אפולוגיה על איש ההסברה

by

יריב מוהר

ההנחה הרווחת היא שענייני מוסר וענייני הסברה הם שני תחומים נפרדים, או לכל הפחות רצוי שכך יהיו. אם ניקח, לדוגמא, את הסכסוך הישראלי פלסטיני: השאלה מהו ההסכם ההוגן בין הצדדים והשאלה איך נכון להסביר את אותו הסכם נתפשות לרוב כשאלות נפרדות ואף בלתי תלויות.

לא רק שאנו מבחינים בין שאלות של הסברה ומוסר אנליטית, אלא גם קובעים כי ראוי לעשות כן כאידיאל: שהרי לעצב אידיאולוגיה או מצע רעיוני על פי מידת היכולת לדבררם או לשווקם לקהל הרחב הוא עניין בזוי למדי ואנו נוהגים לראות בכך פופוליזם, אופורטוניזם או רדיפת שלטון ושררה. הרעיון שהציוויים המוסריים והאתיים שלנו יתעצבו לפי אנשי ההסברה האמונים על הכרת דעת הקהל מעורר זעם בקרב מי שנחשבים אנשים ערכיים. במידה מסויימת זה הגיוני: אם אמת המידה לעיצוב מסגרת רעיונית, מוסרית או פוליטית הוא היכולת להתחבב באופן מיידי על קהל נתון הרי שאכן מדובר בפרקטיקה בעייתית ביותר.

מצד שני, הקוטב ההופכי אבסורדי לא פחות: הרעיון ששאידיאולוגיה, תפישת מוסר, או הסדר חברתי רצוי אמורים להתגבש (או מתגבשים בפועל) במנותק מהרגישויות, התפישות המושרשות, חוויות החיים והצרכים הרגשיים והחברתיים של קהלים נרחבים הוא לא פחות מקומם ומופרך. הרעיון שאידיאולוגים, הוגים או אפילו פוליטיקאים נבחרים ירקחו לנו פתרון מדיני ממוחם האנליטי הקודח, במנותק מרגישויותיהם של האנשים – מדינה אחת, שתי מדינות, מדינה נטולת מדינה, אנרכו-סינדיקליזם קהילתני או כל קונסטלציה יצירתית אחרת – מועד לשוליות במקרה הטוב, ולהפרחת הסכסוך בתנאים אחרים במקרה הרע. רגישויות של קהילות במרחב הם לא משהו שצריך להכיר רק כדי ל"שווק" את התוצר הסופי טוב יותר. אידיאולוגיה או מדיניות המנוכרת לרגישויות יסודיות של קבוצה באוכלוסייה איננה רק "לא-פופולארית", "ארוזה לא נכון" או "קשה לשיווק"; היא לא רגישה, לא משקפת ולכן לא הוגנת למול קבוצה זו. הבעייה היא לא רק הסברתית אלא מוסרית.

בהנחה שאין אמת מידה מוסרית א-פריאורית החיצונית לחלוטין לקהילות ולפרטים שונים, נותר לנו להסתמך במידה משמעותית על האנשים, ועל הבנת רגישויותיהם, צרכיהם ועולם ההתנסויות שלהם, בגיבוש וניסוח של עמדה מוסרית. ובמילים פשוטות: אידיאולוג שינסה לשכנע קופאית בסופר (בין שהיא במקור מבלרוס, מאדיס אבבה או מאשקלון) שהיא חלק מפרויקט דיכוי קולניאלי יקבל ממנה סתירה סימבולית או ממשית, ובצדק. אין דבר בניתוח המאקרו החיצוני הזה שיכול לתקשר עם עולם החוויות והזהות של אותה קופאית. רגישויות כאלו מזהים אנשי הסברה טובים בצורה מדוייקת יחסית, ומכאן הפוטנציאל לתרומתם. מאידך אידיאולוגים קלאסיים של השמאל התבשמו לעיתים דווקא מהיותם "לא פופוליסטים" ולא נכנעים לצו ההמון, כשהרחיקו עצמם ממנו סימבולית ופיזית – כאילו שאפשרית רק הדו-קוטביות שבין ציות ל"המון" להתעלמות ממנו.

יתכן כמובן שמה שקבוצה נתונה רואה כדבר ההוגן כלפיה הוא למעשה חוסר הוגנות כלפי קבוצה אחרת – עבור המתנחלים פינוי התנחלויות אינו הוגן; עבור הפלסטינים המשמעות של אי-פינוי צפויה להיות המשך משטר האפליה הצבאי כנגדם. אבל לפני שמאזנים בין פרספקטיוות יש להבין אותן בצורה מעמיקה. וזאת ניתן לעשות רק באמצעות ניטור וניתוח הטענות של הצדדים והרגישיות הלא-מנוסחות לחלוטין שניתן לזהות בקרבם. לצורך הזה נראה שאשת ההסברה יכולה לתרום, על פי רוב, יותר מהפילוסופית הפוליטית, ממנכ"לית של ארגון זכויות או ממזכ"ל של מפלגה פוליטית.

הבנה של מפת הרגישויות והטענות של קהילות רלוונטיות מאפשרת כיוונון עדין (fine tuning) של אידיאולוגיה – או של הצעות למדיניות – שתיהינה בה בעת קלות יותר להסברה והוגנות יותר ביחס לאותן קהילות. למשל ניתן יהיה להציע למתנחלים כי יבחרו להמשיך לחיות במדינה פלסטינית כאזרחים פלסטינים השווים לשכניהם. למעשה היו אלו מתנחלים (אנשי "ארץ שלום") שלראשונה העלו ברצינות ובשיטתיות הצעות כאלו. העובדה שהרעיון נולד בקרבם עשויה לרמז כי בקרב השמאל לא היו מי שקראו בצורה מדוקדקת את מפת הרגישויות המתנחלית ולכן לא ידעו להפריד בין המרכיב האמוני-רגשי (הרצון לגור בחבל ארץ תנ"כי) לבין המרכיב המפלה והדכאני (מגורים באזור כחלק ממשטר אפליה צבאי).

לו היו אנשי השמאל מתייחסים למתנחלים כאל קהל יעד – כלומר חושבים ברצינות איך לדברר למתנחלים את הרעיון שמשטר הכיבוש הינו רע – הם היו נאלצים למפות את רגישויותהם ולהבינן לעומק. אז הם היו עשויים להבחין בין רגישויות שונות של המתנחלים ולגלות כיצד ישנם מרכיבי רגישות בקרבם שאין הכרח לוותר עליהם – כמו הרצון לגור בשטח הנחשב בעיניהם כבעל חשיבות רוחנית ודתית – על מנת להגיע לפתרון הוגן. מאידך, קריאת מפת הרגישויות של הפלסטינים לעומק תלמד כי הגם שרבים מהם עשויים להסכים – ואכן הביעו הסכמה – להתיישבות יהודים כשווים בין שווים בפלסטין, רק מעטים יסכימו לכך ללא רפורמה אגררית שתתקן את הקצאת הקרקעות הפריבילגית למתנחלים (שהתקיימה במשך שנים ובחסות משטר צבאי כוחני). וסביר שרק פלסטינים מעטים, אם בכלל, יסכימו שבקרב אותם יהודים אזרחי פלסטין יכללו גם מתנחלים קיצוניים שבאופן אקטיבי פגעו והתעמרו בהם.

הדוגמה הדקדקנית הזו, היא רק אחת מיני רבות, למצב בו הצורך להעביר מסר לקהל יעד מעורר רגישות שיטתית ומעמיקה לרגישויות של אותו קהל. ניתן לומר שהצורך להסביר משהו לקהילה נתונה הוא המתודולוגיה הטובה ביותר להבין רגישויות של מה שנהוג לכנות "קהילה פרשנית" – קהילה המקיימת הליכי יצירת משמעות ייחודיים משלה למציאות החברתית והפוליטית. כך נפתח צוהר לחשיבה על אודות המוסרי מתוך הליך הסברה עמוק – שאנו כעת יכולים להבחין מתחבולה רטורית גרידא. אנשי הסברה טובים – כשהם לא עסוקים בספינים קצרי מועד – בהחלט אמונים על מיפוי רגישויות ואופני המשגה ומיסגור של קהלים שונים, וכך יכולים לסייע בעיצוב עמדה ערכית שאיננה אטומה לקהלים אלו.

החיבור בין מוסר להסברה (במובן של יכולת לזהות ולתקשר עם רגישויותיהם של אנשים שונים) הוא לא רק קול קורא לחזון עתידי, אלא משהו שכבר מתרחש: הן בפועל והן בהמשגות השונות בשדה הפילוסופיה של המוסר והפוליטיקה והתיאוריה החברתית. הדוגמה המובהקת והאמפירית ביותר לחיבור בין הסברה לעמדה מוסרית גלום לטעמי במחקרים חדשים בסוציולוגיה של התרבות על הדרך של פרטים למשמע את העולם החברתי כך שערכם העצמי יישמר. על בסיס גישה זו מגלה בהקשר הישראלי ד"ר ניסים מזרחי (גילוי נאות: הוא היה המנחה שלי בעבודת התיזה) כי מזרחיים ממעמדות נמוכים נוטים להתנגד לשיח הזכויות האוניברסלי משום שהיותם "יהודים" (כמסמן של יוקרה ונבדלות) הוא ההון הסימבולי היחיד שיש להם. הממצצאים האלו קוראים לתשומת לב למקומות בהם הפוליטיקה של ההכרה של קבוצה מסויימת נפגעת – גם אם רגישות זו אין משמעה תמיכה בשיח של עליונות יהודית.

ואם לשוב להקשר הרחב של הסכסוך באזורנו, הרי שהוא מחייב היכרות מעמיקה עם תפישות, רגישויות ופחדים רווחים בפסיפס הקהילות המרכיבות את – מה שמכונה בדיכוטומיות מטעה – הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הרבה מעבר לפרספקטיווה של יחסי הכוח הגלויים, וטיפול בהם, הסכם ראוי חייב להיות הוגן מבחינת הצדדים (כזה הממזער את ההתנגדות אליו מצד מרבית הנוגעים בדבר). זה מחייב אותנו להודות שאין לנו עדיין מושג מוחלט מהו הסכם הוגן לסכסוך משום שאין בידינו מיפוי טוב ומקיף של רגישויות הצדדים המעורבים בסכסוך.

ובאופן כללי, הרי שהמהלך הזה כולו מסמן אולי רגישות חדשה בעולם האינטלקטואלי: אם פעם היה האתגר של אינטלקטואלים ציבוריים להתרחק מ"השכל הישר" (common sense) של האנשים הפשוטים, ועל בסיס זה הייתה לא פעם נבנית יוקרתם, הרי שכיום נדמה שהאתגר הראוי הוא למסגר מחדש גם את התובנות הנועזות (counter-intuitive) ביותר במונחי "השכל הישר"; לדבר גם על העמדה הראדיקלית ביותר באמצעות עולם מונחים שמאפשר הבנה – בעיקר במובן הרגשי – של קהלים נרחבים.

אני מקווה שלא יחשדו בי שהיותי איש הסברה בארגון זכויות אדם, היא כשלבדה אחראית על עמדתי זו.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

19 תגובות to “אפולוגיה על איש ההסברה”

  1. ד.ר Says:

    בלי קשר לתוכן המאמר (או בעצם עם קשר), חורה לי מאוד השימוש במושג "הסברה" ביחס לתרגילים שהם לא יותר מתעמולה או פרויקט יחסי ציבור. כאילו מדובר כאן באיזה תיאורמה מתמטית שאפשר לפתור תוך שימוש בכללי ההיסק הנכונים, שאותה רק צריך "להסביר", "ללמד" או "להנהיר" לברברים/שוטים/כופרים. יש כאן כמובן שורה שלמה של הנחות יסוד שעומדות בבסיס ההנחה הזאת, כמו קיום של איזו אמת או טוב אוניברסלי שהפוליטיקה צריכה לשרת, בצורה כזו שבה כל המתנגדים הפוליטיים לאידיאל הזה הם לא רק יריבים, אלא "טועים" או "בלתי מחונכים". אפשר כמובן גם להמשיך ולהגג על איך שמדובר במורשת הבעייתית של אפלטון, שפופר ואחרים זיהו עם טוטאליטריות מחשבתית וכו' וכו', אבל בסופו של דבר, מדובר לדעתי בהתנשאות הגדולה של השמאל, שבאופן מאוד אירוני נגדה בדיוק יוצא כאן המחבר.

    חוץ מזה שהגיפ של לנין ממש מדליק.

    • יריב מוהר Says:

      לד.ר,
      איפה בדיוק מצאת כאן רמיזה לגבי אמת אוניברסלית?
      ציטוט מהפוסט:
      "בהנחה שאין אמת מידה מוסרית א-פריאורית החיצונית לחלוטין לקהילות ולפרטים שונים, נותר לנו להסתמך במידה משמעותית על האנשים, ועל הבנת רגישויותיהם, צרכיהם ועולם ההתנסויות שלהם, בגיבוש וניסוח של עמדה מוסרית. "

      זה בדיוק הפוך מטענתך

  2. איתמר Says:

    קצת מצמצם. האם היהדות שלי היא רק הון סימבולי מול אשכנזים ולא גם למשל הוויה?.

    מזרחים (י' אחת) גם אולי לא הרגישו צורך מודרני לנטוש את היהדות כמו אשכנזים רבים בישראל שמרגישים צורך עז לאכול חזיר ולהרגיש בשל כך מערביים. (ביס של שינקן שקול לטיול עם האומנת בדרזדן אחרי השלאפשטונדה המדומיינת).
    כך שבמובן מסויים, עד כמה שניתן לומר באופן ממשי, הם באמת "יותר" יהודים.

    הנה, גם יהודים מזרחים עשירים בצרפת שומרים על היהדות שלהם (או האם ראית חדשות בסופ"ש?) והם במובנים רבים יותר מערביים, משכילים ועשירים מאשכנזים בישראל.

    • אסף Says:

      איתמר,
      הערה קטנה:

      הפוסט הזה הוא לא על "מזרחיים נגד אשכנזיים", ואולי אפשר לוותר על מלחמת התרבות המשעממת הזאת כאן.

      תודה

  3. שחרור יונים Says:

    פוסט מצוייין שמתאר בצורה טובה את החבלים הדקים שעליהם אנחנו פוסעים אחורה בעשורים האחרונים. בגלל הנתק שתיארת אנחנו נמצאים כיום בפער עצום בין אידיאולוגיה ורומנטיזציה למציאות עצמה.

    לדעתי ברור למדי שהשיח האידיאולוגי, הכביכול אינטלקטואלי לפתרון הסכסוך ששווק (הוסבר לנו שוב ושוב) בישראל בעשורים האחרים הביא רק להחמרת המצב:
    …מועד לשוליות במקרה הטוב, ולהפרחת הסכסוך בתנאים אחרים במקרה הרע".

    זה לא עניין של רגישויות לקהל היעד דווקא, אלא התעלמות, בורות וחוסר היכרות של הצד השני בסכסוך. כמו ניסיון קרטוע על רגל אחת לעתיד טוב יותר כשהרגל השניה מסרבת לזוז ממקומה.

    מצד שני הנחת המוצא "שאין אמת מידה מוסרית א-פריאורית החיצונית לחלוטין לקהילות ולפרטים שונים" תמוהה בעיני.

    בוודאי שיש אמות מוסר חוצות תרבות וקהילות, אנשים בכל מקום מגיבים לצדק, מזהים הושטת יד לשלום וחיוך מאיר פנים. אחרת ישראלים לא היו יכולים לטייל בטימבקטו.

    אבל הנקודה המשמעותית ביותר בפוסט הזה (לכשעצמו שינוי מבורך) היא התרכזות בהנחת המוצא שהיכולת (והאחריות) לפתור את הסכסוך נמצאת רק במגרש היהודי. כאילו הפער האידיאולוגי בין המתנחלים לאנשי השמאל הוא שורש הבעיה.

    במילים אחרות אם היהודים היו רוצים – לא היה סכסוך. אם היינו מחליטים, מחר היה כבר שלום. אני קורא את המציאות באופן שונה לגמרי. ולדעתי שעד לא ננחת מהרובד האידיאולוגי האינטלקטואלי לרצפת המציאות לא יהיה פה שלום.

    • יריב מ Says:

      לשחרור יונים,
      תודה על הפירגון.
      לגבי אמת מידה א-פריאורית למוסר, ובכן היה עלי לדייק את הניסוח. ודאי שיש עקרונות שאינם נובעים מקהילה מסויימת. אבל אין עקרונות שאינם נובעים מקהילות בכלל. הליכים כמו זיהוי הוגנות ותפישה אמפתית הם הליכים קוגניטיביים בסיסיים להם מסוגלים אנשים בכל הקהילות (וכשהם מדירים אנשים מסויימים מהזכות לזכות בהוגנות ואמפתיה זה תמיד כרוך במידה מסויימת דה-הומאניזציה או דמוניזציה המאפשרת, למשל, להצדיק יחס ליהודי בפולין של המאה ה-19, שלא ניתן היה להצדיק מעשה דומה לו בין שני פולנים נוצרים. רק מידת ההרחקה אפשרה חריגה מאותו "מוסר קוגניטיבי"). הפרשנויות הדקדקניות להליכים קוגניטיביים אלו הם בכל זאת תלויי קהילה, ואין פרשנות אוניברסלית שאני יכול לעלות על הדעת כפרשנות יציבה.
      בקצרה: יש יותר סיכויי להגיע להסכמה אוניברסלית על דרך השלילה של מקרי קיצון (רצח אסור, אונס אסור). אבל בשאלות של מה כן לעשות שולטת היחסיות התרבותית.

    • אסף Says:

      שחרור

      אני מסכים איתך שלא צריך לברוח לרובד האידיאולוגי האינטלקטואלי

      אבל גם לא צריך לברוח ל"חייבים קודם להבין את הצד השני" (בעצם אתה מתכוון: חייבים קודם להראות איך הצד השני אשם, או אולי זומם מזימות איומות להשמידנו, ולכן אנחנו יותר בסדר).
      במקום זאת, בוא נעשה כמו שאתה מציע, וננחת לרצפת המציאות הבסיסית בארץ.

      מזה 44 שנה, היהודים שולטים בכמה מיליוני פלסטינים באופן לא-דמוקרטי. אף אחד לא הכריח את היהודים לעשות זאת, בחרנו בשליטה הזו – ואנחנו ממשיכים לבחור בה יום יום ושנה שנה – מרצוננו החופשי. יתר על כן, אנחנו מתמידים בבחירה הזו תוך דיכוי רצונם של הפלסטינים בסיום השליטה שלנו בהם, רצון שהובע באופן הכי מפורש שאפשר פעם אחר פעם.

      משום כך – לא בגלל מנטליות, לא בגלל אידאולוגיה או כל חרטא בארטה אחרות – קודם כל משום כך, הכדור נמצא במגרש שלנו היהודים.

      כל השאר, בדיוק כמו הכותרת של הפוסט – מסתכם ב"הסברה".

      • יריב מ Says:

        אסף, אתה צודק בהחלט שישראל כמדינה בחרה להמשיך ולתחזק את משטר האפליה הצבאי והממוסד להחריד בשטחים, שנים על גבי שנים.
        מאידך, המיינסטרים הישראלי ברובו מאמין שבמידה זו או אחרת ההימצאות שלנו בשטחים דומה קצת להימצאות בלבנון – מדובר ברצועת בטחון הכרחית מבחינתם (או לכל הפחות כזו שיש סיכון בלעזוב אותה לריבונות הפלסטינים). מופרכת או לא, התחושה הזו – ולא חלומות ארץ ישראל השלמה – היא שמחזיקה את הכיבוש. שכנע את הישראלים שאין שום רבותא בטחונית בהישארות בשטחים ותראה איך הם זורמים "קדימה", לעבר פתרונות של התנתקות [כי הרי גזענות ו\או רתיעה מערבים, זו הפוליטיקה הכי חזקה במרכז]. כלומר הרעיון – המופרך, אני יודע – שהכיבוש הוא ערובה בטחונית, הוא בלבד שמאפשר את המשך תמיכת הזרם המרכזי בכיבוש. למעשה, ביבי הבין זאת וכשהיה עם הגב לקיר החל לדבר על "גבולות אאושוויץ", ורק טיבל זאת בתרוצי "ארץ אבותינו", על מנת שלא להישמע רק אסטרטג קר לב או משום שהוא באמת מאמין בכך, מעבר למוטיבציה הבטחונית העיקרית של הקורפוס הגדול של בוחריו.
        וכאן אנו חוזרים לעניין של פעולה תקשורתית (או "הסברה" – שמובנת יותר מדי כעניין חד-כיווני ולכן אולי בחירת המונח לא מוצלחת): פעולה תקשורתית משקללת את הרגישויות הבטחוניות העמוקות של הישראלים – היא לא בזה להם וגם לא נכנעת להם: היא מאפשרת להראות שגם ערך הבטחון האזרחי – כשהוא לא מובן רק במונחים של כוחנות – נפגע כשמערך כוחני וגזעני כמו הכיבוש מופעל על השכנים שלנו. ללא המערך ההסברתי\תקשורתי הזה אנו נועדנו לחזור בלופ על המנטרות המוסריות נגד קבוצת הזרם המרכזי שמרגישה באמת ובתמים קורבנית ובסכנה משכניה. האם אין סכנה כזו? נכון שתרמנו לה, אך הכוחות הפונדמנטליסטים הם כרגע עובדה קיימת. המיינסטרים מפוחד מתצאות מעשי מנהיגיו, והתוצאות אמיתיות.

      • אסף Says:

        יריב אהלן

        אני מסכים אתך לגמרי שצריך להשתמש בכל רוחב הספקטרום של תקשורת, להזדהות עם רגשות שקיימים אצל כולנו ולבוא מתוך ערכים משותפים.
        גם ניסיתי לעשות את זה לא פעם, הנה למשל ב"ידיעות": http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3878611,00.html

        אבל אני חושב שאתה מזלזל בתהום שכן פעורה לצערי בין המיינסטרים לביני (ואולי עוד כמה אנשים). זו תהום שאינה ניתנת לגישור על-ידי הנהונים משתתפים כשהם נואמים על סכנות אחמדניגד'אד ואיך הוא מנסה לחבל אותנו דרך החמאס והחיזבאללה. זה קשור יותר לפוסט שלך מאשר לשובל ההערות הזה, אז אכתוב על זה בהערה נפרדת.

  4. דב קולר Says:

    מאמר אינטיליגנטי, מאיר,
    מתווה דרך מורכבת,
    ונכונה.
    תודה !
    דב

  5. רני Says:

    למחבר. בלוג/מאמר מעולה, אם הייתי יודע מי זה
    ומה זה השמאל הישראלי (חוץ משטרנהל, שטרסלר,
    שוקן ולאור שמקומם בטוח) או מי שיכול להגדיר
    שמאל ישראלי, (רק לא יוסף שריד) הייתי ממליץ לו
    לקרוא את המאמר.
    לאיתמר:
    ההכללות הורגות, מטפורית ולמעשה. אז עכשיו
    קבוצת הייחוס שלנו היא כבר לא 1. האשכנזים,
    2.אוכלי, 3. החזיר, 4. מהירושימה אלא שומרי הדת
    והיהדות האמיתיים שהם 1. יהודים, 2. עשירים. 3
    . מזרחיים, 4. בצרפת. כתוצאה, או איך שהוא בקשר
    לשלושת המגדירים הקודמים הם: 1. מערביים,
    2. משכילים, 3.יותר, 4. עשירים, 5. מאשכנזים,
    6. בישראל. אם וכאשר נהפוך להיות כמותם. תבוא
    הישועה ל…. למי בעצם. שים לב למאפיין החוזר
    בשני הסדרות של מגדיר ה"על", האובר-מגדיר,
    "עשירים" . רני רהב היה גאה באיתמר זה.
    נ.ב. היכן זה משאיר אותנו
    The scum of the earth
    שלא יודעים איך להיות הכל ביחד: יהודים, עשירים,
    מזרחיים, משכילים, יותר, מערביים, בישראל. האם
    הגענו לדטרמיניזם תיאולוגי מוחלט שמשהה אותנו
    מקוללים לנצח?

  6. איתמר Says:

    כל זהות ודיבור על זהות הוא הכללה (או אינדוקציה) גם תבדוק מילונית- המילה זהות קשורה לקבוצת כלל הזהים לך. התשובה היא בין דטרמניזם לפירוק מתמיד. לפחות תציע דרך אחרת לדיון כי אם אינך מציע אתה בעצם מציע השתקה( או מניעת דיון אינטלקטואל\י מעמדי, משאבי וכו).

  7. רני Says:

    לא ! איני משתיק ואיני מציע השתקה. אני מבקש
    הגדרת מושגים והסכמה, כמו באליס בארץ
    הנפלאות, על מונחי ייסוד בכל דיון. ההגחכה שלי
    נועדה לערער את ההסכמה כביכול להכללות
    שהבאת בעניין יהודים ויהדות.
    למשל ההנחה שיוצאי ספיחי האימפריה הצרפתית
    בצפון אפריקה הנם יותר דתים ממישהו אחר אינה
    מקובלת עלי כלל וכלל. גם ההנחה שכ-ו-ל-ם עשירים
    גובלת בגזענות. יש יהודים במעמד הבינוני הנמוך
    בצרפת. האם באמת כ-ו-ל-ם עשירים?
    ביחס לדתיות? ברור לפי מה שאני מכיר, ראה בית
    הכנסת של יהודי צפון אפריקה צרפת ברחוב
    ארנון בתל-אביב, יוצאי צ"א אלו מצאו דרך להיות
    יהודי בבביתך ואדם בצאתך. הם אינם יותר
    "יהודים" מיוצאי אלזס למשל, צרפתים מלפני
    המהפכה.
    בקשר לעניין הנדון כאן הפליאה אותי תמיד חוסר
    הרגישות שלהם לדרישות של האישיות הפלשתינית
    ולצורך שלאישיות זו בהכרה והבנה. במקרים רבים
    הם מייצגים אטימות רגשית ואינטלקטואלית מפחידה
    . לדעתם הם מבינים ומכירים את "הערבים" טוב
    מהאשכנזים

  8. אסף Says:

    יריב,

    תודה על פוסט מעמיק, שבחרת לו את האכסניה המתאימה. אגב, סחתיין על התואר. על מה היתה התזה? ובאיזה ארגון אתה עובד? ("שומרי משפט", עושה רושם?)
    בקשר לתזה של הפוסט, בגדול אני מסכים עם הצורך להקשיב ולדבר עם קהלים שונים, כמובן מבלי למכור את הערכים שלך עצמך. אבל בהקשר הישראלי הבעייה היא מעבר לזו של תקשורת.

    לדעתי יש כאן בעייה אמיתית וכואבת של תודעת "עם אדונים". אפילו תחושת האיום הקיומי שירשנו מן הדורות הקודמים שחוו אותה על בשרם, ושמשמשת כעלה תאנה שמסתיר מעצמנו את התודעה הזו שלנו – תחושת האיום הקיומי בעצם מכויילת בתודעה הישראלית העכשווית להגיב רק לצעדים שעלולים לפרק את המשטר הקיים. בניגוד לזה, התוצאות האפשריות של הרפתקנות צבאית או קיצוניות מדינית אף פעם לא מעוררות את אותה תחושת איום, למרות הניסיון המר בעבר הקרוב.

    גם הדוגמאות שניסית לתת ביושר רב, מחזקות את הרושם שזו הבעייה העיקרית.
    למשל, המוטיבציה המתנחלית להעדיף מעבר למשהו דמוי מדינה אחת דמוקרטית על פני פינוי, ומנגד הציפייה הפלסטינית לצדק חלוקתי והחזר אדמות גזולות תחת מסגרת כזו. שכחת לציין ש-1. שהיוזמה הזו פופולארית בקרב ציבור המתנחלים, בערך (ואולי קצת פחות) מן הפופולאריות של דעות שמאל רדיקלי בציבור החילוני-ליברלי. ו-2. שהמיעוט האידאולוגי בקרב המתנחלים הוא בדיוק זה שהיה חוד החנית במעבר משלטון צבאי זמני לשלטון דיכוי אזרחי-אפרטהיידי, ודעת הקהל שלו ממשיכה ללחוץ כל הזמן על הממשלה והצבא לכיוון של עוד דיכוי, עוד הפקעות, וכו' וכו'. הסיבה היא מאוד פשוטה: הפרשנות הנפוצה למרכיב האמוני רגשי של מגורים במחוזות התנ"ך של יהודה ושומרון – פרשנות מבית מדרשו של הרב קוק – גם דוגלת בעליונות ברורה, מוצדקת דתית ורוחנית, של היהודים על-פני הגויים ובמיוחד על-פני הפלסטינים. "ארץ שלום" קמה כתגובה (בריאה ומבורכת) בשוליים של התנועה הזו, אבל באותם שוליים יש הרבה יותר תגובות מפחידות בהרבה וקיצוניות בהרבה לכיוון השני.
    מלכתחילה, סביר להניח שאם האפשרות היחידה להתנחל בשטחים היתה כאזרחים שווים לפלסטינים, התנועה של מתנחלים לשם היתה דלילה ונלהבת הרבה פחות.

    וזה מביא אותי לשתי הדוגמאות האחרות. נכון שאם תביא לקופאית בסופר נבוט מילולי בראש שהיא חלק מקולוניאליזם מדכא, היא לא תדע אם לצחוק או לבכות. אבל אם תשאל אותה, מה היא תעשה אם היא תראה בתור לקופה שלה מישהו שנראה כאילו הוא מעזה, ותרגיש שאולי הוא לא צריך להיות שם. אני מוכן להתערב שכל קופאית מכל תפוצה, לא משנה כמה היא מסכנה, תדע מייד שהיא תקרא למשטרה, ושהם יקחו את הבחור משם בלי להתבלבל. ואולי זה אפילו קרה לה. האם היא תרצה, או בכלל תוכל, לעשות את זה לכל אחד אחר שייכנס לסופר (אלא אם כן יתנהג באופן פלילי)? ברור שלא. אז אפילו באותה תודעה של הקופאית המדוכאת שוכן גם נגיף העליונות.

    וזה מתקשר, אם יורשה לי לפרש את המנחה שלך בצורה אחרת ממך, אל הנכס הסימבולי של ה"יהדות" אצל ישראלים מזרחים. מה משמעות הנכס הזה? רוחנית? אתנית? דתית? לאומית? הנה ניחוש קל שלי. הנכס הוא פשוט מאוד, ידיעה מוצקה שלהיות "יהודי" בישראל מקנה מעמד עליון על "ערבי".

    את הפער הזה – בין אמונה שחייבים ליצור בארץ משטר של שוויון זכויות מהותי, לבין אמונה שלנו הישראלים היהודים מגיע להיות עליונים על פני הגר החי בתוכנו – צריך לנסות לסגור בכל אמצעי הסברתי אפשרי, ובכלל בכל אמצעי בלתי-אלים שאפשר להעלות על הדעת. אבל אי אפשר למסמס אותו.

    • יריב מוהר Says:

      אהלן אסף,
      תקשורת עם רגישויות של קבוצות באוכלוסיה אין משמעותה קבלה שלהן, אלא מיקסום של ההוגנות א-לה רולס ומיזעור של ה"רעש", הנובע מפרשנויות גסות מדי של המצב. הפרשנות שהמתנחלים רעים וההתנחלויות רעות לא מאפשרת נפרדות אנליטית בין הרצון לגור בשטחי ארץ התנ"ך לאותה תימה קוקיאנית של עליונות יהודית [שאגב, גם תומכים גדולים של הרב קוק לא בהכרח מאמצים אחד לאחד ללא עבודה פרשנית משלהם. וכאנקדוטה בכתבי הרב קוק עצמו ניתן למצוא אוניברסליזם מפתיע לצד קסנופוביה מחרידה].
      לא כל הרגישויות שלנו יכולות לקבל לגיטימציה בספירה הציבורית שצריכה לשקלל רגישויות ולאזן בינהן. חלק מתהליך התבגרות הוא להבין שגם אם אני מאוד רוצה את הצעצוע של החבר שלי אין לגיטימציה לרגש האותנטי הזה שלי הכמהה לצעצוע אלא בהסכמה חופשית של חברי. ובהתאמה, הרי שאין לגיטימציה לתורת ניהול הסיכונים הרווחת במיינסטרים הישראלי, שרק קונסטלציה שתיתן מקסימום בטחון [כיביכול] גם אם זה על חשבון זכויות ותחושת הבטחון הפלסטינית – תפיסת בקעת הירדן, פירוז המדינה הפלסטינית וכו' – היא תורת ניהול סיכונים לגיטימית. והרי רוב הישראלים רואים את הסכסוך דרך הזווית הזו, ולא דרך הרעיון שהתנ"ך הוא הקושאן והכל פה רק שלנו. הם משתמשים לעיתים בטיעונים הללו כדי להצדיק את תפיסת ניהול הסיכונים שלהם ממקום של מוסר לא תועלתני, אבל הם לא בהכרח מסכימים לה.

      • אסף Says:

        יריב, תודה על ההתייחסות. בקשר למתנחלים אני רחוק מלהיות מומחה, אז אעזוב אותם לעכשיו. בקשר ל"סתם ישראלים" חילונים מן השורה, אני חושב לצערי שאתה טועה. ההנחה הכי בסיסית של "תורת ניהול הסיכונים" של המיינסטרים שלנו כמו שאתה קורא לזה, היא שהערבים בכלל והפלסטינים בפרט שונים מאיתנו באופן מהותי.

        אי לכך, למשל, אין כל סיכון בריסוק והשחתה שיטתיים של כל מערכות האיזונים והבלמים של החברה שלהם – כי ממילא אין הכרה בקיומם של איזונים, בלמים או אפילו חברה פלסטינית עם איזשהו ערך חיובי שכדאי לנו לשמור על שלמותה. הסיבה שהחישובים ה"בטחוניסטים" שלנו מובילים לאן שהם מובילים, היא שאנחנו לא מסוגלים לחשוב על הפלסטינים כעל אנשים כמוני וכמוך, אנשים שאם נעבור כלפיהם איזה קו אדום זה עלול להביא לתוצאות איומות. במקום זה, רואים בהם מין בהמות דו-רגליות, שצריך לאלף בעקשנות ובהתמדה, עד שילמדו, כי אין שום דרך אחרת.

        זו היתה הגישה פחות או יותר מאז ומעולם, עוד בתקופה בה לא חלמנו על פיגועי התאבדות אפילו בסיוטים הכי גרועים שלנו.

        אין לי בעייה, תנסה להעביר את המסר בעדינות. תציע כמו שאתה אומר (ושנינו מסכימים) שזו תורת ניהול סיכונים לא לגיטימית. מעניין אותי לדעת, לאן אתה מגיע בסוף השיחות האלה. אני מוכן להתערב שבסופו של כל דיון כזה, התהום נפערת פחות או יותר בנקודה עליה הצבעתי כאן.

        יום טוב.

      • אסף Says:

        רציתי רק להוסיף שלדעתי יש הרבה יותר ישראלים שמסכימים איתנו בגדול לגבי הניתוח הבסיסי של המציאות ("ניתוח סיכונים" וכו') ממה שנדמה. נראה לי שעל כל "שמאלני רדיקלי" מוצהר יש לפחות 10-20 כאלה בארון. תספרו את האנשים בסביבתכם הקרובה ותבינו על מה אני מדבר.

        בשורה התחתונה, האנשים האלה מעדיפים את "חישוב הסיכונים" האישי על פני זה הלאומי. החברה הישראלית יודעת להעניש באופן קשה מאוד ומתוחכם מאוד את מי שכביכול "חוצה את הגדר" של מה שנחשב לדעה לגיטימית. עבור מאות אלפי אנשים, הנזק התדמיתי והחברתי מהבעת דעות כאלה בפומבי עולה בהרבה על כל תועלת אפשרית. מה גם שממילא רוב הישראלים מאמינים ששום דבר לא יעזור, השיטה דפוקה והמשחק מכור.

        אם תצליח איכשהו לפנות את הרגישויות של אנשים כאלה ולגרום להם להיות יותר מעורבים, אני חושב שהאפקט יהיה גדול בהרבה מאשר ניסיון להעמיד פנים שהתהום בינינו לבין המיינסטרים קשורה בעיקר לגירסאות שונות של "ניהול סיכונים", ולא לתפישות העולם שמובילות אליהם.

  9. מוש Says:

    באופן לא מקרי, הדוגמא שהבאת ל"קהל" כמושא למחקר הסברתי הוא – המתנחלים. רק בשביל הספורט, תנסה לחשוב על פעילי ארגוני זכויות אדם או על אליטה אחרת בתור "ציבור" "קהל" "מגזר" או קבוצת ייחוס כללית אחרת – זה אפשרי? נראה לי שכן. אך העולם שבו אתה חי ומייצג איננו רואה בכאלו "קבוצה", אלא פרטים, אינדוידואלים, חושבים. ה'זכות' להיות מוגדר בתור קבוצה, עדר – תמיד תהיה שמורה למתנחלים, ערבים, חרדים, מזרחים וכו'. הדוגמא שהבאת איננה מקרית.

    • יריב מוהר Says:

      אני בהחלט חושב שקהילת האקטיבסטיות\ים [אגב, אלו כמה קהילות, לא ממש אחת] הן קהילות לגיטימיות ואתנטיות לא פחות מכל קהילה אחרת במרחב. אפילו אחוס"לים ובורגנים הם כאלו. לא רק "אחרים" למיניהם. שיח שמצמצם עצמו רק ליחסי כוח ודיברור החלש, לוקה במה שריקר כינה "הרמנויטיקה של חשד".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: