"כי לנו יש אחד את השני / אנו, המעמד הבינוני"

by

בזיקה להתפתחויות הפוליטיות האחרונות ולעלייתה של מפלגת הבורגנים "יש עתיד", אני מביא את המאמר "מהפכה בורגנית" שנכתב לפני כחצי שנה. ימים יגידו אם הפגנתי אופטימיות מוגזמת – כרגע נדמה שכן. אבל אפשר לקוות שההיסטוריה לא נגמרת בז'ל של יאיר לפיד; ואחרי המהפכה הבורגנית והליצן שהעלתה אכן ייווצרו "תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה".

המאמר נכלל בקובץ "קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי [2011-]" שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת אריאל הנדל ואחרים. הקובץ כולל 90 מאמרים, שלהגדרת העורכים מבקשים להמשיג את המחאה החברתית של 2011, ואת השינויים שחוללה בסדרי השפה והמחשבה.

מהפכה בורגנית

מאז דעיכת הגל הראשון של המחאה החברתית בחורף 2011, הדגישו כמה מבקרים בשמאל את אופיה הבורגני ואת הפרופיל הסוציולוגי המבוסס של מנהיגיה. בין השאר טענו מבקרים אלה כי המפתח למחאה הוא "מצוקת האחוס"לים", תוך שימוש במושג שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג לציון האליטה הוותיקה (ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים לאומיים"). עודד היילברונר תיאר את המחאה כ"קרנבל של צעירי הבורגנות". יהודה שנהב הרחיק לכת וטען כי המחאה קידמה "שיח רפובליקני ניאו-ליברלי", ומשה צוקרמן התלונן כי "במשך כל המאבק לא דיברו על קפיטליזם", מכיוון שמעמד הביניים "לא רצה לצאת כנגד השיטה שהוא אמון עליה". איריס חפץ גרסה כי מובילי המחאה לא מרדו מעולם בסדר שהנהיגו הוריהם המבוססים: "בשביל מנהיגי הקיץ האחרון, המחאה היא ממש ההפך ממהפכה: במקום למרוד בדור ההורים, לוקחים ממנו את הלפיד ורצים הלאה".

זיהוי המחאה כתנועה המייצגת את שאיפותיו של "המעמד הבינוני" החל כבר בימיה הראשונים. התקשורת הצמידה לתנועה את הכינוי "מחאת מעמד הביניים" מראשיתה, והיא הוצגה כתוצאת התהליך המתמשך של "שחיקת מעמד הביניים" שחוקרים ואנשי ציבור התריעו מפניו במשך יותר מעשר שנים. גם דובריה של המחאה עצמה תיארו אותה במקרים רבים כקריאת מצוקה של מעמד הביניים, מה שהתבטא בשלטים שהונפו בהפגנות ובמאהלים ובנאומים שנישאו בעצרות.

בד בעת, גם מתנגדי המחאה – דוברי השלטון ומבקרים בלתי תלויים – תייגו את משתתפיה בקטגוריות המזוהות עם המעמד המבוסס – כלומר כבורגנים, תל אביבים ואשכנזים. זכורות למשל הטענות ש"כולם ברוטשילד עם סושי ונרגילות", או ש"פשוט סבתא שלהם לא הורישה להם דירה ב[רחוב] בזל".

נשאלת לפיכך השאלה: אם המחאה הציגה את עצמה מלכתחילה כמחאת מעמד הביניים, מדוע זיהוי זה הוטח במשתתפיה כהאשמה מעליבה? נראה שאחת הסיבות לכך היא שבנקודה מסוימת בקיץ, כאשר ההפגנות וערי האוהלים החלו לצבור תאוצה ולאיים על הלגיטימיות של הממשלה, עברו רבים ממשתתפיה לתאר את ההתרחשות כ"מהפכה". כמה שבועות אחר כך, כאשר התקוות לשינוי משמעותי של המערכת החברתית והפוליטית התפוגגו, הופנתה האשמה בכישלון לשיוכם המעמדי של מובילי המחאה. ביטאו זאת למשל כותבי הבלוג Young Ethiopian Students, שטענו כי "תביעות המחאה ביקשו ליצור אוטופיה ללבנים, ממנה הודרו האזרחים המדוכאים באמת", וש"ילדי רוטשילד" נמנעו מלגלות סולידריות רדיקלית עם ערבים, מזרחים ואתיופים – "הקבוצות היחידות שבלי שיוסדרו תביעותיהן הטבעיות, להיות בני אדם חופשיים, לא תוכל להיקרא שום תהלוכה, המונית ככל שתהיה – מהפכה".

ניתן למצות ביקורות אלה בטענה שהמחאה החברתית ביטאה את שאיפותיה של הבורגנות הישראלית. ומכיוון שהבורגנות היא המעמד השולט במשטר קפיטליסטי, סוכני המחאה לא שאפו באמת ובתמים לערער את המשטר, אלא לכל היותר לשפר את מצבם. ואכן, יש מקום לשאול: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בשפה מסורתית יותר: האם הפרולטריון אינו הכוח החברתי היחיד שיכול לחולל מהפכה?

בתגובה לטענות אלה, היו שטענו כי המחאה כללה גם קבוצות רבות שאינן שייכות לאליטה האשכנזית, ואף הצמיחה מנהיגות מזרחית וערבית במאהלים בפריפריה ובשכונות. נטען גם כי הזיהוי של המחאה כבורגנית מתעלם מפערים מעמדיים גדלים והולכים בתוך הקבוצה ההגמונית-לשעבר, ומהפיכתם של רבים מבני המעמד הבינוני, בעיקר צעירים, למשוללי עתיד כלכלי.

*

מבחינה זו, הן הביקורת על המחאה והן התגובות לביקורת יוצאות מאותה נקודת הנחה, שיש קשר הכרחי בין מידת הדיכוי למידת הרדיקליות, ולפיכך הן תולות את חוסר ההצלחה של המחאה להשיג שינוי פוליטי מהותי בקרבתם המעמדית של הסוכנים לזרם המרכזי של החברה. כנגד ההנחה הזאת אפשר להעלות כמה השגות. השגה מעשית תזכיר שגם מחאות שהובלו בידי קבוצות מודרות ומדוכאות כמו ערבים ומזרחים לא נחלו הצלחה של ממש ברמת ההישגים הפוליטיים. בכל מקרה, ספק אם אפשר להקיש מהכישלון של מחאה על מידת ההצדקה שלה.

יתר על כן, ביקורת שתרה תמיד אחר קולם של "המדוכאים האמיתיים" נשענת לא פעם על שתי דעות קדומות מנוגדות: מצד אחד על מודל נאיבי ורומנטי של שינוי חברתי, ומצד שני על תפיסה מטריאליסטית נוקשה של אינטרסים. היא מתעלמת מהניגודים החדים וממגוון האינטרסים בתוך "קבוצת המדוכאים" המדומיינת, ואף מהאפשרות שהשלטון הנוכחי מייצג גם רצונות אותנטיים של חלקים מתוך הקבוצות המרוששות מבחינה כלכלית.

הדימוי של מחאת המדוכאים גם לא מתאים לניסיון ההיסטורי. מאז אמצע המאה העשרים לכל המאוחר, מעטות תנועות המחאה ההמוניות במדינות מתועשות שלא הובלו על ידי המעמד הבינוני – בפרט תנועות הסטודנטים השונות משנות השישים ואילך. סדקים נוספים בביקורת זו מתגלים כאשר בוחנים את תנועת המחאה הישראלית בהקשר שבו פרצה – כלומר תוך התייחסות לתנועות מחאה ברחבי העולם לאורך שנת 2011 ו-2012. בין אם נתייחס למחאות שהתרחשו במדינות מערביות – ספרד, ארצות הברית, צ'ילה, קנדה ואחרות – ובין אם נכלול גם את המהפכות במזרח התיכון, נראה שרוב השחקנים הפעילים במחאות אלה השתייכו למעמד הבינוני ולא למעמדות המרוששים ביותר.

בעשורים האחרונים, על רקע הגלובליזציה ועם עלייתן של תפיסות פוסט-מרקסיסטיות להמשגת שליטתה של המדינה, צומח בקבוצות שמאל בעולם מגוון רחב של מודלים מהפכניים שאינם מבוססים עוד על התקווה למהפכה שתפרוץ מהמעמדות המדוכאים.

כך למשל, מחברי המניפסט Ceci n'est pas un programme מקבוצת Tiqqun יוצאים נגד הרדוקציה הכלכלית של תפיסות מרקסיסטיות שונות. במקום מעמד העובדים הם מבקשים להציב סובייקט רחב יותר הנושא לדבריהם את הדחף המהפכני. לפי המשגתם של מחברי המניפסט, הכוחות המתקוממים בימינו אינם נאבקים עוד נגד הבורגנות אלא נגד המבנה החברתי עצמו.לטענתם, המשטרים  המכונים "סוציאליסטיים", ובראשם ברית המועצות, לא שאפו לבטל את ההון אלא רק להעביר אותו לניהולו של המעמד העובד, ובכך בעצם להטמיע כל אדם במערכת קפיטליסטית טוטאלית. במקביל לכך, פנייתם של איגודי העובדים והמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה נגד המהפכות של שנות השישים והשבעים סימנה קרע בין הכוחות המתקוממים ובין "המסורת המהפכנית" עצמה, שהותירה אותם יתומים. כעת אין עוד זהות מהפכנית הנתונה תחת שליטתה של האימפריה; תחת זאת, המלחמה בין שליטים לנשלטים משסעת את נפשו של כל אחד מנתיניה.

אפשר להציע המשגה אחרת, המבוססת על מושג "המהפכה הבורגנית". שורשיו של מושג זה מצויים במחשבתם של כותבים ומנהיגים מתקופת המהפכה הצרפתית, ביניהם רובספייר (Robespierre) והאב סייס (Sieyès). אולם המשמעות הרווחת של המושג כיום נקבעה בעיקר על ידי מרקס, שתיאר את המהפכה הצרפתית כזו ש"ביטלה את הקניין הפיאודלי לטובת הקניין הבורגני". לפי מרקס, תמורה זו ביחסי הקניין הכינה את הקרקע למהפכה הפרולטרית העתידית, ולפיכך סכימת ההיסטוריה המרקסיסטית אינה מערערת על המשקל ועל הרדיקליות של המהפכה הבורגנית. מהפכה זו ניצבת כשלב היסטורי שכונן את יחסי הייצור הנוכחיים, כלומר את הפאזה ההיסטורית הנוכחית, אך דווקא בשל כך מטרתה של הפוליטיקה הרדיקלית היא לשנותו.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכבר איננו חיים בתקופתו של מרקס. לכאורה, גם המהפכה הפרולטרית-הקומוניסטית כבר קרתה. חלק גדול מן העולם כבר נשלט במשך המאה העשרים על ידי משטרים קומוניסטיים שתפסו את עצמם כתולדה של מהפכות פרולטריות. משטרים אלה קרסו ברובם עם התפרקותו של הגוש הסובייטי. אנו ניצבים לפיכך אחרי האוטופיה, ואחרי קץ ההיסטוריה. לא פלא שכלפי המפגינים שדרשו סוציאליזם וצדק חברתי הופנו לעתים תשובות בנוסח "כבר היינו שם. כבר ניסינו את זה".

בהתאם לכך, אם רוצים לשמר את הדחף הביקורתי נגד הקפיטליזם, אולי לא צריך להציב אותו בתוך תפיסה ליניארית של ההיסטוריה, אלא לתאר את התהליך המהפכני על בסיס סכימה היסטורית מחזורית, בנוסח הפילוסוף הנפוליטני ג'מבטיסטה ויקו (Vico). לפי ויקו, החברות האנושיות מתחילות את דרכן בברבריות ועוברות תהליכים מעגליים של עידון הדרגתי. לפני הגעתן לשלמות מתרחשת חזרה (ricorso) למצב פרימטיבי ראשוני, אך מצב זה הוא תמיד מעודן יותר מנקודת המוצא של המחזור הציביליזטורי הקודם. ויקו אפיין את ימי הביניים כ"ברבריות השנייה", המקבילה לברבריות הראשונה בראשית האנושות. העידן המודרני הוא לפיכך "העידן השני של האדם".

בתוך מסגרת מחשבתית זו, אפשר לפרש את גל המחאות העכשווי כתחילת סיבוב נוסף של המודרניות – מחזור מקביל למחזור שקדם לו, אך בוודאי לא זהה לו. ליקוי המאורות מ"עולם המחר" הקומוניסטי התחולל כבר לפני שלושה עשורים; אך מבחינה תודעתית, הצעירים משוללי העתיד ברחבי העולם מיואשים לראשונה גם מהקפיטליזם. הכלכלה הקפיטליסטית נסדקת, לאחר שהדבירה את כל מתנגדיה, באשמת הכשלים הפנימיים שבתוכה. אך עדיין אי אפשר לשער איזה מבנה כלכלי יחליף אותה.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית שעל פיה הקונסטלציה הנוכחית זהה לזו ששררה לפני עשרים או שלושים שנה. היא מתעלמת מההפיכה ההדרגתית של חלקים מהבורגנות למעמד מהפכני – אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים במערב בתקופתנו. נכון להיום, רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר שלהם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

אפשר היה להיווכח בדינמיקה הזאת בפזמון ששרה קבוצת מפגינים באחת הצעדות שנערכו לאחרונה:

מי שמאמין לא מפחד

את האמונה לאבד

כי לנו יש אחד את השני

אנו, המעמד הבינוני!

המלים "ולנו יש את מלך העולם", מהלהיט המקורי של אייל גולן, הוחלפו כאן ב"לנו יש אחד את השני". המעמד הבינוני מתקומם ומתייצב ללא מורא תוך אמונה בעתיד. אך יש לשים לב שההתקוממות הזאת כרוכה בוויתור על אחד המרכיבים שהיו המזוהים ביותר עם הבורגנות: האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית של התחרות הקפיטליסטית. במקומה מופיע אידיאל חדש של סולידריות. ה"אני" הבורגני הפך ל"אנו".

במובן מסוים טמון כאן היפוך מושלם ביחס למושגים הבסיסיים ביותר שלנו על מהפכה. בזמן המהפכה הצרפתית קבע האב סייס: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה הוא היה עד היום במערך המדיני? לא כלום. מה הוא מבקש להיות? משהו". סיסמתה של המחאה הנוכחית, לעומת זאת, יכולה להיות: "מהו המעמד הבינוני? משהו. מה הוא היה עד היום? הכול. מה הוא מבקש להיות? לא כלום". בשונה מהמעמד השלישי של תקופת המהפכה הצרפתית, המעמד הבינוני העכשווי אינו יכול עוד לחלום על הגמוניה בחברה. לא משום שהגמוניה כזאת היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שהאידיאולוגיה שלו היא כבר הגמונית. המעמד הבינוני הלך לאיבוד בתוך המשטר שיצר בעצמו, ונותר לו רק לשאוף לטרנספורמציה טוטאלית שתביא למערך חדש שעדיין לא ניתן לחזותו.

*

בקנה מידה גלובלי, ברור שהמחאה מבטאת את זעמו של המעמד הבינוני במדינות המפותחות כלפי בעלי ההון והאוליגרכיה הפיננסית, אך גם את חרדותיו נוכח תהליך הגלובליזציה המביא לנדידה של מקומות עבודה לסין, להודו ולכלכלות מתעוררות אחרות. סנטימנט זה מתבטא גם בגילויים מסוכנים של קסנופוביה, ולפיכך יש סכנה שמחאת המעמד הבינוני תפנה נגד הפרולטריון – הגלובלי והמקומי – המבקש להפוך בעצמו למעמד בינוני.

בהקשר הישראלי, אחת הסכנות המסתמנות בשיח המחאה בנקודת הזמן הנוכחית היא פנייה של הפעילים ממעמד הביניים נגד קבוצות מדוכאות ומרוששות יותר מהם – מזרחים, חרדים וערבים. נתניהו ואנשי האוצר אכן מלבים את העוינות כלפי הקבוצות "הבלתי יצרניות", כלומר הערבים והחרדים. השאלה שיש לשאול היא נגד מי יפנה המעמד הבינוני את חציו. האם תנועת המחאה תרחיב את מסגרתה ותאפשר לאופק המהפכני להתרחב ולהכיל קבוצות נוספות, או שתתבצר בתוך גבולותיה של הבורגנות הלבנה ותהפוך לתנועה ריאקציונרית במובהק?

עם תחילת קיץ 2012, ניכר כי שאלת המתח הבין-מעמדי בקואליציית המחאה מהקיץ הקודם מתחדדת, וכוחות פרולטריים (כגון מפלגת הפועלים דע"ם) מבקרים בחריפות את "מי שמדיר את הפועלים, ומי שמדיר את הערבים, [ו]סופו שהוא משרת את הימין". את הביקורת הזאת אפשר לקרוא בשתי צורות. באופן מסורתי, אפשר לקרוא אותה כעוד הצבעה על האופק המוגבל של מהפכה בורגנית. אבל אפשר גם למצוא בביקורת הזאת סימן לתהליך מואץ של חילופי משמרות מעמדיים שמתחולל בעקבות המחאה החברתית וכחלק ממנה. אפשר אולי לטעון כי התייצבותה של הבורגנות כסובייקט על הבמה הפוליטית היא שיוצרת עכשיו את תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה.

תגים: , , , , , ,

90 תגובות to “"כי לנו יש אחד את השני / אנו, המעמד הבינוני"”

  1. מתן ק Says:

    יש פה הרבה רעיונות יפים אבל גם הרבה בלגאן מושגי. עפרי משתמש במונחים "מעמד בינוני" ו"בורגנות" כמלים נרדפות, אבל צריך להבחין בין שני מובנים נבדלים (של שני המונחים) כדי לקיים דיון פוליטי רציני. במודל התיאורטי של "הקפיטאל" מרקס מבחין בין שני מעמדות בלבד: בעלי הון (או בורגנים) הם בעלי אמצעי הייצור; פועלים (או פרולטרים) הם נטולי אמצעי ייצור ולכן נאלצים למכור את כוח עבודתם. כפי שמציינים תכופות, בניתוחים ההיסטוריים של מרקס יש הרבה יותר ניואנסים ומישהו כבר ספר ב"מלחמת האזרחים בצרפת" 17 מעמדות שונים, כך שברור שמדובר במודל או טיפוס אידיאלי של קפיטליזם ושמרקס לא חשב שבפועל הדברים כל כך פשוטים.

    אפשר כמובן להגדיר את המעמד הבינוני שרירותית, כ"עשירונים 5 עד 7" או איזשהי שטות כזאת, אבל אז המחשבה שלעשירונים האלה דווקא יש איזו משמעות א-פריורית מופרכת מיסודה. לטעמי מעניין יותר להגדיר את המעמד הבינוני _פוליטית_, באמצעות המושגים של גראמשי, כעמוד התווך של ההגמוניה או המסה הקריטית שמאמינה שהמערכת עובדת בשבילה.

    במובן הראשון, ברור שהבורגנות היא האויב ושהיא לא יכולה להיות חלק משום מהפכה. במובן השני, ברור דווקא שלא יכולה להיות מהפכה בלי המעמד הבינוני. נדמה לי שבעזרת ההבחנה המושגית הזאת אפשר לפזר כמה מהערפילים שעוטפים את הפוסט.

    • דרור BDS Says:

      עפרי אילני: "ההתנפלות על דעם בשמאל הרדיקלי נעשית ממש פרועה וחסרת מעצורים. […כאן מופיעה דוגמה לא מתאימה לדעתי למשפט הפתיחה המתאר נכוחה את ההתרחשויות].
      חשבתי להצביע דעם. אחר כך חשבתי להצביע לבלד או חדש. אבל מתוך סולידריות עם אסמא אגרברייה-זחאלקה, ניר נאדר ופעילי דעם נגד ההתנפלות הפראית עליהם מצד השמאל האורתודוכסי, החלטתי להצביע דעם". (דף פייסבוק, תאריך יום הבחירות)

      מתן קמינר: "עפרי משתמש במונחים… אבל צריך… כדי לקיים דיון פוליטי רציני.
      …הבורגנות היא האויב – לא יכולה להיות חלק משום מהפכה. …מאידך, לא יכולה להיות מהפכה בלי המעמד הבינוני…ערפילים…".

      עפרי אילני: "בהקשר הישראלי, אחת הסכנות המסתמנות בשיח המחאה בנקודת הזמן הנוכחית היא פנייה של הפעילים ממעמד הביניים נגד קבוצות מדוכאות ומרוששות יותר מהם – מזרחים, חרדים וערבים… השאלה שיש לשאול היא נגד מי יפנה המעמד הבינוני את חציו. האם תנועת המחאה תרחיב את מסגרתה ותאפשר לאופק המהפכני להתרחב ולהכיל קבוצות נוספות, או שתתבצר בתוך גבולותיה של הבורגנות הלבנה ותהפוך לתנועה ריאקציונרית במובהק"?

      ***

      דיון פוליטי רציני. כך מציע לנו מתן קמינר וסיבותיו עימו. נכון להיום, את הדיון הפוליטי הרציני בצד היהודי מנהל היום מאיר עמור. תביעתו לרפורמה אגררית – תנאי הכרחי לדידו לצדק (אחד לכולם), לא מופיעה באף דיון, לא של הבורגנים, לא של מעמד הביניים, לא של המעמד הבינוני, לא של אף אחד פרט למתנגדים בעלי אוריינטציה מזרחית מובהקת (תראבוט, אחותי, המאבק לדיור ציבורי, המעברה, הלא נחמדים ועוד).
      בעזרת ההבחנה המושגית של מאיר עמור אפשר לפזר כמה מהערפילים, ערפילים שאת עטיפתם נוכחנו לראות, לקרוא, לשמוע, ובעיקר להסיק מסקנות, בדמות ההתנפלות על דעם בשמאל הרדיקלי שנעשתה ממש פרועה וחסרת מעצורים מצד השמאל האורתודוכסי.

      מאיר עמור, 2002: "בעיית האזרחות המזרחית-האשכנזית-הפלסטינית בישראל אינה יכולה להיות מנוסחת כהתנגשות של יחידות תרבותיות הומוגניות השומרות על ליבתן ללא שינוי. הקושי המרכזי בהגדרה של זהויות אישיות וקולקטיביות נעוץ במורכבות של הקשר וההשפעה ההדדית של ישויות פוליטיות רבות, למרות שהשפעה זו התנהלה ומתנהלת לעתים קרובות תחת מטרייה של דיכוי כלכלי ופוליטי, וניתן לומר אפילו קולוניאליסטי. זהותם של פרטים היא נתון דינמי משתנה ותדיר; לפיכך, אין נקודת זמן היסטורית או מבנית שבאמצעותה ניתן לבסס זהות קבועה ובלתי משתנה. אמירות אלה תקפות אף יותר באשר לזהויות התרבותיות של קולקטיבים כלשהם.
      […]
      האתגר העומד בפני החברה הישראלית כיום [2002] אינו ההכרה ברבגוניותה, שכן רבגוניות תרבותית כזו הינה עובדה חברתית והיסטורית. אימוצה של עמדה זו אינה מהווה עמדה פוליטית. השקפה פוליטית קובעת עמדה ביחס לעובדה הסוציולוגית של הרב-תרבותיות, על כן, אתגר פוליטי רלוונטי חייב להיות מנוסח באמצעות הדרך שבה מאפשרת רב-תרבותיות זו מצע ממוסד וחוקי של לקשרים הבין-תרבותיים של קהילות שונוןת, דרך הבטחת החירות והשייכות של כל אחד ואחד ממרכיבים אלו לחברת האזרחים".
      מתוך: "אזרחות ישראלית: מרב-תרבותיות לבין-תרבותיות". בתוך: מזרחים בישראל, ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 270-271.

      ***
      את שאלתו החשובה של אילני, "האם תנועת המחאה וגו'", שאלו ועדיין שואלים רבים מהמתנגדים לפורענות הציונית – שם כולל לשלל הפורענויות של המשטר הציוני. קביעתו של מאיר עמור – מזרחי אחראי – כי המאבק המזרחי חייב להיות מאבק אזרחי, כמו גם קביעתן של פמיניסטיות אחראיות שהמאבק הפמיניסטי חייב להיות מאבק אזרחי, כמו גם קביעתם של פלסטינים אחראיים שהמאבק הלאומי חייב להיות מאבק אזרחי, יכולה להוות גורם מאחד של כלל המאבקים למען צדק אחד לכולם.
      אך שאלתו של אילני מכשילה. היא מכשילה כי היא מניחה שקיימת תנועת מחאה אחת ואליה מצטרפים קבוצות נוספות. כרגע קיימות כמה קבוצות התנגדות לפורענות הציונית, כולל מחרימי שיתוף פעולה עם כל גורם ראקציונרי (ציונים, בורגנות לבנה וכו') בכל תנאי, כולל אלה הדוגלים בשיתוף פעולה עימם בכל תנאי, וכולל אלו הגורסים כי יש להכין תכנית פעולה לכל מצב אפשרי, החל מתרחיש קיצוני של שיתוף פעולה במידה ו"תרחיב את מסגרתה" וכלה בתרחיש קיצוני במידה ו"תתבצר בתוך גבולותיה". הקבוצה השלישית, האחראית, אליה משתייכים אילני, עמור, אסמא אגברייה ואחרים, תנסה, כמקובל בפוליטיקה, גם להבחין בין אויב ובין ידיד, וגם לשכנע כמה שיותר אנשים להפוך לידידים.

      ***

      מאיר עמור, 2002: "יהודי אסיה, אפריקה, והמזרח התיכון הפכו למזרחים בישראל באמצעות הכפפתם לקוד המזרחיות. שינוי חברתי שיביא לשינוי המאפיינים הסוציולוגיים של המזרחי פירושו פוליטיזציה של התנאים החברתיים אשר יצרו את המזרחים ואת המזרחיות המדומיינת בישראל. הבהרתו של תהליך כוחני זה ושינויו הדמוקרטי עשויים לתרום לחיזוק ולתיקוף האזרחות הישראלית". (שם, עמ' 269) וכדאי להשוות עם דברי בשארה על יושביה המקוריים – בעליהן של האדמות שנגזלו ע"י הפורעים הציונים, שהפכו לערבים-ישראלים בשיח הציוני והומשגו כפלסטינים אזרחי המדינה הציונית ע"י ההמשגה הדמוקרטית של בשארה.

      מאיר עמור, 2013: "אין ספק שהבחירות האחרונות הביאו לידי ביטוי את הטענה המרכזית שלי מזה ארבע שנים: שמרנות יהודית ישראלית זהו שם המשחק. זהו גם המשחק הפוליטי היחיד בישראל של היום. הכל (מותר) כנגד שינוי חברתי. הכל (רצוי) בעד שימור חברתי. שימור של הפריבלגיה האשכנזית. מי שצריך יותר הוכחה מכך צריך רק לראות איפה חל שינוי? חל שינוי בהגברת כוחו של המעמד האשכנזי בישראל ודבריו, מימין ומשמאל. כל הכבוד למחאה החברתית. היא הביאה את… נציגיה לבית הנבחרים. עכשו בואו נראה איך יאפו את השמרנות החברתית הניאו-אשכנזית שלהם. בנט, לפיד, יחימוביץ, גלאון: עם כוורת שכזו מי צריך לדבר על שמרנות? עם ישראל אמר את דברו. דבר ברור לגמרי.
      שני דברים חשובים נוספים. ראשית, "ניאו-אשכנזים" זהו מושג שהמצאתי לא מזמן. המושג בא לתאר את הפרקטיקה והתיאוריה החדשניות ביותר לגבי חלוקת העבודה האתנית בישראל, כפי שהיא נתפסת ומדוברת על ידי "הפריבלגיה האשכנזית" בישראל. אני רשום על פיתוחו התיאורטי של המושג. שנית, מה שעולה מהבחירות הוא שהימין היהודו-ישראלי, ובראשו נתניהו וליברמן, לא ירדו מהבמה בשקט. תגובת הנגד (הריאקציה) של הימין עדיין לפנינו. האתגר המשמעותי ביותר למה שקרוי בישראל דמוקרטיה עדיין לפנינו".

      ***
      אסמא אגברייה: "מי שמדיר את הפועלים, ומי שמדיר את הערבים, סופו שהוא משרת את הימין".

      במאמרה המצויין של איריס חפץ -פעולת המחיקה הכפולה של דעם, העוקץ – מצהירה המחברת כי גם היא, בניגוד לפרשנויות המוטעות, שייכת לקבוצה השלישית, הקבוצה האחראית: "רבים מחברי וחברותי בשמאל המזרחי ובשמאל בכלל חושבים שהצבעה לדעם היא בזבוז קולות, מכיוון שזו לא עברה את אחוז החסימה ורחוקה ממנו גם הפעם, ומכיוון שדעם לא מציעה משהו חדש שחד"ש לא מציעה: כלומר, שתי המפלגות מטשטשות את ענין הזהות ומתייחסות רק למעמד, כאילו איכשהו יוצא במקרה שרוב העניים ומעט הזכאים לתעודת בגרות הם פלסטינים ומזרחים. שלא כמוהם, אני לא רואה זאת כבזבוז…
      קולות יגיעו לדעם גם ממצביעים לשעבר של מרצ, חד"ש והעבודה, ואולי אפילו קדימה או התנועה או איך שלא קוראים לזה עכשיו – מפלגות שבראשן למעט חד"ש עומדת אשה. כלומר, מצביעים יהודים שיכולים לדמיין לעצמם מתן קול לאשה פלסטינית".

      טעות רווחת בקרב רבים מחבריה של איריס חפץ היא כי אין הבדל בין דעם לבין חד"ש. מי כמו האשכנזים תומכי חד"ש יודעים זאת, ואלה אכן ניסו לטשטש בכל דרך את ההבדלים הרעיוניים ביניהן, כשהאמצעי העיקרי, ואני אטען אף היחיד, הוא המנעות מדיון פוליטי ענייני. (ציטוטים ע"פ דרישה, איני עוסק בחיסול חשבונות). דיון פוליטי ענייני ניהל עמור – לאחר שהבחין בעבר, כמקובל בפוליטיקה, בין אויב ובין ידיד – כאשר ניסה לשכנע את דידי רמז, מצביע דעם מוצהר, להפוך לידיד.

      דידי רמז: "מאיר, אני מסכים עם רוח הדברים לחלוטין… עם זאת, אני רוצה להצביע על הבעייתיות בטרמינולוגיה. לדעתי, היא מסיטה את השיח מהעיקר. ומקלה על המיקוד ״בעדתיות״. אינני חושב שמדובר בעיוורון, אלא ברגישות. אני אשכנזי בזהותי התרבותית והאתנית, נולדתי לתוך זהות זו. במשך השנים הצלחתי להשתחרר מהאליטיזם, ההתנשאות והשמרנות שאפיינו רבים מחבריי לזהות, אבל אינני מקבל חפיפה מלאה בין הזהות לבין מאפיינים אלה. אני רוצה לתמוך בגישה המהפכנית הזו, אבל אינני רוצה להתנער מזהותי. זה קשה כאשר נעשה שימוש בשם של הזהות שלי [ניאו-אשכנזיות] כדי להגדיר את אויבי המהפכה".

      מאיר עמור: "דידי שלום לך, פריבלגיה אשכנזית היא מוסד חברתי, פוליטי וכלכלי בישראל. הזדהות אישית היא נושא אישי. אם אינך חלק מהמוסד החברתי הזה אין לך שום סיבה להזדהות איתו. אני מוקיר ומעריך את תרבות היידיש היהודית, אין לי שום בעיה עם זהות יהודית מזרח אירופאית, צפון אמריקאית, צפון אפריקאית או אתיופית. אשכנזים ומזרחים הם צברים. האשכנזיות והצבריות נוצרו בישראל. זה חלק מהפוליטיקה הישראלית".

      ד.ר: "אני חושב שהרעיון הוא חשוב, אולי הכי חשוב, ואני רוצה לפתוח את האוזניים של אחרים להקשיב לו. אני לא חולק עליך מהותית, רק מנסה להסביר את המחסומים, הרגשיים במהותם, של חבירה לנוסחה כזו".

      מ.ע: "זוהי אמירה פוליטית לא ניתוח פסיכולוגי. הדרך הבטוחה ביותר להסיט דיון פוליטי לנתיבים חסרי משמעות הוא להפוך את התוכן שלו לטענה פסיכולוגית. לעובדה שיש "וועדות קבלה" ליישובים קהילתיים הנתמכים על ידי המדינה, ויש קב"א בצבא יש משקל פסיכולוגי, בעיקר לאלה הנדחים על ידם. אבל עצם קיומם של מוסדות אלה הוא קיום פוליטי. המטרה שלהם היא פוליטית. ההתכחשות לסוציולוגיה ולפוליטיקה שיוצרות עיוותים אישיים ואנושיים היא חלק מהבעיה. היא לא יכולה להיות חלק מהפתרון. התכחשות מתעקשת לקיומה של פריבליגיה אשכנזית בישראל או חוסר הרצון להכיר במציאות של עיוות היסטורי, היא חלק מהפריבלגיה האשכנזית. ההתכחשות היא עצם מעצמה של הפריבליגיה האשכנזית בישראל. אי אפשר להבין את ההתכחשות כבעיה פסיכולוגית של הפרט אלא כבעיה פוליטית. זו בעיה פוליטית . על כן הגישה הפסיכולוגיסטית היא כלי במאבק נגד שינוי חברתי. את זה צריך להבין ולהפנים. המבין/ה יבין/ה".

      ד.ר: "מה שמובן מאליו לך, לאו דווקא מובן בכלל לאחרים".

      מ.ע: "דידי, אני פתוח לכל הצעה. תציע אמירה המכילה את התוכן הזה מבלי לעורר את הרגשות הקשים. בבקשה. אני מקשיב (קורא). ממתין. תודה".

      ד.ר: "פעם שאלתי אישיות מרכזית בבל״ד, מה יהודי צריך לעשות כדי לשתף פעולה במאבק. הוא אמר: ״קודם כל תצהיר שהציונות היא תופעה אימפריאליסטית קולוניאליסטית ואתה מתכחש לה ככזו. אחר כך נדבר.״ לא הצהרתי ולא דיברנו".

      מ.ע: "עם כל הכבוד לאישיות המרכזית בבל"ד אני אומר לך שיש ניתוק בין המציאות הכלכלית והפוליטית בישראל לבין המורשת התרבותית של יהדות מזרח אירופה. האם אתה לא יכול להבין שלמציאות הפוליטית חברתית בישראל יש מעמד עצמאי? האם הטיעון הזה הוא כל כך מסובך? אתה לבטח מבין את ההיסטוריה השונה שנחוותה על ידי יהודים שונים אשר הגיעו לישראל. מה כל כך מסובך כאן להבנה? תגיד לי? האם יש לך ניסוח אחר לסטטוס שפירסמתי? בבקשה. אני ממתין. אל תתחמק מהדיון באמצעות שאלה שאלה נוספת. הבמה כולה שלך. כתוב את שעל ליבך. הרי אני כתבתי ואתה לא מרוצה. עכשו כתוב אתה משהו שאולי אוכל לקבל. בבקשה".

      ד.ר: "אתה מבקש ממני תחליף למושג אשכנזי, ואני מודה בפניך שאין לי. הודיתי לך על האתגר וביקשתי לחשוב על פתרונות".
      (שם)

      ***

      על ההדרה ממוקדי הכח של מה שמכונה מחאה של כל מי שאינו ציוני-אשכנזי מצידם של הציונים-אשכנזים נכתב כבר רבות. למען הסר ספק, מרצ היא בין המדירים – אני רואה בראשיה ובתומכיה איום אסטרטגי. מאמרו של אילני מלפני חצי שנה הוא מבוא לחזונו של מאיר עמור שהתפרסם ב'העוקץ' – "המרחק בין דעם ופוליטיקה מזרחית". חזון זה עוקף את תנועת חד"ש משמאל, ומציע דרך לשיתוף פעולה מזרחי-פלסטיני-פמיניסטי, דרך שתנועת חד"ש זנחה בבחירות האחרונות, ורבים הטוענים שמעולם לא הייתה לה. גם תנועת תראבוט, המודעת למגבלותיה של חד"ש, התחמקה מלתת מענה ראוי מדוע היא נשארת וממשיכה לתמוך בגורמים ראקציונרים.

      אין להתפלא אפוא כי מתן קמינר הגיב כך למאמרו של עמור: "מאמר יפה. עם זאת, לא הבנתי למה דעם תופסת מקום כל כך מרכזי בניתוח, מעבר לעובדה שהיא מפלגת שמאל רדיקלי שטרם התייצבה מאחורי המאבק המזרחי".
      אין להתפלא איפוא כי חררדו לייבנר כותב: "אינני חושב שחזית כזאת יכולה לצמוח סביב ארגון קטן ומתבדל כמו דעם, המתעקש להתמודד בבחירות בנפרד פעם אחר פעם ומוריד לטמיון אלפים בודדים של קולות בלי להתקרב לנדרש לעבור את אחוז החסימה ובלי לחפש שותפויות".
      הסיבה היא פשוטה: ייתכן כי יבוא מי ויפריך את השמועה הלא מבוססת שתפסה אחיזה בקרב תומכי חד"ש האשכנזים אותה ניסח לייבנר: "חד"ש היא עדיין הדבר הקרוב ביותר והבסיס שבלעדיו לא תיתכן חזית כזאת בעתיד".

      הגמוניה גברית אשכנזית. לא רק אצל הציונים. גם אצל חד"ש. בפאראפרזה על דברי חנין זועבי אפשר לומר: המזרחיות והפלסטיניות יתוו את הדרך, ותומכי חד"ש הגברים-אשכנזים יצטרפו אליהם. לא להיפך. ימים יגידו אם תומכי חד"ש האשכנזים הם אויב – חלק מהבורגנות הלבנה, או ידיד – חלק מהקבוצה האחראית בהם לוקחים ולוקחות פעילי ופעילות דעם בראשות אסמא אגברייה.

      גילוי נאות: חשבתי להצביע בל"ד. אחר כך חשבתי להחרים את הבחירות. אבל מתוך סולידריות עם אסמא אגרברייה-זחאלקה, ניר נאדר ופעילי דעם נגד ההתנפלות הפראית עליהם מצד השמאל האורתודוכסי, החלטתי להצביע דעם.

      • יניב Says:

        ואללה דרור, התגובות שלך נורא מתישות, אבל בהחלט שוות קריאה. החכמתי שוב. אם היית קצת חוסך בציטוטים ומסתפק בהפניות וסיכומים היית עושה לנו חיים יותר קלים.
        (כן, כן, אני יודע. למה לעשות חיים קלים למי שגם ככה החיים שלו קלים ועטופי פריבילגיות וזה. מה לעשות שאלה מרבית האנשים שיש להם זמן לקרוא אותך).
        נ"ב – בבקשה אל תענה כאן בתגובה עם ציטוטים. זה יהיה ממש מרגיז.

  2. דרול Says:

    קודם כל אני צריך להכות על חטא בפומבי, אחרי שב2011 ,לא חסכתי את שיבטי מהמחאה החברתית.
    היום אני חכם יותר, לפחות מהבחינה הזאת ואני יודע שההתעוררות הייתה מוצדקת, היא פשוט חסרת מודעות פוליטית ותבונה והכוונה, אבל ההתקוממות של האנשים הייתה במקומה, ונשאה לבסוף את פרותיה בדמות נצחונה של "יש עתיד".

    מה שנראה לי, שבאותו קיץ לפני שנתיים, אנשים התקוממו ולא ידעו נגד מה הם מתקוממים.
    הם לא התקוממו נגד הקפיטליזם – כיוון שהיו קפיטליסטים בעצמם. הם לא התקוממו נגד הכיבוש או האפליה העדתית , כי אלו לא עיניינו אותם. הם לא התקוממו נגד האוליגרכיה של האקדמיה והתקשורת ובתי המשפט, כי אלו היו בשר מבשרם, אף על פי שאלו לאבאמת שירתו אותם.

    הם התקוממו נגד ביבי בקול ענות חלושה, כי ביבי הוא די כמוהם, הוא אשכנזי, הוא משכיל , הוא חילוני. הוא הרוויח את הכסף שלו לבד , ובוודאי לא נולד במשפחת הון-שלטון.
    לכן המחאה התמסמסה אז, כי אנשים לא ידעו נגד מי הם מוחים, אבל בת המודע שלהם הם מחו נגד הקבוצות האנטי הישראליות והאנטי דמוקרטיות כמו חמולת א-סאנע שקיבלה אלף חמש דונם של אדמות מדינה בחינם, כמו חמולת עובדיה יוסף שחיה בפאר ובמותרות על חשבון מדינה, שהיא מטיפה נגדה.

    הבורגנים הפגינו למעשה נגד משטר החמולות, למרות שלכאורה, החרדים והבדואים יותר "מדוכאים" מאשר צעירי רוטשילד או באזל. המחאה הייתה נגד מה שבאמת פוגע במעמד הביניים והוא הניצול הציני של הדמוקרטיה הישראלית על ידי ראשי חמולות, שכוחם הוא למלא את הקלפיות באספסוף של בורים, נחשלים ופרימטיביים, שמעיקר הדין, לא היה צריך להעניק להם זכות בחירה.

    ולכן היום אנחנו רואים את התחלת הניצחון של המחאה החברתית , בדמות יאיר לפיד ו"יש עתיד" , שמפנים את הזרקור אל הפינות האפלות של המערכת הפוליטית, לא כדי "להציל את הנחשלים" , אלא כדי להציל את המדינה מיד הנחשלות.

  3. יוסי Says:

    (דרול הקדים אותי וכתב בערך את אותו הדבר, רק יותר קולח :-))

    יש הסבר לתופעת המחאה הבורגנית שלא נוגד את האקסיומה "המדוכאים ביותר הם בעלי האינטרס החזק ביותר למחות". אבל בשביל לקבל את ההסבר צריך לצאת ממסגרת של תורת מעמדות נכונה, לא כמו זו של מרקס:

    http://mises.org/journals/jls/9_2/9_2_5.pdf

    ההסבר הוא פשוט מאוד: אתה מניח שהמדוכאים-ביותר הם העניים-ביותר, אבל לא תמיד העניים ביותר בחברה נתפשים, בעייני עצמם או בעייני אחרים, כמדוכאים/מנוצלים ביותר. במיוחד במדינת הרווחה הדמוקרטית, רבים מהעניים חיים חיי תלות במדינה. לפחות בבחינה שטחית של המצב הם עשויים לראות את עצמם כקבצנים המקבלים נדבות מהמעמדות הגבוהים. הדינמיקה הזאת יוצרת אצלם את התודעה (שקרית או לא שקרית, זה נתון לוויכוח ותלוי נסיבות), שהם נמצאים במקום הראוי להם בסולם ההצלחה הכלכלי, הרבה פעמים בגלל שזה מה שהמנהיגים הסקטורליים שלהם מלמדים אותם, ולכן הם לא מוחים.

    הדינמיקה שנוצרה, גם בישראל וגם בארה"ב ואולי גם במדינות דמוקרטיות נוספות, היא של סוג של ברית בין האוליגרכיה הפוליטית-כלכלית ובין המעמדות הנמוכים. המעמדות הנמוכים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה ובתמורה מספקים תמיכה פוליטית לאוליגרכיה. האוליגרכיה הפוליטית מפיקה את המשאבים הכלכליים הנחוצים לקניית הפרולטריון, ע"י מיסוי המעמד הבינוני. רבים מאנשי המעמד הבינוני מוכנים לתת לגיטימציה לסידור הזה משום שהם גם כן נהנים מפריבילגיות של אקסקלוסיביות שמונפקות ע"י המדינה, למשל סוגי רישוי שונים (עריכת דין, רפואה וכו') או מהסיבה הפרוזאית שמשלוח ידם הוא מתן לגיטימציה לשיטה (ראה למשל כמה מהתורמים לבלוג הזה, אנשי צבא, מורים וכו').

    כמובן שמערכת כזאת מצריכה איזון מאוד עדין וברגע שהמערכת יוצאת מאיזון אפשר לראות "מהפכות בורגניות" כדוגמת לפיד. גם רבות מהתנועות הבדלניות באירופה ובארה"ב הן בליבן "מחאות בורגנים" וגם במידה והפרולטריון הגרמני ימרוד נגד החילוץ הכלכלי של מדינות דרום היבשת—על גבו—זו תהיה "מחאה בורגנית". אלו פשוט אנשים שמרגישים שהם בהמות משא של אוכלוסיות לא פרודוקטיביות. ברבים מהמקרים התחושה הזאת עיוורת לפריבילגיות שמאפשרות את הפרודוקטיביות שלהם, למשל החקלאי היהודי יאשים את הערבים בשאיבת כסף מהביטוח הלאומי, בלי להכיר בכך שאת הפרודוקטיביות שלו הוא חב למדינה שהפקיעה את האדמות ושאר זכויות מהערבי שהוא מבקר. כנ"ל לגבי השופט שמרגיש שהוא מאוד תורם למדינה אבל בפועל הוא קיבל מונופול על פתרון סכסוכים באזור הגאוגרפי של המדינה, ולאזרחים אין ממש ברירה למעט להזדקק לשירותיו. אבל במקרים רבים אחרים התחושה של הניצול היא מוצדקת, למשל כשמדובר באנשי תעשיה שאיננה מוגנת ע"י המדינה.

    • mafyahu Says:

      ליוסי
      לכאורה נכונה האבחנה שלך לגבי הברית של האוליגרכיה השלטת ובין המעמדות הנמוכים הניזונים מהקיצבאות הממשלתיות הנגבות כמיסים ממעמד הביניים "הבורגני" (בורגני במרכאות כי הוא כולל גם הרבה מאוד שכירים בשוק הפרטי והציבורי ברמות השכר הבינוניות והבינוניות-מינוס וצאצאיהם: ובקיצור – משלמי המיסים שאינם חלק מהפלוטוקרטיה).
      אבל כדאי לדייק. הברית היא בתוך האוליגרכיה עצמה (שהיא, לשם נוחות ההגדרה, 5% הגבוהים בסולם החברתי, מחציתו העליונה של העשירון העליון), בגלל שהמנהיגים של המעמדות הנמוכים הם כבר מזמן חלק מהמעמד העליון: הרב יוסף ומשפחתו והרבנים הספרדיים, מנהיגי החצרות החסידיות האשכנזיות – כל אלה עשירים מופלגים, ולצידם, או קצת מתחת, המנהיגות הפוליטית והתקשורתית של המפלגות החרדיות. ובערך כך גם בציבור הערבי: ראשי החמולות העיקריות והשולטות והצמרת הפוליטית, שאו שנולדו לעושר גדול או בינוני או שצברו אותם במהלך "השירות הציבורי".
      כל אלה מגייסים את המוני הקולות של המעמדות התחתונים תמורת הפרוטות (יחסית) של הקצבאות למיניהן המחולקות בציבור היהודי. ובערך את הקיצבאות האלה מזרימה הממשלה גם למצביעים שמגייסים הבוסים של הציבור הערבי. כולם מגייסים קולות למען המשך קיומה של המערכת השלטת. ראה את היציבות המדהימה של המפלגות הערביות ומיעוט המצביעים למענן. הססטוס קוו נשמר למופת. מכיוון שהמשחק הפוליטי הציני הזה הוא יותר בוטה במגזר הערבי, הוא גם יותר שקוף, והבוחרים הערביים נוטים עוד פחות מהיהודים לשתף פעולה עם מנצליהם בפועל שהם מייצגיהם לכאורה.
      ולא לשכוח שלפלוטוקרטיה השלטת יש שליטה בעוד שלושה ציבורים חשובים:
      1. החלק הפרוטקציוניסטי של העובדים המאורגנים: אלה של חברת חשמל, מקורות ונמלי הים והתעופה, או המצביעים המאורגנים של התעשייה האווירית ששדה המשחק שלהם הוא הפריימריס של הליכוד או של העבודה.
      2. ברור שחלק בלתי נפרד מהאוליגרכיה ומהחשובים שבמשרתיה הם הפעילים של האינטליגנציה הליברלו-שמאלית, באקדמיה, בתקשורת וגם בתחומי האמנות, בין שמדובר בסוג הניאו ליברלי, ובין שאלה הניאו מרכסיסטים או הפוסט מודרניים. חלק ניכר מהם, אגב, משחקים בפוליטיקה המקומית את המשחק של הפלוטוקרטיה האמריקאית והאירופאית (וזה תמורת תשלום, באמצעות הקרנות, והעמותות והמכונים שהן מתחזקות פה) . זכור כמה מהר נצמדו האחרונים לעטיניה של המחאה בקיץ 2011 ומצצו ממנה את לשדה, את הספונטיות ואת האותנטיות, ובעצם סירסו אותה ועיקרו את עוצמתה תוך שימוש בחיבוק הדוב של התקשורת הממוסדת ובנשיכת הנחש של הפרופסורים והדוקטורים של "צוות המומחים".
      ואין צורך להתבלבל: לא מדובר בהמונים. האליטות האלה לסוגיהן, המפרפרות את כולנו, מונות כמה עשרות אלפי ראשי/ות משפחה ובני משפחותיהם. חצי מהעשירון העליון, זה אומר 350 אלף נפש. כולל תינוקת וילד, נערה וגבר, אשה וזקן.

      • יוסי Says:

        הי מפיהו, אני מסכים עם כל האבחנות שלך, עם ההבהרות הבאות:

        לגבי ה"הסכם" בין האליטות למעמדות הנמוכים, אני מתכוון ליכולת של ראשי החמולות למיניהן לגייס תמיכה, כפי שאתה כותב. כמובן שלא תמיד מדובר בהסכם מחושב והדדי בין הראיס לצאן מרעיתו, אלא לעיתים בהתניה מגיל צעיר, הונאה, שטיפת מוח וכו'. אבל עדיין הבריתות שרירות וקיימות.

        טיב היחסים בין הראיסים לבין עצמם, שאתה טוען שהם בעלי ברית אחד של השני, הוא כמו טיב היחסים שמרקס טוען ששורר בין בעלי הון קפיטליסטים: אחים עוינים זה לזה שמשחקים משחק סכום-אפס. יש להם סולידריות למעמד שלהם כשליטים, אבל הם לא נאמנים אחד לשני באופן ספציפי.

        יחד עם זאת, חשוב להבין שהמעמד הבינוני בישראל נדרש לשלם מחיר גבוה (לכאורה) לא בגלל שהוא כזה פראייר אלא בגלל המבנה הייחודי של הממלכתיות הישראלית. הוא לא יכול להשיג עסקה טובה יותר. זאת משום שהסידור הפוליטי בישראל-פלסטינה הוא כזה שיש טוענים אחרים לכתר שמציעים סידורים פוליטיים אלטרנטיביים (בעיקר הערבים, אבל גם מתנחלים משיחיים), ולכן מחיר קניית השקט של גורמים שלפחות באופן תיאורטי פחות מחויבים להסדר הנוכחי, היא יקרה. זאת לעומת מדינות אחרות בהם המדינה עצמה פחות מאוימת. למשל: נניח שהחילונים משתגעים ואומרים לערבים ולחרדים שמחר יגיעו אוטובוסים לאסוף את צעיריהם לבקו"ם, אז האחרונים יכולים לומר: "אוקי, אם כך, אז אנחנו רוצים לחיות במדינה ברשות החמאס". זה יהיה כאב ראש די גדול להסביר בעולם למה יש כל-כך הרבה גורמים בדמוקרטיה היחידה במזה"ת שרוצים להחליף אותה בסידור פוליטי אחר, ולכן החילונים עד כה ידעו מתי לא לעבור את הגבול שבו המיעוטים יתחילו להתנגד באופן אקטיבי לממלכתיות שהיהודים בני המעמד הבינוני הם המרוויחים העיקריים שלה. לחילופין אם הערבים יתגייסו בהמוניהם אז גם כן זו תהיה חתירה תחת הסטאטוס קוו הציוני, מכיוון אחר, של "מדינת כל אזרחיה". אז החילונים ממולכדים. או במילים אחרות, מעמד הביניים הישראלי הוא המרוויח העיקרי מקיום ישראל כמדינת אפרטהייד, אז שישלם וישתוק. לא טוב? אז אפשר לפרק את המדינה ולהקים מדינה ערבית בלי גיוס חובה ובלי תשלום מסים (אחוז המס ברוב מדינות ערב הוא מאוד נמוך אם לא אפס). סט האופציות המצומצם הזה הוא אולי "לא פייר" לדור הצעיר של המעמד הבינוני שבאמת לא ביקש את רעתו של אף אחד, אבל זה היה ברור מלכתחילה שהמפעל הציוני יהיה כרוך בעלויות גבוהות.

  4. ניב Says:

    תודה על הפוסט המעניין, וגם לכותבי התגובות.
    כמה הערות קצרות:

    אני חושב שלמודל של מחזוריות אנושית מברבריות לציוויליזציה אין שום בסיס או תימוכין אמפיריים, זו מין פנטזיה שמלווה את המודרניות (ולמעשה מכשירה אותה), ולטעמי, גם אחת החולשות הגדולות של הרבה מהתאוריה המרקסיסטית. תיקון מועיל למודל הזה ניתן לדעתי בספרו של דרידה "רוחות רפאים של מרקס", ובמחקרים שבאו בעקבותיו, שם מוצעת המשגה שאינה מודרניסטית באופיה וששוללת מכול וכול את רעיון "קץ ההיסטוריה".

    אחד המאפיינים של הגלובליזציה וההפרטה הוא הפיכת האזרחים לצרכנים ופגיעה בזכויות האזרחיות שלהם (אפשר לומר שהפרטת משאבי המדינה משולה להלאמת הבצע). נראה שהפגיעה הזאת דרבנה רבים ממעמד הביניים בישראל לשינוי תודעתי לעבר תודעה מיעוטית, כלומר לאימוצה של ה"פוליטיקה של הזהויות" שמאפיינת מיעוטים בחברה (חרדים, ערבים, גמלאים). אבל המעבר אינו מושלם, ומעניין לראות איך לפיד עבר מפוליטיקה של זהויות ("אנחנו ש"ס של מעמד הביניים") לפופוליזם טהור עם התקדמות הקמפיין שלו.

    כיבוש העולם בידי הבורגנות לא נחנך רק במהפכה הצרפתית אלא במקביל לה גם במהפכה התעשייתית בבריטניה ובכיבוש העולם בידי האימפריה שלה. יכול להיות ש"אהבת המהפכות" של הרדיקלים מחלישה אותם, יתרה מכך, יכול להיות ש"מהפכות" הן דווקא חלק מהמבנה המשברי של הקפטיליזם (Just Do It), ומוטב לפעול במקומן ליצירת סולידריות ולשינוי תודעתי ארוך זמן בתוך המנגנון; לשפץ את הבית במקום להחריב אותו (האם יש לנו מודל עדיף על דמוקרטיה? האם נרצה לוותר על ליברליות? האם יש ליברליות ודמוקרטיה לא קפיטליסטיות?).

  5. יהושע Says:

    עפרי! כרגיל יוצא מן הכלל! מכל הדברים אני רוצה לברך אותך על החיבור של המאמר למסורת היפיפה של ה-18 בבורמייר…. יש מקום לדבר עוד על המוקיון הלואי-בונפרטי לפיד…

  6. עומר Says:

    השאלה הכי משמעותית עכשיו היא אם מפלגת העבודה תסכים להיות אופוזיציה אמיתית (כלומר – לתאם עמדות עם החרדים לגבי שאלת הגיוס) או שתיסחף גם היא בגל של ה"שוויון בנטל".

    סביב השאלה הזאת יש פוטנציאל אדיר. אם העבודה תקבל על עצמה את התפקיד הקשה וכפוי הטובה הזה, היא תוכל להצדיק בדיעבד את ההתעקשות המתמשכת של שלי יחימוביץ' (וגם של תנועת המחאה) להתעלם מהשאלה הפלסטינית. בשביל המיליטריזם הישראלי זה יהיה ממש מכה מתחת לחגורה.

    עזבו, סתם פנטזיה.

    • נועם א"ס Says:

      אולי פנטזיה, אבל פנטזיה מבריקה. גדול.

      • עומר Says:

        תודה נועם.

        פשוט, כמו שבזמנו המחאה היתה מעין ירידה של השיח הפוליטי אל הרחוב, ואז בקיץ האחרון קרה כמה פעמים שהיו במקביל שתי הפגנות – אחת של השלטון עם התימות של שוויון בנטל וכו', ואחת עממית יותר –
        ככה עכשיו יש הזדמנות לשיח של המחאה לעשות את הדרך ההפוכה, מהרחוב לכנסת, לשמור על הפיצול הזה בין האגף הימני של המחאה שתפס את השלטון (לפיד, ובמידה מסויימת בנט) לבין האגף השמאלי שלה שהופיע כאופוזיציה פרלמנטרית.

        מותר לקוות בקול שהעבודה (ובאופן אחר – מרצ) תסכים לקחת על עצמה את התפקיד הזה?

      • דרור BDS Says:

        ח"כ ניצן הורוביץ: "ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי מתעלמת בצורה בוטה מהחלטת בג"צ שפסל את חוק טל, וממשיכה להפלות בין דם לדם. כנראה שדמם של שותפיו הקואליציונים של נתניהו סמוק יותר בגלל האינטרס הפוליטי של הקואליציה הבאה. השירות הלאומי "המשמר", נועד לשמר את הקואליציה בלבד.
        מרצ שהגישה את הבג"צ נגד חוק טל כבר לפני עשור, תמשיך להילחם למען שוויון בנטל. מרצ היא המפלגה היחידה שמתחייבת לא להיכנס לממשלת האי-שוויון הזו בשום מצב. לנוכח החלטת הממשלה מהבוקר היינו מצפים להכרזה דומה גם ממפלגות המרכז שדיברו גבוהה-גבוהה על השוויון בנטל".
        http://meretz.org.il/%D7%97%D7%9B-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5-%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94-%D7%9E%D7%A6%D7%A4%D7%A6%D7%A4%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%91%D7%92%D7%A6-%D7%95%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%99/

        זהבה גלאון, בתגובה למכתב של טוביה פלד – הנהלת הפורום לשיויון בנטל.
        "קיבלתי בתודה את פנייתך.
        סיעת מרצ הניחה על שולחן הכנסת ה-18, כמו גם בכנסות קודמות, הצעת חוק המבקשת לבטל את חוק טל וזאת במטרה להביא לשוויון בנטל. מספר מחברי המפלגה אף נמנים על העותרים לבית המשפט העליון בעניין זה. חברי הסיעה בכנסת אף פעלו במשך השנים כנגד הארכת תוקפו של חוק טל תוך טענה שאין בחוק הזה ולו פתח אחד לשוויון בכל הנוגע לחובת השירות בצבא".
        http://www.shivyon.org.il/Default.asp?sType=0&PageId=62644&FragmentId=268286

        במפלגת העבודה עדיין יושב פושע מלחמה (בנימין בן אליעזר), עוד אחד פרש ברגע האחרון למקום הראוי לו – מפלגת פושעי המלחמה, ועוד ליצן שהצהיר בזמנו שיעזוב הכל אם יידרש ויתגייס למילואים. אמר 2011 ועשה 2012.
        אז לא, אסור לקוות בקול רם. זוהי הסחת דעת ושיתוף פעולה עם הפרופגנדה הציונית.

      • עומר Says:

        תודה דרור על ההפרכה הזריזה לגבי מרצ. לגבי העבודה – בינתיים ארשה לעצמי בכל זאת לקוות.

      • דרור יהדות התורה Says:

        מי שמקווה לטוב מהציונים מתאכזב.
        עפרי אילני: "אפשר לקוות שאחרי המהפכה הבורגנית והליצן שהעלתה אכן ייווצרו תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה".

        מי שמאמין לא מפחד ולא מתגייס.
        העיתונאי החרדי מנחם קוליץ: "אם הוא [הליצן] לא יירד מהעץ, הוא ימצא את עצמו מחוץ לקואליציה. במקרה שהממשלה תנסה להעביר חוק לגיוס החרדים תהיה התנתקות מהמדינה, והתהליך שהחל בשילוב חרדים צה"ל ובשוק העבודה ייסוג. מטרתו [של הליצן] לא תושג, אלא ההיפך יקרה, והציבור החרדי יחזור להסתגר בתוך עצמו. עברנו את פרעה, את מרצ עם שלומית אלוני ואת טומי לפיד נעבור – נעבור גם את יאיר לפיד".
        מתוך: החרדים יוצאים לקרב: נתנגד לגיוס, יהיה עימות קשה
        http://news.walla.co.il/?w=/2686/2611122

        ההתקוממות האזרחית המיוחלת תבוא רק כאשר מסה קריטית של אזרחים תאבד את אמונה בלגיטימיות של המשטר הציוני. קבוצות שונות של אזרחים המכונות מיעוטים בתקשורת הציונית – חרדים, מזרחים, ערבים, קיצוניים משני הצדדים – יפוררו אט אט את הלגיטימיות של המשטר ואת הלגיטימיות של המיעוט הציוני-אשכנזי לכנות את עצמו בכינוי 'החברה הישראלית' כמו גם לכנות את האינטרסים שלו בכינוי 'האינטרסים של מדינת ישראל'.

        השאלה הכי משמעותית עכשיו היא האם מפלגת העבודה תסכים להיות אופוזיציה אמיתית (כלומר – לתאם עמדות עם בל"ד ורעם-תעל לגבי שאלת החרמת הבחירות) או שתיסחף גם היא בגל של "רק לא ביבי" כפי שהציעו מרצ וחד"ש.
        סביב השאלה הזאת יש פוטנציאל אדיר. אם העבודה תקבל על עצמה את התפקיד הקשה וכפוי הטובה הזה, היא תוכל להצדיק בדיעבד את ההתעקשות המתמשכת של שלי יחימוביץ' (וגם של תנועת המחאה) להתעלם משאלת החרמת הבחירות הציוניות בדומה למרצ ולחד"ש. בשביל מה שמכונה השמאל הישראלי זה יהיה ממש מכה מתחת לחגורה.

      • עומר Says:

        אולי מה שהכי חשוב זה שתהיה הצטרפות עממית "שמאלנית" להפגנות של החרדים נגד הגיוס.

      • עומר Says:

        יעקב ליצמן התראיין היום בבוקר ברדיו "קול ברמה".

        רוב הראיון הוקדש להתרעמות על נפתלי בנט ונטישתו את החרדים, אבל אותי תפסו שתי התייחסויות מעניינות למפלגת העבודה. הראשונה: המראיין (לא זוכר את שמו) ציטט נתונים שלפיהם רוב בוחריו של יאיר לפיד גרים במקומות מבוססים, ואגב כך התייחס לנאום הבכורה של מרב מיכאלי בכנסת, וציטט ממנו – "רק הפריווילגיים ביותר בחברה דורשים השתתפות בנטל השירות, זה שמביא אותם לעמדות הכח והמפתח בשלטון ובכלכלה הישראלית".

        ההתייחסות השניה היתה של ליצמן עצמו, שבסוף הראיון זרק רמז עמום על זה שמתבשלת כניסה אפשרית של יחימוביץ לקואליציה יחד עם החרדים.

        ככה שאפשר לעשות לפנטזיה הפרועה שזרקתי פה לפני חודש מודיפיקציה מפתיעה: אולי תקום קואליציית ליכוד-עבודה-חרדים, שהציר המרכזי שלה יהיה התנגדות לשוויון בנטל!

        האפשרות הזאת עדיין נראית די הזויה, אבל היא בכל זאת מסקרנת. כי צריך לזכור שכשמדברים על "שוויון בנטל" בעצם מדברים על המחאה. השוויון בנטל הוא הדרך של השלטון לנכס את השיח של המחאה וכך למסמס אותו. אז קואליציה שסובבת סביב אי-שוויון-בנטל היא בעצם עלייה של המחאה לשלטון.

        ביבי בעיני מסוגל לאפשרות כזאת. הוא אופורטוניסט-פרגמטיסט שיבחר באפשרות שתשאיר אותו בשלטון במינימום נזק. המכשול העיקרי בפניה הוא ששלי יחימוביץ' נמצאת במלכוד: מצד אחד היא לא יכולה להרשות לעצמה להיכנס לממשלה בלי לקבל את האוצר, ומצד שני היא לא יכולה להרשות לעצמה לקחת את האוצר ולאכול את הדייסה הריחנית ששטייניץ השאיר אחריו. מה עושים? א ברוך.

      • ofrilany Says:

        עומר בתור חוזה הקואליציה הזאת שלי יחימוביץ צריכה למנות אותך לשר האוצר

      • דרול Says:

        עומר,
        מה שיש לליצמן , אין לשלי.
        לליצמן יש את הרבי מגור שביום שאחרי, ימשיך להגיד לכל חסידיו האומללים ללכת ולהצביע ג'.
        לשלי ב"יום שאחרי", תהיה רק אופציה אחת, לתת לעצמה בעיטה, לפני שיעיפו אותה לכל הרוחות.
        לכן, מה שטוב לליצמן, רע ליחימוביץ'.
        יחימוביץ' עכשיו נמצאת במצב רע, היא לא הביאה הרבה מנדטים, היא לא גרמה לנפילת ביבי.
        רק דבר אחד יכול לעזור לה, להישאר באופוזיציה בזמן שכל יריביה – לפיד, מופז וליבני חוברים לנתניהו.

        היא לא תוותר על זה, בשביל שלומה ורווחתה של חסידות גור.
        http://bshch.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_6897.html

      • עומר Says:

        לא תודה עפרי. אני מוכן להיות הרב הראשי האשכנזי.

      • ofrilany Says:

        🙂

      • דרור BDS Says:

        מאמר יפה של אמנון לוי על חשיבות ההתקרבות הפוליטית בין יחימוביץ לחרדים. כמוך, הוא טועה בדרך (כניסה לממשלת זדון) אך מדייק במטרה.
        http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4349920,00.html

        יחימוביץ נמצאת במצב מצויין. לאחר שנפרדה בהקלה מגורמים שניסו לחבל במפלגה וכשלו בנסיונם זה, גם שאר הקולות הדורשים ממנה להצטרף לממשלת הזדון יתפוגגו כעלה הנידף ברוח. אבן הנגף היחידה שתמנע קואליצית שמאל-ערבים-חרדים הייתה ונשארה המפלגה הציונית מרצ, הידועה במלחמתה בחרדים ובערבים (עקב היותה ציונית ותומכת בשוויון בנטל). הצטרפות לחרדים בהפגנות נגד מה שמכונה גיוס לכולם הוא רעיון חשוב שיש לקדמו ולהפיצו ברבים.

      • עומר Says:

        נראה לי שאנחנו די מסכימים, דרור. גם אני כמוך מעדיף לראות את העבודה באופוזיציה. מה שכתבתי על ממשלת ביבי-עבודה-חרדים היה ניסיון לנתח את הממד הסימבולי של הדברים, שגם לו יש חשיבות בעיני.

  7. אייהוד Says:

    ז'ל זה הג'ל של הבורגנים?

  8. מרקסיסט דוגמטי Says:

    מרקס חזה את מהפכת האוהלים
    The lower middle class, the small manufacturer, the shopkeeper, the artisan, the peasant, all these fight against the bourgeoisie, to save from extinction their existence as fractions of the middle class. They are therefore not revolutionary, but conservative. Nay more, they are reactionary, for they try to roll back the wheel of history. If by chance, they are revolutionary, they are only so in view of their impending transfer into the proletariat; they thus defend not their present, but their future interests, they desert their own standpoint to place themselves at that of the proletariat.

    The “dangerous class”, [lumpenproletariat] the social scum, that passively rotting mass thrown off by the lowest layers of the old society, may, here and there, be swept into the movement by a proletarian revolution; its conditions of life, however, prepare it far "more for the part of a bribed tool of reactionary intrigue.

    Manifesto of the Communist Party

  9. יניב Says:

    תודה על הניתוח המעניין. באמת הרבה תובנות מרתקות ויפות – ללא קשר לנכונותן. נדמה לי שכמה מהן גם נכונות. וחלקן – לא. כמו שאתה בעצמך כתבת בהקדמה, נדמה שהפגנת אופטימיות מוגזמת.
    הפראפרזה על דברי האב סייס מבריקה, והיא נכונה אולי בהתייחס לאידיאולוגיה, אבל בהתייחס לעניינים מטריאליים, ובסופו של חשבון, הם אלה הקובעים (לפי מרקס וממשיכיו וכן כלכלנים אחרים), הפראפרזה צריכה להיות הפוכה – "מהו המעמד הבינוני? לא-כלום. מה הוא היה עד היום? הכול. מה הוא מבקש להיות? משהו".
    בדיוק מכיוון שהאידיאולוגיה השלטת היא אידיאולוגיית המעמד הבינוני (בורגנות, אינדיבידואליזם, ליברליזם, הומו אקונומיקוס), אך בד בבד מבחינה מטריאלית המעמד הבינוני מאבד את נכסיו, החומריים וגם הרעיוניים – הוא מבקש למחות על ירידתו מהמעמד שהיה "הכול" (כלומר חזות הכול, ההגמוניה), ולחזור להיות. מה להיות? זאת אינו יודע ("משהו"), מכיוון שלכאורה – ורק לכאורה – הוא עדיין הכול (האידיאולוגיה השלטת). אך למעשה – כך מרגישים נציגיו היטב – הוא איננו.
    נדמה לי שזו תופעה כלל-עולמית. בישראל עם הייחודיות הפרטיקולריות שלה נצמדים לזה האשכנזיות החילונית (והלאומיות) של המעמד הבינוני – היהודי.
    במונחים מרקסיסטיים אפשר לומר שמה שמתפרץ כאן הוא המתח בין התשתית למבנה-העל, אך עדיין ישנה תאימות יחסית בין יחסי-הייצור לכוחות הייצור. כאשר יתגלע המתח בין האחרונים (אם יתגלע) – תבוא מהפכה.

    ועוד עניין – הניסיון לאכוף סדירות על ההיסטוריה הוא חביב, אך כל סדירות כזו היא כמובן עניין פרשני בלבד, בין אם הסדירות ליניארית, מחזורית, או אחרת. ההיסטוריה כאוטית כמו החיים עצמם. אולם דווקא כאן יש מקום לאופטימיות, משום שזה מה שישמר את הדחף הביקורתי כלפי הקפיטליזם – החיים, על הכאוס שבהם והדחפים שבהם, כל עוד הם לפחות לא יאולפו ויוכנסו לתוך מכונת הייצור המשומנת, יוותר בהם דחף ביקורתי.

    • ofrilany Says:

      תודה יניב, הניסוח המחודש שלך של הפרפראזה באמת מעולה, הרבה יותר מדויק וקולע מהניסוח שלי. מצד שני, אנחנו יודעים עכשיו דברים שלא ידענו אז. הינשוף של מינרבה וכל זה.

  10. mafyahu Says:

    ליוסי, (לא היה מקום להגיב בשרשור הקודם),
    ברור שאתה צודק באשר לטיב היחסים בין הראיסים, אלה המגייסים את הקולות של המעמדות הנמוכים, ובין עצמם. לא מדובר בברית כרותה אלא בהסכם שבשתיקה שבה כל צד משחק את תפקידו. המכנה המשותף לראיסים ולבוסים הוא הפוליטיקה של השינאה, שהם משתמשים בה ברוחב יד. דוגמא מצויינת היתה רק לאחרונה כאשר המיליונר לבית לפיד הסתייג מיצירת "גוש חוסם" עם אחת מבנות חמולת זועבי העשירה, שגם לה לא חסר כלום בתחום של עידוד השינאה: לא מזמן היא הצהירה ב"הארץ" ש"הישראלים (היא התכוונה ליהודים) לא יודעים מהי אהבת מולדת". ברור שהפוליטיקה של השינאה מנצחת (בינתיים) ויוצרת רמות גבוהות של גזענות בשני הצדדים. הגזענות בצד הערבי,אגב, גבוהה במדרגה שלמה מהגזענות בין היהודים, לפחות לפי סקר מ-2010 של המכון הישראלי לדימוקרטיה, שאינו חשוד בנטיות ימניות:
    http://www.themarker.com/misc/1.574294
    רמת ההתנגדות הגבוהה ביותר לשכנים "אחרים" שנרשמה בציבור היהודי, היתה 46% – לשכנים ערביים. היא היתה נמוכה מדרגת ההתנגדות הנמוכה ביותר שנרשמה בציבור הערבי – 48% שמתנגדים לשכנים שהם פועלים זרים (50% מהערבים מתנגדים לשכנים יהודים). זאת אומרת: הגזען היהודי הנורא ביותר, הוא פחות גזעני מהגזען הערבי הנאור ביותר. אז כשמדברים על אפרטהייד, כדאי להודות לאל שמי שמפעיל פה את האפרטהייד הם היהודים, ולא הערבים.
    אני לא מסכים עם הקביעה שלך שמעמד הביניים הישראלי הוא ,"המרוויח העיקרי" ממצב המלחמה המתמשך בין העמים, שאתה קורא לו "מדינת אפרטהייד": המיסים, ישירים ועקיפים, כבדים בגלל תקציבי הביטחון המנופחים, וליהודים יש גם שירות צבאי סדיר ממושך ועשרות שנות שירות מילואים. לא בדיוק פנאן ולא בדיוק רווח.
    המרוויחים העיקריים מהמצב פה הם הספונסרים של הפוליטיקאים של השינאה, יהודים וערבים, "ימין" ו"שמאל". הספונסרים האלה יושבים במעצמות המערב והמזרח ובמדינות הנפט הערביות. הסכסוך היהודי-ערבי הוא אחד הגורמים החשובים לכך שעבור 140 ליטרים של נפט (חבית) הפורץ מהאדמה בעלות קרובה לאפס הם יכולים לגבות 100 דולר שכמעט כולם רווח נקי, ואחר כך להחזיר את הכסף למערב בדמות תשלום על חימוש ונשק: כל תושב ממוצע של המזה"ת צורך נשק בכמות העולה על פי עשרה, לעומת כל תושב ממוצע בכל אזור אחר בעולם.

    • יוסי Says:

      מפיהו אכן אין פוליטיקה שאיננה מבוססת על עוינות כמו שאמר קארל שמיט שמוערץ בבלוג הזה.

      אני קורא למדינת ישראל מדינת אפרטהייד לא מתוך שיפוט ערכי אלא פשוט בגלל שזה המצב הנוכחי. זו מדינה שתחת שליטתה נמצאות קבוצות אוכלוסיה שונות שכל אחת מהן נתונה תחת משטר חוקי שונה. יכול מאוד להיות שערבים הם יותר גזענים בממוצע מיהודים ישראלים ושמדינה ברשותם תהיה גם כן מדינת אפרטהייד.

      לא טענתי שהמעמד הבינוני היהודי "מרוויח" במובן שהוא צוחק כל הדרך אל הבנק כשכל האחרים עושים את כל העבודה הקשה אלא במובן שהוא הגיע למצב כלכלי וחברתי סביר, הרבה בזכות יכולותיו ועבודה קשה, אבל גם בכוח הזרוע. המשך הקיום החברתי הזה קשור בצורה ישירה מאוד להמשך קיום ישראל במתכונתה הנוכחית, ולכן המעמד הזה מאוד רגיש לסוגית המשך המסגרת הפוליטית כמו שהיא, ומוכן לשלם את המחירים (מיסים, שרות צבאי) שנדרשים על-מנת לשמרה.

      • mafyahu Says:

        יוסי,
        בעניין ישראל כמדינת אפרטהייד, תרשה לי לצטט את הפרופ' נועם חומסקי. כדרכם של אנשים שמדברים המון (ראה גם לייבוביץ המנוח), גם חומסקי צודק לפעמים. בכל הקשור להשוואה בין המשטר הדרום אפריקאי ובין המשטר בישראל, היתה לחומסקי הבחנה שקשה מאוד לערער עליה: בעוד שהמשטר בדרום אפריקה היה זקוק לשחורים לצורך קיומו, אין לישראל שום צורך דומה בפלשתינים. חומסקי העז לומר את האמת הפשוטה הזאת למארחיו אנשי החמאס בעזה בביקורו האחרון שם, ממש לא מזמן, והוסיף בהקשר הזה: "על הפלשתינים להתמודד עם העולם כפי שהוא, לא כפי שהיו רוצים שהוא יהיה". ומה שנכון לפלשתינים, בטח תסכים איתי, נכון גם לגבי מי שאינם פלשתינים. יש בוודאי חוגים אצלנו שנוח להם להגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד לכל מיני צרכים הקשורים לפוליטיקה של השנאה, אבל זאת התמודדות עם עולם מדומה, ולא עם העולם כמו שהוא, ופרחים לחומסקי.

        http://bepleshet.wordpress.com/tag/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%A2%D7%96%D7%94/,

      • Flenser.Steel Says:

        מדינת ישראל אינה מדינת אפרטהייד. האויב הערבי בשטחי יו״ש אינו נתון ברובו (שטחי A ו-B) לשליטה אזרחית ישראלית. בשטחי C חיים כ-40 אלף ערבים – וגם הם לא חיים בצורה שאפילו קרובה לאפרטהייד של דרא״פ… ואם מדובר על השליטה הבטחונית הישראלית המלאה בגדה, אז גם לזה אין לזה שום קשר לאפרטהייד.

      • יוסי Says:

        מאפיהו,

        אני לא קשור למילה "אפרטהייד" באופן מיוחד, אני לא חושב שישראל ודרום-אפריקה של האפרטהייד הן באותוה המצב, ואני בטח לא רוצה "להפיץ שנאה". השתמשתי במילה כי היא הקרובה ביותר לתיאור המצב בישראל שאני מכיר. אם אתה רוצה להציע מילה אחרת—בבקשה.

        ד"א כל העניין הזה הוא מחוץ לדיון המקורי שלנו, אבל בהקשר לעניין המקורי, שים לב לצורך של הישראלים מהמעמד הבינוני להגן על המוניטין של המדינה שלהם, בעלות של תעצומות נפש, הרבה יותר מאנשי מעמד בינוני אחרים בעולם, ושוב זה מדגים את מה שכתבתי עליו למעלה. אולי ניתן לסכם ולומר שציונים בני המעמד הבינוני בישראל נלחמים במאבק הירואי נגד החוק השני של התרמודינמיקה.

  11. אבישי Says:

    ליוסי
    שיעורי המס במדינות העולם כולל מדינות ערב זמינים בויקי.
    כדאי ולו רק לצורך הדיון לנסות לדבוק בעובדות

    • יוסי Says:

      אבישי יש דברים שלא ברורים רק מהסתכלות ברשימה יבשה בויקי והיא שלא משנה מה החוק אומר, באופן מסורתי ערבים לא מקפידים על תשלום מס הכנסה (או מקפידים לא לשלם מס הכנסה) ולא רק בישראל, אלא גם במדינות "שלהם". סוציולוג מקצועי היה כותב משהו על חולשת השלטון המרכזי במדינות מפולגות מבחינה אתנית שנוצרו באופן מלאכותי ע"י כוחות זרים ושיש בהן אוכלוסיות גדולות עם אלמנטים נומדיים. וגם על כך שמשטרים לא דמוקרטיים מצליחים פחות לאכוף חוקי מיסוי לעומת משטרים דמוקרטיים.

      • יוסי Says:

        רשימה טובה בנושא: http://www.guardian.co.uk/commentisfree/2010/aug/23/why-taxes-low-arab-world

      • mafyahu Says:

        יוסי,
        התגובה פה מתייחסת לתגובה שלך למעלה בעניין ה"אפרטהייד". אני לא יודע עד כמה הערותיך על הציונות ועל המעמד הבינוני מכוונות כלפי, בבחינת ניחושים מלומדים, אז רק שתדע: היחס שלי למושג "ציונות" הוא אדיש למדי, שכן למיטב הבנתי היא סיימה את תפקידה (בהצלחה) כשקמה פה מדינת היהודים. ובאשר ל"מעמד הבינוני", אני לא רואה את עצמי שייך אליו משום בחינה, כלכלית, חברתית או אחרת, לא מזדהה עם ערכיו היחודיים, ומעולם לא הצבעתי בעד שום מפלגה שמקובל לייחס אותה לאותו מעמד. מה שכן, העם שאני משתייך אליו הוא החביב עלי מבין העמים שאני מכיר, מסיבות אישיות לגמרי (אם זה לא היה המצב הייתי מחפש ואולי מוצא לי מקום אחר לשבתי), ונדמה לי שהוא כבר חטף במהלך ההיסטוריה די השמצות ודיבות מכל מיני חוכמולוגים שטופי שנאה. וקצת יצאו לי מהאף כל אלה שממשיכים את העבודה הזרה הזאת גם עכשיו, בלי הבדל דת, גזע, לאום, מין, השכלה או השקפה פוליטית.

      • יוסי Says:

        מאפיהו, ההערות ממש לא מכוונות אליך, ובטח שלא נגדך, ואפילו לא נגד ציוני המעמד הבינוני באופן כללי. אלו סתם דעות ניטרליות שלי לגבי מצבו של הסקטור הזה. יש לי סימפטיה רבה למצוקות שלו. ובנוגע למילה אפרטהייד הייתי רציני, אם יש לך מילה טובה יותר, לתיאורו של המשטר החוקי תחת השלטון הישראלי, אשמח לשמוע.

    • דרול Says:

      ראיתי פעם שבמדינה אפריקנית מסויימת, שכר המינימום גדול פי עשרים מהשכר הממוצע, או משהו כזה.
      רק מלמד אותך כמה נותונים פורמאליים באמת שווים.

  12. רועי Says:

    אני מסכים, אולי, להלך הרוח שרואה בבורגנות מין שעמומון לבן, מנומס וחסר השראה. אבל אם לחשוב ברצינות על איזו מערכת כלכלית-חברתית מאפשרת כיום את החיים הנעימים ביותר, אני חושב שהתשובה היא ברורה. כל המדינות שהיינו רוצים לחיות בהן, או להדמות להן, הן מדינות בורגניות לעילא ולעילא: שווייץ, הולנד, שוודיה, קנדה, ארה"ב, ניו זילנד, וכיוצא בהן. גם בעולם ה"צבעוני", המדינות שנעים לחיות בהן הן בורגניות: דרום-קוריאה, טאיוואן, הונג-קונג.

    יש לזה סיבה – עם כל חוסר השוויון שתמיד נלווה לקפיטליזם, אין לאנושות כיום מערכת מוצלחת יותר לחלוקת הון בלא לפגוע אנושות בכושר הייצור והצמיחה. מדינות שניסו כל מיני מודלים אחרים הן מדינות פח מוחלטות: רוסיה, מצרים, ארגנטינה, מקסיקו, פקיסטאן, וכל היבשת האפריקנית.

    יש רעיונות מעניינים למודלים חדשניים, שיעבדו בעתיד כשנהיה במצד של post scarcity (מין כלכלת "מסע בין כוכבים"), אבל האנושות עוד לא שם. במיוחד ישראל, מדינה קטנה שלא צריך לצפות ממנה לחדשנות בשום תחום, לא צריכה לבזבז זמן על מציאת מודלים יצירתיים. אפשר בכיף להעתיק את כל מה שעושים בניו-זילנד.

    • נטליה Says:

      "כושר הייצור והצמיחה" – ?

      ייצור של מה? צמיחה של מי? מי מייצר? אנשי המדינות "הבורגניות", או אנשי "מדינות הפח"? האם יש קשר בין היותה של מדינה "מדינת פח" לבין היותה של אחרת "בורגנית"?

      • רועי Says:

        כל מה שאת רומזת לו נכון – ייצור לא שוויוני, צמיחה לא שוויונית וכלכלה שרחוקה מלהשיג צדק במובן החברתי. אבל – זה הטוב ביותר שהאנושות מסוגלת להשיג כרגע. את יכולה לתת דוגמא של מדינה לא בורגנית שטוב לחיות בה?

        ככל שנתאפק מלכפות "אי-בורגניות" על הכלכלה, כך נחיש את הצמיחה למצב של ייצור רובוטי, שבו רוב-רובם של המוצרים יהיו זולים מספיק כדי לאפשר כלכלה שונה לגמרי (אם כי זה בגדר מדע בדיוני שאני לגמרי מתחייב עליו 🙂 )

      • רועי Says:

        *שאני -לא- מתחייב עליו

      • דרור BDS Says:

        ישראל היא בין המדינות המובילות בעולם בתופעת "תפיסת הקרקעות" (Land grabbing), בה ממשלות וחברות פרטיות ברחבי העולם תופסות שטחים חקלאיים במדינות עניות יותר לצרכיהן הכלכליים – ואשר מומחים מזהירים כי היא בעלת השלכות סביבתיות וכלכליות חמורות על המדינות העניות. כך עולה ממחקר שפורסם בשבוע שעבר, לפיו התופעה התרחבה בשנים האחרונות ליותר מ-60 מדינות עניות.
        ארצות הברית, בריטניה וסין הן המדינות המובילות את התופעה. לצידן ברשימה גם מדינות קטנות יותר, ובהן ישראל.
        http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1917257

        מה שהופיע בעיתון המודפס ולא הופיע באתר האינטרנט הוא אחוז שדידת הקרקע של כל מדינה מסך כלל הקרקעות התפוסות. ארה"ב ראשונה עם שדידת 9.7% מסך כל הקרקעות השדודות. ישראל היא החמישית עם שדידה של 4.7% מהקרקעות, לא כולל את השטחים מעבר למה שמכונה הקו הירוק.

        עכשיו בוא וספר לנו למה כל כך נחמד לחיות במדינות בורגניות.

      • דרול Says:

        אל תצפה שנטליה תענה לך על איזושהי שאלה של טעם.

      • נועם א"ס Says:

        לשאלה של רועי יש טעם של חצי מנה פלאפל ששכחו בבגאז' של האוטו לפני שנה וחצי. גם אם נעזוב את זה שלביטוי "מדינות שטוב לחיות בהן" אין שום משמעות (טוב למי? יש כמה אנשים שחיים מעולה בערב הסעודית) ונניח את הגדרת "השכל הישר" (הכוזבת: "חיים טובים" = כמה שיותר זוגות נעליים בארון), עדיין הדרך היחידה שאפשר לשאול את השאלה הזאת ברצינות בלי להקיא קצת בפה היא להוציא אותה מחוץ לכל הקשר היסטורי, כלומר לנתק אותה מהמשמעות היחידה שכן יכולה להיות לה – המשמעות הפוליטית: *כל* המדינות הבורגניות ש"טוב לחיות בהן", כולל המאורות "הסוציאל-דמוקרטיים" הגדולים בסקנדינביה ו"הנמרים" המזרח-אסייתיים, חייבות את "החיים הטובים" שלהן להון-גזל קולוניאליסטי של מאות שנים וביסוס אלים של יחסי כוח כלכליים דכאניים עם חלקי העולם ש"לא טוב לחיות בהם". ללא הזהב מדרום אמריקה, העבדות מאפריקה והריסוק של הודו, הערים במערב אירופה לעולם לא היו עוברות את רף המאה-אלף איש, החלקאות בארה"ב לא הייתה היום יותר מכמה משקי-בית מדורדרים מהסוג שמתקיים כבר אלפי שנים, וילדים בני 11 באנגליה היו עדיין גוררים קרוניות פחם 400 מטר מתחת לאדמה. אין שום בסיס אחר ל"הצלחת" המערב והבורגנות למעט אלימות חסרת בושה וחסרת כבוד שמונפה בהצלחה לכדי פרויקט העצמה-עצמית בקנה מידה כלל עולמי. שום "דמוקרטיה", שום "חברה ליבראלית וחרויות פרט", שום "מדע מודרני", שום "קידמה" ושום "חיים טובים" לא מתאפשרים ולא היו מתאפשרים ללא המימון הנדיב לכל הפרויקטים הנפלאים האלו באדיבות הדריכה השיטתית על כל מי ומה שרק אפשר לדרוך עליו. הציונות היא אחת הדוגמאות המתומצתות ביותר של "ההצלחה" הזאת.

        כל הדמגוגיה הזאת על "תראו איך הצלחנו" במערב כאילו שבקצה של כל סניקר בחנות בשדרה החמישית או בהיי-סטריט בפריז ובאנטוורפן לא נמצא קנה של רובה שמכוון לפרצוף של איזה כושי בן 15 באפריקה, עולה על העצבים בעיוורון התהומי שהיא מתעקשת להמשיך לייצר ולהלל ("אבל זאת עובדה – אנחנו חיים יותר טוב!". והפלוצים של מארי אנטואנט הריחו יותר טוב). רציתם גלובליזציה וסחר חופשי כלל-עולמי? ברכותי – קיבלתם, ועכשיו עובדי הכפייה בקונגו וילדים עבדים בנפאל הם הבעיה שלכם, אישית – *זאת* המשמעות הפוליטית של גלובליזציה ו"סחר חופשי", לא המבנה התיאורטי האקראי שאיתו מגיבים ב"ארץ האמורי" מצדיקים את האנוכיות המובנית של הגזע/מעמד הנצלני במדינות ש"טוב לחיות בהן". העובדים בקונגו ובנפאל הם הבעיה של כל אייפד שאתם קונים ושל כל מנייה שבה אתם משקיעים ושל כל "רווח", ו"צמיחה" ו"הישג כלכלי חסר-תקדים" שבזחיחות-דעת מנוולת נדמה לכם שנוצרה מהאוויר בזכות "עבודה קשה, יצירתיות, קריאה נכונה של המפה" ועוד איזה קלישאות החביבות עליכם כרגע מהמוספים הכלכליים.

        מה שמדהים ספציפית, ולא בפעם הראשונה, הוא החיבור בין העיוורון המוחלט הזה לשיח עתידני-טכנולוגי מתלהם ובאמת – פשוט אינפנטילי, שעומד בניגוד מדהים לביטוי המופגן של חשיבה פוליטית, טרמינולוגיה והבנה של העולם שעוד תקועות במאה ה-19. אחרי שריסקתם וחיללתם כל דבר קדוש ונדיר שהצלחתם למצוא על הגלובוס הזה, שלא הייתה פינה שלא טונפה בתאוות הבצע הירודה שאותה הפכתם לאלוהים שלכם, אתם באים ומעיזים להגיד למאות מיליוני אנשים שאף פעם לא ביקשו את מתנות הסמיכות הנגועות והסוסים הטרויאנים שלכם – "האסון שלכם הוא שלא הייתם כמונו, עובדה – תראו כמה לנו טוב". בקמפיין של דעם האמן (המעולה) גיא בן-נר מזכיר את הציטוט של מרכס – "כשבקומה השלישית מנגנים בכינורות, אין לדיירי הקומה הראשונה ברירה אלא לרקוד".

        נמאס כבר לחזור על זה: אין מדינות בורגניות ש"טוב לחיות בהן" בלי הפיקסציה התיאולוגית-כלכלית של "צמיחה"; אין "צמיחה" בלי "יצירת שווקים חדשים"; אין "יצירת שווקים חדשים" בלי התפשטות קולוניאלית – כלכלית, צבאית או משולבת – ושל יחסי כוח קולוניאליים. וכשנגמר כבר לאן להתפשט, מתחילים "להתפשט כלפי פנים": על מנת להמשיך "לגדול", החיה של "הצמיחה" מתחילה לאכול את הבשר של עצמה – כלומר חייבת לפנות אחורה והתחיל לנגוס בכספם, בחסכונותיהם, רווחתם, וכוח העבודה של יותר ויותר מבנות ובני ההגמוניה המעמדית/גזעית הגלובלית עצמם, אלו עם "החיים טובים", עד למצב השעבוד הטכנולוגי ההכרחי. כאמור: "שווקים חדשים". זה השינוי הפרדיגמטי שנחשף משני צדי קו פרשת המים של 2008: הייתה כולה חצי מאה "לחיות טוב" ב"מדינות הבורגניות" ולתחזק את הפיקסציה המגוחכת הזו. קומו ותריחו את התירס המהונדס-גנטית של מונטסנטו.

        יהושע סיימון תמצת את זה טוב ממני בתקופת מחאת האוהלים:
        http://www.haokets.org/2011/08/05/%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%A4%D7%A1-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D/

      • ofrilany Says:

        כל הכבוד נועם!

      • יוסי Says:

        נועם, לשאלה איפה ואיך אנשים אוהבים לחיות יש תשובה יחסית ישירה: שואלים אותם או שמים לב לאן הם מהגרים. אין לך ונטליה תשובה אחרת, ואם אתם מפקפקים בעצם היכולת לשאול שאלות כאלו אז אין לכם שום עמדה מוסרית בשאלות של סדר חברתי.

        זה שהמערב דרס את שאר העולם בכוח הזרוע ועדיין עושה זאת כשיש צורך (עירק, מאלי,..) זה חדשות ישנות, השאלה היא מה נובע מכך כיום עבור אזרח נפאלי? האם הוא צריך להעניש את עצמו עם סוציאליזם?

        ומה אתה מבקש מאזרחי המערב לעשות בנוגע ל"עולם השלישי", למעט הדרישה הטריויאלית להפסיק להמליך שם דיקטטורים או לפלוש לשם בצורה צבאית?

        ואיך זה קשור לפרולטריון בישראל?

      • נטליה Says:

        נועם, אני אוהבת כשאתה מתעצבן…

      • דרור BDS Says:

        שאלה תמוהה ותשובה מיתממת. השאלה תמוהה כי מרחב אהבת החיים שונה בין ציונים-אשכנזים שכל מה שמטריד אותם זה "רק לא ביבי", לבין נפאלים שחייבים לעבוד בכל עבודה ובכל תנאי ובכל מקום, וכלל לא מעניין אותם מי עומד כרגע בראש המשטר הציוני.

        נעמי קליין על סיפרה של ארונדאטי רוי:
        "After so much celebratory salesmanship about India the 'emerging market,' Roy draws us into India the actual country, peeling away the gloss until we are confronted with perhaps the most challenging question of our time: who and what are we willing to sacrifice in the name of development? Roy is one of the most confident and original thinkers of our time."
        —Naomi Klein
        http://www.amazon.com/Field-Notes-Democracy-Listening-Grasshoppers/dp/B0078XPYY4/ref=sr_1_8?s=books&ie=UTF8&qid=1359665795&sr=1-8&keywords=arundhati+roy

        אפילו לא שאלתי את כל הנפאלים שפגשתי בהודו, אלו שעובדים בכל עבודה, בכל שכר (אם טורחים לשלם להם) ובכל מקום. הם באו ושאלו אותי אם אני יכול לסדר להם עבודה בישראל. אבל ביבי ראש ממשלה, ישראל חרא של מדינה, אי אפשר לחיות בכבוד, יש שנאת זרים. כשחנין [זועבי] תהיה ראש ממשלה, אז, אולי, אם וכאשר. לא עניין אותם. הם רוצים לבוא ולעבוד בישראל, או בדובאי, או בקטאר, או אפילו בדלהי. אבל חם בדלהי, הקשיתי. מה רע בהימאליה? כבשים, עיזים, אוויר נקי, לא חם ואין ציונים בסביבה. לא עניין אותם.

        ואיך זה קשור לפרולטריון בישראל?
        אסמא אגברייה: "מה קרה לאנשים בישראל שפתאום בחרו להעתיק את דרכו של אל-בועזיזי התוניסאי? האם המצב בישראל איום כמו בתוניס? הרי כאן יש קצבאות הבטחת הכנסה וונכות – כלומר, אנשים לא מתים מרעב – ויש כאן משטר דמוקרטי המאפשר דרכי מחאה קיצוניות פחות. למה בכל זאת בחר סילמן באקט כה קיצוני שגרף הזדהות כה רחבה?

        התשובה היא, שסילמן הבין את מה שבועזיזי הבין. המדינה אינה נותנת כבוד לאזרחיה, הביורוקרטיה אטומה, מנוכרת ובלתי אנושית כלפי מצוקותיהם. התוצאה היא תחושה קשה של השפלה, שמתורגמת ברגע מסוים לאקט נורא של ייאוש. השפלה וייאוש הם רגשות אוניוורסליים, שאין להם שום קשר ללאום, דת, צבע או מין, וגם לא לרמת ההכנסה ולמצב פוליטי וכלכלי של מדינה זו או אחרת. בזאת השתוותה ישראל לתוניס – בכך שהיא גורמת לאזרחים רבים שלה להרגיש מושפלים. שילוב של השפלה וייאוש עם מצב נפשי מעורער יכול להפוך במהרה למעשה קיצוני של התאבדות".
        http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1786392
        לא עניין אותם. לא שמעו על משה סילמן ולא על אל-בועזיזי. יש להם מספיק מתאבדים משלהם. הנתונים מראים כי כל שעה(!!!) בממוצע מתאבד הודי כפרי עקב הפורענות של מונטסנטו ושל גורמים מרושעים אחרים. רוצים שאני אסדר להם לבוא ולעבוד בישראל. המשכתי להסביר כי המדינה הציונית היא גיהינום עלי אדמות, האנשים מרושעים, סופה להמחק מהמפה וכו'. לא עניין אותם.

        המשכתי בנסיון לשכנע אותם להחרים את המדינה הציונית: "אלי ישי, אותו השר החרד לרוב היהודי במדינה, שבר השנה את שיא ההיתרים למהגרי עבודה, אשר מתקרב לכ-100 אלף…וממילא נשאלת השאלה, מה יש לשוק העבודה הישראלי להציע למי מהן [פלסטיניות אזרחיות המדינה הציונית] שייצאו נגד טאבו חברתי נוקשה? עבודה קבלנית בחקלאות, בהרבה פחות משכר המינימום (עשרה עד 14 שקלים לשעה), לעיתים קרובות ללא תלוש משכורת וללא זכויות סוציאליות; עבודת כפיים זמנית (מאחר ומהגרי העבודה התאילנדים תופסים את המשרות הקבועות), המתחילה בחמש או שש בבוקר, כל יום, בכל מזג אוויר. אלו עבודות שמותירה את העובדת בעוניה, וכך או כך רק מחמירה את תחושת הניצול והדיכוי שלה".
        http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1882473
        לא עניין אותם אסמא אגברייה והשיח הלאומני שלה. רוצים היתר עבודה. מוכנים אפילו להצביע לש"ס.

        " 29 אלף מהגרי העבודה מועסקים בחקלאות באישורו של שר הפנים, ותופסים לפיכך 60% מהמשרות בתחום זה. זו תעשייה המפרנסת את חברות כוח האדם, הנהנות מלובי נרחב בכנסת, ואת החקלאים, הנהנים מעובדים זולים וכנועים, שמשכנו את רכושם עבור הזכות לעבוד בישראל, ולכן אינם יכולים לעמוד על זכויותיהם".
        http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1882473
        14 שקל לשעה? אנחנו מוכנים לקבל 14 שקל ליום. רק תוציא אותנו מכאן. איפה המוסר שלכם? ומה עם העובדים העניים בישראל? (נסיון אחרון לשכנע אותם להצביע ליחימוביץ. רק לא ביבי). לא עניין אותם.

      • דרול Says:

        נועם,
        רועי נתן כאן לנטליה בראש, עם שאלה שהיא לא מסוגלת להתמוד ואתה מנסה להוציא אותה מזה באמצעות דמגוגיה צווחנית ונמוכת מצח.

        רועי צודק מאוד ואתה מנסה לסלף את המציאות שהוא הציג , באמצעות כל מיני התפתלויות בומבסטיות ולא רולוונטיות.

        האמת,
        חשבתי לפתוח חזית ולהציג את מלוא הנלעגות של טיעוניך, אבל הם פשוט לא שווים את זה.

        בוש לך.
        לגבי יהושוע סיימון, כבר פוצצתי את הבלונים שהוא מפריח לא פעם.
        לא תמיד זה ביזבוז זמן ראוי, אבל תמיד תענוג.

      • נטליה Says:

        דרול,

        רועי "נתן לי בראש" עם השאלה "את יכולה לתת דוגמא של מדינה לא בורגנית שטוב לחיות בה?".

        התשובה שלי, ואם הבנתי נכון גם את נועם אז גם שלו, היא – זו לא השאלה. השאלה היא איך נוצרה מדינה בורגנית? איך נוצרה מדינה שטוב לחיות בה? על חשבון איזו מדינה ואלו בני ובנות אדם זה נעשה?

        אם שניכם, רועי ואתה, מכוונים לשאלה מה הקשר בין היותה של מדינה קומוניסטית/סוציאליסטית/סוציאל-דמוקרטית/ליברלית לבין היותה של מדינה שטוב לחיות בה (ובכך מכוונים לכך שעדיף לחיות בארה"ב מאשר בצפון קוריאה, למשל), אני טוענת שצריך להסתכל גם, ולעתים בעיקר, על התנהגות בין-מדינתית כחוזה את היותה של מדינה כזו שטוב לחיות בה.

        נועם דיבר בתגובתו על כך שהיותה של מדינה סקנדינבית כלשהי סוציאל-דמוקרטית, רווחתית וכו', לא הופך אותה למדינה כזאת בהכרח בהקשר הגלובלי, שבו היא יכולה להמשיך להיות ליברלית-כלכלית למהדרין, ולייבא סחורה זולה מ"מדינות פח". כמו בישראל – דמוקרטית ליהודים, יהודית לערבים. כך שם – רווחתית לסקנדינבים, ליברלית לנפאלים. כך שהמשתנה החדש שנועם ניסה לתת עליו את הדעת בתגובה שלו, על חשבון המשתנה האם מדינה היא ליברלית או סוציאליסטית, הוא – קולוניאיליזם הסטורי שמשפיע גם על ההווה, ניאו-קולוניאליזם כלכלי, השתלטות אגריסיבית על שווקים וכו', במלים אחרות, התנהגות לא תוך-מדינתית, אלא בין-מדינתית, כמדד לאופיה הכלכלי של מדינה. ככל שמדינה תתנהג באופן אגריסיבי גלובלי, כך יהיה טוב יותר לחיות בה (למעשה הכי הכי טוב לחיות במדינה שבהקשר הגלובלי היא ליברלית, ובהקשר הפנים-מדינתי היא סוציאליסטית. כך לפחות הרווח/גזל מתחלק באופן פחות או יותר הוגן בין כולם, בניגוד לנעשה בישראל למשל).

        לסיכום – מדינות שטוב לחיות בהן עושות זאת על חשבון מדינות ובני ובנות אדם אחרים, במדינות שלא טוב לחיות בהן. המשתנה המתווך שנועם מצא בין היות מדינות בורגניות לבין היותן מדינות פח הוא השתלטות לא יפה בכלל על אחרים, קרי מוסר, מצפון. מה יש לבן אדם, בסופו של דבר, חוץ מהמצפון שלו? לדעתי לא הרבה. לדעתך כן – אייפד, מכונית, וג'ו.

      • דרול Says:

        נטליה,
        קראתי את בליל הקישקושים השחצני של נועם, ואני לא זקוק לשידור חוזר.
        אין כאן מעבר לדמגוגיה קלושה בניסיון נואל להסית את תשומת הלב משאלתו של רועי שבעינה עומדת.
        לגופו המילימטרי של העניין, כל מדינה נבראה כפי שהיא בנסיבות שונות ואין דין קנדה כדין דרום קוריאה או כדין לוקסמבורג.

        הלאה.

      • דרור BDS Says:

        הכל טוב ויפה ונכון פרט לעניין מהותי אחד: "כמו בישראל – דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים, כך שם – רווחתית לסקנדינבים, ליברלית לנפאלים".
        אחמד טיבי אמר את הדברים בהתייחסו רק לפלסטינים אזרחי המדינה הציונית. נועם א"ס אמר את הדברים בהתייחסותו לאזרחים מסוימים מקרב *כל* המדינות הבורגניות ש"טוב לחיות בהן", ביניהן המדינה הציונית.

        מבלי שהתכוונת לכך – אני מניח כי התכוונת להיפך מכך – המשפט הזה דומה במקצת לטיעוניה של רות גביזון. גביזון – כך עדי אופיר בסמינר על החריג ומצב החירום, 2006 – התעקשה להגביל את דבריה לישראל שבתחום הקו הירוק. ההפרדה המלאכותית בין המצב המשפטי בשטחי הכיבוש לבין המצב המשפטי בישראל שבתחומי הקו הירוק מרחיקה את הכיבוש מתחומי הדיון המשפטי וכך מצליחה לשמור על סטרליות מלאכותית של הדיון במצב החירום [בדומה למגיבים הציוניים כאן המתעקשים על הפרדה בין מדינות ש"טוב לחיות בהן" לבין מדינות פח].

        מדוע אני מתעקש על נקודה זו?
        אופיר גורס שהאמירה שנסיגת המשפט הישראלי מתוך השטחים אינה שייכת לדיון בשלטון החוק מסבירה בין השאר מדוע משפטנים ישראלים אינם עוסקים מספיק בשאלת אי-החוקיות של הכיבוש. (לפנים משורת הדין, ון ליר והקיבוץ המאוחד (עמ' 10-11 ו 55-56).

        הציונים הם אותם ציונים, הים הוא אותו ים והנהר הוא אותו נהר. ציונים מסוימים טוענים כי קיים אפרטהייד "רק" מעבר למה שהם מכנים הקו הירוק. כתוצאה מכל הם מחרימים רק את מוצרי ההתנחלויות. הם ממשיכים בהפצת השקר של מדינה יהודית ודמוקרטית בתחומי הקו הירוק, ובסופו של יום מזיקים הרבה יותר למאבק הפלסטיני מאשר אלה החושפים בצורה ישירה את אופיו האמיתי של המשטר הציוני – משטר [יחיד] זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר.

      • נטליה Says:

        שאלתו של רועי מערבבת באופן לא אחראי תצפית כמו-מדעית (בורגנות/פח) על המציאות ושיקולי כדאיות צרכניים (טוב לחיות בה), ולכן אין טעם לענות עליה בלי להידרש למוסר, כפי שנדרשתי.

      • דרול Says:

        השאלה של רועי מתאפיינת בנקודת ראות עיניינית ואקטואלית, וכנראה שעיסוק באלו נמצא מעבר ליכולתך, לכן את מחליפה אותה בדמגוגיה נבערת ולא רלונטית.

      • Flenser.Steel Says:

        המוסר שלך נובע מתפיסה מעוותת לחלוטין של המציאות. הגלובליזציה הצילה ומצילה חיי אדם (במיליארדים). היא הגורם העיקרי לשיפור ברמת החיים במזרח ובעולם כולו. בניגוד לדעה השמאלנית הטיפוסית והשקרית, גם התקופה הקולוניאלית עשתה הרבה יותר טוב למזרח מאשר רע. מצבה של הודו תחת בריטניה היה טוב לאין שיעור מאשר תחת השלטון הסוציאליסטי של נהרו שהבריח ממנה את כל ההון והרע את רמת החיים בהודו פי עשרות מונים – ולפי כל מדד שתבחרי. כנ"ל לגבי הקולוניאליזם באפריקה, שרק עצם המגע עם המערב הקפיץ את האפריקאים האומללים אלפי שנים קדימה: במקומות מסוימים באפריקה עדיין לא גילו את הגלגל…
        כנ"ל ביפן לאחר רסטורציית מייג'י, שהפכה את יפן תוך כמה עשרות שנים לחברה מתקדמת ופורחת – *אך ורק* בזכות המגע שלהם עם המערב בסחר חופשי. לפני רסטורציית מייג'י יפן היתה מדינה פיאודלית ומבודדת לחלוטין. הגלובליזציה היא זאת שהפכה אותה למעצמת על ולמדינה שראוי לחיות בה.

      • נטליה Says:

        וואלה. אני משערת שהשחורים אמורים להודות ללבנים על כך שהעמיסו אותם על ספינות ושלחום מעבר לאטלנטי לעבדות רב-דורית, וילידי האמריקות אמורים להודות לאותם חבר'ה טובים על הכחדת הציוויליזציות שלהם. אם יש דבר דוחה באמת, זה לקרוא לסגנון החיים שלך קידמה, לכפות אותו על אחרים באלימות אינסופית, ואז לבקש מאותם אחרים להודות לך על כך. לא נותר לי אלא להניח שהרקע האינטלקטואלי שלך ושל דרולך כולל בעיקר צפייה חוזרת ונשנית בסרטיו של מל גיבסון.

      • Flenser.Steel Says:

        אין לך אף טיעון מלבד דמגוגיה? שימי לב שכתבתי בפירוש שהמערב עשה למזרח *יותר טוב מאשר רע*. אף אחד לא מכחיש שנעשה גם רע ונעשו גם הרבה פשעים. אבל גם הפשעים של המערב הם כאין וכאפס לעומת הפשעים של המזרח. האפריקאים הרי שיעבדו (ומשעבדים עד היום) אחד את השני לאורך כל ההיסטוריה – הרבה לפני שהמערב הגיע אליהם בכלל. אין ספק שלהיות בן חורין זאת האופציה הטובה והמוסרית ביותר, אבל אם הברירה היא בין להיות עבד לשבט השחור היריב בקונגו או עבד לבעל אדמות לבן באמריקה – התשובה ברורה. המערב המתקדם והקפיטליסטי עשה בעיקר טוב לכולם, בעוד שהמזרח המנוון והפרימיטיבי שסגר את עצמו למערב נשאר בבוץ שלו עם המלריה, הבערות, האלימות הבלתי פוסקת והחיים עד גיל שלושים.

      • ofrilany Says:

        טוב, שמענו מספיק מהפנינים שלך. הדברים שאתה כותב הם חרא מזוקק. אין מה להתחיל להגיב דבר דבר – תלמד היסטוריה. היה (לא) נעים להכיר, אתה לא ממש חכם אבל אמא שלך בטח חושבת שאתה חכם וזה מספיק. עכשיו ביי ביי.

  13. Flenser.Steel Says:

    קניית קרקעות אינה שוד קרקעות. די עם הדמגוגיה המרקסיסטית הזולה והשקרית.

    • נטליה Says:

      קנייה אינה פעולה מדעית/רציונלית/נקייה ונטולת הקשר, בוודאי בהקשר גלובלי (ע"ע מפעליהם הסיניים של אפל). די עם הדמגוגיה הקפיטליסטית הזולה והשקרית.

      • Flenser.Steel Says:

        הבעיה היא שמרקסיסטים כמוכם לעולם לא מציגים את ההקשר, ותמיד מניחים כברירת מחדל, כאילו מובנת מאליה, שסחר חופשי הוא שוד וניצול. האמת הפשוטה היא שסחר חופשי הוא לעולם לא שוד ולרוב גם לא ניצול, וזה כולל גם את המפעלים הסיניים של אפל שהעבודות בהן הן מהמבוקשות ביותר בסין (למה? תשאלי את הסינים המדוכאים והמסכנים שצובאים על דלתות פוקסקון ומתים שיעסיקו-ינצלו אותם בהמוניהם – ללא כל כפייה). המזרח הפרימיטיבי הופך בהדרגה למתקדם ופורח בעיקר בזכות הגלובליזציה והשקעות הון זרות ומבורכות, משהו שאתם המרקסיסטים לעולם לא תבינו כי אין לכם התחלה של מושג באיך כלכלה עובדת או יכולה לעבוד.

      • נועם א"ס Says:

        The Opium Wars, also known as the Anglo-Chinese Wars, divided into the First Opium War from 1839 to 1842 and the Second Opium War from 1856 to 1860, were the climax of disputes over trade and diplomatic relations between China under the Qing Dynasty and the British Empire.

        Opium has been known in China since the 7th century and for centuries it was used for medicinal purposes. It was not until the middle of the 17th century that the practice of mixing opium with tobacco for smoking was introduced into China by Europeans.[citation needed] In 1729, its import was 200 chests, and by 1790 it amounted to over 4,000 chests (256 tons) annually. In 1858, about twenty years after the first opium war, the annual import rose to 70,000 chests (4,480 tons), approximately equivalent to global production of opium for the decade surrounding the year 2000. [1]

        The first Chinese anti-opium edict was issued in 1729, enacting severe penalties on the sale of opium and the opening of opium-smoking divans. Similar laws were enacted in 1796 and 1800, but opium importation continued to increase. British merchants brought opium from the British East India Company's factories in Patna and Benares,[2] in the Bengal Presidency of British India, to the coast of China, where they sold for a good profit.

        With the drain of silver and the growing number of the people becoming victims of the drug, the Daoguang Emperor demanded action. Officials at the court, who advocated legalization of the trade in order to tax it, were defeated by those who advocated suppression. In 1838, the Emperor sent Lin Zexu to Guangzhou, where he quickly arrested Chinese opium dealers and summarily demanded that foreign firms turn over their stocks. When they refused, Lin stopped trade altogether and placed the foreign residents under virtual siege, eventually forcing the merchants to surrender their opium to be destroyed.

        In response, the British government sent expeditionary forces from India, which ravaged the Chinese coast and dictated the terms of settlement. The Treaty of Nanking not only opened the way for further opium trade, but ceded territory including Hong Kong, unilaterally fixed Chinese tariffs at a low rate, granted extraterritorial rights to foreigners in China (which were not offered to Chinese abroad), a most favored nation clause, and diplomatic representation. When the court still refused to accept foreign ambassadors and obstructed the trade clauses of the treaties, disputes over the treatment of British merchants in Chinese ports and on the seas led to the Second Opium War and the Treaty of Tientsin.[3]

        These treaties, soon followed by similar arrangements with the United States and France, later became known as the Unequal Treaties, and the Opium Wars represented the start of China's "Century of humiliation".
        http://en.wikipedia.org/wiki/Opium_Wars

        עוד מוקדם מדי לשפוט את דעתם של הסינים הפרימיטיבים על סחר חופשי וגלובליזציה. המילה "נקמה" לא בלתי מתקבלת על הדעת.
        gus nueso

      • דרור BDS Says:

        "עבודות מהמבוקשות ביותר בסין (למה? תשאלי את הסינים המדוכאים והמסכנים שצובאים על דלתות פוקסקון ומתים שיעסיקו-ינצלו אותם בהמוניהם – ללא כל כפייה)".
        כי יאמר העולם, הרוצה לשקר ירחיק עדיו.

        עבודות בניין ועבודות עפר לבניית חומת האפרטהייד הציונית – עבודות מהמבוקשות ביותר בקרקעות פלסטין השדודות (למה? תשאלי את הפלסטינים המדוכאים והמסכנים שצובאים על דלתות אפריקה-ישראל ומתים שיעסיקו-ינצלו אותם בהמוניהם – ללא כל כפייה).
        גמלא במדי אקבא רקדא – הא קבא והא גמלא והא מדי, ולא רקדא! (יבמות מה) [גמל במדי רוקד בתוך קב, הנה הקב והנה הגמל והנה מדי, והוא אינו רוקד!]

        עוד מוקדם מדי לשפוט את דעתם של הפלסטינים הפרימיטיבים על סחר חופשי וגלובליזציה. המילה "נקמה" לא בלתי מתקבלת על הדעת.
        אי את גיבור, אי את יאי – הא דבא קמך, קום קפחיניה
        [אם גיבור אתה, אם יאה אתה – הנה ציוני לפניך, קום נצחהו!] (בראשית רבה).

      • Flenser.Steel Says:

        כמה תיקונים קטנים:
        "חומת האפרטהייד הציונית" -> "גדר הביטחון המצילת חיים".
        "קרקעות פלסטין השדודות" -> "קרקעות פלסטין שנרכשו כדין או שנכבשו במלחמת הגנה כנגד כנופיות ערביות ברבריות שיזמו אותה".
        "פלסטינים מדוכאים ומסכנים" -> "אויב ערבי אנטישמי, ברברי וגזעני שבא עלינו לכלותינו".

        חוץ מאלה, מסכים לגמרי.

      • נטליה Says:

        מה שיפה הוא שמתחת לחזות הליברטריאנית מסתתרת נפש קהילתנית הומייה – עלינו, לכלותינו, כבשנו. ממש גולדה בעור של איין ראנד.

      • דרול Says:

        הערבים הרבה יותר מוצלחים בקהילתנות, אם כי את רובה הם ממציאים.
        אולי באמת הקהילתנות האידיאלית היא שלושת רבעי מפוברקת.

        מעניין מה איין ראנד הייתה אומרת על זה.

      • יוסי Says:

        השם של איין ראנד נזרק פה הרבה כמו איזה דחליל, כאילו שהיא המייצגת של הפילוסופיה הליברטריאנית. בתור הערת שוליים רציתי לציין שהיא לא ראתה את עצמה כליברטריאנית והייתה מסוכסכת עם אלו שזיהו את עצמם עם התוית הזאת. היא קראה לעצמה אוביקטיביסטית, ובמקביל לשירי ההלל שהיא שרה לפרט היא גם קראה לעוצמה צבאית של הלאום, ולכן באמת זה מסתדר לא רע עם הימין הישראלי-המתנחלי-ברוקלינאי. יורש העצר שלה במכון איין ראנד, לאונרד פייקוף, הוא בעד כל מיני מלחמות יזומות נגד "פרימיטיבים" כמו שפלדה מתבטא פה. חשוב לי לציין שמחרחרי המלחמה האלו הם לא המייצגים הראשיים או העיקריים של נקודת המבט הליברטריאנית העכשווית, שהיא מאוד שוחרת שלום, ובכלל לא משתמשת בעולם הדימויים של עמים פרימיטיביים וכו' לראיה למשל antiwar.com בראשותו של ג'סטין ריימונדו.

      • נטליה Says:

        סליחה יוסי, השימוש שלי היה אכן דחלילי, אבל אתה חייב להודות שיש משהו מוזר ביומרה של פלדה לליברטריאניות לבין האינטרפרטציה שלו ללאומיות. מה נסגר?

      • נטליה Says:

        ודרול – מה ההבדל בין קהילתנות מומצאת ולא מומצאת? האם ברשותך ברומטר קהילתנות? בהנחה שקהילתנות היהודים, או הישראלים, לך תדע מה, אינה מומצאת, איך זה שאני מרגישה סלידה כה עמוקה ממך, איך זה שאני מרגישה שאין דבר אחד משותף שמחבר בינינו מלבד העברית (אני חשה שזה הדדי)?

      • דרול Says:

        נטליה, לפני ששואלים מה ההבדל, צריך לשאול מה המשמעות של הקהילתנות בכלל.
        ייתכן שאין לה משמעות והשימוש בה הוא בעיקר מניפולטיבי.
        הנאורות, תמיד מתמקדת באינדבדואל ובמסע שלו אל האמת המוחלטת.
        האם לנוכח התפיסה הזאת, יש איזושהי משמעות לקהילתנות? אני בספק, אולי ברמה הטכנית הטהורה.
        מצד שני, אני לא פוסל את הפיתרון של עופרי, אני לא חושב שעופרי מנסה לחרוג מהרמה הטכנית.

      • יוסי Says:

        נטליה, אני יכול לשער אבל לא רוצה להגיב בשמו. אבל באופן כללי הרעיונות של השוק החופשי הם כמו טחינה: הולכים עם כל דבר ובאיזה כמות שאת רוצה. אפילו אלו שטוענים שהם סוציאליסטים בבלוג הזה חושבים שיש ספירות שהשוק החופשי תקף בהן.

      • Flenser.Steel Says:

        אין סתירה בין האנרכוקפיטליזם שיוסי נושא את דגלו לבין קהילתנות או לאומיות. רעיון החירות הוא באמת כמו טחינה, כולו מבוסס על עיקרון אי התקיפה (NAP) המאוד בסיסי, שיכול ללכת עם קולקטיביזם/אינדיבידואליזם או כל תמהיל אחר שמקבל אותו ללא סתירה. גם עוצמה צבאית לא סותרת אותו, ובלבד שהיא ממומנת בצורה וולונטרית ומופנית רק נגד תקיפה יזומה (כמו זאת של האויב הערבי ב-100 שנים האחרונות נגדנו).

      • יוסי Says:

        פלדה—בדיוק—אבל בישראל מה שאתה כותב ישים רק בתיאוריה או באופן חלקי. הבעיה היא שאתה מצביע על מיליוני אנשים (הערבים הברברים) ואומר "הם" הפרו את ה NAP. רק פרטים מתוכם הפרו את ה NAP. וכשאתה כולל אשמים עם לא-אשמים (למשל בנכבה), אתה מצדיק עבירה על ה NAP בעצמך… הבעיה שלך היא עם התשתית העובדתית.

      • Flenser.Steel Says:

        זה תמיד ישים רק בתיאוריה או בקירוב. בעולם האמיתי אין הכל או כלום, אנרכוקפיטליזם או קומוניזם… בעולם האמיתי אתה צריך לבחור את הפתרונות ה-second best המעשיים, שהם בהכרח עוברים על ה-NAP אבל הם הקירוב הכי טוב שאני יכול כרגע. הקירוב הכי טוב שלהם במציאות הפוליטית הנוכחית היא, לדוגמה, שלילת זכות השיבה הערבית והמשך השליטה הבטחונית המלאה על שטחי יו"ש. זה לא ליברטריאני, אבל כל אפשרות מעשית אחרת היא ליברטריאנית אפילו פחות.

  14. Flenser.Steel Says:

    הממשל הסיני הוא זה שהפר את הסחר החופשי באלימות (ע"י החרמת רכוש פרטי של אזרחים בריטיים) ובכך גרר את עמו למלחמה עם בריטניה. הסינים הפרימיטיביים יכולים להאשים רק את הממשל הפיאודלי והחשוך שלהם.

  15. דרול Says:

    השיר עצמו בסדר, אני מזמזם אותו מדי פעם.
    הוא מחליף בהצלחה את הגרסה הקודמת שהייתה משהו בסגנון:

    מי שמאמין יש לו מקל
    איתו נרביץ גם ליעל

  16. יוסי Says:

    לתאוריה של ויקו יכול להיות הסבר דרוויניסטי שמציע האנס הרמן-הופה: רצועות ההיסטוריה הצחיחות מבחינת התקדמות טכנולוגית גוררות את האוכלוסייה למלכודת מלתוסיאנית שבה כולם פחות או יותר נאבקים על קיומם. מצב כזה מקדם ברירה טבעית שבה אנשים בעלי תושייה שורדים בתדירות יותר גבוהה. לאחר מספיק דורות של ברירה טבעית, חברות כאלו מייצרות פרטים מצויינים מבחינה אינטלקטואלית, שהוגים רעיונות טכנולוגיים חדשים (טכנולוגיה כאן זה מושג רחב, שכולל בנקאות, למשל. כל דבר מרשמי/אלגוריתמי.) שלב המעבר לטכנולוגיה חדשה יוצר "בום" כלכלי שמלווה בעושר של השלטון המרכזי ואתו עליה בהיתכנות ובפופולריות של רעיונות "צדק חלוקתי", שמצדם מכבים את מנגנון הברירה הטבעית וגורמים לרגרסיה במידת המצוינות של הפרטים בחברה. מצב זה ממשיך עד לשווי המשקל המלתוסיאני הבא (כשהעושר הנובע מההמצאות החדשות מתאזן עם הגידול באוכלוסיה), וחוזר חלילה…

    הופה למעשה טוען שהגענו לסוף ההיסטוריה עם המהפכה התעשייתית אבל אני לא מבין את הטענה הזאת או מסכים איתה.

    From the Malthusian Trap to the Industrial Revolution

    youtu.be/rsmRIxjJ31s

    • ofrilany Says:

      תיאוריה די דבילית. מה בדיוק הדוגמאות ההיסטוריות לזה?

      • יוסי Says:

        נראה לי שהוא לא טוען שזו תזה שהוא יכול להוכיח אלא מן ניחוש מושכל. לפחות לא בהרצאה הקצרה הזאת. הוא מתחיל מכך שהוא אומר שההבדל החומרי בין חברות כיום מוסבר בצורה הכי מספקת ע"י הבדלים מולדים ביכולת (כן כן…) הטיעון הבא הוא שההבדל ביכולת נוצר בתהליך אבולוציוני כתוצאה מלחצים סביבתיים שונים בסביבות שונות. המהפכה החקלאית יכלה לקרות ותגמלה באזורים סוב-טרופיים. היא קרתה בארבעה מוקדים שונים בעולם, בזמנים שונים, אבל במקומות עם אקלים דומה. ברגע שהיא יצאה לדרך, תהליך אבולוציוני של בחירת פרטים שידעו לתכנן ולכלכל יותר טוב החל, משום שזה מה שנדרש בחקלאות. חקלאות באזורים קרים יותר הייתה מאתגרת יותר ולכן תהליך הברירה הטבעית באזורים אלו היה חריף יותר, מה שבסופו של דבר הביא ליכולת אינטלקטואלית גבוהה יותר ולשורה של שכלולים טכנולוגיים באזורים הממוזגים של אסיה ואירופה, ובסופו של דבר למהפכה התעשייתית שיצאה מאירופה. ההערה לגבי צדק חלוקתי נאמרה בסוף ההרצאה והוא לא הרחיב לגביה עם דוגמאות למרות שצריך רק לפקוח את העיניים כדי לראות אותן מסביבנו, או לראות את הסרט אידיוקרסי.

      • ofrilany Says:

        ואו איזה בולשיט. זה מופרך מכל כך הרבה בחינות שצריך להיות ממש מטומטם להאמין בזה, ובעיקר פשוט לא לדעת כלום על מהלך ההיסטוריה של האנושות בעשרת אלפים השנים האחרונות.

      • ofrilany Says:

        תשמע יוסי, אתה כותב הרבה פעמים דברים מעניינים, ומעשיר הרבה פעמים את הדיון, אבל רוב הזמן אתה פשוט מציף כל פוסט שנוגע או לא נוגע איכשהו לכלכלה במפלי טקסט שלא מתייחסים לשום דבר חוץ מהנושא המסוים שמעניין אותך. ואפשר לסבול הכול חוץ מדרוויניזם וביולוגיזם, בעיקר בגרסא כל כך פשטנית ונאצית. כך שאם אתה מתחיל עם זה, עם "הבדלים מולדים ביכולת", אפשר להיפרד בשמחה. באופן אישי זה די מצער אותי שהגעת לעמדות כאלה.

      • יוסי Says:

        קודם כל, I call bullshit on your bullshit עד שתביא בדל של נימוק.

        גיגלתי קצת ומצאתי שהרעיון הזה בכלל לא מקורי של הופה אלא של עודד גלור (או גלאור?) ועומר מואב, וגם שיש עוד קבוצה של חוקרים רוסיים (קורוטאיב ושותפיו) שכתבו על התהפוכות החברתיות ביציאה מעידן מלתוסי:

        http://en.wikipedia.org/wiki/Malthusian_trap

        Galor, Oded and Omer Moav (2002), "Natural Selection and The Origin of Economic Growth, Quarterly Journal of Economics, M 117(4), 1133-1191.

        A Trap At The Escape From The Trap? Demographic-Structural Factors of Political Instability in Modern Africa and West Asia. Cliodynamics 2/2 (2011): 1-28.

      • יוסי Says:

        טוב שתפסת אותי לפני שעניתי לדרור 🙂
        אני אקח פסק-זמן. תודה ולהתראות.

  17. דרור BDS Says:

    צפריר רינת, כתבנו לענייני איכות הסביבה, הארץ, פלש כנראה לעניינים לא לו. רגע לפני השמעת ההמנון הציוני, קם רינת, כמקובל אצל הציונים, ועדכן: "עורכי המחקר שקבעו כי ישראל מובילה בתפיסת קרקעות יבחנו שוב את ממצאיהם".

    על פי המחקר, ישראל נמנית עם שש המדינות המובילות בתפיסת קרקע ומים, ובכך הפך אותה בלשון החוקרים למדינה הלוקחת חלק בפעילות בעלת מאפיינים קולוניאליסטים. מקור המידע העיקרי שעליו הסתמכו החוקרים הוא מאגר מידע המפרט עסקאות מקרקעין ונקרא Land Matrix. לאחר פרסום המחקר התברר בבדיקה חוזרת שהעסקה המיוחסת לאישים מישראל לא נכללת יותר במאגר המידע Land Matrix. אחת החוקרות שהובילו את המחקר, הד"ר קריסטינה רולי מאיטליה, קיבלה פנייה מאזרח ישראלי בעניין ולאחר בדיקה חוזרת במאגר המידע הודתה שאכן פרטי העסקה הושמטו. לכן, הצוות יקיים בדיקה חוזרת ובפרסום המדעי הבא העוסק בתופעה הם ישנו בהתאם את הערכתם לגבי המיקום של ישראל ברשימת המדינות העוסקות בתפיסת קרקע.
    http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1920619

    רגע לפני השתלטות הפורעים הציונים על האתר – דבר היביא בהכרח להשמטת פרטים נוספים – הנה מה שכתוב על המדינה המכונה ישראל. דברים אלו לא שוללים ולא יכולים לשלול את קביעתו של בשארה כי בפלסטין התרחש שוד הקרקעות הגדול ביותר במאה ה20.
    http://landportal.info/search/apachesolr_search/israel

  18. א.ב. Says:

    למרות הכתיבה המעניינת (כמו תמיד) אני חושב שיש כאן (כמו תמיד בנושא הזה) פספוס גדול.
    הסיטואציה בישראל ייחודית לישראל, וניסיון להכניס את המצב לתבניות בין לאומיות לא עובד. הבעיה בישראל היא לא כלכלית, לא חלוקת הנטל ולא מעמד ביניים ומנגד בעלי הון. הניסיונות לנתח את מה שקורה דרך עיני הכלכלה מוטעה לדעתי.
    "מהפכות" הן נגד משהו, זה הבסיס שלהן, ואת המשהו הזה צריך קודם כל לזהות. הזיהוי של הבעיה במחיר הקוטג' או במשפחת עופר לא יצליח לעולם להביא שינוי. כפי שראינו. משפחות ההון יתנהגו באותה צורה אם הם יהיו בעלי עגלה בשוק או בעלי חברת ספנות. לא כאן הבעיה.
    בישראל הבעיה היא במי ששולט, גם ובעיקר מאחורי הקלעים, בשלטר הראשי של פעולות המדינה. בקיצור אלו "כוחות הביטחון". השליטה הזו כבר קיימת בפני עצמה, ומספיק חזקה, אבל ממשיכה לקבל הצדקה לקיומה מתוך האלאה של האופי הציוני של המדינה.
    שם מהפכה צריכה לעשות את השינוי. זה ה"נגד" שאליו מהפכה צריכה להתייחס.
    איך? וואללה לא יודע.
    לכן אני ממליץ לכם להגר….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: