תם הטקס. יחי הטקס

by

שאול סתר

בהתאם לתוכנית השלבים של "ארץ האמורי" אנו פותחים את מגזין הרשת לכותבים אורחים. והפעם, שאול סתר כותב על חגיגות ההווה של יום השואה ויום העצמאות, על אבשלום קור ועל הזמן המחולן באופן כללי

עצמאות נקנית במאבק מר ומחירה כבד; לא כל שכן תקומת עם ישראל בארצו. אין פלא, אם כן, שיום העצמאות הוא בעיקרו יום קשה, מעיק ועצוב. מבין שלושת הרגלים הלאומיים שניחתים על תושבי ישראל מיד לאחר הפסח דווקא יום הזיכרון לחללי הצבא נראה לי, בסיכומו של דבר, השפוי ביותר. טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים: יש בהם מן הכאב והענווה, בקשת הסעד והרחמים, ותמיד מסתתר בהם פוטנציאל ביקורתי של ממש. מתוך כל "נפל למען המולדת" עולה מושג ה"נפילה". וגם אם הממלכתיות הישראלית ידעה להפוך את הנפילה עצמה לדמותה הראשית של הגבורה, קשה שלא לקרוא בה דווקא את השבר, הקיטוע, החידלון והאובדן. נפילה היא ההיפך מנסיקה (אל על), מצמיחה (כלכלית), מאחיזה (במאחזים, חוקים ולא חוקיים), מעמידה (חזקה מול אויבינו). נפילה היא תמיד גם נפילה אל התהום, ובתהום אין גבורה ואין מולדת, אפילו לא שירי זיכרון נוגים. מהנפילה ניבט האין, ואין מחשבה ביקורתית שאיננה נשענת על האין. את הממד הביקורתי ב"אליפלט" של אלתרמן/ארגוב הייתי קורא גם בהקשר הזה. לכן, הקינה על החיילים שמתו, על הכוח החסר, על ההיעדר – גם בהקשרה הממלכתי-לאומי, ואפילו ביחס לצבא הישראלי – שונה מהילולת היש הוודאי והקיים. על הצבא ככזה, יש לזכור, הרי לא מקוננים לעולם; אותו רק חוגגים.

רודולף טגנר, "ניצחון". טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים

והחגיגות הן כפולות. יום השואה הפך כבר מזמן ליום חג לאומי, מישנה יום עצמאות. עפרי כתב על כך בחדות. גם בו, כמו ביום העצמאות, מתגאים בצבא ובמדינה ואם מקוננים על משהו הרי זה על היעדרם של מוסדות אלה – צבא ומדינה – בתקופת מלחמת העולם השניה (כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות גדולות וחזקות יותר מישראל, וכאילו היה הצבא הישראלי עומד מול רומל באל עלמיין ומציל את יהודי המזרח התיכון מהשמדה). אבל היעדרם של מוסדות כוח מדיניים שונה מאוד מההיעדר שנותר במותם של אנשים; ומילויו של אותו היעדר – הרי עכשיו יש לנו צבא ומדינה – הופך ביום השואה לכה ודאי ומוחלט, עד שהיום הזה הוא גולת הכותרת בהילולת היש השריר והקיים של זמננו שלנו. העבר היה נורא, העתיד מאיים, אבל ההווה נהדר. כל מי שרוצה לשנות את ההווה הזה – החל בשלום עכשיו, עבור דרך ענת קם וכלה באחמדיניג'ד – מתנקש בהווה מטעם העתיד, ולמעשה מתוך העבר.

כל זה נכתב כדי לומר משהו על חגיגות ההווה של יום העצמאות, המתקיימות בצורת טקס הולך ומתמשך: הטקס בהר הרצל, מסיבות יום העצמאות, השידורים הממלכתיים בטלוויזיה, המנגל של צהרי היום, טקס הענקת פרסי ישראל – הישראליות מעמידה את טקסיה הרבים, ואל מול טקסים אלה היא קוראת לנו לגבש עמדה: להיעתר להם ולחבור אליהם, או שמא להתגייס אל הטקסים שכנגד (טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי של יש גבול, למשל); או אולי להתנגד לעצם היום, להתחרש לטקס ולסכל את עצם הקריאה לטקסיות; או אפילו לא לגבש עמדה מראש, אלא להתגלגל ולפעול לפי מצב הרוח, או לפי החלטת החברים. כל אלה הן עמדות. אולי זהו טיבה של הממלכתיות הלאומית, שבכוחה הרב היא קוראת לנו לגבש עמדה – באשר זו תהא – כנגדה; זו ההסבה אל הלאומיות, האינטרפלציה של הסובייקט הלאומי.

דבר, 9.6.1940. כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות חזקות יותר מישראל

העמדה שכנגד היא הרבה פעמים עמדה נגד. קל היה לי לגבש עמדה זו בעודי עובר הלוך ושוב בסלון של הוריי בבוקר יום העצמאות, שומע חלקיקי משפטים ורואה שברי דימויים מחידון התנ"ך העולמי. המפגע התרבותי הזה הוא עדות לברבריות של הלאומיות המופיעה ונצרכת, פעמים רבות, כתרבות גבוהה. ותרבות גבוהה בישראל משמעה תרבות עם טעם של פעם, תרבות מפא"י-מפד"ל, ציונית-יהודית, אשכנזית/צברית, המשודרת בערוץ הראשון, בעברית צחה והרבה אהבת מולדת; או בקיצור, אבשלום קור. ואכן, כך הודיע אבשלום קור בריאיון ל"הארץ" לקראת חידון התנ"ך שבהנחיייתו: "נטישת העברית היא הבעיה העיקרית שלנו. אני שומע רבנים אומרים 'אוקיי'. מאין הדבר הזה? הם הרי לא שמעו אף אחד מאבותיהם אומר 'אוקיי'. העברית היא טעם החיים של העם. אם עם דבק בשפתו הוא חי.”

אוקיי, כל זה נשמע טוב ויפה ונכון. ובאמת, איפה במקורות יש אוקיי? ומה מרשים יותר בהפניית האצבע המאשימה לרבנים (ולא לנוער), ובהתרכזות בעברית האהובה כסלע קיומנו (ולא במערת הכותל)? אלא שקור טועה ומטעה: הנחת היסוד של דבריו, כה בסיסית עד כי אינו טורח אפילו לומר אותה ממש, לפיה אבותיהם של הרבנים דיברו עברית חסרת בסיס. שפת הדיבור של “אבותיהם" של הרבנים – אם אלה נולדו לפני שנות העשרים של המאה העשרים (ובמקרים רבים, גם לאחריהן) – לא היתה עברית: היא היתה יידיש, מרוקאית, גרמנית, עיראקית, או – שומו שמיים – אנגלית; מכאן שחלקם אכן שמעו, ומוסיפים לשמוע,"אוקיי" מפי אבותיהם. עברית כלשון דיבור וכשפה לאומית הינה תופעה חדשה למדי, העומדת אמנם בבסיס הציונות אך לא בבסיס התנ”ך. או מוטב, עומדת בבסיס הניכוס הלאומי של התנ”ך.

לכן, כשקור מתבל את לשונו העברית הצחה בביטויים כמו "אבנר בן נר עשה מילואים אצל שאול המלך", "הוא חתם קבע בצבא", “הוא יכול להיות שר ביטחון מצוין בממשלת דוד" וכיוצ"ב, הוא איננו דובר את לשון המקרא יותר מאשר הרב שאומר "אוקיי". נהפוך הוא, קור משתתף בהרקה של לשון המקרא (צבא, ממשלה, ביטחון) אל השפה העברית-ישראלית של ימינו (או נכון יותר, של ימי הערוץ הראשון), כאילו מאז ומעולם הורו מילים אלה על לשכתו של אהוד ברק, על הסלון האווירי בפאריז ועל מלחמת החורמה בפלסטינים. כדאי, בהקשר זה, לקרוא את גלעד צוקרמן , וכן את המכתב שהיה כבר למפורסם של גרשום שלום לרוזנצווייג המזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של ה"חילון" א-לה אבשלום קור של השפה העברית (דווקא עם שאילת מילים משפות לועזיות לא היתה לשלום בעיה, ד"ר קור, אוקיי?).

שלום. הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה

כך גם כשקור מצטט כל שטות פזמונאית שנכתבה בשישים שנות קוממיות; מה בין התקניות המאוסה הזו לבין התנ"ך ולשונו? או אז הופך חידון התנ"ך לחגיגה לאומית של ממש, וכל זאת עוד לפני שאלת ראש הממשלה. חגיגה זו מתעלמת מהקיום היהודי מחוץ לגבולותיה של ישראל, בעבר ובהווה, ממש כשם שהיא מתעלמת מכך שחלק מהמתמודדים בתחרות אינם ישראלים, אינם דוברי עברית מודרנית, אינם בקיאים בתולדות הזמר העברי, ועם זאת קוראים מיומנים בתנ"ך העברי ומשננים על פה את פסוקיו הרבים. הצהרות ההבל של מארגני החידון ופרנסיו, לפיהם המתמודדים מהמדינות השונות "יעלו" בסופו של דבר לישראל על מנת שיוכלו להמשיך וללמוד את ספר הספרים, מחמיצות לגמרי את לימוד התורה כפרקטיקה גלותית, טקסטואלית ולא טריטוריאלית (פעמים רבות, גם אם היא נערכת בתחומי ישראל).

טקסי יום העצמאות פונים, רובם ככולם, לרקיחת הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה, המצליח לאגור לתוכו כל פיסה מן העבר. לכן קשה לי, בשונה מגל, להיות שמח ביום העצמאות. אבל באותה מידה, קשה לי להתעלם מכל טקס באשר הוא, כלומר לכפור בעצם הטקסיות, ולחיות את מהלך הזמן החילוני לגמרי של מה שהיום מקודד (בשמצה) בשם "מדינת תל אביב". הזמן המחולן, צריך לזכור, הוא זמנו של ההווה הנצחי, הווה הטוען למלאותו ולתוקפו; פעמים רבות הוא חובר לאינדיבידואליזם ניאו-ליברלי מייאש (ומיואש), מדכא (ודכאני). מה נותר, אם כן, בין הטקסיות הלאומית המחשלת עבר והווה לבין האין-טקסיות החילונית שמפנה עורף לכל תו מן העבר? זו השאלה שהייתי מעוניין לגולל לפתחם של קוראי וקוראות "ארץ האמורי". מקס ובר אמר פעם שהאדם המודרני החליף את תפילת השחרית בטקס קריאתו של העיתון היומי. כוונתו היתה גם שביכולתו של העיתון, כמו התפילה, ליצור את הקהילה (גם אם המודמיינת) שאליה הוא פונה. האם, ואם כן באילו מובנים, נכון הדבר גם לגבי הבלוג הזה?

 

תגים: , , , , , , , , ,

4 תגובות to “תם הטקס. יחי הטקס”

  1. גל כץ Says:

    ראשית כל, ברוך בואך שאול לארץ האמורי, ותודה על הטקסט היפה ומעורר המחשבה. אבשלום קור היה מוסיף: אנו מתכבדים בך.

    שנית, תיקון טעות – לא טענתי שאני שמח ביום העצמאות. למעשה, אם בכלל אמרתי משהו חד משמעי אז אמרתי את ההפך מכך: כתבתי שיום העצמאות הוא בשבילי יום אבל. האמירה "אני שמח" היתה בבחינת ניסוי. רציתי להרגיש איך זה ירגיש להגיד את זה אחרי כמה שנים בהן מחשבות כאלה לא עלו על דל שפתיי, וגם מה תהיה התגובה של הסביבה המיידית. התוצאות אינן חד משמעיות. אם נהניתי היה זה רק בגלל החזרה על המסמן, עם קשר עקיף ורופף בלבד למסומן, כמו ההנאה המאפיינת ריטואלים חזרתיים. ההגדה של פסח היא דוגמא אחרת לכך.

    שלישית, ולגופו של עניין — "הציונות", "הלאומיות היהודית" הן מלים יפות בפי האבשלום קורים של העולם. הן אכן מסייעות להם לבלוע את העבר בהווה ולהפוך את ההווה הזה לזמן אחיד, כזה שמשותף לכולנו ומכונן אותנו כקולקטיב. אבל הציונות היא גם גולדמן, סזאר, ישראל או הדוד לזאר ב"זכרון דברים". ואתה יודע מה – גם אבשלום קור הוא פתטי לפעמים (או לרוב), בהיותו יחיד עד כאב ולא על הבמה בתיאטרון ירושלים. כשכתבתי "לאחרונה אני מבין שאני ציוני", ובשל כך אני מוצא עצמי (אולי, גם) שמח ביום העצמאות, התכוונתי שאני אחד הפרטים הפתטיים הללו. אני מביט על השמחה הזו במבוכה, כמו איבר מידלדל, עקור מההקשר הגדול שנתן לו פעם משמעות, ההקשר של אבשלום קור. לא ברור לי בדיוק איך הוא קשור אליי, האיבר הזה, אבל הוא שם, והוא מכתיב הרבה מחיי. אני לא יכול להיפטר ממנו. ומה אעשה? אני לא רוצה להיפטר ממנו. כמו ריטואלים מוזרים בחברות מסוימות, שריד לימים בהם היתה להם איזו תכלית מודעת, אני מקווה שיום יבוא והפרקסיס הרפטטיבי שלי יקבל את הצדקתו, שאולי תתגלה איזו תכנית גדולה שכעת איני יודע עליה דבר.

    אז מה התשובה שלי לשאלתך? או כיוון תשובה? ההווה המחולן, הרגעי – זה לא. לא בשבילי. ההווה הלאומי, הנצחי – גם לא. אולי אני נאחז באיבר המדולדל כשריד לעבר — עבר לא ממושמע, מעורפל. זה אתר של התנגדות להווה הבולע-כל, אתר הפותח אותי לעתיד (שכן רק בעתיד יש סיכוי שהוא יקבל מחדש משמעות).

  2. ofrilany Says:

    לגבי חידון התנ"ך, בדיוק עכשיו ראיתי שחנוך מרמרי ציטט אותי מצטט איזה ציטוט
    http://www.the7eye.org.il/Metukshar/Pages/230410_Quiz_boy_from_jerusalem.aspx
    ואכן, כמו שעולה מהפריט שהוא מצטט, מאז ומעולם כלומר מאז בן גוריון, זה היה מוסד תרבותי די דוחה, ומתברר שכבר אז היו כאלה שלא אהבו את זה.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1131373
    אבל באמצע יום העצמאות פתחתי את הטלוויזיה והיה חידון התנ"ך. התברר לי שחידון התנ"ך של היום זה כבר לא מסכת הגמגומים האפרפרה שזכורה מהתקופה של זבולון המר. מאז ומעולם, אבל עכשיו, באווירה התוקפנית-היסטרית של ממשל נתניהו השני, גם חידון התנ"ך לא קופא על שמריו: האנרגיות הן גבוהות, אלימות ופרנואידיות, ברמות שמזכירות טקסים מיסטיים של פלוגות מג"ב שנתקעו יותר מדי זמן באיזה מאחז בשטחים. לשאלות הנוגעות לפסוקים מצורפים מין קטעי קישור מוזרים. וכך, בצמוד לפסוק "וגר זאב עם כבש" הביאו איזה ניצול שואה ז'לוב, שהיה ילד בזמן המלחמה. הוא היה זקן ונמוך אבל די שרירי. מתברר שהוא ברח ליערות, ושם, הוא אומר, "גרתי עם הזאבים". בין משפט למשפט הראו סרטוני אילוסטרציה של זאב מסכן שצילמו כנראה בגן חיות התנ"כי. בנוגע לחייו עם הזאבים המרואיין לא ממש פירט, אבל לדבריו "לא פחדתי מהזאבים, פחדתי מהאנשים, מהגויים", הוא אמר.
    פתאום קלטתי את המסר: באווירת השואה המועצמת, חזון אחרית הימים האוטופי של ישעיהו הופך לדיסטופיה הנוראה ביותר, ומתפרש כמצב שבו חיות טרף הן אנושיות יותר מבני אדם, כלומר גויים.

  3. שאול Says:

    בואו נמשיך קצת עם אבשלום קור, דומה שזה נושא חם:
    באותו ריאיון, עם הרבנים שאומרים "אוקיי", קור גם טען שהשפה השניה החשובה ביותר עבור יהודים ישראלים היא ערבית. זו אמירה מעניינת – לא אנגלית, אלא ערבית. צריך לזכור שהיא לא רק באה מפיו של לאומן, אלא גם של בלשן (בלשן טהרן, כזה ששונא את ה"לעז" בעברית – כלומר את האנגלית בעברית – ומעדיף עליה את הערבית). עכשיו הרשו לי להיות יהודה שנהב לרגע: אולי במקום לחשוב על ימין מול שמאל, לאומנים בדלנים מול ליברלים קוסמופוליטיים, אפשר לחשוב על עברית-ערבית מול עברית-אנגלית; על עברית כחלק מהמרחב השמי מול עברית כשפת מערב נוספת, בין האנגלית לגרמנית. זה כמובן לא פשוט: אבשלום קור תופש את ידעת השפה הערבית כ"כישורי חיים"; כל מי שלמד ערבית בחטיבת הביניים יודע למה הכוונה כאן (נוהל מעצר חשוד, למשל, כחלק מכישורי החיים הטבועים בערבית); פרופ' אריה לוין, חתן פרס ישראל לבלשנות השנה, אמר כי "ידיעת הערבית חשובה [בין השאר] מבחינה בטחונית". ברור, אם כן, שהקוטב העברי-ערבי איננו רק אוטופיה, אלא גם – וכיום, בעיקר – סיוט. אבל כמי שהוא חניך מובהק של הקוטב האחר, הליברלי-אירופי-לא ערבי, זו השאלה שאיתה ניסיתי, גם באופן אישי, להתמודד בשנים האחרונות: האם נוכל אי פעם לדעת ערבית, ולדעת אותה אחרת?

  4. גיא Says:

    התלבטתי מעט אם להגיב או לא, ובכל זאת – יש לי כמה הערות.

    ראשית, הערה קצרה על גלעד צוקרמן: רצוי מאד לקרוא את הביקורת החריפה של יער חבר ושל יאיר עדיאל על ספרו (ועל ספר של רון כוזר) שהתפרסמה ב'תיאוריה וביקורת' האחרון. היא נוגעת גם בכמה וכמה עניינים שעלו כאן, ולדעתי מציגה את צוקרמן והתיאוריות שלו באור הנכון, שהוא לא חיובי במיוחד.

    שנית, בניסיון להתמודד או – מוטב – להתחבט בשאלה שחתמה את תגובתו האחרונה של שאול, אני יכול לענות רק בשם עצמי; אני רוצה להאמין שאפשר לדעת/ללמוד ערבית שלא דרך פריזמה ביטחונית צרה, שלא דרך חרכי ירי. אני רוצה להאמין בכך ולו מן הטעם הפשוט שאחרת אין שום טעם בשום דבר שאני עושה כיום; שאפשר, עדיין, ללמוד ערבית שלא על מנת "לדעת את האויב"; שאפשר לקרוא ספרות ערבית בלי לסמן מטרות לפצצות חכמות; שאפשר להתעמק בדקדוק ערבי מבלי להפוך את העיסוק בו לאיזה תחום אוקזיליארי לצרכי הביטחון של מדינת ישראל. אני מתנצל אם אני מעט נסחף פה ושם – אלה שאלות שמעסיקות אותי באורח כמעט כפייתי כסטודנט לערבית, אולי גם כמתרגם מערבית; התשובה שלי עליהן אפוא היא אולי יותר אמוציונאלית מרציונאלית.

    במקרה, כשנערך הריאיון לטלוויזיה עם אריה לוין לקראת קבלת פרס ישראל, ישבתי באולם קריאה מזרח בספריה הלאומית (שם הוא נערך). היה משהו מביך, עבורי, כצופה מן הצד, אולי גם כסטודנט לשעבר של פרופ' לוין, בדינאמיקה של ה'ריאיון' הזה (דיבוב הוא אולי שם הולם יותר): פרופ' לוין נאלץ לענות על שאלות של כתב שלא הצליח אפילו לבטא כמו שצריך את שמו של המדקדק שהוא חוקר – סִיבַּוַיְהִ (Si:bawayhi), ולא נדמה שזה עניין אותו. באופן די ברור, מה שעניין את אותו כתב היה כיצד להסביר לציבור בישראל מדוע מגיע לחוקר של דקדוק ערבי של ימה"ב פרס ישראל – ובאמת, כיצד מתרצים עיסוק בתחום כל כך 'לא רלבנטי', לא כל שכן – מתן פרס עליו? הכי עיסוק במדקדק ערבי בן המאה ה-9, גאון רוח ככל שיהיה (וסיבויה היה גאון, גאון גדול לאין ערוך מגלעד צוקרמן) שווה ערך לפיתוח של מרכבה סימן כמה-שלא-יהיה? ובכלל, איך זה משפיע על התל"ג? הצורך לנמק לימוד כזה מעורר מבוכה. לערביסטים יש 'פריבילגיה' מפוקפקת מאד להשתמש בנימוק הביטחוני. אני לא רוצה לחשוב מה היה עושה חוקר של צ'וסר, נניח, אילו היה צריך לנמק את לימודיו (ואולי לא היה נדרש, צ'וסר הוא 'מערבי', כלומר, העיסוק האינטלקטואלי בכתביו 'לגיטימי' יותר, פחות מעורר שאלות, מעיסוק אינטלקטואלי בהוגה ערבי קדום).

    ואולי זה העניין, אולי העיסוק האינטלקטואלי, הבלתי-בטחוני בערבית הוא זה שנזקק להצדקה. אולי זאת המסקנה הפסימית שעולה כאן: ביום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל, ההצדקה, או הנימוק או התירוץ המתקבל ביותר על דעתו של חלק נכבד ביותר בציבור הישראלי ללימוד הערבית הוא זה 'הביטחוני'. (אצל טהרן כמו אבשלום קור אפשר אמנם שמצטרף נימוק נוסף – ערבית כדיסציפלינה אוקזיליארית של העברית; ראו כמה קרובות השפות, אפשר לחדש מילים בהסתמך על הערבית, ממש כמו שעשה בן-יהודה!… – זה אולי לא שונה בהרבה מההיקסמות האוריינטליסטית של כמה ציונים קדמונים מאורחות החיים של הבדואים.)

    מה רוב הישראלים יודעים על הקוראן? – כנראה מה שאברי גלעד יודע, היום בריאיון למוסף 'הארץ', שכתוב שם ש"צריך לטבוח ביהודים". הוא כמובן לא פתח קוראן מימיו. (ד"א, איפה זה כתוב, בדיוק? אני רוצה אחת ולתמיד מראה מקום!) מה רוב הישראלים יודעים על האסלאם, על הנביא מחמד? אני לא אשכח שאלה אחת שנשאלה פעם בשיעור מבוא לאסלאם באונ' העברית: אחד הסטודנטים הרים את ידו ואמר בהשתוממות: "רגע, אני לא מבין – אללה שלהם ואלוהים שלנו זה כאילו אותו אל? הם מאמינים באותו אל כמונו?" המרצה גמגם במבוכה: "אני מאד מקווה!"

    אנשים כמו מנחם בן (אמנם דוגמא מגוחכת במיוחד) מבועתים מהאפשרות שהתרבות העברית או הישראלית (ולא משנה מה זה בדיוק כרגע) תושפע בצורה כלשהי מהתרבות הערבית. אולי רוב האנשים לא מעוניינים לדעת מה כתוב בקוראן; לא כל שכן להבין תיאוריות לא פשוטות של מדקדק ערבי ממוצא פרסי על כל מיני מבנים תחביריים. אולי רוב האנשים מסתפקים ב'ידע' האוריינטליסטי הבסיסי שעומד בבסיס העסקתם של רבים מהפרשנים לענייני ערבים, אותה דייסת נסורת מעופשת ודלוחה שהם מולעטים בה מינקותם; דוד אבידן סיכם את הידע הזה בכמה חרוזים קצובים: הכנסת / גוססת. // אף שעל / לצה"ל. // השלום / הוא חלום. // הערבים – / אויבים. // היהודים – / ידידים. // כל העולם – / אידיוט מושלם.

    כדי להיות לגמרי הגון, אני חייב להודות; אני אומר את הדברים האלה על אף שאני יודע שרבים מבין הסטודנטים היהודים לערבית (כולל אותי, למרבה המבוכה), הם מבני מינם, לכאורה, של אותם חיילים מרמת החי"ל שלהם הוקדש כבר פוסט חריף באתר. מי שהיה מפקד היחידה כאשר אני שירתתי שם, אותו תא"ל מפרשת סגן א', אמר פעם בהקשר אחר באיזה כינוס במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א (האירוניה מובנת מאליה, גם אם אינה מתוכננת) ש"8200 היא ספינה גדולה מאד." (איציק לאור כתב עליו כעבור איזה זמן, על דברים אחרים, שהוא "כנראה אינטלקטואל בקנה מידה צה"לי". זה היה תואר הולם ביותר).
    בספינות גדולות יש לעתים מקום גם לנוסעים סמויים.

    אולי אלה מנגנוני ההכחשה שלי, ורק שלי, שנועדו ליישב איזה דיסוננס קוגניטיבי: אני חייב לומר לעצמי שהעיסוק שלי (אבל גם של חבריי, ודאי הערבים מביניהם, אבל גם – אני רוצה להאמין – הלא ערבים) בשירה ערבית קלאסית ומודרנית; בספרות האדב ובפרוזה ערבית מודרנית, בדקדוק הערבי הקלאסי ובדיאלקטולוגיה, בפילוסופיה אסלאמית, בקוראן ובפרשנותו – שכל אלה נעשים מתוך עניין אינטלקטואלי אמיתי, מתוך רצון כן להתעמק, אולי גם להתערות בתוך התרבות האדירה שצמחה כאן במשך מאות בשנים; לא כדי להתכונן למלחמה הבאה; לא כדי 'לדעת את האויב' ו'להבין את הפסיכולוגיה/המנטליות' שלו. לא כדי להיות אוריינטליסטים בשירות הממסד, יהא אשר יהא. אני די משוכנע ששם סיבויה ותיאוריית העמל שלו לא יועילו לאיש; ה'עמל' משפיע רק על חלקי דיבר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: