הברית האשכנזו-פלסטינית

איתמר טובי טהרלב

לא מזמן התעוררה תכונה קלה ברשת הפייסבוקית סביב מ', בחורה יהודייה מזרחית וישראלית שכתבה סטטוס גזעני ובוטה נגד ערבים. זו לא תופעה ייחודית ומפתיעה במחוזות הווירטואליים הגועשים בישראל.

בעמוד הפייסבוק של מ', לאחר פרסום הסטטוס שלה, הגיבו מייד בעברית מספר מגיבים מהשמאל המשתייך לחד"ש ולצדם כמה פלסטינים ישראלים תוך שהם תוקפים אותה במשפטים רבים, שהמסר העיקרי שלהם היה "את בעצמך ערבייה, את שונאת את עצמך" ועוד שלל תובנות מהז'רגון הפסיכולוגי וז'רגון פוליטיקת הזהויות (שימו לב שבמקרה הזה כמו אולי באחרים, השמאל הרדיקלי עושה שימוש מטיפני, ספק ציני, במושג "יהודי-ערבי" – מושג שלכאורה אמור להיות מעצים ומחבר). ההתקפה הובלה על ידי אחד הצעירים הכריזמטיים בחד"ש שתגובתו לסטטוס של אותה מ' זכתה לעשרות לייקים מחבריו לשמאל הרדיקלי, רובם גברים אשכנזים ופלסטינים-ישראלים. מתקפת הפייסבוק על הכותבת המתגזענת חושפת כמה תופעות מעניינות שחשוב לנסות ולהמשיג.

לפי יהודה שנהב מתקיים " קשר שתיקה" של שמאל-אשכנזים העוסקים רק בהיסטוריה ובהווה של המאבק הפלסטיני. זאת, מכיוון שלא משתלם מבחינת הדימוי והמעמד הכלכלי שלהם לעסוק בטרגדיה המזרחית. עיסוק כזה יפגע במרוץ ההתחזקות המעמדית של אשכנזים בישראל. מזווית אנתרופולוגית אפשר להציע ש"קשר השתיקה של האשכנזים בשמאל", עליו הצביע יהודה שנהב במאמרו, מייצג צד אחד של המטבע, שכן באזורים מסוימים וקולניים בשמאל מתקיימת מעין ברית או שיתוף פעולה בין השמאל האשכנזי לבין פלסטינים ישראלים.

אנה לולו, חד"ש, לוחמים לשלום, זרעים של שלום, עמותות למען השלום, למען הסכסוך והאקטיבסט, רחוב מסדה בהדר עליון בחיפה, סמינרים בחו"ל בחינם, חומוס ביפו, יפו, חומוס, להתלהב ממשרוע לילה, מרכז פרס לשלום, יאללה מנהיגים צעירים מהמזרח התיכון, כילמה מילה אחת ביום ועוד ידה של הברית נטויה.

בעולם שכולו אינטרסים, נניח שקיים רווח כלשהו עבור פלסטינים-ישראלים משיתוף פעולה עם האליטה האשכנזית, נאמר "מעל הראש המזרחי". אם אכן קיים "רווח", הוא נובע מהדחף המובילי של הקבוצה הפלסטינית-ישראלית להתקרב לעמדות הכוח (הלבנות). במקביל, ייתכן שאשכנזים חילונים מהשמאל יונקים מהפלסטינים לגיטימציה לקיום חף מדיסוננסים במזרח התיכון וכך אולי משהים עוד קצת את הפרדוקס הקרקוצקיניאני.

בנוסף, הברית המבוצרת בין אשכנזים ופלסטינים מייצרת עוד ועוד תקנים ומשרות בעמותות, סעיפי תקציב לגיוס משאבים ופרויקטים, ולקינוח – שולחת בחינם פלסטינים ופעילי שמאל לטיולים יוקרתיים באיזורי הכפר והפלך של אירופה המערבית מדי אביב וקיץ.

אבל יכול להיות שמדובר בכלל בסיבה מבנית שהצמיחה את התנאים לברית האשכנזית-פלסטינית: זו עובדה חברתית ידועה שאשכנזים – כקבוצה סוציולוגית – מגיעים לאוניברסיטה בקלות יחסית (מעמד מועשר בזכות הציונות, הורים שלא עברו הפגרה חינוכית, מערכת פסיכולוגית תומכת המייצרת עבורם דימויים חיוביים בתקשורת, בספרי ההיסטוריה בתיכון וכו').

מאמרו המעניין של יוסי שביט מ-1992 מראה שכבר בבתחילת שנות התשעים, לערבים ישראלים – למרות קשיים מרובים כמו גזענות מובנית (או היעדר תעסוקה גם בתור משכילים) – קיימת גישה חלקה יותר לאקדמיה. מספרית ויחסית לגודלם באוכלוסייה, ערבים ישראלים משכילים יותר ממזרחים. לפי שביט, מערכת החינוך הישראלית פלסטינית אינה מעורבת במערכת החינוך היהודית ישראלית והדבר מביא לאוטונומיה יחסית ולצמצום תופעות של הסללה והפגרה בקרב פלסטינים ישראלים.

אם כך ניתן לחשוב על האוניברסיטה עצמה כאתר שבו מתקיימת ברית אשכנזית פלסטינית בה למזרחים לא יכול להיות מקום כי הם לא כל כך נמצאים באוניברסיטה – גם כן מסיבות מבניות – בתור חוקרים, סטודנטים, מאזינים חופשיים וכו'.

היבט נוסף של "הברית" הוא שהפלסטינים נהנים ממעמד של מיעוט מוכר, כלומר מכירים בהם –אפיסטמית – כמיעוט. ואם הפלסטינים היפותטית היו מכירים במזרחים בישראל כמיעוט מוחלש זה עשוי היה לטשטש את הייחודיות של הפלסטיני כמיעוט יחיד ונרדף במזרח התיכון (מעניין לאור זה לחשוב על קציר הדמים הסורי והשפעתו על מיקומו של המאבק הפלסטיני בזירה העולמית).

עלייתו של הפלסטיני הקדוש

ספרה הידוע של מרי דאגלס “טוהר וסכנה” שתורגם לעברית ב-2010 הוא אנליזה תרבותית-אנתרופולוגית של ההקשרים והמשמעויות של לכלוך בתרבויות שונות בעולם. דאגלס מבקשת לאתר את האופנים שבהם תרבויות שונות מייצרות הפרדות בין טמא לטהור, נקי ומלוכלך וכו'.

בהשאלה מדאגלס, אני רוצה להציע כי הציר בו אשכנזים מדברים ומשוחחים על מזרחים הוא ציר שאכנה אותו "מגעיל מול נקי". אשכנזים – במיוחד מהשמאל – נגעלים מערסים, ומדמיינים אותם נעלמים להם מהנוף. היות שמזרחים ואשכנזים משתייכים כביכול לאותה דמוגרפיה יהודית, הצורך לייצר מחסומים בשביל למנוע קרבה וזהות משותפת הוא הגדול ביותר – כי לפי דגלאס, הקרוב ביותר הוא תמיד המאיים ביותר מבחינת טומאה.

לפיכך, אשכנזים מהשמאל ידברו על מזרחים בתור משהו מלוכלך שיש להעלים. אשכנזים מהימין ומהמרכז הקיצוני – שאינם מחוייבים לברית האשכנזית פלסטינית – ידברו על מזרחים בתור משהו יהודי-תמים ולא מאיים, כמו שביבי אמר לאוזניו של הרב כדורי זצ"ל "השמאל שכח מה זה להיות יהודים".

הציר בו ישראלים אשכנזים משוחחים על פלסטינים הוא ציר של "קדוש מול חייתי", או במילים אחרות ומוכרות "רוח/תרבות מול טבע". הימין והמרכז הקיצוני-סחי – המובל על ידי מנהיגים אשכנזים – ידבר על פלסטינים בתור חייתיים, מגעילים ומפחידים, ויבצע פעולות של דה-הומניזציה בשיח, כפי שמראה יפה טל ניצן בתזה שלה.

השמאל האשכנזי, לעומת זאת, מתייחס לפלסטינים בתור קדושים עליי אדמות. מבחינת השמאל האשכנזי, הפלסטיני הוא קמע של קדושה שכדאי להסתובב איתו, במסגרת דת זכויות האדם, המוסר השמאל-המודרני וכנסיות העמותות. אני יכול להעיד מנקודת מבט אישית על האופן בו פעילים אשכנזים חילונים בשמאל מתאכזבים תמיד לגלות בכל מיני אירועים שאני – רחמנא לצלן – לא פלסטיני, כלומר לא קדוש. או אז אני הופך לטמא, משהו שלא נמצא במקומו.

אחת הדמויות המוכרות המבטאות את הזרם האשכנזו-שמאלי "החילוני" – זה שמקדש פלסטינים – הוא פרופיל הפייסבוק של עמיר שיבי. כוונתי היא למים שבו מופיעה דמות של פלסטיני ישיש אשר מביט ישירות אל המצלמה ומעליו טקסט ששיבי הדביק, כביכול מפיו של אותו קשיש. המים מעלים את השאלה המזרחית הטמאה לנוכח השאלה הפלסטינית (התמיד קדושה).

בכל מקרה, נראה כי הברית האשכנזית פלסטינית בשמאל ממשיכה להתחזק – יש לה כבר שלוחה ברלינאית. לפי דיווחים שזורמים אליי מברלין, נראה כי קדושתו הזוהרת של הפלסטיני זורחת גם שם. פעילים ישראלים-אשכנזים שהיגרו לברלין התעניינו לאחרונה בלימוד ערבית מדוברת והוצע להם מורה דובר ערבית בניב סורי. הם סירבו ודרשו בתוקף, כנראה בשם הקדושה הפלסטינית, ללמוד "רק ניב פלסטיני".

 

תגים: אמנון רז קרקוצקין, המרכז הקיצוני, הפזורה החדשה, הרב כדורי, יהודה שנהב, יוסי שביט, מרי דאגלס, עמיר שיבי