המקרה המוזר של עמיר בניון

by

דניאל רוזנברג

עמיר בניון נכנס לחיינו בראשית שנות האלפיים, אז הוציא את אחד משיריו הראשונים "וניצחת איתי הכל", ובעקבותיו אלבום באותו השם. בניון זכה אז להצלחה גדולה, מסחרית וביקורתית. הוא הוכתר בתור הקול החדש של המוזיקה המזרחית האיכותית (להבדיל ממקבילתה הגלגל"צית המסחרית), נציג של יצירה עממית אמיתית, או במילים אחרות, של תרבות "אותנטית", על כל מטען הדימויים שנושא שם תואר זה.

כזה היה הטון שבו התקבל בניון בעולם המוזיקה ובציבור הישראלי, שהעניקו תשומת לב רבה לזהותו של בניון ולסממניו החיצוניים. התקשורת הרבתה לסקר את אמונתו הדתית המופגנת, שהתבטאה בין השאר במילות שיריו ובדברים שסיפר בראיונות, את מוצאו המזרחי ואת הרקע החברתי הצנוע של משפחתו. בנוסף לזאת, הדגישו רוב המבקרים את האמוציונאליות הגדולה שמבטא בניון בשיריו ואת המטען הרגשי העמוק שלהם. לא היה כמעט מבקר מוזיקה שלא התרשם מקולו ומסגנון ההגשה של בניון, שתואר על ידי המבקרים כמלא וגדוש בדרמה, עם מלל ישיר ובלתי מתיפייף. בניון נחשב אז לתקווה הגדולה של המוזיקה המזרחית, ואולי הישראלית בכלל, בשילוב של אותה "אותנטיות", המתבטאת במילים, בזמרה ובלחנים, יחד עם איכות קולית גבוהה והפקה מודרנית. ֿֿ


אותנטיות זו זכתה, באופן מעניין, להגדרה שלילית, כאשר בשנת 2002, בזמן מבצע חומת מגן, טען יוסף "טומי" לפיד באוזני רזי ברקאי כי "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו", בהתייחסו לשיר "את אינך" של בניון ששודר לפני כן. התפרצות זו של לפיד סימנה את בניון בתור הקול העממי החדש, העומד מנגד לממסד המדושן שייצג לפיד (איש התקשורת מרשות השידור, הפוליטיקאי ממפלגת "שינוי" הארכיליברלית האשכנזית). עמדה זו, שבו העמיד בניון את עצמו בסיוע התקשורת, מיצבה אותו בתור גורם נוןקונפורמיסטי, שלא לומר חתרני, על הסקאלה של התרבות והיצירה הישראלית. בניון נראה אז לא רק, בקלישאות השגורות כלפי זמרים מזרחיים, כמייצג של רגישות ו"חום", אלא גם כנושא אמת, כבעל אמירה כלשהי שאמורה להישמע.

עם השנים החל בניון לאמץ צביון דתי ולאומי יותר מבעבר. בשנת 2004 סיים תהליך של חזרה בתשובה, והחל ללבוש כיפה לבנה גדולה בסגנון חסידות חב"ד. גם צעד החזרה בתשובה התאים לזהותו הציבורית והאמנותית של בניון, ובראיונות שנעשו איתו הדגיש מחד את דבקותו הקיצונית באמונה, ומצד שני את סוג האמונה האישית והאינדיבידואלית שלו. הדת היהודית בנוסח החב"די שלה נוטה בכללה לראות בדת שילוב של קיום מצוות דתיות, יחד עם תחושה אישית ומחויבות קהילתית חזקה. מבחינות מסוימות זו אחת הגרסאות ה"לאומיות" ביותר של היהדות, ולא במקרה נוכחותם של נציגי חב"ד ניכרת בגרעיני התנחלות בשטחים ובצה"ל. חזרתו של בניון בתשובה יצרה מיזוג בין מעמדו כ"אנדרדוג" וכיוצר מקורי ונועז, לבין התכנים הלאומיים של הימין הדתי, מיזוג שהתבטא בטקסטים שלו ובאמירותיו הציבוריות.

ויליאם ג'נינס בראון. מועמד הפופוליסטים לנשיאות ארה"ב והתובע ב"משפט הקופים"

בד בבד עם תהליך זה, החלה גם יצירתו של בניון לקבל צביון פוליטי יותר. ב-2008 הוא הקליט גרסה מחודשת להמנון הלאומי, בלחן חדש, ועם קטעי רדיו המופיעים ברקע לשיר ומזכירים נושאים כגון פערים חברתייםכלכליים, גלעד שליט והמצב המדיני. בתקופה הזאת הקליט בניון מספר שירים אחרים שנושאים צביון פוליטי, כגון "לא כחול ולא לבן", שיר שבמילותיו נוגע במספר נושאים אקטואליים, כמו התנהלותם של פוליטיקאים בכירים, עוני והתקפות החמאס. מעל הכל, בולט בשיריו של בניון המוטיב של "אנחנו נגדם", כאשר זהות ה"אנחנויציבה (ישראלים יהודים עניים, לא "מתוחכמים", לעתים תושבי הפריפריה), אך זהותם של ה"הם" נותרת חמקמקה (פוליטיקאים? בעלי הון? שמאלנים? ליברלים? חילונים?).

בשנת 2010, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ובשיאה של הסערה הציבורית סביב דו"ח גולדסטון, הוציא בניון את השיר "אני אחיך". שיר זה מרכז פחות או יותר את כל האלמנטים הפוליטיים של הימין הדתי הישראלי: מיליטריזם, זהות אתנית יהודית חזקה, תחושת שליחות דתית היסטורית ומטאפיזית ומנה גדושה של ריסנטימנט ורגשי נחיתות מובנים. מילות השיר, המופנות ל"אחי" ש"יורק לי בפנים", מתארות את השמאל הישראלי כבוגד, כשונא, כגורם הרסני. יחד עם המסר הפוליטי החד משמעי שלו, שומר השיר על הייחודיות של סגנונו של בניון, בכך שעולה ממנו מטען רגשי חזק: בעוד האויב "שונא", בניון "אוהב", בעוד הבוגד השמאלני "צוחק", בניון "בוכה". הסגנון האמוציונאלי שאפיין את שיריו המוקדמים של בניון נשמר כאן, אך נרתם לשירות המטרות הלאומיות והפוליטיות.

מספר שבועות לאחר הוצאת השיר "אני אחיך", הלחין בניון את "שיר ערש", שהיה שיר מחווה לצה"ל ולשייטת 13 לאחר פרשת ההשתלטות של חיל הים על המשט התורכי לעזה. השיר, שנכתב על ידי יועץ התקשורת משה קלוגהופט (המזוהה עם הימין הדתי ה"כתום", ועל קשריו עם תנועות ימין בכלל ועם תנועת אם תרצו בפרט נכתב כבר רבות), בוצע על ידי בניון וחברי כנסת ממפלגות קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. ניתן לדון רבות באופן שבו השפיעו אירועי המשט על הציבוריות הישראלית, אבל הדבר המרכזי הוא שאירועים אלה, ובמיוחד תגובת ה"הסברה" הישראלית, יצרו קונצנזוס מוחלט של תמיכה בפעולת השייטת. זכור כמובן מסע ההכפשה הציבורי נגד ח"כ חנין זועבי, שלקחה חלק במשט, שהסתיים בהגבלת זכויותיה כחברת כנסת. באפריל האחרון הוסיף בניון עוד יצירה לרפרטואר הפוליטי שלו, כאשר הקליט אלבום שלם בשפה הערבית, והקדיש אותו למפגינים נגד המשטר בסוריה. אלבום זה הכיל טקסטים תנ"כיים מספר קהלת.

עבודות אלה לא היו ההצהרה הציבורית האחרונה של בניון. בראיון למעריב השבוע, אמר בניון את הדברים הבאים: "יוסי ביילין יכול לדבר על שמאל כלכלי, אבל אני ולא הוא אכלתי גבינה וחצי לחם שחור עם ערבים ועבדתי איתם מבוקר ועד ערב אצל אבא שלי בבניין. אספנו אותם לעבודה כדי שירוויחו 200 שקל ביום, וכשחזרו למחסום נציג השלטון לקח מהם מאה. זה הורג לי את הנשמה". המילים האלה הוכתרו כבר על ידי אחדים בתור מסר חברתי חריף, אמירה מעמדית אל מול פני השמאל היומרני והאליטיסטי. אך למעשה אי אפשר להבין את אמירתו של בניון ללא הזדקקות למושג הפופוליזם.


מהו פופוליזם? בקצרה, ניתן להגדירו בתור אופן התנסחות תרבותי שמעמיד את "העם" אל מול "האליטות", כאשר כל אחד מהגורמים האלה מוגדר לא באופן פוליטי, כלכלי או חברתי, אלא בדרך סמלית, המרוכזת בעיקר בסממנים חיצוניים ומתאפיינת בערפול ומיסטיפיקציה. הפופוליזם לא מציע לרוב לקבוצות החברתיות המנושלות מזור אמיתי, באמצעות צדק כלכלי או אזרחות שוויונית, אלא תיקון סמלי, באמצעות האדרה ערכית שלהם ושל עולמם התרבותי. מנחם בגין, אשר לרוב מוכתר כנביא הפופוליזם הישראלייהודי, ידע היטב להחמיא לשכבות העממיות (היהודיות) בכך ששייך אותן למסורת ארוכה של לוחמים ציונים, מדוד המלך ועד רפול; אך במישור הממשי לא זרק להם יותר מעצם יבשה תחת הכותרת של "פרויקט שיקום שכונות".

את מי, אם כן, מעמיד כאן בניון בתור הגורם הפופוליסטי? קודם כל, את עצמו. בניון עבד בבניין והוא מכיר את חיי הדוחק, דבר שמאפשר לו לדבר עליהם בצורה אותנטית. הוא מייצג אמין של "העם". בנוסף, גם חבריו של בניון למקום העבודה מייצגים את "העם": כאן מדובר בפועלים פלסטינים, ככל הנראה תושבי השטחים, שגם הם באים מחיי הדוחק. הפועלים הערביים אף סובלים כאן מדיכוי כפול: הם מנושלים קודם כל בהיותם פועלים "שחורים" המנוצלים על ידי מעסיקם, ושנית על ידי השלטון שעושק אותם. בניון כמובן לא רואה שום חוצץ בינו לבין אותם פועלים ערביים; להפך, הוא מזדהה איתם ועם מצוקתם, ואפילו מבטא כלפיהם סימפטיה על היותם "דפוקים" פעמיים.


לכאורה, דברים אלה מעמידים אותנו מול זעקה חברתית של ממש, הזדהות של בנים לאותו גורל אכזר ועיוור, בלי קשר למוצאם ולזהותם הלאומית. אך אופן ההתנסחות הפופוליסטי נפרד מזה הפוליטי. ראשית כל, בניון מעמיד דברים אלה כהתרסה אל מול "האליטה", שהיא, במקרה זה, יוסי ביילין (במאמר מוסגר, צריך לציין שביילין מעולם לא התיימר להיות "שמאל כלכלי" ומחזיק במוצהר בתפישה כלכליתחברתית פחות או יותר ליברלית). בניון למעשה אומר כאן: השמאל בדמותו של ביילין לא מכיר את הערבים ולא מייצג אותם. אני, בניון, שעבדתי וחייתי עם הערבים, מכיר אותם טוב יותר מאשר השמאל.

בניון, איש הימין הדתי, שפוסל את הזהות הפוליטית הפלסטינית ונלחם בה (בשיר "ריבונו של עולם", למשל, הוא משווה בין חברי הכנסת הערביים לבין אנשי חיזבאללה), ושמתקיף בפראות את השמאל הישראלי המכיר בזהות זו, משבח ואפילו מזדהה עם התרבות הערבית, עם עולמה הסמלי והאמנותי, כפי שזה מתבטא למשל במוזיקה, בדת או בחייהם הפשוטים של פועלי הבניין הערבים. הזדהותו של בניון בטקסט הזה אינה עם הערבים, כפלסטינים או כפרולטרים, אלא עם הזהות הסמלית שלהם כמדוכאים, כאנשים פשוטים ועניים; כמייצגים של איזה אידאל רוחני של צניעות וענווה.

באותו אופן, ניתן לראות כי המחאה של בניון בטקסט הזה לא מכוונת כנגד המדינה, קל וחומר שלא כנגד הכיבוש, הצבא או הציונות; לא ניתן לגזור מדבריו שום מסקנה פוליטית אמיתית. הרי לא המעסיק של הפועלים הערבים (אביו של בניון?) ולא הדמות במחסום (אשר מוגדרת, שימו לב, כנציג "השלטון", השררה המופשטת, ולא כחייל צה"ל או כנציג המדינה היהודית) הם ישויות קונקרטיות שניתן להתנגד אליהן; אלא לכל היותר לכתוב שיר נוגה על ליבם המאובן. בראיון שהתקיים איתו בשנת 2010 תקף בניון בחריפות "חברות תקליטים, אנשי משפט, חברי כנסת ופוליטיקאים", בנוסף לרשות הפלסטינית, גלי צה"ל, בג"ץ וערוץ 2 (מיותר כמעט לציין שהראיון התקיים באחד מגופי התקשורת הגדולים). כך ניתן לראות, שהמרד שמציע הפופוליזם אינו מסמן אויב מוגדר אלא את "האליטות" באשר הן, אשר יהיו, ומכל סיבה שלא תהיה. אותם יריבים לא מוגדרים ככאלה על סמך פעולותיהם, על דברים שעשו או נמנעו מלעשות, אלא על סמך זהותם ותכונותיהם: הם מנותקים, מנוכרים, לא קשובים (בניגוד לבניון הרגיש, הנפגע, המתפרץ), חסרי נאמנות ובעלי זהות שונה; ככאלה, אין שום דבר שיוכלו לעשות על מנת להפסיק להיות יריבים, עליהם פשוט לחדול מלהיות.

במרכז: ז'טוליו ורגאס, נשיא ברזיל (1945-1930, 1954-1951)

זוהי, אם כן, הזעקה הפופוליסטית של עמיר בניון. בניון, שהעמיד את עצמו עוד בימיו הראשונים כיוצר אותנטי, לא מתווך ולא "מתוחכם", כאישיות עממית העומדת מול הממסד, ממשיך את המהלך הפופוליסטי בכך שהוא הופך את המחאה שלו לציבורית ולחיצונית יותר. אך בניון לא מפנה את חיציו נגד הישות המדינית האמיתית, שהיא מדינת ישראל, על מוסדותיה, צבאה והכוחות הכלכליים והחברתיים שפועלים במסגרתה, אלא נגד ישות מדומיינת, ממסד או "שלטון" אמורפי באשר הוא. בניון משכיר את המרד שלו לכל המרבה במחיר, ורותם אותו לעגלה של "אם תרצו", של היהודים האמריקאים חומדי הווילות בשטחים, של תעשיית הבטחון ושל המנגנון הממשלתי השמן שמחזיק ומפרה אותה. כל אלה, בהשקפה עולמו של בניון, הם הכוחות האותנטיים, האמיתיים והעממיים – רק לא ביילין.

הפופוליזם בישראל ידע שינויי פאזות רבים; יש כאלה המתארכים את תחילתו בשנת 1977 עם עליית הליכוד לשלטון (כמו דני פילק), ויש כאלה הרואים אותה כתופעה אינהרנטית לחברה המודרנית ולדמוקרטיה בפרט. עם זאת, את הפופוליזם בשיח הפוליטי העכשווי בישראל ניתן לאתר בעיקר סביב השיח הציוני המתחדש (המכונה לפעמים ניאוציונות), שבניון הוא מעין וריאציה עליו. כך למשל ארגון ניאוציוני כמו "אם תרצו" רואה את תפקידו בחשיפה ובהבסה של האליטות הפוסטציוניות באקדמיה ובעולם התקשורת, בעוד השמאל הציוני, מאזור אחר של המפה הפוליטית, הכריז מלחמה על "הסמולני שותה האספרסו". המשותף לשני הגורמים האלה, כמו גם לבניון, הוא ניתוק המאבק הפוליטי מהמישור הקונקרטי (המורכב מנושאים כגון ההחזקה בשטחים, זכויות האדם והאזרח בישראל, חלוקת משאבי המשק וכו') והעברתו למישור הסמלי. במישור סמלי זה האויב מוגדר כאוסף של סטאטוסים חברתיים (סטריאוטיפיים ושטחיים לרוב), והניצחון עליו מוגדר כהדרתו מהמרחב הציבורי; דבר שנעשה באמצעות הוקעתו הפומבית, השפלתו והאדרה של ה"אנחנו" האמורפי והמדומיין.

בעוד אמירה פוליטית ראויה יודעת לרדת מהערכי למעשי, ומהכללי לפרטי, אמירותיו של בניון ושל שאר הזרמים הפופוליסטים, נשארות ברמה מופשטת ולרוב לא יורדות משם, אלא לגיחות קצרות של הוקעת "בוגדים" ועידוד "יצירה ציונית". בעוד הפוליטיקה הישראלית, בשמאל כמו גם בימין, מאופיינת באקטיביזם, בפעלתנות ובפולחן ה"עשייה", מתאפיין הפופוליזם, על זרמיו, בהתנערות מהקונקרטי לטובת הסימבולי, ומהמעש לטובת נאומים חוצבי להבות, בין אם כאלה שנושאים צורה של שירים, כרזות או מניפסטים.


על רקע זה ניתן וצריך להבין את גלישתו ההדרגתית של בניון לימין. המסר האמיתי של בניון לאו דווקא שייך לעמדה פוליטית מסוימת כלשהי, כמו שאלה מצויות בשיח הפוליטי הישראלי, אלא בשליפה של הפוליטיקה מתוך המרחב הציבורי ובריקון כל אמירה מהמימד הפוליטי שלה. ניתן לסכם את המהלך הזה במשפט שאמר בניון לאחר שנשאל על שירו "אני אחיך": "צה"ל לא שייך לא לימין ולא לשמאל". העמדה הפוליטית, אם כן, היא שולית ביחס לצורה שבה היא מועברת: בניון יכול להיות בעד מפלגה כזו או אחרת, בעד או נגד פעולה צבאית כזו או אחרת או מדיניות כזו או אחרת, הדבר החשוב הוא הקונצנזוס. הפופוליזם, בהיותו לא יותר מאשר שפה, אוצר מילים סמלי, יכול להיות מנוכס על ידי כל גורם וגורם; ואפילו שלי יחימוביץ' טרחה בראיון אחרון לתקוף את אהוד ברק, לא על מדיניותו ועל מעשיו בתור שר בטחון, אלא על מגוריו במגדל אקירוב, על היותו "ציני ואינסטרומנטלי" ו"נהנתן" (גם הצירוף השגור "פוסט ציוני" לא נפקד מדבריה של יחימוביץ' על ברק).

כתשובה לשאלתו של עפרי אילני, אם כן, "מה קרה לעמיר בניון?", ניתן לענות כי לבניון לא קרה דבר. מה שהשתנה הוא הדפוס שבו מתנסח הפופוליזם הישראלי. אם בעבר, תחת מנחם בגין, ייצג הפופוליזם את "ישראל השניה" והעלה טרוניות רלוונטיות על קיפוח והדרה, ואם בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה הופנה הפופוליזם כנגד האליטות והשמאל, ולפחות שמר על קוהרנטיות פוליטית, הפופוליזם של קונגלומרט נתניהוקדימהליברמן, זה של ה"הסברה" וההפרטה, מקבל תפנית פוסטמודרנית, ועוסק בסופו של דבר בדימויי מדיה ריקים מתוכן. תחת המשטר הפופוליסטי הנוכחי יכול חב"דניק להעמיד פועלי בניין ערביים אל מול השמאלנים עם המשקפיים, ועורך דין תל אביבי יכול להעלות מהאוב את פרצופו של רבין איש הפלמ"ח כדי לנגח את ביבי איש הסיירת כ"לא ציוני".

תגים: , , , , , , , , , , ,

77 תגובות to “המקרה המוזר של עמיר בניון”

  1. עבגד יבאור Says:

    רציתי להוסיף שתי הערות – הראשונה, שההתנסחות "בניון משכיר את המרד שלו לכל המרבה במחיר" קצת צרמה לי, כי לא מדובר בפרסומאי שאכן משכיר את שירותיו, ולמיטב הבנתי, למרות שאינני מעריך את דעותיו, האיש כותב ומדבר מנהמת לבו, ולא מתוקף חוזה שחתם עם "אם תרצו".
    השניה נוגעת לביקורת שמתח/ה הכותב/ת על הניאו ציונים המוקיעים ערימת סטריאוטיפים שטחיים כדי לגבש את "ה"אנחנו" האמורפי והמדומיין.". יש נימה ביקורתית שנובעת מבין השורות לגבי ה'אנחנו' המדומיין הזה, ממנה משתמע ש'אנחנו'ים מדומיינים זה לכל מיני הוזי הזיות ובעלי תודעה כוזבת. חשוב לי להזכיר שאין 'אנחנו' שאינו מדומיין או אמורפי.

    המאמר מצויין, ודווקא על רקע זה בלטו בעיני שתי ההערות הנ"ל כמין תוספות קנטרניות שאינן במקומן. אבל שוב, מאמר מעניין והיה כיף לקרוא.

  2. אריק Says:

    הערה 1(וקצת הרבה חשובה):
    הזיהוי של בניון עם חבד הוא פשוט שגוי.

    הערה 2
    המושג פופוליזם יכול לקחת כל ביקורת- חברתית או פוליטית ולהפוך אותה ללא רצינית.
    כלומר-
    עד שהתחלת לדבר על פופוליזם – המאמר היה מצויין.

  3. ישראל מידד Says:

    כתבת על "כיפה לבנה גדולה בסגנון חסידות חב"ד". ממתי חסידי חב"ד לובשים כיםפה לבנה? ראית פעם דבר כזה? אני לא.

    כמו כן, לא מובן לי תובנה זו: "ניתוק המאבק הפוליטי מהמישור הקונקרטי (המורכב מנושאים כגון ההחזקה בשטחים, זכויות האדם והאזרח בישראל, חלוקת משאבי המשק וכו') והעברתו למישור הסמלי". הרי כל המאבק הפוליטי של הפוסט-ציוני הוא פשוט להסמיל (מלשון סמל, לא הביטויי העממי-אליטיסטי 'סמוליני/שמאלני') את מה שהיה קונקרטי כדי להפוך את האמת על ראשה.

    • רוזנברג Says:

      מה שכתבתי לאופיר ט.
      וגם – לא הבנתי בכלל בכלל את "הרי כל המאבק הפוליטי של הפוסט-ציוני הוא פשוט להסמיל (מלשון סמל, לא הביטויי העממי-אליטיסטי 'סמוליני/שמאלני') את מה שהיה קונקרטי כדי להפוך את האמת על ראשה."
      כאילו, מה???

  4. יער Says:

    המאמר מעניין ועוסק בנושא מתמיה ומסקרן, אבל בסופו של דבר לא נותן תשובה לשאלה שהוצגה בכותרת, דהיינו: מה הוא "המקרה המוזר" של עמיר בניון?

    האם מוזרה פרסונת ה"אותנטית" שלו? הפופוליזם שלו? הנטייה ימינה? האמורפיות של זהותו של "אויב העם"?

    התאריכים המופיעים במאמר (2000, 2002, 2004, 2008, 2010) לצד זיהוי "גלישתו ההדרגתית של בניון לימין" ביחס לשיר "אני אחיך" משנת 2010 נותן את הרושם שהעמדות הגזעניות הן שיא של הקצנה שהגיע ממש לאחרונה. למעשה, השיר "ריבונו של עולם" משנת 2006 (http://bit.ly/jCjs1K), שהוצג במאמר רק בהערת אגב מבלי תאריך, מציג תפישת עולם גזענית־ביולוגית קיצונית מאוד: "האויב חייב למות" "אין לנו דרך אחרת" וכל זה בהקשר שבו "רוצים לחיות, רוצים שלום אמיתי" ו"אין לנו ארץ אחרת" — כלומר: החיים "שלי" (= "זה אני ישראל") באים בהכרח במחיר המוות של "האויב" (שהוא בהכרח ערבי, כי – כאמור – אין בקטעי הדיבור בשיר הבחנה בין אנשי חזב־אללה לחברי כנסת ערביים). הסכנה האמיתית באויב, לשיטתו, היא שהוא "ממאיר ומתפתח" ושהוא "בתוך הגוף שלי לכל האיברים חילחל בשקט / בלי שארגיש".

    בעיניי, "המקרה המוזר" הוא שבשירה שמדגישה כל־כך את המוזיקה הערבית והמסורת הערבית של הגיית העברית מובעת עמדה כל־כך אנטי־ערבית ב"ריבונו של עולם", אבל אז אחר־כך הוא יכול לשיר פסוקים מקהלת בערבית כדי "להביא לעולם הערבי את החכם באדם בשפה שלהם" (http://bit.ly/lIPwV5) — והרי זו השפה שלו. איך אפשר לגשר בין העמדה הפוליטית הנחרצת שמחייבת את מותם של הערבים כדי שהיהודים יוכלו לחיות לבין העמדה שרואה את השפה הערבית כגשר להידברות אמיתית בין התרבויות? אפשר אולי, בהשאלה מן ההתבטאות של טומי לפיד, לכנות את זה "פרדוקס טולכרם".

    בעיניי, הקול של עמיר בניון נפלא והמוזיקה נהדרת, אבל הגזענות שלו בלתי נסבלת. עניין "המקרה המוזר" עצמו עדיין מצריך עיון.

  5. יואב Says:

    שתי הערות:
    הראשונה, צריך לזכור שכשעמיר בניון יצא נגד "גל"צ והתקשורת", הוא גיבה זאת במשנה ובפעולות סדורות, ובצעדים שטומנים בחובם סיכון אישי לא מועט. הוא הגיש תביעה נגד אקו"ם, וגרר בעקבותיו תביעות של אמנים נוספים נגד הארגון. הוא הגיש תביעת ענק נגד חברות תקליטים רבות (19 נתבעים סה"כ). במקביל הוא הפסיק להופיע ולהתראיין לתקופה מסויימת, צעד שייתכן שיש לו מימד אישי גדול יותר מאשר פוליטי, ושאפשר להתייחס גם אליו כצעד פופוליסטי משהו, אך זוהי אינה רק אמירה ריקה מתוכן כנגד דימויים.

    השניה, אני חייב לציין שלא ברורה לי ההתמקדות בעמיר בניון והיא מריחה לי לא טוב, למרות שאני מבין את הטיעון הרחב יותר, זה שיוצא משדה המוסיקה ומן השדה הסוציולוגי תרבותי. בשלב מסוים של הקריאה ניסיתי לדמיין את נעמי פולני קוראת טקסטים של עמיר בניון, ואת רוגל אלפר מביט מן הצד מזועזע.

    ובכל זאת, עמיר בניון הוא פזמונאי, לא בני בגין וגם לא בנימין נתניהו. למרות תווית ה"איכותי" שאתה ואחרים מדביקים לו רק כדי למהר ולחשוף את ערוותו כ"פופוליסט" ברגע שדבריו אינם מתיישבים עם הקונצנזוס, לי מעולם לא היו ציפיות שעמיר בניון יציג משנה פוליטית סדורה לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני או לפער הכלכלי חברתי, ואני לא מחפש אותה בשירי פופ. מנגד, את הפוסטים בארץ האמורי קשה להלחין כרצועה של שלוש דקות, למרות החזרתיות המסוימת שיש בהם (אני מקווה שהאמירה הזאת נתפסת ברוח חיובית. אולי עליי להוסיף אייקון של קריצה). במילים אחרות, הבעיה היא כשנתניהו מתנהג כבניון, ולא כשבניון מתנהג כנתניהו.

    הרי על כל עמיר בניון יש איזו רונה קינן איכותית (ללא מרכאות, למרות שצריך ווחאד מרכאות) כלשהי שמופיעה בתשדירי הפרצופים המדברים למיניהם של מרצ ודומותיה ובוכה על מחיר הבירה בנמל תל אביב. איך לומר זאת, גם זו לא עבודת דוקטורט. לפחות עמיר בניון מתרכז בכתיבת שירים.

    • דניאל ר Says:

      דווקא רונה קינן היא לא דוגמה טובה כי היא עשתה, כמו שציינת, מעשה פוליטי נטו והופיעה בתשדירים שמקדמים רשימה מסויימת או פתרון מסויים ובר השגה. פתרונות פוליטיים הם בדרך כלל לא מתוחכמים ולא דורשים דוקטורט. לא כל מי שתמך בזמנו ב"מדינת היהודים כפתרון לבעיה היהודית" הפגין תיחכום כזה גדול. מהלך פוליטי מוצלח צריך להיות פופולרי, וככזה – עדיף שיהיה פשוט.

      קשה לי למצוא מקבילה טובהבשמאל, למרות התחושה שלי שיש. זמרים משמאל נמנעים בד"כ מלהפגין את עמדותיהם בשיר עצמו ומצד שני מזדהים תכופות עם מפלגה כזו או אחת, וגם אם הם לא מזדהים עם פתרון קונקרטי – הם לפחות מבקרים מוסד קונקרטי, הממשלה (או הצבא). בניון די בולט בכך שהוא מאשים בבגידה אבל לא ברור את מי. במאבק שלו בחברות התקליטים הוא ידע טוב מאוד להגדיר מי האויב ואיך לתקוף, וזה בפרוש יה מעשה פוליטי, מגיע לו קרדיט על זה.

      • יואב Says:

        שוב, בניון הוא זמר, אני לא מבין מדוע עליו להיצמד למפלגה מסוימת. באותו אופן אני לא מצפה מדניאל רוזנברג, האקדמאי הצעיר, להתפקד למפלגה כלשהי בהכרח ולהצהיר על תמיכתו בה. במובן מסוים, גם בניון וגם רוזנברג יאבדו מכוחם אם הם יעשו זאת.

        אז נשארנו עם זה שבניון הוא פופוליסטי, ולא אומר דברים "קונקרטיים". בסדר, זה נכון, אבל אני חוזר לזה שמבניון, בניגוד לרוזנברג, אני לא בהכרח מצפה לדברים קונקרטיים, וכל דבר מלבד נאומים חוצבי להבות הוא בונוס. למרות שגם מגל כץ (כולכם דוגמאות, כן?), למדתי לא לצפות למשהו קונקרטי תמיד. מנתניהו, עוד אחד שאומרים שהוא מצטיין בנאומים חוצבי להבות, גם למדתי שלא, אבל ממנו אני דווקא כן דורש.

        אני לחלוטין שותף לביקורת שלך על הפופוליטיקה, אגב טומי לפיד, ואני חושב שעמיר בניון והטקסטים שלו הם מטאפורות מצויינות להעברת הנקודה, כפי שנעשה בטקסט (שתי הפסקאות האחרונות מצוינות). אני רק לא מבין את האכזבה מבניון הזו וההוקעה שלו על היותו פופוליסט, שמלווה בדיון נרחב על כן אותנטיות או לא אותנטיות אצל בניון, שבדין הקפיצה כאן לא מעט אנשים.

        לא מזמן אני וטל דיברנו על זה שסה"כ המרד השפוף זה ספר חשוב ושרד יפה את מבחן הזמן, ושהגיע הזמן "לבקר" אותו מחדש, ושהיה נחמד אם היה פרוייקט בו אינטלקטואלים כותבים דברים בהשראתו היום. אתה אולי תיעלב מזה, אבל אני חושב שסה"כ הטקסט הזה היה יכול להשתלב היטב בפרוייקט שכזה. אז תודה.

      • דניאל ר Says:

        אני רק רוצה להבהיר שאני לא דניאל רוזנברג

      • יואב Says:

        ד.ר.
        דניאל ר
        רוזנברג

        כל האשכנזים אותו הדבר, אי אפשר להבחין ביניכם! מרגיש כמו "מצא ההבדלים" הדיון כאן.

        אז תודה לדניאל רוזנברג, למרות שגם כאלו יש כמה 🙂

    • יוסף Says:

      מעניין שדווקא כשבניון קצת יותר קונקרטי מבעבר באים אליו בטענות. אולי מפני שקודם היה אפשר לפסול אותו טוטלית ועכשיו הוא לחץ על איזה כפתור שעובד?

  6. נטליה Says:

    יואב,

    ההתמקדות בבניון היא בגלל שהוא מביא איתו למרכז העשייה שלו המון פרוייקטים צדקניים, במטרה ליצור הדים מסביבו. הכותבת ניסתה למצוא מבנה בתוך ים הפרוייקטים הזה, ומצאה: פופוליזם. להופיע בתשדיר ראשים מדברים של מרץ פעם ב-4 שנים זה לא להגיב במקום, בזריזות מהממת, על ספקטקלים תקשורתיים, בכתיבת שירים והקלטתם. ואגב, לא היתה במאמר מילה אם אני לא טועה, על האיכות המוזיקלית של יוסי בניון, אלא על איך שהיא נתפסה, ולכן לא ברור למה היה צריך לשתול ירידה אמיתית על רונה קינן.

    • יואב Says:

      איזה "ים פרוייקטים צדקניים"? שירים וראיונות לעיתונות? זה מה שזמרים עושים, כותבים שירים, מקליטים ומתראיינים לעיתונות. למצוא שעמיר בניון הוא פופוליסט זו לא חכמה גדולה, הוא, כאמור, זמר פופ. פופ, פופולרי, פופוליסטי. גם "דמיין" של ג'ון לנון הוא טקסט פופוליסטי, גם "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" של מוקי. אגב, תשדיר ראשים מדברים יוצא בארץ בתדירות של פעם בחודשיים בערך, בין אם זה כדי שלא נקבל כאפות או בין אם זה למען ישראל חופשית

      גם אני לא אמרתי מילה על רונה קינן, אלא על איך ש"רונה קינן כלשהי" נתפסת. חס וחלילה שנגיד משהו אמיתי על מישהו!

      ואני לא מבין את ההערה לגבי הכל סחיר. הכל עבר השטחה, נכון, ועדיין, הטקסט תוקף רק את עמיר בניון ולא גם איזו רונה קינן. בדיוק כמו נעמי פולני שקוראת טקסטים של יוסי גיספן ב"הינשופים" ומקוננת על כך שהיום הפזמונים כתובים בשפה "שגורה". בשפתך, אין הבחנה יותר נכחדת מזו. למצוא שעמיר בניון הוא פופוליסט זו באמת לא חכמה גדולה, אני לא מכיר הרבה זמרי פופ שאינם פופוליסטים. הטקסט לא יצא נגד תרבות ההשטחה, מימין ושמאל ובכלל, הוא מתמקד בבניון כ"פופוליסט".

      • נטליה Says:

        לכתוב שיר מייד אחרי המשט ולשיר אותו עם המוני חכ"ים במתכונת "אנחנו העולם" זה ממש לא סתם לכתוב שירים. והוא לא עשה את זה פעם אחת. כמובן שהקמפיינים (הסטירות למשל) שהצגת הם בעייתיים, ונדמה לי שדברים דומים נותחו בבמה הזאת, נשפי "בעד דמוקרטיה" אופנתיים של הקרן החדשה אם אני זוכרת נכון. אבל קשה לאתר בשמאל (וזאת לדעתי בעיה) זמרים שמביעים ממש דעה. עמיר בניון מביע את דעתו על ימין, ובעיקר על שמאל, וזה דורש התייחסות. האחרון בשמאל שעשה את זה היה אביב גפן, שהיה לדעתי פופוליסט לא פחות, וגם חטף על זה. הוא מזמן חנוט בארומה, כך שאין כבר על מה לדבר.

      • יואב Says:

        על אותו משקל, אני חייב לשאול, האם לכתוב פוסט בארץ האמורי מייד אחרי המשט, או כל אירוע אחר, עם וע"י המוני אקדמאים זה לא סתם לכתוב פוסטים? זמרים כותבים שירים. יש כאלו שכותבים אחרי שחברה שלהם זרקה אותם, יש כאלו שכותבים אחרי המשט. מה הבעייתיות בלכתוב שיר מייד אחרי המשט? כמו שאמרת, הוא לפחות מגיב לענייני השעה.

        וכמו שכבר ציינתי, הייתי שמח אם רונה קינן כלשהי הייתה עושה את זה במקום להופיע בתשדירי הראשים. אבל הרונה קינניות מפחדות שזה "יוזיל" את ה"אמנות" שלהן, בין השאר בהסתמך על היחס לעמיר בניון כאל זול, כאל מי ש"מוכר" עצמו למרבה במחיר, כשהוא עושה את מה שלאחרים אין אומץ לעשות.

      • איתמר Says:

        עזוב יואב, כמו שאמרו בסצנת הפתיחה של באטמן לנצח "It's a trap".

        או שהוא פופוליסט ערמומי, או אותנטי מארץ האותנטיות הקדושה והטהורה. תמיד מסומן ולא מייצר או מסמן. אולי בכלל כדאי לחשוב שהוא אניגמטי.

      • יואב Says:

        אגב, יש המון זמרים ויוצרים שיוצרים יצירה "שמאלית", גם היום. צריך רק לדעת להקשיב ולחפש, וזה לא קשה למצוא. הבעיה היא שהם באמת לא במיינסטרים.

        מה שנתפס כמוזר במקרה של בניון (כי זה בעצם העניין כאן, מי מגדיר את המוזרות ואז מנסה למצוא בה מבנים שבכלל לא בטוח שקיימים בה), הוא שראשית כל הוא באמת נתפס כזמר א פוליטי (שלכת, ניצחת איתי הכל) ואז הוא "התחרפן", משמע נהיה פוליטי ועוד ימני רחמנא ליצלן. וזאת אין הדעת סובלת, בדיוק כמו במקרה של אריאל זילבר. הרי כל הבני אלבזים למיניהם מעולם לא התיימרו להיות משהו אחר (למרות שגם אלבז התחיל בתור זמר מזרחי "סטנדרטי" כמדומני ולא כזמר הבית של ש"ס. בכל מקרה, אלבז הוא רק משל), והם תמיד הקפידו על גילוי נאות, ולכן התקשורת התייחסה אליהם כאל מטורללים, או דחקה, ולעולם לא כאל יוצרים רציניים, "איכותיים", כפי שהתייחסה ראשית, "בטעות", לעמיר בניון.

        לכן בניון חוטף את כל הריקושטים. הוא "רימה" את התקשורת. חשבנו שהוא זמר איכותי, כלומר א פוליטי, ואבוי, מסתבר שלבחור יש דעות. אם היינו יודעים זאת מלכתחילה, מעולם לא היינו מכניסים אותו לגלגלצ. גם את זילבר היו קריאות שלא להשמיע בתחנה הצבאית בזמנו, כמדומני. התקיים על זה דיון בזמנו ויו"ר הרשות השניה אמרה שזה יהיה נבון שלא לשדר אותו, אחרי שאמר כמה דברים בעניין יגאל עמיר.

        הזמרים השמאלנים האיכותיים, כלומר לא אלו שבשוליים "הסהרוריים", כלומר הרונה קינן כמשל, למדו את המשחק, או שהם פשוט פחדנים. לכן הכי הרבה שנקבל זה איזה מוקי או הדג נחש, שגם עליהם נכתבו כמה מילים ביקורתיות כאן בבלוג, ורונה קינניות ש"עושות מעשה אמיץ" ומראות את הראש שלהן לשתי שניות בתשדיר משעמם. עמיר בניון לא משחק את המשחק הזה, וכאן כבר ברור הקשר בין הסירוב שלו לשחק לצלילי אקו"ם לבין הסירוב לשחק אותה א פוליטי, וזה באמת "מוזר". לא יודע מה אתכם, ככל שאני חושב על זה בניון וזילבר נראים לי השפויים היחידים. כבר אמר מי שאמר כאן, שמעון פרס הוא מטורלל, ובאותו אופן גם קרן פלס היא מטורללת.

        אפשר וראוי וצריך לבקר את התכנים של השירים הפוליטיים של עמיר בניון, כמו גם אלו של הדג נחש. אבל לבוא אליו טענות על עצם כתיבת השירים, או על זה ששירי פופ הם פופוליסטיים, נראה לי כמו נסיון השתקה ע"י הגחכה. אני חוזר על עצמי, אבל את טענות הפופוליזם צריכות להפנות בעיקר לביבי ולשלי "דב חנין לא עומד בצפירה" יחימוביץ'.

  7. נטליה Says:

    וזה שהוא לא פוליטיקאי אלא פזמונאי ו"אין לך ציפיות ממנו", הרי זה בדיוק חלק מהטיעון של המאמר: הכל סחיר. הכל עובר השטחה. כבר מזמן אין הפרדה כזאת. אתה, מהבחינה הזאת, מביא הבחנה נכחדת.

  8. אופיר ט Says:

    הייתי שמח להבין את הרצון החוזר ונשנה שלכם לנתח את עמיר בניון. הרי כותב המאמר לא מבין בכלל מה בניון אומר, מה הוא רוצה. אפילו את צבע הכיפה הוא לא מבין. הפוליטיקה של בניון ושל רוב המזרחים מורכבת (משילוב של רטוריקה ימנית ומציאות חיים שיותר קרובה לשמאל) ונראה לי שאת החוויה הזאת אתה רחוק מלהבין.
    תבקר את מי שצריך לבקר (כמו שעושים בארץ האמורי בד"כ) שזה האליטה הפוליטית והבורגנות הישראלית. אותה אתה כנראה מבין קצת יותר מקרוב.

    • יוסף Says:

      לייק לאופיר ט

    • רוזנברג Says:

      הכיפה דנן מצביעה גם על מרכיב חב"די במובן זה או אחר, בהרבה מקרים. די להתסבט על הכותב.

      • אופיר ט Says:

        טוב עזוב את עניין הכיפה (כיפה לבנה גדולה=ברסלב)

        חסר את מי לבקר?

        אולי תבקר את כל זמרי הרוק העברי שממרום הפריבילגיות שלהם לא יעזו להגיד דבר וחצי דבר בנושא שהוא מעבר לתחת של עצמם?
        או את חבורת הגזענים שיוצאים כל שני וחמישי נגד עמיר בניון וחבריו המזרחים?
        או את הבורגנים המדברים יפה יפה על צדק חברתי
        או את אירגוני זכויות האדם שאת המשרדים שלהם מנקה עובד קבלן, ושאנשים כמו המשפחה של בניון ממש לא מעניינים אותם

        אבל הכי קל לבקר את עמיר בניון. נכנסת למועדון מכובד. הוא מקור הרוע והפופוליזם. הטור הזה יצא כ"כ קוהרנטי וממוקד- אבל מה לעשות שהמציאות היא לא כזאת.

      • ofrilany Says:

        כן אופיר, אבל בלי לדבר בשמו של דניאל – כמה אפשר לכתוב על אשכנזים? אנחנו כותבים כאן על אשכנזים בלי סוף, כולל על זמרים אשכנזים. יש עוד ישויות במרחב.

    • א.ב. Says:

      אופיר ט.,
      אני חושב שאתה מזכיר כאן נושא חשוב מאוד. הפוליטיקה המורכבת של המזרחים.
      בזמנו, דווקא המזרחים חיו בדו קיום עם המוסלמים והנוצרים הפלסטינים. העוינות, הריבים וכול השאר הייתה חלק מהדו קיום, הנורמליזציה, וההשתלבות שלהם בחברה המעורבת.
      דווקא ה"שמאל" האשכנזי שהיה כאילו "לטובת" הפלסטינים, הקים את החיץ אליהם, וביקש את הריחוק.

  9. chellig חלי גולדנברג Says:

    עד שהוא לא יבין שהוא זה שמזין את ההתבדלות, ההתקצנות וההתרחקות ויתנצל, לי אין שום עניין במה שיש לו להגיד, או לשיר –

    http://wp.me/pSDxG-hi8 – מי שמגדיר אותי כאויב

  10. דניאל רוזנברג Says:

    הזיהוי בין עמיר בניון לחב"ד מבוסס על מספר מקורות, ביניהם עמוד הויקיפדיה שלו:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A8_%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%9F#.D7.97.D7.99.D7.99.D7.95_.D7.94.D7.90.D7.99.D7.A9.D7.99.D7.99.D7.9D
    הלאה.

    בנוגע לפופוליזם: בשיח הישראלי לפעמים נעשה שימוש במושג "פופוליזם" כדי לתאר טיעונים דמגוגיים, מחניפים להמונים או "מתנחמדים" באופן כללי. זה לא מדויק ממש. פופוליזם הוא זרם פוליטי עם אבא ואמא (כל מיני משטרים לאטינו-אמריקאים למשל), שאפשר בתחום של מדעי המדינה להגדיר אותו בצורה סבירה. במקרה דנן, פופוליזם הוא מעבר מעיסוק בנושאים קונקרטיים לנושאים סמליים, תוך שימוש בשיח שתואם את המעבר הזה. כשבניון מתאר ומאדיר את הפרא האציל הערבי, ותוך כדי כך מנטרל אותו לגמרי מבחינה פוליטית, זו דוגמא לא רעה לפופוליזם. כשאם תרצו מגדירים את הלאום היהודי תוך שימוש באוצר מילים סמלי לגמרי (איזה סרטים רואים היהודים, מה הם לומדים בשיעורי היסטוריה, איזה דגלים הם מניפים או לא מניפים), זאת גם דוגמא לפופוליזם. כשחלק מהשמאל הציוני מחפש להיות "עממי" ומתקיף את "השמאלנים המנותקים בבתי הקפה" רק על סמך היותם כאלה (ולא על סמך האגנ'דה הספציפית שלהם), זהו גם פופוליזם. ברור שיש בעיה לקשר בין חואן פרון לבין שלי יחימוביץ', אבל כשמתייחסים לאלמנטים מסוימים זה עובד.

    בנוגע לכל הדיון המעניין שהתפתח כאן בקשר למוזיקה ישראלית, אין לי ממש הרבה מה לומר בו. אולי גם המסרים של רונה קינן שטחיים, יכול להיות. בכל מקרה, מה שעניין אותי כאן ומה שמעניין אותי באופן כללי הוא לא הפוליטיזציה של היצירה הישראלית, אלא הפופוליזם בישראל (ניאו-ציונות, כמו שהוא מכנה לפעמים את עצמו) והביטוי הספציפי שלו אצל בניון. מה שמעניין הוא שהפופוליזם הזה נוטה בדרך כלל לאשכנזיות מובהקת (בגין עד יחימוביץ', קלוגהופט עד אלדד יניב), וכאן אני מראה שהדבר לא מחויב המציאות.
    יצוין גם שלא אמרתי כאן כלום על איכות יצירתו של בניון. אני אישית מחבב את המוזיקה שלו.

    ושתי מילים למגיב יער: הטיעון "עמיר בניון נטה ימינה כבר ב-2006" הוא לא בלתי-תואם לשום דבר שמוצג בפוסט. לא ניסיתי להציג בטקסט נראטיב שיטתי, אלא לכל היותר לחלק את היצירה של בניון לשתי תקופות, כשהראשונה היא ה"אותנטיות" המוקדמת והשניה היא הפופוליזם המאוחר שמקבל צביון פוליטי. אפשר לתארך את התקופה השניה החל מ-2006, זה לא נורא חשוב בעיני.

  11. איתמר Says:

    השיח סביב עמיר בניון. אכן עניין כשלעצמו. בעיני, בין היתר הוא עדות למה שקורה מתחת לרגליים שלנו בזמן שחילקנו את המציאות בצורה דיכוטומית בין ימין לשמאל.

    דניאל, נראה שאתה בעיקר מציע לו מעין אימון אישי בחינם. בוא תלמד איך להזיע בהפגנות (קונקרטיות?) ולא רק לדבר, לשורר, להתראיין או לכתוב.

    יכול להיות שקשה לראות מזרחי בעמדה סובייקטיבית מושלמת שמייצרת סמלים ורעיונות שקשה לאבייקט ולא רק מוכרת "קונקרטיות קיומית ומרובדת" בשוק.

    עכשיו אם הוא כבר יצא מהעמדה הקונקרטית המזוהה של המעמד הנמוך, אז למה הוא לא בא להפגנות? מה הוא יכול להגות? הוא סובייקט לא צייתן?
    צריך לסדר\לארגן אותו במבנה הגיוני כלשהו. הצורך לארגן מייצר טקסטים.

  12. דניאל רוזנברג Says:

    הזיקה בין בניון לחב"ד מסתמכת על מספר מקורות, ביניהם עמוד הוויקיפדיה שלו:
    http://snipurl.com/27wra9
    הלאה.

  13. רני Says:

    הערות של אחד מחוץ לחבורה.
    אהבתי את אופיר ט. קצר, עיניני, מבהיר, מחדש. וראה גם איתמר 11.47 . השתוממתי מדברי חלי גולדברג שמצאה אשם והחרימה אותו, כמה קלישאי כמה ישראלי, כמה נדוש ולא מקורי.
    ליער, 8.33 ברוח טובה, מתדיינת ולא מתנצחת. האויב של בניון אינו "ערבי כללי" אלא "ערבי רע", טוב מכך איני יודע להגדיר ובטוחני שמישהו דמוי אופיר ינסח זאת טוב ממני. המעניין והחשוב בבניון שמהמקום שהוא נמצא כיום, מזרחיות, כיפה, חב"ד, וכ"ו הוא מקבל בחוזק בבוטות שיש "ערבי טוב". מרשימה מכך עצם ההכרזה המתמדת בסביבה שבה הוא פועל, לא בין יורשי ברית שלום, שיש "ערביות טובה". לדידי זה המון. יש לפנינו תועמלן מחוכם לחיים ביחד, במקום שרבים מההגונים הישרים והאמיתיים אינם מסוגלים להגיע אליו ולו רק בגלל שפתם + חוסר כיפה וחוסר פיגמנטים בעור.

    ההשתוממות, בעצם אי הבנת התופעה שמול הערכת ( הערצת ?) השפה הערבית יש ביטויים קשים קיצוניים על ה"ערבי הרע" ( כאמור זו הגדרתי שלי, עלובה ובלתי מספקת) יכולה להוות מין החצנה של תופעה דומה לביקורת על "שנאה יהודית עצמית" מוטיב שנטחן עד לרמה תת מולקולרית. ראוי גם לזכור את היחס המיוחד של דוברי השפה הערבית לשפתם. זכור, אין ולא יכול להיות ביטוי אמיתי לקוראן אלא בערבית. גם יש ערבים, ( טובים?), אני מחצין את הפשיזם הציוני שלי בעצם העלאת המחשבה שיש "ערבים רעים" , שמבקרים את תרבותם בערבית הכי טובה.

    לסיום: למשל ובין היתר השימוש בדימוי "פרא אציל" הנו דוגמה לאינטלקטואליזציה מופרזת ומוגזמת עם קורט של טפיחה עצמית על הגב כמו בערבית "שופוני יא נאש" – הביטו בי אנשים. גם ייתכן, שומו שמיים, שבניון לא מכיר את המושג וההיסטוריה של מונח טעון זה ואת המושג הנגדי "עולו של האדם הלבן" ועוד מושגים כאלו וגם אינו יודע לדון בהבדלים שבין חואן פרון ושלי יחימוביץ. אבל אם הברירה היא בינו לבין נניח ההוא העשיר מלהקת חיל הים לשעבר אני האשכנזי הנראה למרחוק ככזה בחרתי בבניון ואני מתנצל לפני חלי גולדברג מעומק הלב.

  14. אורן Says:

    עמיר בניון פרץ לחיינו ב-1999 עם האלבום "רק את", שכלל את הלהיט הגדול "כשאת עצובה" וכבר אז סומן הבטחה גדולה, והספיק להוציא עוד 3-4 אלבומים, ביניהם "שלכת" שהיה להיט ענק (גם השיר וגם האלבום) עד שהוציא את האלבום "וניצחת אתי הכל" בו כבר היה מוזיקאי מצליח ומוערך. נא לדייק בעובדות. ויש עוד לא מעט אי דיוקים שאליהם אתייחס בהמשך.

  15. דודי Says:

    נראה שדי כפית על בניון את סד הפופוליזם, בהגדרה שלך.

    אתה אומר שהוא ממחיש את העובדה שהפופוליזם "אינו מסמן אויב מוגדר אלא את "האליטות" באשר הן, אשר יהיו, ומכל סיבה שלא תהיה. אותם יריבים לא מוגדרים ככאלה על סמך פעולותיהם, על דברים שעשו או נמנעו מלעשות, אלא על סמך זהותם ותכונותיהם".

    אבל בראיון עם שלח ודרוקר הוא כן מונה אוייבים קונקרטיים, והוא כן מספר על מעשים שעשו – למשל, חברות התקליטים שלדבריו הונו את האמנים. כפי שנאמר כאן, הוא לא רק יצא נגדן בהאשמות קונקרטיות בתקשורת, אלא גם תבע אותן לדין. אי-אפשר לתבוע לדין מישהו על סמך זהותו ותכונותיו אלא רק בגלל דברים שעשה או נמנע לעשות. בראיון למעריב, הוא טוען נגד כלי התקשורת ש"עשו עוול לצה"ל" ומציין שגם גולדסטיין חזר בו מהאשמותיו. זו טענה קונקרטית. הוא מדמגג, הוא לא קוהרנטי במיוחד, הוא טועה בהרבה עניינים – הוא זמר, אחרי הכל – אבל הוא כן מאשים גורמים קונקרטיים במעשים ומחדלים קונקרטיים.

    לא רק על בניון – באותו אופן, יחימוביץ' היא פופוליסטית בעיניך משום שהיא תוקפת את ברק משום שהוא ציני, אינסטרומנטלי ונהנתן. אפשר להגיד שזה בסדר שפוליטיקאי נהנתן ושזה בלתי נמנע שיהיה ציני ואינסטרומנטלי, אבל אלה תכונות ממשיות, לא סמלים (בניגוד, למשל, לעניין מגדלי אקירוב. יש פופוליזם בהתייחסותה לנושא זה).

  16. קין Says:

    ההשתלחות כאן היא מניפולציה זולה על חשבון השפה העממית של בניון. הוא לא מדבר על משהו אמורפי ומדומיין ולא על סמלי מדיה ריקים מתוכן. הוא מתכוון לשילוש הלא קדוש: בית המשפט, האקדמיה והתקשרות, שכולה מלאה באליטה מסוימת מאוד, שדעות היושבים שם ברובם משקפות כמעט רק את היושבים שם, בלי שום שורשים בעם. לפי הנרטיב של בניון מדובר באחוז עד חצי אחוז מהעם, המקיימים שלטון נפרד ואוטונומי בעל חוקים משלו, תוך כדי אפלייה פושעת מול החלקים האחרים של האזרחים.

  17. David Pankovski Says:

    אני לא אקרא את כל התגובות כאן, ולכן ייתכן שאחזור על דברים שכבר נאמרו.
    העובדות אם הוציא את הדיסק ב99' או ב98' לא קריטיות ופחות חשובות.
    העובדה היא שעמיר בניון פונה למחנה המשותף הכי נמוך שקיים, ובגלל זה זוכה לאהדה גדולה. הוא מנצל הזדמנויות, מנצל מאורעות ומנצל טעויות – ואכן, יש בכך פופוליסטיות.
    מצד שני, אסור להתעלם מהעובדה הפשוטה: הוא מבטא את דעתו והשקפתו של חלק לא קטן מהעם, שרואה, מסיבותיו הוא, את הדברים בצורה דיכוטומית וברורה. ואלו יגידו שהניתוח האובייקטיבי כביכול של הפופוליזם, וניצולו (הציני?) בסוף למסר הברור שצומח מהמאמר – היא-היא הפופוליסטיות במיטבה.

    בכל מקרה, מאמר מצוין.

  18. נטליה Says:

    למקרא התגובות כאן, ומספר פוסטים לא קטן, עולה הסטוריה חדשה: היה פה (?) פעם גן עדן. ערבים ומזרחיים (ס"טים?) רקדו בחוצות ירושלים ודיברו (ביניהם!) ערבית אותנטית. באו אשכנזים והפרידו על מנת למשול, שיסו את המזרחי בערבי, ויצרו לו לאומיות מדומיינת וכוזבת. הם שכנעו את המזרחים לדפוק את הערבים עד הסוף ויצרו תנאי מחייה בלתי נסבלים בצידו האחד של הקו הירוק (רק עבור מזרחיים, עבורם הם בנו את תל-אביב) ומדינת רווחה בצידו השני של הקו. כך, מזרחים רבים מצאו את עצמם מתנחלים בניגוד לרצונם. אחרי שגילו האשכנזים שהגזימו, והם מפסידים נקודות בדיפלומטיה העולמית, הם רוצים לדפוק את המזרחים בפעם השנייה. המזרחי מורכב: מצד אחד הוא מותנה אשכנזית לשנוא את הערבי, ומצד שני הוא זוכר לו את הריקודים בחוצות ירושלים לפני שהחושך הלבן השתלט על המרחב האותנטי.

  19. יואב Says:

    אגב מקרה מוזר, מוזר שאף אחד פתאום לא מכיר או נזכר באמנים שמאלנים פופוליסטים, בשעה שהם באמת בכל מקום.

    אז הנה כשירות לציבור, ציטוט מתוך ראיון עם אמן שמאלני מוכר, שמכונה בכותרת אותו ראיון "אחרון המוהיקנים", לא פחות:
    "ציד המכשפות ומשטרת המחשבות שמתנהלים פה, כבר לא מתחת לאף שלנו, אלא מול העיניים שלנו ואנחנו רק מסרבים לראות את זה, כן זה מפחיד לי את החיים. בטח."
    מזל שהוא לא התחיל לדבר על פאשיזם.

    מאוד קוהרנטי וקונקרטי. והנה כמה מילים על החינוך וניצולי השואה:
    "נגיד עכשיו, כשהייתה את השריפה הגדולה זה באמת באמת, בלי טיפת ציניות, זה היה מאוד מרגש לראות את ההתגייסות של כולם. אבל מצד שני, יש כל כך הרבה דברים רעים שקורים בשעה שאנחנו מדברים. אף אחד לא נוקט אצבע. זאת אומרת, איפה המדינה הזאת בשביל ניצולי השואה למשל? עזבי לא מדובר בפליטים או עובדים זרים, אנשים שהם חיצוניים לעם הזה. זה מתוך העם הזה, זה מייסדי העם הזה. האנשים שבזכותם ועל האתוס שלהם אנחנו בכלל מרשים לעצמנו להיות פה. ולמה העם הזה, שחלק מאוד גדול ממנו מרגיש שהוא תמיד נמצא שם אחד בשביל השני ומתגייס אחד בשביל השני, למה העם הזה לא עוזר לזקנים שלו שרק הולכים ומתפגרים מרגע לרגע? למה? אז, הייתי שמח לדעת אם למחות נגד הדברים האלה היה דבר שהוא פופולרי ומקובל. פאק עליי, זה לא משנה, הסיפור שלי."

    אף אחד לא נוקט אצבע, ומי האשם? העם הבוגדני שלפעמים עוזר בשריפה בכרמל ולפעמים מפקיר את זקניו.

    ובמיוחד בשביל נטליה, משהו על המיידיות שבכתיבת שירים בתגובה לאירועים:
    "זה פשוט קרה בשיא הטבעיות, גם נגיד שיר כמו מי לא פליט פה. פשוט בשבוע שיצאה הצעת החוק לגירוש ומעצר פליטים, ונגד עזרה לפליטים, אז אני פשוט כל כך התעצבנתי שכתבתי שיר. זו הייתה הדרך הכי טובה שלי להתמודד עם זה, ולנסח את זה ולנסות להעביר הלאה לאנשים את מה שאני חושב. זה לא היה סתם מטרה 'עכשיו אני אכתוב שיר על זה' פשוט כאילו זה מה שיצא, כי זה כל כך עצבן אותי. ובאותו שבוע הלכנו והקלטנו את זה. אז זהו, זה משהו שפשוט הוא נמצא בי כבנאדם וכיוצר, ואני פשוט לא יכול לעשות את זה אחרת".

    אגב מקרה מוזר, אמן המחאה הזה משדר בתחנה הצבאית.

    אולי זו הסיבה שהוא אומר את הדברים הלא פופוליסטיים הבאים:
    "וזו אחת הסיבות גם שאני לא מאמין בחרמות, ואני חושב שלעשות חרם על אריאל זה לא הפתרון לשום בעיה, כי גם באריאל אין לי ספק בכלל שיש אנשים שחושבים אחרת מאיך שאנשים תופסים את אריאל, וברגע שאת מחרימה בנאדם כזה, את אוטומטית עושה לו דה-לגיטימציה מבחינתו. כמו כל מעריץ של הפיקסיז ש- אני מכיר אנשים שזרקו את התקליטים של הפיקסיז מהבית והם אובר-שמאלנים, אבל הם ממש נפגעו אישית. הם לקחו את זה בתחושה של 'הבנאדם שאני אוהב הפנה לי עורף', 'הוא בגד באמון שאני נתתי בו', והאמון הזה היה א-פוליטי בכלל, מה הקשר? פיקסיז לא להקה חברתית."

  20. רני Says:

    נטליה 18 למאי חצות הלילה
    כאן זו אירוניה, אבל זה פחות או יותר באמת מה שאומרים ה"קשת המזרחית", אנשי בלוג "קדמה", המזרחיים של "תיאוריה וביקורת" ופליטיהם בחו"ל שוחט, שיטריט ודומיהם בברלין,פריז, לונדון, ניו-יורק ול"א ובטח יש עוד. הם באמת מתארים איזה גן עדן יהודי ערבי, שאין בינו לבין המציאות ההיסטורית העובדתית ולא כלום. גם בגין התיאור הכוזב של גן עדן זה בעייתם הייתה ונשארה ניתוק מהמזרחים בישראל לכך נוספו עוד המון סיבות גם, בין היתר, איזה ניחוח כבד של סינדרום שטוקהולם, לדידם אין ערבים רעים ובודאי אין פלשטינים רעים. המעניין זה שאת השפה (תחביר ואוצר מילים ) טיעונים וסיגנון, של כושלים אלו, אימצו חלקים בש"ס וימינה והצליחו בכך.

    אם תזכרו חלומו של עמוס עוז היה המזרחיים המתעוררים כמתקני הציונות וישראל. כמו עוד חלומות שלו בא הבוקר הלך החלום. כאשר בניון מצליח לערבב חב"ד, כיפה בולטת וכ"ו וכ"ו ושירה בערבית הוא מגיע לקהל שה"קשת המזרחית", למשל, לא רואה בדימיונותיה הפרועים ביותר. אולי מכאן יבואו בעת בחירות הקולות שיאפשרו לסלק את בילברמן ואת ביברק האסוניים שהם וחוגם, כולל ציפורה השותקת, באמת המטרות המובהקות של המרי של בניון.

    • חשוך Says:

      רני, זה מאוד מסקרן אותי. למה באמת אלה שוחט לא חוזרת לגן העדן האבוד בבגדד וסמי שלום-שיטרית למרקש ? הרי אין מניעה לכך כיום.

  21. יער Says:

    דניאל רוזנברג: בתגובה שלך אליי אתה מציג תמונה שלפיה יש שתי תקופות ביצירתו של עמיר בניון. במאמר עצמו כתבת על "גלישתו ההדרגתית של בניון לימין".
    למעשה, אני חושב שיש מידה מסויימת של מיליטריזם גם בשורה "בצבא הכי חזק שבעולם אלחם למענך" בשיר "כשאת עצובה" מהתקליט הראשון שלו "רק את" משנת 1999.
    השירים הראשונים שלו עוסקים רובם ככולם באהבה. החל מ־2006 יש לו כמה שירים שעוסקים בפוליטיקה, אבל אני לא חושב שיש שינוי מהותי באופי של השירים הלא פוליטיים שלו. אני הייתי מנחש שהדעות הפוליטיות שלו נשארו כפי שהיו לאורך כל הדרך, ושרק מאז 2006 הוא החל לבטא אותן בשירים. לכן, אין כאן שום יסוד של הדרגה.

    השיר "ריבונו של עולם" קשור לאותה תקופה שבה אילן שיינפלד פרסם את שיר הג'נוסייד המחריד שלו "תחזקנה" (http://bit.ly/iBoRmS). ההבדל הוא שבעוד שהשיר של אילן שיינפלד עלוב מאוד מבחינה צורנית ונשמע כמו להג צבאי אינפנטילי בחרוזים לא מוקפדים (עם השורה הנפלאה: "ואם רצד בכם אור התבונה העליונה של כל אדם, כבוהו. זה זמנם של הניצוד או של הצד.") — בשיר "ריבונו של עולם" המוזיקה והקול עדיין נפלאים, ממש כמו ב"שלכת", למשל, למרות המסרים הפשיסטיים. זה מה שמייצר אצלי דיסוננס קוגניטיבי.

    רני: למה שתהיה התנצחות? שאלתי מתוך כוונה כנה לנסות לברר את מה שאני תופס בתור "המקרה המוזר" של עמיר בניון. תיאורית ה"ערבי טוב"/"ערבי רע" נראית על פניה מתקבלת על הדעת, אבל יש בעיה: ההתבטאויות בשיר "ריבונו של עולם" לא משאירות פתח לניואנסים דקים כאלה. הרי "האויב חייב למות" (בלי קשר אם הוא מהחזב־אללה או סתם חבר כנסת ערבי) ו"אין לנו דרך אחרת". הוא היה יכול לומר: "חייבים לעצור את האויב", או משהו כזה. הבחירה בפתרון קטלני וחסר פשרות ש"יִסְפֶּה צדיק עם רשע" לא מאפשרת, בעיניי, הידברות, בניגוד לפרוייקט שלו ב"קהלת".

  22. מה זה משנה Says:

    מה שמדהים אותי ברשימה זאת היא הקריצה (מעל) והבדיחה על (המזרחי) בניון מבלי להתייחס לכל השיח האתני וללא העמדה של הכותב – דניאל רוזנברג סטודנט למעדי המדינה באוניברסיטה (כמה אמרתם יש מזרחים באקדמיה?).

  23. איליה Says:

    אני חושב ש"פופוליזם" הוא הגדרה עמוקה ומדוייקת לרטוריקה של בניון ואני גם מאמין שהגיעה העת לפתוח את המושג "נאציונל-סוציאליזם" לדיון רחב.

    במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת צמחה בגרמניה תנועה "עממית" שדגלה בתיאוריית מאבק בין-גזעית, ושמה המלא – המפלגה הלאומית-סוציאליסטית של פועלי גרמניה (NSDAP) או בקיצור – נאצים.

    הנאצים האמינו בעליונותו הביולוגית של האתנוס הארי על קבוצות אתניות אחרות והאשימו את ה"אליטות" בדיכויו של "העם" הגרמני.
    למה אני כותב את המושגים הללו במרכאות? כיוון שהנאצים לקחו לעצמם חופש קיצוני לפרש אותם כך, שחלק משמעותי מאזרחי גרמניה מצא את עצמו לפתע בצד הלא נכון של המאבק – שגם הוא הומצא והוגדר ע"י התיאורטיקנים הנאצים.
    בכל מקרה, "העם", אליבא דנאציזם, היה הגדרה רופפת משהו לפרולטריון הגרמני, למרות שנכללו בו גם בני האצולה הגרמנית, הוגים כגון מרטין היידיגר, מוזיקאים כגון הרברט פון קאראיין, מדענים כגון יוזף מנגלה ושלל טיפוסים נוספים שלא נחשדו כפועלים קשי יום.
    על ה"אליטה" נמנו כמובן היהודים, ללא שום קשר למצבם הסוציאו-אקונומי, קומוניסטים, הומואים, היפסטרים, אמנים קוביסטים, נגני ג'אז ומרצים למדעי הרוח.

    מיותר לציין שהאמונה בעליונותו הביולוגית של העם הגרמני פסלה כל אפשרות לשיתוף פעולה מעמדי עם פועלי מדינות אחרות והעמידה את הפרולטריון הגרמני במצב של מאבק כנגד כל העולם ואישתו. הנאצים הפסידו, לפרולטריון הגרמני שלום.

    אם כן, אני חושב שהגיע הזמן לשנות את השיח ולהפסיק להשתמש במונח "נאציזם" בהקשרו המקובל. בעיני, הנאציונל-סוציאליזם הוא אידאולוגיה ולא שם גנאי. אידאולוגיה אפלה ומסוכנת, אך כזו שתפסה אחיזה גם מחוץ לגרמניה של שנות ה-30. בישראל של שנות ה-2000, למשל.
    הימין הישראלי, לצורך העניין, הוא זרם נאצי מובהק ועמיר בניון הוא אחד מדובריו האותנטיים ביותר. ההבדל היחיד אולי, הוא שבעוד שהנאציזם הגרמני טען לעליונות ביולוגית, הנאציזם הישראלי, האמוני ברובו, דוגל בעליונות מטאפיזית.

    בקיצור, כל מי שמבקש להבין את השיח "העממי" המתנהל כים בארץ, מתבקש לפתוח אנצקלופדיה בערך "נאציונל-סוציאליזם", כי הדברים לא הומצאו היום והגרמנים כבר היו שם לפנינו.

    • רוזנברג Says:

      הערונת:

      כתבת – "הנאציזם הישראלי, האמוני ברובו, דוגל בעליונות מטאפיזית"

      נראנה לי שצ"ל גם "והלא אמוני בעליונות תרבותית."

      • יון תם Says:

        ובמה דוגל הנאציזם המוסלמי? זה שמרוקן מדינות שלמות ממי שאינו מוסלמי?

        אתם באמת לא מבינים איך הפסדתם את הקרב הפוליטי על מדינת ישראל?
        הדיונים הפילוסופיים המגוכחים שלכם נועדו בגדול, לאחת משתיים: הגחכת היריב האידאולוגי או טפיחות אגו עצמיות על השכם על דרככם "המיוחדת" והדווקאית, ובסופם תמיד יימצא אצלכם מי שינצל את הדרך הקשה ביותר האפשרית לפגוע בציבור היהודי במדינה (יש גם ציבור כזה).
        משפחתו של סבי הובלה למשרפות ע"י הנאצים, ואתם משחקים באיך נצליח לבנות הגדרה שלפיה כמה שיותר ימנים הם נאצים. כשעמיר בניון יקרא לרוקן את הארץ מכל תושביה הערבים ע"י שחיטתם – גם אני אקרא לו נאצי, כשהשכן הימני שלי יקום בבוקר ויחד עם שאר דיירי הבניין יעשה לינץ' במנקה הערבי, בטייח הרומני ואחר כך בילד הנכה מקומה ג' – גם אני אקום ואזעק נאצים.
        תמשיכו לרמוס את העם שלכם, את היקר לו ואת הכואב לו, ותמשיכו להתפלא על היותכם מעטים ומיוחדים. כל כך מיוחד להתפלש במי-האפסיים האינטלקטואלים שלכם בניכר.
        מדהימה היכולת שלכם למצוא בקלות נקודות דימיון בין צוררי העם היהודי הגדולים בכל הזמנים, אשר היו אחראים לאסון ההומינטרי ופשע המלחמה האיום ביותר בעת החדשה, לבין מתנגדיכם הפוליטיים, על סמך הנחות חלשות ומוטעות.
        מוזר שכשאתם רואים את האינדוקטרינציה של ילדי אויבינו הערבים כנגד היהודים אתם לא מצליחים לקושש השוואונת לנאצים.

      • איליה Says:

        נכון, זאת הערה חשובה.
        עם זאת, כדאי לציין שהאמונה בעליונות תרבותית היא אינה בעיה בפני עצמה. גם אני, לצורך העניין, מאמין שבכלליות, דמוקרטיה עדיפה על תיאוקרטיה ואינני מאמין ברלטיוויזם מוסרי.

        הבעיה כאן היא ה-מ-ה-ו-ת-נ-ו-ת של הימין הלא דתי. הטענה ש"אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזה"ת" והקביעה ש"הערבים הם אותם ערבים", אלה הם הביטויים לתפיסתו המהותנית והא-היסטורית.
        עפ"י הימין החילוני, הקידמה התרבותית והטכנולוגית היא אינהרנטית למדינה היהודית ואילו נכשלות, בורות, עוני וזוהמה הם אינהרנטיים לערבים.

        אני חושב שמגמות ה"התחזקות" בציבור הישראלי, לצד ההפגנות הפרו-דמוקרטיות במצרים ובתוניסיה מערערות את כל התפיסה הזאת, כך שהימין החילוני בארץ ילך ויעלם בהדרגה. במקומו יבואו צורות שונות של נאציונל-סוציאליזם אמוני, כפי שהן משתקפות בתנועת חב"ד ובזרמים חרד"לים שונים.

        ולסיום, אני רוצה לסייג את דברי מהתגובה הקודמת. אמנם אני מתעקש על הגדרתו של הימין בישראל כ"נאציונל-סוציאליסטי", אך הקשר הסמנטי בין מונח זה למונח "נאציזם" הוא מורכב יותר מסתם ABBREVIATION.
        אני חושב שהשימוש במילה זו הוא פרובוקטיבי מכדי לכלול אותה בדיון ביקורתי כלשהו ואני מוותר עליה לטובת המונח "נאציונל-סוציאליזם" שמתאר משנה פוליטית סדורה באופן לא מתחכם.

      • רוזנברג Says:

        יון תם: שתדע – לשיטתך שלך, מסתובבים בארץ די הרבה יהודים שאתה צריך לקרוא להם "נאצים".

      • איליה Says:

        יון תם יקר,

        קודם כל, ב"מי-האפסיים" שלי אני לא מתפלש בניכר. אני גר כאן בארץ ואוכל את אותו החרא שאוכל "העם היהודי". למעשה, אני חלק בלתי נפרד מהעם הזה ומקוממת אותי הטענה שאני איזה סוג של "אליטה" מנותקת.
        אני לא מנותק ולא בטיח. אני בקושי סוגר את החודש, נוסע בתחבורה ציבורית וחוטף קטיושות כמו כולם.
        ההשוואה לנאצים היא לא עלבון ולא גנאי. היא עובדה. אידאולוגיית התחיה המיוחדת שלנו חולקת מאפיינים משותפים רבים עם המשטר הנאציונל-סוציאליסטי בגרמניה ואם אתה לא רוצה שנגמור כמוהו, כדאי שתתעשת ותחליף תקליט.
        אני אוהב את העם שלי וכואב את כאבו. ההתקרנפות שלך תוביל אותנו, לדעתי, לחורבן בית שלישי וזו אחריותי לצעוק את הדברים בקול רם ובמילים בוטות!

  24. naujohn Says:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=742158&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

    אתה בטח מכיר

  25. רני Says:

    לאיליה 19 למאי 14:29

    אמרת: "הימין הישראלי, לצורך העניין, הוא זרם נאצי מובהק ועמיר בניון הוא אחד מדובריו האותנטיים ביותר. ההבדל היחיד אולי, הוא שבעוד שהנאציזם הגרמני טען לעליונות ביולוגית, הנאציזם הישראלי, האמוני ברובו, דוגל בעליונות מטאפיזית".

    במסגרת זו:
    בניון שר בערבית ובעברית סוג מסויים של מוזיקה. במיון מתגאה בחברות עם ערבים ובידיעת השפה הערבית.

    האם אתה מכיר מקרה שגבלס התגאה בפגישות עם יהודים ובידידות אתם. גרינג שידר שידורים באידיש ופגישות נאציות באולמי הבירה במינשכן שרו קטעי חזנות באידיש ועברית?

    • איליה Says:

      להבדיל מגבלס וגרינג, בניון הוא לא שר ההסברה וגם לא מפקד חיל האוויר. הוא בסה"כ דובר בדרג זוטר של הפרדיגמה הנציונל-סוציאליסטית בישראל.
      בינתיים, גם את נציגי הממשל הישראלי לא שמעתי מתפארים ביחסים חמים מדי עם ערבים.

      ולגבי בכירי המשטר הנאצי – אינני מכיר את נאומיהם בע"פ, אבל אני כן יודע שלגבלס היתה מאהבת יהודיה ושגרינג היה אספן נלהב של אומנות מודרנית – כזו שהוקעה ע"י הנאציזם כ"דקדנטית" ונשדדה, איך לא, מה"אליטה".

      בכל מקרה, הסאבטקסט של דברי בניון די ברור גם בלי ההשוואה המתבקשת לנאציונל-סוציאליזם. בניון אומר בפשטות: ביילין לא באמת מכיר את הערבים, אני כן. למעשה, אני מכיר אותם מספיק טוב בשביל לדעת שאסור לתת להם מדינה.

      לשרותך תמיד,
      מילון עברית-בולשיט-עברית.

  26. רני Says:

    ליער שלום
    אמרת
    "הבחירה בפתרון קטלני וחסר פשרות ש"יִסְפֶּה צדיק עם רשע" לא מאפשרת, בעיניי, הידברות".
    נו, טוף, גם לשמאל בכל גווניו יש לעיתים פתרונות קטלניים חסרי פשרות. כמה מאלו יבואו בסוף שנה זו על ישראל ונקווה שהקטל יהיה מזערי. אביב העמים המוסלמי, שלפי מיטב ידיעתי (אני יודע), עדיין לא יצר מקומות עבודה ולא האכיל רעבים כבר עלה במאות רבות של קורבנות. נקווה באמת שלא נראה מספרים כאלו על גבולות ישראל ובתוכה. אבל דיבורים אלימים אינם חסרים שם ובודאי לא גם באירופה.
    וודאי שישראל צריכה לחפש דרכי הדברות או חילופי דברים ומחשבות אם הפחות רצחניים בין "הערביים החדשים".
    תורתו המבולבלת של בניון מכילה המון סתירות פנימיות, העולם מלא סתירות. כך גם תראה קריאה מתעמקת בבלוג זה ובתוק בקים שלו. גם אם קשה חייבים לדבר, טוק טוק תמיד הוא תחליף טוב לקיל קיל. במקרה הספציפי של פוליטיקה פרקטית, עשרה בניון כאלו עשויים להוות שלב בדרך לרוב פרלמנטרי שמאל-ערבים בישראל. אם 80% מערביי ישראל יצביעו לכנסת בבחירות הבאות על מצע סביר, לא ציוני לוהט אבל לא אנטי. אם תעמולה חכמה תשכנע את הלומפנפרולטריון הישראלי-יהודי שאין איסור מוחלט ליצור קואליציה מרכז – קדימה עבודה שמאל ציוני – מרכז ערבי, אפשר למנוע אסון. אז חשוב לדבר ולדבר ולדבר.

    • יער Says:

      כל הדיכוטומיות האלה שמופיעות בתגובות כאן (ושאני לא השתמשתי בהן) נראות לי מלאכותיות וחסרות משמעות בהקשר הנוכחי: "ימין" מול "שמאל", כאילו שבאופן טבעי בניון שייך ל"ימין" וכל סטייה מכך היא לא אותנטית ואילו אני צריך להשתייך ל"שמאל" וכל סטייה היא לא אותנטית. הרי, אם אני מבקר את עמיר בניון, מייד תאמר: "גם לשמאל …" — מה הקשר? אולי במקום לדבר על אידיאות פוליטיות טהורות ואנשים סוטים, נדבר באופן פשוט על התוכן הפוליטי והאידאולוגי הקונקרטי של התבטאויותויהם של אנשים? אני דיברתי על גזענות מול הומניזם ועל בדלנות תרבותית מול פתיחות תרבותית, לא על "שמאל" ו"ימין".
      פתאום נעשיתי אחראי ל"אביב העמים המוסלמי" (?!) — ממעקב אחרי העיתונים התרשמתי שמדובר דווקא במהפכות אנטי־רודניות בעולם הערבי שהיה בהם שיתוף פעולה של עדות ודתות שונות. כך או כך, לא ארגנתי, לא יזמתי ולא השתתפתי באף מהפכה, כך שלא ברור לי מה הטעם להטיח בי שלא סיפקתי מקומות עבודה לאנשים ולא האכלתי את הרעבים.
      סתירות אכן יש בכל מקום, אבל נראה לי שאין צורך לגבב מעל הסתירות הרגילות גם את אלה של ה"מחנה" שאליו כביכול משתייך כל אחד מתוקף איזה מיון א־פריוריסטי.
      אשר לדיכוטומיה השניה, "אשכנזים" מול "מזרחים", אני מוחה כנגדה בכל תוקף. במקרה של עמיר בניון ושלי, ברור שהוא ממשפחה מערבית (מן המע'רב) ואילו אני ממוצא מזרחי (ממזרח־אירופה, אוסט־יודה). לומר שאני "אשכנזי" זה כמו לומר שעמיר בניון הוא פרסי כי "כל המזרחיים נראים אותו דבר". משפחתי לא היגרה מגרמניה.
      כך או כך, היצירה של עמיר בניון היא חלק מן התרבות הישראלית ונראה לי שלפחות לכל ישראלי, אם לא לכל אדם בכלל, מותר (ואף רצוי) לדון בה ולנתח אותה. התפישה שניתוח יצירתו של אמן מסויים היא "היטפלות" (שאיכשהו לא מריחה טוב ליואב ושאופיר ט אומר ש"חסר את מי לבקר") נראית לי כמו אסטרטגיה ריטורית שתכליתה לחסום את הדיאלוג. קצת כמו עמיר בניון של "אני אחיך" ולא כמו זה של "קהלת". אני לא חושב שמישהו מבקר את עמיר בניון "רק בגלל שהוא מזרחי" (והרי הוא בכלל מערבי) או שצריך לא לבקר זמרים אחרים "רק בגלל שהם אשכנזים".
      באשר להצעה הפוליטית שהצגת בסוף דבריך, יש לי כמה השגות, אבל זה עניין לדיון אחר.

  27. נטליה Says:

    עוד מבט מעוף ציפור (אחרון) על התגובות המוזרות לפוסט הזה: היו כמה שדרשו איזון פוליטי, כאילו שאנחנו בפופוליטיקה. לימין יש תחיה מוזרה בבלוג הזה. נושא לחוקרי בלוגוספירה: השמאל ממלא את השדה בבלוגים, ובדיאלקטיקה מוזרה ומתנשאת מתחיל לחבב את הימין, ולמה לא בעצם, וזה פרולטרי ועממי ונכון וצודק, וכמובן, איך לא, אותנטי. מה עם, כמו איליה, להפסיק לפחד ולומר שהשטיקים של בניון הרבה יותר מסוכנים מהשטיקים שתוארו פה, בסימטריה שמעידה על קהות חושים, של אומנים קיקיוניים מהשמאל, שכתבו או לא כתבו שירים על פליטים. יש פופוליזם ויש פופוליזם. יש פופוליזם שמאלני נלעג, ויש פופוליזם ימני מסוכן. אפשר להגג מהיום עד מחר עד הנלעגות של אביב גפן ו"הרוצים-שינוי" ודומיו שלו, ויש בכך נזק, ללא ספק (תחושה מדומה של שמאלנות-לצאת-ידי-חובה למשל), אבל הדברים שיוצאים לבניון מהפה גזעניים וראויים לכל גינוי, ונמאס כבר להיות מנומסים ונכונים ומתנשאים (כן, מתנשאים). הפוליטיקלי קורטנס של הבלוג הזה קרס לתוך עצמו. עכשיו זה פוליטיקלי קורקט להגן על בניון בשם איזה איזון מוזר שהתפתח לא יודעת איפה, במקום שזה יהיה ממש לא פוליטיקלי פורקט מצידו לנבל את הפה. אבל אני כבר רואה את התגובות שאני עלולה לקבל פה: פוליטיקלי קורקט זה בורגנות שמסווה נקודות בשדה הסמנתי. אוקיי, אז לא פוליטיקלי קורקט. תחליפו את הקופסה השחורה הזאת במונח החביב על מנחה הדוקטורט שלכם. די לצביעות!

    • יואב Says:

      נטליה, אני קורא את הדיון בין איליה והאחרים ואני תוהה אם הגעתי בטעות לבלוג של האנשים שחושבים שיש להם חבר דמיוני, כמו שאומרים שם, בשם ג'ורג'.
      בעיניי בניון, ששוחרר מהצבא על בסיס אי התאמה, הרבה פחות מסוכן מהרב שדר, אמן המחאה הצבאי הראשי. באמת שאי אפשר לכתוב סאטירה בארץ.
      ובקשר לפוליטיקלי קורקטנס, אני מזכיר לך שכשאמרתי משהו על הזמרת ההיא, הערת לי שזה לא לעניין להביא "ירידה אמיתית", כי אנחנו עוסקים רק ב"ייצוגים".

  28. נטליה Says:

    1. מי זה הרב שדר?

    2. למה אותו רב-שדר, יהיה מי שיהיה, יותר מסוכן ממי שמתווה תורות גזעניות פופוליסטיות?

    הפוסט התייחס יותר לצורת הטיעונים של בניון, ופחות (אם כי גם) לתוכן שלהן, כדי להעמידם כפופוליסטים. אני חושבת שכדאי להפנות מבט נוקב לתוכן לאור ליקוי מאורות שעולה בתגובות כאן. הבלוג הזה אוהב לעסוק בעיקר בייצוגים/מסמנים/סימולקרות, ומעמיד מחבר מובלע פנורמי, מעין "צופה לבית מסמנאל", שלמרבה הפרדוקס מתיימר להיות אובייקטיבי לדעתי, מסמן-על של כל המסמנים באשר הם. אז בתגובה האחרונה ירדתי מהעץ הבעייתי עד מאוד הזה, מגובה ככל שיהיה בצרפתים-הכותבים-על-מנת-שלא-להיות-מובנים-למרות-שהם-לרוב-בנאלים-להחריד-אם-ממש-טורחים-לקרוא-אותם-במקור-ולא-בתרגום-פרשני-משטיח, אז ירדתי מאותו עץ שבו הייתי בתגובה הקודמת כדי להתייחס לתוכן, כן, לדברים המשתמעים, למה שיצא לבן אדם מהפה, למסומנים, או רחמנא ליצלן, לרפרנטים, למציאות, לאמת (יסלחו לי הפוקויאנים), כל אותן מלים גסות, שמאפשרות להסתות המעוותות של בניון לא להיות גסות.

    • ofrilany Says:

      אבל נטליה, מה את רוצה מהבלוג? הרי בהקשר הנוכחי, הבלוג פירסם דווקא את הפוסט של דניאל רוזנברג שאת תומכת במה שנאמר בו.
      איפה ראית לאחרונה "צרפתים" בבלוג ומה זה קשור לטענות שמופיעות בו? למה את משליכה עלינו כל מיני דימויים דימיוניים, שאולי קובעו על ידי בלוגרים אחרים?
      אשמח אם תזכירי לי מתי לאחרונה ציטטתי איזה "צרפתי". ובנוסף, בתור מי שמדברת על גזענות – אז אזכיר לך שיש כל מיני "צרפתים".
      בקיצור, חלק מהדברים שאת כותבת נכונים, אבל במקום להתייחס לדברים לגופם החלטת לתקוף איזו ישות דמיונית של "הבלוג הפוסט-מודרני ארץ האמורי". אנא, אל תדביקי לי תוויות.
      ובנוסף, אם את מחפשת אנשים שיכתבו פוסט אחרי פוסט נגד ביבי או בוגי – יש לא מעט בלוגים שעושים את זה.

      • נטליה Says:

        נדמה לי שהיה כאן פוסט שתיאר את חוסר היכולת להגדיר טרור, שנסמך על בודריאר, ועוד פוסט שהסתמך רבות על פוקו כשהוא דן במוטי אלון, אבל זה לא העניין. אני חושבת שהבלוג הזה עוסק בעיקר במסמנים, דימויים, מסכות, כבר מעבר לפנייה למקורות עצמם. זה כבר חלק ממחזור הדם. זה חלק ממה שהופך את הבלוג למעניין, אבל יש לזה לדעתי מחיר.

        גם אני חושבת שלכתוב נגד ביבי או בוגי זה בנאלי, וכותבים כאן כמובן גם נגד השמאלנים שבשמאלנים ולרוב בצדק, אבל מצד שני, אני מזהה כאן סיבוב פרסה תמוה: הזדהות מוזרה עם ימניות, לרוב בתנאי שהיא מזרחית, מה שמשווה לה אותנטיות מסויימת, שמהווה מעין מקום מפלט "אמיתי" במופע הייצוגים הכוזב, המאולץ, המלאכותי, הצבוע של השמאל. כך אפשר לדון בבניון תוך כדי התעלמות מוזרה מאמירות גזעניות מפורשות ומסוכנות. אני לא מחפשת פוסט על האמירות הגזעניות המפורשות והמסוכנות של בניון, זו באמת לא חוכמה גדולה, ואפשר למצוא את זה גם ב"ישראל היום", אבל הדיון בבניון הפך בתגובות (לא בפוסט, בו אני תומכת) למוזר ומעט קהה חושים, קהות חושים שנסמכת לדעתי על אופיו של הבלוג, שאותו, למרבה הפרקודס, אני אוהבת ולכן מרבה להגיב בו.

      • ofrilany Says:

        סבבה. אם נניח בצד את עניין הצרפתים, אני חושב שאת מאבחנת דברים נכונים. האבחנה שלך שהבלוג קורס לתוך עצמו היא במידה רבה נכונה. אבל האם המציאות שמסביבנו לא קורסת לתוך עצמה? האם הפרדוקסים שאת מתארת הם לא חלק מהמציאות?
        לפני שני עשורים, השמאל האירופי גם לא היה מגן על לבישת בורקה, למשל. והנה, מערכי כוחות השתנו באירופה והרבה אנשים חושבים שזאת זכות שראוי להגן עליה מפני החוקים של סרקוזי. בכל זאת, שר החוץ של גרמניה הוא הומו, ובבית הלבן יש נשיא שחור, ובד בבד הגבולות של אירופה נעשים יותר ויותר סגורים.
        נכון שזה מוזר להזדהות עם ימניות, אבל נראה לי שזה עיקרון חשוב גם להסתכל על מה אנשים עושים, ולא רק מה הם אומרים. יש משפט שמאלני מוכר ודי נכון: "הליברלים מבצעים את מה שהגזענים רק אומרים".

      • נטליה Says:

        אני מבינה. המשפט השמאלני מזכיר לי את המאמר (ב"תיאוריה וביקורת" אם אני לא טועה) על הקוראים קריאות "מוות לערבים" ביציעי טדי מול אנשי הסיירות העוסקים בהרג ערבים לפרנסתם, כש"טדי" ו"סיירות" אמורים לכוון אותנו לעדות שונות.

        זה כנראה עניין של מינון. חשתי שכאן קצת הוגדשה הסאה.

        המציאות היא כיאוטית והיברידית, אבל להגיד זו המציאות ולהינשא על גליה – הייתי רוצה שיעזרו לי קצת ויסדרו לי, בשביל זה יש טקסטים, לא? זו ציפיה מודרנית כנראה… ואגב, להתנגד להדבקת תווית לבלוג, האין זה הכי פוסט-מודרני שיש? Busted!

        טוב, די עם הססמאות. תודה על ההתייחסות, ותחזקנה וכו'.

      • רוזנברג Says:

        לא יודע לגבי אירופה פרט לצרפת. אבל דומני שבאנגליה וארה"ב שמאלנים וליברלים לא היו מעלים דעתם לתמוך באיסור לבישת בורקה – לא לפני עשרים שנה ולא היום. להפך

    • יואב Says:

      הרב שדר זה קוואמי דה לה פוקס, אני מקווה שאני אומר את השם המלא נכון. אבל רגע, קודם בניון.

      את לא היחידה כאן שקוראת לבניון "גזען", ואני רוצה שתסבירי לי מדוע. אם אפשר להתייחס לדברים קונקרטיים שאמר הבחור, ולא לייצוג שלו, כתומך ש"ס (מפלגה שבראשה כרגע עומד גזען) ועם הכיפה הגדולה והמפחידה על הראש. אני מצאתי בעיקר פופוליזם מפגר וילדותי שמאשים את השמאל העוכר ישראל בוגד גיס חמישי סכין בגב האומה מחק את המיותר. שמאלנות זה לא גזע.

      ועכשיו לאייל פרידמן, ולמה הוא יותר מסוכן בעיניי. מיהו פרידמן? "אמן מחאה", "אחרון המוהיקנים", אהוב השמאל התל אביבי, "נביא" המוסיקה האלטרנטיבית עם כל הייצוגים המתקשרים אליה (מרד, אינדיבידואליות וגו', שהם כמובן ייצוגים ריקים לתוכן לרוב, וזה גם מתקשר לשאר הדברים שלי). אבל כשזה מגיע לתכלס, מה הוא בעצם עושה? קריירה משירות בתחנה הצבאית, ששותה את תקציב משרד הבטחון ששותה את תקציב המדינה.

      במקרה של פרידמן חובה לשאול: מהם גבולות המחאה של מי שכפוף למפקד גל"צ? האם הוא יכול להביע עמדות בקשר לשירות בשטחים? האם הוא יכול לתמוך ב"השתמטות"? מה דעתו על המשט? הקריירה שהוא בונה דרך גלי צהל מגבילה מרצון את יכולת המחאה שלו, כך שמה שנשאר לו זה להתעסק בנושאים שבהם גם חבר אחר שלו לתחנה, רזי ברקאי, "לא מפחד" (פאק איט!) להשמיע את דיעותיו "הלא פופולריות" בהם – הפליטים וניצולי שואה. טוב שהוא לא כתב שיר על גלעד שליט. רק שברקאי מעולם לא נתפס כבחור דעתני במיוחד, ופרידמן, כי הוא ראפר ואיש הקצה, בקיצור כי הוא "מדבר בשפה של הצעירים", כן. כך כשהפיקסיז מסרבים להופיע בישראל הוא מגנה אותם בפופוליזם על זה ש"הם לא להקה חברתית". להקה חברתית, אליבא דפרידמן, היא להקה ששרה על פליטים אבל מעלימה עין ממעשי הצבא הישראלי.

      וזה מפחיד אותי, התופעה הזו. תגידו מה שתגידו על בניון, לפחות הוא אומר *משהו*. הוא יוצא נגד הממסד, תובע אותו, ולא משרת בו ואותו. קראתי פעם מישהו שאמר שלהשמיע את הנעימה של מלחמת הכוכבים בארץ נהדרת ולהפוך את ליברמן לדארת' ויידר זו לא סאטירה, כי זה המותג שהוא מעוניין לתחזק. אני חושב שאם היו עושים את זה לאייל פרידמן, וברקע משמיעים לו את השיר הפופוליסטי והפרנואידי שלו "ימים שחורים" (הפאשיזם הגיע), המשתמש באותה הנעימה, מה שנקרא "להשתמש באמירה שלו נגדו" או איך שלא אומרים את זה, זו למשל הייתה סאטירה. אבל את זה אף אחד לא אומר. כי אין מחאה ואין סאטירה בארץ, וזה לא באשמת בניון. זה בין השאר באשמת "משחררי קיטור" כדוגמת קוואמי שמשחקים את המשחק (הון סמלי וכסף מהרדיו הצבאי, בתמורה לשתיקה בנושאים מהותיים, עם כל הכבוד לבעית הפליטים).

      • יואב Says:

        אלוהים ישמור. קוואמי באמת כתב שיר על גלעד שליט! המציאות היא מה שקורה כשעסוקים בלכתוב סאטירה.

  29. נטליה Says:

    הצגתי לי דמות שלא שמעתי עליה עד היום. זה נשמע כמו צביעות באמת. כנראה שלא שמעתי עליו כי לא שומעים עליו מחוץ למדינת תל-אביב, אליה איני משתייכת, למרות שלרוב מחבבת. אין מה להשוות לכוח של בניון, אם כי גם לגביו לא צריך להגזים. התבטאויות מסוכנות: "אני אחיך אתה אויב". "אני עתיד אתה עבר". להגיד שזה ילדותי – זו התנשאות. למה קוואמי הוא רציני ובניון ילדותי? די, לא מגיבה יותר, שלומשלום.

  30. נטליה Says:

    גזעניות: "האויב הזה חייב למות, חייב למות,
    לא, אין לנו ארץ אחרת
    אין ארץ אחרת."

    שלום אחרון.

  31. רני Says:

    לאיליה שלום
    ראוי ורצוי לא להכליל ולדבוק בעובדות לפי פיתוח תיאוריות חברתיות.

    אמרת:
    הימין הישראלי, לצורך העניין, הוא זרם נאצי מובהק ועמיר בניון הוא אחד מדובריו האותנטיים ביותר.

    אז חיפשתי דוברים נאצים אוטנטים באופן מובהק ומוכר והראתי שהם האוטנטים נהגו אחרת כלפי היהודים מאשר אותו זמר נוהג לגבי הערבים.

    ואז קבלת את דעתי:

    להבדיל מגבלס וגרינג, בניון הוא לא שר ההסברה וגם לא מפקד חיל האוויר. הוא בסה"כ דובר בדרג זוטר של הפרדיגמה הנציונל-סוציאליסטית בישראל.

    אכן דובר זוטר מבולבל לא כל כך קוהרנטי ולא אחד מהדוברים האוטנטים של כלום. זמר זה הכל זה גם הרבה וגם מעט.

    המשכת:

    "בינתיים, גם את נציגי הממשל הישראלי לא שמעתי מתפארים ביחסים חמים מדי עם ערבים"

    העובדות:
    גם משה שרת גם רחבעם זאבי גם נבון הנשיא היו מתפארים ביחסים חמים עם ערבים וכך בני משפחותיהם. זה כלל ביקורים הדדיים בבתים. גם היום קצינים דרוזים בכירים מהם שחותמים את שמם בערבית מקיימים יחסים חמים עם ערביים. עשרות ישראלים ילידי המרחב הערבי, שחיים עדיין בתוך התרבות הערבית, מהם קצינים בצה"ל, מהם עובדי ממשלה ברמות שונות מהם גזעניים לפי כל הגדרה מתגאים בידיעת ערבית.

    אמרת:
    ולגבי בכירי המשטר הנאצי – אינני מכיר את נאומיהם בע"פ, אבל אני כן יודע שלגבלס היתה מאהבת יהודיה ושגרינג היה אספן נלהב של אומנות מודרנית – כזו שהוקעה ע"י הנאציזם כ"דקדנטית" ונשדדה, איך לא, מה"אליטה"."

    אלו הכללות שאינן מעידות על כלום. החזקת מאהבת חשאית אין בה דמיון לתקליט המתפרסם במדיה. גרינג אסף אומנות. הרבה בני אדם מכל הסוגים אוספים גרוטאות פלשתיניות ולפעמים גם בתים ואדמות פלשתיניות מה לזה ולגזענות שלהם?
    מה לאומנות של אליטה ולגזענות ביולוגית נאצית, מונחים שלך?

    ליער שלום
    יער כתב:
    אולי במקום לדבר על אידיאות פוליטיות טהורות ואנשים סוטים, נדבר באופן פשוט על התוכן הפוליטי והאידאולוגי הקונקרטי של התבטאויותויהם של אנשים? אני דיברתי על גזענות מול הומניזם ועל בדלנות תרבותית מול פתיחות תרבותית, לא על "שמאל" ו"ימין".

    גזענות היא אידיאה פוליטית. מה זה "טהורה"? איני יודע כיצד במקרה זה מודדים "טוהר"
    הומניזם היא אידיאה פוליטית. מה זה "טהורה" ? איני יודע כיצד במקרה זה מודדים "טוהר"

    אתה בכתיבתך עוסק גם באידאות פוליטיות טהודות. עד כדי נידוי של בניון בשמן. למה לי אסור לעסוק גם אלו וגם בפריטים קונקרטיים ובאנגדוטות.

    לענות ליתר טענותיך צריך יותר מתוק בק. באשר להכללות וכ"ו כמו השימוש במילה "שמאל" או במילה "ימין" שכבר מזמן אבדו משמעות, אני עושה מה שכולם עושים בבלוג זה.

    • יער Says:

      אתה נטפל למילה "טהור" מחוץ לקונטקסט, אבל אתה מתעלם לגמרי מהטיעון המרכזי שלי. אולי לא הסברתי את עצמי כראוי:
      הבחנתי בין מושגים פוליטיים שהשתמשתי בהם ("גזענות", "בדלנות") לבין המושג "שמאל" שלא הזכרתי אותו.
      אני ביקרתי את עמיר בניון על הגזענות שלו, ואתה ענית לי "נו, טוף, גם לשמאל …." — הטיעון שלך פעל בערך ככה: מי שמתנגד לגזענות שייך ל"שמאל" ==> ה"שמאל" אחראי על "אביב העמים המוסלמי" ==> "אביב העמים המוסלמי" לא יצר מקומות עבודה ולא האכיל רעבים.
      הטיעון הזה הוא דמגוגי לגמרי. אתה מפזר מוקשים ("שמאל", "אביב העמים המוסלמי", "מקומות עבודה", "רעבים") שאיתם כביכול אני צריך עכשיו להתווכח, למרות שאין להם שום קשר לדיון. לא ביקרתי את עמיר בניון בשם ה"שמאל", אין כזה דבר "אביב העמים המוסלמי" והביקורת שלך על המהפכות בעולם הערבי לא רלוונטית בכלל לדיון על תוכן דבריו של עמיר בניון ובטח לא למה שאני אמרתי.
      עניין ה"טוהר" התייחס לדעה הקדומה שלך שלפיה עמיר בניון מייצג "באופן טבעי" את "הימין" ואילו אני מייצג את "השמאל". במקום להתייחס לדיון באופן ענייני, תקפת את המחנה שאתה מדמיין שאני משתייך אליו. התירוץ שלפיו "כך עושות כולן" לא הופך את הטיעון שלך ליותר תקף.
      דבר אחרון: לא "נידיתי את בניון בשמן" (מה זה בכלל אומר?!), חס וחלילה, כפרה עליו, טפו טפו טפו. להיפך, אמרתי שהקול שלו נפלא ואני באמת חושב שהוא זמר מדהים. יש לי ביקורת על דעותיו הפוליטיות וגם רושם של סתירה מסויימת בין התבטאויות שונות שלו, אבל אני לא מנדה ובטח שלא בעזרת שמן.

      • יער Says:

        אה, אופס, עכשיו הבנתי שכתבת "בִּשְׁמָן". סליחה. בכל מקרה, אני לא מנדה את עמיר בניון גם בלי שמן.

  32. אבי Says:

    כל כך הרבה מילים על זמר שלא שומעים אותו בימין ומעט מאוד בשמאל .ואם כבר לכתוב על בניון אז יש לנו נציג באנגליה הרבה יותר מעניין .

  33. ערוץ האמנות Says:

    מאמר מרתק. תודה. שיתפנו בפייסבוק.

  34. רתם Says:

    כמעט שכחתי: בניון היה פעם בן עיון'?

  35. שרון Says:

    על משקל "המקרה המוזר של הכלב"?

    בחירה מעניינת.

  36. timefrom Says:

    לפי הפוסט הזה הבורגני, הפופליזם עכשווי זה או זו שלי יחימוביץ שמבליטה במאבקה את מצוקת עובדי הקבלן או העניים בחברה מול האליטות, בכלל ניתן לטעון לפי האבחנה הגאונית של הפוסט הזה שכל העניים פופליסטים ושזו הסיבה שהם עניים, בכדי שיוכלו להיות פופליסטים.

    אגב בפתח הפוסט כתוב משהו על חוק ועדות קבלה, למה לא מוזכר בהקשר זה הקיבוץ? בטח לא קשור עניין הפופליזם לכך, אבל עובדתית הפרקטיקה של ועדות קבלה נולדה בקיבוץ, מגיש הצעת החוק הוא שי חרמש, קיבוצניק. זה אולי לא פופליסטי בקרב בורגנים לכתוב על הקיבוץ באופן שלילי אבל לדייק צריך.

    עכשיו אני מבין שלהיות עני זה בגלל פופליזם, אחלה של פוסט לא-פופליסטי.

    • רוזנברג Says:

      הניסיון את להכשיר ועדות קבלה באמצעות "הקיבוץ" אינו אלא הבל ורעות-רוח. זה מהלך עלוב שכרגיל עושה "חומר וקל" או גזור גזירה שווה בין שווים.

      ועדות הקבלה החדשות לא נועדו לאפשר לקיים אורח-חיים ניתן לזיהוי – איזשהן פרקטיקות ממשיות שלא ניתן לקיים אלא במסגרת קהילה סלקטיבית – אלא לאפשר לאנשים לבחור את השכנים שלהם ובעיקר להדיר את מי שלא מקובל עליהם.

      ואפילו בקיבוצים הם התחילו יפה ומהר מאד הפכו גזענים ומדירים – כלומר אפילו אורח-חיים וקהילה שברור שועדת קבלה הכרחית עבורה, ניצלה זאת במקרים רבים לרעה.

  37. מיקי Says:

    בשולי הדברים, ביילין דווקא כן התיימר להיות סוג של שמאל כלכלי. הניסוח שהוא בחר הוא "סוציאל-ליברל", וכשהיה צעיר יותר, "סוציאל דמוקרט". ציטוט:

    "אם סוציאליזם זה הלאמת כל אמצעי הייצור, אז אני לא. כמה בכלל עוד מאמינים בטעות ההיסטורית הזאת? אני מדבר על אחריות החברה לכל אדם, על שוויון זכויות, על שירותים חברתיים מפותחים, ועל עזרה לחלשים ולנכשלים. זה סוציאל-ליברליזם, וזה אני".

    http://www.kibbutz.org.il/itonut/2006/shonot/060323_beilin.htm

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: