חיוור, מאוד חיוור. לבן אפילו

עמרי בן-יהודה

עסקת שליט היתה החלטה יוצאת דופן מבחינתו של בנימין נתניהו. בהחלטה זו העניק ראש הממשלה אשרור מטעם השלטון לשני מהלכים. מצד אחד, סימנה העסקה את הפיכתה של ישראל ממדינה ביטחונית למדינה אזרחית. אך בד בבד, היא הציבה רף חדש ומטלטל לחוסר השוויוניות ביחסה לחיי אדם.

הפרשנים השונים מתקשים להסביר את המהלך של נתניהו. לדבריהם, איש הימין המובהק, זה שכתב ספרים על אי כניעה לטרור, החליט דווקא הוא להתקפל. מצד אחד כולם טוענים שזו עסקה נכונה, הכי נכונה, מצד שני, המוגזמת ביותר בתולדות המדינה. הם מסכימים שהתקשורת הייתה הזרז המרכזי לכל העניין, והיא נטתה לאורך כל הדרך לבכר את שחרור החייל, על פני השיקולים הביטחוניים השונים.

אני חושב שבעסקת שליט החליט נתניהו לאמץ (אולי בחיבוק דב) את המהפכה האזרחית בישראל. אמנם לכל מה שהלך כאן בקיץ האחרון לא הייתי קורא מחאה, לא כל שכן מהפכה (שהרי בעבור אלה צריך לצאת נגד השלטון, מה שלא קרה כאן); אולם השיח הישראלי איפשר לראשונה לנפץ את הילת הקדושה של מערכת הביטחון, ניפוץ שהביא אפילו את הפרופ' טרכטנברג למסקנה שאפשר ואף ראוי לקצץ בתקציבה. נתניהו קיבל את הדו״ח אבל הבין שאין זה מספיק כדי לאמץ אליו לגמרי את ישראל האדיבה, האזרחית, הערכית, הפייסבוקית, המלטפת את ״הבן של כולנו״. נתניהו הבין שפניו של צה״ל השתנו; כמו תמיד הוא איננו צבא של ממש (מנגנון מלחמה( אלא מערכת פמיליארית, משפחתית, חמה ואהובה; אך בנוסף לכך דיוקנו היום הוא דיוקנו של גלעד: עדין, מופנם (כך מתארים אותו חבריו לכיתה( רגיש, אזרחי, רך. כל התיאורים האלה נכונים גם להוריו, אנשים סימפתיים ולא מתלהמים, שחיכו את חמש השנים האלו בסבלנות אין קץ, אזרחים מהוגנים שתמונתם החוזרת ונשנית בבית ראש הממשלה מדי כמה שבועות, חוזרת ועולה בי בימים אלה: מנומסים ומדוכאים יושבים מול הבריון ואשתו הבריונית; יושבים, ושותקים.

נתניהו, גדול הפוליטיקאים בדורנו (ואין במשפט הזה שמץ אירוניה), מסובב על אצבעו לא רק את אובמה, אנגלה מרקל וסרקוזי (איך מרקל אוהבת להתקשר אליו אחת לכמה חודשים ולכעוס על משהו, והוא, דרוך ומאמין בדרכו, אפילו לא מזכה אותה בתשובה…) אלא את כולנו, הישראלים בני מעמד הביניים, אוהבי ה"מחאה" ויפי הבלורית. וגם במקרה הזה, עם כל הציניות, השיח הישראלי השתנה לבלי היכר: לפתע, ערך החיים עולה על כל הערכים כולם.

אך אילו חיים הם החיים האלה? המהלך הזה בתרבות הישראלית, חופף כמובן למהלך ההומאני הגדול שבתרבות המערב, הכולל הימנעות מכאב ושמירה על שלמות הגוף. אולם בד בבד עם זכויות האדם, בונה העולם המערבי חציצה הולכת וגדלה בין ערך החיים של אדם אחד למשנהו, והכול על פי פרמטרים אתניים. ככלל, יש לציין שהתופעה הזו חופפת לתופעה האזרחית לה אנחנו עדים. אותה התמקדות בסיפורו של בן-האנוש היחיד המשתייך למעמד הביניים, הדאגה לשלמותו ועתידו, העיסוק החוזר ונשנה במשפחתו מתוך ערכים הומניסטים, היא דרכו של הימין החדש במדינות המערב כולן, ליצור בידול (שהוא בעיקרו מבזה) בין מעמד הביניים, אליו (ורק אליו) מופנה הצדק החברתי, לבין השכבות החלשות באמת, להן לא נותר יותר מקום ממשי בשיח.

תיאורטיקנית התרבות האמריקאית ג׳ודית באטלר, ביקרה את התמודדותה של ארה״ב עם פיגועי ה 11 בספטמבר, התמודדות שבמהלכה הקצינה ממשלת ארה״ב (ואתה השיח האמריקאי כולו) את הפיקוח אחרי הגוף ואת המישמוע שלו ושל חופש הדיבור. באחד הפרקים בספרה ״חיים חשופים״ (precarious life) היא מבקרת את מדיניות ארה״ב כלפי אסירי הכלא בגואנטנמו המאפשרת ״ריתוק בלתי מוגבל״ (indefinite detention). היא מוחה על הדהומניזציה שבהכללה האתנית, המאפשרת את הקביעה המרעידה ״מי יהיה בן אנוש ומי לא״. ואכן מחקריה של באטלר מעלים שאלות קשות בנוגע לערך חיי אדם, ערך השוואתי הקשור במוצא.

ג'יימס ובר, מותו של ג'יימס קוק, 1784

השיח הישראלי התחדד בעקבות המצב האבסורדי הקשה בו שליט אחד מוחזק בתוך רצועת עזה, בידי שני מיליון עזתים המוחזקים בידי ישראל. המציאות הזו של שבי בתוך שבי, העלתה והחריפה את תודעת הבורסה וכלכלת ערכי האדם באזורנו. מדידת הערכים במובן המתמטי הייתה כאן מאז ומעולם, אולם בעקבות מקרה שליט כבר אי אפשר היה שלא לחוש בה באינטנסיביות יתירה.

המקרה של שליט מחייב קריאה פוסט-קולוניאליסטית חריפה של כל האזור. מבחינה זו, ישראל היא בהחלט מקום מיוחד בעולם, ולא בכדי יש שמשווים אותה לדרום אפריקה של זמן האפרטהייד. בעיר אחת כמו ירושלים חיים אנשים בעולמות הפוכים כמעט על-פי אתניות ודת. השוו למשל את ערך השוק של מנת פלאפל בשייח ג׳ראח, שישה שקלים נכון להיום, לזו שברחוב פרישמן בתל אביב – 16 שקלים. או השוו ילד בן עשר למשפחה ירושלמית ערבית משייח ג׳ראח, שאינו כרוך בהוצאות אלא דווקא מהווה חלק מכלכלה יצרנית, שהרי הוא ילד עובד ומרוויח, לילד ירושלמי מבית הכרם, שיש להניח שההוצאות עליו מסתכמות בלא פחות מארבעת אלפים ₪ בחודש.

כבר התרגלנו כאן למציאות שבה מדווח בחדשות, בכל סוג של עימות בין הפלסטינים לישראלים, על פערי שוק מופקעים בפגיעות בנפש אצל שני הצדדים. בצד אחד המספרים באים בעשרות ואף מאות, בצד השני שברים-עשרוניים ובבודדים. והנה הגיעה העסקה המיוחלת וכולם נדהמים: אחד ישראלי מול 1,027 פלסטינים. אפילו בעסקת ג׳יבריל הידועה לשמצה היה מדובר באחד מול שלוש מאות. ברור אם כן, שמדובר בתהליך של הקצנה, לא רק בשיח אלא בפועל ממש. מאחר שחיי אדם פלסטינים אינם שווים בערכם לחיי אדם ישראלים, מסכים גם נתניהו לתת אלף תמורת אחד.

אנשים מהצד הימני הפוליטי ובני משפחות שכולות מזדעקים, ואולי בצדק, שיש בעסקה הזאת משהו לא מוסרי. הוא לא רק לא-מוסרי ביחס הזועק אחד לאלף, אלא בהפקרות של עוד ישראלים רבים שיהיו חשופים יותר לפעולות טרור בעתיד. אך הם לא הבינו מה שביטחוניסט כמו ברק הבין מזמן: שחוסר האיזון בעולמנו הולך בשני הכיוונים, ושכמו שמותר לשחרר חיי אדם פחותי-ערך, כך גם מותר יהיה אחר-כך לקחת אותם.

נתניהו מבין הבנה מעמיקה מאין כמוה את היחס החדש שבו ההומניזם חייב להציג עצמו כמקדש חיי אדם, ומאידך לערער על שוויים. אי אפשר שלא לקרוא קריאה פוסט-קולוניאלית גם במאפיינים נוספים שבמאזניים הבלתי אפשריים: מצד אחד היחיד הלבן השברירי ומהצד השני המון של פראים עם דם על הידיים. כמהלך תרבותי לא יכול היה נתניהו לקבל ליהוק טוב יותר, כך הוא יכול לאשרר בשנית את ההומניזם הישראלי, כדוגמת ״להציל את טוראי ריאן״; אנחנו נאבקים על שחרורו של האדם היחיד, המעודן, החלש, ומייצגים בכך את הציוויליזציה המפותחת, ובדיוק לשם כך האחרים לנו אינם בני אדם –  אין בהם ילדים ואין בהם אימהות, ולכן הם יכולים להוות, ותמיד הינם, המון.

תגים: ג'ודית באטלר, גזענות, גלעד שליט, לובן, נתניהו, עסקת שליט, פוליטיקה, פוסט-קולוניאליזם, קולוניאליזם