אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות

1.

 בהתחלה אהבתי את הטקס של יום הזיכרון בגלל משמר הכבוד. החיילים בבית הקברות הצבאי עמדו במדי ייצוג ורובים מכודנים – כלי נשק שראיתי לפני כן רק באנציקלופדיות מאוירות לבני הנעורים. בשלב מסוים הם היו יורים מטח כבוד, והמחצצר היה מנגן תרועת אבל.
אז היה עולה איזה שר ממפלגת העבודה, בדרך כלל אהוד ברק או מתן וילנאי. גם זה ריגש אותי בשנים הראשונות, אבל אחר כך זה ריגש אותי פחות. לא מאיזו סיבה פוליטית, אלא פשוט כי הנאום תמיד היה אותו דבר.
ואחר כך היה עולה הנציג של צה"ל. אמו של החלל בוכה, אבל נציג היחידה לעולם אינו בוכה כשהוא עולה לדבר. שלא כמו נציגי המשפחות השכולות, הוא כבר מדבר בשם המתים – והמתים לא בוכים. כמו שיום השואה נועד ללמד אותנו שכולנו ניצולי שואה, כך בא יום הזיכרון להזכירנו שכל החיילים, כלומר כולנו, חללים פוטנציאליים. זה טקס נרקיסיסטי: פולחן של הצבא יותר מאשר פולחן של הנופלים. כך, בזכות הנופלים, כל מעשיהם של הקצינים הלגמרי-חיים מקבלים הוד קודר ומשמעות נשגבת.
אני רוצה לטעון, או לפחות לבחון אפשרות, שהזיהוי המובן מאליו בין אלו שמתו לאלו שנותרו בחיים הוא שקרי. שהחיילים ששרדו מלחמות והפכו לקצינים בכירים חיים לא במקרה, אלא בזכות כך שהקריבו את החיילים שמתו, כך שהמתים הם למעשה הקורבנות של החיים; ושיש הבדל בסיסי בין שתי האוכלוסיות: החיילים שמתו הם החיילים התמימים, החלשים או השלומיאלים, אוכלוסיה שעוברת מעין ג'נוסייד בכל מלחמה. לכן, לאותם חיילים ותיקים שנותרו בחיים אין שום זכות לדבר בשמם של המתים. או בפשטות: אהוד ברק לא היה מת בשום מלחמה.

אליסר פון קופפר, חופשה

 2.

There is a reason why the military is one of the few areas in which the State operates successfully. It is Darwinian. Bad soldiers die at a faster rate than good soldiers; bad generals lose battles and are replaced; nations with bad armies cease to exist.

Dale Amon

המחשבה המצמררת הזאת עלתה בי לפני כעשר שנים, בעקבות נאום של אקי אבני בסדרה "טירונות". אבני שיחק שם כזכור מ"פ בגבעתי. בפרק השלישי הוא מעמיד את החיילים שלו בחי"ת מול כתובת אש של "קשה באימונים קל בקרב", ואמר להם ככה:

 "הכתובת הזאת שבוערת היא תוכנית האימונים שלנו. כל חייל שנפגע בלבנון זאת תוצאה של טעות בחיילות פרט. חוסר משמעת. טעות בתפיסת מחסה. אי לבישת שכפ"ץ. אי שמירת מרחק בין נגמ"שים ובין חיילים. התפקיד שלי ושל הסגל שנמצא כאן איתי זה להפוך אתכם ללוחמים שלא טועים"

 אני לא יודע אם מה שאקי אבני אמר הוא נכון, אבל אני מניח שזה מבוסס על אמת מסוימת. באופן מוזר, זאת טענה די חתרנית, שלא אומרים לנו בדרך כלל במשדרים של יום הזיכרון: שאולי באמת החיילים שנהרגים הם החיילים הגרועים. כמובן שמי שנחשב לחייל גרוע הוא לא בהכרח אדם גרוע. אפילו להיפך. החיילים הגרועים הם החלשים, המרחפים, האומואים, הנשיים, הפלגמטים, הגלותיים, הנעבעכים, השלומיאלים והשוקיסטים. לאלה צריך להוסיף בוודאי את האידיאליסטים והאמיצים במיוחד, שנהרגים בסיטואציות אחרות.
כולם יודעים כמה החיילות מבוססת על מיומנויות טכניות. לכאורה, לפי המסר ששמו האחים ברבש בפיו של המ"פ אבני, האימונים אמורים להכשיר את החיילים להפוך לחיילים טובים. אבל ממה שאני יודע על שוקיסטים, אי אפשר לשנות אותם כל כך בקלות – ובטח שלא תוך כמה חודשים של אימון. מכאן נובע שפרופיל מסוים של מתגייסים, בעלי אותן תכונות שהוזכרו קודם, הם אלה שמתים במאסות הכי גדולות כשיש מלחמה.
לאנשים עם בעיות בריאותיות או גופניות מורידים לפעמים פרופיל. אבל אף אחד לא יפטור נער בן 18 משירות קרבי בגלל שהוא שוקיסט. יתנו לו להתגייס לחי"ר, ולמות במלחמה הבאה.

 3.

מכל השירים של יום הזיכרון, היחיד שאני מסוגל לשמוע שוב ושוב הוא "אליפלט" של אלתרמן וסשה ארגוב. אותו "זמר פשוט גם תמוה" הוא שיר הזיכרון המורכב ביותר, וגם האכזרי ביותר. כזכור, אליפלט אינו גיבור מלחמה עשוי ללא חת, אלא טיפוס קצת מסתורי של "ילד בלי אופי" "ביש גדא גדול" ש"מחייך בבלי דעת מדוע / וכיצד ובשל מה זה ואיך".
רבים משירי הזיכרון העבריים הם מעין סיאנסים, שבאמצעותם אמור להישמע קולם של המתים מגרונם של החיים: "אנחנו מגש הכסף", "הנה מוטלות גופותינו". אבל במקרה של אליפלט, נשמר פער מסוים בין החיים לבין המת. הם מרגישים מידה של אשמה; הם יודעים שהוא שונה מהם; בינם לבינו מפרידה אותה שאלה, "איזה ילד אתה, אליפלט?", שעליה איש לא העז מעולם להשיב.
במשך שנים תהיתי על השאלה "איזה ילד אתה, אליפלט?". כיום התשובה לשאלה די ברורה לי: אתה הומו.

לא במקרה נאמר כי "בו שכנים ושכנות דיברו דופי". שלא כמו דוּדוּ,  חברו הסטרייט השוכב לידו בבית הקברות, על אליפלט איש לא מספר איך "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים". השתיקה הזאת בנוגע לשאלת ה"לאן ומאיזה צד", אותה שלילה חוזרת של מלות השאלה המתפרסת על כשליש מהשיר, אותו "אם נגיד לך – מה זה יועיל?" (כמעט בבחינת (don't ask, don't tell, תופסת את מקומה של האמת בדבר אי-הזהות בין השורדים והמתים.
אריאל הירשפלד היה בכיוון כשכתב במאמר "חיוכו של אליפלט":

 התום המוחלט של הילד הופך בקרב לגבורה קיצונית, הזוכה בסיומו של השיר לגמול אלוהי. הצירוף המוזר שיצר כאן אלתרמן בונה גם שכבה סמויה יותר, חתרנית וטרגית, של דמיון עמוק בין דמות הגיבור הישראלי הראוי לבין דמות התמהוני… ההקבלה הזו הופכת את התמהוניות של אליפלט מתכונה פרטית למטפורה הגלומה בכל דמות של גיבור. הגיבור הוא אדם שאינו מבין שהמציאות ניצלה את תמימותו וגזלה את חייו כמי שגוזל צעצוע. ויותר מכך: אלתרמן מקלף כאן מעל דמות הגיבור את בגרותו ואת גבריותו וחושף את צעירותו ואת ילדיותו. הגיבור הוא תם מעצם היותו ילד, הרואה בחייו צעצוע.

 זה יפה, אבל הירשפלד כדרכו נפעם מדי ומפויס מדי. הוא מתעלם מהציניות שגלומה בשיר הזה, ומהאופן שבו מצדיקים החיים את המוות שגזרו על אליפלט. שהרי, קודם נותנים ל"ילד בלי אופי" למות בלי סיבה, ומסתכלים עליו כש"הוא זחל כך ישר מול האש"; ואחר כך מנחמים אותו ש"במרום לנו יש ממך נחת / אף שאין לך אופי במיל". רוצה לומר: עכשיו כשאתה מת, סלחנו לך על זה שאתה הומו, או דביל, או גלותי.
אולי זה יישמע לחלקכם מופרך. אפשר לטעון שהומואים הם כבר לא נעבעכים, ואולי הם מתים כמו חיילים אחרים. אפשר גם לטעון שהנעבעכים המהורהרים הולכים ל-8200, אם כי גם בזה אני לא בטוח (אולי הנעבעכים האשכנזים הולכים למודיעין, אבל יש גם נעבעכים רוסים, מזרחים ודרוזים). מה שאפשר לדעתי להגיד זה שבתקופה שבה כתב אלתרמן את השיר, הצבא באמת היה מלא באליפלטים – בין אם אלה פייגלעך שלא עמדו בסטנדרטים של אורד וינגייט, או עולים חדשים שנזרקו להיהרג בלטרון.
המתים לא יתמרדו. אבל למען ההגינות, עדיף שאחרים לא ידברו בשמם.
עדיף כבר שיגידו: אתה מת, אנחנו חיים. נדפקת, אליפלט.

 

 

 

תגים: אבל, אליפלט, אלתרמן, אקי אבני, אריאל הירשפלד, הומואים, טירונות, יום הזיכרון, נעבעכים, שכול