מי באמת מפסיד מסגירת ערוץ 10?

יואב ליפשיץ,  Occcupy Tikshoret

בכל הדיון סביב סגירתו של ערוץ 10 הוצנע סוד מאוד גלוי – ערוץ מסחרי הוא סוכנות פרסום. בדיוק כמו גורדי השחקים המשקיפים על איילון, הוא משתמש במשאבים, משאב ציבורי במקרה הזה – זמן אוויר, על מנת למכור לנו מוצרים. באותו אופן ניתן להסתכל גם על גוגל כעל סוכנות הפרסום הגדולה בעולם.

אני יודע, יש שיגידו שזו ראיה צינית של המציאות, אך ראו מה קורה כאשר המחאה החברתית משפיעה על הכנסות הפרסום – אנשי התקשורת הצינים, בצוותא עם הפרסומאים הצינים, מפסיקים לדווח עליה. מכירת פרסומות היא אולי לא הסיבה היחידה לקיומו של ערוץ טלוויזיה, וודאי לא מה שמניע את כל העוסקים במלאכה שלחלקם לפחות יש תחושת שליחות חברתית, אך בסופו של דבר זהו האינטרס העליון של הערוץ. בלי פרסומות אין לו זכות קיום, ובהיבט הזה אין הבדל בין תשומת הלב הבוטה שהעניק דודו טופז לפר-סו-מות לבין ה"היו עמנו" של אילנה דיין.

ואם ערוץ 10 הוא סוכנות פרסום, הרי שניתן בקלות למפות את ה-stakeholders העיקריים של הערוץ: בעלי המניות והפרסומאים. הראשונים מרוויחים את כספם משידור הפרסומות שמייצרים האחרונים, והאחרונים מרוויחים את לחמם מייצור הפרסומות עבורם משלמים גופים המעוניינים להפיץ את שמם במרחב. ניתן להניח שבעלי המניות מצפים לרווח נוסף, בדמות שליטה והכוונה של גוף תקשורת המחזיק בידיו כוח רב לרווחת עסקיהם, הן במובן הצר (אי פרסום שלילי לעסקים הקשורים לקונצרן שלהם, למשל) והן במובן הרחב (נקרא לזאת עידוד הציבור להשקיע את כספו, זמנו ותודעתו בתחומים המניבים להם רווח).

כמובן שיש בעלי עניין נוספים בערוץ ובקיומו – העובדים ובני משפחותיהם, העסקים שמספקים שירותים לערוץ ועוד. כולם מרוויחים מקיומו של הערוץ, וסגירתו תהיה מכה כלכלית עבורם, מי יותר ומי פחות. וגם הציבור, לפי התפיסה הרווחת קיומו של ערוץ ברודקאסט נוסף וודאי מוסיף משהו למרחב הדמוקרטי בישראל, ובכל מקרה אינו גורע ממנו.

עם זאת, חשוב לי להתעכב על בעלי המניות והפרסומאים, כי לאור ההתפתחויות נראה שהם ככל הנראה המרוויחים הגדולים מקיומו. אמנם בעלי המניות יכולים לפזר סיכונים, והעובדים משקיעים את כל מרצם, את עתידם ועוד בערוץ הספציפי, אך אם היו עובדים במקום אחר, הם היו עושים זאת במקום אחר. בשוק ריכוזי כמו שוק התקשורת הישראלי, לבעלי המניות ולענף הפרסום סגירת הערוץ משמעו פחות מקור הכנסה עיקרי.

אלא שמשהו קרה בתקופה האחרונה. בעלי הערוץ כבר לא ממהרים להזרים אליו כספים, וזאת למרות שעובדיו מתעקשים שהוא עתה ערוץ מאוזן, ושעם המעבר לרשיונות – שיתעכב בשנה אחת – ירוויח מאוד יפה. בעלי המניות כנראה לא קוראים באותו האופן את הדו"חות הכספיים, ומבחינתם, לפחות על פי המוצהר בשלב זה (לא מן הנמנע שברגע האמת יזרימו כסף מכיסם), הם מעדיפים לקצץ בהפסדים ולצאת מהביזנס. לפי אחד הדיווחים, הם אפילו סירבו לחתום על ערבות שאם ידחה חובו של הערוץ הוא ישולם במועד מאוחר יותר. לתשומת לבו של דנקנר, הרווח שהם חשבו שירוויחו מאחזקה בערוץ תקשורת ככל הנראה לא משתלם להם.

כך שנשארנו עם הפרסומאים. ואכן, מסתבר שהפרסומאים מאוד מודאגים מן האפשרות שהערוץ יסגר. שימו לב לפאניקה העולה מדבריו של קופירייטר בשם אילן שילוח, שבספין שקוף ועלוב מצא עצמו מצטרף לשורות המחאה החברתית. הם כל כך מודאגים, שמודי כידון, יו"ר איגוד חברות הפרסום, מציע לחבריו להציל את הערוץ ע"י רכישה מראש של זמן אוויר לשנה הבאה בשווי חובות הערוץ למדינה (למותר לציין כי זהו מחזור של יוזמה ישנה, שעלתה גם באחת הפעמים הקודמות בהן הערוץ היה בצרות כלכליות). מבלי להיכנס לשאלות ההגבליות והרגולטוריות שעולות מן המהלך, הרי שהמהלך הזה מאיר בזרקור ענק את הסוד הגלוי, עליו ממעטים לדבר בתקשורת, בקשר לערוץ המסחרי: ערוץ 10 הוא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת השיווק של המפרסמים. הפרסומאים, לא בעלי המניות ולא הציבור (בין באמצעות נציגיו ובין באמצעות מטקבקיו), הם אלו שיש להם את האינטרס החזק ביותר להמשך פעילותו של ערוץ 10.

התקשורת כולה עסוקה בימים האחרונים בסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית מסגירת הערוץ, ותוקפים את ביבי וחבריו על זה שהם לכאורה (מבלי שזכינו לראות ראיות מהימנות בנושא) דוחפים בכל מאודם לסגירת הערוץ. כמעט ולא מדברים על כך שלבעלי ההון פשוט נמאס. בוודאי שלא מדברים על כך שמדובר, לפני הכל, בסוכנות פרסום שיש לה חלק רב בסיבות שהובילו למחאה החברתית בקיץ האחרון, ובצורה בה היא טופלה ע"י התקשורת.

ככל שהסכנה המרחפת מעל הערוץ הופכת ממשית יותר ויותר, המסיכות יורדות ואנו מגלים מיהם בעלי האינטרס האמיתיים בערוץ. אם לפי ההגיון הכלכלי המקובל נכס עובר ידיים כאשר נמצא מי שמוכן לשלם עבורו או להשקיע בו על מנת להפיק ממנו את המירב, הרי שאולי עקב האירועים ניתן להגיד שאם הפרסומאים יהיו אלו שבסופו של דבר יצילו את ערוץ 10 הם למעשה יהיו הבעלים בפועל שלו. ביכולתם יהיה לנווט את מהלכיו. פשוטו כמשמעו, הערוץ יהיה חייב להם. הפרסומאים – לא הציבור, לא הממשלה ולא בעלי המניות – מצמצו ראשונים. ברור מדוע, אחרי הקיץ הקשה שעברה תעשיית הפרסום, השקעה בערוץ מסחרי היא השקעה משתלמת מאוד עבורם.

לאור זאת, אפשר להגיד שתמיכה ממשלתית בסוכנויות הפרסום הרעילות ובאינטרסים הכספיים המובילים את שולחיהן, תהיה צעד נגד הדמוקרטיה של ההמון בישראל, שבימים אלו יוצא נגד הטייקונים והמסרים הכוזבים שהם האכילו אותו משך שנים. ואפילו יותר מכך, גם אם ינצל הערוץ עקב הזרמת הון השייך לטייקונים שונים שאינם בעליו, לא בטוח שהדמוקרטיה בישראל הרוויחה. עיתונות חופשית זה לא רק תחקירים נגד הנסיעות של ביבי, אלא גם לשדר סרטים כמו שיטת השקשוקה ללא פחד.

watch?v=_v5SGlf9q6E&feature=player_embedded

* בהערת אגב, בהקשר לנושא זה אציין שכשמדברים על כך שתוכניות ריאליטי למיניהן, הדורשות מן הצופה לסמס ולהכניס כסף ישירות לערוץ, בלי התיווך של חברת הפרסום, הן עוד שלב בדמוקרטיזציה של שוק התקשורת, אין לדבר על כך רק במובן הברור מאליו, שהצופים בוחרים את מי הם רוצים להשאיר בתוכנית; אלא יש להדגיש שהמודל העסקי לאט לאט הופך להיות פחות תלוי בלחצים של תאגידים שונים שאינם תאגידי התקשורת עצמם ורצונם לספק את הצופה (כלומר, במצב היפוטתי בו כל התקשורת תמומן ישירות ע"י סמסים, לא יהיה מתח בין רצונו של גוף התקשורת לספק את הצופים לבין צרכי המפרסמים ושולחיהם). במילים אחרות, ככל שהטלוויזיה היא יותר ספקית תוכן גרידא המוכרת "את עצמה" ופחות סוכנות פרסום המוכרת פרסומות, כמו הטלוויזיה בכבלים למשל, הרי שהיא פחות נתונה ללחצים. ביום שכך יפעלו ערוצי הטלוויזיה המרכזיים גלום פוטנציאל מהפכני.

* בהערת אגב נוספת, יש לציין שמדובר בסוכנות פרסום שאוכלת את הדיסה אותה היא בישלה. אחרי שבמקום לעסוק במפוטרים למיניהם, מפיקים בערוץ תוכניות בסגנון "מעושרות" ו"המדריך למליון הראשון", אין להתפלא כאשר אנשי הערוץ לא מצליחים לזכות ברחמי הטוקבקיסטים כאשר הם כותבים טקסטים מכמירי לב על אנשי תקשורת שימצאו עצמם ללא עבודה בקרוב.

תגים: המחאה החברתית, טלוויזיה, יוסי מימן, מעושרות, ערוץ 10, פרסום, פרסומאים, קפיטליזם, תקשורת