תגובה: לא רק ברחובות, לא רק אונס

by

רוויטל מדר

תהל פרוש כתבה את הרחובות נשמטים לאט. היא כתבה מתוך מצוקתה, אני מאמינה, כאישה, והתחילה את דבריה בציטוט עבה מכתבה בעיתון הארץ שעסקה בביטחון של נשים, ונשענה על סקר שנעשה בנושא. תהל ענתה לציטוט שבחרה בעשר נקודות ואני מעוניינת להגיב לאלה, מתוך התחושה שבמקומות מסוימים תהל שגתה, עת הדיסקורס הנתון על תקיפות מיניות של נשים היווה את הגבולות שבתוכם תהל ניסתה לכונן תשובה.

תהל כתבה 10 נקודות בעקבות הציטוט שהביאה. אני כותבת בעקבותיה גם כן בנקודות, אך בתשע נקודות, שכמעט כולן מקבילות לאלה של תהל, מהוות תגובה לדבריה.

1. תהל מתחילה את דבריה מהתייחסות לרחוב החשוך, לאותה סיטואציה שבה אישה נדרשת לשוב לביתה בשעת לילה מאוחרת יותר או פחות. זו סיטואציה מוכרת ולא נעימה, שכל כולה נתונה לרוב בתוך התקוה שזה לא יקרה, שלא יציקו לך, ושהגרוע מכל לא יתרחש – שלא תיאנסי. הבעיה היא שזהו לא המרחב היחידי שבו אנחנו הנשים חשות את הפגיעות הזו. מי שהגיעה למפתן ביתה, ובביתה אין אינטרקום מוסדר, נכנסת כעת לחלל שני שבו אנחנו מפוחדות, שבו אנחנו מחפשות מיד את האור, מקוות שאף אחד לא ימתין לנו בו. השיבה הביתה, יש לקוות, תסתיים בכניסה לדירה. זאת בהנחה שהדירה עצמה מהווה מרחב מוגן. זה לא ברור מאליו, שכן כאשר יותר מ-80% מהתקיפות המיניות שמתבצעות בנשים מקורן בגברים שאינם זרים לנשים, וכאשר 50% ממקרי האונס מתבצעים בבית הנתקפת או בבית התוקף, ניתן להניח שלא פעם המרחב הפנימי אינו אותו מרחב מוגן. זה לא רק הרחוב, וזה לא רק הרחוב בלילה, זה ההיות אישה שמתאפיין בכך שכל תנועה-עמידה-היות מרחיב סביב עצמו את המרחב הלא מוגן. להיות אישה זה אומר לצערי שאין כזו חיה מרחב מוגן. אין חדרי ממד ואין חדרי מדרגות. הפגיעות כל הזמן שם.

תהל בדבריה מתייחסת בצדק לתחושה הזו שעולה בתוכנו כאשר אנחנו הולכות ברחוב החשוך, שמהווה את המרחב הלא מוגן בה' הידיעה, שכן הוליווד חינכה אותנו כך, אותה תחושה שעולה כאשר חולף לפנינו גבר או שמא אפילו חבורת גברים, ואז כל תקוותינו נתונות לכך שהוא לא יפגע בנו. שכמו במשחק מחשב, הוא יהווה עוד איזה טרול רגעי שעלינו להצליח לחמוק ממנו, כדי שהמשחק לא יגיע לסיומו. אל מול התחושה המוכרת הזו אני רוצה להדגיש שוב שכל מפגש וכל שהייה עם גבר בחלל שבו אין לך אפשרות להיות אחראית לגורלך הוא מפגש כזה, קפוץ שנתון בתחושה עמוקה של חוסר ביטחון. למעשה, אם אשתמש בבמה הזו כדי להשיב לכל מי שמנסים להאשים את הפליטים בכך שהם פוגעים בבטחוננו, אני רוצה לומר מזה זמן מה, שהלוואי שהפליטים היו מהווים את הבעיה, הלוואי שהיתה לי דרך לדעת מתוך חיצוניותו של אדם, שהוא הולך להיות מסוכן עבורי. אולי אז היינו יכולות להתרחק מהמסוכנים שבניהם, שכן נכון להיות כל גבר מהווה סכנה, כי אין סימני אזהרה על פניהם של אלה שפוגעים בנו. למעשה זוהי הנורמטיביות שהיא מנת חלקם, ומנורמטיביות את רובנו לא מלמדים לפחד.

באותו האופן לא מלמדים אותנו לחשוש ממקומות הומים, שעומדים בניגוד מוחלט לרחוב השקט והחשוך שמתארת תהל. הפגנות המוניות, שנשים מעוניינות לקחת בהן חלק, הן לא פעם קרקע פורייה למטרידים ותוקפים, שמנצלים את הדחיסות כדי לגעת בנו ללא הסכמתנו. אלה מגיעים גם לשוק הכרמל בימי שישי העמוסים, וכך בעודך הולכת וזוכה לממטר של הטרדות מצד העובדים של השוק, את עלולה לזכות גם בליטוף מזר של ישבנך. וכאשר לא מלמדים אותנו לפחד גם מזה, אנחנו עומדות בסיטואציות הללו חסרות אונים. כאילו אין לנו דרך לדברר את שאירע כעת, כי אל מול הפחד מהרחוב החשוך, כל אלימות אחרת שמופעלת עלינו, מפסיקה להיות ברורה. וכדי שזו תהא ברורה, אל לנו לדרג את הסכנה.

Artemisia2

2. ראשית יש לדייק בסטטיסטיקות: אחת מכל שלוש נשים עוברת תקיפה מינית בחייה, ואחת מתוך חמש עוברת אונס, בעוד אחת מתוך שש עוברת גילוי עריות. וגם כאן יש להרחיב, ולציין, שבעוד שאחת מתוך שלוש מותקפת מינית ואחת מתוך חמש עוברת אונס, ואחת מתוך שש עוברת גילוי עריות, הרי שיש מבנינו את מי שעוברת בילדותה גילוי עריות, ולאחר מכן אונס ותקיפות מיניות למכביר. רוצה לומר, האונס, שמבטא כל תקיפה של אישה, כל מקום שבו נאנס על אישה לעשות בניגוד לרצונה, הוא לא חוויה חד פעמית. העובדה שעברת אונס או תקיפה מינית או גילוי עריות, העובדה שנכנסת לסטטיסטיקה, לא אומרת בשום רגע שאת מוגנת. שמעתה והלאה את יכולה לפסוע בבטחה בעולם. ואת העובדה הזו הסטטיסטיקה לא מספרת לנו.

מעבר לכך, בעוד שגם אני מאמינה כמו תהל שהמהפכה הפמיניסטית והניפוץ של המבנה הפטריארכי יובילו בהדרגה לסילוק כל החולות של החברה שלנו (והשלנו כאן הוא עולמי), הרי שאמונה זו לא מאפשרת לדבר על הבדלי שכר ואי ייצוג של נשים כדברים נפרדים. אלה הולכים יד ביד עם אונס של נשים, כל אלה הם חלק מתרבות אונס, שעניינה הכפפת נשים לגברים. גם כאן אין צורך לייצר היררכיה של מה קדם למה, שכן הדברים הללו תמיד הלכו ביחד, תמיד היו קשורים אלה באלה. אנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו כפופות חברתית לגברים, כפי שאנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו נתונות לאלימות פיסית ותקיפות מיניות מצד גברים.

3. אחד הנתונים הבעייתיים של הסקר שפורסם בעיתון הארץ ושממנו תהל התחילה את דבריה נגע לטענה שנשים רווקות וגרושות נתונות ליותר אלימות. זהו נתון בעייתי שכן כמו סקרים רבים הוא מתחיל לבסס מיתוסים שאין בהם אמת, על פרופילים של נשים שמותקפות מינית. מעבר לכך, זהו נתון בעייתי, שכן הוא לא משקלל פנימה את העובדה שיכול להיות שהנשים שהן גרושות כעת נאנסו במהלך הנישואים, או שמא הרווקות נפגעו דווקא מהקרובים להן (כפי שניתן להניח שוודאי קרה), או שמא הן אלה והן אלה נאנסו בילדותן, הותקפו בצעירותן, מתי שלא היו אמורות להיות נשואות בין כה וכה. אין בנתון זה כדי להעיד על כך שהתקיפה שלהן נעשתה כאשר הן לא היו קשורות בגבר באותו המובן המגונן שתהל מסמנת.

4. מצב כלכלי אכן יכול להביא לדוחק שיגרור עמו אלימות מינית. אחד מהמצבים הללו הוא אותו דוחק שנחשפים אליו כל פעם שמנסים להראות לנו איך נשים "נורמטיביות" מחליטות לעסוק בזנות, כדי להציל את משפחתן מעוני מחפיר. אישה כזו למשל תיאנס על בסיס יומיומי, אך ספק אם היא חלק מהסקר שהתקיים. ספק אם לכל אחד מהפעמים הללו שבהן נאנסה – כי כל הליכה לזונה היא אונס – היינו קוראות וקוראים אונס.

אפשר להניח שלא, על אף שהאימה מצדה אינה ממוקמת במקום אחד. מקרי אונס ותקיפות מיניות של נשים לא מתרחשים רק בשכונות הלא טובות. כמו שאינם מתרחשים רק ברחוב, או רק במקום שבו אין אנשים. אל מול הפחד המבוסס הזה, אין לחשוב שהסכנה חולפת כשאנחנו עוברות לשכונות בטוחות יותר. ואין בדבריי כדי לא להכיר במגפת האלימות נגד נשים שעוברת על דרום העיר, שלמולה מתקיימת עצרת המחאה המוצדקת והחשובה.

artemisia4

5. הפוסט של הגר שיזף חשוב אך גם אצלה וגם אצל תהל לא ברור מדוע אנחנו נותנות לאונס למלוך בכתר. האם ביצוע מעשה סדום באישה מכאיב לה פחות, או האם התחככות מדורגת נמוך יותר מאשר נשיקה כפויה? החוק יצר מדרג של עונשים ביחס לכל אחת מהתקיפות המיניות הקיימות. הוא עשה זאת כי את זה הוא עושה, כי הוא מנסה (לשווא ומתוך תחושת אלוהות) לייצר את המשוואה המושלמת בין הפשע לעונש. אז הוא יצר מדרג של עונשים למדרג של פשעים ואנחנו הפנמנו לתוכנו את ההיררכיה הזו, עת מלמדים אותנו לפחד מאונס, אך לא מלמדים אותנו את האימה שנתונה על כל המדרג של התקיפות המיניות. והעובדה שליתר אנחנו לא קוראות בשם, והעובדה שהאונס הוא המלך של התקיפות המיניות מבחינת היראה שלו ומבחינת הכיסוי התקשורתי, מובילה לכך שאנחנו מפנימות לתוכנו את ההיררכיה הזו, ואנחנו נדרשות לדון עמה ביתר שאת כאשר מתרחשת תקיפה מינית שאינה מהווה אונס לפי הספר.

למעשה, יש להבהיר מה המשמעות של כל אחת מהתקיפות המיניות, וזאת רק כדי להיפטר מהן מייד לאחר שהובהרו.

אונס – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה סדום – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.

ניסיון אונס – ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה מגונה – כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. (כל ההגדרות לקוחות מאתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית).

עלינו לזרוק את ההגדרות הללו כי לא יכול להיות שהמדרג שלהן מנהל אותנו, עת אנחנו למדות להתייחס בביטול לתקיפות מיניות מסוימות, כל עוד אלה אינן נופלות תחת הגדרתו של אונס by the book. אנחנו צריכות לזרוק אותן כדי לנקות את חיינו באופן מוחלט מתקיפות והטרדות מיניות. כי לא יכול להיות שחלקים בגופנו מושמים ביחס עקום של פגיעים יותר או פחות, ולא יכול להיות שניתן לאונס – מפאת היותו פשע שיכול להיות מבוצע רק באשה, שכן נדרש איבר מין נשי כדי לבצעו – להקטין את כל יתר התקיפות המיניות שאנחנו עוברות.

5. אם אנחנו מעוניינות לשמר את האונס, כדי לעשות בו שימוש מילולי, עלינו להרחיב אותו. עלינו להחזיק בו ורק בו לא כדי לייצר את העיוות הנוכחי, עת האונס ממוקם בראש ההיררכיה, כי בכוחו לנתק את בתוליה של אישה, כי אונס – אותה חדירה – מנקודת מבט גברית, נדמית כמו חילול של הרכוש. האונס שעומד בראש ההיררכיה לצד יתר התקיפות המיניות שנשים עוברות, הוא האונס כפי שקוראת אותו הפטריארכיה. האונס, כפי שאנחנו, הנשים קוראות אותו, הוא לא זה שמופיע בסטטיסטיקה של אחת מתוך חמש נשים, כי אם הוא שם כולל לכל תקיפה מינית של אישה, שם כולל לאותו מקום שבו אישה נאנסה לדבר מה בניגוד לרצונה.

6. אני מסכימה עם הגר – הדיבור המשותף עוזר מאוד להילחם באונס, להפסיק להפוך אותו לסוד. אך יש צורך בציבוריות רחבה יותר של האונס, כזו שתבהיר לנו שכל יום כאשר אנחנו הולכות והולכים ברחוב אנחנו הולכות והולכים בין קורבנות של תקיפה מינית. יש להבהיר שקורבן של תקיפה מינית אינה מגיעה עם פרופיל מסוים, שהיא אינה מתנהגת בצורה מסוימת, או הולכת בצורה מסוימת. יש סקאלה רחבה של תגובות כשם שיש נשים שונות. אין שום סיבה להביע פליאה כשמישהי שחיה "חיים מלאים" מספרת בפניכם ובפניכן שהיא עברה כל סוג של תקיפה מינית. ואם לחזור לסעיף הקודם, אין שום סיבה להיות מזועזעים יותר כאשר מישהי מספרת לכן ולכם שהיא עברה אונס, מאשר אל מול אישה שמספרת לכן ולכם שנעשה בה מעשה מגונה.

artemisia1

7. אכן, הפטריארכיה לא תעשה עבורנו את העבודה, אך לא יכול להיות שהאחריות מוטלת רק עלינו. זה דבר אחד לצאת ביוזמות שונות שעניינן מלחמה בהיעדר הביטחון שמקיף אותנו, וזה דבר אחר לבלוע הכי עמוק שאפשר את המציאות הזו, כך שהפעילות החינוכית כנגדה תהיה של התגוננות מפניה, ולא של הדרתה. כאשר תהל מציעה לנו ללמוד הגנה עצמית היא מסכימה – אם במודע ואם לא – עם המציאות. היא אומרת לנו שתמיד יהיו אנסים, ולכן עלינו ללמוד להתגונן הן פיסית והן תודעתית. זאת במקום לחשוב על חינוך לשוויון ולכבוד, על חינוך שיעזור לילדים וילדות שיגדלו להיות מבוגרות ומבוגרים להבין שהיעדר הסכמה מפורשת משמעה לא.

כשאנחנו נדרשות ללמוד הגנה עצמית לא רק שאיננו דורשות את השינוי של הנורמה הזו, אלא אנו גם מתעלמות מנשים שאל מול תקיפה קופאות במקום, נשים שברגע האמת לא יוכלו לעשות שימוש בשיעורי ההגנה העצמית, כי הן לא יהיו שם עבור עצמן. ומעבר לזה, אנחנו דואגות שאותו דיאלוג שתהל תיארה נפלא, אותו אחד שמתנהל בין האשה לבין עצמה עת היא מנסה למנוע עד כמה שאפשר את היפגעותה, יהיה אינהרנטי לפנימיותה, כי היכן שניתן להתגונן ניתן להאשים את הקורבן.

8. הבעיה הגדולה במאמר של תהל מבחינתי, שהוא מאמר שרצוף כוונות טובות ושנכתב לדעתי ממקום כן מאוד, קשורה בכך שתהל מנסה לעשות סדר בדברים. היא מתחילה בשימת האצבע על המקום המסוכן ביותר, שניתן להאמין שעבורה הוא המפחיד ביותר, והיא ממשיכה בשרטוט תכנית הגנה אל מול המציאות הזו. אך כאשר פועלות כך, אין אפשרות אלא להפסיד בדרך חלק מהמערכת, ואין אפשרות אלא להתמסר למקום שבו מתחילים לבנות לתקיפה המינית קטגוריות, שמשליכות בהמשך גם על פרופיל של נאנסת ועל פרופיל של נאנס. המחשבה בעקבות תקיפות מיניות צריכה להיות כזו שקוראת את האלימות הזו כנורמה חברתית שמושרשת בחברתנו ושמתנגדת לכל היררכיה של התקיפה או של ההטרדה. במובן הזה מדובר כאן בכאוס, שלצערי לא ניתן לעשות בו סדר. ושכל ניסיון לעשות בו סדר יהא בו לא יותר מאשר הפנמת הקול המדכא כבר. זה שמסדר אותנו בתיקיות, וממיין את פגיעותינו, ואומר לנו כמה ואיך עלינו להרגיש למול דבר מה, ואיזה סוג של התנהגות עלינו לפתח כדי לדאוג לעצמנו. הניסיון לעשות סדר מחייב כבר ומראש את קבלת הסדר הקיים. הוא מחייב גם את העמידה החסרת אונים מול הטראומה והטראומה העיקשת, כי היא אף פעם לא מוכנה להיכנע לסדר, להבין את עצמה בהגדרות, לקרוא את סיפורה ככזה שנע על ציר ליניארי.

9. באשר לאחריות שמטילה תהל על הגברים – אני יכולה רק לברך. עם זאת, צריך להמשיך ולהבחין בין הדרישה לחינוך מגדרי לבין הדרישה ללמידת הגנה עצמית. גם משום שאין התחייבות שהגנה עצמית תעמוד לרשותה של אישה ברגע האמת, אך מעבר לכך מפני שלימוד של אשה להתגונן מתקיפה מינית – אם באמצעות אמנויות לחימה ואם על ידי פיתוח רגישויות למצבים – אומרת באופן ברור שעלינו לחיות במציאות הזו כפי שהיא. כי אם חושבים שהמציאות היא כזו שלא אמורה להכיל בה את הנורמה האלימה כלפיי נשים, אז פשוט מלמדים גברים לא לפגוע בנשים. לא מלמדים נשים לזהות מצבים ולהפוך לחוקרות של היום יום שלהן, כדי לאתר כל סכנה שאורבת להן. גם כי אלה לא חיים, וגם כי זה פשוט בלתי אפשרי.

artemisia3

* דימויים: ארבעה ציורים של ארטמיסיה ג'נטילסקי (1593-1656) – סוזאנה והזקנים, יהודית משספת את גרון הולופרנס (שתי גרסאות), יהודית ושפחתה עם ראשו של הולופרנס.

תגים: , , , , , ,

11 תגובות to “תגובה: לא רק ברחובות, לא רק אונס”

  1. noyad Says:

    שש הנקודות הראשונות בפוסט הן יפות וחשובות. הדיבור על אלימות מינית כאיום שמופיע בעיקר במרחב הציבורי הוא דיבור שמשקף את החוויה של נשים ששפר מזלן לא להיפגע במרחב המשפחתי, זה נכון. חשובה גם ההצבעה שלך על "תלות-המסלול" של האלימות המינית, על כך שמי שנפגעה פעם אחת חשופה הרבה יותר לסיכון להיפגע שוב. אפשר לקרוא את שלושת הפוסטים שלכן יחד כמי שמצביעות על מעין חלוקה מעמדית של נשים, שלא בהכרח חופפת למעמד כלכלי אבל מקיימת אתו יחסי גומלין מורכבים.

    אבל שלוש הפסקאות האחרונות עושות מין היפוך מוזר. הגנה עצמית מחזקת את המצב הקיים? איך בדיוק? אם האנסים הציבוריים (נכון, הם לא רוב האנסים) יתחילו לפחד מכך שהנשים שהם תוקפים תהרוגנה אותם במכות או בגז פלפל או בכדורים, איך זה בדיוק מחזק את המצב הקיים? הגנה עצמית מפקירה את הנשים שקופאות אל מול תקיפה? זה נכון אולי לגבי ג'ודו וקראטה, אבל הטכניקות הפמיניסטיות המתקדמות להגנה עצמית פותחו בדיוק על מנת להתגבר על הפחד הזה. הגנה עצמית "מסכימה עם המציאות"? איזו הצדקה יש לך לטענה הזאת, מעבר לג'יבריש פוסטמודרניסטי על כאוס ותיקיות וכמה שזה נורא לנסות לעשות סדר? האם היית אומרת גם לשחורים בדרום האמריקאי בשנות החמישים, או לפלסטינים בשטחים היום, שהתארגנות להגנה עצמית היא בגדר "הסכמה עם המציאות"?

    ומה החלופה שלך למאבק מיליטנטי של נשים נגד אונס, מה שתהל מכנה בצניעות "הגנה עצמית"? מפלטו האחרון של הליברל: "חינוך". "פשוט לא אפשרי" לזהות מצבי סכנה ברחוב? תנסי לחנך נגד אלימות מינית במערכת החינוך הישראלית ותגלי "לא אפשרי" מהו. אם הפטריארכיה היא מערכת ממוסדת של דיכוי ואם תרבות האונס היא חלק מהמערכת הזאת ואם מערכת החינוך היא גם חלק מהמערכת הזאת, האם יש הצעה אוטופית יותר ואפשרית פחות מ"לחנך" בנים בבית הספר לא לאנוס? בהפוך על הפוך, הפמיניזם הרדיקלי שלך הופך בסוף הפוסט לפמיניזם ניאו-ליברלי של עמותות חינוכיות שמרפה את ידן של נשים ממאבק ברחוב ועל הרחוב ומתעל את האנרגיות לערוץ שאין עקר ממנו, גם אם הוא מספק פרנסה לקומץ של פעילות.

  2. amit Says:

    אני רק שאלה:
    במה הפחד מכל גבר שעובר לידך ברחוב\בחדר מדרגות\וכו', כי הוא יכול להיות אנס בפוטנציאל, שונה, נגיד, מפחד מכל ערבי שעובר לידך ברחוב\בחדר מדרגות\ וכו', כי הוא יכול להיות מחבל בפוטנציאל? אפשר להשתמש גם בדוגמא של פחד מכל יהודי בגלל מתנחלי תג מחיר, אם היא גורמת לכם להרגיש יותר בנוח.
    ברור לי שהפחד הזה קיים והוא אמיתי, בגלל זה אני מנסה להראות שאני לא יותר מאיים מתפוח אדמה כאשר אני עובר ליד אישה ברחוב חשוך. השאלה שלי היא למה פחד אחד מקבל לגיטימציה חברתית והשני לא?

    • matankam Says:

      אממ, אולי כי הסיכוי שהערבי שעובר לידך הוא מחבל הוא בערך מיליונית מהסיכוי שהגבר שעובר ליד האשה הוא אנס?

      • amit Says:

        אז זה כל מה שזה? הסתברויות? זה מה שהופך פחד אחד לגזענות מסריחה ואחר לפחד לגיטימי?
        בכל אופן, אם כך, אז בוא נדבר על הסתברויות. הסיכוי להיות מותקף ע"י פלסטיני רנדומלי ברחוב הוא לא מיליונית מהסיכוי של אישה להיות מותקפת על ידי גבר רנדומלי. מדי שנה נפתחים במשטרה כ4000 תיקים כנגד עברייני מין ומתקבלים במרכזי הסיוע כ6000 פניות. נגיד ונכפיל את המספר הזה פי 5, פי 10, פי כמה שבא לך, כדי לקבל את מספר עברייני המין האמיתיים מדי שנה, ונגיע ל30-60 אלף. בשנים המדממות של האינתיפאדה, 2003 לדוגמא, על פי השב"כ, היו 3530 אירועי אלימות בשנה על ידי פלסטינים, כולל רקטות ולא כולל אבנים, בקבוקי תבערה, או סתם אלימות בין-עדתית בתוך ישראל. נגיד שהממוצע הוא 2 משתתפים עבור הוצאה לפועל של אירוע אחד (בד"כ הרבה יותר), והגענו ל7000 שהשתתפו בפעולות אלימות באותה שנה, שזה עוד פחות ממספר הלוחמים של החמאס והארגונים הפלסטינים אחרים. אם ככה מדובר בקצת יותר מ-10 אחוז מכמות עברייני המין באותה שנה, לא בדיוק מיליונית.

        עכשיו השאלה, איפה מוצב הגבול? באיזה הסתברות פחד מסוים הוא גזענות ומתי הוא נהפך ללגיטימי?

      • Rasul Says:

        עמית, נערי, ה7000 הנחמדים שלך (באותה השנה!) לא היו מחבלים אינקוגניטו, כלל וכלל לא, בעצם אתה מכליל פה כנגד כל פעולה התנגדות פלסטינית כאילו היא "פיגוע", כאיל המון שמשליך אבנים הוא סיבה לגיטמית לחשוד בכל ערבי שיש עליו חגורת נפץ. תעשה לי טובה. כמה מחבלים מתאבדים\חוטפים היו\יש שפעלו באותו "מודוס אופרנדי" דמוי אנס אותו אתה מדמיין? 200 מאז קום המדינה? בכל מקרה, לקחת שנה אחת ולהשוות אותה לסטטסיסטיקה רק שנתית זה כבר דמגוגיה זולה, הרי אם תעשה ממוצע לאורך 10 שנים אז כמות התקיפות המיניות תשאר אותו הדבר בערך בזמן שכמות הפיגועים תהיה נמוכה משמעותית.

      • עמית Says:

        קרא להם מחבלים, קרא להם לוחמי חופש, קרא להם דובוני אכפת לי – מדובר בפלסטינים שנקטו באלימות כנגד יהודים. לא כולל ידוי אבנים ובקבוקי תבערה או סתם אלימות פיזית. לכן על פי זה תחשב משהו כמו ״הסיכוי של יהודי להיות מותקף על ידי פלסטיני רנדומלי״. בין אם הסטטיסטיקה עקבית על פני שנים או לא זה לא ממש רלוונטי כי פחד זה משהו שנשאר. בכל אופן, בין אם מדובר ב10 אחוזים، 5 אחוזים או אחוז…השאלה שלי עומדת בעינה.

  3. יסמין Says:

    יפה ונחוץ. ובכל זאת מלה לטובת ההתגוננות העצמית: כאשר אשה לומדת להתגונן מפני פגיעה מינית, האפשרות הזאת כבר נמצאת על השולחן, באוויר הפתוח, כאופציה אמיתית, וההפתעה ממנה פוחתת. אני מסכימה שהשינוי צריך להיות עמוק ומקיף כמו שכתבת ולהתחיל בחינוך, ובכל זאת. כמו שגברים לומדים היום לפחד טיפה יותר כי הם עלולים להיענש משפטית, וכמו שגבר לא מטריד את הבוסית שלו אלא רק את המזכירה – לא יזיק אם תוקפים בפוטנציה, כמו גנב שעובר ליד בית עם כלב גדול וקולני ומחליט שזה לא כדאי – פשוט לא יחשוב שזה לא יהיה כל כך קל.

    ועוד הערה קטנה: גם גברים נאנסים, ובעיקר ילדים ונערים. לא אכפת לי ההגדרות של איזה חור צריך להיות מעורב בזה. אולי הם לא הרוב אבל ההשתקה החברתית סביב זה איומה אף יותר. זה אונס באבוהא (וכן, הוא נעשה כמובן על ידי גברים).

  4. Motti Benari Says:

    עוד כמה מילים על הגנה עצמית.
    הטענה שללמוד הגנה עצמית זה לקבל את המציאות הנורמטיבית של אונס היא טענה פשוט אבסורדית. אני לא חייב להשלים עם המציאות כדי למצוא דרכים להתמודד עימה.
    אולי גם לא ננעל את הבית כשאנחנו יוצאים ממנו כי נעילת הבית היא השלמה עם הנורמה של גניבות?
    אולי גם לא נחנך את הילדים שלנו לא ללכת עם אנשים זרים, כי חינוך כזה הוא השלמה עם הנורמה של חוטפי ואנסי ילדים?
    מה הקשר? אסור לוותר על הפיתרונות הריאליים למען תפישה רעיונית אוטופית לא מציאותית.
    בואו נילחם באונס גם דרך חינוך לשוויון מגדרי, וגם דרך התגוננות עצמית (עד שהחינוך ישפיע, בהנחה שהוא ישפיע).

    האחד אינו צריך לבוא על חשבון האחר.

    ועוד אמירה פרובוקטיבית בעניין זה. האמירה מתבססת על שלוש הנחות יסוד:
    1. גברים חזקים פיסית מנשים.
    2. אונס או תקיפה מינית אינם באמת מושתתים רק על יצר מיני, אלא בעיקר על הפגנת כוח, ורצון להשפיל, להיות אלים,
    3. חינוך, טוב ככל שיהיה לא יוכל לעולם להעלים לחלוטין את התופעה, וכולנו יודעים שהסיכוי שהחינוך הטוב הזה יגיע לכל פינה ולכל אוכלוסיה הוא די אפסי.

    על בסיס הנחות אלה – תופעת האונס לא תיעלם לעולם. תמיד תהיה תוקפנות. לא רק זה – להשפיל ולתקוף אינו צורך של המין הגברי, אלא של אינדיבידואלים תוקפניים.
    מעבר למשקעים התרבותיים שיצרו אלפי שנות דיכוי נשי (ושאני לא מתעלם מתרומתם למצב הנוכחי) יש עניין נוסף טריוויאלי ופשוט –
    החולשה הפיסית של נשים הופכת את התקיפה לקלה יותר עבור גברים תוקפניים, ולקשה יותר עבור נשים תוקפניות. להערכתי, אם נשים תהיינה חזקות פיסית כמו גברים, תוך זמן לא רב תופענה שתי מגמות: גברים יתקפו פחות ונשים יתקפו יותר.
    כרגע שני דברים תורמים לכך שגברים תוקפניים יותר מנשים:
    1. נוכחות של נורמות פטריארכליות תרבותיות, שיוצרת הטייה (מקלה על גברים תוקפניים לחוש טוב עם עצמם מבחינה תדמיתית),
    2. היכולת הגברית לממש פוטנציאל תוקפני באופן יעיל היא גבוהה הרבה יותר בגלל החוזק הפיסי. לו היה לנשים פוטנציאל פיסי רב יותר, המאפשר תקיפה, חלק מהן היו עושות שימוש בפוטנציאל זה.

    לכן, מלבד חינוך לשוויון מגדרי בכל הרמות ובכל התחומים שאני תומך בו לחלוטין, ושיתמודד עם הגורם הראשון, אני מציע לחנך גם ליתר שוויון פיסי, שיתמודד עם הגורם השני.
    ומכיוון שיש הבדלים אנטומיים מובנים שמקשים יצירת שוויון פיסי כזה, את השוויון הפיסי מייצרים באמצעות לימוד פעיל של דרכי התגוננות, התחמשות בגז מדמיע, או דרכים אחרות שיתנו לאישה תחושת שליטה בסיטואציה מצד אחד (כשם שיש היום לגבר, אם הוא מותקף), וירתיעו חלק מהגברים התוקפניים מצד שני.
    עם אוטופיה לא הולכים למכולת!

  5. s.david Says:

    לרוויטל, לכאורה הרושם הוא שאת מנסה להקיף את הבעיה על כול חומרתה ולחשוף אותה באופן כולל. אבל לי נראה, שאת מחטיאה את המטרה.
    בואי נתחיל מכך שאני לפחות מסכים עם הסיכום של המאמר, בו את אומרת שאין זה הכרחי, שעלינו לחיות במציאות הזו כפי שהיא. ושהמצב הבריא הוא זה, שאינו אמור להכיל בו את הנורמה האלימה כלפי נשים.
    למרות שאני מקבל את מסקנתך, אני חושב שאינה מספקת. נראה לי שדרוש כאן טפול שורש רחב ולא רק עמוק. תקיפה מינית של נשים על ידי גברים, הוא סימפטום לחולי אנושי כללי ולא רק נקודתי.
    זה דורש הפניית תשומת הלב הכללית אל שורש הבעיה בכללותה. שהרי הבעיה היא כלל אנושית ונוגעת לחברה בכללותה. כלומר הן לנשים והן לגברים. הן לקורבנות והן למקרבנים. מכיוון שהחברה לא השכילה להכיר בבעיה ובעומק ממנו היא נובעת, יוצא שנוח לה לחברה להחביאה במחשכים. לכן היא בחזקת רעה חולה, שהשפעתה שלילית על מהלך חיים תקין של בני האדם. על כן המין האנושי חייב להרפא ממנה. וכאן שוב אני רוצא לשים את הדגש על הבעיה ככלל אנושית ולא רק מגדרית.
    גבר עושה את מעשיו התוקפניים בגלל שהוא חושב שהוא יכול לעשותם. זה מראה שהדברים עדיין אפשריים לא רק במקרה של אלימות מינית כלפי נשים, אלא כלפי חסרי ישע בכלל. בכול מקום שמופעלת אלימות היא מופעלת בגלל אדישות או חוסר אונים של הרוב שמקבל את האלימות בכלל כנורמה. אגב לא רק בין פרטים אלא בין ארגונים עד לרמה של מדינות ושל גושים.
    אם יורדים לעומק הבעיה ומבינים שאלימות מינית כלפי נשים היא חלק מאלימות אנושית בכלל ואם יוצאים מנקודת ההנחה הזאת אז האפשרויות לתקוף את הבעיה ולצעוד לקראת פתרונה, הם אפשריים, כחלק מפתרון הבעייה המרכזית של האנושות. שלילת האלימות כאמצעי להשגת מטרות, דחפים, השגים ופיתרון בעיות.

    נראה לי, שהנתוח שלך מחטיא את מטרתו בעיקר בשל המבט הצר על הבעיה. זה נכון שהמציאות בה נתונות נשים, היא מציאות קשה שיש עמה פחד ומחייבת אותן לזהירות וחשדנות כלפי גברים.
    אבל העמדת הדברים כך שכל המרחב הקיומי אינו אלא מרחב של פחד וסכנה לנשים וגם אומרת מפורשות, שכל גבר הוא סכנה, בזאת, אני חושב, שאת משרתת את המצב הקיים ומעמיקה את הקונפליקט הקיים ממילא, בין המינים, הגם שלמרות שזאת אינה כוונתך.
    אגב, בחתירה למצא את הדרך לפירוקו של קונפליקט עתיק יומין זה. לא הייתי סומך על החינוך, כיוון שלא נראה שאפשר להגיד חינוך ובזה לצאת ידי חובה. החינוך כיום נתון בידיים של בעלי האינטרסים. ולכן הבעיה עדיין בפנינו במלא אימתנותה.

  6. אסתי Says:

    פרסמנו את מאמרה של תהל באתר המחאה J14. נשמח לקבל אישור לפרסם שם גם פוסט חשוב זה שלך. תודה!

  7. azangvil Says:

    תודה רוויטל.

    אני חושב שחשוב לזהות (כפי שזיהית) את ההתגוננות העצמית כפעולה של הסכמה למצב הנוכחי. (וזאת בלי לגרוע בערך ההתגוננות עצמית עצמה או היותה הכרחית לעיתים).

    כמו כן, לזהות שהתבוננות וניתוח בכלים של מדרגים וההירכיות (מדרג של מה הכי מפחיד ואיפה, מדרג של מה 'באמת' אונס ומה רק כמעט) גם בכך יש משום הסכמה למצב הנוכחי.

    זאת משום שנסיון לצייר איזשהו קו אדום על פי מדרג, מייצר את ההפך גמור: הקו האדום הוא לא קו של כמה פחד עדיין נסבל וכמה לא, או כמה כח והעדר הסכמה עדיין נסבלים וכמה כבר לא. כל אילו גרסאות שונות של קבלת המצב הקיים.

    מצ"ב לינק למאמר פשוט וקצר בשם: עשרה דברים כדי לעצור את תרבות האונס:

    http://www.thenation.com/article/172643/ten-things-end-rape-culture

    שלושת הנקדות הראשונות מתוך העשר: (המאמר מרחיב נקודות אלה)

    1. זהה את הבעיה האמיתית: זכריות אלימה והטלת אשמה על הקורבן
    2. בחן מחדש ודמיין מחדש זכריות: כזו שאינה אלימה
    3. היי להוט לכבי הסכמה להוטה
    וכו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: