היחצ"נים

by

עד לפני שנתיים, יחצ"ניות היו המרכיב הדומיננטי ביותר בעולמי. אם רציתי או לא, הן היו בראש מעייניי, והעסיקו אותי יותר מכל תופעה אחרת. זמיר, היחצ"ן של שגרירות מקסיקו. יובל, דובר המועצה להשכלה גבוהה, שהפך בינתיים לדוברו של יובל שטייניץ. רינת, היחצ"נית של מכללת אריאל, שאמרה לי שאני מתייחס אליה בקרירות. וליעד, היחצ"נית של אגף התקציבים באוצר. פעם רבנו, והיא אמרה לי שאני שטוף מוח. לא ייאמן: במשך שנים היא היתה אחד האנשים המשמעותיים בחיי.

כשעזבתי את העיתון, השינוי המשמעותי והמבהיל ביותר היה שהיחצ"ניות הפסיקו להתקשר בבוקר. בבת אחת הן נמוגו מעולמי, בדיוק כמו שנכנסו אליו בבת אחת ביום שבו התמניתי לכתב.

אנשים שלא עבדו במקצוע לא מבינים עם כמה יחצ"ניות מדבר כתב רגיל ביום אחד. היחצ"ניות  הן הצד הנסתר של העבודה העיתונאית: הן לא מקבלות קרדיט, והקורא לא יודע על קיומן. טיפוסים אקצנטריים כמו רני רהב, שמופיעים כל כמה ימים בטלוויזיה, מעוררים כמובן הרבה תשומת לב וכעס צדקני, אבל למעשה הם יוצרים את האשלייה שכל שאר החדשות זה משהו אחר. מבחינה זו, העוינות שהם מושכים רק משרתת את השיטה.

אמנם, בזמן האחרון, מדברים על יחצ"נים קצת יותר מבעבר. כל מיני עיתונאים צדיקים מפריחים קלישאות, ואומרים שליחצ"נים יש השפעה מוגזמת על התקשורת. למשל בסדרה המוצלחת "העיתונאים" של עידית אברהמי, שבה מתריע רינו צרור ש"כל מחנה יחסי הציבור הוא מחנה שכל מטרתו להכניס אינפורמציה בדרכים ערמומיות לתוך טקסט שאמור להציג חדשות באופן הנקי ביותר".

זה נשמע ממש טוב, אבל למעשה אין כאן הרבה אמת. מהתיאור של רינו צרור אפשר להתרשם, שהיחצ"ן מבליח מדי פעם בעולמו של הכתב, מנסה להכניס "בערמומיות" איזו פיסת אינפורמציה מניפולטיבית, ומיד נעלם, כמו אותן תמונות נסתרות של מיקי מאוס מאונן בפרסומת לקוקה קולה. למעשה, היחצ"ן הוא לרוב זה שיוצר את הידיעה. הוא הסוכן, הוא הכוח הפועל בתעשיית החדשות. הוא הלחם, הוא המים, הוא השמן והוא היין. בלי יחצ"נים אין כיום חדשות.

כיוון שהיחצ"נים מייצרים את הטקסט, הם החלק היחיד במערכת שאינו מופיע בטקסט. מצד שני, בשונה מעיתונאים, גם לא עושים עליהם סדרות, אתרים ותוכניות טלוויזיה. בעצם, אולי היה מעניין יותר לעשות סדרה ושמה "היחצ"נים". אבל מסופקני אם זה יקרה.

וחוץ מזה, מאיר שלו לא יכתוב עליהם רומאן. גם לא צרויה שלו. אין יחצ"נים בספרות העברית.

2.

אני רוצה לתאר את האופן שבו נולדות בפועל ידיעות בעיתון. לחלק מהקוראים זה יישמע אולי טריוויאלי, אבל נדמה לי שגם קוראים ביקורתיים לא מודעים תמיד, מעבר לכל שיפוט, לאופן שבו נוצר הדבר שנקרא ידיעה עיתונאית.

כשמתקבלת ידיעה רגילה בשעות הערב, כלומר סמוך לסגירת העיתון, שעה שבה עורכי הלילה כבר שרטטו את העמוד שלהם והחליטו איפה תהיה תמונה ואיפה תהיה כותרת, אין בדרך כלל זמן לתחקירי עומק, וגם אין צורך בהם: ממילא, יש מקום רק ל-250 מלה. במצב כזה, רוב המידע של הכתב מבוסס על מי שמסר לו את הידיעה, ועל התגובה של הצד השני, אם יש כזה.

כתבים אוהבים את המושג "מקור". "המקור שלי אמר לי", הם מסבירים בחשיבות, משווים למלה איזה טון בלשי-מטאפיסי: "המקור", בגרמנית: Ursprung. למעשה, בחלק גדול מהמקרים המקור הוא סתם יחצ"ן.

זה קורה לרוב ככה: בשעה 21:23, לצורך העניין, מתקבל טלפון מהדוברת של ההנהלה. בעודה מוסרת לך בטון אחראי וצדקני את "החלטתה של הנהלת חברת x", נשמע הצפצוף של השיחה הממתינה. על הקו נמצא הדובר של ועד העובדים, זועם בדרך כלל. שני הדוברים כבר נמצאים לרוב בבית, וברקע נשמעת הילדה הפעוטה שלהם, שבדיוק נגמלת ממטרנה. הם ממהרים, כי על הקו ממתין להם הכתב של העיתון האחר, וגם אתה ממהר, כי בעודך עובר מהשיחה האחת לשנייה, מתקשרת גם עורכת הלילה, שחזרה מהפסקת הסיגריה ושואלת מתי אתה מעביר את הידיעה. כך זה קורה בדרך כלל, ערב ערב לכל אורך השבוע – לפחות בזמנים שבהם מתרחש מאבק כלשהו.

כך שצריך לזכור, שחלק ניכר מהידיעות העיתונאיות הן בפועל זה – טקסט שנוצר משיחה עם שני יחצ"נים, במקרה הטוב.

3.

ברור שמה שנקרא היום "פוליטיקה" נעשה בעיקר על ידי יחצ"נים. אבל לא רק. כשמדובר במאבקי עובדים ובשביתות, היחצ"נים ויועצי התקשורת הם האחראים לשבירת המאבק על ידי ספינים וחצאי אמיתות, אם לא שקרים ממש. וכמובן, באמצעות מתקפה אגרסיווית על הכתב המסקר. הם יודעים שהמאבק ברובו מתנהל היום בתקשורת. רק אחריהם, מגיעים אנשי האבטחה עם האלות.

אני זוכר, למשל, את מאבק המרצים הזוטרים באוניברסיטה הפתוחה, שהתרחש לפני כשנתיים. את סגל ההוראה ייצג משרד "יוניק" (Unik). את ההנהלה ייצג משרד "לגאיה" (Lagaya). "לגאיה" מרוחק מ"יוניק" כמה בלוקים במעלה רחוב החשמונאים.

מה שכונה "המאבק" היה במידה רבה מאבק בין שני המשרדים האלה – ששמותיהם לא הופיעו כמובן באף אחת מהידיעות בנושא. אפשר לומר שבשטח התרחש מאבק ממשי – שביתה ופה ושם משמרות מחאה. אבל מבחינת העיתונאי – מה כבר אפשר לכתוב על שביתה – אירוע שהוא ביסודו אי-התרחשות? מה אפשר לכתוב על משמרות מחאה, חוץ מתמונה אחת או שתיים עם כיתוב, לכל היותר? כך שאותן ידיעות קצרות שאליהן קורא העיתונים היה חשוף מדי כמה ימים היו בפועל תוצר של פינג פונג בין ההודעות לעיתונות של "יוניק" ו"לגאיה", שניסו שניהם לייצר התרחשויות.

"יוניק" הוא משרד המתמחה בייצוג ארגוני שינוי חברתי וגופי שמאל-מרכז – מעדאלה ועד רון חולדאי. "לגאיה" הוא משרד המתמחה ב"יחסי עבודה" וב"טיפול במשברים". כפי שמסביר אתר האינטרנט של המשרד –

"חברת לגאיה מומחית בהדרכה ובהכוונה בעת ניהול ובטיפול במשברים. בעת משבר יש לחברת לגאיה את היכולת לפעול בגמישות, במהירות וביעילות ולנתב את המנגנון המקצועי לטיפול במצב: הכנת אסטרטגיה לצורך ניהול משברים, ניהול תקשורתי של המשבר, הפעלת לובינג נקודתי, ביצוע מעקב שוטף אחר פרסומים ובחינת תוצאות ניהול מצבי משבר".

ואכן, העובדות של "לגאיה" פועלות במהירות ומבצעות מעקב שוטף. בערבים מסוימים, בקושי התאוששתי מ"הלובינג הנקודתי" שלהן. הן מתמחות בהודעות אפקטיוויות בסגנון:

"אנחנו קוראים לסגל ההוראה להפסיק את הפגיעה בסטודנטים".

או: "בימים האחרונים נודע להנהלת האוניברסיטה הפתוחה כי מספרם של המנחים ומרכזי ההוראה שאינם שובתים עלה… המנחים שאינם שובתים מעוניינים לקיים פעילות הנחיה כרגיל".

או: "נראה כי חברי הנציגות התאהבו במאבק והפכו את השביתה מאמצעי למטרה".

או: "הפגנה, משמרות מחאה או הקראת שירה הם לגיטימיים בעיננו ובלבד שהאדם כלפיו מכוונת המחאה ובני ביתו לא יוטרדו בחייהם הפרטיים".

אני לא מוסר כאן שום מידע סודי. אלה רק ההודעות הגלויות – לא כולל שיחות רקע וכו'. באמצעות ההודעות האלה מתנהל למעשה המאבק נגד העובדים השובתים. מה שמעניין לציין הוא שגלי גבאי, הבעלים של "לגאיה", עבדה לפני כן באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ואפילו הקימה את מרכז המידע לזכויות עובדים. יותר מכך: גבאי גם מרכזת קורסים של ייעוץ תקשורתי לוועדי עובדים.

כי ליחצ"נות אין אידיאולוגיה. או ליתר דיוק: האידיאולוגיה שלה היא היחצ"נות עצמה.

אני נזכר ביחצ"נית אחת, שניסתה לשכנע אותי לכתוב אייטם על תערוכה בגלריה כלשהי. אמרתי לה שהאמן והגלריה זכו  לדעתי למספיק יחסי ציבור בזמן האחרון. כשזיהתה את נימת הקול שלי, היא הציעה לי מיד לעשות כתבה נגדם. התברר שהיא עובדת גם בשביל אמן אחר, שהוא אויבו המר ביותר של האמן הראשון.

4.

כתבתי פעם כתבה קצרה על האשה הראשונה בארץ שעשתה דוקטורט ביחצ"נות. היא היתה בעצמה יחצ"נית. ניסיתי אז לקרוא קצת על הנושא, וגיליתי שיח"צנות נחקרת כמעט רק מבפנים, כלומר, במסגרת מחלקות לניהול או מחלקות ליחצ"נות ממש (בארה"ב זה עבר אקדמיזציה). אבל אף אחד כמעט לא חוקר את הנושא באופן ביקורתי, כלומר את תפקיד היחצ"ן ביחסי הייצור המודרניים. יחסית לתופעות אחרות שקשורות למבנים הכלכליים והחברתיים של תקופתנו, היח"צנות היא עדיין תעלומה.

מרקס אמנם לא הקדיש שום חיבור לנושא, אך גם בלעדיו אין קושי לקבוע שבעידן הפיאודלי לא היו יחצ"ניות. היח"צנית היא תופעה של הקפיטליזם המאוחר. הפצעתה של צורת הקיום הזו קשורה באופן הדוק לשינוי באופני הייצור.

זה נשמע נפוח, אבל זה בדיוק ככה. כי הדבר השני שהתברר לי, הוא שתעשיית היחצ"נות נוצרה מתוך מאבקי העבודה המאורגנת, או ליתר דיוק – מתוך הצורך של בעלי ההון לשבור את העבודה המאורגנת.

קרלה גוור, אחת ההיסטוריוניות הביקורתיות הבודדות של היח"צנות, מתארת כיצד נולדה היח"צנות כתגובה של תאגידים אמריקאים בסוף המאה ה-19 לדעת הקהל השלילית שנוצרה כלפיהם, ומתוך החשש להגברת הרגולציה הממשלתית על תנאי ההעסקה של עובדים. באותה תקופה, נשלחה בפעם הראשונה הודעה לעיתונות. אייוי לי, עיתונאי לשעבר שהפך ליחצ"ן הראשון בהיסטוריה, נקרא על ידי איל הפלדה ג'ון רוקפלר להציל את יחסי הציבור שלו אחרי הטבח בלאדלו שבקולורדו. בטבח הזה הרג המשמר הלאומי 45 בני אדם במאהל מחאה של כורי פחם, בניהם 11 ילדים. לי שלח למערכות העיתונים "רשימת עובדות" בנוגע לאירועים בלאדלו. כל השאר הוא היסטוריה.

אני מנסה לטעון שהיחצ"נים כלשעצמם הם לא רק בבחינת תופעה משנית, אלא יש להם תפקיד מהותי ואסטרטגי ביחסי הייצור, שצריך להקדיש לו תשומת לב. מובן שהם גם גורם עם אינטרס, ששואף להנציח את המצב שבו יש בהם צורך – כלומר את המצב בו תאגידים מנצלים, עושקים ופוגעים ורוצים לצאת מזה בשלום.

מה שמעניין הוא שרוב העובדים בתעשיית היחצ"נות הם בעצמם מנוצלים להפליא. ברור שיחצ"ניות זוטרות שעושות טלפונים לכתבים מרוויחות לרוב פחות מהכתב עצמו. בנוסף לכך, הן קורבן לאגרסיות בלתי מוגבלות מצד הלקוחות ומצד הכתבים. כעיתונאי חלש, אתה לא באמת יכול לשאוג על הבוס שמדכא אותך. לעומת זאת, היחצ"נית המתדפקת על פתחך היא קורבן זמין – בעיקר כשמדובר בטלפון השביעי או השמיני באותו בוקר. זהו מקצוע ממוגדר מאוד, שכמובן לוכד הרבה מאוד הומואים.

אבל יותר מכך: היחצ"נות היא הגילוי הבוטה ביותר של מבנה העבודה החדש, שבו העבודה מתרחשת לאורך כל שעות היממה. לא רק שהיחצ"ן צריך להיות זמין כל הזמן; עבודתו מבוססת על הקשרים החברתיים שלו.

דבר אחרון: כיוון שהמשרות בעיתונות הולכות ומצטמצות, ולעומת זאת היחצ"נות הולכת ומתרחבת, הרבה מאוד עיתונאים, בעיקר צערים, נאלצים לפנות ליחצ"נות. אני מכיר כמה יחצ"נים שללא ספק היו עיתונאים טובים לפני עשר שנים.

כיוון שהיחצ"נים הם היום הרבה יותר חשובים מהעיתונאים, צריך אולי לחשוב איך לשחרר אותם. אם העיתונאים יתאגדו זה יהיה טוב; אבל ביום שבו היחצ"נים יתאגדו הכול באמת באמת ישתנה.

אתם מוזמנים לתרום לקרן השביתה של עובדי "חיפה כימיקלים". אני כבר תרמתי – אומרים שזה מה שהם הכי צריכים עכשיו!

תגים: , , , , , , , , , , , ,

56 תגובות to “היחצ"נים”

  1. אמיתי ס Says:

    פוסטוב.

  2. אלי א. Says:

    אז גם יחצני"ם הם שמאלנים או רק עיתונאים?

  3. אורי Says:

    מעניין מאוד.
    האמת היא שאני דווקא עובד על סרט שעוסק בנושא…
    http://www.ice.co.il/article/view/266661

  4. יואב Says:

    לעיתונאים, בכל זאת, יש תפקיד חשוב בעבודת המערכת. הם אלו שמתווכים את הטקסט היחצני לקורא ו"מטבענים" אותו. לכאורה מנפים ממנו את האינטרסים, מעבירים אותו דרך מסננות הפרופסיה כמו "האיזון", מכניסים לכובע עז יחצנית, עושים הוקוס פוקוס אברקדברה והופ, נולד "טקסט עיתונאי", נשלף שפן מן הכובע. הם חותמת הגומי, מלביני הכספים, מילולית ממש. והכל תוך תחושת שליחות!
    לכן מבחינה פסיכולוגית, ואפילו סוציולוגית, ה"עיתונאים" מסקרנים אותי במיוחד. קראתי בתדהמה את הטקסט של פרסיקו, הוא אולי לא אמר דבר משמעותי על למה עיתונאים הם שמאלנים, אבל גילה הרבה מאוד על עולמם של העיתונאים. גם הטקסט הזה הוא טקסט נהדר על עיתונאים.

  5. עידן רינג Says:

    פוסט מצוין עפרי.
    אני חושב שליחצ"נים כענף באמת אין אידיאולוגיה אבל ליחצ"ן כאדם בהחלט יש ולרוב זה בא לידי ביטוי בעבודה שלו ובלקוחות שהוא בוחר לייצג (ומי שטוב יכול לסרב לקבל לקוח שמנוגד לעקרונותיו). לפעמים זה גם קורה גם למשרד שלם, ואתה יודע שיש כמה דוגמאות כאלה בשטח.
    לגבי יחסי הייצור ואופי העבודה אני מסכים לגמרי וזה עניין מדכא ומטריד מאוד. אין ספק שיש צורך בהעצמה של אוכלוסייה מוחלשת זו.

    • מתן Says:

      עידן, אתם מכירים את הכתובת: http://www.workers.org.il

      • עידן רינג Says:

        בהחלט מכיר, לספר לך מאיפה?
        במקרה (או שלא) הייתי דובר של אחד המאבקים שלהם, ועשיתי זאת כשכיר במשרד שהם שילמו לו. כך שהמציאות לא כזאת אוטופית וחד משמעית כפי שהיא נראית מהזווית האינטלקטואלית.

      • מתן Says:

        עידן (משום מה אין לי איך להגיב לתגובה שלך ישירות),

        אני יודע, ולכן לא שמתי סימן שאלה בסוף.
        אני פעיל בכוח לעובדים כבר כמה שנים, וזוכר שעבדת כדובר דרך יוניק באחד המאבקים הגדולים של השנים האחרונות (זה היה האוניברסיטה הפתוחה? משפחתונים?). אני מבין ומסכים מאוד שהמציאות לא חד משמעית, וברור שיש גם יחצ"נים טובים.
        כנראה שלא הייתי ברור – מה שרציתי להגיד, בעקבות שני המשפטים האחרונים שלך, הוא שאתם מוזמנים להתאגד, ואנחנו נשמח מאוד לעזור.

      • יואב Says:

        מצטער להרוס את שיעור הספינינג של אנשי משרד יוניק, שמנסים להציג את המשרד כמלכ"ר חברתי של ממש, אך לא כך הוא. כפי שנכתב בכתבת יחצ באתר מאקו "ההתמחות של יוניק היא בניהול מותגים גדולים, העצמתם והפיכתם למובילי שוק".

        בנוסף, עליכם לדעת שמשרד יוניק הוא זה שהריץ את המועמד החברתי חולדאי בבחירות האחרונות בת"א. אחרי הבחירות הקימו דנה קול, ממייסדות יוניק ביחד עם בעלה נסים דואק שגם הגיב כאן בתגובות, את חברת דיבור, ביחד עם מי שבאותן בחירות היה הקמפיינר של דב חנין (ועל כך הרחבתי במקום אחר).

        בזמנו, כשהקמפיינרים האמריקאים הילכו קסם על הפוליטיקאים הישראלים, אהבו בתקשורת לספר את הסיפור של שני היועצים הפוליטיים, בעל ואישה, שלרוב מייצגים שני צדדים יריבים. אני לא זוכר את שמם, אך נדמה שלפנינו הגרסה הישראלית שלהם, בשינויים קלים.

        ללמדכם שהכל עסקים, גם התדמית החברתית. שיעור חינם לכל מי שרצה דוגמא כיצד עובדים היחצנים.

      • עידן רינג Says:

        שובו של הטרול

  6. הלל Says:

    פוסט מצוין.

  7. Eran Oz Says:

    טקסט חשוב שראוי שיהיה פתיחתו של דיון בנושא.
    דרך אגב מישהו פה יודע מה ההבדל בין יחצ"ן ליועץ תקשורת?

  8. Idan Barir Says:

    תודה רבה עפרי על פוסט מצוין, כרגיל, שמאיר עוד פינה אפלה של מקצוע העיתונות ועוד פינה אפלה בחיים הציבוריים והתקשורתיים.
    התנסויות אישיות רבות בקשר עם עיתונאים כבר לימדו אותי שכאשר שולחים הודעות לעיתונות הן מתפרסמות על פי רוב כלשונן ולמדתי מהפוסט שני דברים: (1) למה העיתונאים עושים זאת (2) שגם אני הייתי בעל כורחי ובלי לדעת בכלל יחצ"ן לרגע, אבוי לבושה…

  9. יוסי Says:

    נהדר כרגיל, וסתם הערה של פיינשמקר גרמני, מקור במובן של מקור מידע הוא לא ursprung אלא quelle

    • איריס חפץ Says:

      צודק יוסי, גם כרגיל.
      והנה הוכחה
      http://www.taz.de/1/politik/nahost/artikel/1/israel-warnt-vor-explosiver-fracht/
      וגם דוגמא לאיך מדינת ישראל כולה מנוהלת ע"י יחצ"נים, עופרי. מכיוון שמדובר בפרוייקט קפיליסטי אז מייחצנים אותו עם השקרים הרגילים: ההומו שחמאס לא רוצה בעזה אלכ, שקי גופרית ואש מהשמיים שהולכת לרדת על חיילי ה
      Shavetet
      כמו שהכתבת החרוצה מדווחת. בחיי. זה ענק: הכתבת הגרמנייה שמעה "שייטת" ומכיוון שהיא לא יכולה להבדיל בין W ל-V קיבלנו את השיבוט החדש הזה.
      זה גם מה שקורה כשמייחצנים משהו בעברית לעולם, שלא בדיוק מבין את השפה הזו. ומדובר בכתבת שיודעת עברית וחיה בתל אביב, ככל הידוע לי.
      מה זה אומר? שמדינת ישראל, שפרנסיה מתייחסים אליה כמו לפרוייקט נדל"ני גם תקרוס כמו אחד כזה ביום מן הימים?
      כמו היחצ"ניות שמיח"צנות את הדיכוי שלהן למעשה ותורמות לו, כך תורמים האזרחים לקריסת הפרוייקט הנדל"ני שלהם.

    • ofrilany Says:

      זאת הבדיחה

  10. אורי תובל Says:

    הנה הזדמנות לקשר לכתבה שכתבתי, אחת משתיים בהיסטוריה שלי. אירינה שלמור מסבירה שם יפה את מטרת המשרד שלה. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1099016.html

  11. יונתן ברזילי Says:

    פוסט מעולה. קוראים וקוראות – הדרך הכי טובה שלכם/ן לעזור להתאגדות עובדים המתמודדת מול מערך יחצ"נות ממולח הוא לתרום לעובדי/ות חיפה כימיקלים השובתים/ות כמו שעפרי הציע. בנוסף, תתקיים בחמישי בערב פעילות לגיוס תמיכה למאבק: http://www.facebook.com/event.php?eid=125418707544341

  12. Daniel Rosenberg Says:

    לא מבין למה בסעיף 3 היחצ"ן מוגדר אוטומטית כחלק מהסיטרא אחרא (בזמן שהאמת והצדק כמובן נמצאים בלעדית בצד המדוכא והמסכן, כלומר החתרני). למעשה, יחצ"נות מצויה בשפע גם במאבקי עובדים, גם אצל הפלסטינים וגם בכל מיני פעולות מחאה אנטי-ממסדיות אחרות. ישנם לא מעט גופים שמרוויחים את לחמם, ומרוויחים אותו טוב מאוד, מיעוץ לארגונים חברתיים וקהילתיים כאלה ואחרים. כל מי שאי פעם עזר לארגן חצי-הפגנה יודע שאחד הדברים החשובים ביותר הוא איך להצטלם טוב ולהתבטא טוב, איך להוציא הודעה לתקשורת (גם אם "התקשורת" היא לא יותר מאשר מקומון קטן עם 12 עובדים ו-14 קוראים) ובכלל איך להיות סקסי ומדליק. לא מעט פעמים לא יסתפק היח"צ בעיצוב חיצוני, אלא גם יחדור לנושא הארוע ולתוכן האמירה הציבורית עצמה; במקרים רבים מתבקשים ארגונים ופעילים, בין אם על ידי גופים חיצוניים או על ידי עצמם, במין אקט של אוטו-צנזורה, לשטח, לחתוך, לעקם, לוותר ולעגל פינות לדרישותיהם, כדי "שיהיה יפה".

    • יסמין Says:

      נכון, אבל זה רק כי אין עיתונאים בשטח, לא כל שכן בשטחים (הרי זה מסוכן!). אילו היו, היו כותבים בעצמם מה שהם רואים ומה שהם רוצים.

      כך שהיחצנים והעיתונאים מקיימים בעצם מעין סימביוזה: ככל שהעיתונאים מתעצלים יותר — או שהמערכת לא רוצה לממן להם שום תחקיר, נסיעות וכן הלאה — כך גדלה חשיבותם של היחצנים והנתח שהם נוגסים בעבודתם של הראשונים. וחוזר חלילה.

  13. יאטרוגני Says:

    זה מזכיר לי רעיון שחשבתי עליו בפעם שעברה שהיה קיץ, בתקופה שבה עולים להם רעיונות-של-38-מעלות-בצל. זה היה כשמוזיאון ישראל נפתח מחדש, אחרי שיפוצים ארוכים, וכל הכתבות בכל העיתונים היו זהות לחלוטין. זה היה ברור מהמשפט הראשון ועד האחרון שכולם פשוט עשו העתק-הדבק מההודעה לעיתונות שנשלחה למערכת. זה היה מעצבן במיוחד כשהלכתי למוזיאון וגיליתי שהוא למעשה עדיין בשיפוצים. נראה שאף כתב לא טרח להסתובב במקום (מחוץ ל"אירוע לכתבים" שאולי עשו) ולדווח שבגן הפסלים עוד עובדים טרקטורים, באולמות מפוזרים כלי עבודה, קירות שלמים לא סוידו, וחוטי חשמל עוד מדלדלים מהתקרה. בקיצור, ביזיון. (היו גם כמה תקריות משעשעות עם השומרים, אבל זה לא קשור)

    המחשבה היתה לבקש מכמה מהחברים שעובדים בעיתונים שונים לרכז במקום אחד את כל ההודעות לעיתונות שהם מקבלים. אחרי זה, הרעיון המשיך, אפשר לבקש מחבר שמבין משהו בתכנות שיכתוב סקריפט קטן שישווה בין ההודעות לעיתונות ובין הכתבות שמתפרסמות בגירסה און-ליין של העיתונים השונים. לא צריך להמציא את הגלגל מחדש: בטח אפשר להתבסס על סקריפטים שמפעילים באוניברסיטאות בשביל לזהות עבודות מועתקות. את התוצאות, "מדד ההומולוגיה", אפשר להציג באתר אינטרנט בצורה גראפית ולחשוף את הבושה. מי שירצה יוכל לראות איזה עיתון עדיין מעסיק כתבים שעסוקים בכתיבה (יש כזה?), ובאיזה מידה העבודה של כתבים היא למעשה עריכה של קומוניקטים.

    נכון, זה כנראה יפספס את כל שיחות הטלפון, אבל זאת גם התחלה. מישהו רוצה להרים את הכפפה?

  14. נעם Says:

    פוסט שגרם לי לחפש בגוגל "masturbation mickey mouse coca cola", מה שגרם, כנראה, לח' מהשב"כ להרים גבה או שתיים. אגב, החיפוש העלה חרס.

  15. רן שריר Says:

    תבה נחמדה מאד. מרקסיסטית. הכי הייתי גאה שאנחנו היחצנים היינו הראשונים שהתריעו ואף לחמו באיגודים המקצועיים.. שיידעו כולם שאם אנחנו היחצנים היינו שולטים בשנות ה-60 וה-70 במדיה הישראלית, לא היו איגודים מקצועיים כ"כ חזקים ומשתקים כמו בערוץ 1, חברת החשמל, וכך גם לא הנמלים, רש"ת, בנק ישראל, וכך גם הרכבת לא היתה לופתת אותנו איפה שהיא לופתת… יחד עם כל הגופים והמוסדות שרודים בציבור הרחב רק בשביל לשמור על זכויות העובדים המנופחות שלהם, והדוגמה הטובה ביותר להתדרדרות שכזו – יוון, עם משכורות ה-15 וה-16 המונהגות בה. יצא לי טקסט קפיטליסטי לא קטן.. ישוחררו הבלוגרים!!..

    • רוזנברג Says:

      בזמן בין קריאת המאמר לכתיבת התגובה שכחת ש"התריעו ואף לחמו באיגודים המקצועיים" מתייחס להצדקת טבח במאהל של כורים, נכון?


      בטח אחלה אתגר לייחצן הנסיבות בהן נכתב השיר..
      ובגרסה מאוחרת מפורסמת וקליטה יותר…

      • יהושע Says:

        היי, השיר הזה מביא סיפור אחר – ממחוז הארלן בקאנטקי בתקופת המאבק על הקמת איגודים בשנות העשרים והשלושים.
        הנה לינק לסרט מדהים משנות ה-70' על כורים במחוז הארלן:

      • רוזנברג Says:

        כן – אני יודע שאחר. דווקא התגובה הזכירה לי – משום מה….

  16. Assaf Says:

    עופרי,

    תודה על פוסט מופתי.

  17. אסף Says:

    עפרי,
    פוסט מעניין מאוד עם מסקנות מעניינות.
    הערה קטנה – הייתה לי הרצאה ופגישה עם ד"ר מרגלית טולדנו, יחצ"נית מוכרת לשעבר שהיום היא אקדמאית בתחום זה – ד"ר ליחסי ציבור (ולמיטב ידיעתי, היא השלימה את תוארה לפני זו שראיינת). הבוננויות שלה חסרות כאן מאוד, מכיוון שהיא הלכה אחרי המסקנות שלך כמה צעדים קדימה. אני לא רואה שום בעיה עם זה שיש אקדמיזציה של התחום, כי זה מאפשר גם הוצאה החוצה (Outlet) של תפיסה מקצועית של יחסי הציבור.
    וזה מה שהיא אומרת – היחצ"ן, או הדובר, הוא נציג הארגון בציבור, וגם נציג הציבור בארגון. בתור אחד כזה, הוא מגשר בין השניים ואחראי על טובת הציבור כמו גם על טובת הארגון. קשה לא אחת ליישב את המצב הזה, כי הוא נראה סותר. אך אם נוהגים באופן אתי, זה לא סותר בכלל. לדבריה, כמו לדבריך, יש איזה שם רע ליח"צ כאן בישראל (היא כיום חיה ומלמדת בניו-זילנד), וזה נובע לא מעט מחוסר בתפיסה מקצועית.
    אני חושב שהיה בדבריה (כמו גם במה שאתה מספר) כדי לשנות, לפחות אצלי, את היחס למקצוע – יש דרך שבה הוא יהיה יותר הולם, והיא, כמו גם התאגדות ראויה, יכולה להרים אותו אל המעל.

    • Assaf Says:

      "נציג הציבור בארגון"? "אחראי על טובת הציבור"? הד"ר הנכבדה הצחיקה אותי מאוד.

      למה מה, "הציבור" משלם ליחצ"נית משכורת ויפטר אותה אם תדפוק אותו ותרוויח עוד כמה ג'ובות לבוס על חשבונו?

      היחצ"נית היא הדרך של הארגון לתמרן ולנטרל את דעת הקהל, לא לשקף אותה חזרה לתוך הארגון.

  18. אורי דויד Says:

    פוסט נהדר

  19. א.ב. Says:

    פוסט מצוין!

  20. יסמין Says:

    תודה על פוסט מאיר עיניים.
    יש לי רק הערה אחת לסדר: הפונט שבו אתה קורא לתרום לקרן השביתה של ח"כ הוא אותו פונט של דברי היחצנים למעלה. זה גרם לי לנעוץ במשפט האחרון מבט נוקב וממושך ולתהות אם זה עוד אחד ממופעי הריאקציה שלך, שבהם אתה מלגלג על מה שנראה על פניו מתבקש, או לתהות אם מוחי קהה כליל ואני אפילו לא מבינה את האירוניה.

  21. רני Says:

    פוסט מעולה מפרה מעורר מחשבה. למה
    רק בקפיטליזם המאוחר. נקח בלוג זה וקודמו
    של פרסיקו. נושא לדיון, נביא וכוהן מי יחצן
    מי עיתונאי. האם הנביא יחצן של אלוהים?
    מעסיק רב עוצמה שדופק את עובדיו, למה
    לא יעזר ביחצן? טלפונים והודעות באמצע
    הלילה? בכל זאת ? הנה הגברת מניוזילנד
    והיחצן "ההגון" כמתווך בין הקורפורישיין
    האלוהי(ת) לבני האדם
    גם עוניו מצוקתו ובעיותיו החומריות של
    היחצן כנביא או הנביא כיחצן. גם בתקופות
    מאוחרות כרנסנס נמצא יחצנים להשכיר.
    למשל בחצרות מלכי ספרד, צרפת, אנגליה
    חצרנים (לא חוצנים!)שניהלו יחסי ציבור
    עבור כוחות זרים בין מחליטי ההחלטות
    במקום פעולתם

    נ.ב.

    רן שריר? זה באמת?

  22. יהושע Says:

    עפרי, תודה על הפוסט – העלית שאלות שקשורות בעבודה (ייצור ערך) ובתעסוקה (עבודה בזול מסביב לשעון בשירות מעסיק, כפי שתיארת את היחצ"נית), וכן הזכרת את הנושא של יחסי הייצור המשתנים. אם נבין את המעבר של העבודה מייצור לצריכה, נראה את תפקידם המרכזי של יחצ"נים בניתוב, תיעול והספגת העודפים של ההון. וכך, גם מראשית התחום, כפי שאתה אומר, וגם עתה, עולה סביב יחצ"נות השאלה של המקצוע הזה בשירות צבירה פרימיטיבית או צבירה תוך נישול. המעניין הוא שהמקצוע הזה נדרש בגלל החשיבות של לגיטימציה להון. השאלה היא למה תחת שלטון ההון נדרש בכלל מקצוע כזה, בהנחה שההון הוא חובק-כל כפי שהוא מציג עצמו ושלטונו בלתי נמנע ונעדר חוץ. מסקנה אחת יכולה להיות שיחצ"נות היא מפתח גם להבנה כי בסופו של דבר הכוח הוא אצלנו – העובד (ייצרן כצרכן) מביא את יחסי הייצור למקום העבודה. הבעיה היא שהוא בכל רגע, בכל מקום מוותר על הכוח שלו (כי הוא לא מתאגד, לא סולידרי, לא מעמדי – בגלל יחצ"נות).
    ועוד בהקשר לפוסט: הנה כתבת תחקיר של ארי ליבסקר שחי תקופה על חשבון יחצ"נים:
    http://www.maarav.org.il/archive/classes/PUPrint8c0d.html?id=382&lang=HEB

    והנה השיר של וודי גאתרי על הטבח בלאדלו – היסטוריה שבעל פה:

  23. plonkey Says:

    יחצנות לא בהכרח יחודית לקפיטליזם, רק שקומוניזם, לדוגמא, מסתפקים בדובר כי אין באמת במי להתחרות, הקפיטליזם הוציא את המונופול ועשה לדובר אוטסורסינג המוני. במובן מסוים גם הצצה לעולם היועצים, דוגמת הסידרה הנהדרת 'כן אדוני השר/רהמ, מראה כמה השר-רהמ כמו העיתונאי, צריך לעשות את הבחירה משלל היועצים, שלכל אחד מהם אג'נדה שונה. יחצנים תמיד היו שם – כיועצים, לוביסטים, דוברים וכו.

  24. לינדה ששון Says:

    יח"צנות או דוברות משום מה, הפכו להיות השם הנרדף למניפולציות ושורש כל רע, אך לא כך הוא. אני מדבררת ארגון ציבורי שמייצג את הרשויות המקומיות ולעיתים קרובות מגן על טובת האזרח בפני אינטרסנטים וגורמים שונים. נדמה לי שכל טענה כלפי גורמים מקצועיים על שכירת שירותי תקשורת היא היתממות במקרה הטוב. החברה שבה אנו חיים הופכת את התקשורת לכלי שאין בלתו. מי שלא יידע לרתום את התקשורת לקמפיין הציבורי או מי שלא יידע להעביר את המסרים שלו נכון – יפסיד. לכן כמו שצריך יועץ משפטי, צריך יועץ תקשורת / איש יח"צ / דובר. להתעסק בהעתקת קומוניקט, זה כאילו לא להבין את התמונה בכללותה. התמונה היום היא שיש מעט עיתונאים באופן יחסי, שלא מתוגמלים כראוי, היקף המשימות שלהם הוא אדיר ולרוב הם מסקרים כמה תחומים יחד. התהליך הזה מקשה עליהם לרוץ לכמה מקומות בו זמנית ולמצוא את הסיפור. האם זה טוב או רע? לא יודעת, אני מבינה שזה המצב ועם זה צריך להתמודד. במקרה הזה, דובר הארגון, אמור לתמצת להם את כל העובדות, לנתח בכלים המקצועיים של התקשורת, בעברית ברורה, קצרה ותמציתית את הדברים ולהעביר את המסר, נתמך בעובדות, סיפורים, ידע מקצועי וגורמים רהוטים מטעם הארגון. לדעתי, יש מקום להחיל כללי אתיקה על דוברים, אבל זה כבר לפוסט אחר 🙂
    * דוברת מרכז השלטון המקומי בישראל

  25. itamarzo71 Says:

    פוסט נהדר, אבל רק שאלה אחת – אין יחצנים בספרות העברית? נדמה לי שבימינו, לא רק כאן, אתה מוכרח להיות יחצן, גם בספרות או בקולנוע, כדי שיכתבו עליך כל הזמן, לא משנה עד כמה אתה סופר נחשב

  26. נעם לוי Says:

    אכן – היחצנו"ת היא בדרך של הקפיטליזם המאוחר לעשות רפרודוקציה למצב הקיים. כאשר המצב הקיים הוא כזה שבו יש לייצר – פשוטו כמשמעו – מושאי סיקור ותכני סיקור, לאו דווקא בהתבסס על "מצב ריאלי" (ויהיה זה סובייקטיבי ככל שיהיה – היינו בעיני המתבונן). נכון יותר בהכרח דווקא לא, בעיקר לא, בהתאם לאיזו תפיסה אידיאולוגית או הטיה נרטיבית כזו או אחרת באשר ל"סיפור שקורה שם בחוץ". הריאלי-מטריאלי מורכב אם כן גם מהשיח ה"בלתי אידיאולוגי" (עם ובעיקר בלי מרכאות) שאותו בחרת להביא כאן בהתגלמותו ה"יחצנית". כלומר המהדרין יכולים לבוא ולטעון כי היחצנות היא הגילום הריאלי והבוטה ביותר של עצם היות השיח-הרווח ה"בלתי אידיאולוגי" וה"משרת כל נרטיב לטובת העניין הנקודתי" – מה שהוא. זה שחוסר-הביקורתיות כדיספוזיציה פרופסיונאלית של היחצנות הוא מובנה בה נדמה לי כברור ומובן מאליו. לעומת זאת האקט של ניהול מאבק ציבורי או כל הגחה "למרחב הציבורי" התקשורתי הנשלט – ריאלית – על ידי השיח הזה, דרך השימוש בשיח הזה כלית בררה מארץ הלית ברירות – זו הרפרודוקציה האמתית של "השיח" 🙂

  27. רמי Says:

    מרחיב דעת.
    מה ענין ההומואים כאן ? לא תופס את המשמעות האירונית הגלומה כנראה בהקשר.

  28. עלמה Says:

    יופי של פוסט. חסרה לי כאן ההתיחסות שלך גם לכניסה של תחום היח"צ אל הבלוגים, שהיא כניסה מאוחרת וגם גסה במיוחד.
    אני לא בטוחה איך זה כשמפעילים בלוג דעות, מהסוג של "האמורי", אבל לפחות בתחום האוכל ובלוגי הבישול משרדי היח"צ קשורים מאוד למה שיש בבלוגוספירה בסופו של דבר. לא מדובר רק בהזמנות לאירועים, למסעדות, מוצרי מזון וכו'- אלא גם למצב שבו מישהו שולח אלייך פוסט שלם, מוכן, מטעם משרד יח"צ, ומבקש שתפרסמי את זה אצלך.
    ברור לי שזה רלוונטי במיוחד לסוג מסויים של בלוגים, כאלה שניתן לשייך אותם לשדה מסחרי מסוים בקלות יחסית (כמו בלוגי אוכל או אופנה), אבל נראה לי שבאופן כללי מעניין לראות איך גם הבלוגים לא באמת מציבים אלטרנטיבה לתקשורת הממוסדת מבחינת היחסים עם היח"צנים.

  29. אדוה Says:

    פוסט מצויין. אחת הבעיות העיקריות של עולם התקשורת על שני צדדיו הוא חוסר מקצועיות, התחרות הברוטלית על הקשב והריכוז של הציבור אחוז התזזית שאין לו זמן/ חשק / יכולת וכו… להתעמק להבין. בורות היא לא בהכרח מגרעת כאשר רוצים להתקבל, תחנה אזורית/אתר אינטרנט. גם לא צריך לטפח מקורות הכל חשוף היום… מנגד משרדי יחסי ציבור צצים כמו פטריות אחרי הגשם וגם הם מגייסים לשורותיהם צעירים /צעירות מלאי אמבציה אבל לא ממש ידענים גדולים… כך שהמשוואה לא משהו…תוסיפו לכך את הטכנולוגיה על שלל אביזריה והנה המתכון ליצירת חדשות. בעצם היום לא מדווחים על אירועים אלא יוצרים אירועים.

  30. shem Says:

    מרתק.

  31. יאיר poes Says:

    מרקס לא כתב שום דבר על יחצנים לא רק בגלל שבזמן שנכתב הקפיטל התעשייה הייתה עוד בחיתוליה, אלא בגלל שמבחינתו דברים כאלה הם קצף על פני המיים, לכל היותר עוד מופע מכזיב תודעה, והוא – להבדיל ממך – לא היה מייחס שום חשיבות מהותית ליחצנות בניתוח יחסי הייצור. וזו בדיוק הסיבה מדוע ניתוח מרקסיסטי כושל בהבנת הקפיטליזם המאוחר.

    ואני מאד, מאד ממליצה על הסדרה הזאת על משפחת פרויד והולדת תעשיית יחסי הציבור ופרסום:

  32. tomkregenbild Says:

    פוסט כתוב טוב ובאמת פתח בפניי תחום שלם שלא הכרתי.
    זה ממש מעצבן שההתנהלות של כל הארגונים בלי קשר לעיסוקים שלהם דופקת את כולם בסופו של דבר כולל את האירגונים עצמם, אבל ככה זה מתנהל וזה כבר יוצא משליטה.

  33. נסים דואק Says:

    עפרי, ואת מי העיתונאים מייחצנים? את הטוב המוחלט?

  34. שחר Says:

    אפשר הפנייה לעניין של מיקי מאוס בפרסומת של קוקה קולה? אזכרת את זה בחצי שורה, סוקרנתי, גיגלתי, אבל לא מצאתי כלום בעצמי.

  35. מומלצי הבלוגוספירה Says:

    אין מה להוסיף, מעולה. תודה

  36. אודישנים לסדרות ילדים Says:

    שלום. היום יש כל כך הרבה קומבינות שונות בכל מקצוע. על מה שאתה מדבר לצורך הדוגמה, מזכיר לי את אופן העבודה באינטרנט 🙂 עם כל מיני ווריאציות של פרסומות בכל פינה הגיונית ולא.. או שיווק באינטרנט..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: