מה שצריך בשביל עיתון שמאל

by

בסתיו האחרון, כשהתקשורת בישראל החלה להפנות עורף למחאה, עלתה טענה בשמאל שהגיע הזמן "להתנתק מהתקשורת", ולהקים עיתון אינטרנט עצמאי. הטענות האלה מלוות בדרך כלל בחרחור בוז כלפי התקשורת הקיימת.

אני חושב שעיתון אינטרנט עצמאי הוא באמת מטרה חשובה – חשובה אולי יותר מכל דבר אחר. עיתון הוא במובן מסוים המסד לרפובליקה העתידית. הוא מיקרוקוסמוס של המבנה פוליטי אחר שיהיה כאן. גם לציונות, כמו לתנועות פוליטיות טובות יותר וגרועות יותר, היו עיתונים עוד לפני שהיו מוסדות פוליטיים משמעותיים אחרים.

אני רוצה לנסות להציע מה נדרש כדי להקים עיתון שמאל, ומה המכשולים שצריך להתגבר עליהם כדי שזה יקרה. אך לפני כן, אני רוצה להתייחס לזלזול בעיתונות מצד "האינטרנט", זלזול שהוא לדעתי חלק מהבעיה. כאן ברצוני לציין שהביקורת שאכתוב כאן על הבלוגוספירה חלה כמובן גם על הבלוג הזה.

מה שמעניין הוא שהטענות הגורפות נגד התקשורת מגיעות בדרך כלל מאנשים שרוב עיסוקם סובב סביב האקדמיה, שלא עסקו מימיהם בעיתונות וכנראה גם לא יעסקו בה בעתיד. למה להם? באוניברסיטה הרבה יותר נוח. מהעמדה הזאת, קל לצחוק על הבורות והמוגבלות של העיתונאים.

אין הרבה דברים טובים להגיד על התקשורת הישראלית. טענתי כבר שהתקשורת בישראל עוסקת בעיקר בהסתרת המציאות. ובכל זאת, יש משהו די מרגיז בזלזול המתחסד בעיתונאים. בתור מישהו שעבר פחות או יותר מהעיתונות לאקדמיה, אני חייב להודות שמבין שתי האוכלוסיות אני מעדיף בהרבה את העיתונאים. לאנשי אקדמיה קל לאהוב את עצמם: לכאורה הם הרבה יותר אינטליגנטים, וכמובן חושבים בצורה הרבה יותר "נכונה". נורא קל גם לדבר בשבחי המחקר המדעי, בעוד העיתונות נחשבת למשהו קצת מלוכלך.

אני לא מוצא סיבה להיעלב בשם העיתונאים, כי הם יודעים להיעלב די טוב בעצמם. אבל היומרה לזרוק לפח את העיתונאים היא קצת מתנשאת. עם כל הביקורת על עיתונאים, ומבלי להיגרר לאנטי אינטלקטואליות, אי אפשר לקחת מהם דבר אחד: הם אנשים שמתחככים עם המציאות הקיימת, ולא עם ממלכת האידיאות.

למעשה, ההיכרות של אקדמאים עם העולם הממשי מועטה בהרבה; הם מדברים יפה, אבל לרוב רק על מה שרלוונטי לשדה ההתייחסות האקדמי שלהם; ולמרות השחיקה המשמעותית במעמדם, הם  הרבה יותר מפונקים מעיתונאים. על אף התככים והפוליטיקה שקיימת כמובן באקדמיה, ברמה המיידית זו סביבה חברתית מוגנת למדיי. אקדמאים לא רגילים שצורחים עליהם או מאיימים עליהם – מה שעיתונאי ממוצע חווה לפחות פעם ביומיים (ולפעמים הרבה יותר). כדי לכתוב טקסט, לרוב יש לאקדמאים חצי שנה ולא חצי שעה. יש לציין גם שבאקדמיה הישראלית, ובמיוחד בפקולטות למדעי הרוח, יש גם הרבה פחות מוביליות חברתית מאשר בעיתונות.

כל זה על בסיס הנחת היסוד, שעיתון הוא עסק כלכלי, שפועל בתוך הקפיטליזם. הדבר הזה מוטח לפעמים בעיתונות כאילו היה עלבון נורא, בעוד למעשה הוא עובדה די מובנת מאליה. בתוך תנאי האפשרות האלה, שבה היא פועלת, יש בעיתונות הישראלית הרבה יותר אומץ מאשר באקדמיה. למעשה, כמעט כל ידיעה בעיתונות שמנסה בכל זאת להגיד את האמת ולבקר את מנגנוני הכוח היא כיום בבחינת פעולה בניגוד לאופן שבו המערכת רוצה לפעול, במובן הרחב. זאת בניגוד לכתבי עת מדעיים בינלאומיים באנגלית, שמאוד מלטפים אנשים ביקורתיים, אם הם רושמים כמו שצריך את ה-footnotes.

אני נזכר שכשעבדתי ב"הארץ", היו כל מיני אנשים שאהבו להטיף לי שאין בעיתון מספיק ידיעות על הכיבוש. הם אמרו שבמצב נורמלי כל העיתון היה צריך לעסוק בכיבוש. שאלתי אותם: ואם העיתון היה ככה, הייתם קונים אותו? הייתם קונים אותו יום אחרי יום? עיתון הוא בסך הכול עיתון. היו גם תמיד את הטלפונים שביקשו ממני "להכניס" איזשהי ידיעה על משהו חשוב, למשל עניין כלשהו שקשור למצור על עזה. הרבה פעמים עשיתי את זה. אין לי טענות – זה בעצם מה שקראתי "השמאל ככת סתרים", כלומר מודל של השמאל כמעין רשת סודית פחות או יותר שפועלת במסגרת הקפיטליזם האוטוקרטי וגורמת מדי פעם לאיזה שיבוש מקומי. זאת גם צורת פעולה לגיטימית של עמותות שמאל. אבל צריך לומר בכנות שהיא מבוססת על צורה של טפילות: מצד אחד שונאים את התקשורת ומשמיצים אותה, מצד שני מחפשים כל הזמן את אנשי שלומנו שאפשר לפעול להם על המצפון שיגניבו ידיעות כשהעורכים לא שמים לב.

מבחינה סוציולוגית, השתדלנות הזאת מבוססת על העובדה שהתקשורת בתל אביב בנויה מהרבה מאוד אנשים שמחזיקים בהשקפות שמאליות. וזאת בעצם עוד נקודה מגוחכת בביקורת של השמאל על אנשי התקשורת: שמחנה השמאל בעצמו מורכב מלפחות 30% עיתונאים, ואם מכלילים אנשי תקשורת במובן הרחב יותר אז הרבה יותר. כך שבמסגרת הקבוצה הזאת יש מין פיצול של הנפש והגוף: עורך בדסק יכול להיות אנרכיסט, אבל במסגרת תפקידו הוא יעלה על העמוד טקסטים של נחמיה שטרסלר.

בקיצור – אלה כל מיני פרדוקסים, או מחלות כרוניות, שקשורות למצבו של השמאל הישראלי. אבל הצטדקות והטחת עלבונות בעיתונאים לא תעזור הרבה. זה גם ממש לא חכמה לדבר על אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, אבל לדלג באלגנטיות על השאלה איך בעצם אפשר לממש את האלטרנטיבה הזאת, בהתבסס על כך ש אנשים צריכים לחיות ממשהו.

דבר אחד צריך להגיד: אנחנו אפילו לא קרובים להגשמה של המטרה הזאת. יש כבר כמה שנים איזה דיבור בבלוגוספירה הפוליטית הישראלית, שאוטוטו הבלוגים האמיצים מחליפים את העיתונות המושחתת. בולשיט. יכול להיות שבלוגים מחליפים את הפובליציסטיקה. אבל תראו לי יותר מחמישה פוסטים משמעותיים שהתפרסמו בעברית שלא מבוססים על מידע שהביאו עיתונאים. עם כל הכבוד לבלוגרים (וזה כולל כמובן גם את הבלוג הזה), עיתונאים ממש קמים בבוקר, נוסעים למקומות, מבקשים תגובות, ורודפים אחרי אנשים.

נכון שזאת העבודה שלהם. אבל בתמורה הם עושים דבר שנקרא עבודה עיתונאית. כרגע אין לזה ממש תחליף. בלוגי השמאל הקיימים הם ממש לא עיתונות. במקרה הטוב, הם מתפקדים כמו התוף שנותן קצב בהפגנות. לא יותר מזה.

אבל אני לא בעניין של לבקר סתם. בהתבסס על מה שנאמר עד כה, אני רוצה כאמור רוצה להציע שני קווי יסוד לעיתונות אינטרנט עצמאית שיכולה להיות ברת קיימא.

הדבר הראשון שצריך להיות בעיתון אינטרנט אלטרנטיבי הוא קללות והשמצות.

להלן ההסבר: הדבר הראשון שעיתון אינטרנט צריך להשיג כדי שיהיה לו קיום משל עצמו, כלומר שהוא ייפטר מאותן מחלות שתוארו למעלה, היא שאנשים ממש ירצו לקרוא אותו. זה מאוד שונה מהטקסטים שמתפרסמים היום בחלק ניכר בבלוגי השמאל, שמבוססים לעתים קרובות על הציוויי "חובה לקרוא!" שמופיע ליד הלינק בפייסבוק. אני לא מזלזל חס וחלילה – כשאומרים לי חובה לקרוא אני מיד לוחץ על הלינק ועושה לייק. אבל יש כאן איזה פרדוקס, שמומחש בתופעה הזאת באופן בוטה במיוחד: כל האנשים שחושבים ש"חובה לקרוא" את הטקסטים האלה, ממילא מסכימים מראש עם רוב מה שכתוב בהם. החובה פועלת רק על מי שמקבלים אותה על עצמם. מבחינת אותם אנשים, קריאת טקסטים צדקניים היא מין תפילה או ריטואל. על כל פנים, על רוב האנשים זה לא עובד. אנשים לא מרגישים שהם בעונש, ושיש להם סיבה לקחת על עצמם איזשהן חובות מעבר לאלה שכבר יש – ויש הרבה.

אז מה יכול להפוך עיתונות אופוזיציונית למשהו שהרבה אנשים ממש ירצו לקרוא? הדבר האטרקטיווי הראשון שהיא יכולה להציע, זה זעם. ראינו בקיץ שלהרבה מאוד אנשים בישראל יש זעם על כל מיני כוחות שולטים, ולזעם הזה אפשר בהחלט להתחבר. זה גם מה שיכול להבדיל בין עיתונות אופוזיציונית לדיבורים המלוקקים שמוכרים מהתקשורת. אבל יש הבדל מהותי בין זעם לצדקנות. זעם מתבטא למשל בניבולי פה. שמאל עם רצון חיים צריך לדעת לקלל, ולא רק "להציע קריאה ביקורתית". ושוב, התקדים נמצא במהפכה הצרפתית. הלוואי שהיה לנו עיתון כמו "פר דושן" (Père Duschene) – העיתון המהפכני שהיה מלא בניבולי פה נגד האצולה והכוחות הקונטר-רבולוציונריים. למעשה, אפילו המוטו שלו כלל קללה. אחר כך הוא קם מחדש בקומונה הפריזאית, ובתקופות משבר אחרות. הלוואי שהיינו רואים יותר טקסטים עם מלים כמו "חלאת המין האנושי". מי שלא נוח לו עם אלימות מילולית – צריך כנראה להזכיר שבשונה ממטוסי קרב ופגזי פלאשט, אלימות מילולית לא הורגת. אם המצב כל כך גרוע, תתגברו על האנינות ותקללו. ואם מה שיש זה זעם, תכתבו עיתון של זעם. אבל זעם אמיתי אי אפשר להכיל רק במלים יפות.

בישראל, המופתים העיקריים שאני מכיר לסוג כזה של עיתונות, מכיוונים שונים, הם "העולם הזה", "חץ מסילבי קשת" והבלוג YES.

הבעיה היא שבתנאים הנוכחיים, אף אחד לא רוצה לחטוף תביעת לשון הרע של שלושה מיליון שקל בגלל איזו קללה נגד דן מרידור. זאת בעיה שאפשר אולי לפתור, אבל היא רצינית מאוד, אפילו לפני שינויי החקיקה של הזמן האחרון. זה אומר שעיתון כזה יצטרך אולי להתבסס על שרתים בחו"ל, ואולי אפילו על כותבים עם שמות בדויים. כל זה ירחיק אותו מהמציאות.

כאן אנחנו מגיעים לרכיב השני שצריך להיות לעיתון עצמאי: תיאור של המציאות. זה גם משהו שאפשר היה לראות במחאה: אנשים צמאים לקרוע את מסך השקרים והיחצ"נות, לשמוע על דברים שקרו לאנשים אחרים ושדומים למה שקרה להם. אני יודע שהיו כבר כל מיני יוזמות כאלה, של עיתוני גולשים. ההבדל הוא שכאן יהיה לעיתון קו מערכתי, וגם סוג של כתבים קבועים בכל מיני מקומות בארץ, שפשוט יתארו דברים משמעותיים שהם רואים, או יעשו מאמץ סביר לצאת מהבית ולהביא אינפורמציה. סוג של ארגון. זאת כבר התחלה של מודל.

אבל צריך להדגיש שני דברים: קודם כל, ועם כל ההערכה, שהדיווחים לא יכולים להיות רק מהפגנות, או מאירועים מאורגנים שגם ככה היו בהם הרבה אנשים. כל העניין הוא שהם צריכים לעסוק ממש בחיים, בדברים שבגללם עושים הפגנות.

דבר שני – הידיעות צריכות להיות ידיעות, ולא פרופגנדה. תיאור עובדתי וממצה. אם המציאות כל כך מחרידה, מספיק לתאר אותה ולא צריך להסביר כמה היא מחרידה. בשונה מבלוג, בעיתון צריך גם לבקש תגובה על הטענות – ולו רק כדי להבין מה הרציונל של שני הצדדים בפעולה שהם ביצעו.

קללות ותיאור של המציאות – זאת הסינתזה שיכול עיתון אופוזיציוני להציע. שני הרכיבים האלה הם ברי השגה. אבל יש גם בעיות בסיסיות יותר שעומדות בפני עיתון שמאל. עיתון, למשל, הוא לא לוח מודעות של החבר'ה. הוא לא יכול לפרסם טקסט רק בגלל שמי שכתב אותו "נורא נחמד", "נורא בסדר" ו"ביקש נורא יפה", או כי איזשהו חבר ממשרד יחצ"נות עושה על זה קמפיין. הוא צריך לפרסם טקסטים מעניינים ורלוונטיים.

יותר מכך: כדי לעמוד, לתאר את המציאות ולהשמיץ את הראויים להשמצה, צריך גם לדעת מי אתה. לא מספיק לנהל כל מיני קמפיינים, או להתנגד לצעדים כאלה ואחרים. לא מספיקה צדקנות ועיקום אף. צריך חזון, צריך תפישה של המציאות, וצריך גיבורים. צריך נראטיב, צריך מיתוס, וצריך גוף. כי העיתון הוא משהו שקיים בעולם. הוא לא סתם שלילה טהורה.

למרבה הצער, כל אלה דברים שקצת חסרים במחנה השמאל. אבל כמו שאומרים – בראשית היה המעשה. יכול להיות שקודם יהיה עיתון, ורק אחר כך נראטיב.

(הדימויים מתוך עיתונים במהפכה הצרפתית)

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

47 תגובות to “מה שצריך בשביל עיתון שמאל”

  1. arsitectura Says:

    כתמיד, ממצה ומעורר מחשבה.

  2. אבנר אוריי Says:

    מסכים לגמרי. ואני חושב שצריך שיהיה שם הרבה סקס

  3. א.ב. Says:

    אחלה מאמר…

    אני חושב שיש מין פספוס כאן. אתה מתייחס לעיתון כדבר עם גבולות (פיזיים) מוגבלים. במציאות זה למשל מהכותרת בצבע אדון עש מזג האוויר שבסוף או משהו כזה. באינטרנט אבל אין צורך בגבולות כאלו, ועיתון לא חייב להיות משהו ממוסד. בעצם כל אחד יכול לבנות לעצמו (כפי שלמשל אני עשיתי לעצמי) מערכת שתקלוט רססים מאתרים שמעניינים אותו, וכך לקרוא בעיתון פרטי.
    את הביקורתיות על התוכן שנכתב בבלוג מקבלים מהטוקבקים. אני חושב שזה בעצם הכיוון, ולא עיתון ממוסד.
    לגבי קללות וכל זה… ניסת את הבלוג של רחביה ברמן? קשה להתחרות בו בזה…:) רק חבל שהוא לא ממש כותב מספיק…

  4. 83lior Says:

    http://eishton.wordpress.com/2011/12/13/%D7%9E%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%A4%D7%94-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%92%D7%99/

  5. אורי דויד Says:

    אני לא מסכים כלל ועיקר עם הטענה הזו:
    " […] אבל תראו לי יותר מחמישה פוסטים משמעותיים שהתפרסמו בעברית שלא מבוססים על מידע שהביאו עיתונאים. עם כל הכבוד לבלוגרים (וזה כולל כמובן גם את הבלוג הזה), עיתונאים ממש קמים בבוקר, נוסעים למקומות, מבקשים תגובות, ורודפים אחרי אנשים."

    לרוב העיתונות מפגרת בפרקי זמן שבין שבוע לחודש אחרי המידע שמופיע בבלוגים. זה בניכוי כל הטינופת שודאי מוכרת לכולנו ואין צורך להרחיב על כך.
    נוסף על כך, קיים כבר עיתון שמאל, הוא נקרא "הארץ". לפני שממציאים מותג חדש אולי כדאי לבדוק האם ניתן להחיל עליו את התנאים שהצעת: עובדות במקומן של העובדות; דעות במקומן של הדעות *על בסיס* העובדות, בהינתן שהן אכן במקומן של העובדות; תגובות במקומן של התגובות קללות/זעם, ניתן לתבל לפי הטעם.
    בגירסא האלקטרונית של עיתון הארץ יש לרוב דעות *במקום* עובדות. זה אפילו לא שקרים, משקרים גם ניתן ללמוד לפעמים, זה פשוט נונסנס. עם זאת, זה דבר שניתן לתקן אם רק רוצים. כמו שכתבת, המציאות מספיק גרועה גם כך ואולי יום אחד יבינו את זה.
    הבעיה החמורה ביותר היא בחלק התגובות. כבר כמה שנים שאני מנסה מדי פעם לכתוב תגובות להארץ, וכמעט תמיד נחסם (אלא אם התגובה היא "יופי של טור"). איני מקלל, אני כותב עובדות, לרוב דברים ששמעתי מכלי ראשון, ומזדהה בשמי המלא. בהנחה שאין למערכת משהו מיוחד נגדי, ובידיעה שגם אחרים זוכים ליחס כזה (אף כי איני יכול לשער כמה), ובהינתן שדוקא התגובות הפרועות ביותר כן מתקבלות (ודי ברור מה כאן כוונת המשוררים), יוצא שגם חלק ה"תגובות" אינו אלא נספח של חלק ה"דעות". פרי מתוחכם של מנגנון החושך הנאור של הארץ. מבחינתי לפחות, זה מה שאני כבר לא יכול לסבול וזו הסיבה שעברתי לבלוגוספירה, על אף "שמאלניותה" היחסית.
    האם עיתון הארץ יכול לשקם את החלק הזה? שוב, זה עניין של רצון. אולם כאן הבעיה היא עמוקה יותר – הצורך להתמודד עם המציאות ועם האמת. בהארץ לא מתמודדים ולא יתמודדו, ואין להם שכל גם להצטער. המצב בבלוגוספירה השמאלית לא הרבה יותר טוב. היחידים שמסוגלים להתמודד עם תגובות הם ש.ב. ויוסי גורביץ (בעירבון מוגבל מאוד). מצד שני, הרבה מהכותבים הם צעירים וקצת פחות נפוחים כך שאולי עוד יש תקווה.

  6. YES Says:

    עפרי, תודה על הפרגון.

    את מרבית העובדות שלנו אנחנו משיגים בעצמנו. במקרים רבים אנו גם מנתחים גם תופעות מיינסטרימיות שהתקשורת החזרזירה בישראל לא נותנת את דעתה עליהם. למשל, "המשבר בנושא הנילוס" או התייחסותנו על "מחאת האוהלים", שהיינו בין הראשונים לקרוא לה בשמה האמיתי.

    לגבי אופיה של התקשורת ניתן להבין רק כאשר היא מציגה פרשנות, בעיתון או במדיה אחרת, על נושא שהאזרח מכיר מכלי ראשון או מומחה בו או שיש לו תמונה יותר רחבה עליו. אפילו אדם מן היישוב, כאשר הוא עצמו נופל קורבן חדשותי, יודע שהתקשרות היא במידה רבה נוטה לסלף את המציאות.

    אפרופו קללות. יש לנו פינה מיוחדת לזה – "פה מותר לקלל". בנוסף, יש לנו פינה בה אנו מפיגים מתחים: "קן-צרעות" – אם כי כל הבלוג הוא כזה. כל זה, מפני שהמציאות כה מלאה בשקרים שנותר לנו רק לקלל.

    מוזמנים לבוא לקלל. http://youngethiopianstudents.wordpress.com/%d7%a4%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%9c/

    נ.ב הקללות על אחריותו של המקלל בלבד.

  7. Shay Cohen Says:

    בשביל כעתון שמאל צריך בדיוק מה שצריך בשביל שלטון שמאל, בשביל חברה צודקת (בכל המובנים) צריך שיהיה בבסיסו של ביטוי הסמיכות איזה דבר של ממש להסתמך עליו – כלומר שמאל כלשהו, כזה – ממשי

    אני חושב שאנחנו עובדים על זה http://workers.org.il

  8. גולדבלט משה Says:

    מאמר מעניין-כמובן שכחת דבר בסיסי שנדרש מעיתונאי ואולי אפילו מבלוגר והיא חובת הקיצור- בגלל הנושא המרתק צלחתי את הרשימה עד סופה אבל תנסה לא להעמיד את קוראיך במבחן הסבלנות פעמים רבות מדי שאם לא כן תסבול מתדמית של בלוג אקדמי שמאלני מעמיק וזה לא מוכר כלום אפילו בבלוגוספירה

    • ofrilany Says:

      תודה אבל, בגלל זה ארץ האמורי לא מתיימר להיות עיתון. הוא בלוג שעוסק ברעיונות, ולשם כך צריך רוחב יריעה מסוים. זה המודל שלנו והוא עובד בינתיים לא רע. לפעמים יותר מעניין לקרוא טקסט של 1,500 מלה שאומר משהו על טקסט של 400 מלה שלא אומר כלום.

  9. timefrom Says:

    בהקשר לקללות, לבקש מראש בכוונת מכוון כי תהיינה קללות זה באמת מחטיא את מטרת הקללה ארסית או סתם קללה, המטרה המובהקת של קללה בנוסף לשיחרור לחצים הוא נסיון לבזות את הצד שכנגד באמצעות אלימות או נבזות מילולית כזו או אחרת, איך מזמינים דבר כזה? נראה לי שמדובר בנסיון מלאכותי משהו, הרי הממליץ לא אימץ את המלצתו ולא קילל כמו שצריך באותנטיות בפוסט עצמו, אולי זה לא פשוט כל כך לקלל.

    או שזה מין קישוט למאמר מין נחמדות עממית כזו, סחטיין על המאמץ.

    • ofrilany Says:

      תתפלא, אבל אפשר לקבוע טון וסגנון של עיתון. זה בדיוק הרעיון של צהובון – אותם אנשים שכותבים את ה"מירור" למשל יכתבו לגמרי אחרת אם הם יעבדו ב"טיימס", לצורך העניין. הכול בעיתונות הוא מלאכותי.
      בכל מקרה, בפוסט הזה לא היו קללות כי קודם כל זאת לא המטרה שלו, וחוץ מזה הבלוג הזה לא נועד להיות עיתון שמאל. ועם זאת, היו כאן גם פוסטים עם גידופים (ראה "כולנו פסולת")

  10. סמי Says:

    אצל יוסי גורביץ יש לא מעט גידופים וזעם.

  11. שחר.ב Says:

    הבעיה של עיתונים אידאולוגים מימין ומשמאל שהם הופכים להטפה משעממת. צריך ללמוד מ"העולם הזה" של אורי אבנרי, ששילב פולטיקה שמאלנית יחד עם בידור ורכילות. גם אנשים אידאולוגים ועל אחת כמה וכמה האיש הפשוט ברחוב מתעניינים איזו נבחרת ניצחה, ואיזה סלבטראי התגרש או התחתן.

  12. א. ארגמן ניל"י Says:

    עפרי, את התגובה שלי אני כותב בתור מישהו שלא מתחבר, ואפילו דיי סולד, מהשמאל הרדיקלי (לא מוצא בזה בושה, אבל אני גם נוטה לחשוב שאני מגיב בכבוד ולא בהתלהמות).

    דיברת על "זעם" כאמצעי שיגרום לאנשים לרצות לקרוא עיתון אינטרנטי, אבל לדעתי הזעם הזה יפספס קצת את המטרה. מדוע ? מפני שהוא יוביל בדיוק למה שאמרת פסקה לפני – שרק אנשים שגם ככה היו מזדהים עם הזעם, היו קוראים אותו (ומשתפים כ"חובה לקרוא !"). הזעם הזה יוצר המון המון אנטגוניזם כלפי אנשים שאינם מזוהים עמו. דוגמה מהמציאות ? J14. אינני יודע כמה הנך רואה בכלל את אנשי J14 כ"שמאל רדיקלי אמיתי", אבל עובדתית, כן יש להם זיהוי עם השמאל (אפילו הרדיקלי), והם כן משתמשים ברטוריקה של זעם. העובדה היא שהדבר הזה רק מרחיק מהם עוד ועוד אנשים (כן, יתכן מאוד המחאה דעכה כי גם אנשים התחילו להתרחק מהעניין הזה, שהפך גם לפוליטי, ולא רק כי התקשורת הממוסדת "השכיחה" אותו).

    מעבר לזה, אם יש מכשול בדרך לאותו מוסד עיתונאי אינטרנטי עצמאי, הוא משהו שעסקת בו לפני כמעט שנה – ההוקעה בשמאל, כלפי השמאל עצמו (https://haemori.wordpress.com/2011/03/27/purification/). אמנם אני אומר את זה כמתבונן מבחוץ, אבל נראה לי שבמציאות של השמאל הרדיקלי כיום, יש יותר מדיי פלגים שלא יסכימו אחד עם השני. עיתון אינטרנטי אחד חיש מהר יהפוך לכמה עיתונים מתחרים.

    בסופו של דבר, העניין העיקרי שנגעת בו הוא שכיום רוב הכותבים עוסקים בפובליציזם, ולא בעיתונות (דיווחים חדשותיים). זוהי בעיה מכיוון שבכדי "להיות נוכח בשטח", יש צורך בכסף ובמימון, ואז אנחנו כבר נכנסים אל עיתון שנאלץ לכפות על עצמו קיום כלכלי (בהנחה שאתה לא בונה על עיתון שחי רק על כספי תרומות).

    אני לא חושב שהרעיון הזה רע לכשעצמו, מאף כיוון, דרך אגב, אבל קיימים הרבה מכשולים בדרך לשם – בין אם בגלל שאנחנו מדינה קטנה, בין אם כי דרך ההתבטאות פה אינה מורגלת כל-כך לסוג כזה של עיתונות, ובין אם בגלל שבאמת השמאל בעצמו מפולג מדיי.

    • ofrilany Says:

      אני מסכים עם חלק ממה שאתה אומר. ועם זאת, לדעתי זעם זה משהו שלא ניסו מספיק, ואם ניסו את זה במחאה של הקיץ אולי זה דווקא היה אחד הדברים שהצליחו.
      לגבי עניין הפלגים וההוקעה – אני לגמרי מסכים איתך. לכן כתבתי בסוף שהשמאל צריך גוף, מיתוס ונראטיב בשביל שיהיה לו עיתון. אין ספק שכל עיתון שיקום יגרור המון שנאה מתוך השמאל עצמו, אבל אם הוא יצליח יכול להיות שיקפצו בהמשך על העגלה.

  13. Assaf Says:

    עופרי אהלן ושמח להזדמן לדף ההערות שלכם שוב. מתנצל מראש על אורך התגובה.

    א. אתה לא חושב ש-972 הוא ניסיון בדיוק בכיוון שאתה ממליץ עליו? אולי רק עם קצת פחות זעם ממה שהיית רוצה לראות (חוץ אולי מג'וזף דנה).

    ב. מה עם המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית? קיים כבר רק כשני עשורים.

    ג1. מה שאני מנסה לומר הוא, שהבעייה היא לא בהיצע אלא בביקוש. יש בשמאל הישראלי והישראלי-פלסטיני המון כותבים וכתבים מוכשרים, והמון מידע חשוב ומעניין וחסר-תחליף ממקורות שמאליים, וגם המון זעם ממוקד שמכניס למי שמגיע שיכניסו לו, מתגלגלים ברשת.

    ג2. אבל קודם כל, כמו שמישהו כתב למעלה, יש את עיתון הארץ. אמנם הארץ הוא לא באמת "עיתון האינטרנט של השמאל" (רמז: בעיתון אינטרנט של השמאל, אם יהיה בעל טור ימני קבוע לא יקראו לו קרני אלדד וגם לא ישראל הראל, שלא לדבר על כך שהארץ כיום, 20% בבעלות אוליגארך ימני-קיצוני). אבל הארץ מספיק קרוב לכך כדי לצמצם מאוד את הנישה בה יכול עיתון פוטנציאלי כזה להשתחל. זעם ממוקד על הכיבוש ושירת הדלות של הנכבשים אפשר הרי לקרוא בהארץ כמעט כל יום אצל עמירה וגדעון, ועוד כמה כותבים. אז נכון שאיה קניוק ותמר גולדשמידט עושות "עמירה הס" בהרבה יותר כישרון ואותנטיות, ועם סיפורים אישיים הכי קורעי לב שתמצאו – אבל קשה למצוא אותן, הסיפורים יותר ארוכים וגם מדכאים עד עפר. אז "מסתפקים" בעמירה. בקיצור, עיתון הארץ עם כל הכבוד לו (ויש כבוד, למרות נבז'לין), שואב אליו את רוב הביקוש שהיה יכול לעזור לקומם ולהחזיק עיתון אינטרנט אנטי-כיבושי מובהק.

    ג3. בנוסף לכך, גם קהל היעד מאוד חמקמק וחסר נאמנות. "מה העיתון (או אתר האינטרנט) העיקרי שלך" היא אחת מן הדרכים שלנו לבחירת והצהרת זהות. אפילו לעיתון הארץ עשו זובור בעשור האחרון, שצימצם את אחוז הישראלים המוכנים להזדהות עימו. שלא לדבר על איזה עלון-מהפכה שיביא ידיעות שכל שאר התקשורת בארץ מתכחשת, מספננת או מעלימה אותם, וגם ישפוך קיתונות של אש וגפרית על עם ישראל כולו כולל החותנת, תוך שימוש במונחים שמייד מסמנים את הכותב כ"קיצוני". הישראלי השמאלני הממוצע עדיין רוצה להיחשב "אדם מן היישוב", לא אחד שקורא מקורות "קיצוניים" – אפילו אם מדובר באתר האינטרנט של הארגון האנטי-כיבושי בו הוא פעיל.

    אני מדבר מניסיון עשיר: ב-2002 ערכתי לכמה חודשים את אתר "אומץ לסרב", וניסיתי לספק בדיוק את הסחורה שעופרי ממליץ עליה: סיפורי שטח שלא תמצאו במקום אחר, עם מאמרי דעות המבטאים זעם קדוש שבאותם ימים היה קשה למצוא כמוהו אפילו בהארץ. הנה קישורים: http://www.seruv.org.il/editor/previous.htm
    וגם כאן: http://www.seruv.org.il/testimonies/testimonies.htm

    תוך שבוע-שבועיים מזמן שהתחלתי להעלות סיפורים ומאמרים כאלה לאתר, קמה מהומת עולמים בתוך התנועה. אנשים איימו לעזוב אם לא יפסיק הטון "רווי השנאה" של האתר. אחרים נדהמו מכך שאני מעז להביא מידע ישירות ממקורות פלסטיניים. זה נגמר בכך שהדיחו אותי ללא נוכחותי (מעשה שבעצמו גרם למהומת-עולמים נגדית. אז מייד החזירו אותי, רק כדי להזיז אותי הצידה בשקט תוך כמה חודשים).
    בכל אופן, בתוך כל זאת נזקקתי להסביר גם באיזו זכות אני מביע זעם ומשתמש במילים קשות:
    http://www.seruv.org.il/editor/editor06.htm
    וגם מה לעשות בקשר למקורות פלסטיניים: http://www.seruv.org.il/testimonies/disclaimer.htm

    אותה הרוח של "לעשות את הדבר הנכון, אבל בלי יותר מדי רעש וצרימה" שולטת עד היום בחלקים נרחבים של קהילת הפעילים ותומכי-הפעילות. אני מכיר לא מעט פעילים ופעילות לשעבר, שהפסיקו לפעול רק בגלל שלא יכלו לסבול את ה"רטוריקה הצורמנית" ששמעו מפעילות אחרות בארגונים אליהם התנדבו. האמת כמובן מורכבת יותר: בעוד עם העשייה עצמה, נטו, הם יכלו להסתדר פחות או יותר – הקריאה לדברים בשמם ע"י פעילים אחרים (כלומר, איזה משטר, איזה עולם מוסרי ואיזו אידאולוגיה מייצרים את העוולות שאנחנו מנסים לתקן) גרמה לאותם פעילים-לשעבר למשבר זהותי חריף ("מה, עכשיו גם אני שמאלנית קיצונית שונאת-ישראל?").

    הנה, אפילו עכשיו לפני חודש העליתי לאתר "קבוצת הכפרים" סיפור על הרס מסגד, צו-הריסה לבית-ספר, ומאסר שתי נערות בעת הרס בית אחת מהן, בידי רשות ישראלית שאין לה, במובן הכי עמוק של תורת המנהל והממשל, אפילו צל צילה של סמכות מהותית אפילו לגעת בחיים אזרחיים של פלסטינים. זה הקפיץ לי הרבה סעיפים בבת-אחת, אז הרשיתי לעצמי להכניס קצת זעם ממוקד היטב בין העובדות היבשות. חטפתי שטיפה כמעט מיידית מכמה משותפי ל"קבוצת הכפרים". יותר מדי מתלהם בשבילם. הנה הקישורים לשיפוטכם:

    http://villagesgroup.wordpress.com/2011/11/29/law-enforcement-destroys-prayer-house-homes-school-just-because-theyre-for-arabs/
    http://villagesgroup.wordpress.com/2011/12/19/update-about-sausan-and-amal-2-palestinian-girls-arrested-for-trying-to-prevent-their-homes-demolition/

    אגב, יש הופעת התרמה של רונה קינן ורות דולורס וייס בבית העם ת"א, ביום רביעי למען סאוסן ואמל ושאר חברותיהן בדרום הר חברון. אני מתכוון להגיע – אני נמצא בארץ לשם שינוי. חג שמח!
    http://rhr.org.il/heb/?p=5016

    • ofrilany Says:

      תודה אסף, ואין בעיה עם התגובה הארוכה. אבל קודם כל, איך 972 יכול להיות עיתון שמאל ישראלי כאשר אם אינני טועה הוא כתוב בשפה האנגלית? וכך גם לגבי אתרים אחרים – לצערי האוריינטציה שלהם בינלאומית לגמרי, לקהילת השמאל הגלובלית, ועם כל ההערכה זאת לא הכוונה כאן.
      לגבי עניין הזעם והקללות: מעניין שמגיבים שונים מפרשים את זה באופן שונה לגמרי זה מזה. יש כאלה שכתבו כאן שיהיה בעיתון הרבה סקס. זאת לא בהכרח הכוונה שלי, אבל גם לא סוג הזעם הקדוש שיש באתרי השמאל הקיימים. העיקרון הבסיסי הוא שאלה יהיו טקסטים עסיסיים שינסו למשוך קוראים.
      בעניין הרתיעה של הציבור מקיצוניות – שווה לבחון את ההנחה הזאת. בסופו של דבר אני כותב את הדברים גם על סמך ניסיוני עם הבלוג הזה, שאמנם כאמור לגמרי לא מתיימר להיות עיתון מהסוג שאני מתאר כאן, אבל הוא כן הגיע לקהל הרבה יותר רחב ממה שציפינו בהתחלה, וזאת כנראה מן הטעם שהוא ניסה להיות מעניין.
      ולבסוף בעניין עיתון "הארץ" – יכול להיות שאתה צודק, ובסופו של דבר הארץ הוא לא סידור כזה רע. זה מפתיע אותי שהרבה מגיבים כותבים את זה, כי חשבתי שיש בשמאל העמוק איבה הרבה יותר גדולה להארץ. בכל מקרה, גם בהנחה שהארץ הוא ממש אחלה, מצב שבו יש רק אמצעי תקשורת אחד שאיתו אפשר להזדהות הוא קצת בעייתי. תדמיין למשל תסריט לא בלתי סביר שהארץ נסגר תוך כמה שנים או חודשים. כשאתה מרגיש תלוי יותר מדי בדבר אחד, שווה לדעתי להתחיל לחשוב על יצירת אלטרנטיבות.

      • נועם א"ס Says:

        האיבה המוצדקת להארץ מבוססת על הקו הליברלי-קפיטליסטי ש(מ)אפיין את העיתון בנגזרת הכלכלית-חברתית, והמתבטאת בין היתר בסגירות ובאליטיזם אשכנזי-תל אביבי, אנטי דתי ואנטי מזרחי (מזרחי בהגדרה רחבה – כל מה שאינו מזוהה עם מערכת הערכים של המכורה האירופית). לזכותו של העיתון יש לומר שזה היה הקו שלו מאז שהוקם, אם לא הסיבה שלשמה הוקם, ולכן לפחות מדובר בעמדה עקבית. עם זאת, עוד לפני מחאת הקיץ, אולי אפילו לפני המשבר של-2008, העיתון, ובמיוחד רולניק ודה-מרקר, הראו סימנים של חשיבה ביקורתית ויצירתית אפילו כנגד האג'נדה העקרונית החברתית-כלכלית של עצמם, ואין להמעיט בערך הדבר. לפחות מאז מחאת הקיץ הארץ ודה מרקר מהווים גם במה לכתיבה סוציאליסטית במובהק, אם לא מרכסיסטית, של כותבים כמו יעקב בן אפרת ודני גוטווין.
        בתחום המדיני הארץ היה ונשאר הבמה המרכזית היחידה לגדעון לוי ועמירה הס כמובן, וגם לעקיבא אלדר, מירון בנבנישתי, ולמאמר של הפושע המורשע יונתן פולק על מותו של מוצטפא תמימי – הטקסט הטוב ביותר שהופיע ברשת העברית בעקבות האירוע, בלי קללות אבל עם זעם מדויק, חד כתער ונטול מורא:
        "תמימי מת מאחר שזרק אבנים; הוא מת מאחר שהעז לומר אמת, בעזרת ידיו, במקום שבו האמת אסורה."

        שוקן, האיש שריסק את העבודה המאורגנת בעיתונות העברית והמנהל את מערכות העיתונים שלו בצורה תעסוקתית מנוולת, ייזכר כגורם היחיד בתקשורת הישראלית שנתן פתחון פה לאמיתות המזוויעות של הקיום היהודי בארץ הקודש, תוך סיכונים ממשיים, כלכליים וגם אישיים, בעוד כל גורם תקשורתי אחר ידע להעריך רק את בצע הכסף, הרווח והממון, הסכמת וטמטום ההמון חסר הפנים, וחיבת השררה והשלטון. שריד (כמעט) אחרון של אליטה רפובליקנית משרתת.

      • Assaf Says:

        עופרי

        לדעתי האמורי מצליח מעבר לציפיותיך, בדיוק בגלל שהוא בנה לעצמו תדמית של "יותר אינטלקטואלי ואקדמי מאשר קיצוני". בקיצור, אתם יודעים איך לכתוב את הערות השוליים.

        אני לא אומר שאי אפשר להצליח עם המרשם שאתה מציע. יכול להיות שהיום יבוא מישהו ויעשה כמעט בדיוק מה שעשיתי ב-2002 (אגב, אז ל"אומץ" היה רייטינג לא רע, קראו את האתר אלפי אנשים ביום) – והפעם זה יתפוס. אבל צריך להיות מודע לבעייתיות של השוק (תחרות עם הארץ) ושל הקהל (שאולף מילדותו להירתע מ"קיצוניות שמאלנית").

        צריך לייצר אתר שיהיה מספיק סקסי להתגבר על שתי הנכויות המבניות האלה. אפשר, אבל קשה.

        לגבי הארץ, אני מסכים עם הקונצנזוס שזה עיתון שעושה עבודה לא רעה בנושא הישראלי-פלסטיני, והזניח (במכוון?) את הנושא הכלכלי-חברתי. בנושא הראשון, את העבודה הטובה ברמת כתבי השטח ומדור הדעות, העיתון טורח "לאזן" בעזרת קו מערכתי ממלכתי לחלוטין, במיוחד בצמתים קריטיים: פרוץ האינתיפאדה, ראשית תנועות הסרבנות, התנתקות, לבנון, עופרת יצוקה וכו' וכו'. בצמתים אלה מערכת הארץ תמיד מחזקת את הקונצנזוס, ודואגת שזה מה שישתקף – לא רק במאמר המערכת אלא בכלל העיתון חוץ מ"שמורת טבע גדעון לוי".

        בדיוק בגלל זה שווה לייצר אלטרנטיבה חזקה להארץ (אם כי לדעתי בשנים האחרונות סך כל הקולות של הבלוגוספירה השמאלית כבר מתפקד כאלטרנטיבה כזו, גם אם לא תחת גג אחד). וכמובן כמו שאתה כותב, צריך אלטרנטיבה כדי שיהיה משהו ביד ביום בו נבז'לין קונה עוד 20-30 אחוז ומושך את העיתון לכיוון "פטריוטי" יותר.

        לגבי השפה, בעיני אין שום פסול בכך אם האתר המוביל של הבלוגוספירה האנטי-כיבושית הישראלית יהיה באנגלית. את כל הטענות נוסח "אם תרצו", רני וחבריו יכולים לדחוף לעצמם בתחת. יכול להיות שדווקא ההזרה הקשורה לשימוש באנגלית, היא מה שצריך כדי להתגבר על חלק מן העכבות שתיארתי ושמדכאות את הצלחת האתרים העבריים.

        הנה, כבר עכשיו האתר המוביל לטיפול במנגנון החושך של השירותים החשאיים שלנו יושב בחו"ל ונכתב באנגלית. זה לא במקרה, וגם יש קשר בין הדברים.

      • ofrilany Says:

        הבלוג הזה לא אקדמי במיוחד, ומעולם לא היו בו הערות שוליים (מקסימום כוכבית פה ושם). לגבי חוסר קיצוניות – זה הרבה בעיניי המתבונן. אבל לא משנה, ויתרתי על המשחק של להתחרות ברדיקליות.
        אבל בעניין השפה אני חלוק עליך, ונדמה לי שאנחנו פשוט, איך לומר, לא מדברים באותה שפה. אני לא יודע אם הבהרתי את עצמי, אבל אני מדבר על עיתון ישראלי. זה לא קשור בכלל ל"אם תרצו". זה קשור לזה שאין לי שום סיבה בעולם לכתוב ולקרוא על ישראל באנגלית. פשוט שום סיבה. זאת לא השפה שלי, ועם כל הכבוד, אין לי שום סיבה להתרפס בפני העולם הנאור. אם הייתי רוצה לעבור לדבר אנגלית, הייתי עוזב את ישראל – הסיבה העיקרית שאני נשאר כאן היא בגלל שזאת השפה שלי, אז אני עוד אעבור מרצוני לכתוב באנגלית?
        כל זה נכון כמובן לגבי הרבה אנשים אחרים. אני מדבר על עיתון שיקראו אותו עשרות ומאות אלפי אנשים בישראל. למה לעזאזל שהוא יהיה באנגלית? אני באמת באמת לא מבין. אני לא מבין מה עומד ברקע לצורת ההתכוונות הזאת. נאמר אפילו שישראל היא מדינה נאצית – האם עיתון מחתרתי אנטי נאצי היה באנגלית? אני פשוט לא מבין איך הגענו בכלל למחשבה המוזרה הזאת.
        בלי שום קשר ל"אם תרצו", ההתרפסות בפני האנגלית נראית לי תופעה שאופיינית לשתי סביבות: האקדמיה וחברות ההייטק. בשתיהן עונים על אימיילים באנגלית. זה דוחה בעיניי. כשמישהו ישראלי עונה לי לאימייל באנגלית אני בז לו.

      • תהל Says:

        בעניין השפה אני מסכימה עם עפרי. יותר מזה, אני קוראת את המחאה החברתית כמחאה שנולדה כדי להגן על השפה העברית, על התרבות העברית ולשמור עליה. לדעתי המחאה הזאת היא אחת היצירות הגדולות ביותר בשפה העברית ובטח הישראלית. אני זוכרת שאחת מהסיבות לאופוריה שחשתי בקיץ היתה כי אמרתי לעצמי שיש עוד סיכוי להישאר כאן בבית, והבית פירושו שפה עברית עבורי לא פחות מהעיר תל אביב.

  14. רני Says:

    בעיה עם המחשב הדפוק. מחשבות. האסף
    הזה כותב באנגלית, בכסף אנגלי, לקוראי
    אנגלית. במחשבה אנגלית, במצפון אנגלי
    מה לי הישראלי ולו? הוא סוכן זר במלוא
    משמעות המילה משרת אינטרסים זרים
    הוא כמו המון נושאי עולו של האדם הלבן
    שליח של האימפריאליזם האירופאי המתחלף
    כזיקית. מסר דתי, מסר הומני, מסר כלכלי,
    מסר סביבתי. אם היה גרעין אמת במעשיו
    היה יושב עכשיו בסוריה, או בבחריין, או
    בעירק ומספר על העוולות שם. פי אלף
    חמורות מכאן. התירוץ "אני ישראלי וכותב
    על ישראל" שקרי, הוא אינו ישראלי
    פשוט זה המקום שהכי משתלם והכי פחות
    מסוכן להיות יפה נפש בעולם. הלאה,
    אני גרגר עפר לרגלי נועם א"ס באשר ל
    שוקן ו"הארץ" מה שהוא מטיח בישראל, זבל
    טהור. מכל פשעי הלאומיות והלאומנות
    ישראל לא גרועה מרבים. מי שבאמת רוצה
    שלום צריך לדרוש רק דבר אחד. לא ליבב, לא
    לתנות גורל פלשתיני זה או אחר. שבו ודברו
    עכשיו, הרגע. איספו מפגינים מכל העולם
    סיסמה אחת ויחידה: "שבו ודברו שלום או
    מה שלא יהיה עכשיו ברגע זה". זהו יש עוד
    מה לומר אבל המחשב והשורות משגעים.

    • נועם א"ס Says:

      תשמע רני
      זה לא הנושא של הפוסט – אבל מה אכפת לי בעצם?
      בארבעה חודשים איומים שחייתי בניו-יורק, בחורף 2001-2002, ישר אחרי הפיגוע במרכז הסחר העולמי, השתתפתי בהפגנה נגד היציאה המתוכננת למלחמה בעירק (נדמה לי שהעיתוי היה הכרזת תאריך היעד או משהו כזה) – המלחמה הזאת ש"נגמרה" עכשיו (נגמרה למי?) ושכולם עכשיו כחמים ויודעים להגיד כמה מיותרת היא הייתה (הייתה??!! חולרות!). אז, ב-2002, האופן שבו התקשורת האמריקאית הציגה את המחאה והמוחים (בערך 5000) היה פשוט מדהים – ואני לא מדבר על פוקס ניוז אלא על רשתות הברודקאסט: עזוב "אנארכיסטים", "אנטי-אמריקאים/פטריוטים", "בוגדים" – תחשוב על כל כינוי שאתה רוצה – איך שהוצגנו היה פשוט כמו חבורה של אנשים שסובלים מפיגור שיכלי – פיגור שיכלי אמיתי, קליני. ככה זה נראה. ערכו כך וכך משפטים לא ברורים שצדו (והיו שם דוברים רהוטים מאוד), כמה העוויות פנים שוליות ומקריות, דיברו על אנשים ש"לא יודעים מה הם רוצים" (כן, כן. לא אצלנו המציאו את זה) ועוד ועוד. המגישה הבלונדה ציחקקה פה ושם והתלוצצה עם המנחים המשועשעים באולפן. אבל בו אני אוסיף לך משהו: אני לא הייתי מופתע מהסיקור הזה, כי לניו-יורק הגעתי אחרי כמה שנים בלונדון, שבהן גם השתתפתי בפעילויות והפגנות בגל של תנועת האנטי-גלובליזציה של אז, ומה אני אגיד לך? לא הייתי מופתע מהתקשורת האמריקאית, כי מה תלין על האמריקאים אחרי שאתה רואה את הדיווחים המגוכחים, השטוחים להחריד והמוטים של הבי.בי.סי?
      לענייננו: אם תשאל אותי – הפלישה האמריקאית לעירק היא חרא מזוין. מבחינת מחיר הדם שהיא גבתה: פי יותר ממאה מ"עופרת יצוקה". תכלס – באמריקה הפגנתי נגד מדיניות אמריקאית. בלונדון – נגד הבנק העולמי. בישראל – נגד כל מה שגדעון לוי ואמירה הס כותבים עליו בעיתון של שוקן, ונגד כל הדברים שלא מגיעים לכתבות של הס ושל לוי.
      מה אתה אומר? – שמצב חירויות היסוד באיראן הרבה יותר גרוע? למה אני לא אומר שום דבר על אסד? אז אוחלי תבוא איתי לכמה חשבונות טוויטר ותקשיב למה שכמה סורים דווקא אומרים על אסד? אתה רוצה את הקישור לסרט ביוטויב על ילדה בת שמונה שרופא (?) תופר את מה שנשאר מהלסת שלה על איזה שטיח איפשהו, ושואל אותה "איך את מרגישה"? והיא אומרת, בערבית כמובן, "אסאד בן זונה"? זה יספק אותך? זה ישמח אותך? זה יגרום לך להאמין שכשאני מקווה לראות בחיי את אהוד ברק מאחורי סורגים – אני תמיד מדגיש: בבית כלא ישראלי – אז זה בגלל שאני מרגיש –אחראי–באופן–אישי– לחרא הייצוק של עופרת מזויינת? שאני אביא לך את העצומה של אנשי רוח ואקדמיה איראנים, רובם באירן עצמה וחלקם בפזורה האיראנית, שלרגל תוכניות "העולם החופשי" שמתכנן "לשחרר" את איראן, כמו את עיראק לפניה, מתוכניות הגרעין שלה – קוראים: אנא, אנא, בבקשה – אל תבואו "לשחרר" אותנו, בבקשה, תנו לנו להתמודד בעצמינו עם הסמטוחה שבתוכה אנחנו חיים?מה אתה אומר רני, שנקשיב להם? שנבקש מהלובי של חברות הנפט שגם יקשיב להם? מה עם איפא"ק – שבבקשה יקשיבו להם גם? למה המפגינים המצרים בקהיר, עוד לפני שהשימוש בנשק חי הפך שם לנורמה השלטת, העלו צילומים של רימוני גז לרשת, והצביעו על הכיתוב הסידורי שעל הרימון ואמרו: "תראו – תוצרת אמריקאית!" – זה קשור איכשהו לבעיות שיש לך עם אמירה הס, ועם גידעון לוי, ועם שוקן, ואיתי?
      מה אני אגיד לך רני – אם היה לי שקל על כל פעם שקראו לי "צבוע" הייתי יכול לממן את כל הקמפיין של "אם תרצו" בעצמי. אז מה הסיפור סביב ה"צבוע" הזה, בוא נראה… מה מילת המפתח כאן, המממ… – כן – יהודי! אז בוא, ברשותך, נסתכל על "היהודי" הזה, נניח, על אהוד ברק ואיתמר בן גביר, מה זה "היהודי" הזה שאנחנו מקבלים? כל מיני "הו-הא, אני אוכל אבק שריפה לארוחת בוקר ושותה נפט לארוחת ערב, ומראה לערבים שאיתי לא משחקים" וכל מיני "הו-הא, אני אוכל את הרב קוק בבוקר ושותה את ז'בוטינסקי בערב, ומראה לערבים שאיתי לא משחקים", וכל ההו-הא הזה, של ידו הארוכה של צה"ל ושל נקמתו הקדושה של אלוהים, והם באמת מאמינים הזה, היהודים, הם באמת מאמינים שהם משהו יותר מפיונים של חברות הנפט ושל הבנק העולמי.
      "לא ליבב, לא לתנות גורל פלשתיני זה או אחר. שבו ודברו עכשיו, הרגע" – אתה אומר. מה אני אגיד לך רני – זה בדיוק מה שאנחנו עושים: בשייח' ג'ראח, בנאבי סלאח, בדרום הר חברון, בבלעין ובנעלין. מדברים. מדברים בכיף. מדברים שלום. עכשיו אפשר להחזיר סוף סוף לנבי סלאח את המעיין המזוין שלהם, או שקודם צריכים למות עוד כמה אנשים?
      רני – הדבר האחרון שאתה זה גרגר אבק לרגלי. אתה מגיב פה די הרבה ומהתגובות שלך ברור, לי לפחות, שהלב שלך במקום הנכון. אז איפה מה שהולך פה כ"כ מדליק אותך? טוב, ענינו על זה – במילה "יהודי". יכול להיות שגם אתה, כמוני, בעצם קולט שבזכות ממלכת ישראל השלישית, אהוד ברק ואיתמר בן גביר, המילה הזאת נהייתה לשיקוץ מתועב, החצפת פנים לשם שמיים, חילול קודש – אבל משום מה אתה בוחר להיעצר בגדעון לוי, בעמירה הס, בארץ האמורי – בפעולת הדיבור המלוכלכת שלהם, במקום בלכלוך שעליו הם מדברים.

      • רתם Says:

        שלום נועם
        "המגישה הבלונדה ציחקקה " כל כך מזכיר חדשות בישראל – אם הם מצחקקים ומגחכים זו לזה הם אומרים שידרנו, אבל אנחנו בעצם מזלזלים בהם. למשל, אם פעם במיליון שנה יראו את ראובן אברג'ל, נניח, מדבר על הסמטה שנקראה השנה ע"ש הפנתרים, אז הבלונדינית דוברת העברית תגיד, בהנהון ראש ענוג, "כן כן, נזכרים בימים של פעם…" בסוף האייטם, כאילו קורת אלינו ואומרת הנה לכם זקן חביב וקצת משועמם. רציתי הרבה פעמים לכתוב משהו על הצחקוקים האלה וההנהונים המשועשעים, עם גלגולי העיניים מפני שהם משקפים את החסימה המוחלטת, אולי גם מתוחכמת, של כל קריאת תגר על הסדר הקיים וקריאה לחברה צודקת יותר. אז תודה על המילים שלך. רתם

      • רתם Says:

        סליחה טעות , צריך להיות – כאילו קורצת אלינו ואומרת הנה לכם …

      • נועם א"ס Says:

        היי רותם, תודה
        מהניסיון שלי, אין שום הבדל בין התקשורת הישראלית לזו האמריקאית והבריטית. כולם משרתים נרצעים של האידיאולוגיה השלטונית והקונצנזוס המקומי – וזה בהחלט כולל גם את האמצעים הסמויים של המדיום – מהבלונד ועד הציחקוקים, עם הבדלי ניואנס קלים כמו החיבה הבריטית לאירוניה ואנדרסטיימנט אריסטוקראטיים שמצטלמים נורא טוב אבל חסרי ערך מעבר לזה.
        ההבדל היחיד בינינו לאמריקה/בריטניה הוא שיש הרבה יותר אנשים דוברי אנגלית, ולכן יותר שוק, באופן יחסי למצב הישראלי, בשביל אינפורמציה שחורגת/חותרת תחת האידיאולוגיה המוצהרת/קונסנזוס. בקיצור, כרגיל, יש שם יותר כסף, עניין שבסופו של דבר אכן מאפשר תקשורת יותר מגוונת בקצוות. התחושה שלי היא שבגלל האינטרנט וכו', גם אם לא ניהיה יותר זול לייצר אינפורמציה, כן נהיה יותר זול לייצר פרשנות של האינפ' הזו (כלומר, להציג דעות אחרות), ויותר זול להפיץ את הפרשנות הזו, כמו במקרה הברור של הבלוג הזה עצמו, וכל הדינמיקה הזו מקרינה חזרה על התקשורת הממוסדת ויחסית בעלת האמצעים הכלכליים. כך שבסופו של דבר גם ייצור האינפורמציה היקר יותר עובר איזשהו תהליך. בנקודה הזאת השלטון עצמו נכנס בשביל לעצור את התהליך הזה בכל מיני הדרכים המצויות בידיו (חקיקה וכו'), ואז כל מיני אנשים אומרים – "הא, הא,הא – האליטות רק דואגות לתחת של עצמן" (ולא משנה שרוב המסר שלהם עצמם כבר 15 שנה הוא שהאליטות רק דואגות לתחת של עצמן)

      • נועם א"ס Says:

        זה יפה (וגם די קשור):
        http://alllies.org/blog/archives/13270?utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed:+alllies/blog+(%E2%80%AB%D7%94%D7%9B%D7%9C+%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D%E2%80%AC)

  15. Assaf Says:

    רני (וגם עופרי)

    כנראה שלא פתחת את הקישורים לשלל הטקסטים שכתבתי והעליתי לרשת ב-2002 בעברית צחה. הם מופיעים למעלה. קצת מקלקל לך את התיאוריה היפה שבנית רני.

    בקשר לניבולי הפה שלך רני: מצטער, בשביל למכור בעזרת לכלוכים כמו שעופרי מציע, צריך שיהיה קצת הגיון וטעם בזוהמה. סתם לחרבן על המקלדת כמו שאתה עשית – זה לא שווה גרוש. להגיד שאני "לא ישראלי" זה אפילו לא מעליב, אלא סתם מגוחך ולא נכון ברמה העובדתית הבסיסית.

    ברמה היותר עקרונית, כמו שגדעון לוי טרח להזכיר לנו *בדיוק* היום בהארץ, הכיבוש הוא לא עניין פנימי ישראלי. כשאתה משתלט על הבית של השכן וכולא את כל משפחת השכן במרתף, זה קצת מגוחך לדרוש ממי שזה לא מוצא חן בעיניו לא לדחוף את האף ולא לכתוב על זה בשפות זרות. וזה קצת עצוב ומאוד עלוב להגיד – כמו שאתה עושה כאן – שמה שעשית פחות גרוע ממה שאיזה מישהו אחר ולגמרי לא-רלבנטי עשה. העובדות הן שאתה עצמך, על פי מעשיך כרגע, מעשים שבחרת בהם בדעה צלולה וללא כל כפייה, אתה גנב, שודד, רוצח, נוגש עבדים, מענה קטינים ויותר מכל – שקרן וצבוע ופחדן שמנסה להתחמק מאחריות על מעשיך.

    אז לאיים על כולם כדי שיציקו למישהו אחר ולא ידברו על מה שאתה עושה, זו לא האסטרטגייה הכי חכמה בעולם עבור מדינת ישראל כרגע. אלא אם כן, כמובן, אתה חושב שאכלת עם דון קורליאונה באותו מסטינג, ואתה יכול גם להשתין על כל העולם וגם לסמוך על זה שהמאפייה תמיד תבוא להציל אותך כשתסתבך.

    זה מה שליברמן וביבי, וכנראה גם אתה, חושבים. אז שיהיה לכם בהצלחה. אחר-כך אל תבואו להתחנן בפני, ה"לא ישראלי", שאציל אתכם כי הבית עולה באש (בעצם כבר מתחילים להתחנן: מה זה כל התשדירים ההזויים לישראלים בחו"ל שנחזור כבר ליום הזיכרון, או שנהיה "שגרירי הסברה" אם אנחנו בכל זאת נשארים שם?)

    נכון, את החרא הזה לא רק אתם בישלתם – אבל אתם המטומטמים הראשונים בתולדות המדינה שממש נהנים להתפלש בו ולהגיד שזה פונדו שוקולד. מה אני אגיד לכם, תיהנו כל עוד אתם יכולים.

    • ofrilany Says:

      רני, עליי לציין שהביטויים שאתה משתמש בהם כאן לא הכי ענייניים. אבל כיוון שהטפתי לקללות אני לא יכול להתחסד, אני מאמין שאסף השיב לך באותה שפה.

  16. Assaf Says:

    עופרי,

    "כשמישהו ישראלי עונה לי לאימייל באנגלית אני בז לו."

    העלית חיוך על שפתי. בשבועות האחרונים לפני שהגענו לביקור הזה ניהלתי כמה תכתובות נפרדות עם פרופסורים למחלקות לסטטיסטיקה בארץ (תיאמנו סמינרים שנתתי אצלם). בכל המקרים אני כתבתי – מסיאטל – את המסרים שלי רק בעברית, והם ענו – ישראלים עובדי מדינה מארץ הקודש – באנגלית. שני הצדדים המשיכו להתעקש על השפה, עד שבסוף נשברתי. חשבתי שאולי למישהו מהמכותבים יש תוכנת מייל שלא קוראת עברית טוב (אני מנחש שלא, כי הם תמיד יכלו לקרוא את המיילים שלי – אבל נו מיילא).
    בכל אופן לא "בזתי להם" אבל זה היה די משעשע.

    באשר ל"אם תרצו": תסלח לי, אבל המונחים "מתרפס", "דוחה" ו"בז" לתיאור השימוש באנגלית, לקוחים היישר מן העולם הרוחני-מוסרי של "אם תרצו". אם תרצה או לא תרצה. כמעט לכולנו צרוב צ'יפ "אם תרצו" קטן במוח – זה בדיוק מקור העוצמה של חבורת הנבלות העלובה הזו. החכמה היא ללמוד איך לנטרל את הצ'יפ הזה.
    אולי בהתחלה, לפני כמה שנים טובות, היתה איזו התלהבות תמימה (גם אז לא היה "התרפסות") – מן הקטע של "ווי, קוראים את הדברים שלנו באנגלית!" כל מי שכותב כמה שנים, כבר עבר את זה מזמן. כותבים בשפה שמתאימה למקום, לרגע ולאתר.

    אני חוזר על הרעיון שהצעתי, שיש עוצמה בהזרה דרך שפה אחרת. מעניין אותי אם קראת את הספר
    Picnic Grounds
    של עוז שלח. ספר קטן, אבל בעיני יצירת מופת ודוגמא קלאסית לעוצמה ולחדות הניתוח שהזרה כזו יכולה להעניק.

    בקשר לאקדמאיות, מן הסתם לא התכוונתי לפורמט סדור וגדוש מראי-מקום של הפוסטים, אלא להווייה הכללית ולאופי האתר. תודה שלא פעם אתם נהנים מאיזה תרגיל אינטלקטואלי בחשיבה מופשטת ובלתי-מחייבת על כל העסק הזה. אין בעייה, זה חלק מן החן של האתר. אבל בדיוק כמו שהמחאה החברתית מפסידה נקודת רייטינג על כל אצבע שהיא מקרבת לעבר הכיבוש, כך גם אתם מרוויחים נקודות קהל על כל פירואט פוסט-מודרניסטי מבדר שלא גורם לצ'יפ ה"אם תרצו" של רוב הקוראים לצפצף. זה בסדר מבחינתי. אני רק מסביר לך את זה באופן אקדמי.

    המשך חג שמח… עוד 2 נרות למנאייק.

    • ofrilany Says:

      כן שמעתי לא מעט על עוז שלח. אבל לא במקרה הוא עבר לסן פרנסיסקו. כל העניין הוא שאנחנו כאן. כמה אנשים בישראל יקראו עיתון באנגלית?
      באופן כללי, חלק ממה שאני מנסה לטעון כאן לפעמים היא שזה לא לגמרי ברור שהדרך להתמודד עם בעיות פוליטיות זה להסתער לתוכן עם הראש בקיר. זה מאוד הרואי, אבל בכלל לא ברור אם זה עובד. אם אנחנו מציעים כאן מעקפים ודרכי בריחה שהן בכל זאת לגמרי פוליטיות; אם אנחנו מנסים להראות לפעמים, כמו בבודהיזם, שיש בעיות שנוצרות מעצם זה שאנחנו מתייחסים אליהן כבעיות (זה לא נכון כמובן לכל הבעיות, אבל לחלקן) – אני יכול רק להתגאות בזה, ואני בטח לא חושב שיש לי גירעון מוסרי על פני מישהו.

      • Assaf Says:

        חס ושלום, לא התכוונתי לומר שיש לך "גירעון מוסרי". רק ניסיתי לתאר את אופי האתר וגורמי הצלחתו על-פי ראות עיני.

        אני מסכים גם שלא חייבים להיכנס עם הראש בקיר. הרבה פעמים השילוב המנצח הוא תערובת קטלנית של מציאות, סאטירה וזעם. הרי ממשלת ביברקיברמן היא קודם כל בדיחה, ועם כל הכבוד לחקיקה המוזרה שלה (ואין כבוד) קשה לי לקחת אותה ברצינות. אולי זה בגלל שאני לא גר בארץ. אבל לעומת חבורת הליצנים הזו – את אריק שרון ומעלליו היה לי הרבה יותר קשה לקחת בקלות.

        לגבי שאלת השאלות "כמה אנשים בארץ יקראו עיתון באנגלית?" אענה בשאלות משלי.

        כמה אנשים בארץ ידביקו על הקיר פוסטרים של זמרים ששרים באנגלית, וילמדו בעל-פה את מילות כל השירים שלהם? כמה ישראלים יידעו לשנן משפטי מחץ באנגלית מתוך סרטים? כמה ישראלים יידעו בדיוק מה הולך היום בניו יורק ובלונדון בכל תחומי התרבות החומרית – החל מצעצועים אלקטרוניים וכלה באופנה האחרונה? וכו' וכו'

        בקיצור, אם יהיה אתר שמאל ישראלי שכותב באנגלית, הופך לתופעה ברשת ונקרא על-ידי מיליונים ברחבי העולם – גם הישראלים יקראו אותו.

      • ofrilany Says:

        אסף, לדעתי אתה טועה בהערכה שלך, ויותר מזה – למיטב הבנתי כאדם שפועל בסצינת הבלוגים 972 לחלוטין נתפש כאתר שפונה כלפי חוץ. בכל מקרה, מה שאני שואל את עצמי הוא למה לשמאל של העשור האחרון נראה כל כך טבעי לכתוב באנגלית? הרי אורי אבנרי לא העלה על דעתו לפרסם את "העולם הזה" באנגלית או בגרמנית. אני חושב שזה סימפטום להיעדר מוחלט של תודעה היסטורית בחלק ניכר מהמחנה הזה, במובן זה של יחס לאיזשהי מסורת. בעיני לעבור לכתוב באנגלית זה לא יריקה בפרצוף של אם תרצו, אלא שם "זו הדרך", "מצפן", "געשוש" וכל הפרסומים שניסו לגבש כאן שמאל. העובדה שזה לא מובן מאליו אומרת לדעתי שהשמאל הזה תופש את עצמו כחלק מקמפיין בינלאומי, ולא כמשהו ששייך לכאן – הרי זה כמעט מפורש בזה שהם כותבים באנגלית. זאת לא מסקנה כזאת מרחיקת לכת, הרי חלק ניכר מאותו שמאל רדיקלי אומר את זה במפורש, שהוא פונה כמעט רק החוצה. אין לי בעיה עם זה, ואני מסכים איתך בהחלט שהנושא הפלסטיני הוא לא רק עניין שלנו. אבל החיים שלנו הם בכל זאת עניין שלנו. אני חושב למשל שהדבר הכי יעיל שישראלי יכול לעשות כדי לא להיות כובש זה פשוט להגר מכאן. אז מה? מבחינתי בכל מקרה לכתוב לחו"ל זה פשוט לא מה שאני מנסה לעשות כאן. אני מדבר על עיתון שקודם כל פונה לאנשים שחיים כאן.

      • ofrilany Says:

        אגב יש לי רעיון יותר טוב: אם כבר מטילים חרם על העברית, למה שהעיתון לא יהיה בגרמנית? אני לגמרי רציני.

  17. Assaf Says:

    ועוד בנושא השפה:

    אולי צריך לבוז לסייד קשוע ולהגיד שהוא לא סופר פלסטיני אמיתי, כי הוא כותב בעברית?

  18. איריס Says:

    קראתי את הפוסט המעניין, עופרי ואת (רוב) התגובות וחשבתי לעצמי, שזה מה שהיה בקדמה לפרקים. היו מאמרים עם קללות וחרון אף ("לך לעזאזל עמוס עוז" המשובח של צבי בן דור, למשל) והיו שירי קללות במסורת השירה הערבית והיו הרבה ניבולי פה והרבה זעם. וישבנו על שרת בחו"ל, כדי שנוכל לכתוב על וענונו וטלי פחימה מזוית מזרחית רדיקלית והכל בעברית כמובן. כזו של הרחוב, לא אקדמית בכלל. אבל כשאין כסף מאחורי דבר כזה, אי אפשר להחזיק אותו לאורך זמן, וגם הזעם נגמר (לפחות אצלי ואין כאלו עם מספיק זעם שימשיכו את זה…). וכשיש כסף, צריך להתנהג יפה לאנשי הקרן החדשה לישראל…(רק השם של הקרן מוציא ממני שאריות זעם). אז אני מסכימה עם אסף שיש גם בעיה של ביקוש, למרות שהייתי רוצה להאמין שאם רק נמצא את המתכון לאיזה Weltbühne חדש, יהיה בסדר. כאילו שפטר פנתר עצר את הנאצים….הוא לא. להיפך, הוא מת בגללם. סיבה נוספת להיעדר הזעם בישראל ובמקומות אחרים, היא שמרדימים אותו בעזרת סמים. גם גורביץ' כותב ומקלל, כשמאיימים לו על אספקת הטבק…אז כל זמן שאין סבל באמת ולאורך זמן שיוצר פקק שצריך לצאת, לא יהיו קללות ולא זעם ולא עיתון שמאל ולא מחאה פרודוקטיבית, אלא צדקנות כמו שכתבת. הזעם הוא אגרסיה בריאה שמניעה אנשים לפעולה. בינתיים מה שאני רואה זה בעיקר אגרסיה עצמית. חוץ מאשר באתר של האתיופים הצעירים שהוא באמת שווה.
    בעיה נוספת היא לדעתי בעיית הבעיות והמכשול העיקרי: כדי ליצור עיתון כזה (שהוא דבר חשוב ביותר לדעתי העניה והלא זועמת) צריך עבודה קבוצתית. ומהדבר הזה אין בנמצא. חוסר קיום של עיתון כזה הוא רק סימפטום לחוסר יכולת התארגנות והתחייבות. וזה משתקף בעובדה שכל אחד פותח לו בלוג ופייסבוק ומפרסם את מה שכתב בין חבריו. אז הבלוג נהיה לבמה שבה אפשר לפרסם את הדברים ולהפנות אליהם מהפייסבוק. אבל אין דיון. ודיון זה גם סוג של התחייבות: כתבתי משהו, ומישהו יענה לי, ואקרא ואגיב ואחזיר וכולי. במקרה הכי טוב כותבים חוכמה של שורה בפייסבוק או עושים לייק. אין פה דיאלוג ואין שום דבר מפרה ומעניין, כל אחד נשאר בעולמו הצר ובא כשבא לו ורוצה שיבואו להסתכל לו במראה ולהגיד לו כמה הוא מקסים. ומי שמקלל יועף מייד, "כי זה לא יפה"…

    • ofrilany Says:

      תודה איריס. קודם כל באמת הייתי צריך להזכיר את קדמה שהוא באמת דוגמא טובה. חוץ מזה אני מסכים איתך גם לגבי חוסר התקשורת. באופן כללי אני קצת פחות אופטימי עכשיו מבעבר לגבי כתיבה בבלוג, וזה מתקשר גם לנושא הזעם. כשהתחלתי לכתוב היה בי הרבה מאוד זעם ולהט. במשך הזמן הרגשתי שהדברים חוזרים על עצמם, ואני לא יכול לייצר אותה צורה של זעם כל הזמן. אני מניח שזה כמו בטיפול פסיכולוגי – התהליך הטיפולי הוא שאתה לא יכול להגיד לפסיכולוג שלך אותו דבר פגישה אחרי פגישה במשך שנים, משהו בשפה שלך צריך להשתנות. זאת הסיבה העיקרית למעשה לאותה התמתנות בבלוג שאליה אסף מכוון אולי בתגובתו. אבל ברור שהמציאות לא השתפרה אלא אולי דווקא הידרדרה.
      בנוסף, אני מניח שהטריקים מתחילים להיות מוכרים, אנשים כבר לא כל כך מתרגשים ויש פחות קונפליקט או חיכוך. כל אחד מדבר את המונולוג שלו, אנשים מציצים, פה ושם עושים לייק כמו שאת אומרת. זאת נראית לי בעיה של עולם הבלוגוספירה – כל אדם יוצר לו את ה-feed שלו של טקסטים שנוחים לו, ושוחה בתוכם. ככה מהזווית שלי בפייסבוק אפשר לחשוב שכל העולם הוא שמאל רדיקלי, כי מזמן חסמתי את האחרים.

      • עומר Says:

        "באופן כללי אני קצת פחות אופטימי עכשיו מבעבר לגבי כתיבה בבלוג, וזה מתקשר גם לנושא הזעם. כשהתחלתי לכתוב היה בי הרבה מאוד זעם ולהט. במשך הזמן הרגשתי שהדברים חוזרים על עצמם, ואני לא יכול לייצר אותה צורה של זעם כל הזמן."

        אני נוטה לקרוא בשורות הללו הכרה שלך בכך שהזעם הוא כבר לא מופע-התשוקה הכי רלוונטי בשבילך. ואז שווה לבדוק איפה התשוקה האקטואלית שלך מנכיחה את עצמה.

        במילים אחרות, מה שצריך בשביל עיתון שמאל זה לאו דווקא זעם, אלא (באופן רחב יותר – ) תשוקה.

        אתה יודע את זה כמובן.

      • ofrilany Says:

        אתה צודק עומר. כרגיל הערותיך צלולות ונבונות. אני אחשוב על זה

      • עומר Says:

        ארשה לעצמי להוסיף גם שדעיכת הזעם שלך מובנת לגמרי על רקע ההתפתחויות בשנתיים שבהן הבלוג קיים. אני מתכוון מן הסתם לכל ההתפתחויות הגלובליות וכו', אבל גם לעצם ההצלחה של הבלוג, שהפכה את הקול שלך מקול שולי בשלולית השמאלנית המקומית, לקול מאוד דומיננטי בה.

        זה מעלה על הדעת את הדיבור של ז'יז'ק על המכשול החיצוני ה"אובייקטיבי" שמסווה בעצם נוכחותו המסיבית את חוסר המוצא הפנימי, האינהרנטי. ואז, מה קורה כשהמכשול החיצוני מאיים להיות מוסר? הזעם מתחלף במועקה ובחוסר אונים.

        (לא בטוח שאני מדבר כאן עליך. בטח לא רק עליך, אבל אולי גם)

  19. עדה ק. Says:

    יש לי כמה השגות על הכרחיות "הזעם הקדוש". הוא אמנם מאוד אופנתי, אבל היכולת שלו לקדם חשיבה ודיאלוג טרם הוכחה. אם הבנתי נכון, הוא מוצג כאן כמי שימלא את תפקיד השעשועים בשילוב הלא-קדוש של "לחם ושעשועים". זה נכון שהתגוששויות באינטרנט עשויות למשוך קהל, אבל אני בספק אם הן גם יכולות להשפיע על כיוון החשיבה שלו. גרוע מזה, מההכרה בצורך בזעם-מושך-הקהל עלול להשתמע שהמהפכה המוצעת מְחַקָּה, עוד אפילו לפני שהתחילה, את השיטות של הגופים שאותם היא מבקשת להחליף: שהרי "שעשועים" אינם חסרים גם בתקשורת הקיימת.

  20. נטליה Says:

    מה עם איזה פוסט שיתייחס, בעין פוסט סטרוקטורליסטית או משהו, לאובססיה התקשורתית סביב הסיקריקים, או כל מילת לחש אחרת?

  21. דרול Says:

    לעניות דעתי, מה שצריך לעשות בשביל עיתון שמאל , זה ללכת לקיוסק ולקנות ידיעות.

  22. ק.א. Says:

    לא בטוח אם זה ישנה משהו אבל אם כבר – אז למה "עיתון שמאל"? מה רע בעיתון-נקודה?
    המיינסטרים (MSM) זה לא עיתון. אלא תעמולה!
    נשארו בכלל עיתונים בעולם?

  23. אסף Says:

    עפרי,
    הדבר היחיד שהפריע בטקסט זו הביקורת שהבעת על אנשים מהאקדמיה (ואולי כי אני אחד מהם, ואולי גם לא). גם בתגובות, זה הופיע. לא היה לך שום דבר לומר על מה שהם אומרים – אלא רק עליהם. זו הייתה ביקורת אד-הומינם שממש יורדת מרמתך הכללית (כעיתונאי, ואני מעריך שגם כאדם, למרות שאיני מכיר אותך אישית) וגם מרמת הבלוג. חבל – טענות כמו "הם בחיים שלהם לא היו בעיתון" נשמעות כמו "הם מעולם לא ראו סטיק" (בתרגום חופשי – יש להם בולבול קטן, אם כבר נתת גושפנקא לשפה הזו), ובכל דרך לא ראויות בכלל להתייחסות. אתה נשמע ממש כמו קוזאק נגזל – יש לך בולבול גדול יותר מלאקדמאים רק בגלל שעליך העורך צעק והיית צריך להביא טקסט בחצי שעה? חסוך את הבכי לדברים עצובים באמת.

    אם הביקורת האקדמית כל כך לא מוצאת חן בעיניך – מדוע לדעתך עיתונאים רבים הולכים עכשיו ללמוד תקשורת? מאחר ואני שם, אני אגיד לך מה אני חושב – יש בדברים שלומדים משהו מעט שונה מבדברים שעושים, וזה תורם מאוד לדברים שעושים. זה לא יכול (בדרך כלל) לקדם אותך מקצועית, אבל זה עושה את ההתנהלות בעולם הזה מעט קלה יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: