מהמוצדקות שבשביתות, וגם: בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש

1.

המהירות בה ירושלים נשפכת למדבר, במורדות המזרחיים שלה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. הרחקתי לשם השבוע כדי לבקר את פועלי מחצבת סלעית, ליד מעלה אדומים, השובתים זה שבועיים בדרישה לחתום עמם על הסכם קיבוצי. אם היה נחתם הסכם קיבוצי, היה זה ההסכם הראשון אי פעם שנחתם עם פועלים פלסטינים המאוגדים בארגון עובדים ישראלי. היות שההנהלה טרפדה את ההסכם – אחרי מסכת של דחיות וניסיונות לשבור את ההתארגנות – פרצה השביתה הראשונה אי פעם.

מעבר לעובדה שיש פה תקדים, המפגש עם הפועלים, בשמש הקופחת, מזמן תענוג נדיר (ומותר, לשם שינוי) של היתקלות בממשי. האנשים האלה צודקים, כל כך צודקים: הם נאבקים על הלחם והמים שלהם, ועל הזכות להיאבק על הלחם והמים שלהם. באופן נדיר כל כך, אני יודע את זה בוודאות. אין פה שמץ יחצ"נות, גם לא במובן המטאפיזי שעפרי הרחיב עליו בפוסט הקודם. זה הדבר לכשעצמו. רק שלושים פועלים ושני פעילים עייפים של "מען", הארגון הקטן שאיגד את הפועלים, ובו כל העובדים, כולל המנכ"ל אסף אדיב, מרוויחים שכר מינימום.

תצלומים: אביגיל פיפרנו באר

כמו הכבישים הטובים, המנוקדים מנהרות וגשרים, והרעפים האדומים על קו הרכס, גם המחצבה הזו היא חלק מהפרויקט הקולוניאלי הישראלי, אחת מ-11 מחצבות בגדה המערבית. הסלעים הגדולים נטחנים לחצץ שבו נעשה שימוש, בסופו של דבר, באתרי בנייה בראשון לציון ותל אביב. הפועלים, כמו הסלעים, היו במשך שנים חומר מחומרי המקום. את משכורתם הם קיבלו במזומן, ללא תלושים, ללא זכויות פנסיה והבראה, נתונים לשרירות הלב של המעסיק היהודי שקיבל בשנות השמונים רישיון חציבה מהמנהל האזרחי. אבל כעת הם מתקוממים – דורשים את המגיע להם לפי החוק הישראלי, ואני תוהה עד כמה זה משבש את הפרויקט הקולוניאלי, או שמא, כפי שנהוג לומר, “מנרמל" אותו. התאוריה מאיימת להפר, אם כן, את הוודאות שאחזה בי.

האוויר חם מאוד ומאובק, והפועלים יושבים תחת יריעה שחורה, מין סוכה שנמתחה מחוץ למחצבה. כבר שבועיים הם פה, לא מרווחים פרוטה, וחלקם באים כל בוקר מיטא שבהר חברון – משלמים עשרות שקלים ביום על תחבורה. מדי פעם נכנסות ויוצאות משאיות, וכמה פועלים שוברי שביתה מפעילים את המחצבה במתכונת מצומצמת. מעלינו מרחפת השאלה המאיימת: מי יישבר ראשון? ההנהלה מסרבת לנהל מו"מ, אפילו לענות לטלפונים, אבל הפועלים נחושים.

מוסבח אל-בייד, תצלום: נועם פרנקפורטר

אחד מהם, מוסבח אל–בייד, מדבר בערבית למצלמה של ידידי, העיתונאי אלי אושרוב (שכתב בהרחבה על השביתה הזו). "שביתה היא האמצעי האחרון לאדם שנמצא תחת לחץ וסבל. זו הנקודה האחרונה וההזדמנות לאדם לקבל מרחב פעולה לעצמו ולחבריו. אנחנו לא רוצים שביתה. אבל אני בן אדם, אני רוצה לשפר את המצב שלי ואת חיי ואת ביתי. אני רוצה דברים שכל אדם רגיל רוצה בשביל לחיות”.

אלי שואל את מוסבח אם זה לא בעיה, מבחינתו, שארגון ישראלי מאגד אותם. "לא אכפת לנו אם הם ישראלים, או פלסטינים. הזכויות שלך לא קשורות לצבע שלך ולמין שלך. אתה בן אדם. כשריבון העולמים ברא את האדם הוא לא ברא אותו ישראלי או פלסטיני, ברא אותו כאדם בצלמו”.

בדרכי הביתה חשבתי: איך כותבים בארץ האמורי את הדבר הפשוט הזה? כיצד אמנע מהתאוריה והביקורת לשבש את ההכרה המיידית, הבלתי מתווכת, בעוול, ובצדק המוחלט של המאבק בו?

2.

הפועלים הללו עובדים בהתנחלות, ואם ייחתם איתם הסכם קיבוצי ההתנחלות הזו תהיה יותר נורמאלית, הכיבוש יהיה יותר נורמאלי, בבחינת "נורמאליזציה של הכיבוש". העוול יישאר, שהרי הוא נובע גם (ובעיקר) מההקשר הקולוניאלי, אבל כעת הוא יתנהל במסגרת החוק. מי שיחרים את החצץ ממחצבת סלעית מפני שהוא נחצב בשטחים, יחרים גם את הפועלים הללו. אם תיסגר מחצבת סלעית, הם ייאבדו את מקום העבודה. נראה, אם כן, שגם אם המאבק שלהם מזמן אמת פוליטית ברורה ופשוטה כל כך, הצלחתו תהפוך את הבחירות הפוליטיות שלנו למורכבות יותר.

אבל אולי במקום להתלבט, אתנסה באמירה פרובוקטיבית משהו: אני בעד נורמאליזציה של הכיבוש. האי–נורמאליות של הכיבוש היא הנכס הגדול של הממסד הישראלי. כך אפשר להמשיך ולחשוב על הכיבוש כ"זמני", כפרויקט צדדי של הציונות, מין "גידול פרא" – כזה הנמשך בשל קונסטלציה פוליטית קונטינגנטית – ולא כמוכל במשטר הישראלי ומהותי לתרבות הפוליטית שלנו.

אני נוטה לחשוב ש"הכיבוש" – ממש המילה הזו, לא רק המציאות בשטח – היא בעייתית. היא מאפשרת החצנה והרחקה מתמדת של בעיות חברתיות. היא הפכה לקלישאה, מרכיב עיקרי בניתוח פוליטי מהסוג השטחי ביותר. המון בעיות, מאלימות בכבישים עד לאי שוויון כלכלי, מיוחסות מיידית ל"כיבוש”, בבחינת קודם נסיים את הכיבוש ואז נוכל לטפל בבעיות. אני חושד ששיח הכיבוש מסווה לא אחת שמרנות עם פוזה שמאלנית. נחירות הבוז לכל דבר שאינו בבחינת מאבק בכיבוש, כי הוא לא דחוף או חשוב מספיק – מאבקים פמיניסטיים, מאבקי עובדים, מחאת הקוטג', גלעד שליט – עוטפות את השמרנות בצדקנות.

אל דאגה: זה לא שהנורמאליזציה של הכיבוש תוביל לנורמאליות. הרי המציאות שתיחשף אחרי שהכיבוש ינורמל היא הרבה פחות נורמאלית. במקום מדינה דמוקרטית שמחזיקה תחת כיבוש זמני כמה מיליוני בני אדם, נראה את המציאות נכוחה: מדינת אפרטהייד ש-40% מנתיניה חסרי זכויות אזרח, ושביניהם לבין שאר הנתינים יש פערים כלכליים אדירים. אולי נגלה, בין השאר, של-40% האלה יש יותר במשותף עם חלק מהמתנחלים – מזרחים ורוסים שהתיישבו בפרברים המזרחיים של ירושלים וגוש דן כחלק מההיגיון הנאו–ליברלי – מאשר עם כמה מגדולי הפטרונים שלהם בתל אביב.

3.

נורמאליזציה של הכיבוש מאפשרת לחשוב הבחנה חשובה: בין פעולה פוליטית לפעולה הומאניטרית. הרבה ארגונים יהודים עסוקים בסיוע לפלסטינים ובהגנה על זכויות האדם שלהם. כפי שטען פה יותם פלדמן, המערכת הישראלית הצליחה לשלב יפה את הארגונים בהיגיון שלה. לא אחת זה קו הההגנה של הארגונים עצמם, לפחות במרומז, נגד ביקורת מימין. עם זאת, אני לא רוצה לתקוף את הארגונים הללו. אני מבין היטב למה קשה לעמוד מנגד, ומדוע גם הסיוע הבסיסי ביותר הוא לעתים חבל הצלה.

ובכל זאת, מוטב לצמצם פעולה הומאניטרית כזו. היא לא רק עוזרת לשמר את המצב הקיים, אלא מבנה את הפלסטינים כקרבנות תמידיים. הם עוברים רדוקציה לגופים חיים, הזכאים למינימום אובייקטיבי של מזון ותרופות, או למנה המופשטת, מופשטת מדי, של "זכויות אדם" (היגיון דומה מושל במדיניות הצבא, כפי שהראה יותם בתחקיר שכתב עבור "הארץ", יחד עם אורי בלאו).

הפעולה הפוליטית, לעומת זאת, מבקשת לשבש מן היסוד את המצב הקיים, והסובייקט העיקרי שלה חייב להיות מי שסובל מהמצב, הפלסטינים במקרה דנן, שהרי המדכאים תמיד ישאפו להנציח את המצב, גם אם מתוך כוונות טובות (ולכן מוטב, לפעמים, שיבחרו בפאסיביות). השביתה במחצבת סלעית היא במובן זה פעולה פוליטית, ואני מאמין שאפילו אם בשביל הפועלים היא כעת רק על לחם ומים, היא פתח למאבק רחב יותר. שהרי כפי שאמר מוסבח אל–בייד, השביתה נועדה ליצור מרחב פעולה, ורק משעה שיש מרחב פעולה, משעה שיש לחם וכבוד עצמי, הפלסטינים עצמם יכולים לקבוע מה הם רוצים, ולא היהודים בשבילם.

נזכרתי, בהקשר זה, במאמר שמירון בנבנישתי פרסם לפני שנתיים, אבל נותר אקטואלי (כמו רבים מהמאמרים שלו, גם כאלה שפורסמו לפני עשרים שנה). "בגדה המערבית שקט", הוא הכריז, ותיאר את השגשוג הכלכלי בגדה, תחת ממשלת פיאד. לשמאל, הוא כותב, אין אינטרס לעסוק בזה, שהרי כדי לסיים את הכיבוש יש להמשיך ולראות בפלסטינים קרבנות מוחלטים. אבל לא השמאל יסיים את הדיכוי, אלא הפלסטינים עצמם, וההתעצמות הכלכלית שלהם משרתת את זה, למרות שהיא משתלבת בחיזוק השליטה הישראלית בשטח. בנבנישתי הציע לראות במגמה זו אימוץ של האסטרטגיה ששירתה את האזרחים הערבים בישראל – ויתור על המאבק האלים לטובת התעצמות כלכלית קהילתית.

אפשר לקוות שהשביתה בסלעית מבשרת על מרכיב נוסף באסטרטגיה הזו – לא רק התעצמות כלכלית, אלא שימוש גובר באפשרויות החוקיות שהמערכת הישראלית מעמידה. זה לא אומר שאנחנו בדרך למדינה דו לאומית, אלא רק שאנחנו ניצבים נכוחה מול המציאות הדו–לאומית שלנו, ומנסים לנצל את הסתירות והבקיעים בה כדי לעקור הסדרים פוליטיים מפלים. עדיין מוקדם להגיד איזה הסדר פוליטי צודק יהלום את המצב הזה, אבל ברור שאין טעם להיצמד לפתרון שתי המדינות: כמו המילה "כיבוש", גם הוא הפך קלישאה שמונעת מאיתנו לזהות רגעים של שינוי, לא משנה אם אלה פועלים פלסטינים במחצבה, או מתנחלים שאינם ייראים עוד את הדר הממלכה.

4.

את מאבק הפועלים במחצבת סלעית אני רואה כחלק מפוליטיקה חדשה, נקרא לה הפוליטיקה הדיסוננסית. החיבור בין ארגון עובדים ישראלי לפועלי דחק פלסטינים מייצר דיסוננס, ממש כמו מתנחלים התומכים באיזרוח שכניהם הפלסטינים. גם ההפרעות המתרבות לנאומים של נתניהו וחבריו מזמנים איזו צרימה (ועפרי כתב על זה כאן), שיש לברך עליה, למרות שעדיין אין בידינו כלים לחבר אותה להרמוניה חדשה. עדיין איננו יודעים כיצד היא תישמע.

שהרי הממלכתיות הישראלית גוועת, ויש משהו מעוות – וחסר תקווה – בעובדה שהשמאל בישראל מזוהה איתה, ואישים בו קוראים להציל אותה (כמובן, בלי לוותר על קלישאת אלטלנה). ואני אומר את זה למרות שגם אותי זה מפחיד. השבוע חלף האוטובוס שלי ליד בית המשפט העליון, כאשר עשרות דוסים צעירים, בשמלות וציציות, רצו מכל עבר – מהתחנה המרכזית, ממרכז העיר, מכיוון עמק המצלבה – אל הבניין. היה זה אחרי מעצרו החפוז, הפאתטי משהו, של הרב הגזען דב ליאור. כמו לנוכח המהפכה המצרית, אולם ללא עדנה, אחזו בי חיל ורעדה.

ובכל זאת, היות שברור לי שאת הנעשה אין להשיב, הנוסטלגיה מיותרת. במחצבת סלעית, בין פחוני שבט הג'אהלין לווילות של מעלה אדומים, הפציעה לרגע אפשרות של עתיד.

לסיום, הנה כמה דרכים לעזור לפועלי מחצבת סלעית:

תרומות יתקבלו בברכה, בעיקר מזון. לפרטים אפשר לפנות לניר נאדר, רכז מען בתל אביב (050-6839443), או לארז וגנר, הרכז בירושלים (050-7596492). אפשר גם לבוא לביקורי הזדהות בימי חול בין השעות 7:00-16:00 (השעות בהן הפועלים יושבים באוהל המחאה).

מלבד זאת, שלחו דוא"ל או התקשרו להנהלת המחצבה – בתמיכה בעובדים ובדרישה לחתימה מיידית על הסכם קיבוצי:

יחזקאל סורוקה – מנכ"ל מחצבת סלעית, טל' 02-5351726 \ 057-7620201, hezi.salit@gmail.com


הרב נתן נתנזון – יו"ר מועצת המנהלים של מחצבת סלעית, טל' 050-5536270, natannat@gmail.com

בהזדמנות זו, מומלץ לתרום גם לקרן השביתה של עובדי חיפה כימיקלים, המקיימים גם הם, זה חודשיים (!), שביתה חשובה ומוצדקת.

תגים: אסף אדיב, ארגון מען, ארגוני זכויות אדם, ארז וגנר, דרור אטקס, הרב נתן נתנזון, חיפה כימיקלים, יחזקאל סורוקה, מדינה דו לאומית, מחצבת סלעית, מירון בנבנישתי, סלעית, שביתה