אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות

by

1.

 בהתחלה אהבתי את הטקס של יום הזיכרון בגלל משמר הכבוד. החיילים בבית הקברות הצבאי עמדו במדי ייצוג ורובים מכודנים – כלי נשק שראיתי לפני כן רק באנציקלופדיות מאוירות לבני הנעורים. בשלב מסוים הם היו יורים מטח כבוד, והמחצצר היה מנגן תרועת אבל.
אז היה עולה איזה שר ממפלגת העבודה, בדרך כלל אהוד ברק או מתן וילנאי. גם זה ריגש אותי בשנים הראשונות, אבל אחר כך זה ריגש אותי פחות. לא מאיזו סיבה פוליטית, אלא פשוט כי הנאום תמיד היה אותו דבר.
ואחר כך היה עולה הנציג של צה"ל. אמו של החלל בוכה, אבל נציג היחידה לעולם אינו בוכה כשהוא עולה לדבר. שלא כמו נציגי המשפחות השכולות, הוא כבר מדבר בשם המתים – והמתים לא בוכים. כמו שיום השואה נועד ללמד אותנו שכולנו ניצולי שואה, כך בא יום הזיכרון להזכירנו שכל החיילים, כלומר כולנו, חללים פוטנציאליים. זה טקס נרקיסיסטי: פולחן של הצבא יותר מאשר פולחן של הנופלים. כך, בזכות הנופלים, כל מעשיהם של הקצינים הלגמרי-חיים מקבלים הוד קודר ומשמעות נשגבת.
אני רוצה לטעון, או לפחות לבחון אפשרות, שהזיהוי המובן מאליו בין אלו שמתו לאלו שנותרו בחיים הוא שקרי. שהחיילים ששרדו מלחמות והפכו לקצינים בכירים חיים לא במקרה, אלא בזכות כך שהקריבו את החיילים שמתו, כך שהמתים הם למעשה הקורבנות של החיים; ושיש הבדל בסיסי בין שתי האוכלוסיות: החיילים שמתו הם החיילים התמימים, החלשים או השלומיאלים, אוכלוסיה שעוברת מעין ג'נוסייד בכל מלחמה. לכן, לאותם חיילים ותיקים שנותרו בחיים אין שום זכות לדבר בשמם של המתים. או בפשטות: אהוד ברק לא היה מת בשום מלחמה.

אליסר פון קופפר, חופשה

 2.

There is a reason why the military is one of the few areas in which the State operates successfully. It is Darwinian. Bad soldiers die at a faster rate than good soldiers; bad generals lose battles and are replaced; nations with bad armies cease to exist.

Dale Amon

המחשבה המצמררת הזאת עלתה בי לפני כעשר שנים, בעקבות נאום של אקי אבני בסדרה "טירונות". אבני שיחק שם כזכור מ"פ בגבעתי. בפרק השלישי הוא מעמיד את החיילים שלו בחי"ת מול כתובת אש של "קשה באימונים קל בקרב", ואמר להם ככה:

 "הכתובת הזאת שבוערת היא תוכנית האימונים שלנו. כל חייל שנפגע בלבנון זאת תוצאה של טעות בחיילות פרט. חוסר משמעת. טעות בתפיסת מחסה. אי לבישת שכפ"ץ. אי שמירת מרחק בין נגמ"שים ובין חיילים. התפקיד שלי ושל הסגל שנמצא כאן איתי זה להפוך אתכם ללוחמים שלא טועים"

 אני לא יודע אם מה שאקי אבני אמר הוא נכון, אבל אני מניח שזה מבוסס על אמת מסוימת. באופן מוזר, זאת טענה די חתרנית, שלא אומרים לנו בדרך כלל במשדרים של יום הזיכרון: שאולי באמת החיילים שנהרגים הם החיילים הגרועים. כמובן שמי שנחשב לחייל גרוע הוא לא בהכרח אדם גרוע. אפילו להיפך. החיילים הגרועים הם החלשים, המרחפים, האומואים, הנשיים, הפלגמטים, הגלותיים, הנעבעכים, השלומיאלים והשוקיסטים. לאלה צריך להוסיף בוודאי את האידיאליסטים והאמיצים במיוחד, שנהרגים בסיטואציות אחרות.
כולם יודעים כמה החיילות מבוססת על מיומנויות טכניות. לכאורה, לפי המסר ששמו האחים ברבש בפיו של המ"פ אבני, האימונים אמורים להכשיר את החיילים להפוך לחיילים טובים. אבל ממה שאני יודע על שוקיסטים, אי אפשר לשנות אותם כל כך בקלות – ובטח שלא תוך כמה חודשים של אימון. מכאן נובע שפרופיל מסוים של מתגייסים, בעלי אותן תכונות שהוזכרו קודם, הם אלה שמתים במאסות הכי גדולות כשיש מלחמה.
לאנשים עם בעיות בריאותיות או גופניות מורידים לפעמים פרופיל. אבל אף אחד לא יפטור נער בן 18 משירות קרבי בגלל שהוא שוקיסט. יתנו לו להתגייס לחי"ר, ולמות במלחמה הבאה.

 3.

מכל השירים של יום הזיכרון, היחיד שאני מסוגל לשמוע שוב ושוב הוא "אליפלט" של אלתרמן וסשה ארגוב. אותו "זמר פשוט גם תמוה" הוא שיר הזיכרון המורכב ביותר, וגם האכזרי ביותר. כזכור, אליפלט אינו גיבור מלחמה עשוי ללא חת, אלא טיפוס קצת מסתורי של "ילד בלי אופי" "ביש גדא גדול" ש"מחייך בבלי דעת מדוע / וכיצד ובשל מה זה ואיך".
רבים משירי הזיכרון העבריים הם מעין סיאנסים, שבאמצעותם אמור להישמע קולם של המתים מגרונם של החיים: "אנחנו מגש הכסף", "הנה מוטלות גופותינו". אבל במקרה של אליפלט, נשמר פער מסוים בין החיים לבין המת. הם מרגישים מידה של אשמה; הם יודעים שהוא שונה מהם; בינם לבינו מפרידה אותה שאלה, "איזה ילד אתה, אליפלט?", שעליה איש לא העז מעולם להשיב.
במשך שנים תהיתי על השאלה "איזה ילד אתה, אליפלט?". כיום התשובה לשאלה די ברורה לי: אתה הומו.

לא במקרה נאמר כי "בו שכנים ושכנות דיברו דופי". שלא כמו דוּדוּ,  חברו הסטרייט השוכב לידו בבית הקברות, על אליפלט איש לא מספר איך "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים". השתיקה הזאת בנוגע לשאלת ה"לאן ומאיזה צד", אותה שלילה חוזרת של מלות השאלה המתפרסת על כשליש מהשיר, אותו "אם נגיד לך – מה זה יועיל?" (כמעט בבחינת (don't ask, don't tell, תופסת את מקומה של האמת בדבר אי-הזהות בין השורדים והמתים.
אריאל הירשפלד היה בכיוון כשכתב במאמר "חיוכו של אליפלט":

 התום המוחלט של הילד הופך בקרב לגבורה קיצונית, הזוכה בסיומו של השיר לגמול אלוהי. הצירוף המוזר שיצר כאן אלתרמן בונה גם שכבה סמויה יותר, חתרנית וטרגית, של דמיון עמוק בין דמות הגיבור הישראלי הראוי לבין דמות התמהוני… ההקבלה הזו הופכת את התמהוניות של אליפלט מתכונה פרטית למטפורה הגלומה בכל דמות של גיבור. הגיבור הוא אדם שאינו מבין שהמציאות ניצלה את תמימותו וגזלה את חייו כמי שגוזל צעצוע. ויותר מכך: אלתרמן מקלף כאן מעל דמות הגיבור את בגרותו ואת גבריותו וחושף את צעירותו ואת ילדיותו. הגיבור הוא תם מעצם היותו ילד, הרואה בחייו צעצוע.

 זה יפה, אבל הירשפלד כדרכו נפעם מדי ומפויס מדי. הוא מתעלם מהציניות שגלומה בשיר הזה, ומהאופן שבו מצדיקים החיים את המוות שגזרו על אליפלט. שהרי, קודם נותנים ל"ילד בלי אופי" למות בלי סיבה, ומסתכלים עליו כש"הוא זחל כך ישר מול האש"; ואחר כך מנחמים אותו ש"במרום לנו יש ממך נחת / אף שאין לך אופי במיל". רוצה לומר: עכשיו כשאתה מת, סלחנו לך על זה שאתה הומו, או דביל, או גלותי.
אולי זה יישמע לחלקכם מופרך. אפשר לטעון שהומואים הם כבר לא נעבעכים, ואולי הם מתים כמו חיילים אחרים. אפשר גם לטעון שהנעבעכים המהורהרים הולכים ל-8200, אם כי גם בזה אני לא בטוח (אולי הנעבעכים האשכנזים הולכים למודיעין, אבל יש גם נעבעכים רוסים, מזרחים ודרוזים). מה שאפשר לדעתי להגיד זה שבתקופה שבה כתב אלתרמן את השיר, הצבא באמת היה מלא באליפלטים – בין אם אלה פייגלעך שלא עמדו בסטנדרטים של אורד וינגייט, או עולים חדשים שנזרקו להיהרג בלטרון.
המתים לא יתמרדו. אבל למען ההגינות, עדיף שאחרים לא ידברו בשמם.
עדיף כבר שיגידו: אתה מת, אנחנו חיים. נדפקת, אליפלט.

 

 

 

תגים: , , , , , , , , ,

33 תגובות to “אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות”

  1. צמרמורת Says:

    עכשיו אני מבינה למה זה שיר הזיכרון היחיד שגם אני מסוגלת לשמוע, ולמה הביצוע שלו כל כך מסוגנן וחד (כדי לצנן ולהרחיק מפרשנות כמו זו שלך).

  2. אפרת Says:

    http://www.youtube.com/user/BeitAvi

  3. איריס חפץ Says:

    עפרי,
    פרשנות מעניינת. מה שתומך ברעיון שלך שהחיילים הנעבכים, אלו שכולם סביבם יודעים שהם נעבכים, הם אלו שנהרגים, הוא האידיאליזציה שעושים להם אחר כך. זו יכולה לפצות על האשמה: בבחינת, ידענו שההוא ורובה זה לא הולך יחד ועכשיו מספרים כולם איך הוא היה תמיד עוזר לכולם, חייל נהדר וכולי.
    אבל חוצמזה אני לא יודעת אם זה נכון, עכשיו אני שמה סימן שאלה פה: כי כשיורים, יש למקרה תפקיד גדול. ובמלחמות ארוכות וממושכות מתים בסוף כמעט כולם. לא יכול להיות שבורדן מתו רק הנעבכים…
    זה יכול אבל להיות נכון לתרבות הישראלית: זו שמאדירה את "הצבר הציוני הגאה" ומעדיפה להכחיד, לא רק מטאפורית, את ניצול השואה שנשלח ישר לשדות המלחמה בלטרון.
    מה שעוד תומך בתיאוריה שלך, הוא העובדה שמה שאתה כותב הוא טאבו בישראל. זוכר את הקטע של החמישיה הקאמרית, שבו מנחם נוי משחק חייל קבור בחול עם כדור בראש שנורה כשהלך לחרבן, והוא מספר כמה זה הכל חסר משמעות? זה היה אחד הקטעים שהכי זעזעו את האנשים. כי אין בישראל חיילים שנורו בדיוק כשהם ניגבו את התחת, כולם גיבורים עאלק.
    אז סביר להניח שהאמת איפה שהוא באמצע, בין האידיאליזציה המובנת בהחלט של המשפחות השכולות, לזו הצינית של נציגי הממסד לבין הרעיון הדרוויניסטי שלך.

    וחוצמזה: מזרחים כותבים עם יוד אחד. כמו רוסים וכמו דרוזים. אנחנו שם עצם ולא שם תואר.

    • ofrilany Says:

      ברור שזה לא נכון בכל המקרים, אבל באמת רציתי להציע את זה כאופציה. בכל מקרה לפי מה שקראתי, בהרבה מלחמות רוב החללים נופלים ביום הראשון למלחמה. אני לא יודע אם זה נכון לגבי ישראל, כי לא קל למצוא נתונים על הדברים האלה
      ותודה לגבי המזרחים. אני מתקן

      • איריס חפץ Says:

        עפרי,
        בענין פרשנויות רדיקליות ושוברות טאבו אני איתך כמובן. הרעיון שאליפלט הוא הומו דווקא נראה לי מרתק. את השיר הבנתי יותר כמעשה לא הירואי של אליפלט אלא כמשהו אובדני.
        אליפלט נשמע מישהו שפעם קראו לו "תמוי" והפרשנות שלך נשמעת לי מאוד סבירה, שהוא היה הומו, או בכל מקרה לא ענה להגדרה של גבר מאצ'ו ישראלי. יש גם גברים שמתגייסים לצבא כדי "להירפא" מהומואיותם או הורים ששולחים את הילדים לצבא מהסיבה הזו (בימים אלו אחד מחבריכם עוזר לאחד כזה שהגיע לברלין ואבא שלו משוכנע שסיבוב בגולני יסדר לו את הגבריות שבשביל האבא לא מאוד ברורה…). אולי אליפלט גם עשה את זה, אבל רץ אל האש ככה באקט אובדני.
        העובדה שהוא מקריב את עצמו, פתאום נותנת לו "אופי" ומזכה אותו בשיר ובתהילה. אז הוא נכנס להיכל התהילה שברק עכשיו עומד להקים באופן קונקרטי.

        בעניין החיילים המתים: אולי אפשר לבדוק את זה לגבי מלחמות קצרות וסביר להניח שזה נכון אז. כי הן מוכרעות, כמו מלחמת 67 למשל, בימים הראשונים. במלחמות ארוכות זה לא סביר. בריה"מ ניצחה את מלחמת העולם השניה בעיקר בגלל המוכנות שלהם להקריב יותר חיילים, ולא סביר להניח שהם היו חיילים פחות טובים. אני מניחה שלמוטיבציה יש כאן חלק גדול וגם למה שהחייל משאיר מאחוריו. לאן יכול אליפלט לחזור? למקום של הלעג והנידוי או לגדול להיות אורד ויינגייט כזה…פרספקטיבות שיכולות לדחוף מישהו לרוץ אל האש.

  4. מוטי Says:

    לצד בשר התותחים השוקיסט, לא ייפקד מקומם של הגיבורים.
    הגבול בין הגיבורים המתים לציניים החיים אינו כל כך ברור. אלה ואלה אינם מייחסים משמעות רבה לחיים.
    הגיבור שהיה מוכן להשליך את חייו חסרי הערך, אבל שרד, הוא אותו גנרל ציני שאינו מהסס להקריב את חייליו (שרובם שוקיסטים).

    • ofrilany Says:

      יכול להיות. בכל מקרה, אני בעיקר מנסה כאן להעניק משמעות למוות של החללים, אבל בלי לאמץ את מנגנוני ההנצחה המיליטריסטיים-נרקיסיסטיים

  5. רוני Says:

    זו אכן פרשנות מעניינת, קצת מרחיקת לכת. עשית פה את הדבר הכי קשה לביצוע: הצעת פרשנות שהיא כל כך מהפכנית וחדשנית עד שמי שקורא את הטקסט שלך לעולם לא ישמע את אותו אליפלט כבעבר.
    זה שיר מיוחד במינו, וכמוהו גם הקריאה שלך.

  6. יובל Says:

    חבר פעם אמר לי בזמן שירותו בתותחנים:
    "אם אתה מתגייס עם מוטיבציה גבוהה, אתה מגיע לאחת היחידות הקרביות. אם אתה דואג להוציא פרופיל נמוך אז תגיע למשהו קרוב לבית או ללוגיסטיקה. את כל אלה שצה"ל לא יודע מה לעשות איתם – הוא שם בתותחנים".

    אני לא יודע אם זה נכון, אבל אם נניח לרגע שכן, אז אפשר לבנות גרף שבו תהיה התאמה ישירה בין רמת מוטיבציה לבין מרחק פיזי מהאוייב בעת מלחמה (אבל לא בעיתות אחרות, גם תותחנים עושים שטחים).

    מה שזה אומר, אם נקבל את זה, זה שאותם חללי קרבות אולי נבעכים אבל הם נבעכים עם מוטיבציה גבוהה ורצון להקריב את עצמם. שזה כמובן לא הופך את כל הסיפור לפחות טרגי.

  7. רז Says:

    אני קורא את הבלוג שלך כבר זמן מה, מעניין ומעורר מחשבה. תודה לך.
    הפרשנות שלך הפעם לא רק שהינה מרחיקת לכת, היא גם משוללת כל הכרת מציאות.
    כמו שכתבה איריס חפץ, במלחמה נהרגים כולם. נכון שמי נזהר, סיכוי הישרדות שלו גבוה יותר, אבל אין להסיק מכך שההרוגים הם הטיפשים או הפחות מוצלחים, חמור מכך המסקנה הזאת הינה זילזול עמוק בלוחמים החיים וחבריהם שאינם.

    אם כל הכבוד לעבודה החשובה שעושים יושבי הבור של 8200, מלחמות לא מוכרעות ע"י מודיעין טוב או הפצצות מהאויר. מלחמות, כמו שלמדנו לפני שנים מעטות בלבד, מוכרעת ע"י לוחמים שמסכנים את חייהם, מסתערים על האויב תוך סיכון חייהם ומכריעים אותו.

    מדינת ישראל חייבת את קיומה לאותם גברים ונשים שהעמידו את טובת הכלל ואת הקיום הלאומי לפני הקיום האישי שלהם באותם רגעים מכריעים. אותם אנשים שסיכנו את חייהם וניצלו ממות כאשר חבריהם לידם נהרגים, לא רק שיש להם את הזכות לדבר בשם הנופלים, יש להם את החובה לדבר בשמם.

  8. noam Says:

    הו אליפלט. לא הומו ולא נעליים. אבל אולי זה:

    http://lesternoam.wordpress.com/2007/04/29/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%9C%D7%98/

  9. אריאל Says:

    מדוע סבור הכותב שהומואים הם בהכרח חיילים גרועים? הם לא מקבלים מחזור, לא נשברות להם הציפורניים, הם בנויים לתלפיות וההתמצאות המרחבית שלהם לא טובה פחות משל גברים סטרייטים. יתר על כן, בנסיבות המיוחדות של שירות בצבא סביר להניח שהם יתאמצו באופן מיוחד כדי להפגין התנהגות גברית (למשל, לזחול ישר מול האש).

    לדעתי אליפלט לא מת בגלל שהיה חייל גרוע ו/או הומו אלא להפך, בגלל שלא היה לו אופי – בדיוק התכונה שהופכת סתם גבר לחייל מעולה!

  10. הייתי נער | לא רואה בעיניים Says:

    […] שמדברים על אותם דברים שאודותם אין לדבר. שירים כמו אליפלט. שירים כמו הייתי נער. היעדים מטוהרים והרוסים שלגים על […]

  11. סוכן זוטר, מקסימום לבלר » אל תקרא לי אחי Says:

    […] זה נפל עלי מוקדם. אולי זה קשור לפוסט המטלטל והקורע על הפער בין פולחן ההירואיות והדרוויניזם הצבאי שקראתי אמש בארץ האמורי (עוד לא עשיתם מנוי?), שפתאום עשה […]

  12. למה אנשים מתים במלחמות? » הרהורים של אבא Says:

    […] את הפוסט המעניין בבלוג "ארץ האמורי". על השיר "אליפלט" ללא ספק […]

  13. דודי Says:

    "אני רוצה לבחון אפשרות… (ש)החיילים שמתו הם החיילים התמימים, החלשים או השלומיאלים, אוכלוסיה שעוברת מעין ג'נוסייד בכל מלחמה"

    מה פירושה של "בחינת אפשרות" עבורך?

    שיעור ההרוגים בקרב בקרב קצינים גבוה משמעותית מזה שבקרב חוגרים; קצינים הם ע"פ רוב חיילים בעלי יכולות חיילות גבוהות יותר משל חוגרים.

    שיעור ההרוגים בקרב יחידות עילית (סיירות למיניהן, טייסי קרב) גבוה משמעותית מזה שבקרב יחידות לוחמות רגילות; לוחמי יחידות עילית הם תמיד חיילים בעלי יכולות חיילות גבוהות משל לוחמי יחידות רגילות.

  14. נטע Says:

    לא החיילים הטובים מקריבים את חבריהם השלומיאלים והשוקיסטים, מדינאים שיכורי כוח מקריבים אותם (על שתי המלחמות האחרונות כאן חתום אחד, א.א, שלא התפרסם דווקא בזכות הפזצט"א שלו).

    שמאליים נפגעים יותר בתאונות עבודה, מופרעי קשב נדרסים יותר. ייתכן שיש משקל כלשהו למגבלות הללו בזמן קרב. אבל לא זה יעניק למתים משמעות שאינה מיליטריסטית או נרקיסיסטית כפי שביקשת.

    אנשים מטבעם משתדלים לשרוד. העוול הוא המלחמה עצמה.

  15. המחסנאית Says:

    גם אני כבר לא אוהבת טקסי זכרון. כבר מזמן אני לא אוהבת. אהבתי פעם בבית הספר, כשחשבתי כמה זה מרשים וחשוב לעמוד דום ביום הזכרון עם לפיד או נר זכרון ליד במשמרת ליד מצבת הנופלים בעיר. ככה זה היה נהוג אז. אולי גם עכשו אבל כבר שנים שאני לא מבקרת שם. אליפלט גם בעיני הוא השיר הכי יפה או הכי מתאים, הכי נוגע. הכי יפה של יום הזכרון ואחד הכי יפים בכלל. אין כמו סאשה ארגוב . אין כמו סאשה ארגוב ואלתרמן ביחד .והשיר לוכד את הפן האחר, כפי שהבהרת, של הנופלים. אני לא סבורה שרק החלשים (מה זה שוקיסטים?) , שרק החיילים הטועים והגרועים נופלים. גם היהירים, גם סתם ילדים צפונים , מצפון תל אביב או מישוב קהילתי בצפון או בדרום או מכל מקום אחר מבוסס פחות או יותר. כל מיני ילדים מתים בצבא כי הם ילדים ואפשר לגייס אותם. אבל פשוט יש הרבה יותר כאלה שהם לא דומים לאהוד ברק וחבריו והם גם יותר בין המתים. ובאשר לאליפלט – האם האחרות שלו היא זה שהוא הומו כפי ששערת? לא נראה לי . זו אפשרות. כי יש והיו גם הומאיים חזקים, מיומנים ועם דעת. הוא יותר ילד כאפות כזה. ואולי הוא גם וגם. כל המתים בקרבות הם קורבנות והשורדים ברי מזל, לא גיבורים, לא בהכרח מקרבנים.

  16. ofrilany Says:

    תודה על כל התגובות וההתייחסויות, שהיו ברובן מאוד מעניינות ומרגשות. לא ניסיתי כאן לזלזל באף אחד, להיפך. ניסיתי להציע תיאור אחר של היחסים בין המתים לבין הצבא. ברור שיש הרבה נופלים שהם החיילים הכי טובים. אבל יש גם הרבה אחרים, חיילים גרועים. ההנצחה נוטה בדרך כלל "לגאול" אותם בזה שמתארים אותם כחיילים טובים.
    נראה לי שאין דבר נורא יותר מאשר להיקבר מתחת לקלישאות. וזה דבר שנוטה לקרות בתרבות השכול – הישראלית והלא ישראלית.

  17. miriamkorakin Says:

    ייתכן ויש בין הנופלים גם אליפלט הירשפלדי. אבל, לומר שיש הרבה כאלה, זו הכללה, וכדרכן של הכללות – אינה נכונה.
    לדעתי, הדמות שעמדה לעיני אלתרמן בשיר זה היא דמותו של הלוחם הילד בן 18 או העולה החדש, שטרם הפך לצבר קוצני. גם אלתרמן לא חשב שאליפלט הוא המייצג את חללי צה"ל. (גיבורי מגש הכסף – הם רוב רובם של הנופלים על תקומת ישראל). אבל, גם אם היה רק אליפלט אחד, הרי ראוי הוא ששירו יושר. שוב לדעתי, אם אלתרמן היה חושב שהנופלים נפלו לשוא – הוא לא היה נמנע מלומר זאת בפירוש. איזה ילד אתה, אליפלט – תוהה המשורר. וגם אנו תוהים – הכיצד לא השכלנו לטעת את אותה התמימות בקרב הדור הנוכחי המעדיף לנתץ פרות קדושות, גם כשאין כל פרה בשטח, ואולי גם בטרם ראו פרה כלשהי.

  18. יוסי Says:

    זה מה שאני אוהב במדעי הרוח. אתה יכול לכתוב את השטויות הכי גדולות בלי להבין דבר וחצי דבר בנושא עליו אתה כותב ואף אחד לא יבקש ממך להוכיח (יש להניח שזו גם הסיבה שאיריס חפץ אוהבת את מדעי הרוח). כפי שכבר כתב לך אחד המגיבים, אחוז ההרוגים בקרב קצינים ובקרב לוחמי יחידות חוד גבוה מאשר בקרב חוגרים ולוחמי יחידות שאינן יחידות חוד. קצינים ולוחמי חוד הם הלוחמים הטובים יותר והם נהרגים יותר כי הם בקו הראשון. לפני כל גדוד נעה הסיירת של הגדוד ובראש הסיירות נע צוות הסמלים שהוא הצוות המנוסה ביותר. צוות זה גם נושא במספר ההרוגים הגדול ביותר.

    • ofrilany Says:

      הבנתי, ובכל זאת יש הרבה חיילים לא טובים שנהרגים. התגובה האגרסיווית שלך רק מוכיחה כמה קשה לך להכיל את הרעיון הזה

      • יוסי Says:

        ודאי שיש גם חיילים לא טובים שנהרגים. גם חיילים בינוניים, לא טובים ולא רעים. כולם נהרגים. אבל לא זו היתה הטענה שלך. לא על זה כתבת את הפוסט. התגובה האגרסיוית שלי מוכיחה שאני אגרסיוי. לא יותר לא פחות.

      • כרמלה כהן שלומי Says:

        יש בטקסט שלך כאלה סתירות מביכות שאין לי מאיפה להתחיל. ירית חץ וסימנת סביבו מטרה, והכי מגוחך שבנית תיאוריה על ציטוט של אקי אבני, אקי אבני! בסדרת טלביזיה. זה הכי הזוי.
        אתה מצטט את אלתרמן ב'אליפלט' כדוגמא לחייל, ומציע אפשרות לכך שהיה הומו (הומו במלחמות ישראל, התאמינו כמה חתרני אני יכול להיות?), אליפלט הוא דוגמא לסוג הגיבור,בעיניך כמובן, שמפקדים מנצלים כדי להינצל ובאותה נשימה אתה כותב בלגלוג על 'דודו' שהוא 'קול', חייל לעניין, והנה גם דודו לא בינינו ואיך נדפקה לך תיאוריית החי על המת שאתה מתמחה בה.
        המלחמות שהיו כאן הן דבר מורכב מכדי להשעין על משענת הקנה הרצוץ של התיאוריה שלך על שירים וסדרת טלביזיה, 'טירונות, נו באמת, להוכחת הטענה שקבעת מראש.
        לא רציני

  19. תם הטקס. יחי הטקס « ארץ האמורי Says:

    […] ניבט האין, ואין מחשבה ביקורתית שאיננה נשענת על האין. את הממד הביקורתי ב"אליפלט" של אלתרמן/ארגוב הייתי קורא גם בהקשר הזה. לכן, הקינה על […]

  20. אמיר Says:

    אין ספק שבטקסי הזיכרון יש עודף מיתיזציה של החיילים המתים, ובכולם מהדהד המוטו: "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר".
    אני לא חושב שאלה שנהרגו היו בהכרח חיילים גרועים יותר (נראה לי שכאן אתה הולך צעד אחד רחוק מדי), אבל הם בוודאי לא היו גיבורים יותר מאלה שנותרו בחיים. בודדים החיילים כמו רס"ן רועי קליין, שספג בגופו את הרימון כדי להגן על חיי החיילים שלו. רוב אלה שנהרגו הם כאלה שפשוט איתרע מזלם (זה כמו בתאונת דרכים: באותה מכונית יכול להיות אדם אחד שייהרג, כי הוא ישב בצד הלא נכון, ואחד אחר שייצא בשריטות קלות). חלק מהחללים, אגב, בכלל נהרגו בתאונות אימונים או תאונות דרכים.
    העניין הוא שאנחנו, שנשארנו בחיים, כל כך אכולים יסורי מצפון ורגשות אשמה, שהדרך היחידה שלנו להתמודד עם העניין היא להפוך אותם לאחינו גיבורי התהילה, שבמותם ציוו לנו את החיים.
    אם יום הזיכרון היה יום הוקרה לכל חיילי צה"ל – החיים והמתים – שמילאו את תפקידם בהגנה על המדינה, אז גם לי היה קל יותר להזדהות עם היום הזה. אבל כשכולו מוקדש לרוממות גבורתם של הנופלים, אז גם אני נקבר תחת ערימת הקלישאות.

  21. אין לו אופי (לכבוד 100 שנה לאלתרמן) | נועם לסטר Says:

    […] ומבט אחר על אליפלט באתר ארץ האמורי. […]

  22. אלעד דקר Says:

    לגבי המשפט של אקי אבני:
    "כל חייל שנפגע בלבנון זאת תוצאה של טעות בחיילות פרט."
    אז לפי דעתי המשפט הזה (ולמעשה הפיסקה כולה) הוא זיבול שכל אחד גדול שבידועין או לא ביודעין משרת את המיליטריזם הישראלי כשהוא גורם לנערים ולחיילים להאמין שאם הם רק יהיו "גברים" מספיק אז הם לא יפגעו בקרב.
    והסיבה שאני אומר את זה זה לא בגלל שאני כזה מומחה בלחימה אלא פשוט משום שאני יודע על המקרה של עמנואל מורנו שנחשב אחד החיילים הכי טובים בתולדות צה"ל ונהרג מכדור אחד ממארב בזמן שחזר מפעולה, אז הנה "לוחם על" שחטף כדור כמו כל אחד אחר והכדור הרג אותו כמו כל אחד אחר.

  23. רונית Says:

    ואי אפשר שלא להיזכר במערכון לקיחת האחריות.

  24. יובל ספיר Says:

    מהדוגמאות שאני מכיר, יש מרכיב גדול מאד של סטוכסטיות בנפילה. מכיר (הכרתי…) לא מעט נופלים שנפגעו במקרה, או בגלל שגיאות של אחרים.

  25. בן פ. Says:

    עופרי,
    לא שדחוף לי לי להשוויץ בקריירה הקרבית הדי סתמית שלי, אבל התזה שלך לפיה החיילים שנהרגים הם הפחות טובים הוא במקרה הטוב לא מדוייקת, ובמקרה הרע עוד קשקשת אקדמית של מי שלעולם לא היה לוחם באמת. שוב, לא באתי כאן להשוויץ באיזשהי "גבריות" או "נסיון" או משהו כזה, כי אני לא חושב שלהיות לוחם ( לפחות עבורי) משקף בהכרח את התכונות הללו. כתיבה שלך על חוויות משדה הקרב מדוייקות בערך כמו כתיבה שלי על קולנוע יפני, ומעולם בחיי לא ראיתי סרט יפני באורך מלא. אפילו לא מנגה.
    ולעניין: מכיוון שבצה"ל התפיסה היא שהמפקד מוביל את הכוח, הרי שאחוז הקצינים המתים בו הוא הגבוה בעולם לעומת צבאות אחרים. מכיוון שהקצינים הם חיילים המקצועיים ביותר בכוח, יוצא מכאן שדווקא הטובים ביותר הם אלה שנהרגים. אפילו מעבר למפקד, גם הכוח שמסביבו, "כוח החוד", מורכז בדרך כלל מהחיילים מקצועיים וטובים יחסית, בשעה שרוב הכוח, זה שסוחב את המשקלים הכבדים, נמצא מאחור לחיפוי במקרה של התקלות. יש אינספור דוגמאות למפקדי הכוחל שנהרגו.נראה לי שגם אהוד ברק התקרב למוות מספר פעמים רב יותר ממני או ממך,
    ועדיין משום מה אתה רואה בעודה הזאת כגנאי, ולא כמזל גדול ( מי אמר יוני נתניהו ולא קיבל ?).
    בקיצור ידידי, מתחשק לך ממש לכתוב משהו על החייל הפשוט בשדה הקרב ? לפחות תעשה איזשהו מחקר מינימלי על השבט הנידח הזה עם המדים הירוקים והכומתות המשתנות שנקרא "לוחמי צה"ל".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: