"מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – קריאה בדרשה של ח"כ קלדרון

by

כשנודעו תוצאות הבחירות, והתברר ש"יש עתיד" זכתה ל-19 מנדטים, הסתמנה כניסתה של ד"ר רות קלדרון לכנסת כאחת הבשורות המסקרנות שהביאו הבחירות. הכנסת הנוכחית גדושה בעיתונאים, אבל אין בה כמעט אינטלקטואלים (אלא אם מחילים את ההגדרה על יאיר לפיד, כלומר על כל אשכנזי שיודע לשיר שיר של ביטלס באנגלית). שלמה בן עמי ויולי תמיר הלכו כבר לגן העדן של הח"כים לשעבר, ולא הותירו מורשת מזהירה במיוחד. ככלל, אינטלקטואל חדש בכנסת לא מבטיח שום דבר, אבל תמיד יש תקווה שהוא יצליח לנסח טוב יותר את המצב, להביא אמת ובהירות לתוך אחיזת העיניים של המערכת הפוליטית הישראלית.

פוטנציאלית, קלדרון הכילה את ההבטחה הזו, ואולי מכילה עדיין. מבחינת עמדותיה המוצהרות, היא שייכת לכאורה לאותו פלג שמכונה על ידי המשטרה והצבא "אנרכיסטים". היא תיארה את השתלטות המתנחלים על שייח ג'ראח כ"עוול גדול", וציינה כי " מי שהחליט על זה כנראה לא קרא מסכת גיטין" (ראו כאן, 3:22). בהזדמנות אחרת היא אמרה (7:44) –

היהדות היום זה להיות בנאדם. זה לנסות לנהל מרחב ציבורי הוגן, שמדבר על כשרות גם על כשרות של תרנגולות שכן יראו לפעמים חושך ויהיה להן על מה לעמוד, ושחיטה כשרה, ופועלים זרים שיש להם שכר מינימום ולעמוד מול כיבוש שהורג אותנו.

נניח לעובדה שהכיבוש לא כל כך הורג אותנו, אלא הורג מישהו אחר. נניח גם לזיהוי ההכרחי של "יהודי" עם כל דבר טוב. עדיין יש כאן בהירות מוסרית מסוימת – בהירות שאבדה לחלוטין כבר בנאומה הראשון ורב התהודה של קלדרון בכנסת.

קלדרון עמדה על דוכן הנואמים ודרשה בפני חברי הכנסת מן התלמוד. לכאורה – פעולה חתרנית: אשה חילונית (האמנם?) מפרשת בפני הנבחרים ממסכת כתובות. אבל תחת המעטה הזה מתחבא תוכן ריאקציונרי ורגרסיבי להחריד. למעשה, אם לא היה מדובר באשה, התוכן השמרני-לאומני של הנאום הזה היה זועק לשמיים. אבל גם כשהוא נישא על ידי חברת כנסת, שמץ החתרנות שבפעולה טובע בתוך נחשולים של סכרין ישראל-סבא ושמן זית זך. קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית.

להלן, אני מציע קריאה צמודה בנאומה הקצר של קלדרון, בניסיון להבהיר מה כל כך נורא בו.

"הספר הזה שבידיי שינה את חיי… העותק שבידי שייך לדוד גלעדי… סבו של יו"ר הסיעה שלנו, שהוזכר כאן כבר אתמול" – כבר בפתיחה אנו נתקלים בהצהרת נאמנות לדיקטטור של "יש עתיד". לא רק ליאיר לפיד כאיש ציבור, אלא למשפחת לפיד, לבית המלוכה של לפיד. יותר מכך: מתברר שמעבר לאב ולבן יש גם אב של האב, ובקרוב גם בן של הבן.

"אבי… נולד בבולגריה ועלה לארץ כבחור… גויס מיד למלחמת השחרור להגן על גוש עציון… אמי שנולדה בגרמניה… עלתה לארץ בנעוריה ופגשה את אבי בסוף המצור על ירושלים…" – השושלתיות חוזרת, הפעם בסיפור משפחתי מצחיק מרגש, שמשלב את הדוברת בסיפור העל הציוני ובמסורת מייסדי הארץ ובד בבד מגלם את קיבוץ הגלויות.

"אני מספרת כל זאת כדי לומר שגדלתי בבית יהודי מאוד, ציוני מאוד, חילוני-מסורתי-רליגיוזי" – גם חילוני, גם מסורתי, גם רליגיוזי? וכל זה "מאוד"? כדאי לשים לב גם למלה "רליגיוזי" – מושג מרשים מאוד, שממקם מיד את המשתמש בו גם במסורת המיוחסת של בובר-שלום-קורצווייל (ע"ע הון תרבותי).

"כבר כנערה הרגשתי שמשהו חסר… דבר מה בזהות הישראלית של אליק שנולד מן הים, היה חסר"  – קצת ניחוחות פוסט ציוניים לא מזיקים בתור קוסמטיקה.

"משנפגשתי לראשונה בתלמוד, והתאהבתי בו כליל… במעשיות, באנושיות והבגרות העולה מן השורות… הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי" – הו היהדות! היהדות הנפלאה! החיפוש, שתמיד מוביל בחזרה אל הבית.

"ייסדתי את עלמה… בתל אביב… ואת אלול" – בבחינת: דעו מאין באתי ולאן אני הולכת.

"התורה… היא המתנה שקיבלנו כולנו… אף אחד לא לקח מאיתנו את התלמוד… במו ידינו מסרנו אותו בימים בהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר – לבנות מדינה…" – זאת הצגה מעוותת של הדברים, כאילו בן גוריון ויתר על התלמוד כי לא היה זמן ללמוד. למעשה הציונות השקיעה משאבים עצומים בכינון תרבות, ובד בבד במחיקה והשכחה של תרבות – גם ובעיקר בעתות חירום. אבל קל יותר להתפייס עם העבר כשאומרים "פשוט לא היה להם זמן, הם היו עסוקים".

"עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו מה ששלנו. להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו..." – הון תרבותי (Capital culturel) הוא מושג ביקורתי שטבע פייר בורדייה, ומתייחס לידע המשעתק את אי השוויון החברתי. להתגאות בהון התרבותי שיש לך זה כמו להתגאות בזה שירשת דירה בבאזל, ובגלל זה אתה שווה יותר. עדיף, כמו שאומרים, לעשות זאת בפרטיות. יפה שאת קוראת למעריצייך להתענג על ההון התרבותי שלהם – אך האם זה לא מה שעשינו עד עכשיו?

"אני מבקשת לספר סיפור מהתלמוד ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה… מי שרוצה הבאתי את הטקסט, הוא יכול להתחלק, אבל רק למי שרוצה. אני אקרא בארמית בשביל המוזיקה ואחר כך בעברית בשביל… הקריאה" – כאן אני מגיעים לרגעי השיא של הנאום: הדרשה, או סיפור רב רחומי.

בנקודה זו אפשר גם לתהות, כיצד אמור להרגיש ח"כ מוסלמי או נוצרי בסיטואציה, שבה מגשימה קלדרון את מה שלא נעשה מעולם על ידי ש"ס, והופכת את הכנסת לבית כנסת.

יש לציין שסיפור רב רחומי הוא אחד הלהיטים הגדולים של דרשני היהדות הישנה והמתחדשת, המובא באינספור שיחות הדרכה לנשים חסודות, מ"מנהיגות יהודית" ועד קלדרון עצמה – היא כבר דנה בו עם משתתפים קבועים אחרים של תיקוני ליל שבועות.

"רב רחומי היה רב.. רחומי בארמית זה אהבה. רחומי מהמלה רחם. מי שיודע להכיל, לקבל לגמרי, כמו שרחם של אשה יודע להכיל את התינוק… זאת בחירה מאוד יפה למלה אהבה בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המלה רחם ובנו ממנה את המלה היסטריה"כאן מופיע בנאום המוטיב עתיק היומין של "ירושלים נגד אתונה". היהדות היא כמובן טובה יותר, נפלאה יותר, פמיניסטית יותר. כמו שאמרה פעם לימור לבנת: "אנחנו מלמדים במערכת החינוך ערכים יהודיים וערכים אוניברסאליים, אבל הערכים האוניברסאליים גם ככה מגיעים מהיהדות".

"אז הבחירה הארמית לקחת מרחם את המלה אהבה היא בחירה פמיניסטית של חז"ל" – לא הבנתי – חז"ל המציאו גם את הארמית? עד כדי כך הם היו חכמים ונפלאים?

היו"ר ח"כ יצחק וקנין: "רחם זה גם רמ"ח"
ח"כ קלדרון: "ישר כוח. אני שמחה על השותפות בדברי תורה"
(ממשיכה הלאה).

"ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים.

"היתה מצפה אשתו… עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא… בארמית שומעים את הנשימה שלה… הציפייה הזאת שכל sms וכל טלפון וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת… האשה הזאת שחיכתה כל השנה… היא מאבדת את השליטה" – פשוט אין מלים לתאר את הרגרסיוויות של הסיטואציה, שמועלית על נס בלי שמץ של ביקורתיות: האשה מחכה בבית לחסדיו של בעלה, שיואיל לגאול אותה ולהקדיש לה רגע מזמנו.

"עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מסך מפוצל" – אנחנו בכל זאת במפלגת הטלוויזיה.

"מה אני יכולה ללמוד מרב רחומי ואשתו למקום הזה ולעבודה שלי כאן" – מעניין לציין שהכול ממוקד בה, ברגע הגעתה של ח"כ קלדרון לדוכן הכנסת, ולעבודה שלה – הכול, בסופו של דבר, עניין של פנימיות

"אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – יפול. אני מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – ושוב, הכול מכוון לדעת היו"ר. השמאלנית מתנגדת הכיבוש נופלת לזרועותיו של אביר ההתנחלויות, תחת חופתו של "השוויון בנטל".

"הרבה פעמים אנחנו מרגישים האשה שמחכה והולכת לצבא ועושה את העבודה, והאחרים על הגג לומדים תורה" – אלמלא הפרשנות הזאת היתה מופרכת לחלוטין, היא היתה יכולה להיות מבריקה. כל המדרש המלבב נועד להדגים שהמיליטריזם נוסח בנט-לפיד-נתניהו זהה בעצם לנשיות! ואילו לימוד התורה הוא הגבריות הבלתי אחראית.

"אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל… שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?

"אני שואפת ליום בו משאבי המדינה יחולקו בשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים על פי איכות לימודם ולא על פי שיוכם הציבורי. שבתי המדרש… והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה..." עד עכשיו חשבנו שמפלגת יש עתיד היא מפלגה מגזרית של חילונים מבוססים. עכשיו מתברר שהיא מפלגה מגזרית של מכללת עלמא!

"ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר" – שהרי, בלי קצת תחרות אי אפשר.

ועכשיו נשאר רק להתמוגג – חיבוק עם היו"ר, ועם כל השאר.

"יש עתיד" היא לא מפלגה חילונית. היא מפלגה של מטיפים: יש בה שני רבנים, מומחית לתפילה, תלמודיסטית,  ופרשן מקרא (היו"ר). זאת בראש ובראשונה מפלגה יהודית מאוד: תנועת התעוררות יהודית, המציבה על הבמה הפוליטית סוג חדש של ציונות דתית ללא סממנים חיצוניים. מבחינה זו, יותר מאשר תוצר של המחאה החברתית, היא תוצר של גל ההתעוררות היהודי-אשכנזי שהחל אחרי רצח רבין. התיאולוגיה של "יש עתיד" כוללת תמיד מרכיב של לידה מחדש, של גילוי הדת בתוך העצמי, מחוץ למסגרות הממוסדות. היא ממקמת את הדת במרחב הפרטי, בספירה הביתית האינטימית שמזוהה עם הנשיות. לפיכך היא ראויה להיקרא: המפלגה הפרוטסטנטית הישראלית.

הייתי אומר שאסור לחשוף ילדים לחומרים האלה. אבל אני מעדיף להימנע ממקרתיזם. בכל מקרה, אחרי שראיתי את הנאום הזה, תקף אותי דחף בלתי ניתן לשליטה לשטוף את הסכרין מהפה ולצפות שוב בקליפ של גל ווליניץ, ואם אפשר – כמה פעמים ברצף.

תגים: , , , , , , ,

72 תגובות to “"מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – קריאה בדרשה של ח"כ קלדרון”

  1. Naama Katiee Says:

    הדבר הראשון שקפץ לי לראש כששמעתי את הנאום היה "ה' נתן תורה בסיני, ומסרה למשה, ומשה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים ליאיר לפיד"

  2. s.david Says:

    לעומת זאת כדברי קוהלת: "הולך הולך סובב הרוח ועל סביבותיו שב הרוח ואין חדש תחת השמש" ואין גבול לצביעות (ובמקרה זה גם לעליבות). כנסת ישראל יכולה להמשיך להתגאות בנואמי הבלים שמתחת למילותיהם הנאות מסתתרת כל החלילות וכל השקר.

  3. פועלות ברשת Says:

    מצד אחד, כן היא מדברת מתוך הפרדיגמה בה היא שבויה, מצד שני, אם אין לכותב משהו אחר להציע או להוסיף (ראה אופיר טובול) מדוע לקחת את הקוראים למסע דקונסטרוקציה זה?
    העובדה שקלדרון הצליחה ליצור נאום סוחף או שהיא חברת כנסת מטעם "יש עתיד" אינה מספקת.

  4. ada k Says:

    אני דווקא התרשמתי גם מהנאום וגם ממידת ההקשבה שהוא עורר, בכנסת ומחוצה לה. לא השתכנעתי מהביקורת שלך, ולדעתי יש בה גם אי דיוקים.

    אני אציין כאן רק אחד מהם: כשקלדרון אומרת שגבר בלי אישה הוא הומלס אבל אישה בלי גבר איננה הומלס, אני מבינה את טענתך שהיא מדירה בכך הומואים, אבל לא מקבלת את קביעתך לפיה היא מדירה ערבים, ובוודאי שאיננה מדירה רווקות. להפך.

    אגב, ראוי לזכור שבקביעתה הזאת (כמו בכמה אמירות נוספות שלה בהתייחסותה לסיפור התלמודי הזה), היא לא בהכרח מביעה את דעתה, אלא את דעתם של מחברי התלמוד, בתקופה שבה חיברו אותו. הם דיברו אל יהודים ועל יהודים, וערבים לא היו בסביבתם כלל. לא רצוי ולא הגיוני לשפוט חיבור יהודי ותיק כל כך במונחים של היום. אז נכון שלא כל חברי הכנסת יהודים – אבל מותר לרות קלדרון, בנאום הראשון בחייה שהיא נושאת בבית הנבחרים, לדבר על עצמה ועל תחומי הדעת הקרובים לליבה, ואפילו להתרגש.

    • ofrilany Says:

      היא מדירה ערבים בכל הדרשה הזאת (בכלל עוד לפני התוכן). לגבי רווקות – אוקיי, אולי לא.
      לגבי הטענה השנייה שלך – אני לא מקבל בכלל. אם היא בוחרת טקסט ומחליטה להביא אותו בנאום הבכורה שלה, כנראה שהוא מבטא את דעתה – במיוחד אם היא משבחת ומהללת אותו כל כך הרבה. נתונה בידה גם הבחירה איך לפרש את הטקסט, והפרשנות שהיא הביאה בפועל היתה שמרנית להפליא.

      • ada k Says:

        אני לא חושבת שהטקסט "מבטא את דעתה". היא מוצאת בו קשרים לנושאים שמעסיקים אותנו היום, כפי שהיא גם מסבירה החל מהדקה ה-10:48. אין פירוש הדבר שהיא מאמצת את כל תפיסות העולם (העתיק למדי) שהוא מייצג. אשר לפרשנות שלה – אני לא רואה מה שמרני למשל בתובנה שצדקנות דתית איננה חשובה יותר מיחסים הוגנים בין בני אדם.

  5. ראובן Says:

    המילים היפות, הנִחמוּד והרטוריקה האינטלקטואלית לא ישנו את העובדה שהדת היא אותה דת והאופיום הוא אותו אופיום. רק ההמונים מתחלפים. היהדות החרדית לפחות ישרה עם עצמה ועם העולם.

  6. נטע Says:

    גברת קלדרון והאדון אילני
    גברת קלדרון בחרה באב. היא בחרה בו למרות ואולי בגלל שהוא מעולם לא חפץ בכך שמישהו כמוה יזדהה איתו. ראו זאת ואמרו: "אם הדלת פתוחה בפניה, היא פתוחה גם בפני אחרים, בתנאי שיסכימו אף הם לעבור סירוס".
    אך יש מי שאינו מוכן לתנאי ההסכם, רוצה שיקבלו אותו כמו שהוא. אדון אילני בועט באב ומצפה לקבל בחזרה חיבוק. הוא מתפלא כשזה לא מגיע לו, מקנא, כועס, מבקר. "תתבגר", אומרים לו. והוא משיב "לעולם לא!" בזעם.
    בסוף אדון אילני וגברת קלדרון נפגשים כמובן בערוץ 2.

  7. Shpeizr Simcha Says:

    ההקשר.
    אני מניח שמי שבא לנאום את נאומו הראשון מול 120 דעות ונציגי דעות מבדל עצמו מדעתם ככל שניתן ומביא ראשית את עצמו ואת דעת שלחיו מול דעותיהם של יריביו.
    לפי כך, זה קנה המידה ולא קנה המידה האבסולוטי שאליו היא נדרשת מצד מי שמנכס לעצמו את כל האמת.

  8. י.א Says:

    וצריך לומר עוד דבר – על כל יהדות האינסטנט הקיטשית הזו.

    תומס קולקה נ"י לימדנו שקיטש אינו סתם אמנות גרועה, בניגוד לאמנות גרועה, הקיטש מנסה לעשות אחר לגמרי: לעורר תגובה באמצעות המיוצג ומטענו בלבד (ילד בוכה), ולא לחדש או לעשות משהו עם אופן הייצוג. לכן קיטש לעולם יהיה שמרני מבחינת אופן הייצוג (אין קיטש אימפרסיוניסטי לפני שהאימפרסיוניזם הופך מוכר, שגור, ולכאורה לא קשה). האובייקט המיוצג הוא העיקר.

    כך גם כל ה"לימוד" הזה – אין כאן תביעה אינטלקטואלית של ממש – לא הרי "מציאת עצמי ועולמי" בטקסט כקריאה אקדמית, או לימוד בישיבה. כאן הכל הולך, החוויה היא העיקר – או ליתר דיוק ערכו של עצם העיסוק בטקסט "שלנו". מה באמת אומר הטקסט, מהו עולם הערכים שהוא משקף, מה ערכו האינטלקטואלי – או ליתר דיוק ערכם של חלקים אלו או אחרים ממנו – לא באמת משנה. מדרשנו עוד ירעים – אנחנו כאן!

    (הצד השני של מטבע הביקורת הסוציולוגית של האומנות המתעקשת על כך החוויה של הצופה – כל צופה – היא-היא אמת המידה לקביעת משמעות היצירה?)

  9. יסמין Says:

    בעיקר בעיקר, זה היה כל כך מלא התרפסות, בדיוק אותה התבטלות עצמית שהביאה את בן גוריון למסור את המשמורת על הדת לדתיים בזמן ש"אנחנו כבר נבנה פה את המדינה", כל כך מלא רצון למצוא חן ולקבל אישור מהם ש"גם אנחנו יכולים/יכולות", וכל כך מלא שביעות רצון עצמית, בלי להגיד בעצם כלום.
    אגב נשמט מהניתוח שלך משפט המחץ "התחנכתי, כמו בני דורי, בחינוך הממלכתי ברוח מהתנ"ך לפלמ"ח". ואידך זיל גמור, או בעברית, איי רסט מיי קייס.

  10. יוחאי גרינפלד Says:

    לכבוד Ofrilany –
    קראתי את דבריך בעיון ובסבלנות.
    לצערי, מצאתי מעט מאוד דברי טעם והרבה מאוד ציניות מחרבת.
    נראה שלקחת הרבה ציטוטים של ח"כ קלדרון ופשוט עשית אותם לקלס – קצת כמו שעושים ב"מצב האומה".
    אני חושב שחריפותך הגיעה לשיאה בדברי הביקורת המושחזים והלגיטימיים בעיני על ההתעוררות של הציבור היהודי-אשכנזי. הבחנה זו שלך חדה ביותר, ונראה גם שדעתך אינה עולה בקנה אחד עם תנועת ההתעוררות הזו שדיברת עליה.
    לבד מהפיסקה הנ"ל, אני חושב שדבריך מסתכמים בציניות שאינה ראויה להיחשב כביקורת; היא נוטפת ארס, ואינה קוראת תיגר אינטלקטואלי על דבריה של ח"כ קלדרון או על המפלגה שלה – רק משמיצה.

    • דרור BDS Says:

      "נראה שלקחת הרבה ציטוטים של ח"כ קלדרון ופשוט עשית אותם לקלס".
      כשמתייחסים לפשט ולא לדרש אי אפשר לזהות את הביקורת ואת קריאת התיגר האינטלקטואלית. אלא שכאן מדובר בפירוש דרש בדרשה לכאורה, סיפור שאינו אלא פרופגנדה ציונית.

      "סיפור אינו סוגיא בגמרא" – כך עגנון בספרו עד הנה. גם קלדרון יודעת זאת, ומדגישה כי היא מבקשת לספר סיפור מהתלמוד ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה…". גם עפרי אילני יודע זאת, ולכן דבריו "כאן אני מגיעים לרגעי השיא של הנאום: הדרשה, או סיפור רב רחומי", הינם ביקורת על רתימתה של הדת היהודית (במקרה זה הדרשה לכאורה) למעשה המרכבה הציוני (סיפור רב תחומי) ולערבוב המכוון ביניהם למען אינטרסים צרים – שמירת ההגמוניה הניאו-אשכנזית. קריאת האתגר האינטלקטואלית נמצאת כמובן בכותרת המתכתבת עם כל אחד מהציטוטים ושיאה אינה בדברי הביקורת המושחזים על ההתעוררות של הציבור היהודי-אשכנזי אלא ברתימת הכותרת על מנת להדגיש את רתימתה של התעוררות זאת לפורענות הציונית למען קידום אינטרסים צרים – ממון ושררה של אותם ניאו-אשכנזים, או במילותיה של קלדרון: "אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – יפול. אני מתחברת לדבריך, ח"כ בנט".

      עדי אופיר לא מופתע. בספרו 'עבודת ההווה' הוא מנסה (כך בהקדמה) וכמובן מצליח (כך אני) "לאתר ממד תיאולוגי של השיח היהודי-ישראלי הרווח. ממד תיאולוגי, מפני שמדובר בעקבות נוכחותו של האל, או בתחליפיו, בווריאציות על רעיון הבחירה, באופנים ובזירות חדשות של התגלות, בסימני קדושה ובצורות חדשות של איקונוקלסטיקה וכפירה בעיקר".
      אופיר מצביע על "אפקט אחד מכריע של אותה סכמה תיאולוגית: הפגיעה האנושה ביכולתם של יהודים לזהות לא-יהודים כקרבנות, בעיקר מאז שהפכו לרוב בארצם והם עצמם נעשו למחוללי העוול". (וראה את דברי הביקורת של אילני: "הכיבוש לא כל כך הורג אותנו, אלא הורג מישהו אחר").

      הנה דברים שלא תוכל לקרוא בפרשנותו העלובה של הפרשן העלוב יוסי ורטר: "החיבור [בין בנט ללפיד] שנוצר כך, לא תמיד באופן מכוון, בין האידאולוגיה של הכיבוש לממד התיאולוגי בשיח היהודי-ישראלי חושף אמת כפולה: האידאולוגיה איננה רק פרי ביאושים של אותה תאונה כביכול שאירעה למדינת ישראל ב1967 – היא ניזונה מתצורת שיח יהודית ותיקה מאד ויציבה מאד הקובעת ומגבילה אופקים של מחשבה, אמונה ואפשרויות פעולה; ואילו המוטיבים התיאולוגיים בשיח היהודי-ישראלי אינם רק שאריות מן העבר היהודי הרחוק שטרם התמוססו בתהליכי החילון אלא מנגנון רב עוצמה בכינון יחסי הכוח בין יהודים לפלסטינים ובין קבוצות שונות בתוך החברה היהודית.
      התשתית התיאולוגית שבה מדובר היא תשתית השיח הרווח של הלאומיות היהודית-ישראלית, ולפיכך שותפים בו רוב החילוניים ורוב הדתיים מקרב היהודים-ישראלים. […] שני הצדדים אינם מכירים בדרך כלל בעוצמתו של השיח הקושר אותם יחד… ואינם רואים איך המחלוקות עצמן מתפקדות כמנגנון אידאולוגי במסגרת פרויקט מדינתי-קולוניאליסטי משותף, ששני הצדדים חבוקים בו ככלים נבדלים אך שלובים".
      (מתוך: עבודת ההווה, הקיבוץ המאוחד 2001, עמ' 8-9)

      כפי שציינתי בתגובתי לפוסט אחר בו כונה לפיד בתואר ליצן ע"י אילני (וזו בהחלט קריאת תיגר אינטלקטואלית לכל הליצנים שהצביעו בעבורו), לפיד וחבורתו נבחרו בקפידה ע"י בעלי אינטרסים צרים. (ראה למשל: "מי אנשי העסקים, בכירי התקשורת והפוליטיקאים הקשורים ליאיר לפיד"? – שוקי שדה, דה-מרקר; "הכירו את האיש [הלל קוברינסקי] שיאיר לפיד חייב לו 19 מנדטים" – שוקי שדה). אלה יודעים היטב כי סיפור אינו סוגיה בגמרא ובוודאי לא מופתעים מבחירת הכותרת (בהנחה שהם מכירים בכשרונו של אילני לבחור כותרות המהוות קריאת אתגר אינטלקטואלית לפורענות הציונית החל מראשיתה ועד לסופה הוודאי – סופו של רב רחומי).

      • דרור BDS Says:

        אנשי העסקים מאחורי חוק המשילות
        בכירים במשק החברים ב"פורום לייצוב הממשל" שלחו מכתב תמיכה לחברי הכנסת המקדמים 
את חוק המשילות

        כמה ימים לאחר שאושר החוק בקריאה ראשונה בכנסת בשבוע שעבר, קיבל הופמן [יש עתיד] מכתב שעליו חתומים כמה מאנשי העסקים הידועים במשק: בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי נוחי דנקנר, מנכ”ל סלקום לשעבר עמוס שפירא, מיכאל שטראוס, איתן רף יוצא בנק לאומי, יוסי רוזן, דן פרופר מאסם, גליה אלבין, אורי דורי, שלמה זוהר, אלון פנקס, ארז מלצר, דב לאוטמן, ענת לוין, הרצל חבס, מאיר ברק, אברהם ביגר, יהודית ברוניצקי ומנחם עינן.

        כל אלה הם רק חלק מרשימה ארוכה החתומה על המכתב, שבו מבקשים חברי הגוף המתקרא “הפורום לייצוב הממשל”, המשתייך ל”מרכז להעצמת האזרח” לחזק את ידיו של הופמן. כפי שמצטייר מן המכתב, הפורום – המאגד אנשי עסקים בכירים עם ראשי רשויות, אקדמאים ואנשי תקשורת – רואה את עצמו כגורם מרכזי בשינוי החוק ואת הפוליטיקאים שהעבירו אותו שותפים ראויים.

        הפורום לייצוב הממשל הוא גוף המשתייך ל”מרכז הישראלי להעצמת האזרח”, שהקים איש העסקים יצחק נזריאן – מיליארדר יהודי בשנות ה–80 לחייו, שעשה את הונו בארה”ב. כמו ישראלים רבים שעזבו את המדינה והצליחו בעסקים מחוץ לישראל, נזריאן שואף לשפר את מראה פניה של החברה הישראלית – למרות המרחק שלו ממנה.

        “הפורום הוקם ב–2008 ושם לו למטרה לחזק את המשילות בישראל”, אמר אתמול יו”ר הפורום, שרגא ברוש. …איך אפשר לנהל חברה עסקית ככה? איך אפשר לנהל ככה מדינה?”, אומר ברוש.
        http://www.haaretz.co.il/1.2090306

        אחמדינג'ד: "אני מיידע אתכם, ואלוהים עדי, שסופה הרסנית עושה דרכה לעקור את בסיס הציונות". מתחבר לדבריך, חה"כ אחמדינג'ד.

  11. josef Says:

    בתוך השטף של הביקורת הצינית והנוקדנית, המנוסחת כהלכה ומדקדקת אף ואולי
    בעיקר בקטנות, ניכרת בעיקר האכזבה מהשמאלנית שערקה למחנה שכנגד. מהקבוצה
    האובססיבית למרירות, לקבוצה ששואפת לעשות משהו, גם אם לשם כך יש לעטוף
    מסרים בסכרין.
    מה שכן הפריע גם לי בדבריה של קלדרון, הוא אימוץ התלמוד למגזר הפרטי שלה
    – הקריאה הפמיניסטית-חילונית. אכן, יש להשאיר אותו גם לאלו שאינם "כל
    ישראל" ואפילו לא "אזרחי ישראל" – מגמות כאלו קיימות בהחלט במדינות
    רחוקות ואף קרובות – וכן, גם לאלו מבין החרדים שחשקה נפשם בו. על כך
    כתבתי כאן: http://wp.me/p1ized-9j.
    בסופו של דבר, כבר אמרה סבתא שלי: כל דרשן דורש לעצמו, מלבדי, שאני דורש לעצמי.

  12. אמיר Says:

    דווקא במפלגות הערביות לא חסר אינטלקטואלים עם תובנות מרתקות, את חלקם אפשר אפילו לקרוא בעברית. נראה שגם הכותב לוקה בעיוורון כשזה מגיע ללא-יהודים.

  13. קלאוס Says:

    טקסט חביב וחזק. אם כי יש פה המון טרחנות מעצבנת סביב שני עניינים:
    א. אוקיי, זו מדינה עם 2.5 מיליון מתוך 7 שאינם יהודים. אבל אי אפשר לדבר רבע שעה על העניין שלנו כפאקינג מדינה יהודית? אסור? היא הייתה חייבת לזיין ת'מוח גם עם רעיונות מהקוראן כדי שתהיו מבסוטים?
    ב.מדובר בנאום הפתיחה של רות קלדרון. הם מדברת על עצמה, על הרעיונות שלה והקטע שלה בחיים. זה גם מה שעושים הח"כים האחרים. זה בסדר גמור שהיא מציגה את עצמה ואת הישגיה ואת החזון שלה למדינה טובה יותר. זה מה שכולם עשו.

    • מיכאל Says:

      בתוך בליל התגובות הפסוודו אינטלקטואליות שמסביב התגובה שלך כל כך נכונה (ומצחיקה). איך הייתה אומרת רות, יישר כוייח.

  14. אירית גבעול Says:

    הנאום שלה היה שונה מכל נאום שננאם בכנסת בעשורים האחרונים. הוא היה הכרזת שותפות בקניין רוחני חשוב של עם ישראל. ד"ר קלדרון לא חייבת לייצג בנאום שלה אף-אחד זולת עצמה ותפיסת עולמה. הפוסלים דלעיל, שמצאו בו הדרה ו/או התרפסות, במומיהם הם פוסלים. יש לשער, שלו היה ח"כ אחר (נאמר, הומוסקסואל לו שימשה לאחרונה ד"ר קלדרון כרבה בחתונתו) היה קורא מיצירה המבטאת את הקורפוס התרבותי ממנו הוא שואב, היה זוכה לאותה ביקורת – פשוט מסקטור אחר.

  15. קלאוס Says:

    וג, קלדרון אמרה חלק מהדברים בחצי חיוך של מליצה, ולא ברצינות. הארמית וההומלס – אז זה. יצאת פוץ חסר חוש הומור. הנה שפע של היגדים באותו סגנון מפי שותפה לבית המדרש, הרב דב זינגר (באדיבות ויקציטוט):
    "פעם אמר לי מישהו שיש לו בעיה ביראת שמים. אמרתי לו: "בעיה בראית שמים? אז מה הבעיה, תראה שמים.""
    "עבריין – היינו אחד שחי לפי עברו."
    "ההפך מאדם 'לחוץ' זה אדם 'לפנים'."
    "צריך בימינו להעביר את הבר־מצווה לגיל שמונה עשרה."
    "החברה במקומות אחרים דומה לשיח נוי, כל פעם שאחד מן הענפים צומח ובולט מעץ החוצה, מיד החברה מחייבת אותו להתכסח ולהידמות לכולם."
    "הבִכֶבוש משחית."
    "נחת רוח – כלומר שאנו צריכים שהרוח של הקב"ה תנחת."
    "מוסד ,בחילוף אותיות סדום."
    "מו-סד, דהיינו בתוך הסד…
    "הייטק – I take – היינו תרבות של לקיחה – I take."
    "דוס בחילוף אותיות – סוד."
    "יש אנשים שיש להם 'דוסלקציה' – היינו ליקוי ב'דוסיות' שלהם."
    "כבר כמה פעמים הצעתי לקב"ה לקחת מהאנושות את הבחירה החופשית שלה – וברוך השם הוא לא הקשיב לי."
    "אוטיזם – כשאדם כל הזמן חושב על עצמו – 'אותי, אותי'."
    "לנכס" – לשון נאכס"
    "Yes we can זה בעצם כן כן כן בשלוש שפות."
    "כולנו חולי נפש." ~ כהקדמה ל"שמונה פרקים לרמב"ם"
    "בגמ' מצוין שהורי ה'בן סורר ומורה' חייבים להיות דומים אחד לשני לגמרי (אותו קול, גובה ועוד). להורים כאלה אין פלא שיצא בן סורר ומורה."
    "הכנרת מקבלת מים אך גם נותנת ולכן היא מפיקה מים מתוקים, לעומת זה, אם רק מקבלים מתנוונים ומתים, זו הסיבה שים המלח שרק מקבל בלי לתת נקרא 'ים המוות'."
    "יש שני סוגי אנשים: יש אנשים שתמיד אומרים אותו דבר, ויש אנשים שלא אומרים כלום" (אצל הסוג הראשון – נשמתם מתגלה בדיבור)
    "השמר לך Pen…" ~ צריך אדם שתמיד יהיה עט בכיסו.
    "All we need is Love = לאו."
    "אנחנו נוער הגמרות" (שיחה לתלמידי ישיבת מקור חיים).
    יש שני סוגים של אנשים, יש את אלה המתרכזים בעשיה (ה-do) כמו דודו, ויש את אלה שהם מתרכזים בהוויה(ה-be) כמו ביבי, ויש את אלה שעושים את שניהם כמוני-דובי (do+be)
    כשחיה בגן חיות היא צריכה להגיד "גם זו (zoo) לטובה.
    גיל ההתבגרות נדחה כעת לגיל 28
    כשאנשים רוצים כסף זה בגלל שיש להם באמת כיסופים למשהו יותר עליון.
    תסכול =t school (בית ספר)

  16. רן Says:

    אני לא יכול להשתחרר מהמופרכות של הפוסט הכל כך מתנשא הזה ומכמה הוא מגחיך את השמאלנות הכמעט אוטומטית שאת – במודע או לא – מייצגת. טקסט מביך, שמייצג בעיניי את השמאל הישראלי במירעו, זה שמייצר אנטגוניזם על מזבח אמבטיית הצדק האינסופי שהוא כה אוהב לרחוץ בה.
    ניתוח טקסטואלי, מנוכר, פסאודו אנליטי, של אישה שהצליחה לייצר הרבה אותנטיות וחום אנושי על הדוכן – מה שגרם לטקסט שלה להשמע אמין, מלא אמפתיה, וגם אם פה ושם היו בו כשלים לשוניים – היה בו את מה שהטקסט שלך חסר בכמויות אסטרונומיות, חמלה.

    • maya Says:

      תודה רן, כתבת יפה את רחשי ליבי. מיה

    • ראם Says:

      קראתי את הפוסט ולקח לי המון זמן להחליט איזו תגובה לכתוב.
      גם אני, כמו כל עמישראל בערך, צפיתי בנאום והפיד שלי הוצף בשיתופים מהללים שלו. והאמת היא שגם בעיניי הוא מצא חן, ואני לא מוצא שום סיבה להתנצל על כך (ותכף אפרט גם מה מצא חן בעיניי).
      ההרגשה הראשונה שלי מהקריאה הייתה שיש כאן שמאלנות על אוטומט; איזה מין רצון כזה להישמע רדיקאלי, לצאת נגד הזרם בשם היציאה נגד הזרם ורק אח"כ לנסות לחפש את הבעיות והפגמים. לצערי, אני עדיין מרגיש שזו הייתה חלק ממטרת הכתיבה של הפוסט, אפילו שאני בכל זאת חושב שיש כאן עוד משהו, שאולי רצוי לומר אותו ולכן טוב שנאמר.
      אני אתחיל ממה שלא מעניין אותי בכלל להתייחס אליו. הכוונה להתבטאויות מזלזלות כמו:
      ""הספר הזה שבידיי שינה את חיי… העותק שבידי שייך לדוד גלעדי… סבו של יו"ר הסיעה שלנו, שהוזכר כאן כבר אתמול" – כבר בפתיחה אנו נתקלים בהצהרת נאמנות לדיקטטור של "יש עתיד". לא רק ליאיר לפיד כאיש ציבור, אלא למשפחת לפיד, לבית המלוכה של לפיד. יותר מכך: מתברר שמעבר לאב ולבן יש גם אב של האב, ובקרוב גם בן של הבן."

      ""אז הבחירה הארמית לקחת מרחם את המלה אהבה היא בחירה פמיניסטית של חז"ל" – לא הבנתי – חז"ל המציאו גם את הארמית? עד כדי כך הם היו חכמים ונפלאים?"

      וכן: ""אני שואפת ליום בו משאבי המדינה יחולקו בשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים על פי איכות לימודם ולא על פי שיוכם הציבורי. שבתי המדרש… והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה…" – עד עכשיו חשבנו שמפלגת יש עתיד היא מפלגה מגזרית של חילונים מבוססים. עכשיו מתברר שהיא מפלגה מגזרית של מכללת עלמא!"

      "יש לציין שסיפור רב רחומי הוא אחד הלהיטים הגדולים של דרשני היהדות הישנה והמתחדשת, המובא באינספור שיחות הדרכה לנשים חסודות, מ"מנהיגות יהודית" ועד קלדרון עצמה – היא כבר דנה בו עם משתתפים קבועים אחרים של תיקוני ליל שבועות."

      ""ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר" – שהרי, בלי קצת תחרות אי אפשר."

      הדברים האלה הם לא רציניים וחבל שאשחית עליהם את זמני. בעיניי הם גם מפריעים להגעה אל מעט האמת שיש בפוסט.

      אוקיי. אז מה מצא חן בעיניי בנאום של קלדרון? אני אגיד את מה שנדמה לי שלא נאמר כלל: הקול שלה. הקול המעט צרוד הזה, שיש בו משהו כ"כ לא תקשורתי, כ"כ לא "עובר מסך". אני חושב שלכל הפחות זה מעיד על כך שהמקום שבו קלדרון נמצאת לא טבעי עבורה כלל וכלל, ושהיא חשה בו מעט מאוימת (אולי גם בגלל תוכן הנאום שלה). המצב הזה, של אדם שנמצא בעמדת נחיתות ולא עומד על בימת הכנסת ונואם כמנצח, אלא עומד ונואם בצנעה ובנועם – בסיטואציה הזו קלדרון שבתה את לבי.

      אני גם לא מוצא פגם בתכנו של הנאום ממש (למעט מספר נקודות מאוד מסוימות, שאגיע אליהן). קלדרון ניסתה להביע דרך אותו סיפור תלמודי כמה מן המסרים שלה ושל המפלגה שלה. מובן שהרמיזה הברורה שעולה ממנו היא כלפי המפלגות החרדיות ולא אל המפלגות הערביות, אז מה? למה צריך להתנצל כל פעם שעוסקים בתכנים יהודיים? הייתי מאוד שמח לשמוע ח"כ מוסלמי שמצטט פסוקי קוראן מעל בימת הכנסת. לצערי, לא זכור לי אירוע כזה, אבל אני לא חושב שמישהו היה מוחה נגדו על כך.
      אני מסכים שהתבטאויות כמו "אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל… שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי", הן מעט בעייתיות, והן באמת מה שצרם לי בנאום שלה. מעבר לזה, מה היה פסול בו?
      קצת (קצת הרבה) מגוחך לתקוף דווקא את קלדרון בהדרת הערבים מהחברה הישראלית, אהמ – http://www.glz.co.il/1064-11615-HE/Galatz.aspx.
      יש לא מעט גזענים בכנסת הנוכחית, קלדרון היא לא אחת מהם.

      ואני רוצה להקדיש מילה ללפיד ולמפלגתו: מאז שהודיע לפיד על כניסתו לפוליטיקה, השמאל הישראלי, בעיקר ציבור מצביעי מרצ ושמאלה, מגלה כלפיו יחס שלילי כפול: איבה מחד גיסא, והתנשאות מאידך גיסא. לאחר הבחירות היחס הזה החל להיות מופנה גם כלפי ציבור מצביעיו. לא הצבעתי ללפיד (נו, עכשיו תאמרו שאני פעיל של לפיד ושאני מתחזה. נו, שיהיה לכם בכיף), אבל היחס הזה הוא ממש נלעג בעיניי. הביקורת על לפיד הרבה פחות אינטילגנטית מלפיד עצמו, והאבסורד הוא שהיא מתייחסת אליו בהתנשאות כאל מלך הטמבלים (חפשו סרטון בנושא ביוטיוב). לא הצבעתי ללפיד כי הנושאים שעליהם הוא הלך לבחירות הם פשוט לא מאוד חשובים בעיניי (שיוויון בנטל בעיקר. מו"מ מדיני ויוקר המחייה הם לא בדיוק נחלתו הבלעדית), אבל היחס הזה הוא פשוט לא רציני. כשהוא מגיע ממי שמחזיקים מעצמם אינטיליגנטים, הוא קצת הזוי.

  17. דרול Says:

    תגיד עופרי,
    שמת לב שכבר שנה השמאל הרדיקאלי בישראל, מתנכל ליאיר לפיד ואנשיו?
    אז מה עכשיו? אתם רוצים שיתחשב בכם?
    הנבחת וגם הרוחת?

    זה בדיוק מה שאמר גל בערב האמורי על האתוס. לקבוצות ישנו מניע והמניע של מצביעי "יש עתיד" הוא לא זכויות להומואים ולא לתת הרגשה טובה לאחמד טיבי ולחנין אל זיבי.
    בוחרי "יש עתיד" שלחו את ד"ר קלדרון לכנסת כדי להכות את האויבים שלהם/ שלנו.
    מה לעשות?
    יש גם אויבים שאי אפשר להפגיז אותם, שאי אפשר לכלוא אותם ואפילו לשלוח את היס"מ לשבור להם את העצמות, קשה.
    לא נעים להודות בזה, אבל יש גם אויבים כאלו, נכון לכרגע, אי אפשר נגדם בכוח.

    אז מה שניתן לעשות זה לשלח בהם את ד"ר קלדרון, את עליזה לביא, את הרב ליפמן. הם לא נמצאים בכנסת כדי לייצג נאמנה את התל אביבים חובבי הסושי, אבל הם אמורים לשרת אותנו בכנסת, יותר טוב מסטארטאפיסט שמתמחה בקנלוני גויאבה.

    עכשיו כשזה ברור, אתה יכול לחסוך מעצמך צפיות מיותרות בהומו הפלצן ההוא. חבל על הזמן באמת.

  18. נועה מיליקובסקי-מרינברג Says:

    שלום,
    בסך הכל אני מסכימה עם הרבה מהכתוב לעיל. גם אני חשה חוסר נוחות מיודוצנטריות שמתעלמת ממי שאינו יהודי, ואני מניחה שאילו הייתי חברת כנסת לא הייתי בוחרת בנאום פתיחה כזה. אני מזדהה עם הביקורת על הצורך להשתייך לסיפור הציוני ולקולקטיב הפטריארכלי בלי שמץ של ביקורתיות. עם זאת, בקריאת הדברים עלתה בי התחושה כי חלק מהביקורת הדקונסטרוקטיבית שלך מבוסס על הנחה מראש שאין אפשרות להשתמש בטקסט ממקור דתי (יהודי) בכל מקרה, ועמה אני לא מסכימה. אין לי שום הזדהות עם 'יש עתיד' אבל לא כל רב הוא מטיף, ואני לא רואה מה יש להבהל מחוקרת תפילה. ההתייחסות ליהדות כחלק מהמרחב הפרטי, כמו שאתה מציע, היא מעניינת, ונושאת גם תקווה:אולי זה ישחרר את המרחב הציבורי.
    ולכן, למרות ההסתייגויות שלך שאני מקבלת אני רוצה להצביע על מקומות שבעיניי הפרשנות שלך היא חד ממדית ומגמדת את מה שקלדרון בכל זאת עשתה. בכל מקום שלא הערתי, סימן שאני בסך הכל מסכימה. ניסיתי להבחין בין הציטוטים לתגובות שלי באמצעות צבעים שונים, אך זה לא עבר לטופס התגובה, עמכם הסליחה על אי הבהירות.
    "משנפגשתי לראשונה בתלמוד, והתאהבתי בו כליל… במעשיות, באנושיות והבגרות העולה מן השורות… הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי" – הו היהדות! היהדות הנפלאה! החיפוש, שתמיד מוביל בחזרה אל הבית.
    קלדרון לא אמרה 'יהדות', היא אמרה תלמוד. סליחה על השאלה הגסה, אבל כמה תלמוד למדת? כי אם למדת יותר מכמה סוגיות ייצוגיות, אולי נתקלת בכך שהתלמוד הוא טקסט קשה, מסובך, מאתגר אינטלקטואלית ונפשית, הזוי, נוירוטי, אובססיבי, ועשיר בצורה בלתי רגילה במגוון צורות הביטוי שקיימות בו. יש בו גם סיפורים מרגשים ותובנות על טבע האדם.
    סליחה, אני יודעת שאחשב כקרתנית, אבל בעיניי הוא אחד הטקסטים המדהימים שקיימים בעולם (כן, בעולם!).
    בין החקירות ההלכתיות שיש בו (וזה הרבה ממה שיש בו) יש בו גם הרבה אמירות חתרניות על היהדות, על חז"ח עצמם, על אבות האומה המקראיים ועל אלוהים.
    "אני מבקשת לספר סיפור מהתלמוד ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה… מי שרוצה הבאתי את הטקסט, הוא יכול להתחלק, אבל רק למי שרוצה. אני אקרא בארמית בשביל המוזיקה ואחר כך בעברית בשביל… הקריאה" – כאן אני מגיעים לרגעי השיא של הנאום: הדרשה, או סיפור רב רחומי.
    בנקודה זו אפשר גם לתהות, כיצד אמור להרגיש ח"כ מוסלמי או נוצרי בסיטואציה, שבה מגשימה קלדרון את מה שלא נעשה מעולם על ידי ש"ס, והופכת את הכנסת לבית כנסת.
    למה ההנחה היא שהמוסלמי/ת או הנוצרי/ת ירגישו לא בנוח? למה אי אפשר לחשוב שזה אולי יכול גם לסקרן ולהעשיר אם מביאים טקסטים מעולמות אחרים שלא נכנסים בדרך כלל לכנסת? אחרי הכל דת אינה לאום, ולבית הכנסת כולם מוזמנים.
    ואם תקריא מישהי (או מישהו) מעל דוכן הנואמים קטע מהברית החדשה או מהקוראן (חזון אחרית הימים), זה גם לא טוב? הבעיה היא עקרונית עם טקסט 'דתי' או שזה בגלל שעקרון השוויון כאן יתקשה להתקיים?
    יש לציין שסיפור רב רחומי הוא אחד הלהיטים הגדולים של דרשני היהדות הישנה והמתחדשת, המובא באינספור שיחות הדרכה לנשים חסודות, מ"מנהיגות יהודית" ועד קלדרון עצמה – היא כבר דנה בו עם משתתפים קבועים אחרים של תיקוני ליל שבועות.
    אז מה?
    "רב רחומי היה רב.. רחומי בארמית זה אהבה. רחומי מהמלה רחם. מי שיודע להכיל, לקבל לגמרי, כמו שרחם של אשה יודע להכיל את התינוק… זאת בחירה מאוד יפה למלה אהבה בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המלה רחם ובנו ממנה את המלה היסטריה" – כאן מופיע בנאום המוטיב עתיק היומין של "ירושלים נגד אתונה". היהדות היא כמובן טובה יותר, נפלאה יותר, פמיניסטית יותר. כמו שאמרה פעם לימור לבנת: "אנחנו מלמדים במערכת החינוך ערכים יהודיים וערכים אוניברסאליים, אבל הערכים האוניברסאליים גם ככה מגיעים מהיהדות".
    אכן, מתאים לעשות הבחנה בין שפות שמיות ליוונית.
    "אז הבחירה הארמית לקחת מרחם את המלה אהבה היא בחירה פמיניסטית של חז"ל" – לא הבנתי – חז"ל המציאו גם את הארמית? עד כדי כך הם היו חכמים ונפלאים?
    אתה צודק ופדיחה לקלדרון.
    היו"ר ח"כ יצחק וקנין: "רחם זה גם רמ"ח"
    ח"כ קלדרון: "ישר כוח. אני שמחה על השותפות בדברי תורה"(ממשיכה הלאה).
    וקנין כאן משחק לידיה של קלדרון והיא מבינה את זה. עם כיפה שחורה הוא משתף פעולה עם דבריה מתוך האזנה ונראה שגם מתוך הנאה. לא כנציג ש"ס הוא יושב שם, אלא כאדם שאוהב לשמוע סיפור מהתלמוד. לפני שהחרדים הספיקו להתעצבן.
    "ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים. איך זה בדיוק מדיר ערבים?
    "היתה מצפה אשתו… עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא… בארמית שומעים את הנשימה שלה… הציפייה הזאת שכל sms וכל טלפון וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת… האשה הזאת שחיכתה כל השנה… היא מאבדת את השליטה" – פשוט אין מלים לתאר את הרגרסיוויות של הסיטואציה, שמועלית על נס בלי שמץ של ביקורתיות: האשה מחכה בבית לחסדיו של בעלה, שיואיל לגאול אותה ולהקדיש לה רגע מזמנו.
    על מה הסיפור הזה?? הסיפור הזה הוא אחד מאותם רגעים חתרניים בתלמוד, ואת זה קלדרון הסבירה. חז"ל וגם קלדרון מזדהים כאן עם המדוכאה, זו שנושאת בעול, ומצפה לאיזשהו יחס. הבכי שלה הורג את רב רחומי – משום שדמעתה היא זו שגורמת לשמיים (שאינם מוזכרים במפורש) להרוג את רב רחומי. כלומר, בשמיים מזדהים עם האישה. התלמוד, כאילו בניגוד לאינטרס שלו, אומר שיותר חשוב להתייחס באופן אנושי לאנשים שסביבך, לצרכיהם, מאשר ללמוד תורה (וברור שלימוד תורה הוא ערך עליון בתלמוד, טקסט המתאר לפרטי פרטים את כל ההבטים של הלימוד, את הגו ואת הבר שבו). ברור שקלדרון אינה מעלה על נס את ההמתנה לבעלה, היא מן הסתם חושבת שהיא מזעזעת, משום שברור שזה מה שהתלמוד חושב, או מי שכתב את הקטע הזה בתלמוד, כשהוא נותן פסק דין כזה לרב רחומי.
    "עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מסך מפוצל" – אנחנו בכל זאתבמפלגת הטלוויזיה.
    אבל מסך מפוצל זה כל-כך אייטיז. באמת…
    "מה אני יכולה ללמוד מרב רחומי ואשתו למקום הזה ולעבודה שלי כאן" – מעניין לציין שהכול ממוקד בה, ברגע הגעתה של ח"כ קלדרוןלדוכן הכנסת, ולעבודה שלה – הכול, בסופו של דבר, עניין של פנימיות
    אולי זה לא כל-כך גרוע שיהיו חברי כנסת שיחשבו גם על פנימיות.
    "אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – יפול. אני מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – ושוב, הכול מכוון לדעת היו"ר. השמאלנית מתנגדת הכיבוש נופלת לזרועותיו של אביר ההתנחלויות, תחת חופתו של "השוויון בנטל".
    למצוא נקודות חיבור זה לא רע. בכנסת זה קורה הרבה, וטוב שכך.
    "הרבה פעמים אנחנו מרגישים האשה שמחכה והולכת לצבא ועושה את העבודה, והאחרים על הגג לומדים תורה" – אלמלא הפרשנות הזאת היתה מופרכת לחלוטין, היא היתה יכולה להיות מבריקה. כל המדרש המלבב נועד להדגים שהמיליטריזם נוסח בנט-לפיד-נתניהו זהה בעצם לנשיות! ואילו לימוד התורה הוא הגבריות הבלתי אחראית.
    למה זה מופרך? למה אי אפשר להנות מההיפוך המפתיע הזה, שבו מה שנתפס כל-כך גברי על ידי החברה הישראלית (וגם על ידי החרדים, דרך אגב, שזוכים ליחס 'מנשה') הופך להיות נשי? אפשר להנות מהסוויטש המפתיע במחשבה של רבים.
    "אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל… שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?
    בהחלט היה ראוי.

    • דודי Says:

      תגובה יפה מאד.

    • maya Says:

      נהניתי מאוד לקרוא את תגובתך, כתוב בצורה כל כך נעימה וגם אני מסכימה עם דבריך. רק הייתי רוצה להוסיף דבר אחד, אני לא חושבת שאישה שמחכה בבית לבעלה וכמהה שישוב זה דבר מזעז. זה געגוע. זה רומנטי אפילו. זו אישה שאולי פשוט אוהבת את בעלה ומחכה שיבוא הביתה. אנושי וזה הכל. זה לא אומר שהיא חלשה או משהו כזה. או שהיא מחכה לו כל יום. זה רגע בזמן. של כמיהה. וזה יפה. כי אולי הגעגוע זה מה שחשוב.. ושוב תודה כתבת נפלא

  19. יניב Says:

    בעיניי החלק המעניין לניתוח בנאום הזה הוא דווקא החלק הלא-מתוכנן, שמשום מה דילגת עליו בניתוח המדוקדק. הרגע שלא הודבק מראש – ולכן גם אינו דביק – אלא נתפר בבלבול ובתושיה של אותו הרגע ממש. רגע של הפרעה.
    אני מתכוון לרגע, בדקה 07:00, שבו יו"ר הישיבה, חבר הכנסת הרב יצחק וקנין, נוטל את פריבילגיית המיקרופון שיש לו כיו"ר ומעיר: רחם זה גם רמ"ח. פעמיים. כי הפעם הראשונה נאמרה לא כשקלדרון עשתה אתנחתא לקחת נשימה, אלא לאחר שכבר התחילה את דבריה. ולכן היתה צריכה לעצור ולפנות אליו שיחזור על דבריו: "סליחה?" – והוא חוזר על דבריו, ומנענע את ראשו כדי להדגים את ההיפוך. "רחם זה גם רמ"ח" – זה הטקסט, והקונטקסטים והסבטקסטים רבים ומרובדים.
    ברמה המיידית, האישית, יש כאן אדם שכמו תלמיד מוצלח שיש לו הברקה להגיד, אינו מסוגל להתאפק (כפי שמתבקש ממעמדו ומתפקידו הרשמי שם): גם אני יודע! גם אני רוצה!
    ברמה קצת יותר רחבה, יש כאן רב ונציג מפלגה חרדית, שמקשיב, מעל במת הכנסת, לאישה חילונית שמפרשת דברי תלמוד באופן דידקטי משהו ומתוך עמדה של מורה ומלמדת, וגם עושה שימוש במילה פמיניזם תוך כדי.
    ואפשר לקחת את הסבטקסט גם לרמת התוכן: רחם זה גם רמ"ח – יענו, כן, כן, פמיניזם, כל האהבה באה מהרחם. אבל גם כל רמ"ח האיברים שיש לו לאדם באים מהרחם, ולמעשה, עפ"י חז"ל, רמ"ח איברים יש רק לזכר, ולנקבה – רנ"ב. ואם כבר האיברים ומקורותיהם וזכר ונקבה, אז גם כדאי לזכור שלפי סיפור הבריאה הנקבה נבראה מאיברו, כלומר מצלעו, של הזכר. אז אל תבואי לי עכשיו עם הרחם שלך. ואפשר גם פשוט יותר – רחם זה גם רמ"ח: כל מה שאת אומרת, אפשר להגיד גם הפוך.
    התגובה של קלדרון מעניינת כאן במיוחד, כי אפשר היה לחשוב על כל מיני תגובות אפשריות במתחשב במצבה, הדי-נרגש, ובמעמדה, כחברת כנסת שמופרעת על ידי היו"ר הזמני מהמפלגה שנחשבת כיריבה הישירה. קלדרון אומרת לו: "יישר כוח", וצריך להיות מצוי רק מעט בעגה של לימודי תורה כדי להבין את היפוכי הכוחות שיש כאן באישה חילונית שאומרת לרב חרדי "יישר כוח" על פרשנותו לדברי הגמרא.

    גם ההמשך מעניין – כצפוי, מייד קריאת ביניים (נדמה לי שמצד יחימוביץ') לעבר וקנין – "תהיתי מתי תפסיק להתאפק". אבל קלדרון אומרת: "אני שמחה על השותפות בדברי תורה", ווקנין מזדרז ליישר את הרושם: "אני חושב שהרעיון שהיא אומרת הוא יפה", וכל אחד מחווה בידו לעברו של השני, ומאחורי המילים וההחוויות מסתתר מאבק של שליטה סימבולית ב"הון התרבותי" ובהתענגות עליו.
    רק בשביל הרגע הזה, שווה היה לעמוד בסכריניות שלפני ובקיטשיות שאחרי.

    עם שני המטיפים הללו ובתווך המטיף והחוזה פייגלין (עוד אינטלקטואל – שמצטט בנאומו מ"הדרשה" של הזז, ואת רביניאן, שמספר בנאומו על ראיית הנולד שלו, ותוך כדי כך כמו צופה בדקות הראשונות לנאום את התפוצצות פרשת האסיר X) – אולי יהיה מעניין…

    • ofrilany Says:

      תודה, אתה צודק. זה באמת הרגע הכי מעניין בנאום ואולי בגלל זה לא יכולתי להכיל אותו בפרשנות. צריך מבחינה מסוימת לקרוא הכול מחדש ולשים את הדיאלוג הזה במוקד, כמו שעשית.
      הערה אחת: אני לא בטוח שוקנין הוא רב. לפי הדף שלו באתר הכנסת הוא מכונאי רכב.

      • יניב Says:

        עוד עניין מעניין בדיאלוג הוא שלא מדובר רק במאבק של כוחות ושליטה, אלא, לעניות דעתי ופרשנותי, גם בגישות שונות. הוא אומר: "אני חושב שהרעיון שהיא אומרת הוא יפה". היא אומרת: "אני שמחה על השותפות בדברי תורה". היא מייצרת מצג, אולי מצג-שווא, של שותפות והכלה (מישהו אמר רחם?) – בוודאי אם המצג הוא של שותפות של שוויון; הוא מחלק לה ציונים, זה בוודאי לא שוויון, וגם לא שותפות.

        ייתכן שאיננו רב. התואר "רב" הוא חמקמק מאוד. רשמית כנראה וקנין אינו רב, אבל בפי חלק מן הבריות הוא רב, כשם שקלדרון היא אולי רב בפי בריות אחרות, רק שחלקן של הסוג הראשון כנראה יותר רב.
        http://www.jdn.co.il/news/60446 כך או כך, האתר שלו בכנסת מאוד צנוע – אני לא יודע אם זו ענווה מזוייפת או לא, אבל הוא לא מכונאי רכב, אלא מורה למכונאות רכב, והוא בעיקר עסקן פוליטי, לפני שהיה ארצי, היה מקומי – בין היתר היה גם יו"ר מועצה דתית. הוא גם ח"כ חברתי למדי (יזם את חוק להגבלת תספורות) ושמאלני למדי ביחס למפלגתו (חבר ביוזמת ז'נבה).
        כמובן – גם לשמאלנותו יש גבול. נאומה של קלדרון הוא לא הנאום הראשון שבו הוא מתערב באמצע למרות שהוא יושב ראש הישיבה ולא יושב במליאה: http://www.youtube.com/watch?v=qud-FH8YWek

  20. ישראלי אמיתי Says:

    למרות שבנקודות מסויימות בניתוח שלך אכן נראה לי שאתה אץ לקטול. ובכל זאת התמונה הכללית מאד צורמת למי שהתאמץ למצוא איזה יסוד של תקוה ברשימה של לפיד שאולי חבריה עולים על ה"מנהיג" באיכותם.במיוחד צורמת התחושה כשנראה שהגב' אצה רצה להשביע את רצון הדוצ'ה ולכן היא נחמדה גם לדוצ'ה שלה וגם לחבר שלו בנט. פמיניסטי זה לא ובעייתי מאד

  21. עידו Says:

    אין הרבה מה להוסיף כאן על הניתוח המדויק. רק הערה כללית על איפיון יש עתיד בתור המפלגה הפרוטסטנטית הישראלית – פרוטסטנטי, היום, זה כבר פחות או יותר סינונימי לחילוני. או אם לדייק – אולי לא כל פרוטסטנטי הוא חילוני, אבל כל חילוני הוא פרוטסטנטי. מכיוון שהפרוטסטנטים המציאו גם את הציונות והיו הראשונים להכניס לראש היהודי את הרעיון שכדאי להם להתקפל מאירופה וללכת לארץ הקודש, הרי שיש עתיד היא האחרונה (בינתיים) בשורה ארוכה של מפלגות פרוטסטנטיות ישראליות. נכון שיש בה הרבה מאוד תיאולוגים פעילים. גם הבית היהודי במקום טוב לידה ברשימה הזאת. אולי כדאי להזכיר כאן גם את יואב שורק, התיאולוג הפרוטסטנטי המוביל בציונות הדתית היום שחותר כבר שנים לעצב תורה ארץ-ישראלית חדשה שתתנתק מהעבר הגלותי (כלומר ממה שמייצגים החרדים).

  22. יהושע Says:

    היי עפרי, בתולדות האמנות המקומית (כמו גם בקולנוע ובספרות הישראלית), נהוג לדבר על איזשהו שבר בין יהודי לישראלי. משה גרשוני, למשל, נחשב היה בזמנו פורץ דרך ביידיש, ובתפילה ובהקשרים ה"יהודיים" שהכניס לאמנות הישראלית החילונית והשזופה. אלא שהיום המשמעות הפוליטית של המהלך שלו כבר הפכה למובן-מאליו של הליכוד ביתנו: היהודי הוא עם שההגדרה שלו היא "לא ערבי" (ת"א חגגה ב-2009 את היותה העיר העברית הראשונה, למרות שגם בצפת, טבריה וירושלים נשמעה העברית. המשמעות של העיר העברית הראשונה היתה ונותרה: "העיר הלא-ערבית הראשונה", ומאז היד נטויה). כפי שגם תמליל הנאום של קלדרון, וגם הביטוי "זועבי'ז" מראים, בבחירות ניצחה מפלגה שלא נכנסה לכנסת – "עוצמה לישראל". בסך הכל הנחות היסוד שלה מקובלות פחות-או-יותר על כל המפלגות מה-שנקרא-הציוניות. במקרה של "יש עתיד" זה מראה מהו ליברליזם בנוסח ישראלי: אם אתה שונא ערבים, אתה אולי גזען, ואם אתה שונא חרדים אתה אולי אנטישמי, אבל אם אתה שונא את שניהם, אתה ליברל. הליברלים-בעיני-עצמם מוכיחים בעצמם איך בשאלות של ריבונות העם וזכויות אוניברסליות חזרנו הכי מאוחר ל-1775 ול-1788 לפני המהפכות הליברליות הגדולות.

  23. איריס חפץ Says:

    תודה, עפרי.
    ניסיתי לצלוח את הנאום של קלדרון, אבל לא התקדמתי יותר מדי. אחרי עשר שנים בגרמניה, אני יכולה להגיד לך קודם כל אינטואיטיבית כמה הנאום הזה וכל ההביטוס שסביבו הם פרוטסטנטים. אין רגש כמעט, המימיקה שלה יחסית שטוחה, הדיבור גם כן מבחינת הטון, הרוב מאוד אינטלקטואלי. וצריך להחזיק ספר ביד כהוכחה. לא היתה לי תחושה של קשר אבסטרקטי או רגשי לדברים. זו למעשה התחשבנות אינטלקטואלית: במקום בו הקתולי חוטא (נגיד בכך שזנח את אלוהים והתהולל בתענוגותיו) והולך להתוודות ולקבל איזה 50 אווה-מריה, הולכת הפרוטסטנטית קלדרון ומתחשבנת באופן אינטקלטואלי, מנסה להשיג סליחה וכפרה מהמקום החילוני, נטול הרגש, שמזכיר את המורים שלנו לתנ"ך בבית הספר. זו ההוצאה של כתבי הקודש וההכשרה התיאולוגית מהמנזרים, שהפרוטסטנטים העבירו לאוניברסיטאות ולמדינה. ואחרי שמוציאים את הרגש מהדת, אכן לא עומד יותר דבר בין שימוש הפרלמנט כבית כנסת. ממילא אין הבדל. יאללה, ללכת לחפש נפט ומאגרי גז בחסות הכנסיה הציונית ולעשות עוד קופה, כמו באמריקה. אם יש לך רכוש, הרי שאלוהים אוהב אותך. שלפחות יבוא הרווח מלהיות נוצרים טובים…

  24. עלמה Says:

    קודם כל הניתוח שלך מעניין ומעמיק, ואני מסכימה עם רובו. אבל, כמו שכבר ציין בתגובות יניב (ואני חושבת שכתבת יפה :)* יש משהו מהותי באקט של אישה- חילונית שעומדת על במה ודורשת דיברי תורה וגמרא שהוא חתרני מעין כמותו ברמה שאנחנו החילונים לא יכולים להבין בכלל, ואת הדבר הזה הניתוח שלך פיספס. יושבים שם סיעת ש"ס שמבחינתם אישה שלומדת או דורשת גמרא ותורה זה חטא מטורף כמעט כמו לראות פורנו. רמת הניכוס שלהם אל דברי תורה גבוהה פי כמה ואכזרית פי כמה מזו שמנכסת לעצמה רות קלדרון כאישה הלבנה הנאורה. ברור לי שרות קלדרון מודעת לקונטקסט של יחסי הכוחות בחברה הדתית ולכן יש משהו אמיץ וחתרני בדרשה שלה, למרות השמרנות ההגמונית שניתחת באופן מדוייק.

    • גילה Says:

      "יושבים שם סיעת ש"ס שמבחינתם אישה שלומדת או דורשת גמרא ותורה זה חטא מטורף כמעט כמו לראות פורנו."

      קצת נסחפת פה, לא? שלא לומר השמצת באופן פשוט. ממש חבל לכתוב דבר כזה סתם כי את לא מכירה או יודעת, ואני מתפלאת שאני היחידה שלא התקוממה על זה (או שהאחרים בחרו פשוט להתעלם ודי).

  25. רחל Says:

    אין צורך להגזים בתיאור "החתרנות" של הנאום. לא היה כאן פלפול תלמודי מלומד או הפגנת ידע מופלג במקורות אלא בסך הכל דרשנות בנאלית למדי על סיפור ידוע, מה שנקרא "דבר תורה" לשולחן שבת שגם קטנים ובורים יכולים להבין. העובדה שחילונים רבים רואים בנאום מעין ניצחון במגרש הלמדנות, משהו שבעטיו החרדים נכנסים לפאניקה, היא פתטית. אתר ככר השבת אינו מייצג את העולם החרדי ואין צורך להתרגש ממה שכתוב בו.

    • עלמה Says:

      רחל, אם היית קוראת את דבריי אולי גם היית עונה לעניין ולא מוציאה מההקשר. לא כתבתי שהתוכן היה חתרני, כתבתי שעצם האקט של אישה דורשת דבר תורה הוא חתרני, עד כמה שזה נשמע לך פתאטי זה המצב. זה בדיוק כמו להגיד "אני לא מבין מה כל כך חתרני באישה שהולכת להצביע בבחירות" בתקופה שבה לא הייתה זכות בחירה לנשים. על פי רוב הזרמים החרדים אין לתת לאישה ללמד או ללמוד דבר תורה, לא רק שאין אדם חייב ללמד בתו תורה, אלא שהדבר אסור: "רבי אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת" (סוטה פ"ג מ"ד). ובירושלמי נאמר משמו של רבי אליעזר: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד).

      • רחל Says:

        כמי שצמחה בציבור החרדי צר לי לבשר לך שזה פשוט לא נכון שנשים אינן לומדות או מלמדות תורה בציבור החרדי. זה היה נכון לפני מאה שנה אבל מאז התרחשה מהפכה גם בציבור החרדי והוקמו בתי ספר וסמינרים לנערות. בציבור החרדי, למעט הקבוצה של נטורי קרתא, ישנן נשים רבות הדורשות בדברי תורה. הן אמנם לא עוסקות בפלפולים תלמודיים אלא באגדות ובפרשנויות מן הסוג שנשמע בנאום בכנסת. הן עושות זאת בסמינרים לנערות וגם במפגשים של נשים וחלקן עושות זאת ברמה גבוהה למדי. נכון שהן לא דורשות בפני קהל מעורב או בפני קהל של גברים, אבל העיסוק בחומרים כאלה, כלומר באגדות מן הסוג של הנאום בכנסת, אינו מוגבל לציבור החרדי הגברי.

    • עלמה Says:

      אבל על זה מדובר הרי, על אישה שדורשת בכנסת בפני גברים, שחלקם אף רבנים. בתוך מערך יחסי הכוחות הזה העובדה שנשים לומדות בסמינרים לנערות גמרא זניחה, לעומת אישה שדורשת מול קהל גברים -חרדים- להחריד.

      • רחל Says:

        אף אחד מן החרדים בכנסת לא נפל מהכסא למול המופע החתרני, במיוחד לנוכח רמתו הלמדנית. זה אולי wishful thinking של חילונים ממפלגת יש עתיד.

      • ofrilany Says:

        כן למעשה יש נשים בלימודי יהדות כבר איזה מאה שנה פחות או יותר. נחמה ליבוביץ היא לא.

      • עלמה Says:

        ניסיתי להעיר משהו באור אחר. נראה שאין רייטינג לפיתוח הניתוח שלכם. אני באמת שמחה שיש כבר איזה מאה שנה נשים בלימודי תורה, כנראה בגלל זה בכל יום כיפור נשים עולות לדרוש מול קהל מעורב? או שלא. תודה ובהצלחה בדיון הלקוני.

      • ofrilany Says:

        אני מצטער אם ככה התרשמת. אני חושב שזה היבט חשוב, ובכל זאת כמו שכתבתי התוכן של הדרשה כל כך רגרסיווי שזה מאפיל על ההיבט הזה.

      • איריס חפץ Says:

        וגם הרעיון, עלמה, לפיו לאנשי ש"ס "שמבחינתם אישה שלומדת או דורשת גמרא ותורה זה חטא מטורף כמעט כמו לראות פורנו" הוא רעיון מוזר. בכלל כל החלוקה של דתיים וחילוניים היא לא משהו שאנשי ש"ס ומזרחים בכלל מכירים כקונצפט, אז קצת מוזר שאת כופה עליהם קונצפט שהם לא מכירים בכלל, על "חברה דתית". ועקנין הרי לא בדיוק נפל מהכיסא ולא עצם את העיניים כמעט כאילו ראה את קלדרון מתערטלת.

      • יניב Says:

        איריס, נראה לי שאת עושה רומנטיזציה ואנכרוניזציה לש"ס. כן, החלוקה הדיכוטומית של דתיות וחילונות היא עניין מערבי, אבל כך גם ש"ס היא בסופו של דבר תנועה מזרחית בתוכנה ומערבית בצורתה – מבחינה מוסדית לפחות, היא הרי צועדת בעקבות הישיבות החרדיות. עם כל הכבוד למסורתיות, החלוקה בין דתיים וחילוניים היא בהחלט משהו שאנשי ש"ס מכירים – ומקדמים – כקונצפט וכפרקטיקות. מספיק להיזכר בכמה ציטוטים של המרן יוסף על חילונים (הם לא מורים. הם חמורים).
        וקנין לא נפל מהכיסא, אבל הוא גם לא רווה נחת – גם אם תגובתו כאילו מתמוגגת (למעלה ניתחתי את ההפרעה שלו יותר בפירוט). יש כאן יחסי כוחות מעניינים בדיוק מכיוון שהמאבק הוא עדין, תת-עורי ומתרחש ברובו (עד כה) ברמה הסימבולית. בתרבות הדיון הוולגרית של הכנסת / שלנו, אם זה לא שפיכת מים או גידופים אז זה נראה כמו קונצנזוס, אבל זה לא.

        כשהנאום של קלדרון קיבל תמיכה ואהדה גורפת מקיר (פייסבוק) לקיר, זעתי בחוסר נוחות בכסאי. את אותה חוסר נוחות אני מרגיש עכשיו כשהגינויים שלו וההגחכות שלו הופכים ליותר ויותר חריפים (ראי מאמרו של רמי לבני בעין השביעית). יש משהו מאכזב ומעציב בצרות-המוחין הזו. ואני מודה שהיא מפתיעה אותי יותר כשהיא באה מצד המבקרים מאשר מצד התומכים.

      • איריס חפץ Says:

        יניב, אני לא נוטה להפריד בין צורה ותוכן. אני חושבת שרגע הולדתה של ש"ס כמפלגה תחת חסות ליטאית טומן בחובו גם תכנים וקונצפטים אשכנזים. אבל עדיין, ש"ס היא מפלגה יותר מזרחית מאשר אשכנזית. הדלק שמניע אותה והבוחרים שלה הם מזרחים. ביחסי הכוח הקיימים בישראל: לאישה אשכנזית יש יותר כוח מגבר מזרחי ובשביל זה היא לא צריכה לדרוש מדרשים. הנומער של קלדרון הוא בסך הכל more of the same. יש יותר נשים אשכנזיות באקדמיה מאשר גברים מזרחים, יש יותר נשים אשכנזיות במערכת המשפט מאשר גברים מזרחים ועכשיו יש אישה אשכנזית (ואני יודעת שאבא שלה בולגרי) שדורשת מדרשים בכנסת. מהסיבה הזו ועקנין או גברים מזרחים אחרים לא מתרגשים. המקום היחיד שיש לגברים מזרחים שליטה בו זה בית הכנסת. גם בבית רובם סמרטוטים שלא מסוגלים לפרנס את משפחותיהם. מהסיבה הזו יש לש"ס כוח. כלומר: המופע של קלדרון הוא סימפטום של אותה בעיה, שגם ש"ס היא הסימפטום שלה. אותה מחלה עם הרבה סימפטומים. אני לא מתלהבת מאף אחד מהסימפטומים האלו, אבל מוצאת אותו מעניין כדי להבין טוב יותר את המחלה. לא יותר ולא פחות…

  26. גימפל Says:

    "מתברר שמעבר לאב ולבן יש גם אב של האב, ובקרוב גם בן של הבן"
    דוד גלעדי איננו אביו של טומי לפיד אלא של אשתו, שולמית לפיד שהיא אימו של יאיר לפיד. כך שהוא הסבא של יאיר מצד האימא.
    הוא היה סופר, עיתונאי ומתרגם חשוב.

  27. התוהה הקטנה מהגליל Says:

    זה פורסם לפניך. היית יכול להיעזר במספר ארגומנטים
    http://www.thedailybeast.com/articles/2013/02/15/religion-and-state-in-ruth-calderon-s-knesset-speech.html

  28. יונתן Says:

    מלים כדורבנות.
    בכ"ז נקווה שיצא ממנה מתוק

  29. עידו Says:

    היכן שכתוב "ייסדתי את עלמה" צ"ל כמובן "ייסדתי את עלמא". סתם דגימונת קטנה ליהירות הנפוחה שבה נגוע כל הקטע, כמו שאר התגובות ההיסטריות של המגיבים מן השמאל שמשמאל למרכז הבורגני הנלעג או לשמאל הציוני הבזוי.

    בד"כ אני מחבב מאד את "ארץ האמורי" אבל הקטע האלק-מתחכם הזה הוא סימפטומטי לדפוסי ההתנהגות המוכרים של מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות שעבורם האויב הגדול מכולם היה תמיד מי שיחסית קרוב אליהם (סוציאל-דמוקרטים, טפו; ליברלים, איכסה וכו') ולכן הכי מכעיס.

  30. ע'ול Says:

    חן חן עופרי, קלדרון היא מטיפה יהודיה, היא רוצה למלא את העגלה הריקה בספרי התלמוד, ואת האמת למה לא, כך העגלה תתמלא ותנוח דעתנו ויתמלא הריק שבתוכנו. כמובן שהעגלה לא תחזיק מעמד ותתקע עמוק בבוץ. תהיתי איך אחת כמוה מתעלמת מ 25% של "לא יהודים" שחיים במדינת ישראל, אם כי היא נאמה בכנסת ישראל שהיא יהודית, אז למה אנחנו החילונים מופתעים משיעור גמרא במשכן האלוהים?, ולמה קוראים לו כנסת? לפי ויקפידיה:

    "זרח ורהפטיג שהיה מיוזמי השם אמר:
    אני מחפש בכל דרכינו ובכל חידוש חיינו המדיניים קשר עם המסורת שלנו, כי אנו מחדשים ומחיים מדינה עתיקת ימים. הפרלמנט הראשון אחרי שיבת ציון הראשונה היה הכנסת הגדולה, מספר חברי הכנסת הגדולה היה 120".

    מזכיר את השימוש של המוסלמים במילה (מג'לס אלשורא מועצת ההתייעצות) במקום פרלמנט, המקור הוא הקוראן וכל קשר בינה ובין פרלמנט הוא הזוי בהחלט, אבל זה משבר ומשברים לא יכולים לחיות הרבה.
    האם היא מדברת על "הלא יהודים" כשהיא מדברת על הנחלת תורת ישראל לכל תלמידי ישראל? האם הם חלק מישראל המיוסר והפועה אחר זהות? זה בעצם שווה להנחלת קוראן האסלאם לכל תלמידי האסלאם, לא?.איך המדינה היהודית הייתה מגיבה אם הפלסטינים בישראל היו רוצים להקים מדרסות איסלאמיות (בתי מדרש), האם גם הם היו זוכים לתקציב?. גם בעולם הערבי ישנו את תופעת "השיח'ים החדשים", צעירים יפים בלבוש חילוני בלי זקן עבות ופרצוף מעוות, שמפרשים ומפשטים את הבלי העבר של חכמי האסלאם, והקהל תמיד מוקסם, וזה עוד לא נגמר. האסלאם והיהדות ובשונה מהנצרות עוד לא נכנסו לטיפול נמרץ, היהדות הייתה במגננה כל זמן שלא נהנתה מעצמאות מדינית והאסלאם היה תמיד חלק מעריצות אכזרית שלא אפשרה שום שינוי, אולי העצמאות שזכו בה תצליח סוף סוף להסביר את מה שהן באמת, ובזה דנים בין היתר היום בכיכרות של בגדאד וקהיר, כן הלכה או לא הלכה?, תהליך מרתק כאוב ולצערי מדמם. גל חדש זה של מטיפים פרוטוסטנטים מדושני עונג ושובע לא יפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות של המדינה היהודית או מדינות ערב, בעצם הוא מתעלם מהן, מדבר אל עצמו ומאונן מול המראה.

    • ofrilany Says:

      תודה על ההערות המעניינות, נחיה ונראה…

    • s.david Says:

      הנאום הזה מבטא לא רק התרפסות, אלא גם התרפקות עצמית מדושנת עונג ולקוק עצמי. אך בעיקר כ"כ מנותק מהמציאות ומסבך האתגרים שאמורים לעמוד בפני הכנסת הבאה. ללא בושה, אולי מתוך התעלמות יהירה או מתוך תמימות, זוהי הסטת תשומת הלב מהבעיות האמתיות ואין מקומו של נאום כזה בפרלמנט מדיני. גם אם זה בחזקת נאום בכורה. אולי זה מתאים למתנ"ס.

  31. אורי Says:

    חברים יקרים, זה אינו כתב ביקורת סגור. חשיבות הטקסט הוא בתחושות שהוא מעלה, ובעיני הן מהדהדות דברים רבים שנידונו כאן. במקום לבקר את הטקסט (ואף את "הפרנויה" שבבסיס "הביקורת"), אציע להבין את התחושות האלה. אציע להתיחס אליהן במרחב הסבוך שבין סוגיות סוציו-פוליטיות מורכבות (מגדר, גייז, דת, לאומיות), ללימינאליות הגאוגרפית שנדונה כאן פעמים רבות (או אפקט "תנו להם כרטיס טיסה לאירופה").

    בעבר כתבתי על צומת רגשית-אינטלקטואלית זו, אך התקשיתי (אולי כי איני עוכר ישראל מספיק) להתמסר למרכיב בה שנראה לי אז כנקודת עוורון:
    לא נתן להמעיט בערכה של הנורמליזציה של ההומואים, כיוון שהומואים נדרשים לצאת מהארון, להלחם על זכויותיהם בחברה כמו-זרה, וכו'. הטיעונים של ברית לא קדושה בין גייז ללאומנים, כתנאי לנירמול הגייז מצד אחד, ומתן יד חופשית למכונה לסלק את שאר ה"אנטי סוציאלים" ולכפות את הציונות בכוח, מצד שני הוא טיעון שמרני ישן הנופל בקלות רבה מדי לנרטיב דתי עתיק של "הולך ופוחת הדור". במילים אחרות, להניח שזכויות הגייז (והנשים, שבעיני הן לא כה גרועות ביחס למקומות אחרים, לרבות מערב אירופה), הם "סתם", או שהם "נאוליבראלים", זה לעשות לעצמנו חיים קלים מדי. העיסוק בלימנאליות של הכאן, קצת מתחמק מההיות של הכאן, והמציאות המשתנה, שבעיני היא מעניינת, גם בהקשר של הפזורה, וגם בהקשרים אחרים. מדוע ההתעלמות מן הכאן? בפירוש כשהוא אינו רק "אסרטיביות אתנית", אלא משהו סבוך יותר? אני מפחד לטעון – אבל אולי אין ברירה לעמת עצמי עם המחשבה הזו – שאם אכן נוצר פה משהו חדש, שיש בו הזדמנויות וצורות חיים שאינם רק "פאשיסטיות", אז הפזורה היהודית או הישראלים שמבקשים "נורמאליות" אינם מוכנים לראות אותה.

    יתכן ואני נוטה להחמיר עם ההומו שנורמל, לצפות שיהיה שמח, כי מדובר בעיני בשינוי רדיקלי. אני חושב כעת שסוגיית הלימינאליות יותר עמוקה מזה. בעוד במקומות אחרים באמפריה, התוכן האנטי-סוציאלי שקדם לנורמליזציה מוקצה מחדש בצורת תנועות "גיי-שיים", קוויריות (במרחב בו אינדווידואליות מתרגמת לכוח פוליטי), או אפילו סתם זה שבארה"ב כסף שווה משהו ולכן הומו ששונא-עצמו יכול לפחות לחיות אפל ודקדנטי כשבא לו, בישראל התוכן שקדם לנורמליזציה מושלך לים.

    בהקשר, של לימינאליות וצרכנות, ללכת לראות גל ווליניץ זה ממש להתעקש לצרוך כחול לבן, ופיצוי (compensation) לכל דבר ועניין.

    החוויות של המחבר ("מתנשא" מישהו כתב) אינן מתוארות דווקא ככאלה, ואינן רק חוויות של הומואים, אבל אני בוחר להבין אותם בדרך זו, שרגישה במיוחד לשינויים בפוליטיקה הורודה, כשאלו מתרחשים בשולי האמפריה.

  32. חנה Says:

    לרחל- בתור בוגרת סמינר חרדית, אני חושבת שהגזמת בתאור לימוד תורה על ידי נשים, מורתי בסמינר ידעו לדרוש חומש ורשי וקצת מעבר ושאר סיפרי מוסר לטאים דקדקנים ומיגעים שהושפעו מהמסורת הנוצרית קתולית של אשמה אין סופית . אגדות תלמודיות כאשר הם נלמדו עברו צנזורה גברית ונועדו לחנך אותנו הבנות שנשאף לגבר תלמיד חכם וירא שמים( משעשע שבארופה שלפני המלחמה לא נמצאו בנות שהסכימו להתחתן עם תלמידי ישיבת ראדין של החפץ חיים והם נותרו רווקים מופלגים ) את הסיפור על הרב רחומי למדתי בכיתה ח ,אבל עם פרשנות כה שונה -למדנו מה דמעתה של אישה יכולה לעולל לתלמיד חכם-צערה הלא מוצדק הרג איש צדיק ,במקום לתת לו ללמוד תורה ולהנות מעולם הבא -האישה הזאת ,הקטנה" הזילה דמעה ואיבדה באחת את בעלה ואת מקומה בעולם הבא ,אוי איזו אישה טיפשה שלא נתנה לבעלה ללמוד תורה . ככה למדנו ,,התלמוד כאשר נלמד נרתם למטרה אחת להאדיר את הגבר הלמדן. . ולאיריס -בתור בוגרת סמינר חרדי "פרענקית" , כפי שכינו אותי הבנות היחסניות ,בנות ראשי הישיבה האשכנזים(אני בכלל זכיתי ללמוד בכיתתן כי אבי היה דיין ) הבנות היחסניות הללו לעגו "לפרענקיות" לאמרקאיות האשכנזיות ובנות בעלות התשובה-שכרכנו ברית איתם כנגד אותן " בנות אליטה" שצמחה לה בחסות מדינת ישראל שנתנה עדנה למוסד הישיבתי -צר לי, ש"ס היא העתק עלוב של הישיבה הלטאית שגם הוא מוסד מפוקפק שלא היה לו אח ורע בעולם היהודי -לומר על ש"ס שהיא מכירה מסורת ,זה לא להבין את הדוגמתיות הקשה של הגברים של ש"ס , לא להכיר בזלזול התהומי שלהם לנשים -חבל שלא יצא לך לשמוע את אבי הדיין ואת דבריו של חבריו -אל תעששי למקום הזה רומנטזציה .

    • Alex_F Says:

      ״המקום היחיד שיש לגברים מזרחים שליטה בו זה בית הכנסת. גם בבית רובם סמרטוטים שלא מסוגלים לפרנס את משפחותיהם. מהסיבה הזו יש לש"ס כוח.״

      ואוווו,נפלא.

  33. חנן Says:

    בסה"כ ניתוח הנאום הוא חד ונכון.
    מדובר בקריאה לא ביקורתית ובלתי אינטלקטואלית בעליל של הטקסט התלמודי. בנוסף אין בנאום שום ניסיון לדלות מסר הומניסטי אוניברסלי ממקורות היהדות (אולי כי בעומק דעתה יודעת חה"כ הטריה שאין ליהדות מסר הומניסטי חד משמעי שכזה).
    לגופו של הטקסט הנבחר יש לשים לב לעובדה שלאישה בסיפור אין חיים עצמיים משלה וכולה ציפיה לבעל האמור לגאול אותה מבדידותה. קלדרון מקבלת הנחה זאת ואינה מנסה להתעמת עימה. (נשמע דומה מאוד ל"יש עתיד" והמנהיג הכריזמטי שהכל סוגדים לו וחיים מפיו).
    הפתרון שמציע הטקסט למצוקתה של האישה אינו קבלת אחריות על חייה. גם כאן מבכרת קלדרון להתעלם מהעובדה שגאולת האישה היא רק עם מות הבעל בידי שמים. אין לפנינו שום מסר של מרד במסגרות ובפרקטיקות המקובלות. לכל היותר יש לפנינו פסילה וגינוי של הדרך בה בחר הבעל.
    נראה לי שקריאה כה סכרינית ונטולת ביקורת עצמית מעידה עד כמה רחוקה חה"כ מאינטלקטואליות ועד כמה רחוקה כל תנועת "ארון הספרים היהודי" מאינטלקטואליות.
    עם זאת עצם הציפיה שאינטלקטואלים בכנסת יתרמו מרוחב ידעותיהם ותפיסת עולמם היא מופרכת. לרוב האינטלקטואלים אין ממילא את היכולת לעמוד על טיבם של ארועים בעת התרחשותם ובודאי שלא לעצבם. גם חה"כ תמיר ובן-עמי תרמו תרומה שולית מיכולתם האינטלקטואלית לעבודה הפרלמנטרית. דווקא חברי כנסת שהיו יותר חד משמעיים ולא תמיד הכילו וקיבלו מורכבויות כמו שולמית אלוני תרמו רבות לכנסת.

  34. רחל Says:

    חנה, הרדוקציה שאת עושה לסמינרים החרדים אינה משכנעת אותי. לגייס אגדה תלמודית לצורך גיוס צבאי (תחת הסיסמה "שיוויון בנטל") הוא בעיני מהלך מקביל לגיוס אגדות למטרות אחרות. זה מה שחסר לנו, חז"לינו בשירות המיליטריזם.

  35. גילה Says:

    גם אצלי הפיד התמלא בקישורים לנאום של ח"כ קלדרון, מלאי התרגשות ושמחה. כשבסופו של דבר נשברתי וצפיתי בו, באמת נשברתי קצת. לא היו לי הכוחות לשבת ולהתמרמר על כל מה שמתיש בו בצד ההיבטים היפים הבסיסיים העולים מתוכו (אישה המספרת סיפור מהגמרא מתוך חיבור כנה).
    אבל יותר משלא היה לי כח להתמרמר, לא הבנתי איך אני היחידה שהנאום הזה לא מעורר בה תקווה אלא חשש בשל הפרשנות החופשית מידי והסאבטקסט המתבקש ממנו.

    על כן, שמחתי להתגלגל לטור הזה ולשמוע שיש גם אחרים, לאוו דווקא מהכיוון החרדי, שקובלים על לא מעט משמעויות ונגזרות העולות מהנאום.

    על הדרך גיליתי להפתעתי שאני שמאלנית בנפשי/השקפתי/איפשהו, לפחות כך נראה מעיון בתגובות בשילוב העובדה שלא התעצבנתי או נעלבתי מאף פסקה בטור. אולי הוא קצת מזלזל, אבל הייתי אומרת שגם בנאומה של קלדרון היה לא מעט זילזול מתחת לפני השטח…

  36. דודו אלהרר Says:

    יופי של דיון. ובכל זאת הערה קטנה – לכל זירה יש כללים שיש לדבוק בהם.

    לפני שדנים בהשלכות של סוגייה תלמודית, יש להקיף את הסוגייה עצמה ולנבור בכל היבט שבה. הסיפור הנדון מתומצת להפליא והחללים שבו קורצים להדיוטות לבוא ולמלא כל חלל כזה בפרי דמיון. סליחה, אין רשות כזו בעליל.

    האמוראים בגמרא לעולם לא יחלקו על התנאים שבמשנה, ואלה, לא יחלקו על המקרא. לפיכך, את כל החללים בסוגייה צריך למלא מתוך הפרשנויות עצמן בתלמוד, במשנה ובמקרא. אין רשות להמציא נתונים שלא קיימים ולבנות מהם הלכה פסוקה.

    שימו לב מה היא אומרת: "ובצד השני היה יושב על הגג, במחוזא, יושב רב רחומֵי כולו לבוש לבן ומרגיש קדוש. אתם יודעים, אחרי יום של… כמה שעות בלי אוכל, אנחנו מרגישים נורא מורמים… והוא לומד תורה על הגג עם הכוכבים ומרגיש כל-כך קרוב לשמים."

    ובכן, אין "לבן" ואין "קדוש" ואין "כוכבים" ואחרי שהיא מעידה שהרב רחומי היה בצום של כמה שעות, היינו שרוי בעיצומו של יום הכיפורים – נפלטה לה הבורות המביכה. יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם, טבע את האימרה המפורסמת – "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות."

    הסוגייה הזאת ממסכת כתובות מעלה את השאלה – מדוע מת הרב רחומי? בשביל להבין 'מדוע?' מוכרחים לדעת 'מתי' הוא מת?

    אי אפשר לבחור בדרך שרירותית קלה ולקבוע 'בעלמא' את מועד מותו. לפי קלדרון הוא מת בעיצומו של יום הכיפורים ומבחינת הגמרא לא יכולה להיות משמעות כלשהי למותו ביום הזה. בשביל לדעת מתי הוא מת צריך לחפש תמיכה וסמך ממקום אחר…

    המסקנה של ד"ר (לתלמוד!) קלדרון מוטעית מיסודה – כל החשיבות של הסיפור נעוצה במועד מיתתו שהיה לפני יום הכיפורים. רגע לפני שהיה אמור לשוב בתשובה ושיתכפרו חטאיו. רב רחומי מת ועוונותיו בידו ואינו מספיק שימחלו לו (הן אישתו בעברות שבין אדם לחברו והן בעברות שבין אדם למקום עליהם היה מבקש מחילה ביום כיפור עצמו). אולם המסר המשמעותי יותר במותו של רב רחומי בערב יום כיפור יכול להתבהר לאור דבריו של ר' יוחנן במסכת ראש השנה דף ט"ז ע"ב:

    "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה."

    רב רחומי מת לפני יום הכיפורים!!! כך שאינו נמנה עם הבינוניים התלויים ועומדים עד יום הכיפורים. דינו של רב רחומי נגזר כבר בראש השנה למיתה כדרכם של רשעים גמורים.

    רמיזה זו מחזקת את תחושת הביקורת של המדרש על רב רחומי. לא רק שהוא מנותק מהמציאות הקיימת. לא רק שבניכור זה הוא גם מחמיץ את היכולת לקיים מצוות בצורה הראויה. המדרש רומז לנו כי אורח חייו של רב רחומי הוא אורח חיים פגום, כדרכם של רשעים.

    ובשולי הדברים :

    הפרשנות היא יצירה בפני עצמה אף שהיא נסמכת על דבר וענין אותו היא מפרשת. סמכויותיה של הפרשנות התרחבו לאין ערוך במשך הדורות והפרשנים אינם מסתפקים עוד במלאכה המייגעת של הסבר, ביאור או ניתוח. הנושא אותו אמורים לפרש הופך להיות עילה לענין שלא מן הענין, מעֵין מפתח לשער עולם אחר המושלך לאחר השימוש. וּבלשון הפרשן הגדול אברהם אבן עזרא בהקדמה על התורה נאמר: "… וכל דבר שהדעת לא תַּכְחִישֶׁנוּ, כפשוטו ומשפטו נפרשנו, ונעמידנו על מתכונתו ונאמין כי ככה אמיתו, ולא נגשש קיר כְּעִוְרִים ולפי צרכנו נמשוך הדברים, ולמה נהפוך הנראים לנסתרים? ואם יש מקומות שהם באמת נֶחְבָּרִים וּשניהם נאמנים וברורים, מהם בְּגוּפוֹת וּמהם במחשבות, כְּמִלָת בָּשָׂר וְעָרְלָת לְבָבוֹת, וּבעץ הדעת סוד יִנְעַם, גם הדברים הם אמת כְּמַשְׁמָעָם."

    • האמורי Says:

      תודה רבה, מעניין מאוד.

    • נועם א"ס Says:

      תודה לדודו אלהרר. באמת מעניין.

      בשולי השוליים של הדברים, מאמר של רותם וגנר (ממקימות בתי המדרש אלול וסדר נשים, אולי בת-דמותה של רות קלדרון – אני לא מכיר את הסצנה הזאת), "בקצה השכחה" – כדאי לקרוא את כולו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3671001,00.html.

      "למשל, כשחכמים דורשים את הפסוק שתחילתו "דברי חכמים כדרבנות" הם אומרים: "ככדור של בנות, מה כדור זה מתכדר מיד ליד ואינה נופלת לארץ כך לא נפל דבר אחד מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל וגו'" (קהלת רבה, פרשה י"ב). ככדור של בנות הנדרש על "כדורבנות" הוא לא רק משחק מילים, הוא גם ביטוי ארס-פואטי רציני ומצחיק לאופן המפליא שבו חכמים מבינים את עצם מעשה המדרש, שהרי אם משהו ודאי בעניין כדור של בנות, הריהו שהכדור ייפול."

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: