"את ספר המוות צריך לקרוא רק פעם אחת"

by

מצאתי השבוע חוברת קטנה שקניתי לפני עשר שנים בהודו. זה היה בדלהי, בבית החולים לציפורים של הג'יין, שהוקם ב-1956 ליד המקדש הגדול שלהם. למי שרגיל לבקר בבתי חולים, המקום הזה הוא די מבלבל: בניין די גדול, מודרני, עם אחיות ורופאים, ובתוכו מאושפזות בשורות אלפי יונים בדרגות שונות של פציעה. נוכחות חייתית חשופה, רפרופים נואשים וריח חזק של נוצות בתוך סטריליות רפואית חמורה. מעין לול תעשייתי מהופך, שבו חמלה רציונלית מחליפה את תאוות הבצע הרציונלית. הסבל של כל כך הרבה יצורים חיים נעשה איכשהו חשוף, מלחיץ.

בלובי מכרו כמה ספרים, רובם בהינדי או סנסקריט. קניתי חוברת אחת באנגלית, עם תצלום של צעיר לא נאה בלי חולצה על העטיפה. Perception of Death: A Formula of Revolution in Life, מאת מוּני טארון סגאר. 

מתברר שבחוגי דת הג'יין טארון סגאר הוא מפורסם למדי, ומכונה "הקדוש המהפכן". הוא נולד ביוני 1967, ונחשב לנזיר (מוני) הצעיר ביותר בתולדות הג'יין מאז מהווירה, מייסד הדת: הוא פרש מחיי העולם ב-1982, בהיותו בן 15. הוא חוצה ברגל את הודו לאורכה ולרחבה ומלמד את תורת מהווירה. כמו שאפשר לראות בקליפים, אלפי אנשים מתקבצים בדרשותיו, ביניהם פוליטיקאים. הוא טוען שתורת מהווירה, מייסד הג'ייניזם, אינה שייכת רק למאמיני הג'יין אלא לעולם כולו, לכן דרשותיו מושכות גם הינדואים, סיקים ומוסלמים. הוא ידוע בדרישתו המתריסה להעביר את שטחי שריפת הגופות למרכז העיר.

דרשותיו של טארון סגאר עוסקות בנושאים ארציים, והוא נמנע ממעשי פלאים ומחלוקת קמעות, אף על פי שחסידיו רצים אחריו כמו משוגעים. הוא משלב בדרשות מציווייהם של פטנג'לי, בודהה ואושו, ולכן הואשם לא פעם במסחור הדת הג'יינית הנעלה. ב-2007 נעצר עיתונאי מרקסיסט שלעג לו בחשד להסתה דתית. חוץ מזה הוא גם נלחם נגד "תרבות הכלבים" המשתלטת על הודו, ומחליפה את תרבות הפרות. יש לו גם הסברים מעניינים למה אסור לאכול ירקות שורש.

בימים אלה של מבוכה רוחנית ועמידה בפני האבדון, אני מביא כמה קטעים מתורגמים מהדרשות שלו בעיר מירוט באוטאר פראדש. הסגנון של טארון סגאר יומיומי מאוד, והתכנים הלקוחים מהחיים המודרניים נעים בין הטריוויאלי למורבידי. מזכיר קצת את ישו.

בעיני, יש כאן גם מודל מעניין של מנהיגות. מנהיגים לא צריכים ללבוש חליפות. למעשה הם לא צריכים ללבוש בגדים בכלל.

אגב – הוא לא עירום. הוא לובש את האקאשה.

 

מהפכה לאנושות הגוועת

באתי למירוט שלכם, אבל אל תטעו: לא באתי כשליח של שלום. באתי כשליח מהפכני ולא כשליח של שלום. זכרו, באתי כשבידי חרב המהפכה ולא מסר של שלום, כי שלום אינו אפשרי במצב הנוכחי של המדינה והחברה. מהפכה ירוקה היא הכרחית לארץ הזאת, כך אני מאמין. אני ממליץ על מהפכה של שלום וחמלה ולא מהפכה של דם ואלימות. בארץ זו ובעולם היו מהפכות רבות עקובות מדם. אבל כעת מה שנחוץ הוא מהפכה שתיתן חיים לאנושות השוכבת על ערש דווי. מהפכה שתחייה את האבנים. מהפכה שתעניק חיים לאיש הנחבט במיטתו בחושך.

*

המקדש ואתר השריפה

הודו היא מדינה חילונית. לכל אחד יש רשות לבחור את הדת שבה יבחר. אתה אזרח חופשי של הודו החופשית.

לא אתערב בחופש שלכם, אבל אומר דבר אחד. טוב ללכת למקדש. עוד יותר טוב לחוג סביב המזבח מול אלוהיכם שלוש פעמים. זוהי חובה לחוג סביב האל, כי המעגל הוא אות פלאית של הכנעה. התחילו לחוג סביב זה שאותו אתם מבקשים להכניע והוא יהיה נתון לשליטתכם. כשילד רוצה גלידה מאמו הוא חג סביבה, סביב המקום שבו היא יושבת, והוא מכניע אותה ומקבל כסף לגלידה. […]

אנו חגים סביב אלוהינו כדי שהוא ייכנע, כך שמעגל השוטטות שלנו בעולם יעצור או ייקטע. לכן הקפותיכם במקדש הן טובות מאוד, אבל עשו דבר אחד נוסף. חוגו סביב אתר שריפת הגופות פעם ביום, באופן עקבי. הקפה של אתר השריפה תביא למהפכה כזו בחייכם שאלפי הקפות שהשלמתם במקדשים לא הביאו לחייכם עד כה.

*

המוות דומה לאחותכם הצעירה

קבלו זאת כאמת גמורה שאין דבר מוחלט בחיים מלבד המוות. המוות הוא לגמרי מוחלט. […] מי שנולד עשוי לזכות להשכלה או לא לזכות, אבל בטוח שהוא יזכה למות. כיוון שהמוות הכרחי אין טעם לפחד ממנו.

המוות הוא נקטר, החיים מופיעים מתוכו. המוות הוא מקדש שבו מאיר אלוהי החיים. אושו אמר שהמוות הוא ספר החיים הגדול ביותר. אי אפשר לשחרר מישהו מחייו בלי לעבור דרך המוות. ואני אומר: יש רק ספר אחד ששווה לקרוא בחיים והוא ספר המוות. […] חיו בכך שתקבלו את המוות כאחותכם הצעירה, ואם תעשו כך היו בטוחים שהיא תכרוך צמיד על שורש כף ידכם בחג רקשה בנדאן.

הייתי בקוטה. בזמן האנאנד יטרה שאלתי שאלה: למה אתם חיים. הרבה אנשים הביעו את מחשבותיהם, כל אחד אומר דבר אחר, אבל מה שנאמר על ידי צעיר אחד היה נכון ככל שדבר יכול להיות נכון. כששאלתי אותו למה הוא חי ענה אותו צעיר: "אני חי כי אני לא יכול להתאבד". 85 אחוז מהאנשים שחיים היום כבולים ככה לחיים, אבל אין להם לא טעם, לא טקס, לא ריקוד, לא סקרנות ולא שבר בחייהם. אבל שימו לב: אלה אינם חיים. כאשר אדם שוכב בבית חולים ומושך את החיים, מה שהוא עושה זה לא למשוך את החיים, אלא למשוך את המוות.

לכו לבית חולים, ותראו אנשים רבים תלויים. לאחד כבלו את הידיים ולשני את הרגליים. חמצן מוזרם לאחד, וגלוקוז לאחר. למישהו החליפו את הלב בלב של חזיר. למישהו אחר מזרימים אוכל דרך צינור. האם אלה חיים? זה לכלוך.

*

הכניסו את המוות לחייכם

שערכו של הגוף, שלמענו אדם מבצע אינספור חטאים בחייו, אינו עולה על קומץ אפר – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. לכן רק באתר השריפה ניתן להבין את האמת הזאת.

שהגוף ניצב על סף המוות בכל רגע ורגע – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. את שבירותו של הגוף ושל העולם הזה אפשר להבין רק באתר השריפה. לכן אני אומר: הקיפו את אתר השריפה פעם ביום.

וכאשר תראו גוויות שרופות ואיברים חרוכים למחצה באתר השריפה תבינו שלא ניתן לברוח. שזה יהיה גם מצבכם יום אחד. לכן אני אומר שוב ושוב: אתר השריפה צריך להימצא בכיכר הראשית, בלב העיר, ולא בשוליה – כך שבכל פעם שנעבור במקום סואן זה ניזכר במותנו, בכך שנביט במטה העליון של המוות. אם ברצונכם להיפטר מחטאי העולם חיו בכך שהמוות יהיה נוכח למול עיניכם. תוכלו להסתיר את חטאיכם מהעולם אך לא תוכלו להסתיר אותם ממחשבותיכם, כי הן עדוֹת להם.

*

בית הוא המקום שבו אנו מתים

הבית שבו אתה גר אינו נעלה על אתר השריפה. איש אחד בא אליי אחרי שבנה בונגלו נאה עם מיזוג אוויר. הוא השקיע בזה 2.5 עד 3 מיליון רופי. הוא אמר: "אנא, תן שם לבונגלו שלי, תן לו שם יפהפה". אמרתי לו: "אני קדוש, השכל שלי פועל במהופך. אל תשאל אותי, כי אתה לא תאהב את השם שאתן. השם יהיה נחמד ורב משמעות, אבל אתה לא תאהב אותו".

"אתה הגורו שלי, כיצד יכול להיות שהשכל שלך פועל במהופך?", הוא אמר.

"לקדושים יש שכל מהופך כי אורח החיים שלהם הפוך מזה של אנשים ארציים. בלילה כאשר אתה ישן הקדושים נשארים ערים, בחייך יש הנאות והקדושים חיים גלמודים. אתה מעריץ את שיערך, הקדושים תולשים את שערם. אתה לובש בגדים צבעוניים, הקדושים לא לובשים בגדים בכלל. לכן אני אומר שלקדושים יש שכל מהופך כי חייהם נעים בכיוון ההפוך. לכן אני אומר: אל תבקש ממני לבחור לך שם". הוא אמר: "לא, אתה תצטרך לבחור לבונגלו שלי שם". אמרתי: "טוב, אבל תצטרך להבטיח שתקבל את השם שאבחר, ותשמור אותו". הוא אמר – כן, אני אשמור אותו ואני שאלתי שוב: "האמנם?", הוא אמר: "כן, כן, אני אתן לבונגלו את השם שתבחר". אמרתי: "בסדר, תקרא לשם מרגהט" (אתר לשריפת גופות). האיש נתקף צער וזעם ואמר: "אדם גדול ומלומד כמוך מדבר בשפה כזאת?". […]

חייך נגרעים כל רגע במקומות האלה ובבניינים האלה. כולם מוכנים למות בארמונות והבניינים האלה – לכן הארמונות אינם אלא אתר שריפה.

*

קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם

קיראו את עצמכם פעם אחת בלבד. אין צורך לקרוא את הוודות, הפוראנות, האופנישדות או ספרי הדת כדי להבין את החיים ואת הכל יכול שיושב בתוככם. לקרוא את האוטוביוגרפיה של עצמנו זה לקרוא את ספר המוות, ואת המוות צריך לקרוא פעם אחת בלבד.

אולי קראתם את האוטוביוגרפיה של גהנדי, ויווקאננד, נהרו וטולסטוי, אך אני אומר לכם: קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם, ובעודכם יושבים לבדכם, חייכם יתמלאו בריח נעים של בושם. האוטוביוגרפיה של גהנדי או נהרו לעולם לא תביא למהפכה שתביא האוטוביוגרפיה של עצמכם.

*

תודעת המוות היא המהפכה בחיים

הפלא אינו המוות, אלא החיים.

את הזמן שבו תפרח ציפור החיים מכלוב הגוף איננו יודעים. לכן עשה ללא דיחוי בעודך בחיים את מה שראוי לעשות.

כאשר אלונקת המת עוברת מול דלת ביתך, אל תסגור את הדלת, אל תחסום את הילדים ואל תתפוס את ידם, אלא שלח אותם החוצה לעמוד ואמור להם: "בני, גם אני וגם אתה נצטרך לעזוב את העולם בדרך זו. לפני שהדבר יקרה עלינו להיכנע לאל הכול יכול ולמות מוות אציל, מוות דתי". תובנה כזו שתוענק לילד בעודו צעיר תהיה כהקדשה שתוליך אותו לחיים טובים ותציל אותו מנפילה. […]

כך אני רואה את מותי בכל רגע ורגע. בכל רגע אני שומע את צליל צעדיו של המוות, אך כיוון שאני נישא מעל ביצת התשוקות הארציות אני פורח כמו הלוטוס. […]

לכן יש רק נוסחה אחת למהפכה בחיים והיא תודעת המוות. ולמוות אין מועד קבוע או מוזמן.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

23 תגובות to “"את ספר המוות צריך לקרוא רק פעם אחת"”

  1. תוהה Says:

    תודה

    מקלחת מים קרים , אבל מרענן .

  2. יונה שבעה Says:

    הרבה יותר קל להתחבר לביטויי אמונה הודיים, מוזרים ומשונים ככל שיהיו לעומת הריחוק שאנחנו חשים מול ביטויי האמונה היהודים של החרדים.

    • נועם א"ס Says:

      אל תהיה קשה.
      נכנסתי לקישור במשפט היפה כל כך "הוא לא עירום. הוא לובש את האקאשה."
      התיאור הג'ייניסטי של ההאקשה שם מאוד מזכיר, אם לא כמעט זהה, לאלמנט הצמצום אצל האר"י (שגם מהדהד אצל כמה פרה-סוקרטיים ואני חושב שגם אצל שילינג).
      קשה להתאפק מלהעמיד את התיאור של "בית החולים לציפורים" (פאקינג מטורף!) מול מנהג תרנגול הכפרות, אבל אני חושש להיכנס למקום הזה, דווקא בגלל שאני מחייב את המנהג המזוויע.

    • ג'ו Says:

      אולי כי באמונה ההיא יש פחות גזענות ומיזוגניה?

  3. דן Says:

    האמת למיתה.

  4. yoash / יואש Says:

    מעורר השראה ומרשים.
    מסכים בנוגע להעברת אתרי שריפת הגופות למרכז העיר, אך לא בטוח שאכן צריך לשרוף אותן.

  5. עודד נעמן Says:

    אתן לא חושבות שהעיר תתפורר אם נשים את אתר השריפות במרכזה?

    • יסמין Says:

      אדרבה, שתתפורר! אולי העיר התזזיתית, על כל מנעמיה, בכלל מבוססת על היהירות שבשכחת ארעיותנו. היא לבטח לא הטובה בצורות ההתקבצות האנושיות.

  6. יסמין Says:

    איזה ניגוד בין שפת הגוף הרכה, הכמעט נרפית של האיש, ובין ההטפה בעלת הטון הפנאטי-משהו.

    השאלה שאני שואלת את עצמי כבר הרבה שנים היא איך אפשר לשלב את העבודה האישית שמביאה למהפכה (חיובית) בחיים של האינדיבידואל – ולמודעות למוות אכן שמור בה מקום של כבוד – ובין המהפכה הזאת שכולנו מדברים עליה. לראשונה יש נטייה לאיין את השנייה, והעוסקים בה נוטים לזלזל, או אולי רק להמעיט מדי, לטעמי, בחשיבות של יחסי הכוח בחברה.
    מצד שני, הלוא אנחנו לא רק תוצר של נסיבות ויש לנו טווח מסוים של בחירה אם נבקש גאולה. והאקטיביזם, למרות הכל – וזה למרות גדול – איננו גאולה.

    • ofrilany Says:

      תודה יסמין. זאת כמובן חתיכת שאלה, אבל נראה לי שטארון סגאר מציע לפחות כיוון אחר או משמעות אחרת למושג מהפכה. זה כיוון ולא פיתרון, כי מבחינה פוליטית גרידא, אני לא בטוח שאת או אני היינו ממש אוהבים את החזון שלו – כמו הרבה גורואים עכשוויים, יש בו מרכיבים די ריאקציונריים ופונדמנטליסטיים, גם אם בווריאציה הודית.

      • יסמין Says:

        הו, לרגע לא עלה בדעתי לקנות את מרכולתו, ועד כמה שהבנתי אתה לא הבאת אותו לכאן כדי לדון במשנתו לגופה. והוא ממילא דן רק בגאולה של היחיד.
        לי ברור שהשילוב בין האישי לציבורי הוא אישי, וכל אחד צריך למצוא אותו בעצמו ולהרכיב לעצמו את המינונים שלו. לעומת זאת, השיח הפומבי, השטחי, המוכר של כל אחת מהדרכים קצת פוסל את השנייה, כך שבתרבות שלנו הן נתפסות כדרכים קצת מונגדות. מובן שבשנים האחרונות גם זה משתנה, עם האקטיביזם היצירתי והפחות מקוטב ועם הניו אייג' שחודר לכל מקום. אז בכל זאת, השאלה נשארת.

      • ofrilany Says:

        למען האמת גם וגם. כלומר: הוא גם מקרה מעניין של מנהיג רוחני, אבל בטח שיש גם משהו מאתגר ברעיון של הנכחת המוות בחיים בכל רגע ורגע.

      • יסמין Says:

        מאתגר אבל משחרר.

  7. זמואל Says:

    הוודפקיזם במיטבו.
    עבודת אלילים, עבודה זרה, דביליזם – עבודת האמורי.

    • עודד נעמן Says:

      דברים כדרבנות, זמואל, אורח קבוע במקדשנו.

    • נועם א"ס Says:

      היי זמואל
      תראה – אתה עצבני, ואני אומר את זה מתוך הערכה לעצבים דווקא (אפרופו הדיון המרשים והמתסכל שהיה כאן על האווירה הגברית-אלימה בבלוג ובמיוחד בתגובות: לפחות מהפרספקטיבה הגברית, סליחה על המהותנות, אני חווה אלימות כווריאנט של תשוקה, ולכן לא שש להתנגד לה ולפסול אותה באופן גורף). בכל מקרה, העניין הוא שאם היית נניח (ואולי אתה באמת) פעיל של חב"ד בשליחות לעשות נשמות, שבחר לפעול למטרה זו במסגרת של הבלוג הזה, אז אני חייב להצביע בפניך שהאמצעים שאתה נוקט בהם הם לחלוטין חסרי אפקטיביות, וזה למרות יכולות רטוריות מלהיבות ("וודפקיזם" זה נהדר. "דביליזם" גם חריף, אבל כבר קצת נמוך). חייב להיות איזה אלמנט של מסירות בנכונות שלך לענות את עצמך פה שוב ושוב בעצם ההיחשפות לחומרים ודעות כל כך פסולים לגביך, אבל אם זה בא למלא איזו מטרה, למה שלא תנסה להגיד משהו עקרוני ביחס לדברים ולהקשר שלהם, במקום סתם לגדף? לנסח איזושהי עמדה ממש?

  8. דודו Says:

    רק טפשים לא רואים את האקאשה.

  9. barak Says:

    כיף לקרוא ומעורר
    אני לא יודע מה כל כך עושים עם מוות
    עד עכשיו התייחסתי לכל הסיפור הזה של המוות הבלתי נמנע שלי בעצב וחוסר אונים, אבל בד"כ אני מנסה ולא בהצלחה, לא להתעסק בזה. זה בהחלט עשוי לנשב רוח חדשה בחיי אם הייתי מנכיח את מה שלא ניתן לעשות דבר בנידונו. יותר מהמוות הייתי שמח להצליח להנכיח את החיים בעודי בחיים (ולא רק סמוך למוות). זה מביא אותי לשאלה "איך לחיות?". אני מבין אותה היום ברמה אנרגטית יותר מאשר ברמה הפרקטית. כוונתי לכיוונון עדין של אנרגיית חיות. לא כל כך כרעב אדרנליני חסר שובע.
    לעשות את המיטיב – מיטיב את העשייה, והמיטיב הוא הדבר אותו אני עושה היטב.
    לעצום עיניים ולקבל את המוות כודאות היחידה – נעים להיות בהלך רוח זה. זה פותח הרבה נוירונים סתומים. הרבה אפשרויות חדשות או רדומות מתעוררות. מפיח חיים המוות הזה. נראה לי שאאמץ לי מנהג זה. חבל שאין בת"א אתר לשריפת גופות, אבל אולי לא באמת צריך אותן.

    תודה על הבאת דבריו של אותו הודי חכם

  10. איריסיה קובליו Says:

    תודה. מרתק. מופלא.

    כך אני רואה את מותי בכל רגע ורגע. בכל רגע אני שומע את צליל צעדיו של המוות, אך כיוון שאני נישא מעל ביצת התשוקות הארציות אני פורח כמו הלוטוס. […]

    שוב תודה

  11. יש אור שאינו כבה Says:

    תודה! טוב וחשוב להיזכר באמת הידועה והברורה הזו מדי פעם, כי כל כך קל לשכוח אותה…ותודה לבלוג ולכל המגיבים – אתם נותנים תקווה

  12. עמית אונגר Says:

    הייתי רוצה להגיב …
    במסגרת עבודתי אני מבלה הרבה באתרי שריפת הגופות והתחושה שמתעוררת בי (כי תכלס כולכם מנפחים את השכל 🙂 היא של רעב בעקבות הריח וזו אמת לאמיתה ..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: