עלייתו (ונפילתו?) של השכנוע

by

יריב מוהר

כשיתפרסם המאמר הזה לא ברור אם תשרור רגיעה – כזו המאפשרת שיח חברתי – או שמא לחימה, המציפה חרדות הישרדות (אפילו בקרב התלאביבים הרחוקים מכל גראד). ניצחון השיח הבטחוני מצער מסיבות רבות ומובנות, אבל גם משום שהוא חוסם תהליך מעניין שניתן היה לזהות לאחרונה, סביב מחאת האוהלים, בקרב הקצה הרדיקאלי של השמאל: תהליך של חזרה אל העם כקהל יעד, ובהתאמה – חזרה אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית.

זה תהליך מורכב, שאינו מוחק דפוסים ישנים. כדוגמא אספר על ההפגנה למען הדיור הציבורי עם תושבי מאהל בית שאן, לפני כמה שבועות. בהפגנה השתתפו אקטיביסטים שבאו מחוץ לעיירה הפריפריאלית, חלקם אנשי שמאל ראדיקלי. לצד התמיכה הרבה מצד תושבי העיירה, היה גם חסיד ברסלב מקומי שזיהה כי ערבייה מיפו נמצאת בין הבאים והחל לדבר נגד ערבים ונגד שיתוף פעולה עמם. מייד עטו עליו כמה מפעילי השמאל ותהו בתוכחה אם הוא מבין שמה שהוא אומר הוא גזענות. הם דרשו מהגזען שיסכים לתיוג ג.ז.ע.ן, תבעו ממנו בזעם שיכיר בכך.

לאירוע הקטן הזה בבית שאן יש את המבנה הפורמאלי של שיחה, של ניסיון שכנוע או של ויכוח; הוא נדמה כפעולה תקשורתית אבל אין לו שום תכונת עומק של תקשורת. ניתן לתהות עם איזו בית שאן בדיוק מזדהים הפעילים ועד כמה הם מוכנים להכיל אותה בכוליותה? ובפרט, האם עמדה של התנגדות לגזענות חייבת לכלול עוינות לאדם בשר ודם שהפונדמנטליזם היהודי הגזעני הוא מפלטו בעיירה המודרת? על הסוגיה המוסרית קשה להתווכח. אבל קל יחסית לטעון כי האפיזודה הזו תיפקדה כפעולה של הצבת גבולות סימבוליים בינינו לבין האחר הפוליטי. בכך היא מדגימה את הוויתור מראש, מצד חלקים נרחבים בשמאל הרדיקאלי, על היכולת ואף על הצורך לשכנע את האחר הפוליטי.

יש במרחב הישראלי מסה אדירה של זעקת העמדות השמאלרדיקאליות. לעיתים זו התקשטות בעמדות רדיקאליות מטעמי אסתטיקה וזהות טהרנית; לעיתים מדובר בתוכחה נגד חילול הקודש הפוליטי שמגלם הימין; ולעיתים השימוש בהן הוא כפרובוקציה מול המיינסטרים (מה שנחשב לעיתים לשיא הפעולה הפוליטית במילייה הרדיקאליסטי). כל אלו אינם חלק מניסיון לשכנע מישהו, הם חלק מהוויתור על כך.

אנשי שמאל רדיקאלי רבים טוענים כי לא יהיה פה צדק חברתי אם הישראלים לא יבינו שאין צדק בלי צדק לפלסטינים או בלי הפסקת הכיבוש. מטרות הקצה השאפתניות שהם מציבים לתודעה הקולקטיבית של הישראלים עומדת בניגוד מופגן לוויתור על השכנוע של אותם ישראלים.

אני רוצה לטעון שמחאת הדיור האחרונה – למרות הדוגמא מבית שאן – הובילה לשינוי מגמה מסוים בתהליך הזה של נסיגה מהשכנוע. מנגד, נראה שהשיח הבטחוני מאיים לעצור את התהליך החיובי הזה. אבל לפני שנדבר על שינוי שברירי והפכפך במוטיווציה התקשורתית, צריך לצלול עוד קצת למעמקי הוויתור על שכנוע האחר הפוליטי מה המשמעות שלו? איך הוא נראה?

אין הכוונה פה לפנייה לערכאות בינלאומיות או רשתות חרם. כל אלו הם אמצעים לגיטימיים, יותר או פחות, כשמדובר בהתמודדות עם משטר האפליה בשטחים, שאיננו סוגיה פניםישראלית. מכיוון שמשטר הכיבוש והאפליה אינו משפיע רק על חייהם של היכולים להצביע לכנסת אין חובה מוסרית להכריע סוגיה זו במסגרת הספירה הציבורית בישראל, על זירת השכנוע שהיא מגלמת. אולם ויתור גורף על זירת השכנוע הוא אבסורד לא קטן.

ניקח לדוגמא את הסיסמא "די לכיבוש!". היא נטבעה בימים בהם היה איזשהו היגיון תקשורתי במידע שהיא נושאת. בימינו היא הופכת לסמן סוציולוגי, לא לסיסמא פוליטית. כשעוברים מול שלט כזה, למשל של נשים בשחור, המסכים עם המסר יהנהן, ואילו הלאמסכים יבטל אותו במחי יד או יקלל. מה שקרה כאן הוא סימון גבול של קהילה, קהילה שמאלרדיקאלית שיותר משהיא מסגרת פוליטית היא מתפקדת כמערכת סוציותרבותית עם נוהגים וקודים משל עצמה. נושאי שלטי ה"די לכיבוש!" סימנו את גבולות הקהילה ואת המחיר החברתי הדרוש על מנת להשתייך אליה קוללת חמש פעמים על ידי נהג מונית והנה אתה חבר\ה ראוי\ה.

הפגנת שמאל נגד הכיבוש, 1969 (תצלום: מצפן)

אולי משום שפעולת סימון הגבולות החליפה את הצורך הסזיפי וה"לא סקסי" לשכנע, נטמעה כל כך גם פרקטיקת ההוקעה בקרב קהילת השמאל הרדיקאלי. הוקעה היא הסמן הקיצוני של הצבת גבול – הפעם מול האחר הפוליטי המסווה עצמו כחלק מקהילת ההשקפה הראויההטון הכללי בשמאל הרדיקאלי הוא של ויתור והתכנסות: אם אנחנו כבר לא כוח פוליטי משפיע לפחות נהיה קהילה לכידה. בסך הכל ניתן להבין זאת גם אם יש בכך נזק. עם זאת, למרבה המזל, המחאה האחרונה סדקה את הייאוש המסתגר של השמאל כקהילה מבודדת.

צחוק הגורל של מחאת האוהלים: ההצהרה על היות אפוליטיים הובילה לאחד המהלכים היותר פוליטיים; ההצהרה על היות המחאה מיינסטרימית הובילה לאחת התזוזות היותר רדיקאליות בלוחות הטאקטוניים של הפוליטיקה הישראלית; והניסיון להימנע מלדבר על הפלסטינים הוביל להגשמה העוצמתית ביותר של חיים משותפים בין יהודים וערבים זה זמן רב. כל אלו, בשילוב עם העובדה שהמאבק אכן חוצה מגזרים ומפגיש ביניהם, מובילים לתנאים נוחים יותר לתקשורת; תנאים לחזרתו של השכנוע אל השמאל הרדיקאלי.

תהליך השכנוע הוא לא רק מערך של טיעוניםהוא סוג של הוויה. קל לראות בוידיאו הזה, למשל, כיצד באוהל 1948 – מעוז השמאל הרדיקאלי ברוטשילד – יש פתאום הוויה אחרת של פעילים – כינונו של "הומופרסיואסיב", האדם המשכנע. "הלוואי שתשכנע אותי", אומר פעיל בשם שי לאדם המביע התנגדות חריפה לנאמר באחת ההרצאות באוהל, כאילו אומר לו: אני פה בשביל לקדם איזשהו טוב כללי ששנינו מסכימים עליו ורוצים בו, רק חלוקים על הדרך – ולכן אתה יכול לשכנע אותי כפי שאני יכול לשכנע אותך. והרי קיומו של מושג הטוב הכללי (common good), טוענים הסוציולוגים בולטנסקי ות'בנו, הוא זה שמאפשר מערכת של הצדקה ומכאן של שכנוע.

אבל השכנוע הוא לא עניין מופשט או מושגי בעיקרו: הוא מימיקה, הבעות פנים, משלב דיבור וכו'. הוא כולל גם מטאפורות מעולם החוויות היומיומי, כמו המטאפורה הפשוטה של אותו שי מלמעלה, הממשילה את ישראל לילד מוכה שהפך למכה, ובכך מבטאת אמפתיה (גם) להיסטוריה הטראומתית של הציבור היהודי (אולם מבלי לטשטש את הפשעים שלו).

אפשר לראות בשכנוע משהו מתנשא: עמדה שבה צד אחד חושב שהוא צודק והשני טועה. מנגד, אין כל תקשורת דיאלקטית כששני הצדדים נמצאים בלימבו של ספקנות מוחלטת ומעורפלת. לכן השכנוע הוא תהליך היכול עקרונית להתקיים רק כשהלוקחת בו חלק פתוחה לאפשרות שהיא טועה אף על פי שהיא חושבת שהיא צודקת. התחושה של היות צודקת לא נובעת פה מעמדה של אמת אבסולוטית אלא משכנוע עצמי ביחס למערך של נתונים וטיעונים. השכנוע אפשרי רק כשאת פתוחה גם להשתכנע מהצד השני. זהו תהליך דיאלוגי יותר מאשר אינסטרומנטלי.

ואם חל שינוי קל במעמדו של השכנוע בשמאל הרדיקאלי, המשבר הביטחוני המתחדש מאיים על התהליך. כעת, כשהשיח שלנו שוב נופל קרבן לחובבי טילים וחומר נפץ משני הצדדים, ברור לחלוטין שהתנאים לקיומו של שיח המנסה לשרטט "טוב כללי" מוסכם הופכים קשים מאוד. כיצד אפשר – אם בכלל – להמשיך את קימומו של השכנוע תחת הפגזה?

בהפגנה בבית שאן ראיתי צל של תשובה: הגזענות של חסיד הברסלב המקומי ומאידך התוכחה, התקיפות והאטימות המסוימת בקולם של הפעילים גרמו לי להגיב. ניגשתי אליו ושאלתי בחביבות אם הוא שמע פעם בשביל מי שימש הרמב"ם כרופא. הוא ידע. שאלתי למה הוא לא רוצה לראות בהיסטוריה הזאת מודל? (או במילים אחרות: האם "הטוב הכללי" שלי באמת סותר את המסורת שלך?).

הברסלב ליבו לא נמס, אבל הוא הקשיב וניסה להתווכח. מן הסתם, בטווח הקצר גם פערי עמדות קטנים יותר לא פותחים פתח לשכנוע מיידי. ואולם, הניסיון לתקשר עם האחר הפוליטי כלומר להרחיב את המשגת "הטוב הכללי" שלנו כך שתתחבר לזו שלו הוא מעשה בסיסי לקיום פוליטי. זה מעשה מספיק ראוי כדי לקיימו גם כשהסיכוי להצליח קלוש וגם כש"הגמול" רחוק מלהיות מיידי ומוחשי. ומכאן יש לדבוק במוטיווציה לשכנע אפילו במעבה השיח הבטחוני המאתגר, ולא רק כשקל יחסית לצעוק יחד בעד צדק חברתי, בשם העם הלא מוגדר.

המשוכה הזו אינה קלה למעבר, אבל מתנחלים חברי "ארץ שלום" ואנשי חמאס שנפגשים עמם מראים לנו שלעיתים ישנן הצלחות מפתיעות – גם תחת אש. ופה מגיעה השאלה הקשה: האם "השמאל הרדיקאלי" רוצה להיות רדיקאלי באפקט או רדיקאלי באסתטיקה ובשיח? האם הוא בעיקרו תופעה (ריאל-)פוליטית או תרבותית? ואולי אף ניתן לשאול: תופעה מוסרית או נרקיסיסטית? ללא דיאלוג עם מוטיווציה לשכנע אין אפקט פוליטי. בסופו של יום דיאלוג עושים עם אחרים ועם ישראל הוא, ברובו, האחר הפוליטי המוכלל של השמאל הרדיקאלי.

תגים: , , , , , , , , , ,

20 תגובות to “עלייתו (ונפילתו?) של השכנוע”

  1. Ofer N Says:

    אש וגופרית (מעודנות) על הגוש הקרוי "השמאל הרדיקלי".

    יריב, האם אתה יכול לפרט כאן מיהם הגופים שאותם אתה מבקר?

    אני שואל מפני שאנרכיסטים נגד הגדר נמצאים במאהל בלוינסקי (ולא רק שם), עביר קובטי מקואליצית הנשים הקימה את אוהל 1948 ברוטשילד ועל תפקידה של חד"ש (סוג של רדיקליות) במחאה אין צורך להרחיב.

    אז אולי הביקורת שלך היא על אנשים שמשתתפים במחאה, אבל מעיזים להיות סקפטיים ולומר שזו לא דרך המלך לסיום האפרטהייד ? (בהשוואה, למשל, לקמפיין החרם העולמי שכבר מדיר שינה מעיני מקבלי ההחלטות כאן)

    צריך להיזהר מביקורת על אנשי קש.

    • יריב מוהר Says:

      הי עופר,
      בטקסט ציינתי דוגמא קונקרטית של אנשי-לא-קש שדרך התנהלותם בהפגנה מסויימת בבית-שאן הייתה קאונטר-תקשורתית מול האחר הפוליטי. נתקלתי בעוד מקרים רבים דומים. זו בעצם גישת ה"אין פרטנר" גרסת השמאל הראדיקלי.

      לא ציינתי את הפעילים הללו בשמותיהם כי זה לא עניין פרסונלי. ברמה האישית הם אחלה אנשים ועתירי זכויות הרבה יותר ממני בהשתתפות במאבקים חשובים.

      גם לגבי חרמות (בעיני רק חרמות סלקטיביים וממוקדים הם ראויים) ופניה לכל מיני אינסטנציות בינלאומיות, ציינתי בטקסט כי אלו מהלכים סופר-לגטימיים ביחס למשטר האפליה המתקיים בשטחים. ולגבי הדרך לסיים את האפרטהייד, אין דרך אחת כזו. לחצים בינלאומיים מסייעים, אבל ללא שכנוע של הקהילה הפוליטית בישראל עלול דיכוי אחד להיות מומר בדיכוי אחר – הפעם של הישראלים היהודים. המחאה החברתית יוצרת תזוזה שקשה לצפות בלוחות הטאקטוניים של הפוליטיקה הישראלית. היא ראדיקלית באפקט שלה יותר מכל התרסה נגד הגדר. אני לא הייתי ממהר לזלזל בתרומה שלה לשינוי תודעתי פוליטי נרחב, ששם את הצדק החברתי על פני ההסתגרות האתנית.

      • אסף Says:

        יריב,

        תודה על פוסט מצוין. אני חושב שאתה קרוב מאוש לשביל הזהב בין הוקעת השמאל שהפכה ספורט לאומי, לבין… שכנוע של השמאל. גם אני כתבתי כאן פוסט אורח בנימה דומה, אחרי נפילת מובארכ.

        בסך הכל כולנו יודעים שהמרחק המנטאלי, חברתי ואפילו תודעתי בין ה"שמאלנית רדיקאלית" הממוצעת לבין חברותיה, שכנותיה ובני משפחתה, הוא קטן בהרבה מן התהום הרטורית שנפערה לכאורה בשנים האחרונות.

        לדעתי, אחד הגורמים להצלחה הראשונית המרשימה של מחאת האוהלים, הוא ההתעלמות של השלטון והשיח המימסדי מן העובדה הפשוטה הזו. לראייה: הניסיון לתייג את המחאה כ"שמאל קיצוני", ניסיון שעדיין נמשך בחוגי איווט ושפועל כבומרנג נהדר לגיוס אותם חברים שכני ובני משפחה. התיוג הזה מעורר תגובות-בטן בסגנון של "בסדר, על כיבוש אי אפשר לדבר, אבל גם על מחירי הדיור אסור למחות?"

        עם זאת, ראוי היה לתת בפוסט קצת יותר חיזוק חיובי. אחרי הכל, הטבעיות בה השתלב השמאל הרדיקלי במחאה הזו, ואפילו משחק בה תפקיד די מנהיגותי, מוכיחה שעבור רוב הפעילות והפעילים אתה מתפרץ לדלת פתוחה, או לכל היותר מספק מסגרת תיאורטית (חשובה ורצויה) למה שהם במילא עושים בשטח.
        —————-

        עופר, אני מוצא את עצמי איפשהו בינך לבין יריב. אתה ואני יודעים שיש בשמאל הרדיקלי גם זרם די קבוע של התבצרות והתייאשות מן הישראלים. זה לא העיקר וזה לא מה שמביא את רוב הפעילים לפעול. זה גם לא בהכרח קשור לחרם, ולראייה: אתה, הפעיל בנושאי חרם, הזמנת אותי בשנה שעברה להשתתף במאמר שפורסם ב"ידיעות", לא בדיוק עלון רדיקלי. מי שכותב בוואינט, בטח שלא התייאש מן האפשרות לשכנע.

        מצד שני, בוא ניקח את אתר "הגדה השמאלית" שפעמיים פסל או ניסה לצנזר מאמרים שלי כי השתמשתי בשפה קונצנזואלית מדי לטעמם. אני חושב שקו המערכת של "הגדה" הוא מייצג נאמן של של התפיסה שיריב יוצא נגדה. מין דוגמטיות שאבד עליה הכלח.

  2. איתמר Says:

    יפה מאוד. העם בציון אולי נמצא כעת במעין שלב דיאלקטי-חופר-ווכיח שזה גם תהליך של גילוי, כמו ארכיאולוגי.

  3. עדן Says:

    יפה מאד. יותר מדי זמן נראה היה שהשמאל הרדיקלי משך אחריו את כל השמאל להתחפרות בעמדה צודקת, נעלה ובלתי רלוונטית לחלוטין לרוב העם, כזו המתחפרת לה בחמימות צדקתו של הצד המוסרי אך מפסיד תמידית ומסרבת לכל ניסיון לגרור אותה משם.
    ההתפתחויות הביטחוניות האחרונות הן אכן ניסיון של הממשלה להרוס את המחאה אך שותפיה המוצלחים ביותר של אותה ממשלה בניסיון הזה הם אותם אנשי שמאל רדיקלי המנסים לגרור את המחאה כעת לכיוון המדיני, אותם אנשים שהפרו בגסות ובטיפשות את ההחלטה על "צעדת הדממה" בשבת האחרונה וקראו קריאות נגד מה שהם כינו "המלחמה". אלמלא הייתי מכיר אותם הייתי בטוח שהם מושתלים של ביבי – הם פשוט עשו בשבילו את העבודה באופן כל כך מוצלח שקשה היה להגיע למסקנה אחרת.

    • אסף Says:

      עדן,

      אני מסכים שחשוב לגלות משמעת טקטית, רגישות לשותפים לכל מחאה – ערבים ויהודים – וכו' וכו'. אם מישהו אירגן הפגנה וקבע את סגנונה, מי שמשתתף צריך לקבל עליו את הכללים. אבל זו לא סיבה לדמיין מציאות שלא היתה ולא נבראה.

      המציאות שאת מתארת היא מציאות מקבילה. בשטח, השמאל הרדיקלי לא "משך אחריו" שום "כל שמאל". ה"כל שמאל" שאת מדברת עליו התאדה ונעלם תוך כמה שבועות מנאום האין-פרטנר של אהוד ברק. השמאל הרדיקלי מצא עצמו בתפקיד האופוזיציה היחידה לקונצנזוס מידרדר, ממאיר והרה-אסון, קונצנזוס שגם מהר מאוד העמיד את הוקעת אותה אופוזיציה על ראש שמחתו.

      בסך הכל – עם כל החסרונות – השמאל הרדיקלי עמד די יפה במשימה, ולכן התרחב והצליח עכשיו במידה רבה להתחבר עם הקונצנזוס וגם להשפיע עליו. אל תשלי את עצמך: אלמלא הגחלת של השמאל הרדיקלי, לא היה גם מאיפה להצית את מחאת האוהלים. לקרוא להם "שותפיה המוצלחים ביותר של הממשלה" זה סילוף משווע – או במילים שלך, "גסות וטיפשות".

  4. יוני ש. Says:

    רעיונות מעניינים.

    יש דבר אחד שנדמה לי ששווה להזכיר – אתה מצביע על המרחב שצריך לכונן על מנת שתהיה אפשרות לתהליך שכנועי. אבל מרכיב קריטי במרחב שכנועי אותנטי הוא הדדיות: על מנת שהברסלב שפגשת ייפתח לאפשרות שאתה צודק, אתה צריך להיפתח לאפשרות שהוא צודק.

    במילים אחרות, על מנת שעמדות השמאל יתקבלו, השמאל צריך להיות מוכן לשנות את העמדות הללו, שינויים גדולים כנראה, כחלק מדיאלוג אותנטי עם שאר החברה הישראלית.

  5. mafyahu Says:

    ניכר שיפור בהבנת הנראה, הנשמע והנקרא. כדי שתתאפשר פעולה פוליטית משמעותית היה כדאי שמה שאתה קורא שמאל רדיקלי ימצב את עצמו כחלק של הקהילה/חברה/עם ולא כאוייב טרדן. צר לי על הקלישאה הרגשנית, אבל מוטב לבוא מתוך אהבה ולא מתוך שנאה. כולל אל המתנחלים ואל הברסלבים. כשהשמאל הרדיקלי בא כמתריס, כמוכיח בשער, כשכל מילה שניה היא "כיבוש", "אפרטהייד", "פאשיזם" וכן הלאה, לא להתפלא כשכל מילה שניה מנגד היא "תבוסתנים","בוגדים" או "משת"פים".
    וכן כדאי להביא בחשבון, שכאשר מדלגים ועולים מביצת הגידופים אל מישורת השכנוע, זירת הקרבות נפתחת לפתע לרווחה והופכת למעגל שבו יושבים ומדברים בנחת. וכאשר זה המצב, יקרה לא אחת שמי שבא לשכנע נמצא משתכנע. השינוי במישורת יכול להביא לשינוי באג'נדות של השמאל עצמו.
    לכן, אל תתפלא, אם יצאו נגדך בשצף-קצף אלה שהסיסמאות חשובות להם מן האמת, השבט חשוב בעיניהם מן העם והפוזה חשובה להם מן התוצאה. הנכונות להידברות היא בעיניהם כפירה בעיקר.

    • אסף Says:

      מאפיהו,

      אתה שוכח שהשמאל הרדיקלי, כמו כל גורם אחר, לא פועל בואקום. בצד הקריאה לדברים בשמם שכל-כך מפריעה לך, היתה אסטרטגיה ארוכת-שנים של ה"שמאל המתון" – מחנה גדול בהרבה – לטשטש ולעמעם את המציאות, להעלות על נס מושגים חיוביים כמו "שלום", או להתמקד ביריבים נוחים כמו "החרדים" או "המתנחלים". הייתי פעיל בחירות של מרצ ב-99, והיתה החלטה מודעת מגבוה להדגיש במסע הבחירות את המאבק בחרדים על פני הנושאים החברתיים והמדיניים הנפיצים יותר.

      את התוצאות כולנו יודעים. ה"שמאל המתון" נעלם. לחד"ש שזעקה "כיבוש" כל הזמן יש יותר חברי כנסת מלמרצ שדיברה על "שלום". והמילה "שלום" עצמה הפכה להיות בדיחה עצובה בשיח הישראלי, המילה האחרונה שאיזושהי מפלגה תעז להזכיר במסע הבחירות שלה.

      מנגד, עכשיו המילים "כיבוש" ו"אפרטהייד" שהיו בגדר טאבו, לפחות נכנסו לתודעה של הקונצנזוס.

      למען ההבהרה, אני דווקא מסכים עם המחבר יריב שצריך לנצל כל הזדמנות – והמחאה הנוכחית נראית כמו חלון הזדמנויות ענק – לשכנוע מתוך הידברות, ולהרחבת המעגל. אבל קצת נמאס מתגובות הרפלקס נוסח בן-דרור ימיני, שמאשימות את השמאל הרדיקאלי וה"קיצוניות" שלו בכל רעה חולה.

      ואגב, דווקא בשמאל הרדיקלי תוכל למצוא הרבה יותר פתיחות, בטח כלפי החרדים אבל גם כלפי חלקים נרחבים מן המתנחלים, משתמצא אצל ליברל צפון-תלאביבי טיפוסי שפעם הצביע מרצ והיום מצביע "קדימה".

      • mafyahu Says:

        אסף,
        באשר לחשבונות העבר, אני רוצה להזכיר לך שההבדל החשוב בין חד"ש ובין מרץ הוא במחוזות הבחירה שלהן, ואת העובדה שחד"ש עקפה את מרץ ראוי ליחס לא לשוני בסיסמאות אלא לעובדה שחד"ש מקוששת רוב גדול של קולותיה ברחוב הערבי בעוד שמרץ צוברת כמעט את כל קולותיה ברחוב היהודי.
        וברחוב האחרון, מאז ההתמוטטות בפועל של "אוסלו" ובמיוחד מאז האינתיפאדה השניה, חל משבר אמון קשה כלפי הפלשתינים ונכונותם ליישב את הסכסוך הלאומי בדרכי שלום וגם כלפי האפשרות שיסתיים בהסכם שלום. ראוי לזכור שבעשור הקודם, מאז יוזמות "המפקד הלאומי" ו"ז'נבה", נטש השמאל (במובן הרחב, מאמצע קדימה ושמאלה) את "השלום" בתור סיסמה תקיפה ורלוונטית. שהרי היוזמות האמורות מדברות על "קץ הסכסוך" ועוד מונחים מכובסים המבקשים לתרגם לעברית את המונח התיאולוגי המוסלמי "הודנא", שפירושו הפסקת אש עם הכופרים (ישראל) שראוי למאמין להפר אותה ברגע שתמצא לו התואנה המספקת. וההבדל בין 43 הח"כים שהצליחו העבודה ומרץ להכניס לכנסת ב-1996 ובין 15 הח"כים שאליהם הגיעו שתי המפלגות ב-2009, מבטא את ההבדל בין היכולת לשווק לציבור את התקווה לשלום ובין היכולת לשווק את הציפיה להודנא. וכל עוד זה מה שיש למפלגות השמאל לשווק, עדיף שכלל לא יתעסקו בעניינים מדיניים.
        אני מסכים איתך בהנחה שבשמאל הרדיקלי אפשר למצוא יותר פתיחות כלפי חרדים, מאשר אצל הליברל הצפונבוני. באשר למתנחלים נראה לי שאין הבדל גדול. בכל מקרה, העניין הוא לא בפתיחות כלפי הדיעות של היריב הפוליטי, אלא בפתיחות כלפי הנכונות להדיין איתו. נניח שאני חושב שההתנחלות היא טעות חמורה. אין לי שום רצון או צורך לחזור בי מדעתי זו. אך אם אני רואה את המתנחל, כתוצאה מכך, כגזען ושתלטן, כאוייב, אני מחרים אותו ואת מוצריו ומפגין נגדו ושורף לו את האוהל. ואם אני רואה בו מי שעקרונית הוא בן עמי שטועה טעות חמורה, אני מבקש להעמיד אותו על טעותו בדרך של הידברות וטיעונים. ואז אני זכאי גם לתבוע מהמתנחלים לעבור משיח פוליטי שעקרונותיו התלהמות וגילויי שנאה לשיח שעקרונותיו דיון ושכנוע. זהו שיח אחר לגמרי. והעובדה שערבים פלשתיניים אזרחי ישראל ומתנחלים מ"הכיבוש" הצליחו-מצליחים- ואני מקווה שגם יצליחו להיות שותפים לאותה מחאה – נותנת תקווה גדולה. תקווה לשבור את מדיניות "ההפרד ומשול" ששותפים לה כל הגורמים השלטוניים, פה ובכל מקום. מאז שהצליחו הבריטים לחרב ברגע האחרון את הסכם וייצמן-פייצל, אין דבר המבעת יותר את כל המעצמות, הרחוקות וגם הקרובות (כגון טורקיה ואיראן) מאשר האפשרות שיהודים וערבים יתיישבו לדבר וישלימו ביניהם. ועל הניסיון להמשיך ב"הפרד ומשול" עובדים גם המשת"פים המקומיים של הזרים: ומהם אתה שומע ללא הרף על "הכיבוש" ועל "האפרטהייד" מצד אחד, ועל "כל המוסלמים פנאטיים" ו"כל הערבים רוצחים" מן הצד השני.

  6. אלי א. Says:

    מצטער אך לא משכנע. לשכנע זה יותר פנטזיה או אידיאל ליברלי אבל לא הייתי סומך על זה ככלי לשינוי פוליטי עמוק. אפשר לשכנע את מי שקרוב אלינו ומתנדנד, כל השאר מבינים רק כח (כח! לא אלימות).
    אם כבר לשכנע זו פעילות חשובה בשביל המשכנע ולא בשביל המשוכנע לכאורה. קצת לחדד עמדות, קצת לגבש את השבט, קצת להוציא קיטור. ושים לב מחאת האוהלים באה מכוח (כיבוש שטח ציבורי) ולא משכנוע ואהבה.
    קצת על מאיפה אני כותב עכשיו: מילואים בערבה בלב גדוד שהוא האמצע של האמצע של החברה (מינוס ערבים). אתה מוזמן לבוא לשכנע כאן. פה זה לא הפגנה בבית שאן. פה זה הדבר האמיתי וכאן לאף אחד לא אכפת מהקשקושים השמאלניים שלך. כלומר אכפת ברמה של לשלוח אותך לעזה.  

    • יריב מוהר Says:

      לאלי. א. אני דווקא מסכים איתך שכוח הוא חלק מהפוליטיקה. אבל פוליטיה שמובססת בעיקר על כוח תיהיה פוליטיקה של החזקים, והם גם יכתבו את ההיסטוריה שלה. עם בסיס ההצדקה הוא כוח אז אין צורך בהצדקה, פשוט תפעיל כוח (גם אם הוא לא בצורה של אלימות).
      מפנה אותך לטור הקודם שלי על הקשר בין מוסר לתקשורתיות:
      https://haemori.wordpress.com/2011/06/20/pr/

  7. יוסי Says:

    בסופו של דבר אני מאוד מסכים שהמהפכונת הזאת גרמה לשינוי ביחסים בין מה שנקראו לו ה"עם" ופעילי השמאל הרדיקלי. חשוב אבל להזכיר שדווקא פעילי שמאל רדיקלי היו אלו שהיו בבית שאן, ויפו ושכונת התקווה וכפר שלם כבר קודם לכן, בזמן שה"עם" שלא סולק מביתו בהה בתוכניות ריאליטי או טייל בהודו.
    אין לי מושג איך הדברים התנהלו בבית שאן אבל מה שהמאמר מתעלם ממנו הוא הסולידריות האנטי-גזענית הבסיסית ביותר שלא יכולה להעלם מהפרקסיס של השמאל. אם אישה פלסטינית מותקפת על ידי גזען כלשהו, אני אתייצב לצידה. כמובן שעצם ההתייצבות לצד המדוכא לא מספיקה ושהיא לא יכולה להוביל לבדה לשינוי פוליטי, אבל היא הבסיס של מי שאני בתור בן-אדם ופעיל פוליטי.

    • יריב מוהר Says:

      יוסי, בגלל שהייתי שם מאוד פיזית ולא רק עיונית, אני יכול להבטיח לך שהתייצבתי מול הגזען. אבל בוא גם נכניס דברים לפרופורציות. לא הייתה שם תקיפה פיזית. הייתה אלימות מילולית וכנגד יצאתי. לאחר מכן, במקום להישאר בשפה של גינוי והוקעה, ניסיתי לייצר דיאלוג. זה לא איזה מתת אל, יש הרבה בשמאל הראדיקלי שעושים זאת. אבל יש גם הרבה מה להשתפר. זו המוטיווציה של הטור.
      עוד על הסיטואציה ניתן לקרוא פה:
      http://rhr.org.il/heb/?p=3039

  8. נועם א"ס Says:

    היי יריב ותודה על המאמר החד, הישיר והפוליטי הזה. כמי שגם לפני שנה עמד בשייח' ג'ראח עם משפחת אל-כורד ויתר המפונים לא משום סיבה אחרת מאשר על מנת לנסות לשכנע את מי שזה לא יהיה שיש סיבה לזה שאני עומד שם, ואם לא זה אז לפחות לנסות לייצר נראות של עצם הנישול – הדוגמאות שהבאת והפרשנות שלהן גם מאוד יעזרו לי לנסות עד כמה שאני יכול לשפר את אמצעי השכנוע שלי.
    אני לא רואה שום תועלת אחרת במאהל 1948, בפעולות השונות שנערכות במאהלים של יפו, של נצרת ושל יתר המאהלים המעורבים חוץ מדיאלוג, שכנוע והטיית השיח לנושאים שמבחינתי הם מכריעים לחיים של כולם פה (ומחוץ ל-"פה"), ושעדיין נשלטים לחלוטין על ידי שיח אדנותי שלא-מדעת ופרנואידי, יצירתם של האידיאולוגים הגדולים של הציונות הטריטוריאלית, מבן גוריון, עבור ברב לווינגר ועד רוני דניאל.
    אני לא יודע אם לשכנוע "יש סיכוי" וגם אין לי זמן להתעסק בהערכת הסיכויים של זה: אני עסוק מדי בלפעול למען הערכים שאני מאמין בהם כאדם פוליטי בישראל. אני לא אפעל למען חרם בינלאומי על ישראל כי אין לי שום עניין בהפסקת הדיכוי הקיים באמצעי כפייה. אני גם לא אתנגד לאלה שכן פועלים למען חרם בינלאומי – בוודאי לא לפלסטינים שמתוכם. חוץ מלהשתמש בגוף שלי כאמצעי לבלימת התקפה אלימה על מישהו אחר, האמצעי היחיד שיש לי לפעולה פוליטית הוא הניסיון לכוון את השיח – לחשוף אמיתות, לנסות לשכנע.
    ספטמבר נושב בעורף המחאה הזאת מהאוהל הראשון שהוצב בשדרה. ההנהגה הפלסטינית ובעקבותיה, בתקווה, העם הפלסטיני, נקטו בפעולה מתוכננת ויזומה שבחשבון ראשון ואחרון הדרך היחידה לסכל אותה תהיה דרך הפעלת כוח צבאי אלים, קטלני ובלתי-לגיטימי בעליל. בשביל הצלחת המהלך עצמו הפלסטינים לא צריכים אותי – בזכות ולא בחסד הם מייצרים אותו לגמרי בעצמם. בשביל למנוע הפעלת כוח צבאי אלים וקטלני ובלתי-לגיטימי בעליל – יש שני דברים (קטנים) שאני יכול לעשות: להציב בבוא העת את הגוף שלי בתווך, ועד אז לנסות לשכנע את מי שזה לא יהיה לא ללחוץ על ההדק, לא לעצור את מה שחייב לקרות, לא להיות כלי של פשע ודיכוי שיכולים רק להפוך ליותר ויותר מפלצתיים ככל שהזמן עובר.
    טוב עשה יריב שלא הגיב לדרשות הטרחניות והלעוסות של עדן, יוני ש., ו-mafyahu . הנה דוגמה ל(התחלה של-) דיאלוג בן חגי מטר למגיב אורן שני, בפוסט של מטר תחת הכותרת (קריאה ל-) "סירוב אזרחי בספטמבר", שאני יכול למצוא בו ערך וגם להשתכנע בכל מיני דברים, בניגוד לכל מיני מטיפים-בשקל על "אמת" ועל "שנאה" ושנדמה להם שהם יודעים עלי משהו (http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaskc , תגובות. ובפינת הגילוי הנאות: אני כותב לאחרונה באתר mysay, עכשיו אחרי המאמר הזה של יריב מוהר אני גם מקווה לעשות את זה יותר טוב):

    אורן שני: אני מסכים עם חלק מהדברים. בעיקר עם מה שכתבת על השיח הפוליטי החדש.
    אכן האירגון הרשתי האזרחי שנוצר פה הוא בהגדרה חוצה גבולות והגדרות וכמובן שצריך להיות ברור שאין דבר כזה צדק חברתי רק ליהודים. אם מדינת ישראל לא תצליח להבטיח שוויון זכויות וחובות לכל אזרחיה אז לא יצא מכל המאבק הזה שום דבר.
    מצד שני, אני לא חושב שהגיע הזמן למדינה אחת, נקרא לה נגיד "דו-לאומית" למרות שזה שםם ממש לא מוצלח, בין הירדן לים. הסיבה לכך היא שיש בעולם מליארד ומשהו מוסלמים ורק 14 מליון יהודים ולכן במצב הקיים עדיין יש לדעתי הצדקה לקימוה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי שיש לה זכות להבטיח רוב יהודי, כמובן לא על חשבון זכויות האדם של אזרחיה ושל אנשים אחרים.

    חגי מטר: מסכים חלקית.
    אני גם תומך בפתרון של שתי המדינות, אבל לא חושב שלמדינה דמוקרטית יש זכות להבטיח רוב של כל קבוצה שהיא.

    א"ש: חגי, העם היהודי הוא אנומליה.
    אני יודע שלאנשים בעלי חשיבה קוסמופוליטית קשה לקבל את זה, זה הרי אי-צדק מובנה, אבל זו האמת. מדינת ישראל איננה ככל המדינות ותהליך הקמתה הוא הפוך מזה של מדינה נורמלית, שבו אנשים שחיים כבר בטריטוריה מסויימת מחליטים להתנהל באופן עצמאי.

    לכן צריך למצוא דרכים לחיות עם האנומליה הזאת ועדיין לשמור על ערכי מוסר בסיסיים. אני חושב שזה אפשרי.

    ח"מ: יש מקום לדיאלוג על זה
    אני חושב שצריך למצוא את הדרך לאזן בין הדברים.
    כלומר, צריך לראות איך מאפשרים ליהודים בישראל להרגיש שייכים, מבלי שזה יהיה על חשבון קבוצות אחרות. אפשר למצוא את הדרכים לעגן את זה בחקיקה, נגיד – חקיקה שתדאג לזכויות קולקטיביות של יהודים ופלסטינים, בארץ ובעולם, מבלי שזה יפגע בזכויות של אחרים.

    צריך ללמוד איך עושים את זה מתוך דיאלוג ומחשבה משותפת.

    עוד מאמר שאני מצאתי מעניין מאוד, במיוחד לאור העניין היוקד של מגיב/ה פה על ההגדרה הסמנטית של "מלחמה". האם פינוי גוש קטיף הוא (רק חלק מ-) מלחמה? יש צמחים בחוות השקמים שיחיו לנצח:
    http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaassl

  9. Daniel Rosenberg Says:

    יריב,

    הפלסטינים רוצים עצמאות, מדינה. מדינה לאומית, ריבונית, עם דגל והמנון וכל זה. אתה יודע, כל המרכיבים האלה שהליברלים מהקרן החדשה שכחו מהם (אצלם אין אומה, יש רק "חברה"). את זה בית המשפט הבינלאומי לא יכול לתת להם, וגם לא האו"ם. מה הגופים האלה כן יכולים לתת להם? הוקעה, כמו שאתה כותב. הוקעה של ישראל והפיכה שלה לפושעת, למצורעת, לאויבת האנושות. במקום קונפליקט פוליטי בין שני צדדים, המהלכים הישראלים יהפכו לפשע, לגניבה, וסוף גנב לתלייה. ישראלי תהפוך למדינה פיראטית, מסריחה, מוחרמת, ואתה לא רוצה להתעסק עם מדינה מוחרמת. מדינה מוחרמת היא מדינה מרירה, שאין לה מה להפסיד. מדינה קטלנית.
    כל ישראלי שפונה לכל ה'אינסטנציות הבינלאומיות' כמו שאתה קורא להן, בסופו של דבר, פשוט מוסר את עמו לענישה, לידי כוחות זרים ומוזרים, שלא רוצים בטובה (מועצת הבטחון על הוטו המעצמתי בתוכה, ה-ICC עם השיפוט הסלקטיבי שלו, ארגוני "זכויות אדם" על הצדקנות הבלתי נסבלת שלהם). מה הדרך, במקום זאת? שכנוע של הישראלים, ושל הישראלים בלבד, להכיר בעצמאות העם הפלסטיני ולסיים את הכיבוש. זה לא חייב להיות מאהבת מרדכי, זה יכול להיות בגלל שהכיבוש יקר מדי או בגלל שיש יותר מדי חיילים בגדה ופחות מדי בסיני, אבל זה חייב להיות הרוב הישראלי המוצק שאומר 'כן', ולא רוב של ל"ו צדיקי האו"ם. לא יהיה רוב ישראלי? לא תהיה מדינה פלסטינית. sad but true.

  10. נועם א"ס Says:

    לא הספקתי להעביר את הקישורים הפרה היסטוריים האלה (מיום שלישי), אבל הם עדיין נראים לי קשורים:

    ציטוט בטוויטר של J14: "מה שבאמת צריך להפריט זה את התהליך המדיני – נהג מונית, רמלה, אוגוסט 2011 "

    תהלוכה ועצרת מחאה על מדיניות הדיור ודרישה לצדק חברתי, מוצ"ש הקרוב, 27/8, בקלנסווה, בשיתוף עם תושבי טייבה וטירה, ותנועת סולידריות שייח ג'ראח. לפרטים על התארגנות של יציאת כלי רכב פרטיים מת"א לעצרת ועוד, כאן:
    http://groups.yahoo.com/group/ActLeft/message/19104

    אנשים שלא משתמשים נכון במילה "מלחמה", שרק עסוקים בתחפרות בעמדה צודקת, נעלה ובלתי רלוונטית לחלוטין , ושממש לא צריכים לעניין את העם הצועד בדממה, מדברים על איזה כיף זה להיות מופצץ מהאוויר, על החודש התשיעי בלוח השנה הגריגוריאני ואיך "המחאות בתל אביב" קשורות להכל (מה פתאום! אין שום קשר! מה איכפת לאלה בכלל מהמחאות בתל אביב על שכר דירה וצדק חברתי? מה זה קשור אליהם?). באל ג'זירה:
    http://english.aljazeera.net/indepth/features/2011/08/2011822124125551829.html

    הזמנה מפעיל פלסטיני בטוויטר של j14 לישראלים המשתתפים במחאת הצדק החברתי לחבור אליהם לתהלוכת מחאה על ירושלים, מארבעה כיווני הרוח, במחאה על המדיניות הישראלית של אפליית הפלסטינים בירושלים, בארגון תנועת "מהפכת הזית" (Olive Revolution – זה קשור אלינו? זה בנוגע לצדק חברתי? מה אומרת דפני ליף?). תהלוכת המחאה היא **היום**, שישי, ב-13:00. ההזמנה קישרה לעמוד הזה :
    https://www.popularstruggle.org/content/palestinians-march-jerusalem-four-directions

    וסתם בשביל הנוסטלגיה (גבול עזה שוקק חיים צה"ליים רוחניים בשבוע הראשון של אוגוסט 2011):
    http://www.chabad.info/index.php?url=article_he&id=22391&ord_tguva=invert

  11. Eyal Says:

    טקסט יפה, מעורר מחשבה וכתוב היטב על המעבר משכנוע צדקני לדיון זהיר על אידיאולוגיה. דורש עיבוד רציני לפני תגובה רצינית, אבל אני יכול כבר לומר שכול אלו טובים וחשובים כדפוס התנהגות חברתי, אבל עדיין יש השאלה מה הם מסמנים מבחינה חברתית. שינוי/תזוזה בתרבות הפוליטית? באינטרסים הסקטוריאליים? מחיקה/טשטוש של החלוקה המעמדית? כלומר, הצבעת על משהו מעניין, אבל לפנינו עדיין המשימה לנסות ולהבין מה הקונטקסט ההיסטורי, החברתי והפוליטי של מה שזיהית כאן.

  12. Eyal Says:

    (אה, ובקרוב נשמע מ"ארץ יושביה", משהו שמתיישב לא רע עם התיאוריה כאן, אבל לזה נצטרך לחכות…)

  13. דרול Says:

    מהבלוג ניתן להבין עד כמה השמאלנים קבורים בתוך האינקובאטור הרעיוני שלהם.
    השנאה אותה רוחשים הפרובינציאלים הישראלים לערבים , אינה גזענות.
    היא מהלך נפשי הגיוני ונורמאלי של קבוצה אתנית מוגדרת היטב , לקבוצה אחרת , עויינת ותוקפנית שדוגלת ברצח וביזה על בסיס יומיומי.
    השכנוע שאותו למעשה השמאלני מנסה לבצע , הוא כפיה של אותו אינקובטור וירטואלי , על אנשים מבוגרים ומאוזנים.
    השימוש המעוות במילה גזענות , הוא המפתח להבנת הכשל החשיבתי של השמאלנים שאינם מצליחים לראות את המאבק בין העמים ומחליפים אותו למאבק בין הגדרות.
    לברסלבי מבית שאן , אין דבר וחצי דבר עם גזענות. הוא אינו עויין יפאנים או צ'קצ'וקים על בסיס שונות גינאולוגית או תרבותית , לכן הוא הגרסה הבריאה והבוגרת של ההומו ספאינס. הגרסה הנבונה והנאורה , המתאימה את עצמה לנסיבות מתוך שימוש בסולם ערכים יעיל ובריפלקסים בריאים.
    השמאלנים מצידם לא יוכלו להתקיים זמן רב מחוץ לחממה הטיבעית שלהם בגומחות הסושי של תל אביב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: