הרחובות נשמטים לאט

by

תהל פרוש

"בסקר שנערך בינואר 2012 לבדיקת מידת הביטחון שחשות הנשים בישראל נמצא כי רובן חוששות עדיין לביטחונן האישי בכל הקשור לעבירות מין במקומות העבודה, במקומות הבילוי ובתוך הבתים. לפי הסקר, בו השתתפו 800 נשים מכל המגזרים בישראל, 76% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות דיווחו כי הן חיות "בחרדה מתמדת" מפני תקיפה מינית. לפי הסקר, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. בעוד שבאוכלוסייה הכללית דיווחו 16% מהנשים כי הותקפו מינית על ידי אדם זר, במגזרים השונים נרשמו שיעורים גבוהים יותר – הגבוה ביותר בקרב נשים מהמגזר הרוסי, ש-38% מהן דיווחו כי הותקפו מינית על ידי גבר זר לפחות פעם אחת בחייהן. 14% מהנשים היהודיות דיווחו בסקר כי הותקפו מינית בטרם מלאו להן 16. במרכזי הסיוע לנשים ציינו כי 30% מהפניות אליהם בשנה הן מצד מתלוננות שנפלו קורבן לעבירת מין כשהיו מתחת לגיל 12, ואולם החליטו להתלונן רק בגיל מאוחר יותר על התוקף. לדבריהם, מדי שנה מתקבלות במרכזים כ-40 אלף פניות, מחצית מהן דיווחו כי נפלו קורבן לאונס, לניסיון אונס או לאונס קבוצתי". ("הארץ", נובמבר 12)

1. הסיטואציה הבסיסית שבה ניתן לבחון את השוני בין גברים לנשים קשורה בלילה. כל גבר שרוצה לדמיין מה זה להיות אשה צריך לפני הכל לדמיין את עצמו/עצמה חוזרת בחשיכה מהעבודה, ממסיבה, מחברים וכיו"ב ופשוט הולכת ברחוב ריק, קצת חשוך, כשלפתע גבר צץ ממול והולך לעברו/ה, או חבורת גברים, או מכונית שנוהג בה גבר. הם יכולים להיות רועשים קצת ושתויים הגברים המשוערים האלה או אולי דווקא כאלה שנראים פכחים לגמרי ובכל זאת, אני רוצה לומר פה שלא משנה איך הגבר הזה נראה, בשעות מסוימות אפשרות אונס ותקיפה, הקלות שבה כל זה אפשרי, נראית סבירה. הסבירות הזאת גורמת לזה שנשים הולכות ברחוב כשהגוף שלהן קפוץ ודרוך, שהלב שלהן פועם בחרדה, כשהן מודעות לסכנה שאורבת להן ולחולשה הפיזית, לנחיתות המובנית שלהן מול מעשה אלימות. הן חשות הקלה כשהגבר עובר ולא עשה להן דבר והן יודעות שהגבר הבא שיעבור יהווה עבורן אותו מכלול של אלימות פוטנציאלית. כשהן מגיעות הביתה בשלום הרי שלא סתם הגיעו הביתה, הן הצליחו לעבור דרך שדה הקרב של הרחוב.

2010-10-body-is-a-battleground

2. הנתונים שיש לפנינו על מצבן של נשים ברורים: אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית ואחת מעשר תעבור אונס. על התדירות שבה מבוצעים מעשי אלימות נגד נשים אפשר לקבל רושם מפתיחה מקרית של אתר חדשות. כשאני כותבת את הדברים הללו אני מסתכלת במבזקים של אחד האתרים: מסופר שם על אשה שנחטפה ונעשה ניסיון לאנוס אותה (הגבר שנתפס ונשפט קיבל שנתיים וחצי מאסר!), על גברים שרקחו סמי אונס, על גברים שנתפסו סוחרים בנשים ועל גבר שרצח את אישתו. כשמצב הביטחון הפיזי של נשים מעורער כל כך מיסודו מצחיק לדבר על אפליה בשכר עבודה, על חוסר שיוויון בייצוג נשים בספירה הציבורית. אלה נראים פתאום כמו סימפטומים לבעיית הבסיס.

3. לצד המבזקים האלה על מגוון סוגי תקיפות מיניות שהתבצעו בנשים עלו באתר החדשות שפתחתי גם מבזקים על מצב הבורסה. כך קרה שכסף ואלימות נגד נשים היו החדשות היחידות, מופרדות זה מזה כאילו אין בין אלה קשר. אבל יש קשר הדוק. ידוע כי מצב כלכלי קשה הוא טריגר לאלימות גברית נגד נשים אבל נשים ככלל נחותות מגברים מבחינה כלכלית, והן חשופות יותר לפגיעה ככל שיש פחות כסף (של גברים) כדי להגן עליהן. אשה ענייה לא יכולה לקחת מונית עד פתח הבית, לא יכולה לגור בשכונות מוארות יותר ובטוחות יותר וכך הלאה. נשים כמעט תמיד חייבות גבר בתרבות שלנו כדי להיות מחוברות לכסף או כוח שייגן עליהן מפגיעה פיזית. אפשר להסביר ככה גם את הצורך הנואש להיות אשה יפה, כי היופי יכול להקנות לך הגנה של גבר מאלימות של גברים אחרים. הנתונים בכתבה של הארץ תומכים בזה: נשים רווקות וגרושות – כלומר ללא הגנתו של גבר – חשופות יותר לתקיפות.

4. אבל צריך לשים לב שגם אם הכסף מגן על האשה מהרחוב, בכל מקרה הרחוב נשמט גם מנשים עשירות – ומהבחינה הזאת כולנו חולקות את אותה מצוקה. ההגנה הגברית שנשים נדרשות לה יכולה להיראות מופרכת לאור החגיגה של זכויות האדם, השיוויון הבין מיני ושאר שקרים שנפוצים בתקשורת ההמונים, אבל זוהי המציאות. הפער הזה גורם לכך שנשים שצריכות ליווי הביתה מרגישות טיפשיות – או בגלל שאחרים גורמים להן להרגיש ככה ("מה את פוחדת, זאת הליכה של חמש דקות") או כי הן כועסות על עצמן שהן מרגישות ככה. צריך להבין, אין אשה שלא רוצה פשוט ללכת ברחוב בלי לפחד אבל אין אשה שלא צריכה להתרגל לפחד הזה, ללמוד להסתדר איתו, לייצר אסטרטגיות של החלטה מתי הוא נראה לה מוצדק ומתי לא ולקחת אחריות על כל זה במשא ומתן פנימי בודד וממושך.

barbara kruger love for sale godsavedadaism

5. כמו שכתבה הגר שיזף בפוסט החשוב שלה, אונס הוא אחד הפחדים האיומים ביותר שרובץ בבטנן של נשים. דבר שנשים אומרות לעצמן שאחריו אי אפשר לחיות. מה שקשה במשא והמתן שהזכרתי קודם הוא שעוד לפני שנאנסת את פוחדת שהאחריות לאונס תיפול עלייך. שהלכת איפה שלא היית צריכה, בזמן לא נכון, עם בגד לא נכון, ארשת פנים לא נכונה. את יודעת שיש תוקף ויש קורבן אבל משום מה את חשה שהאחריות שלא להיות קורבן בנסיבות בלתי אפשריות – כאלה שבהן השרירותיות של הגורל מפקדת על מהלך העניינים – היא שלך באופן בלעדי. יש כל מיני צורות להגבלות ש"לקיחת האחריות" הזאת מייצרת בחיי נשים. יש כאלה שלא יוצאות מהבית אחרי שעה מסוימת, שנמנעות מללכת ברחובות מסוימים, שחוצות כבישים כדי לא לעבור ליד גברים, שלא ילבשו מה שהן רוצות אם הן יודעות שתלכנה לבד, ועוד ועוד. אסור לטעות, כל אלה הן אסטרטגיות של הדרה עצמית (מופנמת) מהמרחב הציבורי, שמקטינות חיים של הנשים ובכל זאת נשים נדרשות לזה.

6. הגר כתבה שאחד הדברים שעל נשים לעשות הוא להסיר את המיסטיפיקציה של האונס, לדבר עליו, לחלוק במידע שיש לנו על אונס, לייצר מצב שבו נשים שנאנסו יכולות לדבר איפה שירצו ומתי שירצו על האונס. כלומר ליצור את ההבנה שאונס הוא משהו שקורה כאן קרוב אלינו ולפתח יכולת לדמיין גם את החיים אחריו. אני חושבת שכל זה חשוב מאוד וחסר מאוד כרגע בשיח הציבורי והפרטי. למשל, אחת הסיבות שהספר של קוטזי, חרפה, כל כך מהמם את הקוראת, טמונה בכך שהגיבורה שנאנסת על ידי שלושה גברים לא מתנהגת כמו שהיינו מצפות ממנה: היא לא מסגירה את האנסים למדינה, היא לא מבצעת הפלה, היא לא עוזבת את המקום שבו נאנסה ולשם כך היא מוכנה גם לחיות ליד אחד מהאנסים.

7. יש דברים שניתן לעשות מול הפחד ואלה חייבים להיות דברים שנשים לוקחות עליהם בעלות כי הפטריאכליות לעולם לא תעשה את זה בשבילן. דוגמה לזה אפשר למצוא בפעילות פמיניסטית אקטיבית בדרום תל אביב כמו משמרת מחאה בכל יום שישי נגד אלימות מינית והזנחת שכונות הדרום, וחלוקת תרסיסי פלפל לדיירות רחוב. עוד דוגמה היא הפרויקט הגלובלי של איב אנסלר, שהתרחש ביום חמישי ושנועד להעלות את המודעות למצב הבלתי אפשרי שנשים חיות בו ולשים את תרבות האונס על סדר היום (בישראל היו כמה יוזמות לרגל יום זה, למשל זאתזאת וזאת).

not_move8. נוסף לאלה חייבות להתבצע פעולות ארוכות טווח ושחותרות תחת מבני העומק החברתיים. למשל, לא ברור איך לא מלמדים ילדות מגיל הגן ועד סוף חייהן הגנה עצמית. עוד פעולה חיונית היא חינוך ילדות מגיל הגן לזהות מצבים של תקיפה ואלימות ודרכי התנגדות להם. האחרון חשוב במיוחד כי רבות מהתקיפות נעשות על ידי אנשים מוכרים במקומות לכאורה בטוחים, וילדות, נערות ונשים בדרך כלל איטיות לזהות תקיפות מהסוג הזה אלא רק לאחר שנעשו כבר. החניכה של נשים לזיהוי האלימות נגדן קריטית, כי לא משנה מה מקור האלימות, אם אשה צועדת ברחוב ושומעת הערות על התחת שלה או על הלבוש שלה, אם בוס בעבודה מייצר אווירה סקסיסטית או אם בן משפחה נוגע בה – נשים צריכות להכיר את הסימנים ולהיות מוכנות עם אפשרויות פעולה.

9. המצב שילדות, נערות ונשים חיות בו כרגע הוא מצב של דיכוי אינסטינקטיבי, של דיכוי אפשרויות הפעולה, של דיכוי הכרת המציאות. נסו לדמיין למשל ציפור שלא מבינה שעליה להגיב כשיש סימנים שחתול רוצה לטרוף אותה – זהו המצב של רוב הנשים בתרבות שלנו. רובנו צריכות לעבור פגיעות כדי להתחיל ללמוד מהם הסימנים ויש כאלה שעוברות פגיעות רבות מאוד עד שהן לומדות. במצב כזה זאת האחריות שלנו ללמוד ולהעביר את הידע. צריך לשים לב שגלגול האחריות על נשים זועק עוול חברתי ומייצר עוד הכבדה על מי שנתונות בתנאים טובים פחות מלכתחילה. אבל כל עוד אין לקיחת אחריות מוסדית על המצב שבו נשים נתונות – אלא להיפך, האלימות נגד נשים היא הממוסדת – אז הנטל הכלכלי של פעולות כאלה, הזמן הדרוש להן והמשאבים הפיזיים והנפשיים שהן לוקחות ייפלו כולם על נשים בחברה האזרחית.

10. מה גברים יכולים לעשות במצב כל כך קשה, שבו הם קרובים ואוהבים נשים אבל גם נמנים על המין שתוקף אותן? יש כמה דברים בסיסיים שאני חושבת עליהם, כמו להקשיב למצוקה של נשים במציאות האלימה הזאת, להכיר בה ולקבל אותה. לשים לב לשוני שבו הגבר מתנהל במרחב הציבורי לבין זה שאשה מתנהלת בו. להיות קשובים למה שאשה זקוקה לו כשהיא במרחב הציבורי, להציע משאבים של כסף, זמן וארגון לטובת תוכניות להגנה עצמית, תוכניות חינוך באוניברסיטאות, בתי ספר ובגנים וכיו"ב. לגברים יש את הפוטנציאל העצום להיות שותפים של נשים ביצירת מקום בטוח ושוויוני, והאחריות לממש אותו מוטלת עליהם.

Barbara_Kruger

דימויים: ברברה קרוגר. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

תגים: , , , , ,

31 תגובות to “הרחובות נשמטים לאט”

  1. דרול Says:

    לפחות קיבלנו סוף כל סוף, תשובה לשאלה של הארי פוטר מ"גביע האש", ששאל למה הילדות תמיד הולכות בקבוצות…
    ברצינות, נכון שהאישה היא קרבן , אבל גם הגבר הוא קרבן.
    הגבר הוא קרבן למטבוליזם שלו, שדוחק אותו באופן טיבעי, מובנה וקשיח , לעסוק בפעילות מינית לעיתים קרובות.
    זאת לא "מחשבה" , זה לא "חינוך".
    זה דחף קיומי, שבאופן תדיר, מאיים על צלילות הדעת של הגבר הנורמאלי.
    הנשים המצאורגנות, נוטות להתעלם מהצד הזה ואני לא מאשים אותן. יש להן בעיות יותר דחופות מאשר להבין לליבם של הגברים התוקפים.
    עם כל זה, זה לא אומר שאין מה לעשות.
    בבלוג שלי, בפוסט האחרון "נשל הנחש" , אני מדבר על אותה בעיה ואני מציג תרגיל שמה שהוא עושה זה להתמיר את הכוחות המינים אצל הגבר ולמעשה יוצר טוח זמן של כמה שעות טובות לפחות, שבהם הגבר לא נתון ללחצים מיניים כלל.

    כשהייתי רווק הייתי עושה אותו לפני בליינד דייטים וקוצר הצלחות מרשימות, כאשר נערות מעוצבות להפליא, היו נועצות בי מבטים המומים מתחת לעפעפיים צבועים בכבדות , בעודי מנמנם על השולחן מולן, ומחפש במבטי פרפרי לילה מסתחרחרים.

    • נטליה Says:

      אפשר להוסיף את התגובה הזאת של דרול לפוסט של תהל כהערת שוליים – הגבר מעניק פעמים רבות לתוקפנותו הסברים ביולוגיים, ככוח הורמונלי שאין לעמוד בפניו. זה, עם כל הכבוד, בולשיט. כל מי שהיה באולם הרצאות באוניברסיטת תל-אביב בסוף סמסטר ב' או תחילת סמסטר א', יודע שרבות מיושביו הן בנות המתלבשות באופן קיצי-חושפני להפליא, ורבים אחרים הם גברים, חלקם מהממים אף הם, ובכל זאת, למרות הפוטנציאל המפעים, במהלך ההרצאות לא נרשמת אף תקיפה מינית, ולא מתפתחת אורגיה המונית. איך זה? בגלל הנראוּת, אור השמש שחודר מבעד לשמשות בבוקר או אור הפלורסנט בערב. איכשהו, באופן מובהק סטטיסטית, רב התקיפות והאונסים מתבצעים כשהגבר מוצא את השטח מספיק בטוח בשביל לבצע את זממו. גבר, מרגיש לחוץ? רוצה לפרוק את האנרגיה? אנא ממך, אונן להנאתך.

      • תהל Says:

        תגובה טובה לדרול המאונן

      • Rasul Says:

        הוא לא לחלוטין טועה חוץ מזה שהוא (כמו רבים אחרים) שם הרבה יותר מדי משקל על הדחפים המיניים הגברים…

        זכר אנושי הוא החיה המסוכנת והאלימה ביותר על פני כדור הארץ, גבר הוא גם קורבן זה נכון, קורבן לאלימות הפוטנציאלית של גברים אחרים. נשים הן ברובן טרף קל יותר, ולא צריך "פטריארכיה מערכתית" כדי שגבר אלים יעדיף לתקוף נשים מאשר גברים אחרים, ולאו דווקא בגלל המיניות אלא פשוט בגלל קלות התקיפה, הרי זכר אנושי גדול יותר בממוצע, חזק יותר בממוצע וכנראה שגם הרבה יותר תוקפני בממוצע.

        מתנצל על ה"אמיתות הביולוגיות", אני יודע שבחוגים כאלה בדרך דוחים מראש כל קשר בין העובדה שבן-אדם הוא חיה להתנהגות החייתית שלו.

    • Ori Sherman Says:

      דרול, תקיפה מינית היא לא רק סקס. להפך, המרכיב של האלימות הוא מרכזי בה לא פחות ואפילו יותר מעניין המיני. התפיסה הביולגית הזו של אני קורבן לביולוגיה שלי משליכה את האחריות על הגוף לטבע או לאלוהים. התפיסה הזו גם שמה את הדחף המיני אצל הגבר. לכולנו יש דחפים, דחף למין דחף למוות ולהרס. כולנו קורבנות של המציאות. עדיין האמירה שמציגה את הגבר כ"קורבן" בסיפור הזה של תקיפה מינית היא מקוממת. והיא מדרון חלקלק להסרת אחריות.
      בנוסף התפיסה הזו של אונס כמשהו של דחף פתאומי או רגעי, שרק צריך להשהות היא גם מיתוס. רבים ממקרי האונס הם מתוכננים ומחושבים. ונעשים על ידי אנשים שמכירים את הקורבן. הסחפור הזה של דחף בלתי ניתן לשליטה הוא גם משמש הצדקה לפגיעה. לדעתי, אונס זו תוצאה ישירה של יחסי הכוח בחברה. שנותנים לגבר את האפשרות לפגוע ולברוח. ואת זה אנחנו צריכימות לשנות…

      • דרול Says:

        חבל שאתה טורח להתקומם נגד מציאות פשוטה.
        היסוד להתפרצויות מיניות ואלימות, הוא אותו יסוד שיש לו "התלבשויות" שונות ורבות.
        הפרספקטיבה המוצגת במאמר, היא פרספקטיבה נבערת ושיטחית שיכולה להיות מובנת, לכל מי שטורח להתחשב בקוצר רוח או דלות תפיסתית.
        אבל המטרה היא לא להשיב מכה תחת מכה, אלא לפתוח צוהר לעולם של אפשרויות, שבכוחן לטהר את החברה מאלימות מהסוגים ולא משנה אם היא מתוכננת או ספונטנית. אלו רק סימפטומים שמשתנים בהתאם לרקע ולנסיבות.

    • עומר Says:

      דורל, גברים כמו גורמים לי להתבייש בהיותי גבר. אתה חתיכת סמרטוט ואנס בפוטנציה. גם לנשיח יש דחפים ואני לא מוצא אותן אונסות ומטרידות. אידיוט.

      • om Says:

        אמנם באיחור של כמה ימים, אבל מאחר שהאישיות הדפוקה של דרול בטח לא השתנתה בינתיים, אז בבקשה: דרול, אפילו שלשול של אורק חולה דיזנטריה לא מסריח כמוך.

      • דרול Says:

        לנשים ישין דחפים ששונים מהותית מהדחפים של הגברים.
        אושו "ב"ההבנה העילאית" כמדומני,נכנס לעובי הקורה בנושא הזה, והוא מסביר שלאישה ישנה קיבולת גדולה פי עשרה מהגבר בכל הנוגע להכלה של אנרגיה מינית.
        מי שבוחן לעומק את ההתנהגות המינית הנורמאלית של נשים וגברים, יגיע למסקנה שאושו צודק , בלי שיזדקק לאותה הבנה עילאית, אבל ישנם כאלו, שגם הבנה תחתית אין להם.

  2. יוסי לוס Says:

    לפני שנים הכרתי אשה (לא בישראל) שסיפרה לי על אונס שעברה. זה נראה לי אז הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות לאדם אחר. יותר מרצח. לפני שנים ספורות הייתי בדרום אפריקה ונכחתי במשך כמה שעות בסדנה פוליטית בטאונשיפ שליד קייפטאון. לפתע הבחנתי בכיתוב המודפס שעל חולצתה של אחת הבחורות הצעירות ולסתי נשמטה: I was raped.

    • תהל Says:

      דרום אפריקה היא אחד המקומות הכי מסוכנים לנשים. אחד מארבעה גברים הודה שם שאנס אישה, יש שם אונס לסביות במכוון ועוד רעות חולות. מכיוון שכולנו יודעים כמה ישראל ודרום אפריקה דומות בפרקטיקה האלימה שלהן, העתיד של הנשים בישראל לא נראה בהיר במיוחד

      • דרול Says:

        דווקא שש נשותיו של הנשיא הכושי של דרום אפריקה, נהנות מביטחון ורווחה.

        האמת, שאחת מהן כבר התאבדה, אבל לא משנה, העיקר שהאפרטהייד הובס.

      • yossi Says:

        תהל, למה בדיוק את מתכוונת? הרי את יודעת שתרבות האונס בדרא"פ רווחת אצל השחורים יותר מאשר אצל הלבנים.

      • תהל Says:

        התכוונתי לזה שתרבות הכיבוש והאלימות והדיכוי בישראל מקדמת תרבות אונס

      • יוסי לוס Says:

        הערה לבעלי האתר: כדאי לאפשר שרשור תגובות גם מעבר לשתי רמות. אחרי תגובה ותגובה לתגובה אי אפשר יותר להגיב לתגובה אלא רק לזו ברמה השנייה.

  3. רוני Says:

    פוסט חשוב, אבל לוקה בסתירות מסוימות והפתרונות שאת מציעה בו הם בעייתיים במובנים מסוימים. את מדגישה כיצד האשמת הקורבן היא פרקטיקה רווחת, וגם כותבת כיצד יש לחנך נשים מגיל מאוד צעיר להגן על עצמן ולזהות סכנה ותקיפה. הקשר שנוצר בין שתי האמירות האלה, מייצר בעצמו האשמת קורבן. מדוע הנטל של להישמר מפני אונס נופל על כתפי הילדות והנשים?
    לא נגעת כמעט בכלל בדיון החשוב של חינוך בנים שיהפכו מאוחר יותר לגברים. התייחסת אמנם ל"מה גברים יכולים לעשות", אבל ציינת שהם צריכים להשקיע משאבים בתכניות להגנה עצמית של נשים, שוב, ולא בחינוכם-עצמם, ולא בחינוך גברים אחרים. ומה בנוגע לחינוך של גברים וחינוך של בנים שיהיו לימים גברים בעצמם?
    לדעתי נשים לא צריכות לעבור חינוך של זיהוי תוקף. אין כזה דבר, כמו שהגר ציינה בפוסט שלה, הרי מלמדים אותנו לא ללכת במקומות מסוימים, לא להתלבש באופן מסוים, לא להתרועע עם גברים מסוימים, וכל זה זה שקר אחד גדול. אפשר לזהות כל מיני מצבים תוקפניים בחיים ולהישמר מאינטראקציות מסוימות, אבל לרוב הנשים אין שום סיכוי לזהות אנס פוטנציאלי. את בעצמך אמרת – זה יכול להיות כל אחד, בכל מקום, וזה בא בכ"כ הרבה צורות שונות.
    חינוך צריך להיות גם לבנים וגם לבנות – חינוך מגדרי שמלמד בנות לפתח ערך עצמי ואהבה עצמית, ומלמד בנים להעריך ולאהוב נשים. חשוב גם ללמד בנים ובנות יחד, וגם בנפרד כדי לאפשר שיחים שונים.
    אני מסכימה שיש לדבר על אונס ותקיפות מיניות באופן שנפרד מהמיסטיפיקציה סביב הנושא, להרחיב את הדיון ולדבר על כך עם ילדות ונשים. עם זאת, מאוד חשוב ללמד בנים במקביל מה נחשב לתקיפה, להטרדה ולאונס גם כן.

    • תהל Says:

      היי רוני, תודה על התגובה! אני כמובן מסכימה איתך, יש צורך לחנך בנים. לא כתבתי את זה כי בפנטזיה שלי על דיון רציתי שגבר יעלה את הנקודה הזאת, שזה יהיה משהו שבא מגברים. אני חושבת שחשוב שגברים יעבירו את הידע הפמיניסטי על נשים ועל גברים אחד לשני ואלה חלק מאפשרויות הפעולה שלהם בשותפות עם נשים. עוד סיבה היא שהחינוך לבנים משני בעיניי כרגע לחינוך לבנות (ובנים) לזיהוי מצבי סכנה ותגובה להם. אני שמחה שהעלית את הנקודה הזאת כי היא חשובה בעיניי: אני לא מתכוונת לחנך בנות להתנהגויות שמצמצמות את החירות שלהן כמו "אל תלבשי X", "אל תעשי תנועות Y" או לזהות אנסים (מה זה בכלל?) – אני חושבת שזה עולה ברור וחד ממה שכתבתי. כן יש צורך לחנך ילדות וגם נשים לזהות מצבים של הטרדה וסכנה ומה לעשות בהם. למשל ללמד אותן עמידה על גבולות, לזהות חוסר נוחות נפשית ופיזית כשהיא קורית מול גבר, ללמד אותן על החוזק של הגוף שלהן ועל אפשרויות הפעולה שלו במצבי איום ועוד ועוד. יש דברים בסיסיים שהתרבות שלנו מדכאה אצל נשים מיום היוולדן, כמו להתייחס ברצינות למה שהן מרגישות ברגע נתון, לא לפחד להיות לא נחמדות, לומר באופן ישיר מה הן רוצות ומה לא וכך הלאה. כל אלה לא אומרים שאם נלמד אותם לעצמנו ולאחרות לא ניאנס יותר ולא נוטרד, הם אומרים שאנחנו לוקחות בחשבון שיש לנו לעשות, שאנחנו מודעות לזה שהתרבות שוללת מאיתנו ידע על עצמנו, על החושים שלנו, על המציאות ושאנחנו מחויבות לשקם אותו

  4. azangvil Says:

    נקודות טובות, תהל. סביב ולקראת ההכנות של האירוע אתמול (http://onebillionrisingisrael.org), מצאתי את עצמי בתוך כמה שיחות מפתיעות ומעוררת אופטימיות עם נשים וגברים. שיחות שבהן נשים העלו קצת אל פני השטח את התחושות היום-יומיות של פחד ודיכוי, וגברים הקשיבו.

  5. נועם א"ס Says:

    יש לי כמה הערות ממש כלליות – כרגע לצערי אין לי אפשרות (זמן…) להתייחס לכמה רבדים יותר מורכבים שעלו במאמר ובתגובות, ושהייתי רוצה להרחיב עליהם. בכל מקרה:

    עיקר המאמר עוסק באלימות מינית מהקטגוריה הספציפית של אלימות מינית מאת זרים מוחלטים או כמעט מוחלטים (ולא לדוגמה אלימות מינית בתוך המשפחה וקטגוריות נוספות). ככזאת, זוהי אלימות מינית שמאפיינת את המרחב האורבני, ומכאן את התרבות והקיום האורבניים. בהרחבה מסויימת, זוהי אלימות מינית שמאפיינת את "הטיפוס האורבני" – אם לא מצד התוקפים אז לכל הפחות מצד המותקפות (!). (חוויית הרחוב כמרחב תמידי של טרור פוטנציאלי, אלים/מיני, שמתממש באופן אקראי היא חוויה נשית יסודית, אך בצמצום מסוים – חוויה נשית-אורבנית יסודית. באופן כללי היא אינה תופסת ל"סימטה" חשוכה במושב בן 200 משפחות, לדוגמה). מכאן שהדברים המובאים במאמר צריכים בראש ובראשונה להיות במוקד של העיסוק באורבניות לכשעצמה – לא רק בהיבטים התיכנוניים-תשתיתיים (תאורת רחוב וכו'), אלא במוקד העיסוק התיאורטי ב"טיפוס האורבני". בערך ככה: מהו "הטיפוס האורבני"? "הטיפוס האורבני" הוא זה (זו…) שראשית לכל חרד/ה להיאנס. "הטיפוס האורבני" הוא זה (זו…) שמרחב הקיום הפיזי הישיר שלה מהווה לפני כל דבר אחר את הפוטנציאל להיאנס. בהינתן ש"הטיפוס האורבני" הזה נמצא במוקד של עיקר המחשבה הפוליטית המודרנית (ובעצם גם הפרה-מודרנית), צריך להבחין עד כמה ההיבט *המרכזי ביותר* של ה"טיפוס" הזה מתנודד בשוליים של העיסוק התיאורטי בו (לעומת, נניח, "היפסטרים", או "שכבת האינטליגנציה", או "המעמד הבינוני"). ברגע שבמעין "מטריאליזציה" למושגים כמו "החברה" או "התרבות" מצביעים על *הרחוב* העירוני כמרחב של טרור מיני, מתגלה שזאת הבעיה הראשונה של כל הסוגיה הענקית של האורבניות (על כל מופעיה התרבותיים, רעיוניים, טכנולוגיים וכו'). ככל שהעיר, ברמה הישירה של מרחב פיזי, היא מרחב של יחסי כוח עם גורם מובנה בתוכם של דיכוי (כמו בכל יחסי כוח) – טרור האלימות המינית הוא גורם הדיכוי נומרו-אונו של ההוויה הנקראת "עיר". יותר מבעיות חנייה, נניח. (השני, אגב, הוא הדיכוי המרחבי המובנה על ידי כלי הרכב הממונעים, ושלמרבה הצער – וגם השמחה – יחוסל הרבה לפני הראשון).

    פה ושם (לא כאן) עלו טענות שפרויקט ה"מיליארד נשים נגד אלימות מינית" של איב אנסלר מהווה מעין תחליף "פרפורמטיבי" ו"חלש" מדי במקום פעולה פוליטית ישירה. תמיד חשוב לבחון את טענת עדיפותה-המובנית של אסטרטגית הפעולה הישירה לעומק (המקרה המובהק האחרון הוא כמובן "המחאה החברתית"), אולם במקרה של הפרויקט הזה צריך לקבוע בביטחון שההיפך הוא הנכון: חשיבותו ואפילו מקוריותו וחדשנותו של הפרויקט נעוצים בהיקף הגלובלי שלהם, אבל לא בשום אופן "סתמי" של "חברה עולמית אחת" כמו פרויקטים גלובלים קודמים כגון קמפיין היום ללא קניות, או טרמינולוגיית "אנחנו ה-99 אחוז", אלא באופן שמייצר דיאלקטיקה מהותית בין ההיקף הגלובאלי של הפרויקט לסובייקט הפרטיקולארי – נשים – שאותו הוא ממקם בחזית, ו"מייצר" אותו – סובייקט גלובלי אבל פרטיקולארי. הדיאלטיקה הזאת חורגת מעבר לסובייקט הספציפי "נשים" ובאופן פוטנציאלי מכוננת "ברוחה" כל צורה אפשרית אחרת של "פרטיקולאריות גלובלית". עם זאת, *רק* הסובייקט הגלובו-פרטיקולארי הספציפי "נשים" יכול לכונן את הדיאלקטיקה עצמה – רק לסובייקט הזה יש את תכונות הגלובאליות והפרטיקולאריות גם יחד, באופן אינהרנטי. סובייקטים גלובו-פרטיקולאריים "אחרים" יכולים להיווצר מתוך הדיאלקטיקה הזאת, אבל רק הסובייקט "נשים" יכול ליצור את הדיאלקטיקה עצמה. הפרויקט של איב אנסלר ממש מנכיח את האפשרות הזאת, וזה מזכיר את הקביעה של י' לייבוביץ' המנוח שהפמיניזם הוא המהפכה החשובה ביותר (= "הכי מהפכה") של העת המודרנית. לא זאת אף זאת – נראה לי שזה לא בלתי-סביר לדבר על הפמיניזם הגלובאלי כ"המהפכה המתמדת".

    אני חושב שצריך להתחיל לבחון באופן רציני את האלימות המינית כתופעה מודרנית, כלומר של תנאי הקיום החומריים-טכנולוגיים-מודרניים. ברור שאלימות מינית עד דרגות אינסופיות של אכזריות וטוטאליות התקיימה מאז ומתמיד, אבל צריך לבחון על פי אלו פרמטרים והנחות יסוד אנחנו מניחים שתנאי הקיום המודרניים מצביעים על הפחתה הדרגתית באלימות מינית ודיכוי מיני/מגדרי, ולא דווקא, אולי, החרפה שלהם, רק ב"אמצעים אחרים". בקיצור, אני מעלה לדיון את הטענה השמרנית (בלי לתמוך בה בשום אופן "פשוט"): שבחברה שמרנית-מסורתית, חוויית הקיום של המרחב הציבורי לנשים אינה חוויה של טרור מיני, וזאת במחיר של טרור מגדרי שאינו מיני. אני מציע את הטענה השמרנית כבסיס פלוס-מינוס אמפירי באופן סביר לחקירת המהלך ההכרחי (לדעתי) של העת הנוכחית בכל הנוגע הן למבנים של יחסי כוח ברמה הרחבה ביותר שלהם (ובראשם, כיום, קפיטליזם) והן לשאלה הספציפית של האלימות המינית במרחב הציבורי – המעבר מהטרמינולוגיה הליברלית של חירות האדם והפרט לטרמינולוגיה של כבוד האדם והפרט (והקבוצה…), והאופנים המעשיים שבהם המעבר הזה מתבטא או "חייב להתבטא". דיון כזה סביב הטענה השמרנית מחבר גם בין הטקסט הזה של תהל לפוסט הקודם של עפרי ואורי גנני – שאלות של מרחב ציבורי, חינוך וילדים, טכנולוגיה ופורנו, תעשיית הדימויים והקיום (העכשווי) עצמו כתעשייה של דימויים, וההשתמעויות הפוליטיות של זה. על זה יש כל מיני דברים שהייתי רוצה להרחיב עליהם (רציתי גם כשהפוסט של אורי ועפרי עלה ולא התאפשר לי), אבל – אמממ – אני מקווה יותר מאוחר.

    יש בסיס חשוב לטענה בסגנון שהפונקציה הביולוגית של המין היא הארכיטיפ היסודי, ה-Ur Event, של כל המבנים הפוליטיים האפשריים, שכולם נובעים ומייצגים את הארכיטיפ היסודי הזה, שהתארגנו ומתארגנים לפיו. הפוליטיקה של המין היא הפוליטיקה האנושית כולה, עבר, הווה ועתיד. אולי אנחנו מתקרבות (ממשיכות להתקרב) לשורש הדברים. תודה על המאמר.

    • תהל Says:

      נועם, אני לא יכולה להגיב לך עכשיו בגלל קוצר זמן נוראי ומשווע אבל התגובה שלך נהדרת, העלית נקודות חשובות ומשמעותיות לניתוח המצב! משהו שחשבתי עליו תוך כדי הקריאה: כשעלה עניין ההדרה של נשים במרחב הציבורי – ספציפית שגברים לא מוכנים לשבת לידן בתחבורה ציבורית וכיו"ב – הדבר הראשון שחשבתי עליו שזה דווקא נפלא לייצר הפרדה של גברים נשים בתחבורה ציבורית כי במצב העניינים הנתון חוסר ההפרדה מביא להטרדות מיניות. אני יכולה להעיד שאני תמיד אעדיף לשבת ליד אשה – כלומר ממילא אני מבצעת הדרה (פנימית) מהמרחב המשותף לטובת מרחב נפרד מיני-מגדרי

    • azangvil Says:

      תודה נועם! ניתוח מרהיב, ובשבילי אישית, מאוד חשוב: קידמת אותי בעוד צעד או שניים בלהצליח להבין ולנסח את מה שאני חש אינטואיטיבית, אבל עוד לא מבין מספיק: שהפניזים היא אכן המהפכה החשובה ביותר.

    • מתן ק Says:

      אתה אומר דברים מעניינים אבל אי אפשר לקבל את הטענה השמרנית שאתה מעלה. קודם כל, המרחב הציבורי הוא המצאה מודרנית והמודרנה היא בין היתר תהליך של הדרה ודיכוי של נשים שבחברות טרום-מודרניות נהנו ממעמד שוויוני יותר (גם אם לא שוויוני לגמרי). סילביה פדריצ'י מתארת היטב ב-Caliban and the Witch את הדרכים שבהן, בין היתר, אונס קבוצתי ממוסד שימש לדחיקתן של הנשים מהרחוב העירוני באירופה של ראשית העידן המודרני.
      שנית, ההבחנה בין האורבני לכפרי פשטנית מדי ולא תופסת את המגוון. יכול להיות שבמושבים מסוימים נשים לא מפחדות להיאנס, אבל בקיבוצים מסוימים, כפי שאנחנו יודעים למרבה הצער, הפחד הזה ממשי ביותר. מצד שני, ישנן שכונות עירוניות (נדירות) בעולם שבהן נשים לא מפחדות להסתובב לבד בלילה. וגם במקומות שיש בהם פחות אונס, אי אפשר להסיק מכך שהפחד והאיום פחותים – זה יכול להיות גם הפוך. עלייה בשיעור האונס יכולה לנבוע מכך שנשים מתמרדות יותר ומסרבות יותר, מסיבות אחרות, בלי שתהיה ירידה במידת הטרור הגברי.
      כל זאת מבלי להפחית מהחשיבות של אונס "ביתי", בידי מכרים וקרובי משפחה. אבל הפוסטים של הגר ותהל מתמקדים בטרור של האונס הציבורי, שגם לו יש להקדיש מחשבה אפילו אם הוא נדיר בהרבה.

  6. מתן ק Says:

    תודה תהל על הפוסט היפה. אני בכלל בעד שנשים יחמשו את עצמן בנשק חם, אבל אני מבין שזה נחשב קצת קיצוני מדי כרגע. מקווה שהמצב לא ידרדר מספיק כדי שהרעיון יהפוך לפרקטי.

  7. י.א Says:

    א. נדמה לי שטוב היה לזכור בהקשר זה את אורית קמיר, שכתבה מזמן ביחס ל"סבירות" שאי אפשר לצפות שתגובתה של אשה סבירה לקול צעדים בלילה יהיה כשל גבר (נדמה לי "באיך הרגה הסבירות את האשה"?)

    ב. לנועם: תגובה יפה. כדאי להזכיר הטענה שמרנית גורפת יותר – שהתפוררות החברה המסורתית והעיור גוררים עמם לרבים בדידות, פגיעות, ועוד – ופגיעותן של נשים לאלימות בעיקר ברחובות העיר מדגימה זאת.
    נדמה לי שתשובה אחת לכך צריכה להיות שהזנחת הרחוב והמרחב הציבורי גם הם מעשה ידי אדם – והתשובה צריכה להיות (גם) בהפיכת הרחוב למרחב בטוח (תאורה, שיטור קהילתי, ועוד) ולא בדיוכי השנים להגנתן.
    זה בלי להתעלם חלילה מייחודה של אלימות מגדרית והסיבות לה

  8. azangvil Says:

    כשאני חושב על הסיפורים ששמעתי מנשים בתקופה האחרונה, אז באמת הפחד היום יומי ברחוב, במיוחד בלילה, עולה שוב ושוב. מייד אנחנו מדמיינים רחובות חשוכים, נוף עירוני, והפחד מובן. אולי אפילו נזכרים בסרט מפחיד כזה או אחר המתרחש בסביבה אורבנית. או זיכרון ילדות מפחיד שיש לנו. קל להתחבר.

    לעומת זאת, אותן נשים, כשמספרות את הסיפור עצמו, אז לרוב מדובר באדם מוכר שמבצע את הפגיעה, ובקהילה ומשפחה שמשתפת פעולה בהשתקה של הסיפור.

    זאת אומרת, העוול עצמו מתרחש כאן: קרוב וכואב, קרוב מידי כדי שאיש זר למשל יתחבר אליו. יותר מידי קשור לאלימות שאנחנו מכירים בתוך המשפחה, על עצמינו ועל ידינו.

    לגיטימי להתבר מרחוק: דרך האלימות האורבנית. אבל נקודת הכניסה הזאת, יכולה להוביל (בתקווה), להתבוננות גם פנימה וגם סביב אל הקהילה הקרובה, המשפחה, ולזהות את החלק שלנו כולנו בדיכוי ובאלימות.

  9. amit Says:

    רק אני לא הבנתי איך 2 הנתונים הבאים מסתדרים אחד עם השני?

    " לפי הסקר, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. בעוד שבאוכלוסייה הכללית דיווחו 16% מהנשים כי הותקפו מינית על ידי אדם זר.."

    16% = אחת מכל שש נשים.

    • אפרת Says:

      נתון ראשון מתייחס לתקיפה (על ידי אדם זר או מוכר). נתון שני מתייחס לתקיפה על ידי אדם זר בלבד. תקיפות על ידי אדם זר הן רוב התקיפות (86% לפי מוקדי הסיוע). ועוד נתון שלא מופיע פה סתם בשביל הכיף, ככל שגיל הקרבן נמוך יותר, התוקף הוא אדם מוכר בהסתברות גבוהה יותר.

      • azangvil Says:

        נכון, אבל רוב התקיפות לא מגיעות למוקדי הסיוע. תקיפות על ידי אדם זר, הן כנראה לא רוב התקיפות. בארה"ב, מעריכים ש 25% מהתקיפות הן על ידי זרים. 83% מהאונס על ידי מישהו מוכר.

        http://www.popcenter.org/problems/sex_assault_women/

      • מעיין Says:

        יש כאן טעות משמעותית בנתונים- לפי איגוד מרכזי הסיוע אחת מחמש תעבור תקיפה מינית במהלך חייה, רוב התקיפות- כ87%- מתבצעות על ידי מכר, ורק 13% מתבצעות ע"י אדם זר. כמו כן, מעל מחצית מהתקיפות מתבצעות בבית של הקורבן או התוקף. תקיפה מינית עשויה להתרחש בכל שעות היממה, ואין "יתרון" סטטיסטי לשעות הלילה.
        תפיסה זו של תקיפה מינית כדבר שלרוב נעשה ע"י אדם זר ואלים ברחוב בשעות הלילה היא מיתוס – הרי לא רק הרחובות הם שנשמטים- את אותו חשש מאלימות מינית הגיוני שנשים תשאנה גם במשרד באחת בצהריים (או אולי לשכת הנשיא), או בדייט בשעות הערב המוקדמות. תרבות האונס אינה נחה לדקה.

    • azangvil Says:

      16% זה הנתון על תקיפה שכבר בוצעה באוסלוסיה הכללית, כולל נשים צעירות. אחת מתוך שלוש הותקפה בעבר (16%) או תותקף בעתיד. מסתדר סטטיסיטית.

    • יסמין Says:

      האחרות הותקפו על ידי אדם שאינו זר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: