לך תזדהה (פוסט מהורהר עם ענת קם בסופו)

by

ברק חוסיין אובמה הוא, כידוע, “הנשיא השחור הראשון”. כך התגאתה בשנה שעברה הקומיקאית וונדה סייקס, שנבחרה להנחות את ארוחת הערב המסורתית לכתבי הבית הלבן. "אלא אם כן תפשל – ואז זה יהיה: מה נסגר עם הבחור החצילבן הזה?”. עברה כמעט שנה מאז מופע הסטנדאפ המשעשע, ולאובמה נקרתה הזדמנות לאשר את שייכותו לגזע השחור. בתחילת החודש, כמו כל תושב בארה"ב, הוא נדרש למלא את טפסי המפקד הלאומי הנערך מדי עשר שנים מאז 1790. החל מהמפקד הקודם, בשנת 2000, ניתן לסמן יותר ממשבצת אחת בטופס המפקד. כלומר במקום לסמן White או Black או Asian ועוד, אפשר לסמן גם וגם, כמה משבצות שרק תרצו. אובמה סימן רק משבצת אחת.

בכך קבע אובמה את עמדתו בפולמוס המתנהל מאז תחילת השנה בהאפינגטון פוסט, אתר הבלוגים והאקטואליה המשקף היטב (וקובע במידה רבה) את סדר היום של המחנה הליברלי באמריקה. האפשרות לסמן יותר ממשבצת אחת מבטאת, בעיני רבים, את אמריקה החדשה, הפוסטגזעית לכאורה, בה להיות mixed race זה גזעי במיוחד צייטגייסט שהוכתר פעם בניו יורק טיימס בכותרת Generation E.A, כלומר Ethnically Ambiguous. אחרים לא מסכימים, ביניהם הבלוגרית והפרופסורית (ה"חצי שחורה") מסטנפורד מישל אלאם שקבעה: “חישבו פעמיים, סמנו פעם אחת", שכן "המפקד אינו – ולא נועד להיות – אתר לביטוי עצמי". הנתונים הנאספים במפקד ישמשו, היא מזכירה, לחלוקת מיליארדי דולרים לתוכניות אפלייה מתקנת והעצמה של שחורים וקבוצות מקופחות אחרות. אלאם מספרת כי סמוך לביתה במדינת וושינגטון יש שכונה עם רוב שחור הזוכה להטבות משמעותיות מהמדינה. היות שבמפקד הקודם רבים סימנו גם את המשבצת "לבן" (ואין זה מפתיע, כי לרוב השחורים באמריקה יש גם "דם לבן" ואילו עירוב גזעי הפך, כאמור, לאופנתי יחסית) הנתונים הדמוגרפיים השתנו בין לילה, והמעמד המועדף של השכונה הוצב בסכנה.


מצאתי את הוויכוח הזה מעניין כי הוא נוגע בקשת רחבה של טיעונים הנוגעים למקומו של הגזע בשיח הפוליטי והתרבותי העכשווי – ובהשלכה שיותר מעניינת אותי, לזהות והזדהות בכלל. בתור התחלה, הוא מחדד את העובדה שהזדהות היא פוליטית, במובן זה שהיא לא מסמנת עובדה טבעית, הקודמת למלים ולמעשים שלנו, אלא משתמשת באחת המלים הללו כדי לעשות משהו בזירה הפוליטית. במקרה של אלאם, ההזדהות כשחורה (למרות שהעור של אמא שלה בהיר ואבותיה באו מאירופה) נועדה להשיג הטבות כלכליות לבני הקבוצה המקופחת (גם אם היא עצמה אינה סובלת מקיפוח); במקרה של מתנגדיה בוויכוח, הסימון של מספר משבצות נועד לשנות את הדיבור על גזע באמריקה, “לעשות מקום" – מבחינת קווי מדיניות ו/או אג'נדות תרבותיות – לקטגוריה גזעית חדשה. לעתים הסימון המרובה נועד להשיג תוצאה הפוכה – לשבש לחלוטין את השימוש בקטגוריות גזעיות.

עם זאת, תפישה כזו של הזדהות, הרואה בה כלי, חלק מפעולה להשגת מטרות מסוימות, מניחה שאנו באים לזירה הפוליטית כמי שכבר יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. אבל ברור שזה לא כל הסיפור: הזירה הפוליטית היא גם אתר לבקשת הכרה, מרחב שבו אנו מגלים מי אנחנו ומה אנו רוצים מתוך בחינה מתמדת של תגובותיהם של אחרים, כולל המדינה. במלים אחרות, הזדהות היא גם מעין בקשה – מפורשת או לא מפורשת – מאחרים שיזהו אותנו: כשחורים, הומואים, ביסקסואלים או פלסטינים אזרחי ישראל. אחרת זה באמת נשאר "ביטוי עצמי", שהרי לאיש לא ממש אכפת שתטען שאתה ערפד סגול. אם תדרוש הכרה בזה, כלומר תטען שזה יותר מ"ביטוי עצמי", אתה עלול להישלח לבית משוגעים.

מן הסתם הגבול בין "בקשת הכרה" ל"פעולה" אינו חד ופשוט כל כך (כמו רוב הגבולות התיאורטיים, לצערנו). אובמה הוא דוגמא מצוינת. בביוגרפיה החדשה והמדוברת עליו מאת דיוויד רמניק עורך הניו יורקר, אובמה הצעיר, שכונה אז "בארי" וחי עם סבו וסבתו הלבנים בהוואי, מתואר כתלמיד תיכון נבוך ובודד למדי. “באופן מרגש, ומוזר משהו, הוא לימד את עצמו להיות שחור", כותב רמניק. “הוא החל להקיף עצמו בתרבות אפרואמריקאית שחייתה אלפי מילין מהמקום שבו גר”. בארי האזין למרווין גיי ולסטיבי וונדר, דיקלם את שיריו של לנגסטון יוז, וקרא את האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס.

האם אובמה הצעיר ניסה לעשות משהו? גם. אני מרשה לעצמי להעריך שהוא חשב כבר אז, גם אם בצורה לא ממש מפורשת, שהמאבק נגד אפליה דורש הזדהות עם הקבוצה החלשה. אני מניח שהוא חשב כך גם החודש, כשסימן את המשבצת "שחור" בטופס המפקד, אם כי הפעם הצטרפה לכך, מן הסתם, מחשבה על הדימוי הרצוי לו בקרב תומכיו השחוריםעם זאת, אז בנעוריו, ההזדהות כשחור היתה בראש ובראשונה בקשת הכרה. עורו היה שחום מספיק כדי להפוך אותו לשונה, אחר מהנערים שהקיפו אותו, והתרבות השחורה המיובאת נועדה למלא את האחרות הזו בתוכן להפוך אותה מזהות המוגדרת רק על דרך השלילה לזהות חיובית, כזו שתוכל לזכות להכרה.

כמו פעולות וביטויים פוליטיים בכלל, גם הזדהות היא לא פרקטיקה הפתוחה לכולם באותה מידה. במשך דורות ארוכים, שחורים בארה"ב לא יכלו להזדהות במפקד כמי שהם גם לבנים, ובשונה מהנהוג אצל כמה מגניבים בברוקלין, באזורים אחרים באמריקה להיות Ethnically Ambiguous אומר בעיקר שאתה "מוזר", עד שעדיף כבר להזדהות רק עם אחד הגזעים המרכיבים אותך. יש אנשים ש"ברור שהם הומואים", וגם אם יטענו בתוקף שהם סטרייטים הם ייתקלו בגיחוך בחדרי חדרים. יש אנשים שיטענו שהם ביסקסואלים וייתקלו בתגובות, מצד סטרייטים ובעיקר מצד הומואים, לפיהן "אין כזה דבר". היכולת להזדהות אחרת מהציפיות של החברה, כלומר אחרת מהסימון המיידי שלה, דורשת הון תרבותי, חומרי והרבה אומץ (שגם הוא משאב הנפוץ יותר בחלקים פריבילגיים של האוכלוסייה) – אומץ לדבר על עצמך אחרת מהציפיות ולהתמיד בכך גם אם אחרים מתקשים להבין.

עם זאת, אם הזדהות חופשית היא אכן פריבילגיה של מעטים, אולי המעשה הפוליטימוסרי הנכון יהיה לא ליהנות מזכותהיתר אלא להזדהות עם החלשים יותר, אלה שלא יכולים להזדהות אחרת. או אז אפור יזדהה כשחור, ביסקסואל כהומו ועיראקיאשכנזי כמזרחי.

מכל מקום, היות שהזדהות היא אקט פוליטי, הנאחז במלים ובמושגים דינאמיים, גם אין צורך לחשוב על הזדהות כמה שאנו עושים אחת ולתמיד. אפשר להזדהות באופן אחד בבלוג האישי, ואחרת כשממלאים את דפי המפקד (בתנאי שאתם באמריקה), ושוב אחרת כשמדברים עם הדודה מעפולה. לפעמים אפשר גם סתם להשתעשע, במיוחד אם מדובר בדודה מעפולה, ולספר לה שאני ערפד סגול. אבל אז, כדי לא למוטט את עולמה, להוסיף מייד שאני ערפד סגול סטרייט, אשכנזי וציוני, המתנגד בכל תוקף למעשיה של ענת קם.

תגים: , , , , , , , , , ,

19 תגובות to “לך תזדהה (פוסט מהורהר עם ענת קם בסופו)”

  1. נדב פרץ Says:

    א. מפתיע לקרוא פוסט כזה בלי למצוא את השמות 'סעיד' ו-'באבא' 🙂

    ב. החיבור לאשכנזיות\מזרחיות בישראל מפספס – בעיקר בגלל שהוא חותר נגד כל הטענה של הפוסט, שאתניות היא קודם כל עניין מומצא, ושנית – עניין מומצא מתוך אינטרסים פוליטיים, ולכן הכללים של 'מיהו מי' משתנים מחברה לחברה, ומקבוצת מיעוט לקבוצת מיעוט בתוך אותה חברה.
    כך, אצל השחורים בארה"ב (בחברה הפרה-פוסט-גזעית), שלט הכלל של one drop of blood – כל מי שיש בו רסיס של דם שחור, הוא שחור (ולכן עבד, ולכן יש אינטרס להפוך אותו לכזה)
    אצל הנייטיב אמריקנז – הכלל הוא הפוך. אם אתה לא 100% נייטיב, אתה לבן (ולכן אין לך זכויות על קרקע, ואפשר לנשל אותך).
    אשכנזים\מזרחים – אם אתה לא 100% מאחד הצדדים, אתה לא שייך – אתה הופך להיות 'ישראלי' לא מזוהה. כלי בשירות כור ההיתוך, כמובן.
    ערבים\יהודים – שילוב בלתי נתפס. לא ברור מה אתה.

    • גל כץ Says:

      את א' אני אקח כמחמאה. זו היתה בחירה מודעת. למרות שאני לא מתנגד עקרונית לאזכור של "שמות" — זה יכול למקם את הטקסט בשדה התייחסות ברור ובכך להפוך את הטקסט למובן יותר — חשבתי שהפעם אפשר לוותר על זה.
      באשר לב' – חשבתי שלא עשיתי חיבור מפורש לאשכנזיות/מזרחיות. הכוונה היתה רק לפרוס שורה של שיקולים כשחושבים על זהות והזדהות, כאלה שאפשר להחיל — הגם שבאופן אחר – על הדיון בזהות מינית או בזהות עדתית בישראל. עם זאת, אני לא מבין למה זה "חותר תחת הטענה של הפוסט", כלומר שזהות היא עניין מומצא? היא עניין מומצא, ודווקא בשל כך אי אפשר לחשוב על זהות אשכנזית, ילידית או ערבית באותה צורה כמו על זהות שחורה למשל. יש לבחון את השאלות האלה בתוך הקשר נתון. מן הסתם כמה מהעובדות שהזכרת רלוונטיות לכך.

  2. דודי Says:

    לא לגמרי ברור לשם מה בכלל נאסף המידע, ולמה להסתמך עליו (ולא למשל על נתונים כלכליים וסוציאליים) בקביעת מדיניות ממשלתית.

    פעם קראתי, שהחלוקה בין מוסלמים להינדים בתת-יבשת ההודית התחדדה והתעצמה כתוצאה מכך, שהבריטים ניהלו מרשם אוכלוסין שבו נדרש כל אדם להצהיר על השתייכות דתית, והתייחסו לחלוקה הדתית בקביעת מדיניות. קודם לכן, רבים השתייכו באופן כלשהו לשתי הקבוצות, ויכלו גם להתפלל במסגד וגם להניח מנחות במקדש הינדי.

    • גל כץ Says:

      אני מסכים שיש לבחון את החלוקות של המדינה באופן ביקורתי. אבל אין טעם להתנגד לכל חלוקה כזו באופן מוחלט. אני אפילו לא בטוח שאני בעד ההבחנה במפקד האמריקאי בין גזעים (לא ממש נכנסתי לשאלה הזו), אבל הדרך הנכונה להתמודד עם זה, לדעתי, היא לא על ידי דחייה מכל וכל של עצם הסמכות של המדינה לעשות זאת, אלא על ידי איתור דרכים לערער או לבחון את הגבולות הללו מבפנים. בעיניי הדיון הנוכחי בהאפינגטון פוסט הוא דוגמא טובה לבחינה כזו, היות שגם אלה שהם בעד "סימון משבצת אחת", בעצם הרפלקסיה על זה, כבר משתחררים מהתחושה כאילו הזיהוי על ידי המדינה הוא מהותי וטבעי, ורואים בו עוד דרך, מצדם, לשחק את המשחק הפוליטי ולהפעיל את המדינה לטובתם.

  3. יותם פלדמן Says:

    כששואלים שאלות (מענינות) כמו שהעלת, אני חושב ששוכחים לברר האם כלל רוצים לקבל את הנחות המוצא, או תנאי האפשרות, של פוליטיקת הזהות. למרות שאי-אפשר להכחיש את הישגיו האינטלקטואלים והפוליטיים של נקיטת עמדה מתוך אחיזה אסנציאליסטית (ממשית או מדומיינת/מתודולוגית) בזהותך, כדאי גם לחשוב על המחיר שהיא גובה, ולהחליט האם רוצים לשלם אותו:

    1. ראשית, מדובר בגישה מאוד אמריקאית – היא קשורה עבותות להיסטוריה האמריקאית ולמבנה החברה האמריקאית שהיא מגוונת מספיק, אבל גם צעירה מספיק כדי שהזהות לא תהיה רק אופציה לדיון פוליטי, אלא חלק בלתי נפרד ממנה. כלל לא בטוח, בעיני, שגישה זו רלוונטית לחברות דו-אתניות כמו ישראל, ובוודאי לא בסיטואציה שבה עיקר הדיון הפוליטי מנוסח דרך שאלות לאומיות ולא זהותיות. המאבק הפלסטיני – שהוא בעיני האירוע הפוליטי המרכזי שמתרחש בישראל – הוא מעל הכל מאבק לאומי. לא משנה איך מנסחים אותו.

    2. לא ברור עד כמה היא מאפשרת סולידאריות – אמנם באופן תיאורטי אפשר לחשוב על בניית קואליציות ועל סולידאריות חוצת זהויות אבל הנסיון הממשי מראה שכוחם של אלה הוא מוגבל. ראו לדוגמה את ההיסטוריה של הקשת המזרחית. כשראיינתי את יהודה שנהב, לא מזמן, הוא תיאר אותה בעיני בעיקר כהיסטוריה של פילוגים: הפלסטיניים שעזבו בגלל היעדר שותפות ממשית בינם לבין היהודים, אחותי שחשבו שהגברים המזרחיים אינם מספיק פמיניסטיים ועוד. לבסוף, הדגשת הזהות היתה לחרב פיפיות, כי לכל אחד הזהות שלו.

    3. צריך לחשוב עד כמה היא מאפשרת ליחידים לפעול ולהביע את דעתם. הגבול בין פוליטיקת זהויות לבין פוליטיקלי קורקט הוא מאוד אפור. כיום, נדמה לי שהדגשת שאלות שנובעות מהנחות היסוד של פוליטיקה זו (מי אתה, בשם מי אתה מדבר, האם את מציג או מייצג וכך הלאה), מונעת דיון פוליטי אמיתי, ומסרסת פעולה פוליטית.

    4. מה גורלם של בעלי הפריבלגיות? מה עלי לעשות כיהודי, אשכנזי, תוצר של המעמד הבינוני-גבוה (אה, וגם הומו, מילא). פוליטיקת הזהות לא נותנת לי יותר מדי אופציות – היא מאפשרת לי להתנצל אבל זה לא מעניין אותי, היא מאפשרת לי להראות כיצד גם אני קורבן של הכיבוש/הפטריארכיה אבל לא מעניין אותי לפעול כקורבן (וזו אולי אחת הבעיות המרכזיות של פוליטקת הזהות, שבניסוחה הוולגרי יותר היא מחפשת קורבנות), היא מאפשרת לי (אולי) להתחפש ולעטות עלי זהות אחרת אבל זה נראה לי פאתטי. הייתי רוצה תפישה שמאפשרת לי לפעול.

    השאלה היא כמובן מה יכול לעמוד במקום – אני לא חושב שהבחירה היא בין פוליטיקת זהות לבין מרקסיזם (המעמד כמסמן האולטימטיבי). אפשר וצריך לחפש אופציות שבהן יחידים יכולים להביע את עמדתם מבלי לנבור באילן היוחסין – האמיתי או המדומיין – שלהם.

    • גל כץ Says:

      תודה יותם על התגובה המקיפה. ראשית, הפוסט אמנם מתמקד בדוגמא של הדיון על גזע באמריקה, אבל אני חושב שאפשר להוציא מזה תובנות ושאלות הרלוונטיות לדיון בזהות בכלל, כולל זהות לאומית. אני מסכים שהדיון על גזע פרופר בישראל הוא לא מעניין במיוחד.
      כעת, כל השאלות שאתה מעלה הן טובות וכבודן במקומן מונח אבל נדמה לי שהעיסוק בזהות אינו איזו בחירה "מפונקת" או אפילו ביקורתית, אלא נובע ממאפייני היסוד של הסיטואציה הפוליטית בעשורים האחרונים.שאלות כמו מי שותף לסיטואציה, מדוע אני שותף לה, האם אני שותף לה "באמת" או שזה רק איזה כוח מוסדי שקושר אותי אליה – כל אלה הם חלק מהדיון הציבורי. בהינתן שאלה מאפייני היסוד, התנערות משאלת הזהות היא לא-פוליטית, במובן זה שהיא לא מתקשרת עם השותפים לקהילה הפוליטית ולא יכולה לרתום אותם לפעולה.
      אני לא חושב שעיסוק בזהות מאפשר פחות סולידאריות מהרבה עיסוקים אחרים. מן הסתם עיסוק במרקסיזם ובפרטי פרטים של חיבורים לניניסטיים הוליד לא פחות פילוגים, דווקא יותר. העובדה שהקשת המזרחית התפלגה לא אומרת שלא היה אפקט חשוב להופעה שלה, וגם לא שהפלגים המתפלגים אינם יכולים לשתף פעולה.
      הנקודה שהכי מעניינת אותי בדבריך היא באמת הקישור בין פוליטיקת זהויות לקרבנות – אני חושב שהדרך להתמודד עם זה היא על ידי נטישת הדיבור המוסרני הרווח בחוגים מסוימים בשמאל. אם אתה יהודי לבן כדאי לקחת על זה אחריות ולהיות יהודי לבן, ולעשות את הפוליטיקה שלך מהמקום הזה. זה מזכיר לי שלאחרונה, בדרך לשייח ג'ראח, קניתי קצת ירקות ופירות בדרך שכם. היה שם מוכר אחד שדיבר בערבית, אבל אני דיברתי אליו בעברית (למרות שאני יודע ערבית ברמה של מספרים). היתה אתי ידידה שדיברה אליו בערבית ואחרי שהלכנו היא התרעמה: למה דיברת עברית? עניתי שקודם כל, הוא הבין אותי, ושנית – אחרי מחשבה – שהניסיון "להתקרב" לערבים בסיטואציה שהיא מלכתחילה קולוניאלית (אנו קונים ירקות זולים בשטח כבוש) היא דוחה. עדיף כבר להיות הקולוניאל, לא להתכחש לעובדה שאני יהודי לבן. זה קשה, אפילו טראגי, אבל לא נראה לי שאפשר לעשות פוליטיקה על ידי קיצורי דרך מוסרניים (כלומר זו לא פוליטיקה רלוונטית או ראויה במיוחד).

      • יותם Says:

        ובעיני זו בדיוק הבעייה בפוליטיקת הזהות – הסברה שעליך לפעול כיהודי לבן. אכן, אי-אפשר לברוח מזהותך ולא כדאי להתחפש או להתקרבן, אבל קבלה מראש של המגבלות הנובעות מהמיקום הזהותי שלך היא מכשול בפני פעולה פוליטית אמיתית.
        עדיף לדבר ערבית, לא כדי לצאת פחות יהודי, אלא בגלל שבישראל אחוז ניכר מהאוכלוסייה (כמה – תלוי איך סופרים) נאלץ לנהל את חייו בשפה שאינה שפת אמו, וזו סיטואציה שצריך לשנות. כך, צריך להיות שותפים למאבקים של אחרים מתוך הבנה פוליטית קרובה ורצון לפעולה משותפת.
        זה היופי שבפעולה הפוליטית – בין אם היא מחאה לא-אלימה או אלימה או סיטואציוניסטית או סוציאליסטית או אנארכיסטית – שבכוחה למסמס חלק מהחלוקות הללו, ואז כבר לא עדיף כבר להיות הקולוניאל. עדיף לחצות קוים ולהיות שותף.

      • גל כץ Says:

        טוב, אני מסכים ולא מסכים. אני מסכים שהמשמעות של פעולה פוליטית היא מסמוס חלוקות וחיפוש מכנים משותפים חדשים. אני לא מסכים שמסמוס החלוקה הוא כל כך פשוט – עובד דרך דיבור בערבית ו/או פעולה "קרנבלית" במרחב (אני מתייחס לאזכור של סיטואציוניזם, אבל זה לא קריטי). יהודי קולוניאל שמדבר ערבית הוא בדיוק זה – יהודי קולוניאל שמדבר ערבית. יותר מזה – זה רק מדגיש את היותו יהודי לבן, כזה שחופשי "לבוא לקראת" הערבי.
        מסמוס החלוקה יכול לבוא דרך איתור של אינטרסים ומכנים משותפים. כלומר המניע של היהודי לא יכול להיות *רק* הרצון לעשות את הנכון מבחינה מוסרית או לסייע לקרבן. פעולה פוליטית לא יכולה להיות פעולה אלטרואיסטית בלבד. 
        כל זאת לא בא לומר שאין טעם ללמוד ולדבר ערבית. יש טעם, אבל כל עוד זה נשאר ברמה האישית, (או ברמה של כמה אישים שלא טורחים לחבר זאת לאינטרס של קבוצת ההתייחסות שלהם, שבמקרה זה היא קבוצת דוברי העברית) זה לא פוליטי במובן שזה לא רלוונטי לשינוי המציאות.

  4. יובל Says:

    בדיוק התפרסם מאמר מאוד מעניין (לדעתי) בניו-יורקר התוהה האם קיימת זהות אתנית "לבנה" ומה בדיוק זה אומר:
    http://www.newyorker.com/arts/critics/books/2010/04/12/100412crbo_books_sanneh

    • גל כץ Says:

      תודה. בהמשך לדיון על לובן, אפשר להציע את הרעיון הבא: אם "לובן" סומן פעם דווקא על ידי היעדר עיסוק בזהות, כלומר לובן כזהות שקופה, המובן מאליו, אז היום לובן מסומן דווקא על ידי עיסוק אובססיווי בזהות והזדהות. זה משקף את העובדה שרק לבנים מקבוצות ומעמדות מסוימים יכולים להרשות לעצמם את הדיון ותופסים את עצמם כבעלי אפשרות להזדהויות מגוונות.

      • יובל Says:

        אני חושב שזה נכון לגבי תחום רחב מאוד של עיסוקים פוליטיים. הרבה יותר קל ונוח לעסוק בהם כשאתה נמצא בעמדת הכח הנוחה, מאשר כשאתה צריך לעבוד בבית מטבחיים למחייתך ומהגר מקסיקני מאיים לקחת לך את העובדה כי הוא מוכן לעשות את זה בחצי מהמשכורת. זה רלבנטי גם לנטייה שלנו להאשים את הפלסטינים או החרדים בכך שאין אצלם עיסוק בזכויות אדם ("איפה "בצלם" הפלסטיני?!"). במאמר מציינים שהרבה פעמים האיום על הזהות הלבנה ה-"אתנית" (שיש לדוגמה בדרום ארצות הברית) מגיע מלבנים אחרים – לבני האליטות – ולא מבעלי זהות אתנית אחרת.

        אבל כאן אני רוצה רגע להצטרף ליותם פלדמן – אחרי שקיבלנו את העובדה הזו, מה לעשות ואנחנו נמצאים בעמדה הנוחה של בעלי הכח? העובדה שאנחנו נופלים לקלישאה הזו לא פוטרת אותנו מפעולה ומתהייה.

        ואם לא אמרתי כבר – יש לכם יופי של בלוג. תוספת מבורכת לבלוגוספירה העברית.

      • אפרת Says:

        אגב לובן, אנקדוטה צדדית וקשורה רק באופן רופף:
        כשגילי מהו הגזע הקווקזי לראשונה זה היה די משעשע
        http://en.wikipedia.org/wiki/Caucasian_race

      • גל כץ Says:

        תודה יובל. בהזדמנות זו אמליץ על בלוג הפיזיקה שלך, שבזכות תגובותיך נחשפתי אליו.

    • יובל א. Says:

      ליובל: אני חשוב שיש להבחין בין "בעלי כח" לבין "הנהנים מפריבילגיות". השני לא גורר את הראשון.

      • יובל Says:

        כנראה ש-"הנהנים מפריבילגיות" הוא אכן ניסוח מדויק יותר, ועדיין, אני לא חושב שאפשר להבדיל בצורה חדה כל כך בין הזיהוי הזה לבין "בעלי כח". הפריבילגיות כוללות בתוכן כח, גם אם מוגבל בהיקפו.

  5. yoash \/ יואש Says:

    מעניין לשים לב שזהות היא משהו שמועבר בעיקר דרך יחסי מין. בהמשך לתגובתו של יותם, ייתכן שצריך לשנות את המינונים: להעביר את הדגש מהורשת זהות, לטכניקה של הדבקה פשוטה.

  6. gal@israel Says:

    יובל, פוסט מעניין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: