סליחה היא מה שמאפשר להתחיל שוב, מחדש

by

אריאלה אזולאי

סליחה היא לא מושג מופשט
ושיכחה איננה תנאי
סליחה היא לא ויתור על עבר
כאילו מה שהיה עבר
סליחה היא צורה של שותפות
[אידיאלית? לא,
הלוואי ולא פשע.
סליחה היא צורת קיום
אחרי מעשה נפשע]
סליחה היא כלכלה
רק שקרן יקרא לה קפיצה
כלכלה היא לא מילה גסה,
סליחה היא מה שמאפשר להתחיל
שוב, מחדש

סליחה היא פעולה המתבצעת בהווה, אך מכוונת בעת ובעונה אחת לעבר ולעתיד. היא מאפשרת מעבר מעבר בלתי נסלח, לעתיד אפשרי. היא לא עושה זאת באמצעות הפיכת הבלתי נסלח לנסלח, כי אם להיפך, בהפיכת הבלתי נסלח למוכר ככזה על ידי מי שביצע את המעשה הבלתי נסלח. סליחה עושה זאת לא בעצם אמירתה, כי אם בהיעשותה לצורת שותפות חדשה, שותפות שדוחה הסברים, סיבות ומניעים פרטיקולריים, ותובעת להחיות את הבסיס האוניברסלי של השותפות. בחיים שאחרי פשע, בסיס כזה יכול להימצא רק בהכרה משותפת, בהסכמה, שהפשע הוא בלתי נסלח – הכרה משותפת שמאפשרת לפתוח את הדלת לפושע, לאפשר לו, על בסיס לימוד משותף של הפשע, של החומריות ממנו הוא עשוי, להיעשות לשותף אפשרי לחיים עם עתיד. חיים עם עתיד אפשריים רק בשעה שמבינים שהעתיד אינו ניתן להפרדה גמורה מן העבר, וגם לא לחלוקה ולניהול פרטי.

העתיד אינו פיסת נדל"ן פרטית שיחידים יכולים לאורך זמן לנהלו לטובתם. גם לפשע יש עתיד, ובאופן דומה, הוא אינו ניתן לחלוקה או למימוש באופן פרטי. פשעי העבר, שקשרו באופן קטלני בין יהודים ופלסטינים מאז 47' ועד היום, אינם יכולים ליהנות מעתיד טוב יותר, אם הם לא יומרו לתצורה חדשה של שותפות, המביאה בחשבון את עתידם של כל אלה שפשעים אלה נוגעים אליהם, בין אם כמחולליהם או כקרבנותיהם. ההנחה שמחוללי הפשעים וקרבנותיהם מקבילים בהכרח ל"שני הצדדים" שיצרה האלימות של שלהי שנות הארבעים, היא עצמה תוצאה של אותה אלימות שהמונח המדויק לתארה הוא אלימות מכוננת. זוהי אלימות שהפכה לחוק וכך הצליחה לשמר את עצמה לאורך זמן מבלי שחלק מאלה שהיא פועלת עליהם יכירו בה כאלימות. הפסקת האלימות הזו מחייבת איפוא את ביטול החוק שלה.


תביעתם המתמשכת של פלסטינים ופלסטיניות לשוב לבתיהם, תביעה אותה הם משמיעות ברציפות כבר למעלה משישה עשורים, היא תביעה אזרחית שנדחתה כל השנים האלה על ידי אותו משטר שגירשם, וביקש להפוך את הגירוש ואת הנישול שהיה כרוך בו ללא רלוונטיים לקיומם של אלה שנותרו בפלסטין שהפכה לישראל. ישראליות וישראלים סברו במשך זמן רב שהם מקיימים חיים אזרחים, בעודם משמרים כך על פי רוב מבלי דעת – את האלימות שכוננה את המשטר. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, היציאה ההמונית לרחובות ראויה לתואר התעוררות אזרחית. אזרחיות ואזרחים, שבמשך שנים נפגעו על ידי המשטר בישראל, מתעוררות ומתייצבות נגד השלטון המייצג אותן ותובעות את מה שנגזל מהן ומכירות בקיומן של תביעות מקבילות.

תביעותיהן משורגות זו בזו וחושפות עד כמה בכל מישור ומובן, המשטר שקם כאן פעל נגד אלה שנשלטו על ידו. אם קודם להתעוררות הזו היו מי שיכלו לספר לעצמן שהן מוגנות על ידי המשטר ולהכיר באויב של המשטר – הפלסטיניות – כאויב שלהן, הרי שכיום רבים ורבות רואים נכוחה שהמשטר הקיים הוא אויבם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אזרחיות ואזרחים תובעים משטר חדש, משטר שאינו מבוסס על הדרה, שליטה ודיכוי, והדאגה לכלל הנשלטות והנשלטים ולשותפות ביניהם הופכים להיות בו העיקר. זהו הרגע שבו אפשר לא רק לחלום על קריסתה של האלימות המכוננת, שבמשך זמן רב עיצבה את היחסים בין כלל הנשלטים והנשלטות בפלסטין – כולל אלה שגורשו ממנה; אפשר לדמיין את הקריסה הזאת כאפשרית. היסטוריה של בני אדם אינה ניתנת לתכנון מראש, היא נוצרת מאופני הקיום יחד של בני אדם, ולכן, גם את קריסת המשטר הקיים אי אפשר לתכנן, אי אפשר לצפות איזה מהלך יוביל לאיזו תוצאה. ולכן במקביל לכל יוזמה ופעילות, אני מציעה להכין את התנאים לתהליך משותף של סליחה.

rewind 1948-2011

את עקבות האלימות המכוננת, שהיתה לצורת השותפות שקשרה יהודיות ופלסטיניות מאז 47' ועד היום, אי אפשר למחוק. לא רק שחלק מהפצעים שותתים דם, אלא שיש פצעים שתחת המשטר הקיים, שהפריד בין אוכלוסיות היהודים והערבים כאילו מאז ומתמיד הם היו רק אויבים אלה לאלה, טרם ראו אור, וטרם זכו למינימום לו הם זקוקים – הכרה. אולם הכרה בפצעים של הפלסטיניות אינה בסיס לשותפות. היא יכולה להיות מקור לתיקון ולפיצוי, היא יכולה לייצר בריתות מקומיות וסולידריות בין יחידות, אך אין בכוחה לשנות מן היסוד את המציאות שכרכה יחד, מזה למעלה משישה עשורים, יהודיות ופלסטיניות. רק הכרה משותפת בפעולות אלה בתור פשעים, הכרה שמציבה אותם כבלתי נסלחים וששותפות לה אלה שביצעו אותם או צאצאיותיהן, יכולה לפתוח פתח לשותפות אמיתית, כזו המבוססת על שותפות בהכרה בכך שאלה מעשים נפשעים ובלתי נסלחים.

סליחה איפוא אינה אמירת סליחה, כי אם מוכנות של כל המעורבות בפשע להסכים מחדש על הגבול של הבלתי נסלח, ולאפשר לפושע או לפושעת לבוא מחדש בקירבן בתור מי שמכיר בפשע ובהיותו בלתי נסלח. סליחה היא אחריות כלפי החיים, כלפי האפשרות להמשיך לקיים אותם, בתנאים שבהם מבחירה או מכורח, כל אלה שהאלימות קשרה ביניהם, ממשיכים לחלוק את אותו מרחב. כשמדובר בזוטות, ומושא הסליחה לא מאחר להופיע כמובן מאליו, אפשר לבקש סליחה ולקוות לשמוע את המילה, שלפעמים עוד פועם בה קסם – סלחתי, ולהמשיך הלאה. כשמדובר בפשע שבמשך זמן רב הוכחש ככזה, נדרשים תחילה מוכנות להכיר בפשע, רצון ללמוד מפי אלה שנפגעו ממנו את אופני נוכחותו המרובים בחייהם והבטחה גמורה לעשות הכל כדי למנוע את הישנותו. אלה הם תנאים הכרחיים, אך לא מספיקים להנעתו של תהליך סליחה, ואין בהם כדי להבטיח את השלמתו. השלמתו היא עדות לכך שההתחלה מחדש, אחרת, היתה אפשרית.

אוגוסט-ספטמבר 2011

מודל לתיקון: הכפר ברעם (מתוך תערוכה של "זוכרות" המוצגת כעת)

תגים: , , , , ,

6 תגובות to “סליחה היא מה שמאפשר להתחיל שוב, מחדש”

  1. נבות Says:

    הלוואי שהעם היהודי יחזור לשורשים שלו. היום יש כאן שלטון פגאני קלריקאלי תחת חונטה צבאית ותחת סיסמאות נבובות המנצלות את האדם ואת אמונתו התמימה . הכל כאן שטוף זימת הכיבוש, הכוח, היהירות והחומריות.

  2. א. ארגמן ניל"י Says:

    אני חושב שאת *קצת* חוטאת כלפי העבר כשאת אומרת "פשעי העבר, שקשרו באופן קטלני בין יהודים ופלסטינים מאז 47' ועד היום…" תוך כדי התעלמות טוטאלית משישה עשורים של חיכוכים שקדמו להם, ותוך כדי מציגה את האלימות כחד-צדדית.

    גם האמירה "לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אזרחיות ואזרחים תובעים משטר חדש…" לא נכונה, ההתעוררות המרשימה של מחאת האוהלים בהחלט פרצה גבולות חדשים של עוצמה והיקף, אך היא אינה הראשונה (גם ב 1990 הייתה מחאת אוהלים, ומחאות על רקע כלכלי היו בכל עשור, ואף המהפך של 1977 נתפס כמשטר חדש בעיני רבים).

    בהקשר לפסקת הסיום שלך, רק אומר – סליחה ? באמת ובכנות הלוואי. סליחה אמיתי וכנה.
    אבל אני מאמין בהתנצלות, ובסליחה, הדדית – על מה שהם עשו לנו (כן, כן, הם עשו, ולהגיד שלא נעשה כלפינו כלום זה אותו חטא כלפי ההיסטוריה), וכן – גם אנחנו צריכים להתנצל על מה שעשינו להם. ויהיה זה נאיבי ושקרי להגיד שהיינו צדיקים, כי לא היינו.
    וסליחה שכזו תתאפשר רק לאחר שתקום מדינה פלסטינית שתהיה בית לאומי לעם הפלסטיני (שיחיה לצד מדינת ישראל שהוא בית לאומי לעם ישראל), ולאחר ששני הצדדים יסדירו את סכסוכי הגבול והביטחון ביניהם ויוכלו סוף כל סוף להישיר מבט, לא לראות בצד השני אויב, אלא שכן, ולהגיד – מתנצל על עוולותיי וסולח על מה שנעשה. בוא נתחיל מחדש, כחברים.

  3. yigal laviv Says:

    ראי בנושא זה את מאמרו של אביעד קליינברג היום בהארץ יל מושגי החטא והסליחה ביהדות ובנצרות

  4. איתן ברונשטיין Says:

    תודה רלי.
    בסוף את כותבת על השלמת תהליך הסליחה. האם זה אפשרי? בקשת סליחה, הכרה בפשעי העבר הן מטלה נצחית שאינה יכולה להיות מושלמת לעולם, להבנתי. נדמה לי שהמונח האסלאמי "ג'יהאד" מתאים לכך: מאמץ מתמשך. במקרה מאמץ מתמשך לומר סליחה, לעשות חשבון נפש.
    ובהקשר זה, לא ברור מהטקסט המופשט שלך מה היא פעולת הסליחה שאת מציעה. אשמח לקרוא על כך.

  5. איתן ברונשטיין Says:

    אופס:
    במקרה הזה מאמץ מתמשך לומר סליחה, לעשות חשבון נפש.

  6. טל Says:

    אם כבר הוזכר מאמרו של קליינברג על ההבדל בין החטא בנצרות לזה שביהדות, נראה לי שהסליחה שאריאלה דורשת יותר מזכירה את המודל הנוצרי – החטא הקדמון הוא 48 ומאז אנו חוטאים כמו גם בנינו ובני בנינו. עלינו להתוודות על החטא ורק אז נזכה למחילה ללא קשר למעשינו מאז בתחומים אחרים של הקיום האנושי במדינת ישראל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: