מהמוצדקות שבשביתות, וגם: בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש

by

1.

המהירות בה ירושלים נשפכת למדבר, במורדות המזרחיים שלה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. הרחקתי לשם השבוע כדי לבקר את פועלי מחצבת סלעית, ליד מעלה אדומים, השובתים זה שבועיים בדרישה לחתום עמם על הסכם קיבוצי. אם היה נחתם הסכם קיבוצי, היה זה ההסכם הראשון אי פעם שנחתם עם פועלים פלסטינים המאוגדים בארגון עובדים ישראלי. היות שההנהלה טרפדה את ההסכם – אחרי מסכת של דחיות וניסיונות לשבור את ההתארגנות פרצה השביתה הראשונה אי פעם.

מעבר לעובדה שיש פה תקדים, המפגש עם הפועלים, בשמש הקופחת, מזמן תענוג נדיר (ומותר, לשם שינוי) של היתקלות בממשי. האנשים האלה צודקים, כל כך צודקים: הם נאבקים על הלחם והמים שלהם, ועל הזכות להיאבק על הלחם והמים שלהם. באופן נדיר כל כך, אני יודע את זה בוודאות. אין פה שמץ יחצ"נות, גם לא במובן המטאפיזי שעפרי הרחיב עליו בפוסט הקודם. זה הדבר לכשעצמו. רק שלושים פועלים ושני פעילים עייפים של "מען", הארגון הקטן שאיגד את הפועלים, ובו כל העובדים, כולל המנכ"ל אסף אדיב, מרוויחים שכר מינימום.

תצלומים: אביגיל פיפרנו באר

כמו הכבישים הטובים, המנוקדים מנהרות וגשרים, והרעפים האדומים על קו הרכס, גם המחצבה הזו היא חלק מהפרויקט הקולוניאלי הישראלי, אחת מ-11 מחצבות בגדה המערבית. הסלעים הגדולים נטחנים לחצץ שבו נעשה שימוש, בסופו של דבר, באתרי בנייה בראשון לציון ותל אביב. הפועלים, כמו הסלעים, היו במשך שנים חומר מחומרי המקום. את משכורתם הם קיבלו במזומן, ללא תלושים, ללא זכויות פנסיה והבראה, נתונים לשרירות הלב של המעסיק היהודי שקיבל בשנות השמונים רישיון חציבה מהמנהל האזרחי. אבל כעת הם מתקוממים – דורשים את המגיע להם לפי החוק הישראלי, ואני תוהה עד כמה זה משבש את הפרויקט הקולוניאלי, או שמא, כפי שנהוג לומר, “מנרמל" אותו. התאוריה מאיימת להפר, אם כן, את הוודאות שאחזה בי.

האוויר חם מאוד ומאובק, והפועלים יושבים תחת יריעה שחורה, מין סוכה שנמתחה מחוץ למחצבה. כבר שבועיים הם פה, לא מרווחים פרוטה, וחלקם באים כל בוקר מיטא שבהר חברון – משלמים עשרות שקלים ביום על תחבורה. מדי פעם נכנסות ויוצאות משאיות, וכמה פועלים שוברי שביתה מפעילים את המחצבה במתכונת מצומצמת. מעלינו מרחפת השאלה המאיימת: מי יישבר ראשון? ההנהלה מסרבת לנהל מו"מ, אפילו לענות לטלפונים, אבל הפועלים נחושים.

מוסבח אל-בייד, תצלום: נועם פרנקפורטר

אחד מהם, מוסבח אלבייד, מדבר בערבית למצלמה של ידידי, העיתונאי אלי אושרוב (שכתב בהרחבה על השביתה הזו). "שביתה היא האמצעי האחרון לאדם שנמצא תחת לחץ וסבל. זו הנקודה האחרונה וההזדמנות לאדם לקבל מרחב פעולה לעצמו ולחבריו. אנחנו לא רוצים שביתה. אבל אני בן אדם, אני רוצה לשפר את המצב שלי ואת חיי ואת ביתי. אני רוצה דברים שכל אדם רגיל רוצה בשביל לחיות”.

אלי שואל את מוסבח אם זה לא בעיה, מבחינתו, שארגון ישראלי מאגד אותם. "לא אכפת לנו אם הם ישראלים, או פלסטינים. הזכויות שלך לא קשורות לצבע שלך ולמין שלך. אתה בן אדם. כשריבון העולמים ברא את האדם הוא לא ברא אותו ישראלי או פלסטיני, ברא אותו כאדם בצלמו”.

בדרכי הביתה חשבתי: איך כותבים בארץ האמורי את הדבר הפשוט הזה? כיצד אמנע מהתאוריה והביקורת לשבש את ההכרה המיידית, הבלתי מתווכת, בעוול, ובצדק המוחלט של המאבק בו?

2.

הפועלים הללו עובדים בהתנחלות, ואם ייחתם איתם הסכם קיבוצי ההתנחלות הזו תהיה יותר נורמאלית, הכיבוש יהיה יותר נורמאלי, בבחינת "נורמאליזציה של הכיבוש". העוול יישאר, שהרי הוא נובע גם (ובעיקר) מההקשר הקולוניאלי, אבל כעת הוא יתנהל במסגרת החוק. מי שיחרים את החצץ ממחצבת סלעית מפני שהוא נחצב בשטחים, יחרים גם את הפועלים הללו. אם תיסגר מחצבת סלעית, הם ייאבדו את מקום העבודה. נראה, אם כן, שגם אם המאבק שלהם מזמן אמת פוליטית ברורה ופשוטה כל כך, הצלחתו תהפוך את הבחירות הפוליטיות שלנו למורכבות יותר.

אבל אולי במקום להתלבט, אתנסה באמירה פרובוקטיבית משהו: אני בעד נורמאליזציה של הכיבוש. האינורמאליות של הכיבוש היא הנכס הגדול של הממסד הישראלי. כך אפשר להמשיך ולחשוב על הכיבוש כ"זמני", כפרויקט צדדי של הציונות, מין "גידול פרא" – כזה הנמשך בשל קונסטלציה פוליטית קונטינגנטית – ולא כמוכל במשטר הישראלי ומהותי לתרבות הפוליטית שלנו.

אני נוטה לחשוב ש"הכיבוש" – ממש המילה הזו, לא רק המציאות בשטח – היא בעייתית. היא מאפשרת החצנה והרחקה מתמדת של בעיות חברתיות. היא הפכה לקלישאה, מרכיב עיקרי בניתוח פוליטי מהסוג השטחי ביותר. המון בעיות, מאלימות בכבישים עד לאי שוויון כלכלי, מיוחסות מיידית ל"כיבוש”, בבחינת קודם נסיים את הכיבוש ואז נוכל לטפל בבעיות. אני חושד ששיח הכיבוש מסווה לא אחת שמרנות עם פוזה שמאלנית. נחירות הבוז לכל דבר שאינו בבחינת מאבק בכיבוש, כי הוא לא דחוף או חשוב מספיק – מאבקים פמיניסטיים, מאבקי עובדים, מחאת הקוטג', גלעד שליט – עוטפות את השמרנות בצדקנות.

אל דאגה: זה לא שהנורמאליזציה של הכיבוש תוביל לנורמאליות. הרי המציאות שתיחשף אחרי שהכיבוש ינורמל היא הרבה פחות נורמאלית. במקום מדינה דמוקרטית שמחזיקה תחת כיבוש זמני כמה מיליוני בני אדם, נראה את המציאות נכוחה: מדינת אפרטהייד ש-40% מנתיניה חסרי זכויות אזרח, ושביניהם לבין שאר הנתינים יש פערים כלכליים אדירים. אולי נגלה, בין השאר, של-40% האלה יש יותר במשותף עם חלק מהמתנחלים – מזרחים ורוסים שהתיישבו בפרברים המזרחיים של ירושלים וגוש דן כחלק מההיגיון הנאוליברלי – מאשר עם כמה מגדולי הפטרונים שלהם בתל אביב.


3.

נורמאליזציה של הכיבוש מאפשרת לחשוב הבחנה חשובה: בין פעולה פוליטית לפעולה הומאניטרית. הרבה ארגונים יהודים עסוקים בסיוע לפלסטינים ובהגנה על זכויות האדם שלהם. כפי שטען פה יותם פלדמן, המערכת הישראלית הצליחה לשלב יפה את הארגונים בהיגיון שלה. לא אחת זה קו הההגנה של הארגונים עצמם, לפחות במרומז, נגד ביקורת מימין. עם זאת, אני לא רוצה לתקוף את הארגונים הללו. אני מבין היטב למה קשה לעמוד מנגד, ומדוע גם הסיוע הבסיסי ביותר הוא לעתים חבל הצלה.

ובכל זאת, מוטב לצמצם פעולה הומאניטרית כזו. היא לא רק עוזרת לשמר את המצב הקיים, אלא מבנה את הפלסטינים כקרבנות תמידיים. הם עוברים רדוקציה לגופים חיים, הזכאים למינימום אובייקטיבי של מזון ותרופות, או למנה המופשטת, מופשטת מדי, של "זכויות אדם" (היגיון דומה מושל במדיניות הצבא, כפי שהראה יותם בתחקיר שכתב עבור "הארץ", יחד עם אורי בלאו).

הפעולה הפוליטית, לעומת זאת, מבקשת לשבש מן היסוד את המצב הקיים, והסובייקט העיקרי שלה חייב להיות מי שסובל מהמצב, הפלסטינים במקרה דנן, שהרי המדכאים תמיד ישאפו להנציח את המצב, גם אם מתוך כוונות טובות (ולכן מוטב, לפעמים, שיבחרו בפאסיביות). השביתה במחצבת סלעית היא במובן זה פעולה פוליטית, ואני מאמין שאפילו אם בשביל הפועלים היא כעת רק על לחם ומים, היא פתח למאבק רחב יותר. שהרי כפי שאמר מוסבח אלבייד, השביתה נועדה ליצור מרחב פעולה, ורק משעה שיש מרחב פעולה, משעה שיש לחם וכבוד עצמי, הפלסטינים עצמם יכולים לקבוע מה הם רוצים, ולא היהודים בשבילם.

נזכרתי, בהקשר זה, במאמר שמירון בנבנישתי פרסם לפני שנתיים, אבל נותר אקטואלי (כמו רבים מהמאמרים שלו, גם כאלה שפורסמו לפני עשרים שנה). "בגדה המערבית שקט", הוא הכריז, ותיאר את השגשוג הכלכלי בגדה, תחת ממשלת פיאד. לשמאל, הוא כותב, אין אינטרס לעסוק בזה, שהרי כדי לסיים את הכיבוש יש להמשיך ולראות בפלסטינים קרבנות מוחלטים. אבל לא השמאל יסיים את הדיכוי, אלא הפלסטינים עצמם, וההתעצמות הכלכלית שלהם משרתת את זה, למרות שהיא משתלבת בחיזוק השליטה הישראלית בשטח. בנבנישתי הציע לראות במגמה זו אימוץ של האסטרטגיה ששירתה את האזרחים הערבים בישראל – ויתור על המאבק האלים לטובת התעצמות כלכלית קהילתית.

אפשר לקוות שהשביתה בסלעית מבשרת על מרכיב נוסף באסטרטגיה הזו – לא רק התעצמות כלכלית, אלא שימוש גובר באפשרויות החוקיות שהמערכת הישראלית מעמידה. זה לא אומר שאנחנו בדרך למדינה דו לאומית, אלא רק שאנחנו ניצבים נכוחה מול המציאות הדולאומית שלנו, ומנסים לנצל את הסתירות והבקיעים בה כדי לעקור הסדרים פוליטיים מפלים. עדיין מוקדם להגיד איזה הסדר פוליטי צודק יהלום את המצב הזה, אבל ברור שאין טעם להיצמד לפתרון שתי המדינות: כמו המילה "כיבוש", גם הוא הפך קלישאה שמונעת מאיתנו לזהות רגעים של שינוי, לא משנה אם אלה פועלים פלסטינים במחצבה, או מתנחלים שאינם ייראים עוד את הדר הממלכה.


4.

את מאבק הפועלים במחצבת סלעית אני רואה כחלק מפוליטיקה חדשה, נקרא לה הפוליטיקה הדיסוננסית. החיבור בין ארגון עובדים ישראלי לפועלי דחק פלסטינים מייצר דיסוננס, ממש כמו מתנחלים התומכים באיזרוח שכניהם הפלסטינים. גם ההפרעות המתרבות לנאומים של נתניהו וחבריו מזמנים איזו צרימה (ועפרי כתב על זה כאן), שיש לברך עליה, למרות שעדיין אין בידינו כלים לחבר אותה להרמוניה חדשה. עדיין איננו יודעים כיצד היא תישמע.

שהרי הממלכתיות הישראלית גוועת, ויש משהו מעוות – וחסר תקווה – בעובדה שהשמאל בישראל מזוהה איתה, ואישים בו קוראים להציל אותה (כמובן, בלי לוותר על קלישאת אלטלנה). ואני אומר את זה למרות שגם אותי זה מפחיד. השבוע חלף האוטובוס שלי ליד בית המשפט העליון, כאשר עשרות דוסים צעירים, בשמלות וציציות, רצו מכל עבר – מהתחנה המרכזית, ממרכז העיר, מכיוון עמק המצלבה – אל הבניין. היה זה אחרי מעצרו החפוז, הפאתטי משהו, של הרב הגזען דב ליאור. כמו לנוכח המהפכה המצרית, אולם ללא עדנה, אחזו בי חיל ורעדה.

ובכל זאת, היות שברור לי שאת הנעשה אין להשיב, הנוסטלגיה מיותרת. במחצבת סלעית, בין פחוני שבט הג'אהלין לווילות של מעלה אדומים, הפציעה לרגע אפשרות של עתיד.


לסיום, הנה כמה דרכים לעזור לפועלי מחצבת סלעית:

תרומות יתקבלו בברכה, בעיקר מזון. לפרטים אפשר לפנות לניר נאדר, רכז מען בתל אביב (050-6839443), או לארז וגנר, הרכז בירושלים (050-7596492). אפשר גם לבוא לביקורי הזדהות בימי חול בין השעות 7:00-16:00 (השעות בהן הפועלים יושבים באוהל המחאה).

מלבד זאת, שלחו דוא"ל או התקשרו להנהלת המחצבה – בתמיכה בעובדים ובדרישה לחתימה מיידית על הסכם קיבוצי:

יחזקאל סורוקה – מנכ"ל מחצבת סלעית, טל' 02-5351726 \ 057-7620201, hezi.salit@gmail.com

הרב נתן נתנזון – יו"ר מועצת המנהלים של מחצבת סלעית, טל' 050-5536270, natannat@gmail.com

בהזדמנות זו, מומלץ לתרום גם לקרן השביתה של עובדי חיפה כימיקלים, המקיימים גם הם, זה חודשיים (!), שביתה חשובה ומוצדקת.

תגים: , , , , , , , , , , , ,

12 תגובות to “מהמוצדקות שבשביתות, וגם: בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש”

  1. רני Says:

    יפה, נכון, צודק. בלי הרבה התפלפלויות
    ומילים גבוהות. ביום שבו כל דוברי הערבית
    שיש להם זכות בחירה לממשלת ישראל
    יצביעו כולם כולם ולמפלגה אחת, תהיה
    באמת ישראל אחרת. יותר טוב ממאמרים
    מלומדים, תלונות לממשלות אירלנד והולנד
    פטפטת בכנסת והפגנות ברחובות. רק פתקים
    לקלפי, זה הכל.

  2. מרמיט Says:

    מהמוצדקים שבפוסטים.

    אני אוהב שאתם כותבים מהשטח (המקבילה הסמולנית לI love it when you talk dirty?), את המפגש של התיאוריה עם הקרקע.

    ומה שכתבת על המונח הבעייתי "כיבוש" הזכיר לי משהו שכתבתי אחרי גיחה אחרת לשטח אחר, מזווית אחרת, בעיקר (אבל לא רק) של הערים המעורבות בתוך הקו הירוק:

    "הכיבוש, עם כל העוולות היומיומיות שהוא מחולל, הוא כמו פרונקל גדול: בולט, כואב, מכוער ומביך בחברה, אבל בסך הכל סימפטום לרעל המבעבע מתחתיו, לדלקת הפושה בגוף מתחת לעור. העיסוק המתמרח במותג הפופולרי "הכיבוש" מסיט את הדיון ומסיח את התודעה לפרטים טפלים כמו "הקפאת בנייה" או "הקלות במעברים", מאפשר לכולם – משמאל ומימין – להתפלפל בסוגיות משפטיות כמו המעמד של שייח ג'ראח ומידת החוקיות של פקודות צה"ל. בראש ובראשונה, העיסוק ב"כיבוש" וב"מצב המדיני" מאפשר לכולנו להרחיק את עדותנו, להרחיק את התחלואים מחיי היומיום שלנו ולתחוֹם אותם באזור גיאוגרפי ותודעתי מוגדר, זה של "השטחים הכבושים" וה"פוליטיקה" (והרי למה לי פוליטיקה עכשיו?)."
    http://mermit.mind-fucking.com/land-of-dis-ease/

  3. דן Says:

    ההיסטוריה של התארגנויות עובדים משותפות ליהודים ופלסטינים הולכת אחורה עד לימי ראשית הציונות. בין השאר, נעשה עוד בסוף שנות ה-20 ניסיון לאגד פועלים ערבים תחת הסתדרות העובדים במסגרת גוף בשם "ברית פועלי א"י". ב-"ברית" ובאיגודים והתארגנויות אחרות נעשו פעולות מחאה משותפות, שביתות ואף נוצרה סביבה של הידברות וסולידריות בימים של אלימות ושנאה.

    וגם הצרימה עליה מצביע גל אינה עניין חדש. היא ליוותה את הברית מראשיתה והיתה לה למכשול כשהן גורמים מסוימים בהסתדרות בקשו לנכס אותה לתעמולה או לפרק אותה והן אגודי עובדים פלסטינים מתחרים ופוליטיקאים פלסטינים קראו להימנע מהשותפות.

    http://www.amazon.com/Comrades-Enemies-Workers-Palestine-1906-1948/dp/0520204190

  4. זמואל Says:

    יו לוסט מי את קולוניאליזם
    ואז יו לוסט מי שוב באפרטהייד

  5. Assaf Says:

    אוף, נמאס לי כבר לכתוב תשבחות לפוסטים שלכם. אולי תכתבו אחד קצת פחות טוב לשם שינוי?

    תגיד גל, אתה מרשה לי לתרגם ולהעלות לבלוגיאדה האמריקנית?

  6. איתמר Says:

    מדוייק ומשובח.

    הכיבוש, או "הכאבוש", כפי שמכנים אותו בתל אביב, כבש לנו את היכולת לחשוב מחדש. או לחשוב מחוץ לגיר אוטומטי.

  7. רני Says:

    אם ימשיך העיסוק בכיבוש כיבוש יהיה חבל.
    התרכזו בעובדים. היום הם מחר עובדים
    אחרים. הם גורמים לחוסר עבודה ולהורדת
    שכר במחצבות בישראל. מי יודע אולי
    דימגוג חכם, בצד שלי, יצליח לחבר לזה
    ועדי עובדים ישראליים. לא פרופסורים
    לא עיתונאים, לא משוררים. אם אחד
    הועדים במשק פשוט יחרים חומר מהמחצבה
    הזו זו תהיה התחלה של דבר גדול.
    או כן, תלמדו מעסקי השו שו ביון. אני בטוח
    ששום דבר במחצבה הזו לא עומד בשום
    תקן בטיחות. איזו תביעה משפטית קטנה
    על בעיות בטיחות תעשה נפלאות.

  8. יובל אחר Says:

    פוסט טוב מאוד!

    גל – אתה לא חושב שביבי יכול להשתמש בפוסט הזה כשהוא מנסה להסביר מה הוא רוצה כשהוא אומר "שלום כלכלי"? הוא כמובן מדגיש את ההיבט של ליצור לפלסטינים רווחה כלכלית שתגרום להם להבין שיש להם מה להפסיד מאלימות או אי-נכונות להגיע לפשרה, אתה שם דגש על התעצמות כלכלית ככזו המפתחת תודעה פוליטית ונותן דגש לשימוש של הפלסטינים במערכת החוקתית הישראלית, אבל הפעולות המעשיות עצמן עשויות להיות זהות ושניכם לכאורה מעוניינים בהתעצמות כלכלית פלסטינית. גם ביבי עשוי לאהוב את השימוש במונח "נורמליזציה" של הפעילות בשטחים, ללא הסייג בדבר הנורמליות של המצב.

    ועוד שאלה קטנה – אתה לא מפחד שהמערכת החוקתית הישראלית תפעל בקשיחות ותסגור את ה"פרצות" האלה, כלומר תחריג את העובדים הפלסטיניים?

    • גל כץ Says:

      תודה יובל. האמת שמירון בנבנישתי, במאמר שציטטתי, מתייחס ל"שלום הכלכלי" של נתניהו (באותה תקופה, לפני שנתיים, זה היה נושא "חם", בינתיים נראה שביבי ירד מהרעיון, כנראה מפני שהתברר שסלאם פיאד ואבו מאזן אינם מוכנים להסתפק בזה). הוא רומז שזה אכן רעיון טוב, או יותר נכון – שזה מקדם בפועל יותר אסרטיביות פלסטינית.

      מה אני חושב על זה? השאלה הפוליטית היא לא מה אני רוצה באיזה מובן מופשט ומנותק מהמציאות, אלא כיצד אפשר לראות אירועים והתפתחויות קונקרטיות כבעלות פוטנציאל חיובי, ולקדם אותם. במובן זה, נראה לי שהתעצמות כלכלית פלסטינית (גם במסגרת "שלום כלכלי") היא חיובית. עם זאת, בניגוד לביבי, ברור לי שזה חיובי דווקא כי זה לא סוף הסיפור, אלא רק ההתחלה – כלומר מעניק לפלסטינים כלים לשנות את המציאות מן היסוד.

      באשר לשאלה השנייה שלך – אכן, יש מה לדאוג. הרי זה קורה גם בישראל, ובדרכים שונות יש ניסיונות לסגור "פרצות" חוקתיות שמשמשות את האזרחים הפלסטינים לקידום כוחם הפוליטי (למשל, "חוק ועדות הקבלה"). עם זאת, אסור לשכוח שלישראל יש כל מיני אילוצים הנובעים מהצורך שלה להציג עצמה כדמוקרטיה ליברלית. זה עניין קיומי לא פחות. במובן זה, הסתירות במערכת הישראלית הן מהותיות, כלומר נובעות מהצורך להיות "דמוקרטיה ליברלית" מצד אחד, ואתנוצנטריה יהודית מצד שני. לכן אני חושב שהסתירות יישארו. זה לא איזה עניין מקרי, בבחינת "מישהו לא שם לב" לפרצות ועכשיו אפשר לסגור אותן.  

  9. yoash / יואש Says:

    התקשרתי ליחזקאל סורוקה. איש נחמד. שאלתי למה הם מסרבים להעניק זכויות בסיסיות לעובדים שלהם. הוא אמר שהוא עסוק וביקש שאתקשר יותר מאוחר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: