"הדבר הזה"

by

עוז גורה

בטור חשוב מאוד שפורסם כאן לאחרונה התייחסה תהל פרוש להרגשת הפחד, והכעס המלווה לה, שחשות נשים ביחס לחווית "האונס" -אותה רוח-רפאים שרודפת אותן כנשים-בחברה. פרוש מצליחה לעמוד על מהותו הכמו רפאי (Specter) של פונציאל התקיפה המינית, ואף מעבר לכך להצביע על השלכות של מהות זו על חוויתן של נשים, על הוויתן שהופכת להיות מהולה בפחד וכעס כלפי עצמן. הטור חשוב היות והוא מצליח לעמוד בצורה טובה על הדיכוי שנמצא מאחורי אמירה כגון "מה את מפחדת, זו הליכה של חמש דקות", ולהמחיש את השורשיות שבחוויה הנשית ביחס לאלימות המינית.

את טורה, פותחת פרוש בהשוואה בין גברים ונשים ביחס ללילה, אותו תחום שהיחס כלפיו מלמד, אולי יותר מכל, על ההבדל התהומי שבחווית המגדר. בטור זה ארצה להציע השוואה נוספת, כזו שיכולה ללמד על הממשות הנוראה של רוח-הרפאים, של "הדבר הזה" שהוא אונס בחוויה הנשית. אינני מנסה לתת מובן ו"לפטור" אגב כך נושא מורכב זה, אלא בדיוק להפך – להוסיף למורכבות שפרוש מעלה. ארצה לעשות זאת דווקא תוך בחינה של חווית לא-נשית, חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים. ההבדל בחוויה אינו הבדל שנעוץ בהסתברות סטטיסטית בלבד של נשים להיאנס, אלא בקיומו ואי-קיומו של "הדבר הזה" בצל, או בנוסף אל, היחסים הבין-אישיים.

אז מדוע חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים יכולה לעזור לנו ללמוד על החוויה הנשית? ובכן, בעיקר ע"י מה שנעדר ממנה, ומה הוא מלמד אותנו על החוויה הנשית המכילה נעדר זה.

Wrestling_Mingiyan+Semenov+Olympics+Day+9+Wrestling+OjH_WXqjJtMl

אתחיל ממה, שבאופן מפתיע אולי דווקא, נמצא מאוד ביחס מיני בין גברים – יחסי כוח פיזיים, בדומה (באופן עקרוני) לאלו שבין נשים וגברים. אם נביט על הגוף גדירא, מעטים הגברים שנפגשתי איתם שלא היו חזקים ממני פיזית. חלקם יותר וחלקם פחות. במילים אחרות, פוטניצאל התקיפה המינית קיים גם כשאני נפגש עם גברים, ולכן לא יהיה נכון למסמס את היתכנותה של האלימות רק בשל הנתונים הפיזיים. אלא אם כן אגלה כוחות חבויים ברגע מצוקה, ככל הנראה במידה והגבר השני יהיה מעוניין בכך, הוא יוכל לתקוף אותי.

אם כן, היכן ההבדל מצוי? וכאן אנו מתחילים לשים לב לדבר שנעדר מן הסיאוטציה הבין אישית –  "הדבר הזה" שפרוש מדברת עליו, אותו מובן מאליו של אלימות, נעדר. שכן הצד שמתבונן עליי, לעומת על אישה, אינו מניח כמובן מאליו שהוא יכול לתקוף אותי. גם אני איני מניח כמובן מאליו שאני מסוגל לתקוף אותו, למרות שפיזית ייתכן שאני מסוגל. כאמור זה לא קשור להבדל הפיזי, אלא להבדל המגדרי. "מובן מאליו שאפשר לתקוף פיזית" זה משהו שקשור לנשים; "אונס" זה משהו שקורה לנשים. אחזור לזה בהמשך, אך הנקודה החשובה כאן היא כי (באופן כמעט אבסורדי ושמבחינה רפלקסיבית מוזר אפילו לי) גם אם יופעל עליי כוח פיזי, המובן מאליו שלי יקשה עליי מאוד לחוות את זה כהפעלת אלימות. המגדר הנשי כמעט מקפל בתוכו את חווית האלימות.

בעוד שחברותיי עסוקות במקרים רבים בניסיון להבין האם הערב הקודם שהעבירו במחיצתו של גבר היה ערב שכלל תקיפה מינית, במידת ההסכימה שלהן לאינטרקציה המינית שהתרחשה ובכמה אלימות הופעלה עליהן – בעוד שהן עסוקות בלקודד את החוויה עם הגברים אל המרחב של הפוליטי, אני נותר חופשי לקודד את מירב החווית אל המרחב של המין, או של הרומנטי או של האינטימי. הרי, כפי שהזכרתי, "אונס" קורה לנשים. במובן הזה, המגדר שלי מאפשר לי טווח חוויות אחרות לגמרי. זה לא שאני לא מפחד מאותם הדברים שקורים לנשים. בוודאי שלחוות אלימות מינית זה משהו שמפחיד אותי. הנקודה היא שבכל הקשור למובן מאליו, אלימות מינית זה לא משהו שמי שיש לו מגדר נשי עלול לחוות, ולכן גם מי שיש לו מגדר גברי עלול לחוות – אלא שלחוות אלימות מינית זה המגדר הנשי.

wrestling_7725598916_92e4bb2eb8_k

זאת בשל שלמרות ההבדל הפיזי האמיתי, החוויה שלי כגבר אינה חוויה של סכנה. בדיוק בשל היעדר "הדבר הזה" שמבנה מובן מאליו מסויים. במפגש שלי עם עוד גבר, הגבר אינו אפשרות-לאלימות-בפוטנציה. עד כדי כך, שאני לא מרגיש כל מניעה להיפגש עם גבר בביתו, או בביתי, בחלל הבודד של ה"ביקשת את זה". זה נחווה לי הגיוני לגמרי, כסיטואציה כמו-חברית. גם כשאני מנסה להצדיק את עצמי מול חברותיי בקשר להחלטה להיפגש עם מישהו בביתו, איני חווה זאת כזקוק להסבר. גם אם זה דייט ראשון. גם אם המטרה שלי אינה מין. במילים אחרות, אם הצד השני יבין את כוונותיי לא נכון, אם הוא ירגיש מרומה או שמא אני אטעה אותו – החטא שלי יהיה חטא שבין אדם לחברו, וזאת לעומת מה שנשים עושות ושמובן כחטא שבין אדם למקום. אני לא פושע כנגד הסדר החברתי.

זו בדיוק הנקודה שפרוש מדברת עליה כשהיא קוראת לדמיסטיפיקציה של האונס. תקיפה מינית בין גברים אינה מיסטית. היא אמנם עלולה להיות אמיתית, אך היא אמיתית ללא המימד הרפאי, הממשי כשלעצמו, של האונס איתו נשים מתמודדות. היעדר המיסטיפיקציה של התקיפה המינית הגברית משנה את החוויה של "מה הוא הדבר שקרה", וכן גם את החוויה של המקום שלי בתוך הדבר הזה ביחס לסביבה, אך גם ביחס לאחריות ולזהות עצמית.

שהרי כשמין מקודד אל הפוליטי, אז בוודאי שתהייה אשמה. וכשיש אשמה יש אשמות. הרגשת הכעס שפרוש מתארת, כלפי ההחלטות על נתיב צעידה, הבחירות בנוגע ללבוש או שעת ההופעה בציבור,  כל ההעדפות האישיות הללו –שהן למעשה הזהות העצמית בעולם ליברלי של צריכה– הן המחשה מזעזעת לביו-פוליטיקה. "הפיתרון" לסוגייה החברתית של 'האונס' כאובייקט שזקוק לטיפול חברתי מופיע במשהו שמתרחש בגופה של האישה עצמה, בהרגשת הכעס שלה כלפי הפחד, כלפי ביטוי אמוציונאלי שלה. בהפנמת הזהות העצמית שלה כמפחדת. הפוליטי מופיע גם בהרגשה הכי אינטימית של אישה הצועדת ברחוב ומפחדת. הדיכוי הוא כפול מבחינה זו.

באחת מהרצאותיו מספר סלבוי ז'יז'ק, בבדיחות הדעת אך ברצינות תהומית, כיצד הוא נשאל באחד הכנסים איך זה ייתכן שהוא מתעסק בניתוח פסיכואנליטי של סרטיו של היצ'קוק כשהוא אזרח במדינה שעוברת מלחמה אתנית עקובה מדם. כלומר, חווית הדיכוי בתור אזרח שנמנה על מדינה שעוברת מלחמה רצחנית אינה מספיקה – יש גם לדכא את עיסוקיו האינטלקטואלים אל המרחב הזה בלבד. קרי, המערב יכול לנתח את מיקי מאוס, אבל סלובנים צריכים לנתח סכסוכים פוליטיים.

כך, גם בנוגע ל"דבר הזה". אישה שהולכת ברחוב מפחדת, והיא גם תכעס על עצמה. רוח-הרפאים של "הדבר הזה" משאירה את האישה כל הזמן בפוליטי. גברים יכולים להתעסק בדברים אחרים. במין למשל. או במיקי מאוס.

Wrestling_Haakan+Erik+Nyblom+Olympics+Day+9+Wrestling+piFyjPB-Y44l

תגים: , , , , , ,

29 תגובות to “"הדבר הזה"”

  1. matankam Says:

    יפה, עוז, כל הכבוד. ריגשת. הערה: נדמה לי שהמצב שאתה כותב ממנו כהומו הוא ספציפי להקשר חברתי מאד מסוים, שבו תנועת השחרור ההומואית (לא הלסבית או הטרנסית בהכרח) עשתה צעדים ענקיים קדימה, ואף עקפה את שחרור הנשים בסיבוב. יש מקומות בעולם, וגם בארץ – רוב המקומות אולי – שבהם להיות מזוהה כהומו חושף אותך לתקיפות רחוב, ושבהם הזמנה של גבר זר הביתה יכולה בהחלט להסתיים באונס ואף ברצח, ושבהם יש גם גיבוי תרבותי ומשטרתי לדיכוי מהסוג הזה. במקומות האלה החוויה שלך (כהומו) היא בהחלט חוויית סכנה. עצם העובדה שאתה מסוגל לכתוב על החוויה שלך "כגבר" סתם, כלומר שהמעמד שלך זהה לצורך העניין לזה של גבר סטרייט – מצביעה על הקידמה הגדולה בשחרור ההומואים במילייה החברתי שלך (ושלי). זה אדיר וצריך לחגוג את זה, אבל צריך גם לזכור שזה עדיין היוצא מן הכלל שצריך להיאבק להפיכתו לכלל.

  2. יעל Says:

    עוז, תודה תודה. תענוג כרגיל. אני חושבת על האמירה שמופנית לגברים על ידי נשים רבות (לפחות אלו סביבי, ואני משערת שמעבר להן) שהם לעולם לא יבינו את הפחד הכמעט קמאי הזה ללכת לבדן בשעות מאוחרות. ושלא, לא מדובר בחרדה (כלומר, אל תעשו מאיתנו "משוגעות" המפחדות מדברים לא ברורים), אלא בפחד בעל אובייקט מאד מוגדר- תקיפה מינית. אחרי הדברים שכתבת, עוז, די ברור לי כי דווקא ניתן להבין, ויותר מזה, צריך להבין. ניתוח פוליטי-מגדרי-רפאי של ה"דבר הזה" מאפשר לגברים לתפוס את המקום (או העדר המקום) בו רובנו נמצאות, לאמץ עמדה מולו ואפילו לקחת בו חלק. זה חשוב לא משום שאמפטיה לכשעצמה היא ערך מרכזי, אלא משום שמדובר בצעד הכרחי לכיוון של אימוץ פרקטיקות שעשויות לעדן את ה"דבר הזה" (ולספק רוחות רפאים עם מטען חיובי). אני באופן אישי אשמח להפסיק לחלק פרסים ומחמאות אין קץ לבחור אחד שנקרה בדרכי ורגיש למקום הזה, אחרי שורה של גברים שמתנהלים אחרת (ולצערי, כמצופה).

  3. Reut Marciano Says:

    נהדר, מעניין. מלמד.
    נקודה שחשבתי עליה אחרי שקראתי את הטור. אתה כותב :
    "… אלא שלחוות אלימות מינית זה המגדר הנשי".
    אני חושבת שזה משהו שרובנו לא נרצה להכיר בו, אבל עבור הרבה מאוד נשים החוויה המינית הראשונה היא הטרדה מינית. ההכרה בכך שאני עשוייה להיות מעניינת באופן מיני, מגיעה לרוב עם הפעם הראשונה/שנייה/שלישית שמישהו שורק -צופר-קורא לי ברחוב או נצמד/נוגע בי באוטובוס בדרך לביה"ס. זה הרבה לפני כל פרקטיקה מינית שגם לי יש חלק פעיל בה או שעשוייה להיות חיובית ומהנה עבורי. לדעתי יש לזה חלק בעוצמה של ה"דבר הזה" שאתה מתאר.

    חוצמזה, אני חושבת שהתחושה הבלתי-נסבלת הזו – המעבר המהיר הזה מלהיות אישה בוגרת-חזקה-פועלת-חושבת-מתפתחת-כותבת בעולם, למישהי קטנה שצריכה לחכות לחבר שלה שילווה אותה הביתה או לחשב מסלול ארוך פי שלוש כדי ללכת רק ברחובות ראשיים או לעמוד כל הדרך באוטובוס כי המקום היחיד הפנוי הוא ליד גבר- התחושה הזו מייצרת כעס. אם מצליחות להפנות אותו החוצה, כלפי המבנה החברתי שמאפשר את זה, ולא רק פנימה כמו שאתה כותב כאן, אז הפיזי או הביו מניע גם מאבק פוליטי ולא רק דיכוי .

  4. יובל Says:

    במרחבים הייעודיים, וזה מתקשר גם לאלו ה"ממשיים" (מועדונים, פאבים) וגם לוירטואליים- שעשויים להפוך לממשיים, זוכר אותן חוויות ותחושות של חוסר ביטחון, היחשפות לאלימות ופגיעות כללית- מינית ופיזית, והפגיעות הזו אכן נוכחת באוויר, משתקת לעתים. אני בהחלט חושב שיש נורמות של אלימות וכוחנות מינית שקיימות גם אצל חלק מההומואים. במיוחד בכאלו שבהם יש יחסי כוחות שהם לא גבר-אישה אלא מערבים גורמים אחרים כמו גיל או מעמד. אני יודע שאני לא הצעיר היחיד שהרגיש איזשהי וריאציה של העננה הזו.
    במיוחד לא מזדהה עם המשפט- "עד כדי כך, שאני לא מרגיש כל מניעה להיפגש עם גבר בביתו".

    הכוונה שלי היא לא הטענה המגוחכת שהומואים חשופים לפגיעה מינית ולפגיעות מינית כמו נשים- זה כמובן מצטמצם רק לתוך "העולם ההומואי" ולהתנהלות בתוכו(לא לפעולות יומיומיות כמו הליכה ברחוב בשעת לילה), ובוודאי שזה לובש צורה אחרת במובן כלשהו, אלא שהאלמנט הזה לא נעדר, ולדעתי יש קשר מסוים בין מה שהומואים צעירים רבים (לא כולם, אולי אפילו לא רובם, לא יודע- ובכך יש הבדל חשוב נוסף) עוברים במרחבים מסוימים לבין מה שתהל פרוש כותבת עליו.

  5. נועם א"ס Says:

    טקסט מצוין, נחוץ ובהחלט אמיץ.

    המאמר מפרק את "הדבר הזה" – העודפות של האלימות (פוטנציאלית וממשית) ביחסי גברים ונשים, כלפי נשים, ושאינה מתקיימת ביחסי גברים וגברים – תוך שמירה קפדנית של הניתוח של "הדבר הזה" בתוך גבולות שיח הזהויות והיחסים המגדריים כפועל יוצא של הבניה חברתית. אני מעוניין להוסיף לתיאור של אופן החיווי הנשי של אלימות פיזית/מינית מצד גברים, שאינו מתקיים באופן החיווי הגברי של אותה אלימות, אלמנט נוסף ומרכזי לטעמי, אך שנמצא, שוב לטעמי, *מחוץ לשדה ההבניה החברתית* (- ליתר דיוק: ההבניות החברתיות). אפשר לקרוא לו "פונקציית האחרות הרדיקלית":

    [כיוון שאנו עוסקים באופן *החווי* של דברים, אין מנוס מלהישען על אופני ההיכרות הסובייקטיביים שלנו עם החוויה – כפי שהמאמר עצמו עושה. בשביל להמשיך, אני אציין לגבי עצמי שלמרות שאני די עונה להגדרה של סטרייט, יצא לי (קצת) להיות בסיטואציות שניתן לתאר אותן כעל גבול התקיפה המינית – על ידי גברים אחרים].

    לגביי כגבר, כשאלימות פיזית, מינית או "רגילה", מופנית כלפיי – אני *מכיר* אותה. לא "מכיר" באופן השטחי החילוני (אין לי מילה אחרת) של מעין "ניסיון מצטבר" עם אלימות (כמו ש"מכירים", נניח, בישול תאילנדי), אלא מכיר אותה באופן פנימי ואינטימי כחלק ממני – כנראה כגבר. במילים אחרות, כאשר אני מותקף, מינית או לא, "הדבר הזה" שמתקיף אותי או שקורה לי – אני יודע מהו, הוא אינו זר לי. הוא במובן מאוד עמוק ובסיסי – אני עצמי. אני מתוכנת לפיו, מתוכנת להגיב אליו – אם לא ליזום אותו בעצמי. (כך לגביי באופן אישי: ברמה הפרוזאית שלה אני בעצם די אוהב אלימות. לפעמים אני מחפש אותה. כשהיא מתרחשת משהו מאוד יסודי אצלי מתעורר – משהו שחסר לי ושאני מתגעגע אליו). זה כמובן בעייתי להכליל, אבל כגבר ברור לי שבין גברים אלימות פרוזאית היא בעיקר מדיום של *תקשורת* (ועל תכונותיה ההומו-ארוטיות דובר רבות). גם בזה גברים מאוד דומים לכלבים…

    צריך לסייג: כגבר אני "מבין" את "הדבר הזה" ו"יודע" איך להתמודד איתו (לפחות פסיכולוגית או אפיסטמולוגית) – עד גבול מסוים: מרכיב מהותי בהקצנה של אכזריות וסאדיזם שעשויים להיות מופעלים כלפי (נניח, דרך עינויים) הוא בדיוק הניסיון – המצליח מדי – לפרק את "ההבנה" או "יכולת ההתמודדות" הזו גם אצלי, להגיע "מעבר לטווח שלהן" וככה למחוק את הסובייקט שלי. אמנם אנחנו לצערנו יודעים שהאלמנט הסאדיסטי במעשי אונס אלימים הוא מאוד מרכזי – אולם לגביי כגבר, סאדיזם אפשרי כזה נחווה *במנותק* מההיבט המיני הישיר של האונס (נניח, חדירה). סאדיזם חותר ויכול למחוק את הסובייקט שלי (אין שום דבר שיעצור אותו להשיג את המטרה הזאת), אבל האפקט של הפעולה הזאת של הסאדיזם יהיה זהה מבחינתי בשני המקרים הנבדלים של אונס ושל "סתם עינויים" – בנקודה הזאת על הגרף ההיפרבולי של האכזריות, להיבט המיני של האונס כבר אין שום משמעות מובחנת. — בשבילי…

    בחוויית האלימות המינית (או הפוטנציאל שלה) אצל נשים – הגורם התוקף הוא אחר ממך באופן רדיקלי. אם כדברי המאמר "לחוות אלימות מינית זה המגדר הנשי" – אז האלימות הפיזית/מינית עצמה היא-היא המגדר האחר-הגברי היסודי. בסרטי אימה האימה בנויה על הזרות המהותית של הכוח התוקף. החלק הכי מפחיד הוא ההתחלה, לפני שהדימוי של המפלצת התוקפת מתגלה במלואו וניתנת לנו האפשרות להתחיל לאמוד אותו באופן שכלי (כמה הוא גדול, כמה הוא דוחה וכו') – כלומר להפוך אותו ל"פחות אחר" (= אחר פחות רדיקלי). הרבה פעמים אחרי שהמפלצת מתגלה במלואה, סרטי אימה בינוניים פשוט מפסיקים למתוח ולהפחיד. במקרים אחרים אלמנט האימה ימשיך אחרי הנקודה הזאת על בסיס אי הידיעה של הצופה *למה* המפלצת תוקפת, וחלק ניכר מן העלילה ייסוב על הגילוי ההדרגתי של "סיפור המסגרת" או המיתולוגיה של הסרט, שבגללו המפלצת נוהגת כפי שהיא נוהגת. אפשר לציין את "הנוסע השמיני" (הראשון) כהרכבה מאוד מתוחכמת של הארכיטיפים האלה: לא במקרה הגיבורה היא אישה, כמובן – לגברים אין את האמצעים להתמודד עם האחרות הרדיקלית שתוקפת אותם. בשביל מייג'ור ריפלי האחרוּת הרדיקאלית היא [אי-]וודאות קיומית שאותה היא מכירה מאז שנולדה.

    סרטים בצד, במציאות האלימות המינית/אחרת הגברית היא "הנוסע השמיני" – אחרות רדיקלית שגבר לא יכול להבין גם אם היא תוקפת אותו, מפני שבשבילו היא אינה ולא יכולה להיות משהו אחר ממנו-עצמו. הקושי של נשים להתגונן מפני אלימות גברית, מינית או אחרת – בין אם לזהות ולהדוף אותה בפועל או להתגונן פסיכולוגית לאחר מעשה (לא עלינו טפו טפו טפו) – נעוץ בתכונת האחרות הזאת.

    לחוויית המפגש הנשי עם האלימות הגברית המינית, או הפוטנציאל שלה, כאחרות רדיקלית יש נדבך נוסף שמעצים את אלמנט האכזריות וההרסנות של האלימות, והוא שבמקור, עצם האחרות הזו אמורה להיות אובייקט התשוקה. אני אומר "אמורה" כי אין שום מקום לתיאור החוויה של האלימות הפיזית/מינית עצמה כארוס מודחק – כפי שיש חלאות שלעיתים נוטים לעשות – כאשר האלימות הזו מהווה מקרה מובהק של כפייה. ה"אמורה" מסמן באקט של האלימות המינית שינוי קונסטיטוציוני של מערכת היחסים היסודית של סובייקט משתוקק (אישה) ואובייקט נחשק (גבר). המילה הטובה ביותר לאפיון המהותי של השינוי הקונסטיטוציוני הזה היא "בגידה": האובייקט הנחשק (גבר), הנחשק בגלל שהוא אחר, מנצל (abuse) את עצם ההשתוקקות (כפוטנציאל) אליו כאחרוּת כדי למחוק את הסובייקטיביות המשתוקקת, בוגד בנכונות של ההשתוקקות אליו, אל האחרות שלו, להתקיים מלכתחילה, בכלכלה הנפשית שמקיימת את המין עצמו, ומפרק אותה. לא רק שהאחר הרדיקאלי כופה את עצמו כאלימות – האימה השלמה טמונה בהיותו מוטציה מפלצתית של האחר (הרדיקאלי) שהוא מה ש(אמור להיות-) נחשק. בגידת הדבר היקר והפנימי ביותר – ההשתוקקות עצמה שנהיית לזר. זה גם היסוד לניכור העצמי שמלווה קורבנות אונס נשים (ולא גברים…) ולסימפטום (החברתי והפסיכולוגי-אישי) של הקורבן כאשמ(ה): האחרות הרדיקלית כאלימות מזוהה באופן טראגי על ידי הקורבן (ובאופן נבזי ע"י החברה) כאחרות ש(הייתה) קיימת במקור כאובייקט התשוקה.

    הערה בנוגע לאחרוּת: בניגוד לשיח הנצמד למנגנוני ההבניה החברתית כמנגנונים היחידים שעליהם ניתן או ראוי לדבר בהקשרים פוליטיים, "אחרות" כמו שאני מבין אותה מציינת תכונה אונטולוגית-מטפיזית [מהו "האחר"? – האחר הוא כל מה שאינו הדובר] או, אם רוצים – מהותנית. ההצגה של החוויה של אלימות גברית כ"אחרות רדיקלית" מעמידה את האלימות הגברית ואת הגבריות בכלל כ"האחר" לעומת הסובייקט הנשי שחווה אותה. מקובל שהמבנה הפטריארכלי של השיח ממקם את הנשי או את אופן החיווי הנשי כ"האחר" העקרוני. כבכול, בהמשך לעצם העיסוק המגדרי בפוסטים האלה כאן ובשיח הפמיניסטי בכלל, אני הופך את היחס הזה והופך את הגבריות ל"אחרת" (אם כי כגבר אני לא באמת יכול לעשות את זה). אולם, למיטב ידיעתי (הענייה), במסורת הפמיניסטית עצמה קיים נרטיב שמאמץ וקורא לאמץ את הנשיות כאותה אחרות עקרונית – אלא באופן אקטיבי וריבוני ולא כביטוי לכפיפות לפטריארכיה ולקטגוריות הפטריארכליות. אני נמשך לרעיון הזה: לתחושתי, זו בדיוק "האחרות" הזו שמציגה פוטנציאל אמנסיפטורי אמיתי, ולכולם – גברים, נשים וכו' – בניגוד ל"אוניברסאליות", לדוגמה. "המטרה", אם אפשר לדבר ככה, היא ההכרה של כל אחת/ד את עצמה/ו כ"אחר", כנבדלים מהאידיאל האוניברסלי המכונן וכאי-הגילום המהותי שלו. כך השוויון הוא בהיות כולם/ן אחרים אחת ביחס לשנייה, ולא מעין האצלה "על כולם" של אידיאה אוניברסאלית פוזיטיבית כביכול. האחרות עצמה היא האידיאה, וכראוי לאידיאה אמיתית – לכשעצמה היא ריקה, כי "התוכן" שלה אינו אלא מה שמוצב כניגודו של מה שבאמת קיים.

    (טוב, אני מקווה שלא חרגתי פה… אם כן אז אפשר למחוק את התגובה).

    • ofrilany Says:

      תובנות ממש מדהימות ומעוררות, וגם מאוד מפחידות.

    • תהל Says:

      נועם, שוב, תגובה (פוסט) מעולה. אני מרגישה שיש פה פריצת דרך בתחום החשיבה על האלימות הגברית ומתוכן על יחסי גברים-נשים. כמו שעפרי אמר, זה גם מפחיד

      • נועם א"ס Says:

        היי תהל, תודה.
        לא מיותר לציין בשלב הזה שהרבה מהדברים האלה, בפוסטים האחרונים וגם קודם (למשל בתקופת המחאה החברתית), כאן בבלוג ובמקומות אחרים, הם בעצם דברים שאשתי האחת והיחידה הסבירה (מסבירה) לי עליהם בהזדמנויות שונות (גם ישירות בהקשר לפוסטים ומאמרים שעולים כאן). מצידה היא אינה חובבת פרסום, כאן או במקומות אחרים (ובכך אני חושף אותה כאן בניגוד לדעתה) – אז אני שוב הגבר שמנצל את תבונתן של הטובות ממני… (אבל שמח להיות הערוץ של זה שמארגן את הדברים האלה לתוך "השיח"). מהצד זה די ברור שהרבה מזה לא הייתי מבין בעצמי, ולא פעם נדרש לא מעט כאב ומאמץ מצידה כדי שאני אבין.

  6. נועם א"ס Says:

    אה! וחג התחפשות שמח לכולן!

  7. סמולן Says:

    לאחר תגובתו המרתקת של נועם, חבל לקלקל. אבל נראה לי שבכל זאת, אולי כדאי. נדמה לי שאפשר לומר שעוז גורה לא בדיוק כותב כגבר, אלא כהומו.

    כלומר: יכול להיות בהחלט שעוז גורה הוא גבר קטן וחלש, שנתקל כל הזמן בפרטנרים גדולים וחזקים ממנו. יכול להיות שהמצב הזה לא מעורר בו שום חשש ייחודי ולא קונקרטי. אבל זו לא חוויה של "גבר" כללי, אלא של גבר הומו. גברים הטרואים, או הטרו-נורמטיבים, חווים את העניין הזה אחרת. לעתים קרובות, התגובה שלהם לעצם קיומו של גבר שמתבונן בהם באופן שנראה להם מיני ידועה היטב: הומופוביה.

    הומופוביה היא, אם נפרק אותה ללטינית, לא יותר מאשר חרדה מגברים – על רקע מיני מובלע. לכן, הומופוביה היא פחות או יותר המקבילה הגברית (ההטרו-נורמטיבית) לחרדה הנשית מפני חושך ואונס. קשה לומר שהיא ממש לא קיימת. סביר שגברים רבים חשים משהו חרדתי לנוכח, נאמר, סמטה חשוכה מלאה בהומואים מוחצנים. אולי זה לא מאד חרדתי, אולי זה לא קורה לכולם ובוודאי לא תמיד, אבל נראה לי שלחלק מספיק גדול זה יקרה באופן די נפוץ, ומספיק חרדתי.

    כך שהטענה של עוז גורה על החיבור אל ה"גברי": היא שגויה. אולי הומואים הם מין טורף-על בתחום האלימות המינית: הם אותו מגדר שאונס את אונסי הנשים. ואולי החיבור להומואיות הוא חיבור לסוג של גבריות חזקה במיוחד, בהקשר הזה. אבל נראה לי שכל הניסוח הזה ערפדי מדי. פשוט יותר להניח שגבריות לא מבוטאת בעקרון האונס. גם לא אצל ההומואים. שהם כל דבר פרט לערפדים ואנסי-על.

    • ofrilany Says:

      אבל הומופוביה זה לא חרדה מגברים. כי הומו זה לא בלטינית אלא ביוונית,
      ὁμο,
      והמשמעות בהקשר הזה היא "זהה", בשונה מ"הטרו" שזה שונה. לפי האטימולוגיה
      שלך הומוגני זה "מסוג גברי", והומיאוסטזיס זה "מצב גברי".

      • סמולן Says:

        הממ… זה נכון תמיד ולכולם. יש משהו קונקרטי שאתה מתייחס אליו במקרה הזה ?

      • ofrilany Says:

        כי אלה פשוט שתי מלים שונות שנכתבות אותו דבר, ואתה מבלבל ביניהן. ההומו
        בהומוסקסואל בא רק מיוונית ולא מלטינית, ומשמעות המלה היא אך ורק "זהה". לכן
        המושג הומוסקסואליות מאז שנטבע מתייחס גם לנשים, ובכלל לא רק לגברים. גבר
        ביוונית זה אנדרוס. הומו בלטינית בא משורש אחר –

        A derivative of
        **dʰéǵʰōm
        * (“earth”), whence also Latin
        humus.
        Thus, same Proto-Indo-European
        root
        gave both the nouns for *man * and
        *earth
        *; compare similar semasiological development in Semitic languages: Hebrew
        אָדָם (adam, "man; soil")
        .

        This Latin *homo*- is related to *humus*, "earth" or "born" and so it is
        said to mean "earthly being" or "born of the earth" and it refers to all of
        humanity. Don't confuse this Latin *homo*- with the Greek
        *homo-*that
        means "same" or "equal".

        אז להגיד שהמושג הומוסקסואל קשור ל"גבר" זה בערך נכון כמו שהוא קשור לחומוס.

    • סמולן Says:

      הומו זה בלטינית, דומה ליוונית בגלל המקור ההודו-ארי המשותף (הומו פאבר, הומו סאקר, אד הומינם, הומו הומיני לופוס). (אבל פוביה היא מיוונית…)

      • ofrilany Says:

        כל משפט נוסף שאצה כותב חושף את הבורות שלך.

      • סמולן Says:

        אופס, התגובה נשתלה למעלה. חשפה את בורותי אפילו בלי לכתוב משפטים. אנסה שוב: יש משהו ספציפי שכתבתי, שמדגים את הטענה שלך באופן חזק במיוחד ?

      • נטליה Says:

        הומו פאבר – ההומו מלטינית, ולכן = אדם, הומוסקסואל – ההומו מיוונית (הסקסואל אכן מלטינית), ולכן = זהה. ואידך זיל גמור (קצת ארמית לסיום, לא שאני שולטת באף אחת משלוש השפות הנ"ל, ואפילו לא לגמרי בעברית!).

    • נטע Says:

      מה שאהבתי בתגובה של סמולן זה שסוף סוף קם גבר שאמר לגבר שהם לא אותו הדבר. המשך הדיאלוג עם עפרי היה בבחינת: "אני לא גבר?? אתה לא גבר!" ומשם להשוואת גדלים של בורות הדרך קצרה.
      אמשיך בקו זה ואגיד לתהל שלא קרה לי שפחדתי ללכת בלילה לבד. איכשהו היה מבחינתי אפשרי לשכון בגוף של אישה ולהזדהות עם הפאלוס. אני מאמינה שהמסורת הציונית מלאה בנשים שזו היתה אפשרות מבחינתן.

  8. סמולן Says:

    הי בנות

    הומוסקסואל היא פטנט גרמנו-אנגלי לא תקין דקדוקית (http://www.etymonline.com/index.php?term=homosexual).. הומופוביה עוד גרועה מזה: במקורה הומופוביה סימנה חרדה של הטרוסקסואלים שיזהו אותם בטעות כהומואים (וכאן אפשר לראות עד כמה התרחקנו מ"זהה"). ה"הומו" של הומופוביה היא מילה אנגלית (או עברית) שמהווה קיצור סלנג, ל"הומוסקסואל". את כל זה גיליתי עם תוכנה בשם גוגל.. ליוונים היו מילים (אחרות) להומואים, לא משנה מה, ולרומאים דווקא לא. אוף.

    לנטע: לדעתי ההבדלים בין הומואים והטרואים די פעוטים. בלי זה ההתנגדות שלי לעוז גורה לא עובדת.

    • נטליה Says:

      "לא תקין דקדוקית"? אין דבר כזה. כל שפה מורכבת מהלחמים ושאילות. מכל מקום, השימוש של הבלוק אליס במונח "מילה היברידית" רק מוכיח את הטענה שמדובר בהלחם יווני-לטיני, וכפי שרשום שם, בתיאור האטימולוגי, הומו אכן לקוח מיוונית. מלים חדשות שבאות לעולם, הן אם באופן ספונטני והן אם באופן אקדמי, מעוררות לעתים זעזוע, תדהמה או פאניקה, אבל אם הן "עובדות", הן נשארות.

      לגבי הומופוביה, הטיעון שלך רק מוכיח את הטיעון "היווני" – ה"הומו" של ההומופוביה הוא למעשה הומוסקסואל ולכן מדובר, במובן מסוים, בהומוסקסואלפוביה, ולכן אנו נותרים עם ההומו היווני. ה"זהה" מגולם כבר בתוך ההומוסקסואל. זה לא משנה שהמילה הפכה לאנגלית, עברית או אחרת. המקור הוא עדיין יווני. ליוונים היו אמנם מלים אחרות, אבל הן לא התאימו להומואים כפי שהם חווים את עצמם כיום. דייויד הלפרין מסביר זאת במאמרו "מאה שנות הומוסקסואליות".

      http://www.jstor.org/stable/465069

      • סמולן Says:

        אמשיך באפולוגטיקה: ב"לא תקין דקדוקית", כוונתי לכך שבלי מידע צד – היסטוריונים שנשבעים – אי אפשר לזהות את הריפרור ליוונית ב"הומוסקסואל".

        אבל חוץ מזה, אצלך נראה שיוונית יכולה להיות שפה גמישה (בטירוף) שמורכבת מהרכבות והחלמים שהומצאו הרבה אחרי שהיוונית האטית נעלמה כשפה דבורה (לפי המאמר ששלחת, הם גם מציינים תופעה חדשה). לעומת זאת אנגלית של היום משום מה לא יכולה אצלך להלחים ולשאול – לא בלי שתהיה מחויבת לקרוא לתוצאה הסופית יוונית". כלומר, הפסקה השניה שלך נמצאת במעין מתח עם האידיאולוגיה מהפסקה הראשונה.

      • נטליה Says:

        "שפה גמישה (בטירוף) שמורכבת מהרכבות והחלמים שהומצאו הרבה אחרי שהיוונית האטית נעלמה כשפה דבורה" – לא, שוב, המילה הומוסקסואל היא לא מילה ביוונית, רק ההומו הוא יווני, הסקסואל לא, והמילה כולה היא אנגלית, גרמנית (?), עברית ואחרת. על זה אין ויכוח. הוויכוח היה רק על המקור האטימולוגי של התחילית הומו. זה הכל. היוונית פשוט מאוד דומיננטית כשמנסים לטבוע מונחים בכל מיני קטלוגים סמי-מדעיים, וזה מה שקרה כאן, וקל מאוד להראות את זה, לפי אופי-הטקסטים המאוד מסוים שהוליד את המילה.

        לסיכום – היוונית האטית אכן מפסיקה להתחדש, ורק מספקת גוויות חנוטות לאנגלית ולעברית, והן מצידן אכן ממשיכות להתקיים, להלחים ולהשאיל. אחת מאותן גוויות חנוטות היא התחילית "הומו", לציון "זהה".

      • נטליה Says:

        להזכירך, מי שהתייחס ראשון לאותה "מחויבת לקרוא לתוצאה הסופית X", הוא אתה ("הומופוביה היא, אם נפרק אותה ללטינית, לא יותר מאשר חרדה מגברים").

      • סמולן Says:

        לא אשכח ולא אסלח. לעצמי, כמובן, כלומר לזהה-לחלוטין.

      • סמולן Says:

        לא שוכח וגם לא סולח (לעצמי, לזהה-לחלוטין). עדיין: הומופוביה היא חרדה מהומואים, והומואים הם גברים. הומופוביה היא סוג של חרדה מגברים, ולכן, וכו'.

      • נטליה Says:

        רגע, זה שאתה לא סולח לעצמך זה סוג של הודאה בטעות? האם מאחורי הסמולן מצטייר אדם (שלא לומר, homo)?

    • נטליה Says:

      עופרי לא אמר שהמילה לקוחה מתרבות יוון העתיקה, אלא שמקורה הוא יווני. ממציא המילה, פסיכולוג-מדען מודרני, רצה לעשות רושם מדעי-קטלוגי, והשאר היסטוריה.

  9. אור Says:

    בשביל אלימות, לא צריך כח פיסי. זה הפסיק להיות נכון לפני כמה מאות אלפי או מילוני שנים, עם המצאת הנשק הקר.
    סתם, לידיעה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: