חרדת השמרנות

by

יריב מוהר

השמרנים מפחדים, באמת מפחדים סובלים מחרדה. זו לא רק מניפולציה לצרכים פוליטיים, נדמה שמדובר במשהו עמוק משנוח לנו לראות. חרדת השמרנים נפוצה בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט, ולאחרונה נדמה לי שמשהו גורם להם להיערך לקרב חיים – מול סכנה קיומית – בשל מגמות ההתפוררות של החברות שהם חלק מהן.

אפילו אויב חיצוני לא מצליח לנטרל את חרדת השמרנות. להפך, בעיניים שמרניות האיסלאם הראדיקלי המגובש והמלוכד רק מדגיש את חולשת המערב הדקדנטי. ואם חושבים, למשל, על ההתמודדות עם גלי הפליטים האפריקאים השוטפים את ישראל בעידן הגלובלי, ברור – כפי שנראה בהמשך – שקשה להפריד בין חרדה מערעור המבנה החברתי לבין גזענות גרידא. האויב איננו "האחר", אלא האחרות של החברה בכללותה, האנומיה המכרסמת בה.

הכוונה של מאמר זה רחוקה מרדוקציה פסיכולוגית או הסברים רגשיים גרידא: השמרנות הפוליטית תיתפש פה כצורת מחשבה אחרת על ניהול הסיכונים שלנו כחברה. בשמאל הראדיקלי רואים יחסי כוח, דיכוי ואף פאשיזם כמעט בכל מקום, ולדידם זו מערכת הסיכונים שיש להתמודד עמה. השמרנים, לעומת זאת, מזהים את התפוררות המבנה החברתי והמשמעת הדרושה להישרדות בדברים תמימים למדי, החל מתרבות האספרסו ועד קונצרט של הביטלס שחייב להתבטל. זו מערכת הסיכונים מבחינתם, והיא אינה נובעת מרשעות.

שתי תצורות ניהול הסיכונים – זו השמרנית וזו השמאלנית – מציעות להתמקד בסכנות קריטיות שאין להקל בהן ראש – טוטאליטריות סמכותנית ומנגד התפוררות דקדנטית של החברה. ומכיוון שקשה להכריע מתי סיכון מסוג אחד ממשי ובוער יותר מהסיכון ההופכי לו, הבחירה במודל סיכונים אחד ולא בשני היא פחות עניין של הערכה מחושבת וקרה, ויותר בגדר הכרעה פוליטית, מוסרית וסגנונית.

בישראל האצבע של שמרני הימין מופנית כלפי השמאל הראדיקלי או הפוסטציונות כסכנה לחברה. אבל איך אפשר להסביר את גודל החרדה לנוכח העובדה שהאויב הנורא – הגרעין הקשה של השמאל כל כך קטן וחלש ושהימין שולט במוקדי הכוח? תשובה מפתה היא כי מה שבאמת מפחיד את השמרנים הוא התערערות הלכידות הלאומית, מבנה התא המשפחתי, תפקידי המגדר, יסודות השיטה הכלכלית והסדר החברתי בכלל. ומדעני חברה רבים מזהים את הגורם העיקרי לתופעות אלו עם הקפיטליזם הגלובלי ותרבות הצריכה, לא עם תומכי חד"ש. אך נגד הקפיטליזם הגלובלי קשה לשמרנים לצאת ישירות שמרנות הכלכלית של רבים מהם חתרה תחת שמרנותם החברתית וחברה לליברלים בתידלוק כוחו של השוק החופשי.

אולם אם הקפיטליזם הגלובלי, על האפקט הפוסטקהילתני שלו, הוא אכן מקור החרדה של השמרנים, הרי יש בכך פתח לשיתופי פעולה בלתי צפויים. זה מאפשר להבין את החרדה השמרנית לא רק במונחים של הסתגרות, גזענות לשמה, כוחנות או מיליטריזם, אלא כחשש לגיטימי ממחיקת אורח החיים.

כתבתי בעבר כי אידיאולוגיה או מדיניות שאינן רגישות לקבוצה מסויימת באוכלוסייה סובלות לא רק מבעיית "שיווק", אלא מבעיית הוגנות וצדק. חוסר יכולת להפגין רגישות לאחר הפוליטי, כמו השמרנים, הוא לא מופע של צדק חברתי. ופה בא האתגר הגדול: להיות הוגנים כלפי שמרני הימין זה אומר לשקלל את החרדות שלהם, הרגישויות שלהם ואפילו את היגיון ניהול הסיכונים שלהם במחשבה הפוליטית שלנו (כמובן, כל עוד זה לא הופך לחוסר רגישות כלפי צד שלישי למשל הפלסטינים). אבל היות שהשמרנות הימנית מאיימת על רבים ואני בתוכם זו תביעה קשה לעיכול.

 עד כה נדמה שמדובר בשתי גישות מושרשות ובינאריות שלא ניתן לגשר ביניהן. אבל רוב בני האדם במיינסטרים הפוליטי נעים ונדים על ציר השמרנותפרוגרסיביות בהתאם לנסיבות. בזמן של חוסר ביטחון ותנודות, הם ידרשו מנהיג קשוח שייגן עלינו כחברה. לכן בנסיבות רבות חרדת השמרנות היא לא רק חרדת השמרנים, אלא חרדת המיינסטרים. לכן התמודדות איתה היא חיונית לרלוונטיות הפוליטית של הפרויקט הפרוגרסיבי – במיוחד בעת הזו של אישקט גלובלי.

הגדר והפליטים: הפוליטיקה של הקווים האדומים

והנה אפשרות לרכך את חרדת השמרנות: חיזוק הוודאות ביחס לתוצאה הסופית של מהלכים פרוגרסיביים הנתפשים כמערערים מבחינה חברתית. הרטוריקה המלווה מהלכים כאלה צריכה להדגיש לא רק את התמות הפרוגרסיביות הקלאסיות של "חירות, שוויון ואחווה", אלא גם את השליטה בתוצאה הסופית. המקרה הבא יבהיר זאת.

ארגוני זכויות הפליטים ומהגרי העבודה בישראל, רובם ככולם, התנגדו דהפאקטו לייבוא של עובדים זרים נוספים וגם דרשו מהממשלה מדיניות הגירה מסודרת שתתווה כמה פליטים אפריקאים אנו מוכנים לקלוט כמדינה מערבית. לאור זאת, ארגוני זכויות הפליטים היו יכולים להכריז בפני הציבור: גם אם אתם מודאגים משינוי המרקם החברתי וקריסתו, אל תחששו, אנו בעד קווים אדומים למהלכי ההגירה והפליטות העוברים על ישראל. אבל בפועל, זה לא מה שהודגש ונוסח בתקשורת. ואכן, קשה לומר שעמדת הארגונים הצליחה להרגיע, ולו במקצת, את חרדת השמרנות בנוגע לפליטים ומהגרי העבודה. הרטוריקה התמקדה בגינוי אטימות ליבו של הממסד הישראלי כלפי הפליטים, כאילו שגינוי זה ישכנע את המיינסטרים לפתוח את הלב ואת הגבול בפניהם.

כשדיברתי עם משפחתי השמרניתימנית על פליטים ומהגרי עבודה הם הביעו חששות עמוקים מאוד מתהליכים אלו שמבחינתם אין לנו שליטה עליהם. זו בהחלט היתה חרדה. כשסיפרתי על חרדות אלו לפעילי זכויות מהגרים ופליטים הם הגיבו בביטול: לדידם האימה מופרכת, רחוקה מלהיות מעוגנת במציאות, וברור שמה שבאמת מדאיג את השמרנים זו גזענות נגד כהי עור ולא החשש מטלטול המבנה החברתי וממשבר נורמות וזהות ("אנומיה"). בתגובה, טענתי כי גם אם מעורב כאן בוודאי מימד גזעני לא מבוטל, עדיין ייתכן שאנשים יהיו חרדים משינוי מהיר ובלתי מבוקר במרקם החברתי. הרי זה קרה סביב כל גל "עלייה" מאסיבי לישראל, אפילו כשרוסים בהירי עור "הציפו" אותנו.

זה לא שכנע את פעילי זכויות המהגרים שדיברתי איתם. הם יכלו להבין את חרדת השמרנות רק או בעיקר כגזענות נחבאת שלא ניתן כמובן לגלות כלפיה כל אמפתיה. וכשהצעתי לארגון זכויות פליטים קמפיין שיטפל בחרדות הללו, התגובות היו מסויגות (גילוי נאות, גם אם מובן מאליו: לא נבחרתי לניהול הקמפיין). אני לא חושב שהתגובות נבעו מאטימות או גאוותנות; אני מאמין שלפי מודל ניהול הסיכונים של אנשי זכויות הפליטים ברור שהאיום האמיתי הוא קהות מוסרית. לכן זה נראה להם אידיוטי להדגיש דווקא את תמיכתם במדיניות הגירה שתשלוט במספר הפליטים. הם לא העלו על הדעת כי דווקא הדגשת הוודאות לגבי התוצאה הסופית של המהלך, תאפשר לגייס הלך רוח ציבורי אמפתי יותר כלפי הפליטים.

חזרתי למשפחתי השמרנית ושאלתי: אם היו אומרים לכם שבכוונת הממשלה לקלוט ולסייע למספר מוגדר של פליטים ובמקביל להקים גדר, האם הייתם מסכימים לכך. הם מיהרו להסכים. המחשבה על גדר ומכסות הגירה שירחיקו פליטי רצח-עם מזעזעת פרוגרסיבים; היעדרה של הגדר מחריד שמרנים; ובינתיים הוחזרו למצרים ב"החזרה חמה" מאות בני אדם ממשיים אפריקאים שעלולים לחזור אל התופת.

אולי עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות: האם יש היגיון תהליכי המחייב את שלב הגדר והגבולות, וזאת כדי להפחית את האימה ממה שבצד השני? האם קווים אדומים קשוחים יפגעו בכוח השכנוע של הפוליטיקה הפרוגרסיבית או שמא דווקא יעניקו לה דחיפה בעת שהיא מאבדת את המיינסטרים?

ולסיום: איפה הצדק החברתי בהתעקשות על מודל ניהול סיכונים פרוגרסיביטהרני, ללא הכרה בחרדות מסוג אחר המאפיינות קבוצות רבות באוכלוסייה? והאם ההתעקשות אינה מסכנת את כל הפרויקט הפרוגרסיבי?

אם רוצים לחזור אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית וכמקור לצדק חברתי, נדמה שאין ברירה אלא להבין גם את הטיפוס הפוליטי השמרני הבנה ביקורתית, אבל כנה.

תגים: , , , ,

31 תגובות to “חרדת השמרנות”

  1. דן Says:

    מעניין. תודה.

    לי אין כמעט ספק שכל גישה בדלנית, שמרנית פונדמנטליסטית או פרוגרסיבית פונדמנטליסטית, רוחנית פונדמנטליסטית או אמפירית פונדמנטיליסטית מוטעית ביסודה. הכלה וסינרגיה, Holon לדברי קן ווילבר, היא הדרך להתקדמות אנושית. בוודאי שלא שמרנות, שהרי קבעון הוא ההיפך מהחיים שמשתנים בכל עת. ומצד שני גם לא שינוי מתמיד ורדיקלי שלא לוקח בחשבון את הפחדים והחרדות שמובנים לתוך הפסיכולוגיה האנושית.

  2. רוזנברג Says:

    ואף מילה על פריבילגיות והעובדה שבני אדם נכנסים לאמוק בכל פעם שמישהו מהין לאיים עליהן. כי זו הסכנה האמיתית – הפחד הנוראי – כמעט תמיד. ש"אורח החיים" מבוסס על כך שאני בעל הבית, מלך הטירה, בעל המטעים, חברת ביטוח בריאות פרטית, טייקון נפט, בן לעם הנבחר. ובאמת, זה מגיע לי. כי נולדתי, עשיתי, אני תרבותי ולא פרימיטיב, והם בכלל….

    "שמרנות" כפי שאתה מגדיר ניתן למצוא לא רק בשמאל, אלא אפילו במשאל הרדיקלי לא מתוך כבוד למסגרות באשר הן, אלא מתוך אמונה בערכן של פרקטיקות, נורמות, ואורחות-חיים.

    • אום Says:

      רוזנברג, אתה צודק שהדאגה ה"שמרנית" ל"שימור אורח החיים" היא לעתים תכופות — אולי אפילו בדרך כלל — לשון מכובסת לרצון לשמר פריבילגיות לא מוצדקות. ההתעלמות מההיבט המרכזי של העמדה השמרנית היא הטעות העיקרית של הפוסט המקורי.

      אבל דווקא במקרה הספציפי שנדון כאן — שאלת הפליטים/מהגרים מאפריקה — לא ברור שהאפיון הזה מדויק. האם עובדת הניקיון הבת-ימית או זו משכונת שפירא שחרדה מהאפריקאים שבאים לגור בשכונה — ומי יודע, אולי יתפסו לה את מקום העבודה — האם היא "בעלת הטירה, בעלת המטעים"?

      אפשר כמובן לטעון שרוב הישראלים, אפילו חלק ניכר מבני המעמדות הנמוכים, מעצם כך שהם חיים בחברה עשירה-יחסית ונהנים מחלק מפירותיה, נהנים מפריבילגיות לא מוצדקות ביחס לרוב האריתראים, למשל. בעולם צודק באמת, גם תושב שכונת שפירא היהודי-ישראלי וגם הפליט האריתריאי זכאים ליהנות מאותם תנאי מחייה ועבודה בסיסיים. אבל זו כבר בכל זאת טענה שונה מהטענה שעובדת הניקיון הבת-ימית היא "בעלת הטירה". יש הבדל בין מיליונר, או סתם עובד היי-טק מהמעמד הבינוני-גבוה, שלא רוצה לאבד את הפריביליגיות המופלגות שלו, לבין עובד ניקיון שפוחד לאבד את מקום העבודה, או לספוג ירידה בשכר בגלל תחרות מצד עובדים זולים, וכו', ומתרגם את החרדות האלו לרגשות קסנופוביים-שמרניים. (אגב, אני מסכים שהמקור האמיתי למצוקה ולחרדות של הישראלי העני הוא המיליונר דלעיל, ולא הפליט האריתריאי; אבל זה כבר עניין אחר.)

      בקיצור, העובדות הנכונות שאתה מזכיר — מקור עמדות שמרניות מסוימות ברצון להגן על פריבילגיות חזיריות — אינן סותרות את העובדות הנכונות גם כן שמצוינות בפוסט המקורי, דהיינו, מקור עמדות שמרניות מסוימות בחרדות לגיטימיות.

    • רוזנברג Says:

      החרדה מעניים חסרי-כל המציפים שוכנה וג"ו היא לא בדיוק "שמרנות", וניתן להגיב לחשש הזה משמאל כמומימין

  3. דניאל רוזנברג Says:

    אין באמת שמרנות בישראל. מעולם לא היתה שמרנות ציונית. הימין הישראלי לא רק שלא היה שמרני, אלא אף היה מהפכני לעתים, כמו שאפשר לראות בפרפנליה שאימצה בימיה הראשונים תנועת בית"ר, ישר ממחסן הדימויים הסוציאליסטי, כולל דגל, המנון, מדים וכל זה. מעולם לא היה זרם פוליטי בישראל שדוגל בהשארת הקיים על כנו ככזה, בראיית הסדר הנוכחי כטוב, לא בגלל תכונה אינהרנטית שלו אלא פשוט מפני שהוא מייצג את מה שנעוץ במוחם של רוב האנשים ויש להתחשב בו ולכבד אותו ככזה. הסיבה לכך היא, כמובן, ששמרנות מהסוג הזה דורשת מידה לא מבוטלת של אירוניה, ואירוניה היא דבר שזר לגמרי לעם שחושב (בצדק גמור) במערכת מושגים של גאולה והשמדה טוטאלית. בתנאים כאלה, שמרנות היא לוקסוס.
    אגב, הסנטימנט היחידי שיכול להביא לקליטה של מספר גבוה של פליטים המגיעים מציביליזציה אחרת הוא אותו רגש אירוני. והייתי מציע לארגוני זכויות האדם לטפח את הסוג הזה של הסנטימנט במקום ההתלהמות המוסרית הרגילה שלהם.

    • אום Says:

      יש משהו בזה, אבל אתה קצת מגזים. בסדר, אז אין אצלנו שמרנים נוסח צרפת של סוף המאה ה-18. אבל גם רייגן, תאצ'ר ויורשיהם, למשל, לא היו (ואינם) שמרנים כאלה: גם הם מהפכנים בדרכם (או ליתר דיוק, מעורבות אצלם מגמות של מהפכנות פרו-קפיטליסטית לצד מגמות של שמרנות חברתית/גזענית/דתית): ואם גם לרפובליקנים האמריקאים ולטוריז של ימינו אתה לא מוכן לקרוא "שמרנים" (בכלל העמדה הפרו-קפיטליסטית המהפכנית שלהם), אז אתה משתמש במובן טהרני ומצמצם מדי של המונח, שמתעלם מהשימושים הלא-טהרניים שלו במציאות.

      אז גם אם כמעט אין בארץ "שמרנים" במובן האירופי-אריסטוקרטי הקלאסי של המלה, ישנן מגמות שמרניות, ואפשר לערוך השוואות בין אנשים ועמדות על ציר השמרנות (או ליתר דיוק, על צירים שונים של שמרנות — כלכלית, תרבותית, דתית, וכו') — למרות שכדי שלהשוואות כאלו תהיה משמעות של ממש, צריך תמיד להבהיר למה מתכוונים (בהקשר הדיון המסוים) כשמשתמשים במושג העמום והמגוון, בעל המשמעויות ההיסטוריות השונות, "שמרנות".

      ולסיום, רק לדוגמא, מה עם "להחזיר עטרה ליושנה" של ש"ס — לא שמרני? ומה עם ההתפרקות האשכנזית על "ארץ ישראל הישנה והטובה" — לא סנטימנט שמרני? תאמר: "אבל אנחנו יודעים שש"ס היא בעצם תנועה מהפכנית, שנדמה להם שהם דוגלים בהשבת עטרה ליושנה, אבל בעצם הם מאמצים דפוסי התנהגות שונים לחלוטין מאלה ששררו באמת במרוקו". או תאמר: "אבל ארץ ישראל הישנה והטובה היא מיתוס שמעולם לא התקיים". א-הה. וזה שונה מהשמרנות בכל מקום אחר בעולם — איך בדיוק?

      (ייתכן שההערה שלך על "אירוניה" קשורה לתהיות האחרונות שלי… אבל כדאי שתסביר אותה קצת, כי היא עמומה מדי. מי אירוני? רייגן ותאצ'ר היו אירוניים? אולי, יש משהו בזה. ג'ורג' וו בוש אירוני? לא נראה לי. המצביע הרפובליקני האמריקאי הממוצע אירוני? לא. תומך לה-פן הממוצע אירוני? קשה לי להאמין.)

      • אום Says:

        תיקון — בפיסקה הלפני האחרונה לעיל צ"ל "התרפקות אשכנזית" במקום "התפרקות אשכנזית" (למרות שהשניים כמובן קשורים אחד לשני…)

    • יריב מ Says:

      הבהרה לדניאל ובכלל,
      הסברתי – אני מקווה – את אופי השימוש שלי במושג "שמרנות" (שאיננו קונצנזואלי, בוודאי עם הופעת הניאו-קונ) בטקסט זה:
      שמרן הוא מי שרואה סכנה לחברה בהתפוררות הסדר החברתי, לאוו דווקא בשימור עבר היסטורי או קונקרטי אלא בהתפוררות מה שמלכד אותנו כעם על בסיס תפקידים מוגדרים בין רוב למיעוט; נשים וגברים; ילדים ומבוגרים וכו'.
      אלו האנשים שלא אוהבים ש"הפלסטינים מרימים את הראש", או שאימהות חד-הוריות דורשות יותר תמיכה וכו',

      הבלשן הקוגנטיבי ג'ורג' ליי'קוף ממשיג ומסביר זאת טוב יותר:

      לייקוף טוען כי בבואנו להבין את המושג המופשט של החברה במדינת הלאום אנו פונים למטאפורה גשמית המבוססת על החיים במשפחה. ישנם שני טיפוסים מונגדים של משפחות: "משפחה מאפשרת" (שיוויונית ונוהגת בילדיה בטיפוח והעצמה) ומשפחה פטריאכלית (המתפקדת על בסיס ציות לאב סמכותני מול עולם חיצוני מאיים). טיפוסי משפחות אלו הם הבסיס לניגוד בין שני סוגי הגיונות ניהול הסיכונים: השמרני לעומת הפרוגרסיבי.

      • דרול Says:

        המטאפורה מאוד לא מאפיינת את המצב בישראל ואולי ההתבססות עליה יצרה את הפרספקטיבה הכושלת שמלווה את כל המאמר.
        מה שקורה בישראל הוא בדיוק ההפך.
        המשפחה האשכנזית ליבראלית חזקה ויציבה ודוחפת את בניה לאותן קונספציות פוליטיות וחברתיות .
        לעומתה המשפחה הספרדית או האורתודוקסית , הייתה רוצה להיות פטריאכלית , אבל זה לגמרי לא הולך לה בגלל הרוחות האוונגרדיות החזקות ברחוב , שסוחפות אחריהן את הנוער , הרחק מהקונספציות ההוריות שלו.

  4. Eran Tzidkiyahu Says:

    מאמר מעולה!

  5. דוידי Says:

    זה ניתוח מאוד מעניין, אבל גם מתסכל. יש כאן הצעה לראות את שני הצדדים באופן סימטרי. זה די מקומם.
    לאנשים בעלי תפיסת עולם מוסרית והומניסטית, קשה לוותר על האידיאל וקשה לבצע הנחות בתפיסתם האידאליסטית חובקת האנושות. לגביהם אין כאן מקום לרדוקציה בגישתם ההומניסטית בה הכול שווים וראויים לכבוד ולחירות כמוני.
    לקיחה בחשבון של המניעים השמרניים, כאילו אלו מניעים לגיטימיים, תביא יותר ויותר להכרה בלגיטימיות של גישה שמרנית שבמהותה מבוססת על תועלתנות קצרת ראי ולא נעדרת קשיות לב אטימות לאחר ואפילו גזענות.
    ולראיה, חומות פיזיות והגבלות כן ירגיעו אותם כי הרי לזה הם שואפים.
    אני חושב שהפתרון הוא בשינוי בהכרה. שמרנות, בחלקה הגדול היא גם תוצאה של חינוך ושל תעמולה, כלומר שטיפת מוח. חינוך ותעמולה הם דברים שאפשר לשנות.

    • bneishem Says:

      זה לא מדויק, הרבה הומניסטים מוכנים להבין את המניעים ואפילו להכיר בתרבויות פחות הומניסטיות, או להבין מעשים אנטי-הומניסטיים של האויב,ולא מוכנים לשקול מניעים של שמרנים, גם אם מעשיהם רכים יותר. הומניזם הוא גם הניסיון להבין את מניעיו של כל אדם.

  6. דרול Says:

    הרשומה מוכיחה עד כמה שדעה פוליטית מעוותת את הסקת המסקנות , גם כשמדובר בעובדות שאין עליהם ויכוח.
    המניפולציה שנעשתה כאן מתבססת על דגם פוליטי , שגם בארצות הברית הוא בקושי תיאורטי ואילו בישראל , הוא חסר כל שחר.
    השמרנים בישראל הם האשכנזים השמאלנים , שרידי מפא"י ההיסטורית והתנועות המיישבות ואילו המוטאציות המרקסיסטיות והפוסט ציוניות שלהם , אינן אוונגארד אמיתי אלא מין ריפלקס ריאקציונרי , לכוחות האוונגרדיים רדיקאליים האמיתיים בחברה הישראלית שכולם ימניים דתיים , בכל מיני קומבינציות.

    לכן ניתן להבין בצורה מאוד פשוטה את התהליך שכותב הפוסט מתחבט בו בלא צורך.
    הימין סימן את הפוסט ציוניות כמטרה , כיוון שהוא רואה בה את הניצוץ יחיד של ההתנגדות , מטעם הציוויליזציה השמאלנית הבורגנית הגוועת , שאותו ימין דתי מתכוון להחליף.

    והיתר זיל גמור.

    • Missgm Says:

      השמרנים בישראל הם האשכנזים השמאלנים?? לא ברור לאיזו סקטור של החברה הישראלית נחשפת, אבל החברה הישראלית לאורכה ולרוכבה, החל מה'אליטה האשכזית' -ווטאבר איט איז, המשך בכל שאר ה'עדות' וכולל המגזר הערבי, היא חברה שהבסיס השמרני שלה נעוץ בכלל במסורת הפטריארכליות הנורמטיבית והשבטית שלה.
      אם היית אשה, או קוויר ר"ל, היית מבחין בזה בעוצמה ובבהירות. ישראל היא חברה שבטית-דתית שסולדת מכל מה שלא עולה בקנה אחד עם המסורת. אל תוך הסל הזה אפשר להכניס בצורה כזו או אחרת את השוביניזם המובנה, את שנאת הזר, את הדבקות העיוורת לריטואלים דתיים, מיליטריזם טריטוריאלי וכל שאר הירקות.
      היטיב הכותב לציין את התפרקות המסגרת המשפחתית כאחד מהאיומים (המרכזיים) על 'הטיפוס השמרן'.

      • Missgm Says:

        דבקות עיוורת *ב*ריטואלים

      • דרול Says:

        השמרנים בישראל הם האשכנזים השמאלנים??

        בדיוק כך , קוקוריקו תרנגול.
        לא רואים את זה מפרספקטיבה של מוטציות פוסט מרקסיסטיות , אבל כן. אותה שכבה ששלטה במשך עשרות שנים בכלכלה ובחברה ושעדיין שולטת ברוב מוקדי הכח הישראלים כמו האקדמיה , כמו בתי המשפט.
        זו השמרנות הישראלית ואין בלתה.
        הכוחות הלאומים תיאוקראטיים – קלאריקאליים הם האוונגארד.
        ניתן לראות את ההתנהגות השמרנית של האוליגרכיה הישראלית בצורה המאוד ברוטאלית בה היא מנסה להשתיק את יריביה האידאולוגים , שאין לה שום משותף עם הליברליזם , בו אותה אוליגרכיה מתהדרת.
        בוקר טוב.

      • Assaf Says:

        ובאותו סגנון:

        הכל חוזר עליך וקקה בידיך

        J

  7. Missgm Says:

    לא חושבת שאנחנו מסכימים. לא יודעת מי ומה אתה מכניס תחת הקטגוריה 'האוליגרכיה הישראלית' ומי הם יריביה האידיאולוגים.
    אני לא רואה הבדל מהותי בשמרנות הסו-קולד של ה'אליטה האשכנזית' (ואני במודע מבטלת את הנסיון החלוצי שלא צלח לייסד חברה שוויונית), ובשמרנות של 'הכוחות הלאומיים' העכשוויים. אלה וגם אלה בסה"כ מתגוששים בעיני על כמה ניסוחים קוסמטיים ולא על עומק המהות (זהות, מבנים חברתיים וכיו"ב) ובתוך כך על החלק בעוגה. גם מגמת הדחיקה של 'האליטה האשכנזית' על ידי הסקטורים האחרים נראית לי סתם מאבק סקטוריאלי טבעי (ומעניין) ולא אידיאולוגי.
    מי שבאמת קורא תגר על המהות הם כרגיל השוליים הראדיקליים משני הכיוונים, ולפעמים גם הנשים, כשהן לא עייפות, מושתקות או משת"פיות. די ברור ההבדל ביחס לשוליים הראדיקלים. הימין הקיצוני זוכה ליחס סלחני מהחברה משום שהוא קורא תגר על המדינה וסמכויותיה, אבל לא על המבנה הפטריארכלי-שבטי. להיפך. הסלחנות הזו מצביעה בעיני על הערכים האמיתיים של החברה הישראלית.

    • דרול Says:

      במובן זה את צודקת.
      הנמאבק של האליטה האשכנזית אינו אידיאולוגי כיוון שאין לה אידיאולוגיה. המניעים שלה שיבטיים סקטוריאליים, כמו אלו של מרבית יריביה העיקריים.
      מצד שני , האליטה הזו לעולם אינה תוקפת לעולם את מה שמשמאל , כיוון שהוא בשר מבשרה ובשלב מסויים עתיד לחזור אליה.
      היא גם סלחנית מאוד כלפי הימין הקיצוני , אבל לא חלילה בגלל איזה שיתוף אידיאולוגי , כי הרי אידיאולוגיה אין לה.
      הסיבה לסלחנות היא שהאוליגרכיה השמאלנית מוצאת בימה שהיא מכנה "ימין קיצוני" תירוץ בשבילה לתקוף את "הימין המתון".
      זו טקטיקה , לא אסטרטגיה.

  8. יוסי Says:

    מאמר די מבלבל לכל מי שלא מצוי בברנז'יאדה של ארגוני "זכויות האדם". (כמוני למשל.) מחד הכותב טוען שארגוני זכויות האדם הציעו לממשלה תכנית הכוללת מכסות של קבלת פליטים שמהן משתמע שפליטים (רבים? מועטים?) יוחזרו כלעומת שבאו, מאידך הכותב טוען שחברים באותם הארגונים (מי בדיוק? שוב פעם האנונימיות הזאת שלא מאפשרת דיון קונקרטי) לא בדיוק תומכים באותה ההצעה או לא מוכנים לעמוד מאחוריה באופן פומבי. אם כן לא ברור שהבטחתו של הכותב לבני משפחתו (ה"שמרנים") שהתוצאה תהיה ידועה-מראש היא ברת כיסוי, זאת אומרת, היא לא חסרת כיסוי כי לארגונים האלו אין כוח פוליטי רב, אבל אם הדברים היו בידיהם, לא ברור איזה ערבות היה אפשר להציג לשמרנים. יכול להיות שהסיפור האמיתי פה הוא שחבריו של הכותב מרגישים חופשיים לתמוך בעמדות אבסורדיות (כמו למשל, גבולות פתוחים *וגם* מימון תקציבי לכל פליט. כל אחד בנפרד, הוא עוד איכשהו סביר, אבל ביחד, לא ברור איך זה לא מוביל לפשיטת רגל וודאית) כל עוד שהם יודעים שהשמרנים ידאגו לכך שחברתם לא תשתנה בצורה יותר מדי רדיקלית, הן מבחינה אתנית והן מבחינת האיזון של תקציב הממשלה. אני מניח שבסופו של דבר הם מניחים שהם לא יצטרכו לחיות במדינה פושטת רגל עם רוב סודאני, אפילו אם העמדות שלהם לא מסבירות באופן ישיר מה יווסת את שטף ההגירה שהם תומכים בו.

    בנוסף, נראה לי שהמתהדרים בנוצות הפרוגרסיביות הם בעצמם שמרנים, לפי הגדרת השמרנות של הכותב, מכיוון שמדיניות קליטת הפליטים שלהם לא מחייבת אותם לשינוי באורח החיים הפרטי שלהם. אם מאידך, הם היו עושים את הדבר המוסרי באמת, ומתחייבים לדייר, להזין ולערוב לפליטים בשכונות המעטירות בהן הם גרים, ובאמצעות ממונם הפרטי, אזי היינו יודעים שהם מחוייבים לשינוי אישי שמתחייב מעמדתם המוסרית. אבל כל עוד שהם מהפכנים בחיים וברכוש של אנשים אחרים—אנשים הרבה יותר עניים מהם באופן כללי—הצביעות חוגגת. וניתן לצפות שמה שכתבתי כאן יעורר מרבצן כל מיני פלורנס נייטינגלס ומריות טרזות שיספרו איך הן עברו מהפרוורים העשירים של צפון תל-אביב לגור עם החלכאים והנדכאים של הדרום ובכך הן כן משלמות מחיר אישי, אבל לא צריך להכביר במילים כמה שמהלכים כאלו הם בד"כ זמניים ומשרתים אי-אלו מטרות אישיות, בד"כ קשורי קריירה, של הדוברים. כל מה שצריך לשאול זה האם הם יגורו באותו הסלמס גם בעוד עשרים שנה…

    השמרנות גם מתבטאת בניכוס ה"מוסריות" לעצמם, באופן נייח, עמדה שהם התרגלו אליה כאורח חיים, אבל כרגיל עומדת על כרעי תרנגולת. זאת אומרת, הקבוע החברתי הוא שהם מוסריים, אפילו כשהעמדות שלהם משתנות ולא הכי עקביות. אולי אפילו זו שמרנות אירונית, אם אני מכוון נכון למונח של דניאל רוזנברג מלמעלה, כי האנשים האלו בסך הכל די מודעים לעצמם. בדרך כלל המוסריות העמוקה מתמצה בהשוואה למה עושים השכנים הנערצים באירופה ואיך האירופאים תופסים את ישראל כמדינה ואותם כפרטים מערביים בישראל שאמורים להוביל אותה כמדינה. כל עוד שישראל חברה במועדון (והם "כקול המוסרי" מקבלים טובות הנאה ידועות), אז עברנו את מבחן ה"מוסריות". אפילו לכותב, שהוא יחסית מקרה קל ולכן הוא כה מיוסר מהדוגמטיות של חבריו, זה התפלק במשפט: "…מדיניות הגירה מסודרת שתתווה כמה פליטים אפריקאים אנו מוכנים לקלוט כ*מדינה מערבית*". מה עניין שמיטה (מדינה מערבית) להר סיני (מדיניות הגירה מוסרית)? כמובן, זה שישראל היא מדינה נגועה בגזענות, קסנופוביה וכו' רק מוסיף להילה שהמרטירים-בעייני-עצמם של זכויות האדם מדמיינים מעל ראשם, ואולי בעצם זו החשיבות העצמית הזאת, השמרנית, שמובילה לעמדות פוליטיות שמתסכלות את הכותב.

    לבסוף, לא הבנתי מדוע הכותב טוען שהוא לא מוכן להתשעשע גם עם פשרות עם גזענים. לפי דעתי זה בדיוק מה שהוא עושה. זאת אומרת, מדוע העמדה הפופולרית שאנשים מביעים כשהם אומרים שהם רוצים שרוב שכניהם יהיו יהודים, היא לא גזענית, והרי זוהי העמדה שהוא מעונין לפייס כשהוא מצביע על התוצאות ה"ידועות מראש" של מדיניות ההגירה שהוא ממליץ עליה. האם האמירה "אני רוצה לגור עם יהודים" עדיפה על "אני לא רוצה לגור עם מי שהוא לא יהודי" והאם הן שתיהן עדיפות על "אני לא רוצה לגור עם אפריקאים"? אני לא רואה את ההבדל הגדול, בסך הכול יש פה אניומרציה ראליסטית של האלטרנטיבות.

    • יריב מ Says:

      ליוסי,
      ראשית רשמתי את הנוסח "כמה פליטים אנו מוכנים לקלוט כמדינה מערבית", פשוט משום שכמדינה מערבים עם כלכלה מערבית אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות במועדון של התורמים ומסייעים לאנשי העולם המוחלש והשלישי, שהמערב (ישראל הרבה פחות במקרה הזה) עשק וגזל במשך שנים.

      שנית, אני לא חושב שעמדה שתומכת במניעת טלטלות למבנה ואף להרכב החברתי היא גזענות, הגם שהיא לרוב גולשת לפרקטיקות או תוצאות גזעניות. אני חושב שזו עמדה שחייבים להתחשב בה, בניגוד לגזענות ועל אף שזו לא העמדה שלי אישית הדוגלת בפתיחות חברתית. בכל מקרה רוב האנשים לא נמצאים באף אחד ממצבי הקיצון האבסורדים: אני לא חושב שיש כמעט מי שידגלו בפתיחות מוחלטת לעולם ומאידך גם בגין נתן מקלט מדיני למאות פליטים וויטנאמים, כך שכנראה לא רבים גם בעד סגירות מוחלטת.

      • יוסי Says:

        שלום יריב,

        טוב נו… היית יכול להגיד כ"מדינה עשירה", בחרת להגיד כ"מדינה מערבית", ואני חושב שאתה לא נותן לעצמך דין וחשבון מלא על משמעות הבחירה שעשית, כנראה באופן לא מודע. גם בתגובה שלך, אתה שוב מפלרטט עם הכללה של ישראל במועדון מערבי, דרך הזכרה של איזו אשמה קולקטיבית של המערב בשעבוד של העולם השלישי, שישראל היא לכאורה איזה צד זוטר בו, שצריך לשלם מחיר כפרות. או שהיא לא צד בו, אבל כדאי לה לשלם בכל מקרה (למה? מה זה אם לא דמי קבלה למועדון?..)

        אם הטיעון שלי לא היה תקף, מדיניות ההגירה של כווית וקטר, מדינות עשירות לפי כל קנה מידה, היתה רלוונטית בעינייך כמו אלו של צרפת וגרמניה. אז תגיד לי בדוגרי, שהמדיניות של קטר רלוונטית בעינייך כמו זו של צרפת.

        (במאמר מוסגר: התפיסה שמדינה עשירה יותר ערוכה לקלוט פליטים מהעולם השלישי לעומת מדינות עניות יותר נשענת על תפיסה אדנותית של הפליטים האלו שמניחה מראש שהם יהיו לנטל על החברה שאליה הם באים ולכן צריך משאבים זמינים כדי לתמוך בהם. באופן טבעי, זוהי טענה מופרכת כפי שיעיד כל העולם החדש שנבנה על ידי, פחות או יותר, פליטים חסרי כל שבסך הכל צריכים חופש אישי וכלכלי כדי לשגשג. אבל כשהמדינה הקולטת היא מדינת סעד בה אפשר מחד לחיות חיים משוגעים—בסטנדרטים של העולם השלישי—בלי לנקוף אצבע, ומאידך יזמות זעירה מחובלת קשות על ידי המדינה, מערך התמריצים של המהגרים מתבלבל לחלוטין והנבואה של התלות של המהגרים מגשימה את עצמה. ולכן דווקא מדינות [הרווחה והרגולציה] המערביות שלכאורה רוממות הנדבנות בגרונן תתאמצנה יותר ממדינות כמו ארגנטינה או סוריה לצמצם את מספר המהגרים אליהן. ובקיצור: אין ברירה אלא לבחור בין גבולות פתוחים למהגרים ובין מדינת רווחה. וכמובן שבכל מקרה תמיד יש מקום למחוות סימבוליות שמשתלבות נהדר במצגות של משרד החוץ…)

    • יואב Says:

      יוסי שלום,

      איך מדיניות הגירה מתיישבת עם תפיסה ליברטינית? האין הגבלת התנועה של עובדים היא רגולציה על השוק החופשי? האין היא מגבילה תחרות?

      • יוסי Says:

        מדיניות הגירה בטח לא מתיישבת עם אנרכיזם של השוק החופשי. אם יש חתיכת שטח פנויה, או שמישהו משכיר או מוכר לך מקום מגורים, ברוך הבא. מאידך, כל קהילה תוכל לאמץ לה "מדיניות הגירה" משלה, שיכולה להיות אפילו גזענית אם זה מה שהיא רוצה. זה יהיה דומה להחלטות שאנשים מבצעים כשהם מתקשרים עם בני/בנות זוגם כיום, למשל.

        ליברטריאנים לא אנרכיסטיים מציגים מנעד יותר רחב של דעות אבל אני חושב שהממוצע הוא משהו בסגנון:

        1) במדינה ליברלית, אם אתה אדם שוחר שלום שמכבד את זכויות הפרט של התושבים הנוכחיים (שזוהי בעצם תמצית התורה הליברלית), אהלן וסהלן.

        2) במדינה בעלת נטיות סוציאליסטיות, השיטה בה המדינה מציעה הטבות למהגרים היא לא ברת קיימה ולא מוסרית ולכן כמו כל שיטות הסובסידיה הממשלתיות, צריך להפסיק אותה, עד להגעה למצב של מדינה ליברלית. יתרה מזאת, הגירה בתנאים כאלו יכולה לחזק עוד יותר את המדינה על-חשבון זכויות הפרט של התושבים הקיימים, משום שהמהגרים שנמשכו מלכתחילה לתמיכה הממשלתית יפעילו לחץ פוליטי למען עוד ועוד מיסים והתערבות ממשלתית בצורה שמפירה (באלימות, בסופו של דבר) את זכויות התושבים הקיימים. כל עוד שזה המצב, יש צורך לסגור את הגבולות כאקט של הגנה עצמית.

        בקיצור: או מדינת רווחה, או גבולות פתוחים.

  9. ברק Says:

    הבעיה אינה ניתנת לפתרון משום שהיא לא בדיוק בעיה, אלא מצב מובנה ובלתי ניתן לשינוי (כל עוד המחשבה היא לוגית, והמחשבה המערבית היא לוגית, על חסרונותיה ויתרונותיה). דוגמא להמחשה: אם אנחנו בארה"ב של שנות ה 60 או אחורה, אי אפשר למצוא את הגשר המחבר בין מחנה התומך בזכויות שוות לשחורים (הליברלי) לבין המחנה התומך בשמירתם כעבדים. אם הייתי אומר לשמרנים שם: "אני מבין את הפחדים שלכם…" אז או שהמשפט ממשיך באותה רוח פטרונית או שהוא מסתיים באבסורד לוגי דוגמת: "אני מבין את הפחדים שלכם, ולכן בואו ננסה למצוא פתרון שגם משווה את זכויותיהם של השחורים וגם כזה שישמור על המבנה החברתי שבו לאדם הלבן זכויות רבות יותר מלאדם השחור". אי אפשר להיות בשני מחנות בו זמנית, ואי אפשר להעלים מלחמה ו/או דיכויו של האחר (בין אם הדיכוי נעשה נגד אדם שחור או נגד הפריבליגה הלבנה) מהמציאות כל עוד במציאות יש כוח חזק יותר או פחות הרוצה להשליט את כוחו על האחר.

    נקודה נוספת למחשבה היא שהיוזמה (הרצון הטוב אפשר לקרוא לזה) לחבר בין קצות אוכלוסייה שונים ולהשמיע את כל הקולות (בניגוד להשתקת רוב הקולות בשם האחדות) מגיעה תמיד מההמחנה הליברלי ולא מהשמרני. ההשערה שלי שהמניע העיקרי מאחורי הרצון הטוב הוא האימה מהאלימות האפשרית של המחנה השמרני כלפי המחנה הליברלי, כנסיון לבסס שלום בית "להרגיע את חיית הטרף".

    ומשהו אחרון לגבי הדוגמה שניתנה במאמר: כמה מאות פליטים תמורת גדר. לזה השמרנים היו מוכנים. היש סמל שמרני חזק יותר מגדר? ודאי שהם הסכימו לעסקה כזו.

    כמה נורא עולמם של השמרנים. ההיסטוריה שמרנית, והליברליות משרישה את עצמה בהבלחות של ריר חלזונות. ריר פה וריר שם המקשה את ההתקדמות החלקה של השמרנות. מכאן האנטי-ליברליות – נגד הדביק הזה שמפריע לתנועה. תנו לצה"ל…

    • יריב מוהר Says:

      הי ברק,
      אתה צודק, אין שום יכולת ליישב או לקרב בין עמדה דוחה-פלורליזם לעמדה פלורליסטית. מי שרוצה שחורים כעבדיו ומי שרוצה אותם כחבריו האזרחיים לחברה שיוויונית, לא יכולים להגיע להסכמות או דיאלוג בר-פשר.

      אבל אני דוחה את הקפיצה הלוגית שלך כאילו השמרנות היא באופן מובנה הלך רוח אנטי-פלורליסטי במובהק. בוודאי שישנם שמרנים שמגיעים למחוזות הללו. אבל העמדה השמרנית לא מחייבת להגיע לשם. ברוב המקרים שמרנים (כפי שאני -בעקבות ג'ורג' לייקוף – משתמש במושג בטקסט זה) הם מי שדואגים כי החברה הפכה לכזו שלא מכירה במקורות סמכות מוחלטים ולכן חל בה משבר נורמות (אנומיה). החברה כה מעורערת בלכידות התרבותית שלה שכבר לא מכירים בסמכות (באב הפטריאכלי – אם נמשיל זאת למשפחה), והדבר מסכן את החברה בכללותה מול עולם חיצוני מאיים. זהו סיכון ממשי ומחריד – ומכאן חרדת השמרנות.

      כל זה לא מחייב להיות אנטי-פלורליסט מובהק. זה לא מחייב לראות שחורים כעבדים. רוב מוחלט של הרפובליקאים הקיצוניים לא רואה כך שחורים. במקרה הרע הם רואים שחורים כקבוצה שלא מצייתת למקורות הסמכות של החברה האמריקאית (למשל השחורים נתפשים כלא מצייתים לשוק החופשי המחייב השקעה בהשכלה גבוהה "ולא בבלינג-בלינג", משמעת ברזל, אמונה בהזדמנות שווה ולפיכך התעלמות מכל גזענות ומאידך צניעות כל עוד אינך יכול להרשות לעצמך. בוודאי שהאידיאל הצבוע הזה לא מכיר בחוויית החיים המודרת היסטורית של שחורים ממוקדי השכלה, תעסוקה, הון תרבותי וכו'). כמובן שהתוצאה של תפישה זו היא מדיניות גזענית בתוצאותיה (מעין גזענות תוצאתית) אבל אין פה כוונה ישירה לדכא שחורים אלא חוסר הכרה בעמדה ההיסטורית המוחלשת שלהם שמביאה אותם ליחס שונה כלפי מוסדות השכלה והשוק החופשי. המוגבלות התפישתית הזו צריכה לזכות בהבנה במובן של יכולת לתקשר איתה. ובמקום שבו החשש הוא מאיבוד הקווים האדומים של קיום נורמטיבי (יאמר השמרן האמריקאי: "אם נכיר בקושי של שחורים להשתלב באוניברסיטאות בסוף נכניס כל אידיוט לקמפוס"), ההבנה צריכה להתבסס על מציאת הקריטריונים המאפשרים סדר חברתי משרה בטחון לצד היותו סדר חברתי מאפשר ושיוויוני (ר' מדינת הרווחה הסקנדינבית). זו לדעתי מטרה שניתן לכל הפחות להתקרב אליה יותר, ויותר טוב.

      לבסוף, שים לב שבמקרה של הגדר, העניין הוא לא אם תבנה או לא (במאזן הכוחות הפוליטי הנוכחי היא תבנה בכל מקרה), אלא האם היא תשמש כקיר אטום למול מבקשי מקלט או כאמצעי לקבלם (או לדחותם) מעמדת שליטה. הצורך הזה בשליטה יכול אולי לאפשר יותר רוחב לב ציבורי כלפי הפליטים. אבל ימים יגידו אם יש צדק בכך…

  10. רני Says:

    לכל ארצות העולם מדיניות הגירה אין ארץ
    שבה כל הבא ברוך הבא.
    אישראל אחת המדינות הכי מאוכלסות בעולם
    . אין כאן מספיק אדמה מים ואוויר בכדי לנהל את סוג החיים
    שהאזרחים רוצים לעצמם.
    אפריקה היא אסון אנשים רוצים לברוח משם
    המעבר דרך ישראל הנו הדרך היחידה שניתן
    לצאת משם ברגל. אם המעבר לא יחסם
    כך או אחרת יהיו כאן מאות אלפים אפריקאים
    כאן פועל משל סירת ההצלה. לכל סירת
    הצלה יש גבול שלא ניתן להרחיבו על ידי
    סוג החוכמה שנשפכה כאן. כשעוברים את
    הגבול כולם טובעים.
    מבחינתי מדובר בודאי גם במהגרים יהודים לכאן.
    צדקנות מרחפת מהסוג שנשמע כאן לא תייצר
    בישראל יותר אדמה מה ואוויר ממה שיש.
    צריך לסגור את הגבול בדרום בגדר הכי טובה
    שבני אדם המציאו. מייד!

  11. mafyahu Says:

    צר לי לנקב קצת חורים בבלון, אבל אחת הסיבות, וכנראה העיקרית שבהן, לחוסר החיפזון של המימסד הפוליטי-כלכלי-ביטחוני בהשלמת הגדר בדרום, וגם הרשלנות בהקצאת כוחות צבא ומשמר הגבול לחסימת הגבול, היא האינטרס הרגיל של הקפיטליזם החזירי הרואה בעין יפה מאוד הספקת כוח עבודה זול ביותר, חסר כל זכויות, למשרות הבסיסיות של תעשיית התיירות והמזון, שירותי הניקיון, החקלאות, הבניין וכו'. אפילו עכשיו, אחרי הפיגוע באילת, ולמרות הברחת הסמים ואמצעי הלחימה הנמשכים, מתנהלת העבודה על הקמת הגדר בעצלתיים ניכרים, ויתכן מאוד שכאשר תושלם, תימצא דרך ליבא את מסתנני העבודה המשתלמים כל כך בדרכים אחרות (הגבול הירדני?). היבוא של כוח האדם הזה מגביר את שיעורי האבטלה בעשירונים הנמוכים, במיוחד ערבים ואתיופים ועולים חדשים מחבר העמים, וכמובן לוחץ כלפי מטה את כל השכר במשק הישראלי ומהווה אחד הגורמים ליוקר המחייה הניכר (שכר נמוך מול מחירים גבוהים) בישראל. מסתנני העבודה זולים בהרבה לא רק מכוח העבודה המקומי, אלא גם מכוח העבודה המיובא מאסיה,
    כל זה למשוש ליבו של המאיון העליון הבלתי שמרני בעליל (מוכן ללכת לכל פיתרון, גם לא קונבנציונלי כמו מסתנני עבודה, להפחתת השכר במשק). ארגוני "זכויות האדם" הפועלים למען מסתנני העבודה שנקראים לצורך העניין "פליטים", ממומנים, כידוע באופן בלעדי על ידי ההון הגדול, המקומי והזר. פעילי הארגונים האלה מנוהלים כבובות על חוט של הקפיטליזם החזירי, בדיוק כמו שרי הממשלה שלכאורה הם נמצאים בעימות עימה. ליבי עם בעל הפוסט שלא הצליח לגרד לעצמו חלק מהעוגה.

  12. יונתן Says:

    סליחה שאני דוחף שוב את הנושא הפלסטיני, אבל יש לא מעט פלסטינים שמגיע להם לחזור לפלסטין יותר ממה שמגיע לאפריקאים או פיליפינים להגר אליה.

    אמנם, צריך לתת מחסה למי שבסכנת חיים, זה נכון בהחלט, אבל את זה אפשר לעשות לזמן מוגבל ואז לבקש מאותם אנשים לחזור הביתה.

  13. Assaf Says:

    יריב שלום

    הכתיבה שלך כרגיל מעניינת, מנומקת ובאה מפרספקטיבה לא שגרתית.

    מצטער שלא הגבתי קודם, לא היה לי זמן. בינתיים השיח כאן בתגובות התפזר לכיוונים די מוזרים…

    למרות ההבהרה שלך, אני חושב שאתה עדיין מפספס בשימוש במושג "שמרנים". עם כל האי-כבוד שלי למערכת הלוגית והערכית שכמה מן המגיבים הימנים כאן מציגים, וחוסר-הקשר בין רוב השטויות שכתבו לבין המציאות – יש צדק בדבריהם שבציבור ה"שמאל המתון" בישראל יש הרבה שמרנים. גם אני חושב שאני יותר שמרן ממהפכן, ברמה האישית. לא במובן של שימור הסדרים והמעמדות, אלא סתם מבחינת אורח חיים וניהול סיכונים אישי ומשפחתי.

    בעיני, מנקודת המבט של "שמרנות מול מהפכנות", המפתח להבנת המוזרות והייחודיות של החיים הציבוריים בישראל הוא שאצלנו דווקא המימסד הוא הגורם הכי מהפכני.

    המדינה ומוסדותיה הרשמיים והרשמיים-למחצה, היא זו שעיצבה את המושג "ישראלי" ואת התודעה הנובעת ממנו, בעזרת שרשרת צעדים מהפכניים – החל מייבוא סיטונאי של קהילות שלמות ללא אזהרה מוקדמת – לא כלפי אותן קהילות ולא כלפי הציבור האמור לקלוט אותן – דרך רמת ריקודי העם ה"מסורתיים" שלנו וקביעת ה"מאכל הלאומי", ועד לרמת ההשתלטות וה"התנתקות" מחבלי ארץ כאלה או אחרים.

    ואנחנו הציבור, שרובו בעל נטיות שמרניות, מנסים למצוא איזושהי משמעות, כתינוקות שנשבו בתוך הטירוף המערכתי הזה. ובעיקר נופלים לתוך המלכודת הקלה כל-כך של הפרד ומשול.

    • יריב מוהר Says:

      הי אסף,
      תודה על התגובה, גם אם המאוחרת.
      במושג "שמרנים", אני מתכוון יותר לסמכותנים (בערך כמו שג'ורג' לייקוף משתמש במושג – ראה באחת ההערות מעלה פירוט). לכן אין פה מתח של שמרנים-מהפכנים א-לה תחילת המאה ה-20 ואחורה, אלא יותר מתח בין סמכותנות וסגידה למקורות סמכות המשולבת עם אחריות אישית קשוחה (מודל המשפחה הנסובה סביב ציות לאב סמכותני) ובין מחשבה פרוגרסיבית המעלה על נס העצמה ותמיכה בפרטים המרכיבים את החברה (מודל המשפחה המאפשרת). אלו המשגות של לייקוף, כאמור. והן מגובות לא רק בתיאוריה אלא במחקרים קוגניטביים על טיפוסים אידיאליים ומקורבים אלו (ודאי שיש טיפוסי כלאיים לרוב).

      ולכן ברור לי שבקרב מה שמכונה "השמאל המתון", יש הרבה טיפוסים סמכותניים. כך ברק ובן גוריון נדמים כשמרנים לייקופיים קלאסיים. ולכן גם דיברתי על שמאל ראדיקלי ולא על "שמאל". וגם כך אין בנמצא הגדרות מספקות את הדעת בדיוק שלהן ביחס לגבולות הפוליטיים. אבל ככל שזה לא טקסט אקדמי חמור, אני מאמין שאפשר להבין בערך למי אני מתכוון בתיוג "שמאל ראדיקלי".

      ולגבי מהפכנותה של המדינה, פה אני ממש מסכים איתך. מדינת ישראל זעזעה את המבנה החברתי שלה עצמה במהפכנותה הציונית שדחפה גלי עלייה אדירים שערערו את המבנה החברתי, ויצרו משבר נורמות (אנומיה), שהוביל, מאניה וביה, לחיזוק השמרנות כחרדת האנומיה הזו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: