשוף ולא נעים, אפילו חרדתי הייתי אומר.
    הציונות מראשיתה עסקה ברילוקיישנים, בלקחת אנשים _מפה_ ולשים אותם _שם_, וזה נמצא ב-DNA שלה עד היום, גם בשמאל (כל הדו"חות שנכתבים על חופש התנועה בשטחים למשל). לכן קל מאוד לנופף בעזיבה בתור אקט פוליטי: אתם רוצים שאני אהיה פה אבל אני אהיה דווקא שם. מעבר לכך שמדובר בהתרסה קצת שטחית, זה משחק בדיוק לידיים של ההגיון הממסדי הזה. אם יש דבר שהמדינה הציונית לא הצליחה לייצר אף פעם, למרות כמה נסיונות, היה תחושה של בייתיות ומקומיות, של בטחון שנובע מקשרי ידידות בין כל האזרחים. עזיבה, בתור אקט פוליטי, מנכיחה מאוד חזק בדיוק את האגואיזם שלא מאפשר בנייה של קהילה כזאת.

    זאת דעתי לפחות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: