"וכי להיכן את נישאת, רוס? עניני נא"

by

ג'ניה פרומין

אמצעי התקשורת במערב נזכרו פתאום שרוסיה קיימת. בשנים האחרונות, רוב מה שמראים מרוסיה זה משחקים של צסק"א, כל מיני תוכניות ממומנות על איך זה קל ונוח לעשות כסף מהשקעות שם (ואם אתם באמת רוצים לדעת כמה זה קל, תשאלו את "איקאה"- אחרי שהם נדרשו לתשלום שוחד בהיקף של מיליוני דולרים כדי לקבל אישור בטיחות אש או משהו בסגנון, הם פשוט התקפלו מהמדינה) ועל איך הבחורות ברוסיה הן הכי מטופחות בעולם (מה שכנראה באמת נכון – לפחות בערים הגדולות), וקצת על זה שפוטין ואנשיו מנסים להחזיר את המדינה למעמד של מעצמת על ולא חוששים להתעמת עם ארה"ב (זה קורה בדרך כלל בחצי הדקה האחרונה של האייטם, כי רובו מוקדש לאיך פוטין שוב צלל/הטיס מטוסים/עשה סקי/ הפעיל קומביין/רכב על סוס בלי חולצה/ניצח את דארת' ויידר בשחמט).

בעקבות הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי (דומה) ביום ראשון שעבר, נזכרה התקשורת שיש בעצם מדינה כזו, שיש בה כל מיני התפתחויות פוליטיות, ושרשמית אפילו יש בה דמוקרטיה. בעניין זה יש לציין שכל אותם פרשנים הטוענים שרוסיה היא "דמוקרטיה לא ליברלית" פשוט מקשקשים. רוסיה היא פלוטוקרטיה, או לכל הפחות אוליגרכיה מדכאת.

כל מיני גאונים (גם בארץ) מדברים על הצורך להתנתק מארה"ב הנחלשת ו"להתחבר" למעצמות החדשות, בראשות סין (כאילו שסין בכלל סופרת אותנו) ורוסיה. אילולא התוצאות הבאמת די מפתיעות של הבחירות האלה, כנראה שהידיעות המרכזיות שהיינו רואים באתרים הישראליים על רוסיה היו אלה שמספרות על דובים שישנים במיטה עם אנשים ועל תחרויות שתיית מי קולון.

אבל בבחירות שהתקיימו ביום ראשון שעבר קרה משהו לא צפוי- מפלגת "רוסיה המאוחדת", בראשות הנשיא דמיטרי מדבדב שיוותר על כיסאו בחודש מרס לטובת פוטין, בקושי הצליחה לגרד 50% מהקולות. שיטת חלוקת המנדטים אמנם הבטיחה למפלגת השלטון (המוכרת באינטרנט כ"מפלגת הרמאים והגנבים") רוב של 13 מקומות בבית התחתון בן ה-450 מושבים, אבל הצניחה ניכרת לעין – 15% פחות מבחירות 2008, שהיוו את פסגת הניצחון של כנופיית ההון-ביורוקרטיה-כוחות הבטחון של פוטין, מדבדב ושות'.

על אף שליטה מוחלטת בכל ערוצי השידור הפדרליים, למרות אפליה בולטת של מפלגות האופוזיציה מבחינת זמני שידור ושטחי פרסום, למרות סירובה של מפלגת השלטון להשתתף בעימותים טלוויזיוניים רציניים, למרות העובדה המדהימה כשלעצמה שמתוך 7 המפלגות הנוספות שרישומן התקבל (רוב תנועות האופוזיציה הקולניות נפסלו, אולי שתיים לא מהוות "אופוזיציה מאולפת", למרות זיופים בקנה מידה לאומי ו"משקיפים" בינ"ל חסרי ערך, רובם ממדינות רודניות או מארגונים שמפחדים פחד מוות מהממשל הרוסי, או כאלה עם קשרים הדוקים איתו), למרות ההתקפה המתואמת ביום הבחירות על השרתים של אתרי האופוזיציה המובילים ושל שרתי הבלוגים הפופולריים – "רוסיה המאוחדת" הפסידה.

מדוע? ההסבר הוא פשוט. המנגנון שבנו בעשור האחרון "אנשי פוטין" על גווניהם הרבים ודרגות הקרבה המשתנות, מה שנקרא ברוסית "הציר האנכי של השלטון", הוא מנגנון שהורס לאט-לאט את המדינה ופוגע על בסיס יומיומי באזרחיה.

רוסיה היא מדינה גוססת. ההגירה, ובפרט בריחת המוחות, הולכת ומתגברת בכל שנה – מדינות אירופה וצפון אמריקה צמאות לכוח אדם משכיל ומקצועי (ולא-מוסלמי). אין ייצור של משהו בעל ערך ממשי- הכלכלה מחזיקה על ייצוא מחצבי טבע (בעיקר נפט וגז) ונשק (וגם בשוק הזה – רוסיה נוחלת תבוסות גדולות יותר ויותר בכל שנה. בכך הודה לאחרונה אפילו רמטכ"ל צבא רוסיה מקארוב).

חוסר הבושה, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי עוד" של הביורוקרטיה המושחתת הולכות ומתגברות, משום שבמדינה בה אין שום צורה של חירות, חוזרת על כנה ה"נומנקלטורה" הסובייטית, הפעם בדמות קשר בל-ינותק בין הפקידות לבין ההון הגדול, שפועל בחסות המדינה בתמורה לנתחים גדולים מהרווחים. כוחות בטחון הפנים, עליהם השלטון מושתת, עושים כרצונם. אידיאליזם הוא מילה מגונה, משום שבתנאים כאלה, הדבר היחיד אליו אפשר לשאוף אם אתה צעיר, בעל השכלה והחיים לפניך- זה לעשות כסף. וברוסיה אפשר לעשות כסף כמעט אך ורק במחיר מכירת הנשמה שלך.

המצב במדינה הוא שלטון של דמויות שכאילו נלקחו מסרטי אקשן של שנות ה-90: חברות ענק מרושעות שמקושרות ישירות לפקידים בכירים ולפוליטיקאים מובילים – כולם, כמובן מושחתים. ממילא, יזמות וחדשנות ברוסיה אינן אפשריות: לכל דבר אתה צריך היתר, אישור, חתימה, בקשיש. כדי לעשות כסף אתה צריך למרפק דרכך אל צמרת אחת החברות האלה, שבשביל הון תהיינה מוכנות לזהם כל נהר ויער, או להצטרף לשירות המדינה – כי שם אפשר לסחוט ולגנוב בלי הגבלה. הגבולות בין שומרי החוק לבין אלה שמפירים אותו מטשטשים לחלוטין. עניינים מוסריים הופכים לזניחים.

אין למדינה כמעט שום אליטה אינטלקטואלית, הגותית. אין לה פרספקטיבות או עתיד. העתיד של רוסיה הוא הפיכה איטית לספקית האנרגיה של סין, ואח"כ גם לשטח השפעה סיני ממש (הנוכחות הסינית במזרח הרחוק הרוסי גדולה יותר ממה שניתן לתאר) – וזה בהנחה שהיא לא תתפרק לחתיכות קודם, בגלל תאוות הבצע, ההתעלמות מצרכי הפריפריה וכריתת בריתות עם כוחות בדלניים שאף אחד לא באמת רוצה לדעת מה הם עושים במרתפים )צ'צ'ניה).

ובכל זאת, למרות הפטאליזם המוכר כ"כ לאזרחי רוסיה, פטאליזם ששורשיו בתקופה הצארית ושהוכפל עשרות מונים בשנות קיומה של בריה"מ – הבחירות האלה העידו שיותר ויותר אזרחים מבינים שמשהו לא בסדר. שמפלגת השלטון והממשל שמשקרים, מרמים ומהפנטים אותם דרך הטלוויזיה, עושים משהו רע. שרה"מ/נשיא/סופרמן שמוכרים להם בטלוויזיה הוא אולי, אולי באמת בסה"כ לוטננט-קולונל אפרורי ומקרי מהקג"ב, שהשנאה, הגחמות והכוחנות שלו הביאו אותו לשלטון והפכו אותו לאיש העשיר באירופה ("ע"פ פרסומים זרים"), אבל לא הפכו אותו למנהיג או אפילו למנהל מוכשר, שיכול להוביל את המדינה לפיתוח ולמעמד בינ"ל משמעותי בקרב מדינות שלא נשלטות על ידי רודנים צמאי דם או ליצנים אלימים כמו הוגו צ'אבס. שהאשליות על "קימה מהברכיים" שמוכרים להם כבר עשר שנים הן שטויות, ושהתמיכה הנלהבת כמעט בכל דיקטטורה ובכל תנועת טרור לא באמת מעידה על עוצמה.

בשבת יצאו לרחובות אלפי אנשים (30 אלף במוסקבה, עשרת אלפים בסנט פטרבורג ועוד אלפים בעשרות ערים אחרות) במחאה על הזיופים בבחירות – מספרים שלא נראו כנראה מאז 1991. ההפגנות האלה, שאורגנו על טהרת האינטרנט (כל אמצעי אחר חסום או נשלט ע"י הממשל), מעידות על כך שיש עוד הרבה אנשים ברוסיה שמסוגלים להפעיל את הראש, שמבינים שארצם נמצאת בדרך להתרסקות, שצריך שינוי.

המשתתפים מגוונים – מתנועות אנרכיסטיות למחצה עד ליברלים פרו-מערביים מובהקים, אין ביניהם אחדות דעים, והסיסמה שכנראה מייצגת את כולם הכי טוב היא שלט שהחזיק בחור צעיר בקהל: "לא הצבעתי עבור הנבלות האלה – הצבעתי עבור נבלות אחרים. דורש ספירה מחדש!". אבל ממפלגת "יאבלוקו" הסוציאל-ליברלית (היחידה מסוגה שהשתתפותה בבחירות הותרה – וזו שזכתה ברוב קולות המצביעים בישראל), דרך הקואליציה הלא-יציבה של אנרכו-סוציאליסטים, ירוקים וליברלים "ימניים" תחת השם "סולידריות", ועד גופים אזרחיים לא מפלגתיים וחוץ פרלמנטריים שמוחים על עוולות נקודתיות-  משתתפי "מחאת הסרט הלבן" מנסים להתעורר מהסיוט המדכא שנקרא רוסיה של היום.

זה עדיין לא תחילת הסוף, וכנראה אפילו לא סוף ההתחלה, ושלטון קליקת פוטין לא נמצא בסכנה ממשית- פה זה לא תחריר- אבל רצוי שאנשי הקרמלין יתחילו לחשוש מהאפשרות שהאזרחים ידמיינו עולם בלעדיהם.בעוד שבועיים ימלאו 20 שנה בדיוק להתפרקותה הרשמית של בריה"מ. המצב הנוכחי מעמיד שוב את המדינה הגדולה בעולם על פרשת דרכים. אולי אזרחיה יצליחו להשיג בסבב הזה את מה שלא השיגו אז.

חכמה עממית אומרת שהשיפור ברוסיה יתחיל כשאנשים יפסיקו להשתין בחדרי מדרגות. במידה רבה זה באמת נכון. רוסיה מלמדת אותנו איך נראית מציאות ללא אמות מוסר או ערכים, ללא אכפתיות וללא תקווה, והכי גרוע – איך נראית מדינה שאין בה אליטה משרתת, אכפתית וערכית, כי הדבר היחיד שהאליטה כביכול יכלה לחשוב עליו זה איך להרוויח עוד דולר, או לחלופין איך להגשים חלומות מופרעים על "להראות לכל העולם מה זה" – הגישה שממילא הובילה לשלטון את מי שמחזיק בו היום.

רוסיה היא הדוגמה הקלאסית של איך חברה מתפוררת כשבמקום לכידות חברתית משסים קבוצה אחת באחרת, כשבמקום בניית חברה אזרחית מוכרים לאזרחים אשליות על עוצמה ועושר קלים, כשהשלטון בז לציבור ורואה בו עדר פרות. זה מקיף לא רק את המאפיה השלטת הנוכחית, אלא גם את דור "הרפורמטורים" של שנות ה-90, שהיו בטוחים שהמטרה מקדשת את האמצעים, ובסוף מצאו את עצמם בחוץ, בפנסיה או בלונדון במקרה הטוב, ושני מטר באדמה במקרה הרע – כי האזרחים העדיפו את ה"יציבות" שהבטיח פוטין, אחרי שבשנות ה-90 הממשלה ובעלי ההון המקושרים אליה התעללו בהם בכל דרך אפשרית. המטרה שלהם לא הושגה, והאמצעים הופעלו לבסוף נגדם. מי שלא נשבר או התיישר עם השלטון כותב היום אוטוביוגרפיות מרירות.

ישראל אינה ולא תהיה רוסיה. שלום בוגוסלבסקי כתב פוסט מפורט בו הוא מותח קו מקביל בין שתי המדינות ומנתח אותן ע"פ חתכים דומים. לעניות דעתי, להשוואה הזו אין על מה להתבסס. חוסר התפקוד של החברה הרוסית, היעדר החיוניות והנכונות לדיון, לא דומים במימדיהם למשברים שאנו חווים בארץ. גם המניעים המרכזיים בהתנהלות הכוחות הפוליטיים השונים בישראל שונים מאד מאלה של רוסיה. ישראל היא מדינה עם הרבה עתיד, גם אם הנתיב שלה אל מקום טוב יותר הוא צר ומשני צדדיו נמצאים מדרונות תלולים.

הריקנות והעדריות שאפיינו בשנים האחרונות את החברה הרוסית, הזומבי פיקציה שהיא עברה, הפכו את רוסיה למקום שההשוואה בינו לבין סיר הלחץ הישראלי אינה רלוונטית. אבל היום גם עלינו לזכור שבלי אליטה משרתת ומנהיגה, בלי לכידות חברתית, בלי השקעה (לא רק כספית. אולי אפילו בעיקר לא כספית) בחינוך, בהשכלה, בחדשנות ובחשיבה, בלי הנכונות להפסיק לראות במי שחושב אחרת אויב מר שיש להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית, בלי התגברות על פרנויה לפיה המדינה עומדת על סף תהום והיריבים האידיאולוגיים הם אלה שדוחפים אותה לתוכה – לישראל לא צפוי עתיד מזהיר, ואין לה שום סיכוי לחברת מופת. ראו איך נראית מדינה ללא עתיד, וחשבו מה אפשר לעשות כדי שהעתיד שלנו יהיה באמת טוב יותר.

(דימויים: AES+F)

תגים: , , , , , , , , , , ,

27 תגובות to “"וכי להיכן את נישאת, רוס? עניני נא"”

  1. מתן ק Says:

    סבבה, אבל קצת צורמת ההתעלמות מכך שרוב הקולות לאופוזיציה הלכו לקומוניסטים. לא שאני חסיד של זיוגאנוב, אבל בהיעדר ניתוח של הבחירה הזאת הכול נראה קצת מעוות.

  2. אורן לם Says:

    הכותבת שתתה ככל הנראה לא מעט מי קולון מה שיצר אפקט מעניין לקראת סופו של המאמר. עד לאותו סוף מפתיע חשבתי שרוסיה זה שם חליפי לישראל

    • סמולן Says:

      מצטרף. בשיח הישראלי, המסקנה של הפוסט היא אפילו לא שגויה, אלא סתם בלתי נתפסת. ברור שישראל היא לכל הפחות במצב בעייתי כמו רוסיה. ראי את זה כאקסיומה: בישראל, תמיד הכי גרוע. והשווי את המנטרה של עופרי מביקורו ההוא באירופה המורדת: בעת ובעונה אחת הוא ידע שבישראל זה בחיים לא יהיה (המרדנות ההיא), וגם זכר, באופן מנותק כלשהו, שזה היה, וגדול פי מאה. זה היה רגע נדיר שבו יחס של אחד לאלף(*) בין המציאות והתיאוריה אשכרה התקיים, כך שניתן היה לעופרי לשים לב לפער. בדרך כלל אין פערים כאלו: יחס של אחד לעשר, אחד למאה, הם המקובלים. ובמצב הזה, אנחנו שוללים את המציאות ונצמדים לתיאוריה. מה, לא ככה ?

      (*) התיאוריה טוענת שבישראל רע פי עשר יותר מאירופה (ובכלל) לפי כל מדד שנבחר. בפועל, נניח, היה פי מאה יותר טוב, לפי אותו מדד (**).

      (**) את הפער אפשר לפתור בנקל: מספיק להבין שההפגנות והמחאה בקיץ משקפים משהו שבעייתי בישראל, ונוכח בה הרבה יותר מאשר באירופה וארצות הברית: המרדנות הישראלית המקוללת. בחיים לא היה פה שקט כמו באירופה, ושם זה עוד עם משבר אמיתי. בבחירה בין תיאורית-ישראל-הנחותה-תמיד ובין סוציאליזם-אנרכיסיטי-מרדני, נראה לי שהראשונה תנצח. בהליכה.

    • ג'ניה Says:

      אורן- סבא שלי לימד אותי לא להיות סלחן כלפי אנשים שמאשימים באלכוהוליזם כבד, אבל 21 שנים בישראל, שני תארים בלימודי המזה"ת וקריאת כתבי מנחם בגין כנראה דווקא ריככו אותי. אם הבנת ממאמרי שרוסיה היא שם חלופי לישראל, כנראה שלא הבנת דבר. אשמח להסביר לך על כוס וודקה חזרת תוצרת בית, למרות שבהתבסס על נוסח תגובתך, חוששני שמדובר ברעיון חסר ערך. אה, ואני דווקא "כותב". אני יודע שפה זה בלוג שובר מוסכמות והכל, וששמות של רוסים הם דבר קשה לפיצוח, אבל "ג'ניה" יכול להיות שם גברי (נגזר מ"יבגני") כשם שהוא יכול להיות שם נשי (מ"יבגניה").

  3. סירו Says:

    מתן, אני לא חושב שזה רלבנטי, מכיוון שאי אפשר להסיק מסקנות פשטניות על סמך ההצבעה לקומוניסטים.
    דיברתי עם כמה צעירים רוסים ליברלים יותר ופחות (תומכי פוטין ומתנגדיו). כולם אמרו שהם הצביעו לקומוניסטים, והסיבה היא לא הזדהות עם זיוגנוב, אלא כי לדבריהם זו המפלגה היחידה שמסוגלת לקרוא תיגר על המונופול של מפלגת השלטון. היה להם ברור שהם לא מפילים את רוסיה המאוחדת, אבל הם רצו להקטין את הרוב שלה.
    הקומוניסטים הם האופוזיציה החזקה ביותר, והיחידה שעצמאית ככיום וחזקה מספיק כדי להשאר עצמאית גם בעתיד. המפלגות האחרות הן קטנות וחלשות מדי. חלקן כבר נשלטות בפועל ע"י הקרמלין, והשאר קטנות מספיק כדי שהקרמלין יוכל להכניע אותן בעתיד.
    לדבריהם, מהניתוח הפוליטי שעשו, הצבעה עבור מפלגות ליברליות קטנות הן בבחינת זריקת קולות לפח.

    • מתן ק Says:

      חלילה לא ביקשתי להסיק מסקנות פשטניות. מה שאת/ה מציע/ה הוא הסבר, אבל חלקי. בתור איש שמאל רדיקלי בעצמי מעניין אותי להבין למה הקומוניסטים הם האופוזיציה החזקה היחידה (הרי שנים האשימו גם אותם בהיות "אופוזיציה קנויה"); איך זה שליברלים מעדיפים אותם על פוטין על אף הזדהותם המתמשכת עם מורשת לנין-סטאלין; ואם יש אולי זרמים בתוך המפלגה הקומוניסטית שמאפשרים ראייה אופטימית לגבי העתיד שלה (למשל).

      • דרור בל"ד Says:

        דווקא ישנו הסבר: "למרות העובדה המדהימה כשלעצמה שמתוך 7 המפלגות הנוספות שרישומן התקבל (רוב תנועות האופוזיציה הקולניות נפסלו, אולי שתיים לא מהוות "אופוזיציה מאולפת",…".
        גם בהמשך: "אבל ממפלגת "יאבלוקו" הסוציאל-ליברלית (היחידה מסוגה שהשתתפותה בבחירות הותרה…".

        מכאן יש להבין שישנן מפלגות שנפסלו, וישנן כאלה שלא נפסלו. לכן הדיבורים על זיופים בבחירות – בחירות בהן יש מפלגות שניתן לבחור להן ויש כאלה שלא ניתן לבחור להן – הינם קשקוש מוחלט לא פחות מדבריו של ליברמן על הבחירות האלה.

        בתור איש שמאל רדיקלי התומך בבל"ד, מעניין יהיה לראות את תגובתם של אנשי חד"ש לפסילה הצפוייה של בל"ד ושל רעם-תעל בבחירות הבאות, כאשר לא יוגש בגצ וההחלטה תהיה להחרים את הבחירות. האם גם אז נתעניין (כמו בשנים הקודמות) למה הקומוניסטים הם האופוזיציה החזקה היחידה, או שאולי אז ההשוואה בין ישראל ורוסיה תהיה ברורה יותר.

      • י.א Says:

        רק הערה: חוק יסוד האפרטהייד של דיכטר עתיד להוביל לפסילה של המפלגות הנ"ל שבג"צ יתקשה להפוך אף אם תהיה עתירה.
        ובהנתן חוק שכזה, חד"ש אף היא תמצא עצמה מועדת להיפסל, בשל תמיכתה ב"מדינת אזרחיה".
        ואכן, מעניין מי יישאר בתור אופוזיציה ומי יתעקש להשתתף בבחירות מטעמים פרגמטיים בכל המחנה הרואה עצמוכ"מחנה דמוקרטי" אם חלילה יתממש התסריט הזה.

      • דרור בל"ד Says:

        הערות להערה:
        1. חוק יסוד האפרטהייד של דיכטר עתיד להוביל לפסילה של בג"צ עצמו ולהכרזה כי המשטר הציוני אינו לגיטימי. בנוסף, בהנתן חוק שכזה, מעניין מי יישאר בתור שופט בגצ, כלומר יתעקש להשתתף בקרקס מטעמים פרגמטיים.
        2. תשובה: פושעת המלחמה ציפי לבני. אם חלילה (מבחינתה של לבני – מבחינתי הצגת ישראל בעולם כמדינת אפרטהייד הוא הפתרון היחיד שאינו אלים לבעייה הציונית) יתממש התסריט הזה… לא, הוא לא יתממש. דיכטר אינו עד כדי כך אדיוט וגם אם כן לבני תעיף (או העיפה) את זה. לא נותר לנו אלא לחזק את חבורת אקוניס דנון.

        בכל אופן, לא לחד"ש כיוון סירו בדבריו, אלא ל"דיברתי עם כמה צעירים ציונים ליברלים יותר ופחות (תומכי נתניהו ומתנגדיו). כולם אמרו שהם הצביעו לקדימה, והסיבה היא לא הזדהות עם לבני, אלא כי לדבריהם זו המפלגה היחידה שמסוגלת לקרוא תיגר על המונופול של מפלגת השלטון. היה להם ברור שהם לא מפילים את נתניהו, אבל הם רצו להקטין את הרוב שלו". הקיצור, בשפתם: רק לא ביבי. (ונסה גם אהוד ברק\שרון, בחירות 2001)

    • ג'ניה Says:

      מתן- אתה צודק, אכן לא הסברתי בפירוט את התוצאות, כי ניסיתי להתייחס יותר לאווירה הציבורית ופחות למערכת הבחירות עצמה. לעניין שאלתך- המפלגה הקומוניסטית היא המפלגה היחידה מלבד "רוסיה המאוחדת" לה יש פריסה רחבה במחוזות וסניפים פעילים בערי השדה. עיקר האלקטורט שלה מבוסס על אנשים מבוגרים יחסית, שחיים על הנוסטלגיה ל"יציבות" ול"בטחון ביום המחר" של התקופה הסובייטית, ובמדיה רבה גם על אוכלוסיה שמתפרנסת מחקלאות- ברוסיה לא באמת התקיים מעבר יעיל מניהול קולקטיבי של חקלאות לחוואות, ומכיוון שכך הכפר הרוסי תקוע אי-שם באמצע, ולמרות העושר הטבעי האדיר של המדינה- לא מסוגל לספק את צרכי המזון שלה. מה שאירוני הוא שהקומוניסטים הם ללא ספק "אופוזיציה קנויה"- בין 30% ל-50% (תלוי את מי שואלים) מתקציב המפלגה מגיע מהמדינה (הם זכאים למימון מפלגות גם לאור הייצוג שיש להם בגופים המחוקקים של המחוזות והערים השונות), והקו המדיני והצבאי שלה זהה לחלוטין לזה של השלטון (מחמת זהירות אציין שלא מדובר בהטעיות הריאקציוניות שלי, אלא בציטוטים ממש מפיהם של מנהיגי המפלגה). ליברלים לא באמת מעדיפים את הקומוניסטים על פני פוטין ברמה הכללית- התמיכה הציבורית במפלגה הקומוניסטית נעה כבר יותר מעשור במרחב שבין 11% ל-19%, והעלייה בבחירות האחרונות נבעה במידה רבה מהצבעת מחאה באיזורים הרחוקים מהמרכז- השחיתות, הקרייריזם והיעדר הערכים המוחלט של "מפלגת הגנבים והרמאים", דחפו הרבה אנשים להצבעת מחאה עבור המפלגה המאורגנת שקיימת באיזור. חוץ מזה- הקמפיין האגרסיבי של הקומוניסטים, עם פוסטרים בגודל מלא של שטלין ושל צ'ה גווארה, והיעדים השאפתניים במישור האידיאולוגי שהם טוענים שהם מקדמים, משכו אליהם הרבה מצביעים מהשכבות החלשות. אבל, כמובן שלקומוניסטים נוח בדו-הקיון המתוח הזה עם השלטון. המפלגה עצמה מושחתת ומסוכסכת לא פחות מ"רוסיה המאוחדת", והשליטה הריכוזית של זיוגאנוב גורמת לכך שקבוצות שוליים נושרות ממנה כל הזמן. חלקן הסכימו להצטרף להפגנות בהנהגת הליברלים וארגוני החברה האזרחית, אחרים ממשיכים לתקוף הן את השלטון והן את האופוזיציה כ"סוכני האימפריאליזם". בכל מקרה, כוח אמיתי אין לגופים האלה, כי המערכת המפלגתית נשלטת ביד ברזל ע"י אנשי זיוגאנוב, שמשתדלים אף פעם לא לתקוף את הממשלה יתר על המידה. אז נכון, בתחומים מסויימים הם מקשים על המערכת, אבל רוב הזמן הם משתפים איתה פעולה.
      לא מיותר להדגיש, אגב, את האנטישמיות הנפוצה מאד בחוגים הקומוניסטיים, בזמן שבמפלגת השלטון אנטישמיות גלויה, על כל גילוייה הנלווים במסגרת הפרוטוקולים של זקני ציון והקשר של היהודים והבונים החופשיים להפלת רוסיה, נחשבת לטעם רע.

  4. משה שי Says:

    מסכים עם הכתוב ,חוץ מעניין צ'אבס.לפי מה קבעה הכותבת שצ'אבס אלים? ומדוע מכל הדמויות שבעולם הכותבת הזכירה דווקא את צ'אבס ?

    • מומו ורבע Says:

      צודק במאה אחוז. מכל קריאת הפוסט, זו השאלה הראשונה שקפצה לי: איך את יכולה לכתוב דברים כאלה על הוגו צ'אבס? ועוד באכסניה הזו? כי כאן, כמו בפוטינלנד, יש הגדרות ברורות מי הטובים ומי הרעים!

    • ג'ניה Says:

      משה, אין ספק שמשטרו של צ'אבס הוא לא המשטר הכי אלים והכי קניבלי שיכולתי להזכיר, אבל ציינתי אותו בגלל קשריו ההדוקים עם המשטר הרוסי ובעיקר בגלל הדימיון החזק למדי בין שתי השיטות. למעשה למשטר של צ'אבס יש שני יתרונות בולטים על פני זה של פוטין- ראשית, למנהיג יש כריזמה, שנית, את פירוק הדמוקרטיה וחירויות האזרח בונצואלה מלווה צ'אבס במאמץ אידיאולוגי ובמפלי מילים על מהפכה ועל "דמוקרטיה אחרת". חוץ מזה, המשטר של צ'אבס מחיל פיקוח נוקשה ומכסות בתחום המזון, וכאשר המחירים מאמירים- הוא מחרים תוצרת חקלאית ופוגע בחוואים, גם קטנים- מעשים שהמשטר האוליגרכי של פוטין לא יכול להרשות לעצמו, כך שיש גם הבדלים. אבל, בסה"כ, המצב הוא כזה שהרטוריקה האנטי-מערבית, הטענות על קיפוח וההתרועעות עם דיקטטורים מאפיינים ללא ספק את שתי השיטות. החוקה הרוסית, גם אחרי השינויים שפוטין הכניס לתוכה, במסגרתם מושלי מחוזות ממונים ע"י הנשיא, ובתי הנבחרים של המחוזות מאשרים את המינויים, או העברת סמכות מינוי חברי הבית העליון לידי הנשיא- היא יחסית מאד חופשית, מאד מתקדמת, ומעגנת זכויות אדם ואזרח מגוונות. כמוה גם החוקה של ונצואלה, שמתוך 300 סעיפיה, 116 עוסקים בזכויות אדם ואזרח שונות. אבל העובדה שהדברים האלה כתובים, לא מעידה על דבר. המשטר של צ'אבס הוא אחד המובילים בהפרות של זכויות משפטיות, ולפני כשנתיים נעצרה שופטת בעקבות החלטה שלה לשחרר בנקאי לא מאוהדי הנשיא שהואשם בפשעים כלכליים. היא שוחררה תחת לחץ בינ"ל, אך נאלצה לעזוב את המדינה. מערכת המשפט בונצואלה, בדומה לרוסיה, תלוייה כמעט לחלוטין בממשלה, ובדומה לרוסיה- שיעורי הפשיעה, במיוחד בערי השדה, גדלים, למרות שלכוחות הבטחון יש סמכויות וכוח נרחבים. וכל זה עוד לפני רדיפת העיתונאים האופוזיציוניים, סגירת ערוצי תקשורת שמשדרים נגד הממשלה, השתלטות המדינה על כלי התקשורת הגדולים, והחלת מגבלות ודחיקה של מפלגות האופוזיציה (שגם חלקן הן "אופוזיציה מאולפת") אל מחוץ לזירה הציבורית. למרוחת הבדלי האישיות, יש דימיון לא מועט בין צ'אבס האימפולסיבי לבין פוטין נטול האמוציות. בעיקר מבחינת הנזקים שהם מסיבים למדינותיהם.
      כמו שציינתי מעלה, "ג'ניה" זה גם שם זכרי, כך שאני "כותב" ולא "כותבת".

  5. גור Says:

    פוסט מעניין מאד. אהבתי במיוחד את ההקדמה.

  6. igalsarna Says:

    חכם ומרתק . תודה

  7. מומו ורבע Says:

    אגב, בחירה מדהימה של עבודות של AESV. אפשר לדבר שעות על הקבוצה המדהימה הזו, במיוחד לנוכח המשבר שהדור שלהם מיצג בחברה המוסקבאית. נולדו עם מותו של סטאלין, התחילו ליצור עם קריסת הקומוניזם, והגיעו לכל העולם על כנפי הגלובליזם האמריקאי. חבורה מדהימה – מומלץ לכולם.

    • ג'ניה Says:

      אמת, אכן מומלץ, ותודה לעפרי על שיבוץ העבודות של האנשים הייחודיים והמוכשרים האלה בתוך הטקסט הצנוע שלי.

  8. יסמין Says:

    איששת במידה רבה את הדימוי שיש לי על רוסיה, מהבחורות "המטופחות ביותר בעולם", אללי, ועד להכחדת הסולידריות, אף כי גיבשתי אותו מתוך מתוך בורות. ומרתק. תודה.

  9. אסצ'ילי Says:

    אחד הפוסטים הטובים שקראתי לאחרונה. מאמר כדבעי. הטאץ' הפרטי של הכותבת מביאה את הקריאה שלי למיזוג מושלם. אין לי דיעה פרטית על הנעשה ברוסיה והפרשנות שלי לגבי המתחולל בה כמוהו כפרשנותי לטאצ'דאונים של גברברי המכללות אבל השכלתי בכמה נתונים מפתיעים. תודה.

    • ג'ניה Says:

      תודה רבה גם לך. כיף לשמוע. רק לשם הבהרה- במקרה שלי, ג'ניה זה שם של גבר…

  10. דודי Says:

    תודה על פוסט מעניין מאד וכתוב היטב.

    לא ידעתי, שהדברים עד כדי כך גרועים. ייתכן – השערה – שדווקא היכרות קרובה של הכותב עם המצב גורמת להטייה מסוימת בשיפוט לכיוון השלילי. למשל בקביעה, שרוסיה תהיה איזור השפעה סיני. האמנם בסין – עם כל ההתקדמות המדהימה – אין בעיות עומק קשות, שבלוגר סיני יכול היה לתאר במושגים אפוקליפטיים?

    שני משפטים שצדו את עיניי. האחד: "אין ייצור של משהו בעל ערך ממשי- הכלכלה מחזיקה על ייצוא מחצבי טבע (בעיקר נפט וגז)…" – אבל בימינו מחצבי טבע הם כמעט הדבר היחיד שמוסכם על הכל שיש לו ערך ממשי. תחומי עשייה שלמים במערב מתגלים כמשהו דומה למשחקי פירמידה; על הנפט אפשר לסמוך.

    השני: "חכמה עממית אומרת שהשיפור ברוסיה יתחיל כשאנשים יפסיקו להשתין בחדרי מדרגות". משפט יפה; פה באמורי כתבו בערך ההיפך, בימי רוטשילד העליזים, אז הללו את המשתינים (וגרוע מכך) בקיר.

    • ג'ניה Says:

      תודה רבה על ההערה ועל המחמאות.

      יכול להיות שאני מוטה, אין ספק. גדלתי בבית שבשבילו הגורמים שנמצאים היום בשלטון ברוסיה מייצגים את כל הרוע המוכר, את הדיכוי בו אנשים חיו עשרות שנים, כמו בכלא, כמו בחשיכה. אבל למרות זאת, אני משתדל לעגן את טיעוניי בעובדות. הדיבורים על התפוררות החברה הרוסית, לצד איזכור אפשרות הפיצול של המדינה והשתלטות על חלקיה, באופן עקיף או ישיר, ע"י סין- קיימים אפילו בקרב החוגים המשכילים והמחקריים ברוסיה. קשה לתאר עד כמה המצב גרוע. החברה הרוסית עוברת דגרדציה לא רק מבחינות חברתיות-כלכליות, אלא גם ברמה הרפואית: שיעורי ילודה קורסים, מערכת בריאות לא מתפקדת, שיעורים מבהילים של מכורים לאלכוהול ולסמים, "תעשיית" מין מתרחבת והולכת, בכל התחומים מפורנוגרפיית ילדים עד סחר בבני אדם, היעלמותם של כפרים, בהם נשארים רק קשישים חסרי ישע, בעוד הצערים המעטים עוברים לחפש את מזלם בערים, זיהום סביבתי חריף מאד באיזורים רבים, ועוד ועוד. אין ספק שבסין קיימות בעיות חמורות מאד, שרוחשות מתחת לפני השטח. אבל לימודים במחלקה למזרח אסיה, והיכרות עם הרבה מאד אנשים שחיו, למדו וטיילו בסין, מביאים אותי למסקנה שהמצב שם רחוק מזה שברוסיה, ושהמשבר החברתי המעיב על רוסיה חמור עשרות מונים מהמשברים והבעיות בחברה הסינית. בסין מרגישים אזרחים רבים מאד, אם לא הרוב המוחלט, שיש להם תקווה בעתיד. ברוסיה המצב הפוך.

      על הנפט בהחלט אפשר לסמוך. השאלה היא אם מדינה עם המון נפט ונשק גרעיני, אבל עם דרגת התפתחות חברתית, מחקרית, תרבותית, מדעית וטכנולוגית של אוגנדה, וללא בסיס רוחני עליו האזרחים יכולים להסתמך, יכולה להתיימר להיות מעצמה, והאם יש לה עתיד בתור משהו שאיננו ספקית חומרי גלם למדינות שבאמת עתידות לעצב את המציאות העתידית? אולי אני מושפע מאידיאליזם לאומי-אזרחי של סוף המאה ה-19, אבל לדעתי למדינה ללא משאבי טבע, אבל עם משאבים אנושיים, חברה דינמית ופוטנציאל של מחקר ופיתוח במגוון תחומים (לא רע מדע וטכנולוגיה), יש הרבה יותר "עתיד" ככוח דומיננטי, מאשר למסגרת אוליגרכית-פלוטוקרטית כמו רוסיה, בה השלטון רואה את ומתייחס לאוכלוסיה כעדר של כבשים טיפשים.

      אכן משפט יפה. כל אדם שייכנס לבית דירות ממוצע בעיר רוסית, יבין במה מדובר. וכנראה שבאמת יש בחוכמה הזו משהו שרלוונטי גם מחוץ לגבולות רוסיה, למרות ששם כמובן היא ממש אימננטית. יכול להיות שהעובדה שאני מגיע מנקודה כזו הביאה אותי ליחס דו-משמעי למחאה ולרתיעה מהקונספט של המאהל ברוטשילד ספציפית. בתור אדם שנמנה, לפחות תטכנית, על "הימין" בישראל, הייתי דווקא קרוב מאד להרבה מרכיבים במחאה, אבל היו נקודות שהתקשיתי להגדיר לפעמים- אבל הפריעו לי מאד בה. אולי יש לזה קשר לתפישה הרוסית האמורה.

      • יונתן Says:

        מאמר מעניין מאוד.

        לא יודע מהו "אידיאליזם לאומי-אזרחי של המאה התשע עשרה"; פה בבלוג נידונה לא פעם השאלה האם הלאומיות היא כוח שיש להתנגד לו תמיד, האם נשיאת הדגל הלאומי (הישראלי, במקרה שלנו) היא בהכרח סוג של פשיזם. אני מכבד מאוד את השמאל האנטי-לאומי, אבל לדעתי יש הרבה דברים טובים באליטה שמתגייסת למען הכלל ופועלת מתוך תחושת שייכות ללאום – כל עוד היא לא דוגלת ברמיסת הלאומים האחרים. אידיאליזם לאומי יכול להוות בלם מוצלח בפני המגמות של התפרקות החברה ואובדן תקווה.

        אגב, סחתין על ארץ האמורי, שנותן במה למגוון יפה של דעות ונושאי-דיון. הבלוג הזה מוכיח שאפשר להיות שמאלן ופלורליסט בעת ובעונה אחת

  11. עמוס Says:

    אני רק שאלה.
    בפסקה שלפני האחרונה את קובעת כי "ישראל היא מדינה עם הרבה עתיד, גם אם הנתיב שלה אל מקום טוב יותר הוא צר ומשני צדדיו נמצאים מדרונות תלולים" ומיד לאחר מכן, בפסקה האחרונה: "בלי התגברות על פרנויה לפיה המדינה עומדת על סף תהום והיריבים האידיאולוגיים הם אלה שדוחפים אותה לתוכה – לישראל לא צפוי עתיד מזהיר".
    אז המטאפורה הזאת תקפה או לא? והאם אין אלה יריבים אידיאולוגיים שמשפיעים על הידרדרות המדינה לתהום, או במדרונות התלולים, או שהכל תלוי בגורמי טבע?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: