יובל וינקלר
לפני כמה חודשים החל להופיע טוקבק בנוסח קבוע בתגובה לידיעות שונות באתרי החדשות. מקורו של הטוקבק כנראה באתר "רוטר" והוא מנוסח בצורת פואמה:
רואים אותן דוהרות ברחובות רמת השרון
ברמת אביב ובהרצליה פיתוח,
בתוך ג'יפים שחורים וגדולים, עם חלונות סגורים,
עם דרכונים כפולים, נושאות את טפן לבתי ספר פרטיים,
צופרות בצופרים גבוהים על מכוניות 1600 סמ"ק נמוכות,
עולות על מדרכות ועוקפות בהחלטיות,
מרכבותיהן פולטות עשן ומתיזות שלולית,
וכולן נושאות בעזוז סיסמאות 'לא נשכח ולא נסלח',
וגם 4.11.95 בשחור,
וליבנו נמלא בגאווה.
אלו הנשים הנושאות את הבשורה,
קולן נשמע בגאון מעל דפי העיתונים, הרדיו, ובכלל,
הן אלו הרודפות את השלום, נגד זיהום האוויר,
הן הן המנהלות עמותות בעד כל העניים האביונים ומזי הרעב,
אלו נשות התרבות שלנו, מחלקות את הפרסים בינן לבין עצמן,
בארגונים לזכויות האדם, ובצלם.
ואנו האזרחים, בקאסטות הנמוכות, ליבנו נמלא בגאווה,
וכשאנו פותחים את דלת המקרר הריק אנו נזכרים באושר,
שאנו מגש הכסף עליו להן ניתנה מדינת היהודים.
קראנה את הפואמה בעיון (אני ממליץ גם לחפש בגוגל את התבנית "רואים אותן דוהרות ברחובות רמת השרון" ולבחון את הידיעות להן היא מתפרסמת כתגובה). היא יחסית פשוטה וישירה, אבל משקפת הלך רוח וסנטימנטים אמיתיים וכנים. הלכי הרוח האלה לא זרים לאיתמר טהרלב, לדוגמה, שכתב כאן על ה-"שמאל מודרנים".
במפגשים של פלסטינים עם שמאל-מודרניסטים, נראה כי השמאל-מודרניסטיים אינם נמצאים בהוויה משותפת במובן ה- Dasein של המילה. נראה שהמפגש מתרחש בכלל בזמן עתיד ולא כבילוי מהנה. המודרניים מדמיינים את מסמך קורות החיים שלהם מתמלא, בדרך לעוד משרה נוחה או תכנית לימודים באנגליה, כולל מלגה מלאה. לפי רעיון של "הזמן הכלכלי המערבי", המתקיים בעיקר לפי פרודוקטים של העתיד, השמאל-מודרניסטיים בסה"כ רוצים שמפגש השלום "ייגמר בשלום" והם יוכלו כבר ללכת הביתה, אחרי שסימנו וי ביומן הנאורות הנקי שהם מנהלים בדמיונם.
נקודת הדמיון, אני מאמין, בולטת לעין. העקרון מתבסס על חלוקה מאוד ברורה – יש זהות "אותנטית" אחת ויחידה המותרת כאן, ואין בלתה. באופן לא מפתיע, "אם תרצו" מתמחים בדיוק בסוג הרטוריקה ותפיסת העולם הזו. צירוף הלשון "מדינת תל אביב" זריז על לשונם, והרעיון הבסיסי הוא שישנה קבוצה שמנותקת מהעם ה-"אותנטי". למעשה, נקודת הדמיון הבולטת ביותר בין האידיאולוגיה של "אם תרצו" לבין האידיאולוגיה הפשיסטית היא בדיוק זו – קיומה של זהות אותנטית הטבועה בעם, וסימון הגורמים הזרים ככאלו, והדרישה להקיאם החוצה. אמנם כותב הפואמה ואנשי "אם תרצו" מחד, וטהרלב ועפרי אילני – שכותב ש"מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח ה1תיכון, שירים את היד" – מאידך, לא יסכימו בדיוק על מיהם האנשים הנמצאים בתוך הזהות הזו בהכרח (אני מאמין, לדוגמה, שארז תדמור לא ימהר להכליל את הפלסטיני ברמאללה אבל כן ינכס מהגר רוסי שמשרת במג"ב) אבל הם מסכימים על משהו חשוב בהרבה: מי בטוח נמצא מחוץ לזהות הזו. מי הוא הגורם הזר, הלא אותנטי. זוהי "תל אביב", "בצלם", הצמחונים והלא מעשנים. החשיבות בחלוקה הזו היא לא בסמן החיובי שלה, אלא בסמן השלילי, כי הקריאה לפעולה אינה קריאה לפעולה חיובית, אלא לפעולה כנגד הגורמים הזרים. הכו בהיפסטרים התל אביבים, הפאשינסטים, והצילו את המולדת.
רעיון ה-"אותנטיות" אינו מוגבל לזהות תרבותית או אתנית. הנה יותם פלדמן מסביר שהפחד מחקירת מקורות המימון של השמאל נובעת מהעובדה שבעצם מרבית פעילי השמאל מתפרנסים מכך. האותנטיות שחסרה לפלדמן היא האותנטיות של הפעילות. בניגוד למתנדב שמשתכר אל צרור נקוב ועדיין מוותר על יום עבודה כדי להאבק למען המטרה הנעלה, הרי שמי שעובד בארגון זכויות האדם אינו פעיל אותנטי – זוהי עבודתו. הוא פעיל-להשכיר. גם הרעיון הזה, כמובן, מהדהד בפעילות הנמרצת של "אם תרצו" שאומרת בעצם את אותו הדבר – רק קטעו לשמאל את מקורות המימון, וראו כיצד הגורמים הזרים יתמוטטו. כי הרי רק מכך שאדם מקריב את פרנסתו למען המטרה הפוליטית נובע שהמטרה ראויה. הזהות הפרסונלית של הפועל, ויותר מכך – כיסו הפרסונלי של הפעיל, הן הדברים שמלמדים אותנו על מטרת פעילותו.
שתי התפיסות הללו של "אותנטיות" חופפות לא רק מבחינת מי שמסומן כגורם הזר – אלו שנוסעים "בתוך ג'יפים שחורים וגדולים, עם חלונות סגורים, עם דרכונים כפולים" – אלא גם בסנטימנטליות והרומנטיות שלהם. נראה שדמות האדם האותנטי שנחצבה מהם כמו הועתקה משלהי המאה ה-19: האדם המסתפק במועט והמייסר את עצמו, המתחבר אל הטבע וסביבתו, המשתלב בתוך העמים הילידים ומזהה את האופי האמיתי הטבוע בהם. זוהי תפיסה ריאקציונרית במובן הצר ביותר של המלה. כאילו לא למדנו כבר שהאותנטיות הזו מדומיינת לגמרי, שאין טבע אחד ו-"אמיתי" לעמים או לאזורים. כאילו במצרים או בלבנון אין קבוצות ליברליות-שמאליות השואבות השראה לתרבותן מהמערב. כאילו הדברים הללו חייבים להתקיים מתוך סתירה קריטית. כאילו העובדה שמישהו שייך לקבוצה המגונה הזו – אותה קבוצה שעדיין אוחזת בהון כלכלי ותרבותי רב – בהכרח גוזרת את העמדה הפוליטית שלו.
אבל יותר מכך שהעמדה הזו ריאקציונרית, היא פשוט עמדה משעממת ונדושה. יש לי הצעה: בפעם הבאה שמישהו ירצה להסביר למה ההיפסטרים בתל אביב מנותקים מה-"עם" וזרים למרחב, שפשוט יצטט את הפואמה מ-"רוטר". היא באמת מסכמת את הרעיון הזה בצורה טובה יותר.
ארץ האמורי 
16 בפברואר 2011 ב- 14:22 |
זה פורסם בשם ה"איזון" הקדוש? רק שלא תהפכו ל"ערב חדש" עם דן מרגלית.
אגב, התחברתי לפואמה מהצד האותנטי שלה, לא אכפת לי שמקורה ברוטר.
16 בפברואר 2011 ב- 16:13 |
אני מניח שהשאלה של המוטיבציה לפרסום מופנית למערכת הבלוג, ולכן לא אגיב לה. אבל לגבי הפואמה אני בהחלט מבין אותך. לא הבאתי אותה כאן כדי ללעוג לה (ההערה לגבי מקורה היה בבחינת "המביא דברים בשם אומרם"), ואני חושב שהיא באמת מבטאת אותנטיות באחד מהמובנים שאני מוכן לקבל: המובן האישי והרגשי. אין לי ספק שמי שכתב אותה הצליח לבטא בצורה נהדרת את הרגשות והתפיסות שלו. היא מאוד מוצלחת.
16 בפברואר 2011 ב- 14:46 |
"הכו בהיפסטרים התל אביבים, הפאשינסטים, והצילו את המולדת."
א. צ"ל פאשניסטים.
ב. הלינק במילה פאשינסטים מוביל לפוסט הלא-נכון
(מחלקת הגהה)
16 בפברואר 2011 ב- 14:59 |
האמת שהתלבטתי לא מעט על הדרך בה יש לאיית את התעתיק העברי למילה הזו. אבל אני שמח לכך שסיפקתי לכם meme ליום אחד בטוויטר, לפחות תרמתי משהו לרענון השפה, כי באמת קשה להגיד על אנשי הקרן שהם היפסטרים, ואני מתכוון לכך באופן חיובי. אחרי הכל, יש להם מודעות פוליטית חזקה.
16 בפברואר 2011 ב- 15:18
ההערה שלי היתה הערת האחדה לעורכי הבלוג, לא פתח לדיון אטימולוגי.
אני שמח שאתה שמח.
16 בפברואר 2011 ב- 14:58 |
אני חושב שצריך להפנות קצת מבט אל כך שיש פואמה שמסתובבת בטוקבקים, משוחררת ממחבר. זה מלהיב אותי יותר מאשר עוד מהלומה בקרב הזהויות.
16 בפברואר 2011 ב- 16:00 |
אני מסכים איתך שהפואמה הזו היא להיט. אחד הדברים שחששתי ממנו הוא שברגע שאני פותח איתה את הפוסט כל דבר לאחר מכן הוא בהכרח ירידה.
16 בפברואר 2011 ב- 15:10 |
שכוייח.
אולי הקמפיין עשוי בטעם רע ומדיר, ואולי לא. באמת לא התעמקתי בכך. אבל הלעג המגוחך על זרותם של חלק מאלו הפועלים או פעילים בארגונים שונים ולמען מטרות שונות מפליא בריאציונריות, בטהרנות, ובהתנשאות שבו. שאפו על תגובה במקומה.
16 בפברואר 2011 ב- 19:52 |
טקסט יפה.
16 בפברואר 2011 ב- 20:21 |
תודה, יובל, על המאמר המדויק. כמה מחשבות מבולבלות משהו:
פוקו או באטלר (ולפניהם הרקליטוס) אולי הראו שאין *באמת* "מהות" או "אותנטיות" אבל אנשים ממשיכים להתגעגע כל הזמן לאיזו מהות או אותנטיות, ואף לדבר במונחים כאלה על עצמם ועל אחרים. אם תרצה, אפשר לחשוב על מהויות כאלה כמין "אשליה הכרחית" (קצת בדומה, למשל, למימד האפוליני אצל ניטשה). מרגע שנכיר בכך, אז נראה עד כמה זה הכרחי לפעולה פוליטית, גם – ובעיקר – לקבוצות מוחלשות. במקום להכחיש את המימד הזה של פעולה ומחשבה פוליטיות, אני חושב שהשמאל צריך (1) לקבל בהבנה את האופן בו קבוצות שונות מבטאות עצמן דרכו ו-(2) לנסות להכניס לזה תכנים יותר "חיוביים". זה חייב לעבור, כדי לא להיות סתם מניפולציה חיצונית, דרך התחברות של אנשי שמאל למה שמהותי או אותנטי בעבורם. כלומר במקום לדמיין שאנחנו רק מבטאים עקרונות אוניברסליים ("ליברליים"), מוטב להכיר במצע הזהותי, האתני והתרבותי הנותן להם מובן ואוריינטציה פוליטית. אני חושב שזה מה שאני – וכותבים אחרים בארץ האמורי (מבלי לדבר בשמם) – מנסים (בין השאר) לעשות.
הפוסט של איתמר טהרלב, מבחינה זו, היה דוגמא מצוינת. האם אפשר לעשות עבודה תרבותית שתראה את המשותף התרבותי שיכול להיות (שכבר יש) לקבוצות מוחלשות שונות בישראל, במקום לחזור כמנטרה על מלים כמו "דמוקרטיה"?
באשר ליותם וליואב ליפשיץ – אני הסכמתי, מצד אחד, עם חלקים גדולים בניתוח שלהם, ומצד שני, חשבתי שזה רחוק מלהיות כל התמונה. גם במקרים האלה, יש אי אלו געגועים לאותנטיות פוליטית. אבל כאמור, זו תבנית נפוצה. גם אם מעניין להאיר אותה (כפי שאתה עושה היטב), כדאי ללכת מעבר לזה ולחשוב, באופן ענייני, על הבעיות שהם מצביעים עליהם. חלק מהמגיבים ליואב (אני חושב על צביקה בשור) הגיבו באופן ענייני, ובעצם הודו, במרומז, שהניתוח שלו נכון. המחלוקת היא על "מה אפשר/ניתן לעשות" (כלומר האם חשוב לגייס את ג'ובוי וכו' לצדנו או לא), וזו מחלוקת לגיטימית, שאנחנו מנסים לתת לה מקום כאן בבלוג. מה שלא לגיטימי בעיניי הוא להתמקד רק בהתקפה על "תל אביב", מבלי להיכנס לפרטי הביקורת, באופן שבעצם מוכיח את הטענה (כל מיני טענות בפייסבוק ובטוויטר על "טרולים", "סחים" וכיוצא באלו, שמעזים כביכול לפתוח את הפה).
ועוד משהו – אחד הרעיונות (או החרדות) שעולים פה בבלוג לעתים קרובות, היא שאולי "אנחנו" (נגיד תל אביב/ירושלים באזורים ידועים) פשוט כבר לא רלוונטיים לפוליטיקה הישראלית. אולי כמו שגברים אינם יכולים לעשות פוליטיקה פמיניסטית, אנחנו לא יכולים לעשות פוליטיקה של שחרור. אולי אנחנו אפילו מזיקים. הרי לא כל "עשייה" היא חיובית, רק בהיותה עשייה. אני לא חושב שזה נכון (לפחות כפי שזה מנוסח ככה), אבל אלה פחדים שעדיף לדבר ולחשוב אותם. זה מה שאנחנו מנסים לעשות פה בארץ האמורי – בגדול, פשוט לבטא מחשבות, פחדים או תקוות, לפעמים באופן פחות מעובד (כן, עם קישורים שעוברים דרך גוגל – למגינת לבו של אלי לוין), לפעמים באופן שפוגע בקבוצות מסוימות (שהן תמיד, לפחות, די חזקות – ויכולות לפרוק את זעמן בכל הערוצים הרבים הפתוחים בעבורן).
כך או כך, אני לא חשוב שאני יותר "אותנטי" מאחרים. וכתבתי על כך רבות בבלוג הזה. מפריע לי, אני מודה, שאחרים מרשים לעצמם לכתוב ולדבר מעמדה שלא נותנת דין וחשבון לחוסר אותנטיות, לאי-טוהר שלה עצמה. מבחינה זו, אם יש לי מחלוקת עם גורביץ וחבריו, היא יותר אסתטית מפוליטית. או אם תרצה – היא פוליטית ברמה עמוקה יותר. מן הסתם אנחנו חושבים דומה (לרוב) בענייני זכויות אזרח ופתרונות מדיניים.
16 בפברואר 2011 ב- 20:28 |
תמהני מה בדיוק בקיומכם מעצבן את גורביץ.
16 בפברואר 2011 ב- 20:29 |
ועוד יותר:
באיזה רגע הוא הפך למוסד?
16 בפברואר 2011 ב- 20:48 |
דברי אחרון – יכול להיות שההימנעות שלי מטוהר, והדין וחשבון המתמיד לעמדה ממנה אני כותב, קשורה בעובדה שאני לא ממש פעיל פוליטית (ואף גר כרגע בחו"ל). משעה שיש לך מטרות ברורות שאתה רוצה להשיג, ויש כסף ואנשים שתלויים בזה, אתה חייב להיות בטוח יותר בעקרונותיך, ולשדר זאת גם לאחרים.
יכול להיות. אבל נראה לי שיש חשיבות גם בפרספקטיבה הזו (קצת מבחוץ, הרפלקסיבית, הביקורתית מאוד) לכל דיון תרבותי או פוליטי. כך או כך, היומרה לאותנטיות וטוהר, גם אם היא עולה לפעמים גם בבלוג הזה, נפוצה בעיקר אצל מבקרינו.
16 בפברואר 2011 ב- 20:57 |
תודה על התגובה הזו. חשוב לי להוסיף עוד כמה דברים.
באמת שקשה לי להבין מה בטקסט שלי שידר כמיהה לאותנטיות. ועוד יותר קשה לי להבין מדוע מצא בו מי שמצא שאני טהרן. בשלב מסויים, זה אפילו נהיה מצחיק. כל הקריאות האלו בטקסט הזה, מבחינתי לפחות כמי שכתב אותו, מעידות כמה דברים על המגיבים, ואולי הן נובעות מיחסם לארץ האמורי באופן כללי ואולי לא, ובכל מקרה זה לא באמת מעניין אותי.
חשוב אותי להבהיר מה כן היה בטקסט, לפחות בחלקים. היה בו נסיון לקרוא בקמפיין של לא נסתום, למי הוא פונה (וכמו שגל כתב, צביקה אישש זאת לחלוטין) ומה הוא מספר על אותו קהל יעד. מה ה"תוכן" האמיתי שלו. ומנגד, הייתה התייחסות לכך שזהו קמפיין שמתיימר להקים "מחנה דמוקרטי", עם ססמאות גדולות ומניפסט. לא הייתה כאן שום כמיהה לאותנטיות, רק השוואה בין היומרה לבין המעשה, בין המחנה הדמוקרטי שהוא מתיימר להקים למחנה הפאשניסטי שהוא מתחזק. והפער הזה, בין היומרה לבין המציאות הלא לגמרי מודעת לעצמה, נראה לי מאוד קומי, וגם גם מאוד הרסני. והיה חשוב לי להצביע על כך. איתמר וחבריו, באמת שאני מצטער על הקונטר-פרודוקטיביות, אבל אי אפשר היה שלא להתייחס לכך בסרקזם.
17 בפברואר 2011 ב- 11:00 |
גל – תודה כרגיל על תגובה מעניינת.
אני לא חושב שצריך לבטל את הזהויות האתניות או התרבותיות של קבוצות שונות, ואני חושב שיש חשיבות פוליטית רבה לנסיון להבין אותן ולקבל אותן. אחרי הכל – חלק גדול מהמצוקה הפוליטית בארץ נובע מעשרות השנים בהן הקבוצה שלכאורה על כבודה יצאתי להגן בפוסט התייחסה ליתר הזהויות כפרימיטיביות ונחותות. הבעיה שלי נעוצה בשני מוקדים אחרים, הקשורים זה בזה, ואשר על אחד מהם ניסיתי להצביע בפוסט. הזהות האשכנזית-ליברלית-מערבית, מה שמכונה בפוסטים כמו אלו של יואב [1] או "תל אביב" אינה זרה למרחב יותר מאשר כל זהות אחרת. במקום לנתח את הפוליטיקה של הזהות, מה שהפך להיות נפוץ הוא ניתוח מהותני שלה. וברגע שהניתוחים הגיעו למהותנות הם הפכו להיות תמונת-מראה של טקסטים אוריינטיליסטים, ולכן הם הזכירו לי את התפיסה הרומנטית של המאה ה-19.
הנקודה השניה, ולדעתי היא החשובה יותר, אבל לא רציתי להתייחס אליה בפוסט כי לא ידעתי ממש איך לגשת אליה, היא הזווית האישית-פוליטית. לא רק שמעולם לא חשבתי שאתה טוען ל-"אותנטיות", אלא שאם כבר ההפך הוא הנכון – אני חושב שאתה מחבק את חוסר האותנטיות שלך ולפעמים יש לי הרגשה שאתה משתמש בה כנימוק לאי-עשיה פוליטית (ובמובלע – קורא לאחרים לעשות כן). אני חושב שכפי שגברים יכולים לעשות פוליטיקה פמיניסטית כך גם תל-אביב / ירושלים יכולה לעשות פוליטיקה שלכאורה מנוגדת ל-"זהות" שלה, בדיוק מכיוון שהזהות הזו היא נזילה ולא קשיחה [2]. אבל העשיה הזו צריכה להתבצע מתוך הבנה של הפוליטיקה בין הזהויות השונות. אני חושב שאחד הפוסטים שלך שהכי אהבתי, וגם הכי הזדהתי איתו, היה "תוגתו של השמאלן" (https://haemori.wordpress.com/2010/04/20/melancholy/). כי בפוסט ההוא אתה קיבלת ואימצת את חוסר ה-"אותנטיות" שלך (והסוגריים ישארו מבחינתי תמיד סביב המלה הזו בהקשר הזה) וניסית לראות כיצד ניתן לפעול מתוכה. אני תוהה לפעמים לאיפה נעלמה הזווית הזו מהכתיבה שלך. הרי אתה – וגם אני כמובן – לעולם לא נהיה "אותנטיים" במובן שאיתמר כיוון אליו בפוסט שלו, לדוגמה. הרי גם אם נתאמץ מאוד נוכל לכל היותר להיות העתק חיוור ונלעג. אז אפשרות אחת בתגובה להבנה הזו היא להגר ולברוח, אבל כפי שכתבת בפוסט לא מזמן – לא בטוח שאפשר לעשות זאת. אפשרות אחרת היא להכנס לשיתוק – גם סוג של הגירה (האינטלקטואלים הגרמנים כינו אותה Innere Emigration). אני חושב שאפשרות הרבה יותר אחראית מבחינה פוליטית ואישית היא להשלים עם הזהות האישית הזו ולפעול מתוכה. אז כן – שנינו שייכים לקבוצה הנהנית מפריבלגיות כאן, זה האוחזת בסוג של הון תרבותי, כלכלי ואף פוליטי. אבל במקום להתייסר על כך אפשר לפעול מתוך העמדה הזו כדי לנסות ולפרק קצת מההון הזה. כי זה שאנחנו שייכים אליה לא אומר שבהכרח הפעולות שלנו הן למען שימור והאדרת כוחה. זה, אגב, מה שבעיקר הפריע לי בפוסט של יותם.
[1] וצר לי, אבל אני חושב שבפוסט של יואב היו מעט מאוד טענות ענייניות והרבה מאוד טענות "אווירה" ונפנופי ידיים. הטענות הענייניות שבו לא נראו לי מעניינות – וזו אחת הסיבות שנמנעתי מלהגיב לפוסט – ואני מתקשה להאמין שאתה תפסול את החשיבות שבניתוח הרוח של הכתיבה.
[2] זה מה שהיה חסר לי בפוסט של איתמר, שהיה כולו מהותנות ויצוג קשיח של זהויות.
18 בפברואר 2011 ב- 00:32
יובל, צריך להפריד בין האופי שלי עצמי ולבין מה שאני חושב שאפשר או כדאי לעשות. באשר לעצמי – אני נוטה להסכים עם הטענה שלך שאני רפלקסיבי מדי (שזו סימפטום, או שמא גורם, של היעדר תחושת אותנטיות), ולכן כנראה שאוותר לעד, במונחי עפרי אילני, פאסיוויסט (אם כי לעולם אין לדעת איזה גל יבוא ויסחוף אותי פתאום). אני מניח שהבלוג משקף במידת מה את הנטייה הזו, אבל אני מקווה שהרפלקסיה הזו מעניינת מספיק – או מעוררת מחשבה – כך שתועיל במשהו גם לאנשים נחושים יותר. כבר כתבתי פה פעם, שאני מקווה פחות שהפוסטים שלי "ישכנעו" ויותר שהם יהיו משמעותיים לאנשים, כלומר שיעוררו אצלם איזו שיחה פנימית. לכן גם לא הוגן לשפוט את ארץ האמורי כאיזה "בלוג פוליטי". מעולם לא הצהרנו על עצמנו ככאלה. זה בלוג שמבקש ליצור שיחה תרבותית, שהיא אמנם כבר פוליטית, אבל לא באיזה מובן צר (חשוב ככל שיהיה).
ובאשר למה שאפשר או צריך לעשות – מצד אחד, אני בספק עד כמה פעולה של בעל הפריבלגיות יכולה לפרק את הפריבלגיות, או שמא היא מתרגמת אותן לטובין אחרים (חולצה מגניבה, חשבון טוויטר ודיבורים על דמוקרטיה, במקום הווילה של ההורים ברעננה – מה שגם שגם את הווילה נקבל בסוף [1]). מצד שני, אני לא חושב שכדאי (או אפשר) לשבת ולא לעשות כלום, שהרי קורים דברים קשים. מה הפתרון? צריך להתמקד אולי בדברים בהם לאליטה הליברלית יש יתרון מובהק (למשל קריאות לחרם חלקי או מוחלט על ישראל, תלוי בדיעות. אני מתנגד לחרם מוחלט), וכמובן לעשות את מה שעושים – להגיש עזרה כשאפשר, להפגין, לכתוב מאמרים בחו"ל ובארץ. אני לא יוצא נגד כל הדברים האלה. מה שאני יוצא נגדו זה צדקנות ומחשבה שאנחנו מובילים ויפים ומוצלחים. וזה לא עניין אסתטי גרידא – אני פשוט חושב שלטווח הארוך יותר (וזה הטווח היותר רלוונטי לשינוי פוליטי) , הקבוצה הזו חייבת לשנות את הדימוי העצמי שלה והדימוי בעיני אחרים. וזה אם היא רוצה להיות חלק מהמרקם הפוליטי בארץ, כקהילה בין קהילות. צדקנות ותחושת עליונות מונעים שינוי כזה, מונעים שיחה פנימית.
לפיכך, הביקורת שלי (ואולי של אחרים, אני לא מדבר בשמם) בבלוג הזה היא פחות על פעולות פוליטיות ספציפיות, ויותר על המצע התרבותי והזהותי שתומך אותן. אני למשל לא מסכים עם המסקנות של יותם בפוסט שלו (הנרמזות בסוף) – אני לא חושב שאפשר לברוח מהפריבילגיות הללו. אבל אני כן חושב שצריך לתת דין וחשבון למצב בו השמאל הישראלי נסמך ארגונים ועל כסף אמריקאי ואירופאי ולחשוב כיצד זה משפיע על הפוליטיקה שלו. פתרון אפשרי מהשרוול – לקחת את זה עד הסוף, להודות בעניין, לראות עצמנו כנתינים אירופאיים ברוח משטר הקפיטולציות של המאה ה-19 – ולא כמי שמובילים את "המחנה הדמוקרטי הישראלי" אל האופק. בוא ניתן מקום לפוליטיקה של קבוצות אחרות.
(כאמור, זו מחשבה מהשרוול – רק כדי להראות שנדרשת מחשבה)
[1] אנא אל תיקח/ו את ההערה הזו כלעג למישהו. אני לא רואה עצמי כיוצא מן הכלל, וברור לי שהבלוג הזה או המלגה בקולומביה הם גם סוג של טובין שקיבלתי בתמורה לטובין אחרים.
18 בפברואר 2011 ב- 18:33
גל – באופן כללי אני מסכים איתך, וחושב שצדקנות היא תכונה שאינה יכולה להוביל להמון תועלת פוליטית ובעיקר מעוררת ניכור וניתוק. אני חושב שהרעיון שלך בסוף הוא מרתק, אבל בעייתי (וגם נראה לי לא יעיל פוליטית). אבל גם לגבי הבעיות יש לי לא יותר ממחשבות ראשוניות.
16 בפברואר 2011 ב- 21:29 |
אהלן יובל,
כתבת נגד הרומנטיות:
"כאילו העובדה שמישהו שייך לקבוצה המגונה הזו – אותה קבוצה שעדיין אוחזת בהון כלכלי ותרבותי רב – בהכרח גוזרת את העמדה הפוליטית שלו"
ברמז אתה מציע לחקור רק את "ההכרחי", במילים אחרות לסגור את מדעי החברה והרוח ואולי גם את השיחות(וחלופת המכתבים) בין בני אדם שכן הן "לא הכרחיות" בהיותן לא מייצרות מידע "הכרחי". האם המהפיכה במצריים היא רומנטית או נובעת מהשראה, או שזה אותו דבר בעצם רק בניסוחים אחרים.
וברצינות. את "ההכרח" הזה שהוא בעצם הנחה התרה אחר הסכמה, הקושר בין מעמד לתרבות חקרו רבים וטובים ונראה שאתה פוסל את השימוש העקיף במסקנותיהם, שכן הן לא בהכרח הכרחיות, גורפות וכוללות ותתתתממייד צודקות. (וובר, מרקס ובורדייה כהתחלה).
נראה לי שעיקר הקצף האלגנטי יוצא על העובדה שהכוח המארגן של רוב הבלאגן פה -וילה\ ג'ונגל\אירופה במזרח התיכון- מתחיל להיות מסומן בצורה
מאוד לא מתנצלת, אך גם לא כועסת מדיי, צינית-הומוריסטית ומבינה.
המוטיבציה פה, מיינר מיינונג נאכ, היא לנוע בין אתרים של הסכמה וחוסר הסכמה (שהיא גם הסכמה על אי הסכמה) ובמילים אחרות ליצור שיחים חדשים ומבטים חדשים על המציאות.
בפוסט שאני כתבתי יש המון נקודות יציאה: אפשר לבחור להיות לא מודרניים דרך חשיפת החוקה הסותרת: להיות מודע לתכונה האלימה המסדירה והמארגנת של "אותה קבוצה שעדיין אוחזת בהון כלכלי ותרבותי רב" המתבטאת בלאהוב מזרחים ולשנוא אותם בדיוק באותו זמן ואגב כך למרר את חייהם וכך לדחות פתרון של חיים במקום שרידות. (אני שם סבור שלבעלי הפריווילגיות לא ממש אכפת כי זה לא מנהל אותם ברמה היומיומית, כמו את חבריי ומשפחתי. או שהמודרניים בכלל לא רוצים שלום במובן שבו הם מיח"צנים עליו )
ולגביי עמותות, מירב מיכאלי היום נכנסת בתופעת העמותות של קרן פורד(?) אז גם פה אולי מותר ולמה לא בעצם :http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1215621.html
17 בפברואר 2011 ב- 11:09 |
שלום איתמר ותודה על התגובה.
כרגע כתבתי תגובה ארוכה לגל, ואני חושב שעניתי בה גם על חלק מההשגות שאתה מעלה כאן. אבל בכל זאת יש כמה דברים שאני מרגיש צורך להבהיר.
אני חושש שלא הבנת את כוונתי במשפט הזה (וחבל שמכל הפוסט אתה נתלה אך ורק בו.) אין לי שום חוסר-חיבה למדעי הרוח והחברה, ולו היתה לי כזו הרי שלא הייתי מסתובב באתרים כמו "ארץ האמורי" מלכתחילה. אני בהחלט לא מציע לחקור רק את ההכרחי (אני אפילו לא בטוח שהמשפט הזה הגיוני) ואני גם לא פוסל שום שימוש בכלים ובמסקנות של הקשר בין המעמד לתרבות (ואני מקבל את רוב המסקנות, באופן כללי). אבל אני חושב שבמצב דינמי תחום התקפות שלהם עשוי להיות מוגבל, ויש להשאיר מקום לנזילות של הזהויות. אני חושב שמה שהפריע לי בפוסט שלך, ועליו ניסיתי להצביע, הוא אותה חלוקה קשיחה בין זהויות והתפיסה המהותנית שעומדת בבסיס החלוקה הזו (כמו מה שמשתקף בסוגריים החותמים את הפסקה הלפני אחרונה שלך).
את הקישור למירב מיכאלי לא הבנתי (ואני גם לא חושב שהיא כתבה מה שאתה חושב שהיא כתבה, אבל ניחא). מעולם לא אמרתי ולא התיימרתי לומר ל-"ארץ האמורי" על מה מותר ואסור להם למתוח ביקורת, ומבחינתי שימתחו ביקורת על הקרן החדשה, שוברים שתיקה, בצלם, המוקד להגנת הפרט ועדאלה ויציגו אותם כסוכנים של המערב האימפריאליסטי. מה שמטריד אותי הוא הדרך בה הביקורת כתובה, ועל כך ניסיתי להצביע בפוסט.
17 בפברואר 2011 ב- 23:54
יכול להיות שזו נקודה שלא הודגשה מספיק. אבל השימוש במילה היברידיות (המציאות היא תמיד היברידית וכו) בעיני נותן מקום לנזילות(אשכנזים הם גם לבנים-ספק מערביים- וגם מאוד מזרחים. מזרחים היו גם מערביים וגם ערביים ונעו כל הזמן בין לבין, כמו שאתה נע בין הגל לחומוס).
בוודאי שכל זהות היא נזילה ויכול להיות שנקטתי בגישה מהותנית מדיי בשביל להעביר נקודה, אך כאשר רוצים לדבר על פוליטיקה ויחסי כוח אי אפשר לעשות זאת דרך כלים נזילים בלבד שהם פריוילגיה לשקופים, מייצגי הכוח.
שוב, למרות שאני מסכים שאדם יכול להמציא לעצמו זהויות ולנוע ביניהן עדיין "מגרש המשחקים" אליו נולדת, יעוצב לפי נתוני פתיחה מאוד מאוד קיימים ומאוד לא נזילים. ההבדל הוא לתוך איזה "מגרש משחקים" אתה נולדת (מקום, זמן, הקשר וכו).
17 בפברואר 2011 ב- 10:11 |
כתוב מעניין, קולע ונדרש. נהניתי לקרוא את הפוסט המקורי ואת הנ"ל.
כתבתי גם שם ואשחזר זאת כאן בגרסא אקטיביסטית (מבחינתי) : כשתהיה שמחה ומוטיביציה חיובית ליצור ולקדם רעיונות של חופש וכולי, זה גם ירגיש ככה. כשיש מוטיבציה לבקר ולהבדיל בין האנשים והרעיונות, זה נראה כמו שזה נראה.
המשותף גדול מהמפריד. תכף, כשיאסרו שמאלנים על הבעת דיעה בהמוניהם, וכשאי אפשר יהיה לבקר את הממשל הימני, ההבדלים בין הקבוצות בשמאל יראו זניחים. ואולי לא נגיע לזה ?!
17 בפברואר 2011 ב- 20:51 |
ואני דווקא קוראת את פואמת הטוקבקים הזאת כגרסה נוספת בשרשרת הרגילה שמוקיעה את "השמאלנים יפי הנפש" כצבועים ואת העיסוק בענייני מוסר כשעשוע לעקרות בית נואשות ולמעמד הבינוני-גבוה.
אני לא רואה פה ביטוי לחוסר אותנטיות של השמאלנים העשירים והצבועים ביחס ל"עם" האותנטי (העני, המזרחי, הימני) אלא שירה מעמדית שמותחת ביקורת על הצביעות של מה שנחשב בישראל שמאל.
בניגוד ליותם, אני דווקא מעריכה שרובם המוחץ של פעילי השמאל שמקבלים שכר על פעילות לזכויות אדם הם פעילים אותנטיים לגמרי שרובם, בניגוד לאבא של יותם, רחוקים מלקבל משכורות עתק.
לעומתם, יש הרבה עלק-שמאלנים שמחזיקים במשרות משתלמות באמת, ואוהבים להצטייר כ"אוהבי ערבים" כמו שמתאר איתמר טהרלב. הומניסטים של סלון כאלה הם הנציגים המובהקים של הבורגנות האלטיסטית, ואין דבר שהם נרתעים ממנו יותר ממזרחים, יהודים או ערבים.
אלה מושאי הפואמה הזאת, שמודבקת בטוקבקים בפזרנות לא צודקת גם לאנשים תמימים שלא נסעו מימיהם בג'יפ ושלעולם לא יוכלו לרכוש ג'יפ.
בישראל, להחזיק בתפיסת עולם הומניסטית מעיד על הון תרבותי מופלג, ומכאן קצרה הדרך להסיק על הון כלכלי (שלרוב לא קיים).
בקיצור: יבוטל הצימוד מעמד סוציו-אקונומי לאלתר!
18 בפברואר 2011 ב- 00:43 |
יובל יקר, תודה על הפוסט.
נהניתי מהעדינות ומהאופי הלא-מתלהם ולא-פשטני של הכתיבה.
אגב, אם לא שמת לב, גיבורות הפואמה הנ"ל הן נשים, שעובדות בעבודות די בלתי מכניסות (עמותות למינהן, ואולי גם ארגוני תרבות) ויחד עם זאת נוסעות בג'יפים ושולחות את הילדים לבתי ספר פרטיים. אין מנוס מלהודות בכך, הן מפוצצות בכסף כי יש להן בעל בהייטק, השרמוטות. עכשיו, ברור שאם לאישה יש יותר מידי כסף וזמן פנוי נכנסים לה לראש כל מיני רעיונות שטניים ומרוב שיעמום (בכל זאת, כמה פעמים ביותר אפשר להסיע את הטף לביצפר?) הן מקימות את "בצלם".
המסר המיזוגני והשוביניסטי של הפואמה הוא אחד מהמאפיינים הכי ריקציונרים שלה…
18 בפברואר 2011 ב- 18:25 |
תודה עלמה.
את כמובן צודקת ויש לפואמה מימד מיזוגיני מאוד חזק. אני חושב שהוא נובע בין היתר מכך שהשמאל בכלל נתפס כ-"נשי" וחלק מהסטריאוטיפים או ההאשמות מצד ימין מזכירות גם טענות שוביניסטיות לגבי נשים. אני מניח שיש קשר בין השניים.
18 בפברואר 2011 ב- 15:20 |
עלמה יקרה,
אני דווקא חושב שנשים מסוגלות להתפרנס בכל מיני עבודות מכובדות ולא להיות תלויות ב"בעל הייטק"
עם קצת מודעות עצמית את יכולה לראות כי את משליכה את הגישה השובניסטית שלך על העולם בחוץ.
שהרי זוהי הפרשנות שלך לפואמה, את היא זו הרואה בנשים חולשה ותלותיות, אבל את לא מודעת לכך (ואני אומר שאין כזה דבר לא לדעת, כל מה שאנחנו לא יודעים זה כי אנו לא רוצים לדעת).
18 בפברואר 2011 ב- 15:41 |
אחד יקר,
התגובה שלי נכתבה עם הרבה ציניות, אבל כמובן שגם אני חושבת שנשים יכולות להתפרנס, ובכל מיני עבודות (למעשה, אני בונה על זה ועובדת קשה בשביל זה, אין לי בעל בהייטק או בעל בכלל).
הכוונה שלי הייתה להצביע על המיזוגניות של הפואמה, שמאשימה לא את כל הסמולנים, אלא את הנשים, ותוך ציון פעילותן הנשית (להסיע ילדים לביצפר, כי הן לא יכולות לנסוע לשומקום אחר).
יש מצב שהתגובה שלי לא ממש ברורה, גם בגלל השימוש בציניות וגם בגלל השעה המאוחרת שבה כתבתי. אבל בגדול, נראה לי שלתאר את הפואמה כמיזוגנית לא יהיה רעיון מאוד מרחיק לכת.
19 בפברואר 2011 ב- 12:55 |
ממבט על הדיון הזה נראה לי שלהרבה שמאלנים יש כבר חגורה שחורה במחיקת טקסטים מהדיון ע"י הדבקת התוית המתאימה אליהם.
משעמם זה לא טיעון וריאקציונרי זה לא טיעון. וגם טרול זה לא טיעון.
הנה משהו שאני קורא בפואמה הזאת: "אם כבר אנו מגש הכסף, לפחות תעיפו אלינו מבט, לפחות תרגישו אחריות אלינו."
ולגבי ראקציונריות, קודם כל, הדמוקרטיה הלאומית היא לא יותר מיושנת מהדמוקרטיה הליברלית. ובצד הזה של האטלנטי כנראה שצריך דמוקרטיה לאומית, שלטון העם שנגזר מהעם, לא מה"אזרחים" . כל הנסיונות של ה"שמאל" להביא לישראל דמוקרטיה ליברלית כמו באמריקה הביאו רק תאגידים בינלאומיים גלובליזציה ואינדיוידואליזם שפוררו את החברה והרסו את כל מה שהיה טוב כאן עטופים במוסר אוניברסלי חלול וריק, ועל זה הזעם יוצא.
19 בפברואר 2011 ב- 16:38 |
שלום עוז ותודה על התגובה. אני לא ניסיתי למחוק טקסטים על ידי הדבקת תוויות, אלא ניסיתי למתוח ביקורת ולנתח דברים שהפריעו לי בכמה טקסטים שהתפרסמו כאן באתר. עשיתי זאת באמצעות הצבעה על קו משותף לטיעונים הללו, והסברתי ממה הוא נובע ומה הבעיתיות שבזה. אם אתה רוצה להתיחס למה שכתבתי תתיחס אליו, ואם לא אז לא, אבל בבקשה אל תכרוך אותי עם כל מני תפיסות שיש לך לגבי מהו ה-"שמאל" ומה הוא רוצה או לא רוצה.
19 בפברואר 2011 ב- 14:52 |
תיקון קל – הפואמה מסתובבת ברשת מאוקטובר 2009 וחוברה, ככל הנראה, לרגל חגיגות פסטיבל רבין אשתקד. הייתי מעריך שלא חוברה הרבה קודם לכן בשל ההקשר המיידי והברור העולה בה. זאת בניגוד למה שניתן לחשוב, שמדובר בחלק ממה שמגדירים כ"מסע ההסתה" הנוכחי נגד ארגוני זכויות אדם. לדעתי יש כאן חומר למחשבה.
19 בפברואר 2011 ב- 16:29 |
אורי דויד (אני תוהה אם אנחנו מכירים) – תודה על המידע. אני לא חושב שרמזתי שהיא חוברה כחלק מ-"מסע הסתה" כלשהו, אני לא חושב כך ובהחלט לא הבאתי אותה בהקשר הזה. הפוסט עוסק בדברים אחרים לגמרי. כך שאני כלל לא מבין מהו ה-"חומר למחשבה" אליו אתה רומז בסוף. אתה רוצה לפרט?
19 בפברואר 2011 ב- 17:56
כמדומני שאיננו מכירים. אני סטודנט לתואר שני בהיסטוריה בת"א, מזדהה בתגובות בשמי המלא, וכותב את שם משפחתי עם י. ייתכן שנתקלת בעבר בתגובות שלי באחד הבלוגים השכנים.
אני לוקח בחזרה את ההגדרה "מסע הסתה" ומתנצל אם ייחסתי לך בעקיפין טענה שלא נטענה. מה שברצוני להדגיש הוא שחשוב לבדוק את תיארוכם המקורי של טקסטים על מנת לוודא שאנחנו לא מדביקים להם הקשר לא רלוונטי. הרי כל הפוסטים האחרונים סובבים סביב הנושא. מן הסתם קראת את הטענות החריפות של יותם פלדמן, יואב ליפשיץ ואיתמר טהרלב. כולם הגיעו כתוצאה של חשבון נפש/שנאה עצמית (מחק את המיותר) לטענות שעולות בחודשים האחרונים כנגדארגוני זכויות אדם ושמאלנים תל אביבים בפרט. בחלק מטענות אלו יש משום הסתה. הטקסט הזה, אף שנעשה בו שימוש מחודש, נכתב בתקופה שבה הטיעונים על מימון זר, ועל סיוע לאויבינו, לא היה על סדר היום הציבורי. בכל זאת ניכר ממנו הבוז של מחברו לארגונים אלו ולחברים בהם. המשמעות היא שהטענות הללו היו רק טריגר לפיצוץ, וחמור מכך, שגם אם הן יידחו עדיין הבעיתיות תישאר.
אז מהי הפרשנות שלי ומהו החומר למחשבה? המילה המקשרת בין התרעומת הציבורית על "מורשת רבין", לבין השנאה היוקדת לארגוני זכויות אדם היא *ניכוס*. לדעתי מה שמפריע לציבור זו התחושה שהשתלטו לו על הערכים בהם הוא מאמין. זו לא רק התנשאות אלא ממש גזל דעת. שיהיה ברור, לי יש הערכה עצומה לרבין ולפועלו, אך סבלתי על בשרי, כמו רבים אחרים, את מה שנעשה ונאמר בשם מורשתו לאחר הירצחו.
ועוד דבר, איני מחסידי ההלקאה העצמית וההתחסדות הפוסט-מודרניסטית הייתה לי לזרא. לפוסט של איתמר טהרלב אני מתנגד מיסודו, וכן אשמח לשמוע על כל חבר או מכר שהתקבל ל8200, לא חשוב מאיזו עדה.
האתגר הקשה שעומד בפני השמאל הוא לדעתי, הלאמת דרכי הפעולה הפרקטיות כך שיוכלו לפנות לציבור הרחב (ולהפסיק לראות בו כבור או כאויב), והפרטת הערכים המופשטים עליהם הוא השתלט: דמוקרטיה; זכויות אדם; צדק; אמת. אף אחד לא צריך להפוך את עורו. ההתחלה צריכה להיות להחזיר, בצנעה, את מה שנלקח.