איפה הבושה? – כמה מחשבות על תמונה אחת

by

רחל בית-אריה

לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.

וארץ עוד תחליף קֵיצה וגם חׁרפה.

ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה

אבל לאן נוליך את החרפה?

(אלתרמן, שמחת עניים)

תסתכלו רגע בתמונה הזאת: היא אומרת חוסר אונים והשפלה. גבר שוכב על הצד מקופל, תינוקי, בלי מכנסיים, תחתונים קצת משונים ושק על הראש. קשור. מבוייש. זאת לא תמונה איכותית במיוחד וגם לא אותנטית אלא מבויימת, אבל היא לא יוצאת לי מהראש.

המצולם הוא חואנג בינג, צעיר מחנאן שהיה לי הכבוד להכיר כשסיקרתי ניסיון שלו, עם כמה מחברותיו וחבריו, לבקר את עורך הדין העיוור צ'ן גואנגצ'נג ומשפחתו שכלואים בביתם מזה יותר משנה. חואנג בינג נתפס אז, נגרר לאיזה מחסן והושאר במשך שעות עם שק על הראש, קשור, סופג מכות ובעיטות. הוא שוחרר למחרת ואחד הדברים הראשונים שעשה כשהגיע הביתה היה להצטלם בתנוחה הזאת, וכמובן להעלות את התמונה לרשת.

בתמונה רואות משהו ממה שקורה בכל מיני מקומות בעולם, וגם בישראל, בזמן האחרון. משהו שהוא אולי הדחף המשמעותי ביותר והמהפכני ביותר מאחורי המחאות השונות והלפעמים קצת משונות מוול סטריט עד סנטראל. אפשר לקרוא לזה אבדן הבושה.

כתבו על כך לא מעט בארץ בשבועות המחאה, נדמה לי. על כך שאנשים עובדות חולקות פתאום זו עם זו את נתוני המשכורת שלהן, ואת העובדה שהם מתקשים לממן חיתולים ומטרנה. את המחזות, כמו זה, (החל מ-1:40) של התפרצות כל החרא שהוסתר טוב כל כך, וכל כך הרבה זמן: "אנשים יושבים בבתים ולא מדברים. אני מתביישת", וכמוה הקשישים שנמקים בבניינים מתפוררים, הבדואים המנושלים, העליבות והדיכאון בקראווילות בחוף ניצנים, הזוועה היומיומית ברחובות התחנה המרכזית, והמקבילות של כל אלה במקומות אחרים בעולם. מה שעזר להסתיר היה חוסר העניין של הציבור אבל גם בושה פשוטה של המעורבים בדבר. בושה להראות לעולם לאן הידרדרו החיים שלהם. ניעור הבושה הזאת, אם יימשך יוכל להיחשב למהפכה האמיתית.

כי הציביליזציה שלנו הרי בנויה על בושה במידה כזאת שבמיתוס הבריאה היהודי-נוצרי, היכולת לחוש בושה היא מה שהופך אותנו לבני אנוש. "ויהיו שניהם עירומים ולא יתבוששו" נכתב על אדם וחווה, עד שאכלו מעץ הדעת והתכסו מיד בעלי תאנה. הבושה הייתה נשק רב עוצמה נגד התנהגות לא מוסרית או אנטי סוציאלית בחברות מסורתיות שקיימו קשרים הדוקים ביניהן: לווים ששמטו חובות בעיירות היהודיות במזרח אירופה מצאו עז קשורה לגדר הבית שלהם, שהודיעה בפעיות לקהילה כולה על ההתחמקות מהחובה. מי שעברה את חווית הקיבוץ יודעת שהתמריץ העיקרי לקום לעבודה בבוקר הוא החשש מתגובת החברים. הפולניה הארכיטיפית מיה גידו היא דמות מפתח בהוויה הישראלית, ומי ששומרת אותנו בשורה. גרסאות שלה מופיעות בחברות אחרות וממלאות תפקיד מרכזי לא פחות. מוסרות הבושה עובדים לפעמים לטובת החברה ומונעים כמה פשעים, ניצול והתנהגויות לא ראויות למיניהן אבל ככל שהם חזקים יותר ומופנים יותר כלפי ההוויה שלנו בכללותה ולא כנגד מעשים ספציפיים, הם עובדים בעיקר לטובת אלה שלא מתביישים, לטובת עזי המצח.

לפני כמה שנים יצא עיתון מעריב בקמפיין "איפה הבושה" – כמדומני נגד השחיתות בממשלה של אריאל שרון. כמה מאותם מתריעים, כמובן, מגנים היום על חוסר הבושה של הממשלה הנוכחית, אבל בגדול הם הצביעו על תופעה נכונה: בעוד שהבושה והיכולת להתבייש מחזיקות קצר ציבור ממושמע של עובדים צייתנים, אלה שהפסיקו להתבייש, או שלא ניחנו מראש ביכולת הזאת, גורפים את כל הקופה. והעולם התאגידי שחסרי הבושה בנו עבורנו מספק לנו עוד ועוד סיבות להתבייש: אנחנו מתביישות בספה ישנה ובמכונית ישנה ובסלולרי לא מספיק מגניב ובתלוש משכורת שלעולם יהיה קטן מדי, ובכך שעוד לא היינו בפריז. מתביישות להודות שאין לנו כסף למסעדה שחברים בחרו ושאנחנו לא יכולים לעמוד בסכום שמקובל לתת לזוג מתחתן. וכמובן, כל הזמן אנחנו מתביישות בגוף שלנו שלעולם יהיה לא רזה מספיק ולא ארוך מספיק ולא יפה מספיק. ולכל אחת מהמבוכות האלה יש פתרון שעולה כסף. הבושה הפכה לאחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המשק.

ואנחנו מתביישים גם במה שעשו לנו, במה שהנחנו שיעוללו לנו. התרגלנו כבר לראות את קרבנות האונס המפוקסלות שמכונות רק באות כי לא מגיע להן שם מלא. ברור הרי שמי שנאנסה צריכה להתבייש. גם מי שמרוויח שכר מינימום או סתם שכר מביש ולא הולם צריך להתבייש כי הוא כנראה לא אסרטיבי מספיק, או לא מוכשר מספיק. עצם העובדה שבגילך עדיין לא עשית את המכה היא סיבה מצויינת להתבייש, והבושה שבה ומשרתת את הסדר הטוב, שומרת אותנו בשורה.  החובה להתבייש בעוולות שעשינו הפכה בעולם של הדיקטטורה התאגידית לציווי חובק כל להתבייש במה שנעשה לנו, ובמה שלא הצלחנו לעשות. להתבייש במי שאנחנו ולהתכסות בעלי תאנה יקרים או להתחבא בפינות חשוכות. כמו כל דיקטטורה, גם זאת שוללת את מי שאנחנו ודורשת מאיתנו לחיות על פי אידיאל של מישהו אחר, גם אם שיטות הדיכוי שלה סמויות ומתוחכמות יותר.

ומשום שהבושה היא הרגש העתיק מכולם, לפחות על פי התנ"ך, המחזות של מאות אלפים שמוליכים את החרפה בראש חוצות מהפכניים כל כך. העולם מתמלא פתאום בתמונות כמו זאת שלמעלה, של מי שמסרבים להתבייש, במי שזועקות בכל הכוח  – מה שקרה לי, לא קרה באשמתי (תודה לשני על הקישור למופע העוצמתי הזה). המחאה הזאת היא תנועה של החלפת החרפה באחריות: אחריות למעשים שלי, למעשים שנעשים בשמי, במקום בושה במה שנעשה בי. התמונה שתייצג השלמה של המהפכה תהיה תמונה של צ'ן גואנגצ'נג מושבע לנשיא סין, או של א', בפנים גלויות הפעם, חוזרת ללשכת הנשיא של ישראל.

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

ביקשתי קצת זמן לארוז: הטוויטר של זנג ג'יניאן

תגים: , , , , , , ,

7 תגובות to “איפה הבושה? – כמה מחשבות על תמונה אחת”

  1. יואב Says:

    רחל,

    טקסט נכון מאוד ויפה מאוד. חשבתי על מימד הבושה לא מעט כשפרצה המחאה בישראל, וכתבתי את הטקסט הבא שלעולם לא פורסם. הטקסט שלך החזיר אותי לקרוא אותו שוב, ואני מוצא שיש בהם רעיונות דומים. רציתי לפרסם רק חלקים נבחרים ממנו בתור תגובה, כדי לא "לרכב" על הטקסט שלך ולתת לך את מלוא הכבוד, אך לבסוף החלטתי להעתיק אותו במלואו.

    חברת הראווה של העוני:

    1. במאמר הקודם טענו טל ואני שמחאת האוהלים מהפכנית מפני שהיא הופכת את הכלכלה על פיה. בהקשר הזה יש לדבר על מאפיין נוסף של כלכלת האוהלים, היא מוציאה את מימד הבושה ממגורים באוהל, למעשה ברחוב. זאת מכיוון ומדובר נכון לעכשיו באקט וולנטרי מצד אנשים רבים, אך יש בעיר האוהלים גם מחוסרי דיור אמיתיים.

    המהפיכה בתודעה הכלכלית בעיר האוהלים היא בכך שהיא מציגה לראווה את העוני, את חוסר הרכוש, בטבורה של העיר ולא בשוליה. כשהעוני מוצג כך לראווה, ערכם של הנכסים יורד, ערכו של העושר יורד. כשאנשים חוגגים את העוני, כשהעניים חוגגים בשירה וביצירתיות מתפרצת

    עפרי אילני כתב פעם שעבורו תל אביב היא העיר של הקריה, ותל אביב היא אכן בעיקרה מרכז הכוח הכלכלי של מדינת ישראל. כך שהמימד החתרני במגורים באוהל בשדרות רוטשילד הוא בעיקר בגלל שמדובר בשדרות רוטשילד. לכן האוהלים בדרום תל אביב, בבאר שבע ובקרית שמונה לא מושכים תשומת לב. לא בגלל שזה דרום תל אביב ולאף אחד לא אכפת, אלא שאין שום מימד חתרני במגורים באוהל בפריפריה.

    במילים אחרות, בניגוד למה שנאמר על ידי רבים בתקשורת, כוחה של המחאה ברוטשילד הוא דווקא בכך שמדובר בתל אביבים מפונקים לכאורה. אם אנשי בתי הקפה והאספרסו מוכנים לגור באוהל לעיניי כל, כנראה שאין מדובר בפינוק. אף אחד לא "יתמסכן" רק בשביל לקבל פינוק.

    2. היעדר הבושה הוא כמובן חלק אינטגרלי מחייו דור האינטרנט והריאליטי, מן הרשתות החברתיות, שבהן אנשים פעמים רבות חושפים על עצמם יותר ממה שאנו רוצים לדעת, אולי כחלק מתרפיה עצמית, אולי מפני שייצור רעש היא אסטרטגיה יעילה להילחם בהיצף המידע. קשה להביך אדם שאיבד את הבושה. בהקשר זה, שימו לב לדבריו של רגב קונטס, מראשוני המתיישבים בעיר האוהלים, שרבים ודאי מכירים אותו בזכות הסצינה מ"מחוברות 2" שבו ביקשה ממנו חברתו, שיר נוסצקי מטיים אאוט, לנשק לה את הטוטה לעיני המצלמות:

    "אז היום איימו עלי: אנחנו נחפור בעבר שלך ונמצא שלדים בארון שלך ונפרסם אותם, אם לא תפסיקו. ואני אומר – תרגישו חופשי, תצותתו לי לטלפון, לאינטרנט, שימו מיקרופונים באוהל שלי, בשמחה ובעליצות. שני הייתרונות היחידים למי שהצטלם למחוברות הם, שאתה ממש לא מפחד ממצלמות ומיקרופונים שמתעדים אותך כל היום, והדבר השני – אין לי שלדים בארון. כולם בוי או די"

    בעניין זה אפשר לדבר שוב על השכבה הפיסית של המחאה, האוהלים עצמם. מה תפקיד האוהלים בעצם? להסתיר עד כמה המתגוררים בהם מצויים בקשיים כלכליים. כאמור, יש בעיר האוהלים כמה מחוסרי דיור אמיתיים, אך יש כמה שרק מתקשים לגמור את החודש, ומנגד אפשר ויש גם כמה מפונקים אמיתיים ואפילו כמה "בעלי אמצעים" שבאו לתמוך במחאה. אבל מכיוון וכולם גרים באוהלים, קשה לדעת לאיזה עשירון אדם משתייך.

    3. הבושה והגאווה הן לא רק מאפיינים אישיים, אלא גם לאומיים. גם בהיבט הזה אנשי האוהלים איבדו את הבושה. אם עד עכשיו הישראלים פחדו שהעולם יסתכל על מדינת ישראל כעל מדינה שהאנשים בה גרים באוהלים ורוכבים על גמלים, הרי שעתה אנשי האוהלים מודיעים לעולם: אנשים באמת גרים כאן באוהלים.

    זהו בראש ובראשונה אקט שמשחרר את התודעה. אחרי שכל העולם ראה את האוהלים, אי אפשר להסתתר יותר. הישראלים מביטים על העולם מביט בהם, ומתחדדת אצלם ההכרה שלמרות מה שביבי אומר על הכלכלה ולמרות הOECD, המצב כאן רע מאוד. הנה רעיון לגימיק שוודאי יעשה רעש בתקשורת בארץ ובעולם: הביאו גמל לעיר האוהלים, נדמה לי שזה יביך את ביבי.

    • איתמר Says:

      אהבתי. גם את הטור וגם את התגובה שלך יואב- מה שכתבת עומד בפני עצמו בוודאי.

    • רחל Says:

      תודה יואב. אהבתי מאד את הטקסט שלך ואת החיבור לאוהלים. ישראל כמדינה הרי באמת מנסה כבר שנים להעמיד פנים שהיא חלק מאירופה ומתביישת במזרח תיכוניות שלה. זה היבט שלא חשבתי עליו קודם.
      יש איזשהו הבדל בעיני בין איבוד הבושה ובין איבוד הפרטיות, שזה מה שמנסים לעשות במחוברות לפי הבנתי (ראיתי רק כמה פרקים מהעונה הראשונה) אבל אני לא מצליחה לנסח את ההבדל הזה.

  2. שאלה Says:

    רק אצלי לא רואים את התמונה?

    • מוריה Says:

      גם אצלי התמונה איננה! אבל מעז יצא קצת מתוק: זה חייב אותי להיכנס לכתבה המרתקת על המתרחש בסין. שני החיבורים מעניינים ויפים. בייחוד אהבתי את הקישור בין המצב בסין, הבושה והסיטואציה הישראלית.

      המונח אובדן הבושה מניח שהבושה היא מאפיין קריטי שהורדה שלו משמעה אובדן או ויתור. אבל באשר למצב הכלכלי, מי שמפסיקה להתבייש להגיד מה באמת מצבה, כמה כסף אין לה, דווקא מרוויחה את הסיכוי לייצר כנות עצמית וחברתית.

      בניגוד לרחל, אני מעדיפה לראות דווקא דמיון בין אבדן הבושה ובין אובדן הפרטיות, כל עוד הפרטיות מוגדרת דרך הדיכוטומיה הליברלית המאוסה של ציבורי פרטי. במילים אחרות, אני לא חוששת לאובדן של אינטימיות משמעותית שיש לאדם עם חייו ועם עצמו, ומציעה קודם כל להפשיט ולהפשיט ולהפשיט ואחר כך לראות מה נשאר הפרטי הזה שעליו כה חשוב להגן. כי כרגע נראה לי שהפרטי במובנו הליברלי רק מסייע לשרת את בעלי הכוח ולא להפך.

  3. ישי Says:

    טור מצויין, תודה. נדמה לי שהוא מכיל בזעיר אנפין חומר לשלושה מאמרים מלומדים נוספים ומרתקים.

    מתעוררת לדעתי בעיה איקונוגראפית מעניינת עם מושג הבושה: ניתו בהחלט לייצג את מושא הבושה (למשל התמונה שצירפת, שמזכירה כמובן תמונות של זוועות כמו אלה שהתחוללו בכלא באבו ע'ריב וכולי); אבל קשה הרבה יותר לייצג את נושא הבושה, בדימוי ולא בטקסט. כלומר, איך נראית מי שמתביישת? זה דבר שהרבה יותר קשה לייצג.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: