יבנה, בבל, פייסבוק

by

לאפרת

1.

בשנה שעברה פרסמה כאן נטע אלכסנדר רישום של חוויה. היא סיפרה על חוויותיה כסטודנטית ישראלית באמריקה, שבפעם הראשונה בחייה מתקשה להבהיר את מחשבותיה לאחרים – סטודנטים ופרופסורים המפגינים התאמצות יתרה בניסיון להבין את האנגלית-עברית רוויית העיצורים שלה.

במהרה התפרסמה התגובה המרושעת הבאה:

"יותר מכל דבר אחר הטקסט הזה הוא מניפסט – נוגה, כן, ולכן גם פתטי – של אזרח העולם הישראלי הפריבילגי שלא מצליח להבין איך הוא לא מתקבל באמריקה באותה התפעלות שהתרגל אליה במסדרונות האליטה הישראלית. איך קרה, שואלת אזרחית העולם שהתחנכה על מורשת זך, איך קורה שהמעמד הפריבילגי שלי לא משתכפל גם כאן?
זה לא יביא אותה למסקנות בדבר התנאים שאיפשרו את רכישת המעמד הפריבילגי בארץ: היא תקונן על מה שלא פותח לה את אותן דלתות גם כאן.”

התגובה האוטומטית הזו נכתבה, כדרכן של תגובות אלימות, בעילום שם. יש מובן שבו היא נכונה, אבל כדרכן של קלישאות היא מחמיצה הרבה. אכן, אלכסנדר – והיא מודה בכך במאמר – היא נציגה מובהקת של האליטה הישראלית. נוסיף גם שהשהות של באמריקה היא תולדה של הפריבילגיות שלה, ואולי היא גם מאפשרת לה לחמוק מחשבון נפש על המעורבות שלה ושל אבותיה בקונסטלציה שהביאה אותה, בסופו של דבר, ליבשת אחרת.

אבל מעבר לכל הדברים הנכונים הללו, תוגת המבטא מתמצתת איזו טרגדיה. נטע, כמו רבים אחרים – ואני מכליל עצמי בתוכם – לעולם לא יוכלו לרכוש באמריקה את אותן פריבילגיות. המעמד האבוד לעולם לא ישוכפל. למעט מתי מעט, רובנו – מי שיבחר או ייאלץ להישאר באמריקה – נשלם על כך מחיר עצום. בארץ ממנה באנו גדלנו בין כנפי השכינה, המיתוס הציוני העניק לנו משמעות ותכלית, בגופנו האשכנזי, בעברית הנכונה, גילמנו אידיאל של מקומיות. היינו העתיד, או לפחות אבותינו היו העתיד. ואינם עוד. המיתוס נשבר. אנו דור ראשון לחורבן.

אינני מבקש רחמים. לחלק מהקבוצה הזו יש רכוש רב, שנאסף על חשבון הקרבנות הידועים. לא נרעב ללחם. איננו רעבים. לא בישראל ולא באמריקה. אבל היתה איזו הוויה – והיא אוזלת והולכת. אפשר לדבר על תלישות, או על גלות. הכל יחסי. מי שהיה לו הכול, מבכה את היפעה שאבדה. לא צריך לרעוב ללחם כדי לבכות את מצבך. יופי ואיזה קיום מפואר יותר הוא אבידה כבדה בפני עצמה, גם אם בשביל הדור שלנו היופי הזה כבר היה רק זיכרון, גיחות אחרונות לקיבוץ מופרט.

הפאתוס שלי יכול להיראות כנוסטלגיה ריקה, מהסוג שאני ואחרים ביקרנו בבלוג הזה לא פעם. דוגמא אופיינית לנוסטלגיה הזו מצאתי בשבוע שעבר בכתבה של ניר חסון ב"הארץ", בה מקוננים שופטים ואשכנזים אחרים על ירושלים הנפלאה של שנות השישים והשבעים, וכיצד כעת עליהם לנטוש את הכל ולעבור לתל אביב. כתבות כאלה הן חלק מפרויקט פוליטי ותרבותי של התבדלות עצמית. האליטה האשכזית-ליברלית אינה טורחת לחשוב על אחריותה למצב הנוכחי. מבחינתה היה פה נפלא לפני שנולדנו, וגם קצת אחרי – עד שהערבים, החרדים או תושבי שכונת התקווה הרסו את האידיליה.

הכול נכון. אבל אסור שהשיחה הפוליטית-תרבותית תצמטצם לביקורת סוציולוגית, עם כל חשיבותה. עתה יש שהות לומר משהו בגוף ראשון, לנסות, כמו נטע, לרשום חוויה – אבל גם להבין מה אפשר לעשות איתה. ככלות הכל אני עדיין, לטוב ולרע, חלק מאותה אליטה, וכדי להבין כיצד אפשר ללכת מעבר לנוסטלגיה, מוטב לא (רק) לבטל אותה. הבעיה היא כשהשיחה רצופה רק בנוסטלגיה, כמעט כמו תמיד בעיתון "הארץ". במקום זאת אני מציע לבטא אותה ממרחק ביקורתי, כזה המאפשר לקולות אחרים להישמע, של אחרים ושל עצמי.

לכן אדבר כאן בגוף ראשון בניסיון להבין את החוויה של מי שמקרוב עזב את מולדתו, שעד כמה שאני ביקורתי כלפיה, לא היה או יהיה לי בית אחר, שפה אחרת מלבד השפה הציונית רבת העיצורים, מלאת הכללים, שאני אוהב כל כך. אני מנסה להבין מדוע קשה לי כל כך להיות רחוק מהבית. אותי עצמי אני מנסה להבין, אבל כדרכה של כתיבה ציבורית, טמונה בה תמיד תקווה שאחרים ימצאו בה הד, ואולי מהשיחה שתתפתח תיווצר הבנה חדשה, תודעה חדשה. מי הם אותם ישראלים שהתגלגלו אל מעבר לימים ואוקיינוסים? מי הם ובעיקר מה הם יכולים להיות.

2.

מאז נסעתי לניו יורק לפני שנתיים, ללמוד בה פילוסופיה, שאלת הזיקה לארץ לא מפסיקה להטריד אותי. אפילו הבלוג הזה הוקם, מהזווית שלי, כדי לאלץ אותי לעקוב אחר "ההתרחשות", ולהמשיך לכתוב בעברית. עם הזמן הכרתי רבים שכמוני חיים הרחק מארץ המוצא. אבל לא כולם חשים את אותה חרדה, כאילו החוט מאיים כל רגע להיקרע. למעשה, רק אנוק, חברי הטוב ביותר בניו יורק, מרגיש כך. הוא טאמילי מסרי לנקה. מרגישה כך, אני חושב, גם סטודנטית איראנית שפגשתי בברלין. אבל רבים האוסטרלים, הגרמנים או הספרדים שבשבילם המולדת היא עניין מובן מאליו.

ההבדל נעוץ, אני מניח, בתחושה שהמולדת שלך היא לא עניין סגור. מתרחש מאבק על זהותה, ואילו אתה משתייך לקבוצה שעלולה להפסיד, ואולי כבר הפסידה. אנוק משתייך למיעוט מדוכא שלפני שלוש שנים ארגון השחרור שלו נמחץ באכזריות על ידי הממשלה הסרי לנקית (כתבתי על זה כאן), ואילו הסטודנטית האיראנית היא בת למשפחה קומוניסטית ותיקה. הזהות האיראנית שלה מאוימת כאשר האידיאולוגיה הרשמית של מדינתה היא אנטי קומוניסטית בעליל.

להבדיל, אני משתייך לקבוצה חברתית שפעם הגדירה את הישראליות וכעת מנהלת מלחמת מאסף. יותר מכך, נראה שעצם השהות שלי בחו"ל מאשרת את הדימוי הרווח על הקבוצה הזו – כחבורת ליברלים קוסמופוליטים שנמלטים על מעבר לים ברגע שההוויה המזרח תיכונית תובעת מחדש את מקומה. אין פלא, איפוא, שאני חש שהנוכחות שלי במרחב הזה מאוימת, ועליי להגן עליה, במיוחד לאור העובדה שבכוונתי לחזור ביום מן הימים.

לכן יש שיח הגירה מסוים שלחלוטין לא רלוונטי למה שאני מנסה לעשות כאן. דוגמאות אפשר למצוא למכביר תחת הכותרת "רילוקיישן" בוויינט. שם השאלה הנשאלת היא, האם כדאי להישאר בארץ, או שמא לעבור לחו"ל. איפה יותר זול, איפה יש יותר הזדמנויות, איפה פחות פשע, או יותר ביטחון. הארץ וחו"ל נתפשות כשתי אופציות יציבות וקבועות. מולם ניצב בסופרמרקט אינדיבידואל שגם הוא יציב וקבוע. הוא יודע מי הוא ומה הוא רוצה, ונותר רק לעשות תחשיב שבסופו נדע מה להעדיף.

אבל בשבילי הארץ היא אובייקט נזיל ומשתנה, ויותר מכך – היא חדורה לחלוטין בסובייקט המתבונן בה ומשתוקק אליה. כשאני רוצה לחזור אליה אני מחפש סיבות לאהוב אותה, כאשר היא מתרחקת והולכת, אני מוצא סיבות להרחיק אותה עוד יותר.

3.

מה אני מחפש בעצם? אני מחפש משמעות לעזיבה שאינה מצטמצמת לסיבות האישיות של העוזב – לא הסיבות שהוא נותן לעצמו וגם לא הסיבות שאחרים יכולים לייחס לו. במקרה שלי למשל, אפשר לומר, בפשטות, שנסעתי לאמריקה כי רציתי ללמוד פילוסופיה. זה הסיפור שאני שסיפרתי לעצמי. במובן הזה אני דווקא כן כמו אינדיבידואל רציונאלי בסופרמרקט. חשבתי לעצמי: איפה עדיף ללמוד פילוסופיה לדוקטורט? התשובה היתה ברורה. אפשר לייחס לי מניעים פסיכולוגיים נסתרים שאינם חלק מהסיפור שסיפרתי לעצמי כשעזבתי אבל התגלו בחלוף הזמן. למשל, צורך סמוי להשתחרר ממשטר מגדרי מקובע או שמרני מדי. אבל גם במקרה זה הסיפור הוא עדיין אינדיבידואלי (גם אם אפשר – ואף רצוי – לספר אותו באופן יותר פוליטי, אבל אעשה זאת בהזדמנות אחרת).

אני מחפש משמעות, אפשר לומר, קולקטיבית – סיבות שאינן מצטמצמות לתחשיב אינטרסים אינדיבידואלי אלא מתייחסות אל הקהילה שלי. אני מציע לשאול את השאלה ככה: האם יכול להיות תפקיד פוליטי לפזורה העברית החדשה? – תפקיד שיצדיק את העזיבה, שיהפוך אותה טובה לא רק לאינדיבידואל שעוזב אלא גם לאחרים.ֿ

ניתן לחשוב על "תפקיד פוליטי" כזה בלפחות שתי דרכים. ראשית, אפשר לשאול כיצד – ואם בכלל – העוזבים יכולים לתרום במעשיהם, מרחוק, לשינוי פוליטי חיובי בארץ. תשובות אפשריות: פעילות בשדולה היהודית ג'ייסטריט, ארגון הפגנות עם איראנים בברלין, השתתפות בכנסים על המדינה האחת בהרווארד.

כל התשובות הללו ראויות לבחינה, והן קשורות בוודאי בתנאים הספציפיים בכל ארץ הגירה. אבל אני רוצה להציע דרך אחרת לחשוב על "תפקיד פוליטי" לפזורה – כזה שבמרכזו אינו הפעולה אלא דווקא התודעה. המצב הפזורתי – וזה פחות משנה לאיזו ארץ – מזמן שינוי תודעתי שיכול, בתורו, להשפיע לטובה על ארץ המוצא.

במקום לחשוב על מה אפשר לעשות, אני מציע לחשוב (גם) על היתרונות שבאי-עשייה, זו שהגלות המחודשת גוזרת עלינו. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שאני לא זה שאמור לעשות או להוביל או להנהיג – מתוקף השייכות הסוציו-תרבותית שלי לאליטה הישראלית – אלא מיעוט מגומגם משהו בעיר הגדולה (ניו יורק במקרה שלי). קשה לי להגזים בהשפעה שהיתה למצב הזה על תודעתי העצמית בשנתיים האחרונות.

שהרי הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא לקרוא ולכתוב, והצורך לעשות זאת בשפה זרה הוא חוויה עמוקה של נכות. אם בעבר הייתי צריך לעצור את עצמי שלא לדבר יותר מדי בפורום ציבורי או אקדמי או חברתי, כעת אין לי ברירה אלא לשתוק, או לפחות לדבר הרבה פחות. בתחילה התייסרתי, אבל הפוליטיקה במיטבה יכולה להפוך ייסורים לוויה דולורזה של תודעה חדשה. מה שהתייסרתי בגללו אני כעת מקבל באהבה. השתניתי. הייתי לאדם אחר.

אם אני מדבר פחות, אחרים יכולים לדבר יותר. והכלכלה הזו אינה תקפה רק בהקשר החברתי או האקדמי שלי בארץ ההגירה. היא תקפה גם ליחסים בין העוזבים לבין ארץ המוצא, היא ארץ ישראל. לפתע אפשר להתבונן בספקטל הפוליטי המתמיד הזה מהצד. אפשר לנשום עמוק בטרם מתערבים, בטרם מקימים עוד תנועה או יוזמה או מארגנים הפגנה כזו או אחרת. אפשר להניח לאחרים לארגן הפגנות ולהוביל תנועות, אולי כאלה שאינם משתייכים לאליטה האשכנזו-שמאלנית המובנת מאליה, שכבר אינה יכולה לייצג את האחרים.

4.

מה יכול להיות, איפוא, התפקיד הפוליטי של הפזורה העברית החדשה? להשתנות, ללמוד להיות מיעוט. זה נשמע פאסיבי – וזה אכן פאסיבי. אני מדגיש פחות את המעשה ויותר את הצורך לתת למאורעות ולמקומות לעשות בנו מעשים, לשנות אותנו. אבל זו פאסיביות שמעשה בצידה. אני חושב שחשוב לכתוב את החוויה הזו. הכתיבה יכולה להפוך להפוך חוויות אישיות למוקד של תודעה קהילתית חדשה.

התודעה החדשה אינה רק של מי שעזב. ובעצם – מי באמת עזבעזב ולא ישוב? הרוב עזבו לזמן מה וכנראה ישובו, או לא ישובו אבל רוצים לשוב, או לא ישובו ולא רוצים לשוב אבל עוקבים אחר ההתרחשות בעיניים קרועות לרווחה. וגם מי שנשאר מגיח הרבה לחו"ל, מבקר בברלין או בניו יורק, רושם רשימות, משוחח עם מי שעזב או מי שחושב לעזוב, מונה יתרונות וחסרונות, מבכה החמצות ופותח הזדמנויות.

יש כאן, במלים אחרות, קהילה – כזו שהדיכוטומיה בין עזיבת הארץ להישארות בארץ מחמיצה את הדינאמיות שלה. זה התאפשר, במידה רבה, בשל מהפכת המדיום של העשור האחרון. הבלוגוספירה, הסקייפ ובעיקר הפייסבוק, הפכו את הדיכוטומיה הזו לרלוונטית הרבה פחות. מדי בוקר אני מתעורר בניו יורק או בברלין ומתהלך בפייסבוק במשך כחצי שעה. רבים מה"חברים" שלי אינני מכיר – את חלקם אני אפילו שונא – אבל כך ארגיש גם ברחוב תל אביבי ממוצע. אני חלק מהוויה.

אפשר לראות את זה כפריבילגיה של מעמד שבע למדי. זה ודאי נכון. אבל כמו התגובה לנטע אלכסנדר שציטטתי למעלה, זה מחמיץ את הפוטנציאל הפוליטי המעניין. המדיום החדש הזה יכול להפוך, אני מציע, למוקד של תודעה חדשה. הוא יכול לתווך את החוויה של העוזבים, או החצי-עוזבים, לאלה שרבע-עוזבים או שמינית-עוזבים. הוא יכול ללמד אותנו להיות מיעוט בארץ הישנה, לתת לאחרים מקום, להשתנות ולא רק לנסות לשנות אחרים.

ההיסטוריה המודרנית רצופה מקרים בהם הזהות שרלוונטית למקום אחד נוצרה במקום אחר לגמרי. כך למשל, הזהות הלאומית האיטלקית התבססה גם בקרב מהגרים איטלקים באמריקה. בארץ החדשה ההבדל בין סיציליאנים לנפוליטאנים או לרומאים היה הרבה פחות משמעותי. דרך העיניים של אחרים הם למדו לראות עצמם כמשתייכים לאותה קבוצת זהות ופיתחו מגוון של מנהגים ודפוסי צריכה משותפים. ו"ס נאיפול מתאר בספר המסע היפה שלו India: A Million Mutinies Now, כיצד בטרינדאד, האי הקריבי אליו היגרה משפחתו מהודו, התגבשה זהות הודית החורגת מהקסטה או מאזור מוצא כזה או אחר. הזהות החדשה היגרה, בתורה, חזרה לארץ המוצא.

הדוגמאות הללו עשויות להטעות. האנלוגיה אינה מלאה. אינני טוען שבפזורה החדשה נוצרת זהות ישראלית חדשה. מה שעשוי להיווצר בה הוא זהות חדשה לקבוצה הסוציו-תרבותית הספציפית שנוטה לעזוב את הארץ, ובתורה להקרין גם על מי שנשארו בה, ומחוברים איתה במגוון המדיומים החדשים שנוצרו בעשור האחרון. אם היינו אדוני הארץ, עתה נלמד מידה של ענווה — ובתורה תהגר התודעה החדשה חזרה לארץ ישראל. היא כבר מהגרת. כאן בארץ האמורי, בפייסבוק, בסקייפ, בערוצים אחרים, אנשים עוזבים אבל המחשבות שלהן מהדהדות במרחבים אישיים ווירטואליים. הן יכולות לשנות הן את העוזבים והן את הנשארים מאחור – ובעיקר את כל מי שנמצא איפשהו באמצע. רובנו הגדול.

זה ודאי לוקח זמן, וזה ודאי לא יקרה מעצמו. יש מי שעוזב ואינו רוצה דבר וחצי דבר עם הארץ שנותרה מאחור. יש מי שעזבה לטובת "רילוקיישן" ותו לא. אבל מי שמבקש איזו משמעות פוליטית לעזיבה שלו, ודאי ימצא דרכים לכתוב אותה, לתת לה נוכחות בעולם. ויהיו מי שיקראו, ויכתבו את שלהם.

התחלתי את המאמר ברוח סנטימנטלית משהו, ועתה אסיים. “אנחנו דור ראשון לחורבן”, כתבתי. אבל החורבן יכול לזמן מידה של שחרור. חורבן ירושלים אין משמעו חורבן של הקהילה היהודית, אפילו לא של ארץ ישראל כארץ יהודית. אחרי החורבן אפשר להרחיק לבבל, אבל אפשר להישאר ביבנה. אפשר גם לנוע ביניהן. צריך ללמוד לחיות מחדש, לא רק כפרטים אלא גם כקהילה, כנשאי זיכרון ועתיד. את הלימוד אפשר לעשות ביחד – משני צדי האוקיינוס, משני צדי הנהר.

*

כל פוסט רוקם ביחד מחשבות ומלים ששאלתי מאחריםאבל זה במיוחדאז רציתי להודות לכמה אנשים ששוחחתי והתכתבתי איתם על הגירה בשבועות ובחודשים האחרונים. רשימה חלקיתאפרת אבן צוראלי אושרובעפרי אילנישדמה אפשטייןאנוק ארודפרגסאםדינה ברדיצ'בסקי, גדי גולדברג, איתמר טהרלבישי מישוריעודד נעמןעמיחי עמיתאבנר עפרתשאול סתרדנה רוטשילד.

דימויים: Wonderland מאת ציבי גבע, ושלושה דימויים מתוך "גיאוגרפיה גמישה" למיכאל דרוקס. 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

34 תגובות to “יבנה, בבל, פייסבוק”

  1. Eyal Says:

    מזדהה עם הענווה שלומדים, הנכות-הכפויה והאטת ההובלה בחו"ל. אהבתי מאוד את הניסוח: "אפשר לראות את זה כפריבילגיה של מעמד שבע למדי. […] אם היינו אדוני הארץ, עתה נלמד מידה של ענווה — ובתורה תהגר התודעה החדשה חזרה לארץ ישראל. "

    מצד שני, עם ההנחה(?) שעזיבתנו מסמנת חורבן, אני הרבה פחות מזדהה. או אולי לא מבין נכון.

    לעניין התזה שהצעת, כדאי להיות ער לכך שהקהילה שאתה מדבר עליה נקשרת כרגע סביב הזיקה-החזקה לאותה ארץ-מוצא, אבל יש להניח שהקשר שלהם לתרבות-המוצא ייחלש לאורך זמן. ראשית, בגלל שהתרבות ב"מולדת" משתנה כל הזמן, ותעשה פחות ופחות מוכרת להם, והם יהיו פחות שייכים ומזוהים איתה. שנית, כי הפזורה הזאת נמצאת בהמון מקומות שונים מאוד, והחוויות שלהם נעשות שונות יותר ויותר, בעיקר ברמה האישית, ובעיקר לאורך זמן. אצל רבים העניין בנעשה בארץ-המוצא פוחת אחרי תקופה ארוכה בארץ היעד, ומשיצרו לעצמם קהילה מקומית גדולה וחזקה שעמדה במבחנים, או כשהשתקעו עם בני זוג מקומיים והעמידו צאצאים במקום מושבם החדש. כך שהזיקה לארץ-המוצא ש"מטרידה" אותך כרגע – ושאולי קושרת אותך עם דומייך במקומות אחרים – נובעת בין היתר מזה שאתה מהגר טרי, והזיקה הזאת לישראל עדיין חזקה אצלך, ואולי גם (עדיין?) לא השתקעת מספיק ברמה האישית במקום ההגירה.

    אני יכול לומר שהזיקה שלי לישראל/פלסטין די ברורה לי: זאת שפתי, התרבות שעליה גדלתי, חבריי, משפחתי, אזרחותי, ההומור, החוויות, המוסיקה, המוקד של כל מה שמעניין אותי. אני תבנית-נוף-מולדתי, בין אם ארצה בכך ובין אם לאו. ברור. אבל, למרות שהזיקה הזאת כנראה לעולם תישאר, אני מניח שהיא תיחלש לאורך זמן, אם אשאר מחוצה לה במשך זמן רב. פשוט כי המשקל שלה בהביטוס שלי – גם אם וודאי לא ייעלם – הרי שיפחת באופן יחסי לאורך זמן. והרי את משך ה"גלות" לא ניתן לחזות.

    לכן, האופציה שאתה מציע מעניינת, אבל אני תוהה אם באמת תהיה כזאת יכולת ההשפעה הדדית בינינו ובין הנשארים (לא כל שכן השפעה "שלנו עליהם"; ועוד אחרי עשרות שנים)? לא מוכרת לי דוגמה, בישראל או בכלל, של מי שהיגרו מארץ המוצא, אבל השפיעו מאוד על התרבות בה מרחוק. אולי אם הם חיים יחד בחו"ל, ו/או חוזרים יחד במאסה גדולה ובזמן קצר, אולי אז זה משהו אחר. אבל גם אז, זה נראה לי יותר כתת-תרבות, ופחות כהובלה (ע"ע הפזורה הסורית שלא חזרה, והפלסטינית שכן; שתיהן נחשבו לא מחוברות לשטח; ועוד יותר במקרה של השמאל הישראלי). ועדיין, גם תת-תרבות זה משהו. אני רק מנסה לסייג שעם כל הכבוד למדיה החברתית, בסופו של דבר החיים החברתיים והפוליטיים נבנים בראש ובראשונה ממבנה-חברתי, מנורמות וחוק, מאינטרסים ומפעולה יומיומית, יותר מאשר מניסוח עמדות מופשטות ותכתובות על המסך. כך שהמבחן הוא לא מה מרגישים כרגע, אלא מה יקרה לנו בעוד כמה עשורים.

    • גל כץ Says:

      אני מסכים. אני בספק אם הזיקה תישמר, ואם היא תישמר היא לא תישמר רק מכוח פייסבוק אלא גם מכוח קשרים קונקרטיים ומשפחתיים עם הארץ. אבל האמת שדיברתי בעיקר על מקרים כמו שלי – של עזיבת הארץ לכמה שנים. לא נראה לי שקהילה ישראלית יכולה לשרוד בחו"ל לאורך דורות. אבל אסייג שוב: לדעתי מהפכת המדיום היא משמעותית, ויש לה השלכות אדירות על קיומן של קהילות טרנסנציונאליות, שאת חלקן אנחנו עוד לא יכולים להבין.

      באשר לחורבן – המחשבה שלי (שלא הרחבתי עליה במאמר) היא לא שהחורבן, באיזה מובן אובייקטיבי, קרה. אפשר לומר שהחורבן הוא עניין סובייקטיבי. במובן מסוים הוא כבר קרה. זה תלוי איך אנחנו מסתכלים על זה. אז מה שאני מציע זה: במקום לפחד כל הזמן מהחורבן הקרב, ולהאשים בו את כולם, עדיף כבר להגיד: זהו. החורבן היה. עכשיו אפשר להתחיל מחדש, בלי כל הכובד הזה. כאמור, מבחינתי זה ממש לא סותר קיומה של קהילה פוליטית יהודית בארץ ישראל. אם כבר זה מאפשר לה להתקיים מעבר לפאתוס של המיינסטרים הציוני הנוכחי.

  2. האתר של אורן בלס Says:

    ,תודה על הפוסט הזה כמי שנסע וחזר. אכן, אני סבור ומקווה שלמדתי ענווה או אם לנסח בענווה – לסתום את הפה. ואני מקווה שאמצא איך להשתמש בזה.
    אורן

  3. סמולן Says:

    הנחת החלשות הזיקה היא כמובן מקרה פרטי של אקסטרפולציה מונוטונית, כלומר "ליניארית". בפועל, יכול להיות שהמרחק ייצר סוג של תשוקה. זה כבר קרה, והתיאוריה האנטי ציונית הסטנדרטית טוענת, למעשה, שזה כל מה שקרה, ועוד על בסיס של מדומיין מזוקק במיוחד. כך שדווקא מתוככי האנטי ציונות, עליך להיות רגיש לאפשרות ששום מהילה הדרגתית של הביטוס לא תצמצם את הקשר. גם הקשר לארץ, גם הקשר לעמדת השליטה ההיא, וגם בעניין אי ההפיכות של חורבן (מדומיין, בטח). חוץ מזה, אתה צריך לקצר קצת.

  4. דרול Says:

    הנשיה העברית החדשה, אם כבר.
    למרות שהיא לא חדשה ובספק רב עברית.

    אולי המשמעות היחידה של התמוססות הגיאוגרפית שמתוארת כאן, היא מציאת מקום שבו יש הגיון בחוסר המשמעות הקיומי.

    אולי החיים בארץ תובעניים מדי ודורשים מהאדם איזה ארכיטיפ של קיום משמעותי , דבר שלא קיים בהכרח במטרופולינים האמריקאיים.

  5. רמיrami Says:

    יתכן שכמזרחי שאינו משתייך לאותה אימפריה נופלת אני לא אמור להגיב כאן. לא לעיני, חסר הפריוולגיות, נכתבו המילים. לא קראתי את כל המאמר, רק סרקתי אותו במהירות. קשה היה לי לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו מכיוון שהשמאלץ והנוסטלגיה הרתיעו אותי.
    הפרק הזה של אדונים ומשרתים בסאגה הישראלית טרם נכתב. המאמר הזה הוא אחת הטיוטות שלו. יכול להיות שכל הפרויקט של "ישראלים מהגרים" יוכל להוות, כמו שקורה בפועל עד כה, את הפתיחה שלו. כשנגיע לעיסוק במספרים, שנים, נתונים, גיאוגרפיה, ועוד כלמיני פרמטרים יבשים פחות או יותר, יתכן שהשיחה תהיה הרבה פחות נעימה.
    הזעם האצור של תושבי הפריפריה המנטלית של הציונות מתארגן מחדש ומתחיל לזקק את עצמו. זה לא היה פשוט, זה לקח זמן. התהליך התחיל כבר בתקופת הפנתרים השחורים. אחד המשוררים המזרחים כתב לא מזמן שהוא חלק מדור המשבר הציוני. אני לא יודע אם זו ההגדרה הנכונה. אנחנו, כיהודים שהגיעו לישראל מארצות האסלאם, מעולם לא היינו חלק מהאוטופיה, היינו זרים לה. ברגע שהמיתוסים מתחילים להתפורר מתחיל תהליך מכאיב של הכרת המציאות. אנחנו בדרך לשם.

  6. לין Says:

    מקסים, חכם ופותח פתח למחשבה עתידית. אבל כפי שציינו כבר מעלי: למה חורבן? מהיכן מגיעה התחושה הזו שמדובר בחורבן? נדמה לי שהתשובה למעלה לא מספקת. בהנחה שתודעת החורבן הזו אינה מנותקת מן הטקסט, היא גם כנראה אינה משהו אישי לחלוטין. אולי תודעת החורבן נובעת מן הפריבילגיה שהטקסט מנסה להתבונן בה ולהתרחק ממנה, ואולי גם יונקת מן הציונות עצמה, שהשתיתה את הפרויקט שלה על אופק של חורבן. אם זה העניין, הרי שקבלת החורבן כמשהו ש"כבר התרחש" אינה פותרת את הבעיה – לא של הפריבילגיה ולא של האופק החורבני-קורבני של הציונות. אולי זה שווה עוד מחשבה ועיבוד, ובכל מקרה בלי הנקודה (האולי שולית הזו) זה טקסט מלא ושלם.

  7. שחר Says:

    http://en.wikipedia.org/wiki/Ring_species

  8. חולי Says:

    נקודה קטנה,
    אחוז ה"הומניסטים" או "שמאלנים" שבקרב המהגרים הוא אפסי. רוב המהגרים הישראלים הם בדיוק ישראלים טיפוסיים שרק גרים לא בישראל (על המזוודות עד שהילדים יגמרו את הקולג')…
    מאמר מצוין.

  9. עוז Says:

    אתה יהודי?
    אתה חלק מהלאום היהודי?
    יש לזה חשיבות?
    מאיפה נובע הקשר שלך לארץ?
    מאיפה נובע הקשר שלך לחברה?

    אם אתה מרגיש קשור במיוחד לטמפרמנט של החברה הישראלית – אתה יכול כמובן לחפש בעולם ולמצוא חברה עם טמפרמנט דומה.

    אם חשוב לך המקום הגאוגרפי – אתה יכול לגור במקום גאוגרפי דומה. אתה יכול לערוך ביקורים קבועים בארץ פעם פעמיים בשנה ולצלם תמונות.

    אם חשובים לך האנשים – אתה יכול לשמור איתם על קשר,טלפונית, אינטרנטית,לבוא לבקר, להזמין אותם להתארח אצלך. למצוא אנשים דומים. להכיר את החברים הישראלים שלך לחברים בחו"ל.

    אם חשובות לך הפריווילגיות, להיות באליטה, אז תחשוב איך אתה מתרגם את ההון החברתי שלך בארץ לכוח בחו"ל. רבים עשו את זה, זה לא כל כך קשה.

    אתה גם יכול לפעול מבחוץ בכל אחד מהמישורים כדי לשפר או לשמר את הביטוי שלו בארץ. או להעתיק אותו לחו"ל.

    אם במקרה הכל חשוב לך – אז כנראה שהקשר שלך לאומי.
    אם איתרע מזלך ואתה מזוהה עם לאומיות ישראלית – אז צר לי לבשר לך ואין באמת לאומיות כזאת ותצטרך ליצור אותה בעצמך. בין אם בארץ או בחו"ל.
    כנ"ל לגבי אתניות ישראלית.

    שאל את עצמך האם זה אפשרי,מה זה דורש, והאם אתה מוכן להקדיש את עצמך ליצירת(או עירור, יצירה מחדש, זה תמיד משהו שבעצם היה קיים מאז ומתמיד) הלאומיות/אתניות הישראלית.

    אם אתה מזדהה עם אתניות יהודית – אתה בידיים טובות. יהודים מכל הצבעים ומכל הצורות יודעים לחיות בגלות עם כל מה שכרוך בכך כבר אלפי שנים.
    קח דוגמה מרבבות היהודים שעלו לא"י בעקבות המהפכה הציונית, נשברו אחרי תקופה וחזרו לגולה. במקרה שלך זה לקח עוד דור או שניים. לא נורא.
    לך לבית כנסת ותתחיל למצוא את היהדות שלך.

    אם אתה מזדהה עם לאומיות יהודית- אתה כבר כמעט ציוני, חסר רק שתגיד שהשחרור של העם היהודי יושג ע"י בית לאומי בארץ ישראל.
    מצד שני אתה יכול לנסות להקים מחדש את הבונד.
    אתה יכול לחשוב איך במאה האחת מערבבים את העם היהודי לתוך איזה גוף בין לאומי במתכונת חדשה.
    אתה יכול ללכת לעבוד באו"ם.

    אם אתה אמורי- הלך עליך.

    אמורים יקרים, מי אתם בכלל?

    אני אישית חושב שאחת הדרכים הטובות ביותר שבה אדם כמוני(בניגוד לאדם אחר, נוצרי שנולד בצרפת למשל) יכול לתרום לעולם, היא ע"י עזרה לתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי בהגשמת מטרותיה – כפי שאני רואה אותן.
    אבל תודה לפוסט הזה על שהזכיר לי את זה. אני חושב שאני לא חושב מספיק על הפעילות הפוליטית שלי בצורה עולמית.

  10. עלמה Says:

    הי גל,
    אני רוצה להוסיף כאן משהו, והוא שגם ניו יורק וגם ברלין הם יוצאים מהכלל שמעידים עליו די מעט בכל הקשור ליחסים בין ישראלים ובין מה שלא-ישראל. וזה לדעתי חשוב, וחסר במיפוי הזה שאתה עושה ל"פזורה העברית". כי הגירה (אם יש בכלל דבר כזה, ממש להגר) קשורה לא רק במאיפה הישראלי, אלא גם בלאן, ועוד יותר מזה- ביחסים (האמיתיים והמדומיינים) בין שני המקומות.
    כמעט מיותר לציין, אבל גם ברלין וגם ניו יורק הם מקומות מאוד מאוד פרו-ישראליים (ואני מסייגת: זה לא שאין אנטישמיות- יש, וזה לא שאין אנטי-ישראליות- כי יש, אבל אני לא מתכוונת כאן "פרו" במובן זה שאנשים מריעים לך על היותך ישראלי באשר תבוא, אם כי במעגלים מסויימים הם לגמרי כן, אלא על זה שגם בברלין וגם בניו יורק יש ציבור מאוד רחב, ובמוקדי כח מאוד משמעותים, שנותן הרבה כסף ותשומת לב לישראל). במובן הזה (ולדעתי רק במובן הזה) יש הרבה מכנה משותף בין ישראלי שמשווק את המדינה ומקבל שכר מהסוכנות ובין ישראלי שמקבל שכר ו/או הון סימבולי על כך שהוא משמיע זווית שמאלית/ביקורתית באיזו אוניברסיטה. אנשים יודעים שקיים מקום כזה כמו ישראל, ואפילו יודעים עליו דבר או שניים, ונניח ראו איזה סרט של גל אוחובסקי או שמעו על ביבי. במקביל, גם במדינת המקור זה ברור שיש יחס שונה ליעדים שונים של הגירה. ניו יורק נשמעת לרוב הישראלים כמו גן עדן, וזה משפיע על הפידבק שהמהגר מקבל מסביבתו.
    למשל, יש לי חברה אמריקאית שלמדה רוסית והיגרה לקירגיסטן. עבור הרוב המוחלט של החברים שלה מארה"ב, המקום הזה בכלל לא קיים. אנשים לא יודעים איפה הוא והאם הוא חלק מפקיסטן. הפידבק שמהגרת כזו מקבלת (גם בקירגיסטן וגם בארה"ב) הוא שהיא טיפוס תמהוני במקרה הטוב או בזוי במקרה הסביר יותר.
    אתה מדבר כאן על אחד מהמאפיינים של "פזורה", אם הבנתי נכון- כחוויה של שוליות ושל היותך מיעוט, חוויה שגרמה לך להתבונן באופן אחר על היותך לא-שולי בישראל. ואני רוצה לומר, זה עדיין שונה מאוד בפזורות שונות, שחוות סוגים אחרים של שוליות גם במדינת המוצא וגם במדינת היעד. למשל לחיות במקום שבו אנשים באמת לא יודעים שום דבר על ישראל אפילו לא איפה זה בעולם או איזו שפה מדברים שם, ועדיין חשים טינה עמוקה לגבי זה. החבר שהבין אותי לגבי זה יותר מכל הוא חבר סרבי שסיפר לי כמה שאנשים לא יודעים שום דבר על המלחמות והפירוק של יגוסלביה, וכך, בלי לדעת אפילו מה זה יגוסלביה, מי נגד מי, או איך קוראים לשפת האם שלו, פוסקים מראש שהוא כנראה סוג של פושע מלחמה כי כולכם בבלקן כאלה משוגעים ורצחניים ולא רציונליים עם הרגשות הלאומיים שלכם.
    וגם מהכיוון ההפוך, יש לי הרבה אנקדוטות מהחיים שלי כאן בהונגריה ואיך ישראלים מדברים על מזרח אירופה, בעיקר איך אשכנזים מדברים על אשכנז, אבל איתמר טהרלב גם ככה כבר כתב על זה יפה אז לא ארחיב.
    אבל כן, בגדול, אני חושבת שאי אפשר להתעלם בדיון הזה גם מהיחסים בין מדינות מוצא ויעד, כמו גם מזה שלהיות מיעוט, או שולי, אפשר להיות בהרבה צורות שונות. הונגריה היא משהו שאני קצת מכירה, אבל גם בלונדון ובפריז ובשוודיה (שיש בה אגב מלא ישראלים)- ישראליות היא לא מה שהיא בברלין/צפון ארה"ב.
    אתה יכול לחשוב למשל על מישהו שנסע, כמוך, ללימודים אבל לומד נניח רפואת שיניים בהונגריה. או מישהו שלא נסע ללימודים אלא לעבודה (מה שקוראים לא "רילוקיישן") בהודו (מה שקוראים לו "שווקים מתפתחים"). וכמובן המוני ישראלים שנולדו בגוש הסובייטי, התאזרחו בישראל, ואז עזבו שוב למדינות דוברות רוסית, או לארה"ב.
    אם קראתי אותך נכון, אתה כותב על סוג של קהילה, שמדברת עברית ובמובן לא מבוטל מתנהלת און ליין. ואתה מדבר על חוויה סובייקטיבית וגם על ההקשר הפוליטי והסוציולוגי שלה. את זה הבנתי, וגם את המסקנה היפה על הפסיביות. אני רק לא בטוחה שהייתי מכלילה את הקהילה הזו תחת היותה "פזורה" או תחת היותה "עברית". בכל אופן, אני לא בטוחה שזה החוט המקשר העיקרי שלה. אי אפשר לדבר על פזורה בלי לדבר על יחסים בינלאומים ובין תרבותים באופן כללי בין מקומות בעולם, וגם עבריות או עברית הן קטגוריות קצת לא ברורות בהינתן כל מה שאנחנו יודעים על ישראלים והגירה.
    עלמה

  11. יניב Says:

    פוסט מעניין ומעורר מחשבה, וגם פותח אפשרות לשלב תגובה לכמה פוסטים נוספים שפורסמו כאן. לפני התגובה במילותיי, כמה ציטוטים מתגובות לפוסטים קודמים, שלדעתי הולמות מאוד גם את הפוסט הנוכחי:
    ראשונה היא תגובה של יסמין על פוסט מינואר של עודד נעמן, שעסק גם הוא בהגירה. וכך היא כותבת: "הפוסט הזה (שאגב מזכיר מאוד את הפוסטים של גל כץ בז'אנר "בעצם אני מרגיש קצת אשם על משהו לא ברור אבל אני לא מתנצל וגם לא רוצה להתנצל על אי-התנצלותי) הוא באמת סימפטום של פוליטיות צעירה ומעט ניאופיטית (למען המתקוממים על השימוש במילים נדירות, מדובר במומרים חדשים ונלהבים מדי, כמו חוזרים בתשובה). ממקום מושבכם בחוץ לארץ — וסבבה, כן? — אתם מתגעגעים ובוחנים את המציאות בארץ על פי טקסטים שמתפרסמים באתרים אינטליגנטיים, ועל פי תחושותיכם."
    השניה היא התגובה המצוטטת של אבישי צוברי שכוונה לבלוג בכללותו: "עד כמה שאני יודע, 'ארץ האמורי' הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח".

    כחומר-גלם אשכנזי בעצמי אני קורא ומזדהה לא אחת עם הבלוג, ובפרט עם פוסטים של גל כץ. כך גם עם הפוסט הזה, מתוך הזדהות גם של מי שנמצא בחו"ל בנסיבות דומות של לימודים ועזיבת הארץ לאחרונה (לפני שנה). וכך גם בזמנו עם הפוסט "בשבח הפסיביות" שמוזכר כאן. שניהם, בעיקר הקריאה לפסיביות פוליטית, עוררו בי גם מידה מסוימת של אי-נחת. הפוסט הנוכחי הוא הזדמנות לנסות לנסח אותה. אתה עלול לקרוא את התגובה הזו כאלימה. אבל באמת שאני מנסה להפחית ככל שניתן את האלימות שבה (או להותיר רק את האלימות ההכרחית שבעצם הביקורת) ולכתוב אותה כתגובה ביקורתית דיאלוגית. כחלק מכך, איני כותב אותה בעילום-שם, וכחלק נוסף, אני מבקש להבהיר שכשם שאתה דיברת בגוף ראשון אך ביקשת לתת משמעות קולקטיבית המתייחסת לקהילה שלך, כך גם אני מבקר בגוף שני אך ביקורתי מתייחסת לקהילה המדומיינת הקולקטיבית שאתה משרטט, לא אל חוויותיך האישיות כאינדיבידואל.

    בפוסט 'בשבח הפסיביות' (שלמרות חוסר-הנחת אהבתי מאוד, והסכמתי מאוד עם חלקים רבים בניתוח שלו) הצבת את הפסיביות כאופציה פוליטית לגיטימית, אולי אפילו רצויה, כדי לאפשר לאחרים לנסח את האינטרסים שלהם, כאלטנרטיבה להיבריס של פעולה בשם האנושות כולה, שאליו מורגלת האליטה האשכנזו-שמאלנית. בפוסט הזה מתבהרת האופציה הפוליטית הזו על רקע המיקום הנוכחי שלך (כלומר, של הקהילה שלך) בגלות (מרצון). הפסיביות היא אופציה סבירה לאור הריחוק היחסי מהארץ, בפרט לאור אופציות אלטרנטיביות של פעולה לשינוי פוליטי מרחוק. עד כאן הכול טוב ויפה. אבל הפוסט הנוכחי מאיר באור קצת אחר את הקריאה לפסיביות. זו אינה רק עוד אופציה. זו אופציה מובילה. כאן (ואולי בניגוד לפוסט הקודם) אתה קורא לפסיביות של אי-עשייה פוליטית "שמעשה בצידה", בתחום התודעה, והמעשה (התודעתי) הזה הוא לא סתם מעשה אלא "מוקד של תודעה קהילתית (כלומר, פוליטית) חדשה". במלים אחרות, גם את האפשרויות המצומצמות שנגזרות עליך בשל הריחוק הפיזי אתה הופך למרכז של עשייה שמהווה מוקד תודעתי. הפכת את האי-עשייה לעשייה, עשית מהפסיביות המרוחקת אידיאולוגיה ופרקטיקה. זה היה בסדר אילו היה מדובר באיזה ניסיון שלך ליישב דיסוננס קוגניטיבי אינדיבידואלי (אתה מרוחק מהארץ, למרות זאת אתה מרגיש חיבור גדול אליה ויש לך עניין רב בנעשה בה, שבו אינך יכול להשתתף באופן פעיל). להגדיר פסיביות כאידיאולוגיה ופרקטיקה פוליטית היא פיתרון פסיכולוגי סביר.

    אבל אינך מבקש למצוא פיתרון פסיכולוגי אלא להקנות משמעות פוליטית לדרך הפעולה שאתה מציע. האידיאולוגיה והפרקטיקה של האי-עשייה הופכות אצלך לבעלות הצדקה פוליטית, ולא זו בלבד, אלא שהן מוצדקות פוליטית על ידי תפקיד של הובלה. אתה טוען שהקהילה שאליה אתה משתייך, כלומר האליטה האשכנזו-שמאלנית (ואגב, עם כל הרצון שהשיחה הפוליטית-תרבותית לא תצטמצם לביקורת סוציולוגית – הקהילה שאליה משתייך מוגדרת באופן סוציולוגי), צריכה להפסיק לראות את עצמה כמעמד מוביל ומייצג, ללמוד להפוך להיות מיעוט. בה בעת, אתה רואה תפקיד מוביל לקבוצה מסויימת בתוך הקהילה הזו, לקהילה של המהגרים (הזמניים יותר או פחות, ובכל מקרה מרצון או מבחירה) שבתוך הקהילה האשכנזו-שמאלנית (ומטבע הדברים, אותם מהגרים הם האליטה של האליטה). המצב הפזורתי, אם כן, אמור להשפיע על הקהילה שבארץ המוצא – ללמד אותה להתבונן בדברים בריחוק מסויים, ללמוד להיות מיעוט – וזה אף, "בתורו, משפיע לטובה על ארץ המוצא". גם זה טוב ויפה, אבל קשה לראות זאת מתיישב עם האמירה "עתה נלמד מידה של ענווה". נראה שקשה לך (כלומר, לקהילה המדומיינת שלך) לוותר על תפקיד ההובלה וההנהגה.
    אם לנקוט בניסוח אחר, המשתמש בציטוט אחר – בדיון המפורסם שלאחר ערב האמורי כתבה אורטל בן דיין בפוסט על הגל, ש"כמו תמיד, היכולת לתרגם כל פעולה להון תרבותי וסמלי שמורה לאשכנזים". כאן מתברר שזה נכון גם ליכולת לתרגם אי-פעולה, כלומר פסיביות, להון תרבותי וסמלי, כלומר להגדיר אותה כעמדה פוליטית, כ"אי-עשייה שמעשה בצידה". והמשך הדיון שם גם הוא רלוונטי, מכיוון שעסק בסרבנות: כל מי שמסרב לשרת בצבא הוא סרבן, מדוע רק אלו שמצהירים על כך כפעולה פוליטית נחשבים סרבנים? כנ"ל לגבי אי-עשייה פוליטית. היכולת לתרגם אותה להון תרבותי וסמלי שמורה לבעלי פריבילגיות. לא רק אשכנזים, אלא אשכנזים שנמצאים (ובעיקר שלומדים) בחו"ל. לפריבילגים שבין בעלי הפריבילגיות.
    הדברים באים לידי ביטוי, נדמה לי, גם בבחירת הכותרת. מדוע יבנה? ביבנה התחדשה המסורת היהודית לאחר חורבן ירושלים. בה קמה ההנהגה הרבנית החדשה, שעיצבה את דמותה של הקהילה היהודית לדורי דורות. מכאן גם הקישור לחורבן. החורבן, שלדעתך הוא סובייקטיבי ובמובן מסויים הוא כבר היה, הוא כפי שאני מפרש אותו חורבנה של ההנהגה האחוס"לית. לכן התגובה למעלה של רמי כל כך רלוונטית ומדוייקת. מתחת להצעה להקנות משמעות פוליטית, שלא לומר תפקיד פוליטי, לפזורה העברית החדשה, מתחבאת הצעה להמשיך את ההנהגה בדמות אחרת, בדרכים אחרות (ייתכן בהחלט שאני מרחיק לכת בפרשנות כאן, בעקבות הכותרת, אבל ייתכן גם שאני פשוט חושף משהו שלא היה מבורר עד הסוף גם לך ככותב). שוב, יש כאן אפוא צביעות מסויימת בקריאה לענווה, במידה שהפרשנות הזו נכונה.

    כמובן, הפסיביות המנהיגותית הזו אינה האופציה היחידה הנגזרת מהנסיבות של החורבן והריחוק הפיזי. ישנן אופציות פוליטיות נוספות. למשל, הכרה במפה הפוליטית המשתנה, התנערות מהקהילה האשכנזו-שמאלנית, ו/או חבירה לקואליציות שונות וחדשות. זה כבר מתרחש במידה מועטה, ובמידה מסויימת זה קורה גם בבלוג הזה עצמו. אופציה נוספת, שאינה מוציאה את זו הראשונה (ולמעשה אף משתלבת איתה) היא שהקהילה המייצגת והמובילה לשעבר לא תהפוך רק למיעוט פסיבי, אלא למיעוט מובל ומיוצג. חלקים ממנו יהיו פסיביים. חלקים יהיו אקטיביים, אבל בשורות האחוריות יותר. גם זה כבר מתרחש במידה מועטה, מועטה מדי, אבל דוגמאות לכך אפשר למצוא למשל במחאת הקיץ שעבר.

    • גל כץ Says:

      האמת שאני סומך את ידיי על הקריאה הזו, אפילו על החתרנות שלה.

      הבעייתיות שאתה מצביע עליה היא אמיתית, במובן שגם אני לא יודע מה לעשות איתה. זו הדרך שלי להתמודד איתה ברגע הנוכחי: אני מאמין שדיבור ומעשה פוליטיים הם הכרחיים. אני לא יכול שלא להיות ייצור פוליטי. בה בעת, אני מכיר ברקע מסוים של יחסי כוח המאפשר לקול (והמעשה) שלי להישמע בקול הרבה יותר רם, ובדרך כלל משתיק אחרים. אז מה עושים? ההצעה שלי היא, מחד גיסא, להצביע על – ולבטא את – מבני הכוח האלה כל הזמן. כל דיבור מתחיל (או לפחות מלווה באופן מרומז) בתשומת לב למדיום, לשאלה מאיפה אני מדבר ומה מאפשר את הדיבור הזה. מאידך גיסא, עדיין אין מנוס מלדבר (אם מאן דהו רוצה להיות, כאמור, יצור פוליטי). התקווה היא שהפאזה הביקורתית תהפוך את הדיבור הזה ל"חלש" יותר, תאפשר לאחרים לדבר גם כן.

      אני מאמין גדול בפוליטיקה קונפליקטואלית. אם אין קונפליקט ההנחה שלי היא שיש דיכוי, ויתרה מכך, קונפליקט פותח פתח ליצירתיות פוליטיות, תרבותית והשפעה הדדית.

      מצב בו רק קול אחד נשמע הוא לא קונפליקטואלי. אני רוצה להחליש את הקול שלי אבל לא כדי ש*רק* קולות אחרים יישמעו (או אז שוב לא יהיה לנו קונפליקט) אלא כדי ליצור מחדש תנאים של קונפליקט. בבלוג הזה אני ואורטל בן דיין, למשל, השמענו דברים שונים למדי (גם אם פעמים רבות אנחנו מסכימים) – נגיד אחרי ערב האמורי. יש פה לא אחת קונפליקטים, אבל אני מקווה שהודות לפאזה הביקורתית (כאמור, הפאזה של הכרה במבני הכוח המאפשרים לי לדבר חזק יותר), אלה קונפליקטים שוויוניים יותר. בקונפליקט שוויוני יש לי זכות (כך אני מרגיש) לבטא את המורשת שלי. מה גם שכל עוד המורשת הזו מזוהה עם ההגמוניה (כלומר עם השתקת הקונפליקט), אני חש מנוכר אליה והיא במצב קיפאוני ומשעמם.

      במלים אחרות, אני לא מוותר על מעמדי כייצור פוליטי, שאינו יכול אלא לדבר מתוך המורשת והפרקסיס התרבותיים שלו, אבל אני מנסה, ראשית, לכוון את הדיבור לאפיקים אחרים (נגיד כתיבה ולא עמידה בראש המחאה החברתית [להבדיל משותפות בה]), ושנית, אני מאזן את הדיבור עם ביקורת שאמורה "להחליש" את הקול שלי ולייצר מחדש פוליטיקה קונפליקטואלית.

      אני מקווה שאני ברור. ושוב תודה על התגובה המרתקת.

    • נועה Says:

      אכן תודה.

  12. נעמה רוקם Says:

    תודה על הרשימה המעניינת. אני קוראת את הבלוג בשקיקה כבת לדור מוקדם קצת יותר של מהגרים בנסיבות מאד דומות (אשכנזים, פריבילגיה, אוניברסיטת עילית אמריקאית, קריירה וכו) ומעניין לחשוב על ההבדל שבתפקידו של האינטרנט בחוויה הזאת רק בעשר השנים האחרונות. ב2000-2001, השנה הראשונה שעשיתי באוניברסיטת סטנפורד, היתי קוראת את החדשות המדכאות מהארץ באובססיה ובשקיקה וחייתי איפשהו בין ה time zones במצב של חוסר אוריינטציה ובתחושה הולכת ומתגבשת שהשארתי מאחורי סוג של חורבן ושאחרי שעזבתי כבר לא אוכל לגמרי להבין אותו. קשה לדמיין את החוייה ההיא מתווכת על ידי פייסבוק, כמו שקשה לדמיין את הקשר שלי לתל אביב היום – מין תל אביב וירטואלית של הפגנות אלימות, דרום סודאנים מגורשים ושל כל מני דיונים ושיחות אינטנסיביות – בלי פייסבוק.
    בכל מקרה, דבר אחד שרציתי להעיר עליו הוא שנראה לי שהידידות עם חברים ממקומות פריפריאלים וקשים אחרים היא חלק מאד חשוב מהאורינטציה הפוליטית המחודשת שהאוניברסיטה האמריקאית מספקת. בשבילי הענווה שבאה עם ההתרחקות היתה קשורה גם לתובנה שבתוך בועת השמאל הישראלית שאני גדלתי בה – לפחות כמו שאני גדלתי וחשבתי בתוכה, ברור שקשה להכליל הכללות וכו – העולם כולו סבב סביבנו וסביב לטרגדיה שלנו. פתאום בארצות הברית שמעתי על מקומות כמו גוג'אראט וקוסובו – אבל לא בתור סיפורים בחדשות אלא בתור נוף המולדת והכאב הפרטי של חברים טובים, שגם הם קראו חדשות מהבית באובססיה וניסו להבין מה הם השאירו מאחור כשחמקו להם אל תוך הבועה האוטופית של האוניברסיטה האמריקאית.
    וגם רציתי להגיד שהעניין של לגדל ילדים בניכר הוא חלק מורכב מהסיפור הזה: מצד אחד הילודה היא המימוש המובהק של מה ש"נורמטיבי" בישראל: הטרו-נורמטיבי, תורם, במודע או לא במודע, ברצון או שלא ברצון, למאבק הדמוגרפי (או לכל מני מאבקים דמוגרפים – של היהודים, החילונים, השמאל השפוי ומה לא), מאפיין שלנו כמעמד הבייניים שעושה את שלו. כישראלית בארצות הברית מתברר לי שוב ושוב עד כמה ישראלית היא המובנות מאליה שבה החלטתי ללדת ילדים ושבה היה לי ברור שאמשיך לעבוד אחרי שילדתי. דרך המאבקים וההתלבטויות סביב הזהות הישראלית של בנותי (ללכת לקונסוליה ולאזרח אותן בישראל או לא? להאבק על העברית גם כשזה דורש הפעלה של כוח וכוחנות או שרוח הרפאים של בן יהודה מעיקה מדי? ומה לעשות עם פיסות התודעה הישראלית שהן אוספות בביקורים אצל סבא וסבתא (בקיץ שעבר אפילו ילדתי בת החמש ידעה שגלעד שליט כלוא אצל איזה "בד גייז" בלי שמישהו מאיתנו סיפר לה – מין שמועות כאלה שעוברות בגן משחקים ירושלמי). דרך הילדים שאנחנו מגדלים פה גם עולה השאלה על היחס בין הפזורה הישראלית לבין הקהילה היהודית (האמריקאית, במקרה שלי, אבל אולי אפשר להשוות גם ליהודים בברלין?) – וכאן ג'ייסטריט היא אולי מטונימיה מוצלחת, שכן מה שנראה איכשהו שמאל מעורר סימפטיה כאן לא הינו נראים בסביבתו בישראל.

    • גל כץ Says:

      תודה נעמה. יש לי שאלה אלייך: את יכולה להרחיב על למה חשוב לך שהבנות יידעו עברית? על פניו זה מובן מאליו אבל מעניין בכל זאת לפתוח את זה. שהרי בניגוד ליהודים קשה לחשוב על אופק לקיום ישראלי בתפוצה. או שמא כן?

      • ש.טומסן Says:

        הייתי רוצה לענות על השאלה הזו במקום נעמה, אם יורשה לי.
        לי שני ילדים, בן ארבע וחצי ובת שנתיים וחצי, שניהם מדברים עברית טובה למדי. הם הולכים לגן מקומי, אין לנו שום קשר עם קהילה יהודית או ישראלית כאן, וזוג דוברי העברית היחידים שאנחנו מכירים כבר עזב זה מכבר וחזר לישראל. העברית של ילדי מתקיימת רק במרחב הפרטי, הביתי, המשפחתי.
        בני נולד בערך ארבע שנים אחרי שעברתי לכאן ואחרי שנים של לימוד שוטף של דנית- העברית היומיומית שלי התחילה לחרוק, ובשיחות טלפון לישראל הרגשתי שהעברית שלי כשפת דיבור (אבל בהחלט לא כשפת קריאה וכתיבה) מעלה קצת חלודה. היה לי קשה לדבר איתם עברית בהתחלה, היה לי יותר טבעי לדבר דנית, שפת היום-יום שלי- אפילו שהיא שפה שלישית שלי, וטובה הרבה פחות מהעברית או האנגלית שלי.
        ובכל זאת, עברית. ישנה כמובן הסיבה הפרקטית, אנחנו מבקרים בארץ, לילדים יש סבא וסבתא ומשפחה בישראל, ואם לא ידברו עברית לא יוכלו לתקשר איתם.
        מעבר לכך, היה הקושי שלי לדמיין מצב שבו אני מדברת עם הילדים שלי בשפה שלא נולדתי בה, ובה אני כנראה לעולם לא אהיה רהוטה כמו בעברית. והרצון להעניק להם יכולת לדבר בעוד שפה, יכולת שאולי תעזור להם בעתיד בלימוד של עוד שפות, תפתח בפניהם אופקי מחשבה. שמהשפות שבסביבתן גדלתי- פולנית, לאדינו, ספרדית, צרפתית- לא נטמעה בי שום שפה.
        אין בי מחשבות או תקווה לקיום ישראלי במקום שבו אני חיה, אבל יש לי צורך לקיים קשר עם תרבות עברית, צורך שנראה לי כצורך קוגניטיבי ונפשי עמוק לשמר את השפה שבה אני חושבת ומתבטאת הכי טוב, דרך הקשר שלי עם הילדים. השפה העברית עונה לי על צורך לקיים מרחב אינטימי עם הילדים שלי, מרחב שבו התקשורת קלה לי ולא נתקלת בגמגום או חוסר אונים, כמו שעלול לקרות לפעמים בשפה שהיא אינה שפת אם בעבורי.

      • נעמה Says:

        לא עניתי על החלק השני של השאלה שלך – על האופק לקיום ישראלי בארה"ב בניגוד לקיום יהודי פה. זאת שאלה מעניינת שמטרידה אותי מאד, במיוחד ככל שבנותי גדלות והאפיקים של החינוך היהודי נפתחים בפנינו (ובנתיים לרוב נדחים כלחלוטין לא רלוונטים וחשודים בפרופגנדה פרו ישראלית חסרת שחר). תשובה אחת, לא מספקת כל כך אבל זה מה שיש לי כרגע, היא שאם הזמן אני מקווה שהיא תלמד על ישראל ועל כל המורכבויות שלה – על הכיבוש והדיכוי והפוליטיקה של הזהויות, על ההיסטוריה של הציונות ועל שנות התשעים שאני חוויתי כבת נוער ומבוגרת צעירה שם ועל שנות האלפיים שעקבנו אחריהן מרחוק וגם על האפוקליפסה שאולי עוד תבוא, או על המצב שימישיך פחות או יותר כמו שהוא, והיא עוד תציין את שנת השישים לכיבוש וכך הלאה. אולי היא תקרא את הארכיון של הבלוג הזה ותלמד משהו. בינתיים אנחנו מבלים בירושלים בהפגנות בשייך גרח, כי זה מה שסבא וסבתא עושים, ובפעם הקודמת שנחתנו בישראל עלמה בת החמש כל כך התרגשה שהיא קיפצה בכסא ושרה "one two three four, occupation no more" (באנגלית, מיינד יו) אבל עכשיו אני סתם משוויצה – זה מין טיק מכאני כזה של הורים. כל זה נוגע איכשהו לדיון המהותי יותר מסביב לפוסט שלך, של המשך הקיום הפוליטי של הישראלי בגלות, אבל אני צריכה לחשוב על זה עוד.

      • איריס חפץ Says:

        גל, ממה שאני רואה בברלין – למרות שאני לא ממש חלק מזה – יש קיום ישראלי בתפוצה בינתיים. כל הילדים שלי נולדו בישראל ולכן הגענו לברלין עם אסופת ספרי ילדים מרשימה, שעם הזמן שוכבים כאבן שאין לה הופכין. מתווספים אליהם ספרים שאנחנו תמיד מקבלים במתנה עם כל ביקור. בגרמניה ספרים הם הרבה יותר זולים ועם הזמן השתנה היחס שלי לספרים בכלל והחלטתי לתת את רובם. כל נסיונותי למצוא מוסד יהודי שירצה אותם עלו בתוהו (למרות שבבית הספר היהודי-ציוני בברלין מלמדים עברית…). במקרה הגעתי דרך האינטרנט לפורום השאלת ספרים בעברית בעיר, ותוך יום כל הספרים מצאו מקום. אז בינתיים עושה רושם שברלין היא הרבה יותר מרכז ישראלי מאשר יהודי (צריך לזכור שהיהודים שנשארו פה אחרי המלחמה ודיכוי קשה מנשוא סובלים מבעית זהות קשה, אליה מצטרפים רוב חברי הקהילה היהודית מבריה"מ לשעבר עם בעית הזהות שלהם ואליהם הישראלים עם שלנו).
        לי ברור שהילדים שלי ידעו עברית, כי זו שפת האם שלי, כמו שאמא תורכיה מדברת תורכית עם ילדיה. מכיוון שמדובר בהגירה ואני לא יכולה אלא לדבר עברית על הבוקר, הם יודעים עברית. הקטנות ברמה די נמוכה ואין לי כוונות להשקיע בלימוד כתיבה וקריאה. הם צריכות להבין ולהיות מסוגלות לדבר כדי לתקשר עם המשפחה ועם חברים, אבל אני לא רואה סיבה למה הן צריכות לקרוא ולכתוב בעברית. לו יצטרכו זאת פעם, אפשר ללמוד יחסית מהר. זו נראה לי כמו מה שמייצג את המצב כרגע: דיבור, כי יש עם מי לדבר וכי הקשר הרגשי לשפה חשוב, אבל אובדן של הקריאה והכתיבה, כי החיים מחוץ לישראל כרוכים גם באובדן שאני לא רוצה לנסות לכסות עליו. יכולתי הרי גם לשלוח את ילדי לבית ספר יהודי-ציוני פה (שזה חיקוי לא רע לבית ספר רגיל בישראל, חוצמזה שצריך כרטיס מגנטי בשביל להיכנס…), אבל לא בשביל זה עזבנו הרי ויש הבדל בין שפה חיה ונושמת לבין שפה שלומדים ממניעים אחרים. מהסיבה הזו אני מדברת תמיד עברית, לא משנה איך הן עונות. חשוב לי שזו תהיה עבורן שפה שיהיה להן אליה קשר רגשי טוב, זו השפה בה הן נולדו אחרי הכל (שזה נושא מעניין בעצמו לפוסט: לא מעט ישראליות נוסעות ברגע הלידה לישראל כדי ללדת שם).

      • ש.טומסן Says:

        ועוד מימד די מעניין בנושא השפה, שקשור למה שנעמה כתבה על היספנים בארה'ב. המונח 'ילדים עם שתי שפות אם' משמש כאן כמונח מכובס ופוליטיקלי קורקט לתיאור ילדי מהגרים, או יותר נכון- ילדי מהגרים מארצות עולם שלישי. כשרוצים לדבר על בעיות השתלבות והגריה, או להציג במדיה את הזהות האתנית של אדם מסויים,בעיקר של מהגרים מדור שני ושלישי משתמשים בדרך כלל במונח הזה. יש משרד בעיריה שאחראי על ההשתלבות שלהם, ומחלקה במשרד החינוך שאחראית על פרויקטים של הוראת שפה, ובכלל- זה מונח מאוד 'טרנדי', שמייצג את תפישת השפה ככלי חיוני להשתלבות. וזהו מונח שלילי בעיקרו, כי הוא מוצג תמיד כבעייתי או מאתגר- ילד ששפת האם שלו מהבית היא לא דנית, יתקשה להשתלב במערכת החינוך.
        לעומת זאת, בכל פעם שמישהו שואל או מעיר על העברית של ילדי (או לצורךהעניין, הצרפתית שחברתי מדברת עם ילדיה) התגובה היא חיובית ונעה בין 'את נותנת לילדים שלך נכס לחיים', ל'איזה יופי, זה חשוב לקשר שלהם עם ארץ המוצא שלך'. אבל כשמדובר איראנית שמדברת פרסית עלם ילדיה, או אריתריאני שמדבר טיגריאנה עם ילדיו, זו בעיה, משהו שיפגע בהשתלבות שלהם ובסכויים שלהם לחיות בחברה המקומית.
        וכשהגננת אמרה לי פעם בגאווה שהגן שלהם מאוד רב תרבותי ויש ילדים להורים ספרדים, איטלקיים, אנגלים ועכשיו ישראלים- היא לא הזכירה את הלבנונים, הטורקים והאיראנים, שנתפסים כאן הרבה פעמים כמי שלא הייתה לא ברירה, או שצריך להיות אסיר תודה על שהתאפשר לו להגיע לכאן, ולכן לא נחשב כחלק מן הרב תרבותיות הנחשקת כל כך.
        אני גם מסכימה עם מה שאיריס כתבה כאן על אבדן הקריאה והכתיבה.
        מדברים עברים, כי אי אפשר אחרת על הבוקר. אבל הקריאה והכתיבה נדמות לי כפעולות שדורשת כוונה ומאמץ, ואולי גם כפיה, ולכן מגלמת קשר חזק יותר לארץ המוצא. אני לא רוצה לגדל את ילדי מתוך תחושה שיש מקום אחר אליו הם שייכים, ארץ אחרת שאליה הם צריכים להתכונן.

      • נועם א"ס Says:

        לענין ידיעת קרוא וכתוב בעברית [איריס חפץ]: לא נתקלתי בטענה כזאת בספרות שעוסקת בנושא, אז אני מייחס אותה לעצמי, מה גם שהתנסויות שלי בתור גולה ישראלי באירופה עד לפני עשור הצביעו על הכיוון הזה: מקור משמעותי של היחס הכללי הנוצרי ליהודים, כולל התגלמויותיו המודרניות "החילוניות" כביכול, נוגע לגישה הישירה של היהודים לקריאת התנ"ך [או "הברית הישנה"] בשפת המקור, כאגודת מחזיקי "סוד" שלאסונם של הנוצרים מהווה את שכבת הבסיס של האותס התרבותי-זהותי-אמוני שלהם עצמם, הנתון להם רק כתרגום, ומכאן כצורה שעברה תהליך הכרחי של עיוות [distortion] או דילול הכרחיים. כאילו אמר לעצמו הנוצרי "היהודי הזה יודע עלי, על המקור ההיולי והיסודי של ההוויה שלי, יותר ממה שאי פעם אוכל לדעת בעצמי. הגישה שלו אל המקור הזה היא יומיומית, הוא חי בה, הוא דובר אותה והוא קורא בה ופועל בתוכה באופן שלעולם לא אוכל לקרוא בעצמי".

      • נעמה Says:

        נועם – אם אתה לא מכיר אז יכול להיות שתתעניין בספרה של נעמי זיידמן – Faithful Renderings – שעוסק ביחסי יהודים-נוצרים דרך שאלת התרגום. היא לא מנסחת את הטיעון בדיוק כמוך אבל נוגעת בהרבה עניינים קשורים.
        איריס – גם לדעתי יש עוד הרבה מה להגיד על הפוליטיקה של ההתרבות הביולוגית, בישראל ושל ישראלים בנכר. כפי שאת יכולה לתאר לך, אני לא נתקלתי במשפחות ישראליות שויתרו על האפשרות לאזרח את ילדיהם פה בארצות הברית ונסעו ללדת בבית. כולנו יולדים את תינוקות העוגן שלנו, כמו התיירות הסיניות
        http://www.nytimes.com/2011/03/29/us/29babies.html?pagewanted=all
        אבל נראה לי שיש הרבה אנשים שמהנדסים להם הריון בסטנדרטים ישראלים גם פה בארה"ב הנחשלת טכנולוגית ובעיקר רפואית – מה שאומר שהם עושים את כל הבדיקות מהשקיפות העורפית ועד הסל המלא פלוס של בדיקות גנטיות – שעל רובן מדלגים כאן.
        וגם, כשאני התלבטתי בנושא האזרחות של בנותי, אחד הטיעונים שהובאו בפי ידידים ישראלים לטובת הביקור בקונסוליה היה שבמקרה של כל מני אסונות וצרות רפואיות נוראיות יכול להיות שכדאי למהר ולחזור לישראל "ששם מטפלים בכל מני סרטנים שהאמריקאים לא יודעים מה לעשות אתם" (הציטוט הוא קריקטורה — אבל קשור למציאות). בקיצור – צריך להוסיף לכל הדיון שלכם על הפוליטיקה של ההגירה את הממד הביופוליטי – אולי בתור איזון לכל הדיבורים על העברית כשפת האם שאין בלתה.

      • נועם א"ס Says:

        תודה נעמה –
        בהחלט לא הכרתי את הספר של זיידמן ואני אנסה להשיג אותו (כתבתי שלא נתקלתי בטיעון הזה דווקא כי לטעמי לפחות הוא מאוד בסיסי ומתבקש ולכן הנחתי שסביר להניח שהוא, או דברים ברוחו, יופיעו בכתיבה על הנושא, אפילו לעיתים מזומנות).

  13. נעמה Says:

    אני מסכימה עם רוב דבריה של ש. – מלכתחילה לא מדובר כל כך בהחלטה אלא בהתנהגות היומיומית הטבעית ביותר. הלבטים עולים רק כשמתחיל המאבק – מתישהו בין גיל 3 ל5 ההורים מאבדים מעמד בתודעה של ילדיהם והתקשורת עם בני גילם נעשית הרבה יותר חשובה ואז הם מתחילים לענות באנגלית וצריך להחליט כמה להקפיד. לי קשה להגיד משפטים כמו "אם לא תדברי בעברית אני לא אענה לך" בלי לשקוע במלנכוליה קוסמופוליטית פוסט-ציונית. בינתיים אני מנסה סוגים שונים של שוחד ומשאירה את תפקיד השוטר הרע לבן זוגי. צריך להוסיף: אנחנו מתקיימים כמהגרים בהקשר שבו הרב לשוניות נתפסת כנכס ולא כנטל (אלא אם כן אתה היספני). במרחבי המעמד הבינוני הגבוה שאני מסתובבת בהם נתקלתי לא אחת בהורים אמריקאים לבנים ואנגלו לגמרי שמדברים עם ילדיהם הקטנים בספרדית רצוצה וכבדת מבטא כי קראו בניו יורק טיימס שיש קורלציה בין דו לשוניות לאינטליגנציה וכי הם מרגישים שעוד שפה תועיל לסי וי של ילדיהם בבוא היום (שזה אירוני, לאור זה שהספרדית של ההיספנים חסרי אישור השהייה, כאמור, נתפסת כנטל). במובן הזה אין הבדל גדול בין הנסיונות שלנו לשמר את העברית לנסיונות של עמיתתי אנסטסיה לשמור על היוונית של ילדיה או חברתי אשוויני לשמור על ההינדי והמרטי של בתה. עם זאת, לתחושתי היחס לעברית שאתה ועופרי מבטאים פה הוא ישראלי להפליא ותוצר של המערכה הציונית לייצר לא רק דוברי עברית ילידיים אלא גם ובאופן מהותי לגמרי חד לשוניים. מדובר באנומליה לא רק בהיסטוריה היהודית אלא בכלל באנושות, שבה רב לשוניות היא הכלל ולא היוצא דופן. אני רוצה שהילדות שלי ידברו עברית כדי שיגדלו כמו שגדלתי אני, במציאות רב לשונית ורב תרבותית. יתכן שמדובר בשכפול של פריבילגיה, אבל זה גם שכפול של סוג מסוים של קושי או מורכבות ואני מקווה שהמורכבות הזאת תעזור להן להיות אזרחיות מודעות ואחראיות יותר, היכן שיבחרו או יאלצו לחיות בעתיד.
    כשאני קוראת את דבריך על האינטימיות של העברית וחוסר היכולת לוותר על השפה אני חושבת על חנה ארנדט, שלפי הבנתי בכלל לא ידעה אנגלית עד שהבינה שתאלץ לעזוב את אירופה ולהגר לארצות הברית, ושבלי ספק נאבקה עם הכתיבה באנגלית ונזקקה לעזרתם של ידידים כמו אלפרד קייזין שערכו את כתביה ועזרו לה להפטר מהטון הטווטוני (כפי שקייזין כותב בזכרונותיו) ובכל זאת הפכה לפילוסופית אמריקאית ולכותבת רהוטה ומעוררת השראה באנגלית.

  14. יוני ל Says:

    מה שאולי חסר בניתוח של המעבר שלנו האחוס'לים לברלין או ניו יורק היא תובנה שהמעבר הזה של בני האליטות של האצולה הכפרית מהפריפריה/קולוניות לבירות האימפריה קרה לכל אורך ההיסטוריה. בוודאי כשהברברים איימו להשתלט על ההגמוניה המקומית. בבירות האימפריה אנחנו לא צריכים להתמודד עם הפיחות במעמדינו בבית. זה פחות מעליב להיות פה אחד מההמון.

    • נועה Says:

      בניגוד אליך ואולי גם בניגוד לכותבים נוספים פה, אני עזבתי את הארץ לא מתוך שברו של חלום אלא בין היתר משום שחשתי שאקסיומת העליונות של שכמותך חסמה בפני אפשרויות להכרה, ולנראות. כמובן שיש גם הרבה כמוך פה, אבל רוב האצילים שאני מכירה לקחו את המטוס בחזרה אחרי שלושה חדשים.

  15. גאיה Says:

    משתמע מקראית הדברים שישנה קהילה ישראלים בניו יורק, קהילה מודעת ומבקרת את מדינת ישראל אשר קצה נפשה בציונות. צאצאי ציונים אשכנזים ששמו פעמיהם מערבה, הפוך מאבותיהם ואמותיהם שנדדה מזרחה לבנות להיבנות .
    אולי לקהל הכותבות יצא להיתקל בזן הזה, ההכרות המעטה שניסיתי ליצור עם ישראלים בניו יורק גרמה לי למפח נפש ואכזבה,מצאתי את עצמי מתגעגעת לחברי בירושלים וביפו. הישראלים שהכרתי בניו יורק תומכים בכל ליבם במדינתם, פעם הוזמנתי לסעודת שבת ונתקלתי בבוגרי מנהל עסקים, בוגרי אונברסיטאות מובחרות זחוחים יהירים וגאים בשרותם הצבאי (מי אמר יחידות מובחרות) ,הותקפתי בגסות כי השמעתי את דעותי על ישראל. גברים לבנים נפוחים וריקים ודי בורים (העתק של יאיר לפיד בתוספת השכלה כלכלית קאפיטאליסטית), הבנות לא היו טובות יותר (לחלק אבא התעשיין או עובד משרד החוץ סידר עבודה בעיר הגדולה) ושווניסטים הלעג שלהם לשפת הנקבה שלי ,מבטי הזימה המודדים אותי בסקאלת "השווה זיון או לא? " זה היה חתיכת טראומה בשבילי אותה סעודת ליל שבת.
    אח"כ יצא לי להתקל בדתיות ,אבל איתם יותר הסתדרתי לפחות היתה להם אמונה ודבקות (אלה כבר הספיקו לחזור לישראל)

    בישראל אני יודעת עם מי להסתובב, מי חושב כמוני,פה בניו יורק אין לי את הראדר ואיני מוכנה להסתכן שוב באותה חוויה מפוקפת.

    מאז השתדלתי להתרחק מישראלים בניו יורק , קשה לי עם צמצום המוחין שלהם, היהירות, התגוננות והתנהגות הזאת "כאילו הם הכי מוצלחים בעולם" והם מסובבים את האמרקאים הטיפשים על האצבע היהודית המובחרת שלהם.

    טוב לי בבבל הניו יורקית שלי, המגוון האנשים הרבים חוויתיהם השונות ,כן היה חסר לי את המזרח תיכון שהוא חלק מהוויתי אבל יש לי ידיד לבנוני ושיננו הוכות לאכול חומוס ומדברות על הכל.

  16. סער Says:

    במישור הפילוסופי המעבר לחו"ל הינו פתיחה של אלטרנטיבה לקיום היהודי בישראל. אמנם תמיד היו יהודים בגולה, אולם עבור הישראלי המצוי אשר נולד בארץ, כל מערכות חייו משוקעות בארץ, והוא חסר את המשאבים להגר – זוהי אינה אופציה כלל. הידיעה כי החיים בארץ אינם הכרח אלא הם בחירה ערכית היא לא דבר של מה בכך. האפשרות של הישראלי אשר עבר לחו"ל ואולי שוקל בשלב מסויים השתקעות שם – לחזור לארץ בסופו של דבר היא למעשה אשרור של פעולת העלייה שעשו הוריו או סביו, ולקיחת אחריות על הבחירה לגור בארץ.

    במישור הפוליטי אפשר לראות את המעבר לחו"ל כהצבעה ברגליים, סוג נוסף של מחאה אזרחית או אם תרצו סרבנות אזרחית – סירוב לשלם מיסים. אינני יודע כמה ישראלים לשעבר מתגוררים בחו"ל כיום, אבל נראה שמדובר במספר לא זניח ומכאן שגם ההפסד למדינה מאובדן גביית מיסים אינו זניח. יתכן שהפקיד במשרד האוצר מוטרד יותר מהישראלי שיושב בחו"ל ומשלם מסים למדינה זרה, מאשר הישראלי היורד לרחוב להפגין נגדו. אותן פרסומות ישראליות חדשות הקוראות לבנים האובדים לשוב הביתה ("כדי שהבן שלך לא יקרא לך דדי") מייצרות את הרושם כי מישהו שם למעלה מתחיל להלחץ מתופעת ההגירה, וכאן נפתחת אפשרות נוספת של הפזורה לייצר השפעה. בדומה לחוגי שמאל מסויימים אשר התייאשו כבר מהאפשרות לשכנע את קהל הבוחרים הישראלי ומשליכים את יהבם על התערבות בינלאומית, כך גם הישראלי המהגר יוצא החוצה תוך תקווה לחזור יום אחד אל זירת ההשפעה המקומית מתוך פוזיציה טובה יותר.

  17. שרון Says:

    גל יקר,
    אני מזועזעת מההתנשאות שהרשימה שלך מבטאת. אתה אמנם פתחת אותה בתיאור הביקורת נגדכם כ"מרושעת", אך קל להבין שזו טקטיקה פשוטה של השתקה. המודעות שלך לפריבילגיות שנפלו בחלקך שלא בזכות אינה מצדיקה יחס של התנשאות ובכיינות כלפי האחרים. בסופו של יום אתה מילטת את נפשך מכאן במועד ואילו אנחנו – הבלתי כשירים והלא מסוגלים, אך גם, בל נשכח, נטולי זכויות היתר- נותרנו מאחור. לפחות תחריש.

  18. יונתן Says:

    מרתק עמוק ונוגע ללב גם יחד, כמו כל "שיח הלוחמים 2012" הזה שאני הולך ונחשף אליו בהדרגה.

    אני חושב שהפוסט מבריק, הרבה יותר מהמציאות עצמה (ואני ער לפשטנות הכמעט סתומה מרוב ביטחון עצמי לא מודע לכאורה בהנחה שלי יש מנדט על אותה "מציאות עצמה"). אני מתכוון בעיקר לעניין הענווה. אם אני מבין אותה נכון, היא למעשה הכרה בצורך לרדת לרגע קט מהמגרש ולתת לקולות אחרים להישמע. לשמוע ולא להשמיע. אתה כותב על כך כניסיון אישי שלך לחפש משמעות במעשה ההגירה הענייני (פילוסופיה בניו-יורק), כזה שמקביל ל ואולי התברר בזכות אותה צניעות שמחייבת האנגלית החשוקה שלנו שם. זה יפה ומכובד.

    אבל אם חושבים על הטענה באופן מעמדי יותר, לצערי בעיני היא באה כמה שנים מאוחר מדי. אני לא נכנס לשאלה הקנטרנית משהו האם זו פטרונות, בבחינת "ישחקו הילדים לפני". יותר חשוב לי לשתף בחיווי יחסית אובייקטיבי: העוונה היתה דרושה אולי אז, בזמן אמת, ברחביה וב"רחביה" של השופטים מהכתבה של הארץ. כעת, בדיעבד, איך לומר, היא לא רלוונטית. מי שכוחו בנוסטלגיה אין לו גאווה להצניע. העם (מה שזה לא אומר) נקעה נפשו והוא לא זקוק לענווה זו כדי לתבוע את מקומו, את קולו. יותר מזה, על רקע יחסי הכוחות הסמליים (מתי לאחרונה "הארץ רעדה" כשאינטלקטואל פריבילגי חרץ את משפטו? כמה כניסות יש למוסף ספרות ותרבות המחודש באתר הארץ וכמה לגליצ'ים ב-one?) והחומריים (כמה יקבל במצטבר כותב למוסף ספרות ותרבות וכמה כתב הרכילות?) בפועל, היא נשמעת לי שוחרת-טוב מדי, גובלת בניסיון להסתיר על תנאים ומצב אחרים לגמרי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: