תגובה: לא רק ברחובות, לא רק אונס

רוויטל מדר

תהל פרוש כתבה את הרחובות נשמטים לאט. היא כתבה מתוך מצוקתה, אני מאמינה, כאישה, והתחילה את דבריה בציטוט עבה מכתבה בעיתון הארץ שעסקה בביטחון של נשים, ונשענה על סקר שנעשה בנושא. תהל ענתה לציטוט שבחרה בעשר נקודות ואני מעוניינת להגיב לאלה, מתוך התחושה שבמקומות מסוימים תהל שגתה, עת הדיסקורס הנתון על תקיפות מיניות של נשים היווה את הגבולות שבתוכם תהל ניסתה לכונן תשובה.

תהל כתבה 10 נקודות בעקבות הציטוט שהביאה. אני כותבת בעקבותיה גם כן בנקודות, אך בתשע נקודות, שכמעט כולן מקבילות לאלה של תהל, מהוות תגובה לדבריה.

1. תהל מתחילה את דבריה מהתייחסות לרחוב החשוך, לאותה סיטואציה שבה אישה נדרשת לשוב לביתה בשעת לילה מאוחרת יותר או פחות. זו סיטואציה מוכרת ולא נעימה, שכל כולה נתונה לרוב בתוך התקוה שזה לא יקרה, שלא יציקו לך, ושהגרוע מכל לא יתרחש – שלא תיאנסי. הבעיה היא שזהו לא המרחב היחידי שבו אנחנו הנשים חשות את הפגיעות הזו. מי שהגיעה למפתן ביתה, ובביתה אין אינטרקום מוסדר, נכנסת כעת לחלל שני שבו אנחנו מפוחדות, שבו אנחנו מחפשות מיד את האור, מקוות שאף אחד לא ימתין לנו בו. השיבה הביתה, יש לקוות, תסתיים בכניסה לדירה. זאת בהנחה שהדירה עצמה מהווה מרחב מוגן. זה לא ברור מאליו, שכן כאשר יותר מ-80% מהתקיפות המיניות שמתבצעות בנשים מקורן בגברים שאינם זרים לנשים, וכאשר 50% ממקרי האונס מתבצעים בבית הנתקפת או בבית התוקף, ניתן להניח שלא פעם המרחב הפנימי אינו אותו מרחב מוגן. זה לא רק הרחוב, וזה לא רק הרחוב בלילה, זה ההיות אישה שמתאפיין בכך שכל תנועה-עמידה-היות מרחיב סביב עצמו את המרחב הלא מוגן. להיות אישה זה אומר לצערי שאין כזו חיה מרחב מוגן. אין חדרי ממד ואין חדרי מדרגות. הפגיעות כל הזמן שם.

תהל בדבריה מתייחסת בצדק לתחושה הזו שעולה בתוכנו כאשר אנחנו הולכות ברחוב החשוך, שמהווה את המרחב הלא מוגן בה' הידיעה, שכן הוליווד חינכה אותנו כך, אותה תחושה שעולה כאשר חולף לפנינו גבר או שמא אפילו חבורת גברים, ואז כל תקוותינו נתונות לכך שהוא לא יפגע בנו. שכמו במשחק מחשב, הוא יהווה עוד איזה טרול רגעי שעלינו להצליח לחמוק ממנו, כדי שהמשחק לא יגיע לסיומו. אל מול התחושה המוכרת הזו אני רוצה להדגיש שוב שכל מפגש וכל שהייה עם גבר בחלל שבו אין לך אפשרות להיות אחראית לגורלך הוא מפגש כזה, קפוץ שנתון בתחושה עמוקה של חוסר ביטחון. למעשה, אם אשתמש בבמה הזו כדי להשיב לכל מי שמנסים להאשים את הפליטים בכך שהם פוגעים בבטחוננו, אני רוצה לומר מזה זמן מה, שהלוואי שהפליטים היו מהווים את הבעיה, הלוואי שהיתה לי דרך לדעת מתוך חיצוניותו של אדם, שהוא הולך להיות מסוכן עבורי. אולי אז היינו יכולות להתרחק מהמסוכנים שבניהם, שכן נכון להיות כל גבר מהווה סכנה, כי אין סימני אזהרה על פניהם של אלה שפוגעים בנו. למעשה זוהי הנורמטיביות שהיא מנת חלקם, ומנורמטיביות את רובנו לא מלמדים לפחד.

באותו האופן לא מלמדים אותנו לחשוש ממקומות הומים, שעומדים בניגוד מוחלט לרחוב השקט והחשוך שמתארת תהל. הפגנות המוניות, שנשים מעוניינות לקחת בהן חלק, הן לא פעם קרקע פורייה למטרידים ותוקפים, שמנצלים את הדחיסות כדי לגעת בנו ללא הסכמתנו. אלה מגיעים גם לשוק הכרמל בימי שישי העמוסים, וכך בעודך הולכת וזוכה לממטר של הטרדות מצד העובדים של השוק, את עלולה לזכות גם בליטוף מזר של ישבנך. וכאשר לא מלמדים אותנו לפחד גם מזה, אנחנו עומדות בסיטואציות הללו חסרות אונים. כאילו אין לנו דרך לדברר את שאירע כעת, כי אל מול הפחד מהרחוב החשוך, כל אלימות אחרת שמופעלת עלינו, מפסיקה להיות ברורה. וכדי שזו תהא ברורה, אל לנו לדרג את הסכנה.

2. ראשית יש לדייק בסטטיסטיקות: אחת מכל שלוש נשים עוברת תקיפה מינית בחייה, ואחת מתוך חמש עוברת אונס, בעוד אחת מתוך שש עוברת גילוי עריות. וגם כאן יש להרחיב, ולציין, שבעוד שאחת מתוך שלוש מותקפת מינית ואחת מתוך חמש עוברת אונס, ואחת מתוך שש עוברת גילוי עריות, הרי שיש מבנינו את מי שעוברת בילדותה גילוי עריות, ולאחר מכן אונס ותקיפות מיניות למכביר. רוצה לומר, האונס, שמבטא כל תקיפה של אישה, כל מקום שבו נאנס על אישה לעשות בניגוד לרצונה, הוא לא חוויה חד פעמית. העובדה שעברת אונס או תקיפה מינית או גילוי עריות, העובדה שנכנסת לסטטיסטיקה, לא אומרת בשום רגע שאת מוגנת. שמעתה והלאה את יכולה לפסוע בבטחה בעולם. ואת העובדה הזו הסטטיסטיקה לא מספרת לנו.

מעבר לכך, בעוד שגם אני מאמינה כמו תהל שהמהפכה הפמיניסטית והניפוץ של המבנה הפטריארכי יובילו בהדרגה לסילוק כל החולות של החברה שלנו (והשלנו כאן הוא עולמי), הרי שאמונה זו לא מאפשרת לדבר על הבדלי שכר ואי ייצוג של נשים כדברים נפרדים. אלה הולכים יד ביד עם אונס של נשים, כל אלה הם חלק מתרבות אונס, שעניינה הכפפת נשים לגברים. גם כאן אין צורך לייצר היררכיה של מה קדם למה, שכן הדברים הללו תמיד הלכו ביחד, תמיד היו קשורים אלה באלה. אנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו כפופות חברתית לגברים, כפי שאנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו נתונות לאלימות פיסית ותקיפות מיניות מצד גברים.

3. אחד הנתונים הבעייתיים של הסקר שפורסם בעיתון הארץ ושממנו תהל התחילה את דבריה נגע לטענה שנשים רווקות וגרושות נתונות ליותר אלימות. זהו נתון בעייתי שכן כמו סקרים רבים הוא מתחיל לבסס מיתוסים שאין בהם אמת, על פרופילים של נשים שמותקפות מינית. מעבר לכך, זהו נתון בעייתי, שכן הוא לא משקלל פנימה את העובדה שיכול להיות שהנשים שהן גרושות כעת נאנסו במהלך הנישואים, או שמא הרווקות נפגעו דווקא מהקרובים להן (כפי שניתן להניח שוודאי קרה), או שמא הן אלה והן אלה נאנסו בילדותן, הותקפו בצעירותן, מתי שלא היו אמורות להיות נשואות בין כה וכה. אין בנתון זה כדי להעיד על כך שהתקיפה שלהן נעשתה כאשר הן לא היו קשורות בגבר באותו המובן המגונן שתהל מסמנת.

4. מצב כלכלי אכן יכול להביא לדוחק שיגרור עמו אלימות מינית. אחד מהמצבים הללו הוא אותו דוחק שנחשפים אליו כל פעם שמנסים להראות לנו איך נשים "נורמטיביות" מחליטות לעסוק בזנות, כדי להציל את משפחתן מעוני מחפיר. אישה כזו למשל תיאנס על בסיס יומיומי, אך ספק אם היא חלק מהסקר שהתקיים. ספק אם לכל אחד מהפעמים הללו שבהן נאנסה – כי כל הליכה לזונה היא אונס – היינו קוראות וקוראים אונס.

אפשר להניח שלא, על אף שהאימה מצדה אינה ממוקמת במקום אחד. מקרי אונס ותקיפות מיניות של נשים לא מתרחשים רק בשכונות הלא טובות. כמו שאינם מתרחשים רק ברחוב, או רק במקום שבו אין אנשים. אל מול הפחד המבוסס הזה, אין לחשוב שהסכנה חולפת כשאנחנו עוברות לשכונות בטוחות יותר. ואין בדבריי כדי לא להכיר במגפת האלימות נגד נשים שעוברת על דרום העיר, שלמולה מתקיימת עצרת המחאה המוצדקת והחשובה.

5. הפוסט של הגר שיזף חשוב אך גם אצלה וגם אצל תהל לא ברור מדוע אנחנו נותנות לאונס למלוך בכתר. האם ביצוע מעשה סדום באישה מכאיב לה פחות, או האם התחככות מדורגת נמוך יותר מאשר נשיקה כפויה? החוק יצר מדרג של עונשים ביחס לכל אחת מהתקיפות המיניות הקיימות. הוא עשה זאת כי את זה הוא עושה, כי הוא מנסה (לשווא ומתוך תחושת אלוהות) לייצר את המשוואה המושלמת בין הפשע לעונש. אז הוא יצר מדרג של עונשים למדרג של פשעים ואנחנו הפנמנו לתוכנו את ההיררכיה הזו, עת מלמדים אותנו לפחד מאונס, אך לא מלמדים אותנו את האימה שנתונה על כל המדרג של התקיפות המיניות. והעובדה שליתר אנחנו לא קוראות בשם, והעובדה שהאונס הוא המלך של התקיפות המיניות מבחינת היראה שלו ומבחינת הכיסוי התקשורתי, מובילה לכך שאנחנו מפנימות לתוכנו את ההיררכיה הזו, ואנחנו נדרשות לדון עמה ביתר שאת כאשר מתרחשת תקיפה מינית שאינה מהווה אונס לפי הספר.

למעשה, יש להבהיר מה המשמעות של כל אחת מהתקיפות המיניות, וזאת רק כדי להיפטר מהן מייד לאחר שהובהרו.

אונס – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה סדום – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.

ניסיון אונס – ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה מגונה – כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. (כל ההגדרות לקוחות מאתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית).

עלינו לזרוק את ההגדרות הללו כי לא יכול להיות שהמדרג שלהן מנהל אותנו, עת אנחנו למדות להתייחס בביטול לתקיפות מיניות מסוימות, כל עוד אלה אינן נופלות תחת הגדרתו של אונס by the book. אנחנו צריכות לזרוק אותן כדי לנקות את חיינו באופן מוחלט מתקיפות והטרדות מיניות. כי לא יכול להיות שחלקים בגופנו מושמים ביחס עקום של פגיעים יותר או פחות, ולא יכול להיות שניתן לאונס – מפאת היותו פשע שיכול להיות מבוצע רק באשה, שכן נדרש איבר מין נשי כדי לבצעו – להקטין את כל יתר התקיפות המיניות שאנחנו עוברות.

5. אם אנחנו מעוניינות לשמר את האונס, כדי לעשות בו שימוש מילולי, עלינו להרחיב אותו. עלינו להחזיק בו ורק בו לא כדי לייצר את העיוות הנוכחי, עת האונס ממוקם בראש ההיררכיה, כי בכוחו לנתק את בתוליה של אישה, כי אונס – אותה חדירה – מנקודת מבט גברית, נדמית כמו חילול של הרכוש. האונס שעומד בראש ההיררכיה לצד יתר התקיפות המיניות שנשים עוברות, הוא האונס כפי שקוראת אותו הפטריארכיה. האונס, כפי שאנחנו, הנשים קוראות אותו, הוא לא זה שמופיע בסטטיסטיקה של אחת מתוך חמש נשים, כי אם הוא שם כולל לכל תקיפה מינית של אישה, שם כולל לאותו מקום שבו אישה נאנסה לדבר מה בניגוד לרצונה.

6. אני מסכימה עם הגר – הדיבור המשותף עוזר מאוד להילחם באונס, להפסיק להפוך אותו לסוד. אך יש צורך בציבוריות רחבה יותר של האונס, כזו שתבהיר לנו שכל יום כאשר אנחנו הולכות והולכים ברחוב אנחנו הולכות והולכים בין קורבנות של תקיפה מינית. יש להבהיר שקורבן של תקיפה מינית אינה מגיעה עם פרופיל מסוים, שהיא אינה מתנהגת בצורה מסוימת, או הולכת בצורה מסוימת. יש סקאלה רחבה של תגובות כשם שיש נשים שונות. אין שום סיבה להביע פליאה כשמישהי שחיה "חיים מלאים" מספרת בפניכם ובפניכן שהיא עברה כל סוג של תקיפה מינית. ואם לחזור לסעיף הקודם, אין שום סיבה להיות מזועזעים יותר כאשר מישהי מספרת לכן ולכם שהיא עברה אונס, מאשר אל מול אישה שמספרת לכן ולכם שנעשה בה מעשה מגונה.

7. אכן, הפטריארכיה לא תעשה עבורנו את העבודה, אך לא יכול להיות שהאחריות מוטלת רק עלינו. זה דבר אחד לצאת ביוזמות שונות שעניינן מלחמה בהיעדר הביטחון שמקיף אותנו, וזה דבר אחר לבלוע הכי עמוק שאפשר את המציאות הזו, כך שהפעילות החינוכית כנגדה תהיה של התגוננות מפניה, ולא של הדרתה. כאשר תהל מציעה לנו ללמוד הגנה עצמית היא מסכימה – אם במודע ואם לא – עם המציאות. היא אומרת לנו שתמיד יהיו אנסים, ולכן עלינו ללמוד להתגונן הן פיסית והן תודעתית. זאת במקום לחשוב על חינוך לשוויון ולכבוד, על חינוך שיעזור לילדים וילדות שיגדלו להיות מבוגרות ומבוגרים להבין שהיעדר הסכמה מפורשת משמעה לא.

כשאנחנו נדרשות ללמוד הגנה עצמית לא רק שאיננו דורשות את השינוי של הנורמה הזו, אלא אנו גם מתעלמות מנשים שאל מול תקיפה קופאות במקום, נשים שברגע האמת לא יוכלו לעשות שימוש בשיעורי ההגנה העצמית, כי הן לא יהיו שם עבור עצמן. ומעבר לזה, אנחנו דואגות שאותו דיאלוג שתהל תיארה נפלא, אותו אחד שמתנהל בין האשה לבין עצמה עת היא מנסה למנוע עד כמה שאפשר את היפגעותה, יהיה אינהרנטי לפנימיותה, כי היכן שניתן להתגונן ניתן להאשים את הקורבן.

8. הבעיה הגדולה במאמר של תהל מבחינתי, שהוא מאמר שרצוף כוונות טובות ושנכתב לדעתי ממקום כן מאוד, קשורה בכך שתהל מנסה לעשות סדר בדברים. היא מתחילה בשימת האצבע על המקום המסוכן ביותר, שניתן להאמין שעבורה הוא המפחיד ביותר, והיא ממשיכה בשרטוט תכנית הגנה אל מול המציאות הזו. אך כאשר פועלות כך, אין אפשרות אלא להפסיד בדרך חלק מהמערכת, ואין אפשרות אלא להתמסר למקום שבו מתחילים לבנות לתקיפה המינית קטגוריות, שמשליכות בהמשך גם על פרופיל של נאנסת ועל פרופיל של נאנס. המחשבה בעקבות תקיפות מיניות צריכה להיות כזו שקוראת את האלימות הזו כנורמה חברתית שמושרשת בחברתנו ושמתנגדת לכל היררכיה של התקיפה או של ההטרדה. במובן הזה מדובר כאן בכאוס, שלצערי לא ניתן לעשות בו סדר. ושכל ניסיון לעשות בו סדר יהא בו לא יותר מאשר הפנמת הקול המדכא כבר. זה שמסדר אותנו בתיקיות, וממיין את פגיעותינו, ואומר לנו כמה ואיך עלינו להרגיש למול דבר מה, ואיזה סוג של התנהגות עלינו לפתח כדי לדאוג לעצמנו. הניסיון לעשות סדר מחייב כבר ומראש את קבלת הסדר הקיים. הוא מחייב גם את העמידה החסרת אונים מול הטראומה והטראומה העיקשת, כי היא אף פעם לא מוכנה להיכנע לסדר, להבין את עצמה בהגדרות, לקרוא את סיפורה ככזה שנע על ציר ליניארי.

9. באשר לאחריות שמטילה תהל על הגברים – אני יכולה רק לברך. עם זאת, צריך להמשיך ולהבחין בין הדרישה לחינוך מגדרי לבין הדרישה ללמידת הגנה עצמית. גם משום שאין התחייבות שהגנה עצמית תעמוד לרשותה של אישה ברגע האמת, אך מעבר לכך מפני שלימוד של אשה להתגונן מתקיפה מינית – אם באמצעות אמנויות לחימה ואם על ידי פיתוח רגישויות למצבים – אומרת באופן ברור שעלינו לחיות במציאות הזו כפי שהיא. כי אם חושבים שהמציאות היא כזו שלא אמורה להכיל בה את הנורמה האלימה כלפיי נשים, אז פשוט מלמדים גברים לא לפגוע בנשים. לא מלמדים נשים לזהות מצבים ולהפוך לחוקרות של היום יום שלהן, כדי לאתר כל סכנה שאורבת להן. גם כי אלה לא חיים, וגם כי זה פשוט בלתי אפשרי.

* דימויים: ארבעה ציורים של ארטמיסיה ג'נטילסקי (1593-1656) – סוזאנה והזקנים, יהודית משספת את גרון הולופרנס (שתי גרסאות), יהודית ושפחתה עם ראשו של הולופרנס.

תגים: אונס, הגנה עצמית, הטרדה מינית, חינוך מגדרי, מעשה מגונה, מעשה סדום, תהל פרוש